שלום וברכה שיעור לעילוי נשמת חביבה בת עזיזה שהיום פקודת שנתה.
ובכן קהל קדוש אנחנו בעיצומם של ימים היסטוריים של השלמת מהלך הגאולה ואנחנו עם כל זה לא מבטלים תורה וממשיכים
בלימוד ספר נתיבות עולם
מת רבנו המהר"ל מפראג.
אנחנו בנתיב הביטחון.
אנחנו בנתיב הביטחון,
בפרק א',
דיבור המתחיל,
ובפרק שלישי דתענית,
במהדורת ברקוביץ' אשר לפניכם, זה עמוד ת'קס"ה.
לא, האמת היא שלא, כבר
זה אנחנו לפני זה.
בעמודה הימנית,
ודיבור המתחיל עוד שם.
התחלנו לקרוא את זה, אבל לא קראנו את הפירוש של המהר"ל.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל ניאבדו.
עוד שם אמר רב הונה אמר רב משום רבי מאיר
וכן תנא משמי דרבי עקיבא
לעולם יהא אדם רגיל לומר
כל דעבדין מן שמאיה לטב עביד.
כל מה שנעשה מן השמיים נעשה לטוב.
שזה אגב
אומר שעכשיו זה רע.
אם אתה אומר שזה יביא לטוב,
סימן שעכשיו זה רע.
וכפי שאומרים, גם זו לטובה.
לטובה זה טוב,
זו זה לא טוב.
מדוע אני אומר את זה? כי ישנה עמדה לפעמים מוטעית שאומרת
הכל טוב.
מה שהקדוש ברוך הוא עושה זה טוב. זה לא נכון, זה לא טוב.
יש הרבה צרות בעולם, יש...
בתי קברות, ויש בתי כלא.
איך אומר הנזיר זצ"ל?
הרי שהרע העולמי והצער העולמי למול עיניך,
וכבר אמרו נוח לו שלא נברא.
אז כשאומרים הכל לטובה,
מדובר מצד המגמה.
או,
לפי איך שהרב קוק רואה את זה, באחדות הכוללת,
אז גם הרע אינו אלא לבנונית זעירה.
כלומר, זה שחור, אבל זה לא בדיוק שחור.
שחור זה קצת לבן, זה הכוונה.
אז מה שאומר כאן רבי עקיבא,
הוא אומר, צריך אדם להיות רגיל לומר, זאת אומרת, שמה זה רגיל לומר?
שהוא מבין את זה, זה הכוונה שהוא רגיל לומר,
שזה דבר שהוא מזדהה איתו.
כל דעבדין מן שמעיל אל תו עביד, כי הא,
ואז מביאים לנו מעשה.
כי הא דרבי עקיבא.
הוה אזיל באורחה, והוה בעדי חמרה ותרנגולה ושרגה.
מתה להא ידוכתה, בה ירוש פיזה ולהבו לה.
אמר כל דעבדין מן שמאיה לטו.
אזל בד בדברה.
אתה אריאה,
אכלה לחמרה.
אתה שונרה, אכלה תרנגולה.
אתה זיקה, קבל איש רגע.
אמר כל דעבדין מן שמאיה לטו עביד.
בלילה אתה גיאסה שביה למט.
אמר להו היינו דעמרה כל דעבדין מן שמאיה לטו עביד.
כך שאנחנו רואים אילוסטרציה, הדגמה
של העיקרון של רבי עקיבא.
כאן מובן,
כבר אמרנו בנתיב האהבה,
כן? אז הסיפור הוא סיפור מעניין, כן? עכשיו, שאלה היא, למה באמת זה קרה?
יש לרב צבי יהודה זצ"ל הסבר.
הוא אומר, רבי עקיבא,
הרי היה בצד של בר כוכבא.
הוא היה בעד המרד ברומאים,
וייתכן שזה שלא רצו לתת לו להיכנס לעיר,
זה בגלל שפחדו מהרומאים.
לכן לא הייתה לו ברירה, אלא בד בדברה.
ואז כל מה שקורה זה בעצם מה שהציל אותו מההוג יאסה.
כבר אמרנו בנתיב האהבה.
עד כאן קראנו בפעם שעברה, עכשיו אנחנו ממשיכים.
מה, מה הבעיה?
אתה לא מוצא את המקום. במהדורת ברקוביץ', אשר אתה מחזיק, זה בעמוד תקס"ה בעמודה הימנית.
כן,
בדיבור המתחיל עוד שם.
אז קראנו את כל הסיפור, נכון?
בסדר.
כבר אמרנו בנתיב האהבה כאילו שלושה דברים הם שלושה חלקי האדם,
שהם הגוף והנפש והשכל.
כן, זו חלוקה, כפי שציינו כמה פעמים, חלוקה אפלטונית
של האדם לשלושה מוקדים,
גוף, נפש, שכל.
שכל מוקדו העיקרי בראש,
הנפש מוקדה העיקרי בחזה, בגוף,
בחלק העליון של הגוף, שמה האומץ,
והחלק התחתון של הגוף זה מקום הגוף, כלומר, מקום התאוות.
וזה שלושה מוקדים.
כן, זה מה ש... כלומר, מהסרעפת ומטה.
הגוף החומרי, אז גם זה לפי זה שלושה יצרים.
גילוי עריות,
שפיכות דמים, עבודה זרה.
זה גילוי עריות בחלק של הגוף,
שפיכות דמים בנפש,
והעבודה זרה בראש.
בסדר?
טוב.
אז כבר אמרנו בנתיב האהבה כאילו שלושה דברים הם שלושה חלקי האדם שהם הגוף והנפש והשכל.
הגוף החומרי הוא מתייחס לחמור,
ועליו רוכב הנפש.
והנפש מתייחס אל התרנגול שנקרא גבר ואיש.
ידוע כי הנפש הוא צורה אשר הצורה נקרא איש כמו שידוע.
והחומר נקרא אישה כמו שידבר פעמים הרבה.
ולכך אמר שהיה לו חמרה ותרנגולה.
השלישי הוא הנר,
שהוא כנגד השכל,
שנקרא נר, שהוא המאיר לאדם,
ובכל מקום,
אני לא יודע, מה כתוב?
למה לא הבנת? הוא אומר,
אני חוזר פה על המשפט.
כבר אמרנו בטיב אהבה כי אלו שלושה דברים, הם שלושה חלקי האדם, שהם הגוף והנפש והשכל.
הגוף החומרי הוא מתייחס לחמור,
ועליו רוכב הנפש, והנפש מתייחסת לתרנגול,
שנקרא גבר ואיש, וידוע,
אז הבנת עכשיו או לא?
למה? שהוא נקרא גבר ואיש.
אהו,
איך קוראים לתרנגול? גבר, נכון?
מה? כן, קרא גבר, כן.
וידוע כי הנפש הוא צורה,
אשר הצורה נקרא איש, כמו שידוע.
כן, הרי היחס בין צורה לחומר, לפי אריסטו, זה היחס של זכה ונקבה.
אז לכן החלק שהוא מכוון כנגד הנפש שהוא הצורה,
ייקרא בשם תרנגול.
בסדר?
כן, ובכך אמר שהיה לו חמרה ותרנגולה,
והשלישי הוא הנר,
שהוא כנגד השכל שנקרא נר,
שהוא אמיר לאדם, ובכל מקום נקרא השכל נר.
וכמו שאמרו במסכת שבת פרק בימים מדליקין,
הזהיר בנר,
הו ינלה בנים תלמידי חכמים,
שנאמר כי נר מצווה בתור האור.
זה דבר פשוט,
שהשכל הוא הנר, אמיר לאדם, ואין צריך פיעור דבר זה.
כוונה ידועה.
ידועה. כוונה שהשכל מאיר את דרכו של האדם, לעומת הבהמה.
הבהמה יש לה רק אינסטינקטים עפים,
ואילו האדם יש לו מעלה שיש לו השכל.
השכל מאיר את דרכו.
נר מצווה, או למשל נר לרגלי דברך,
באור לנתיבתי.
אתה טיפה משקיע בשם נדמה בית חולי ביטוח הילדים?
לא, זה הכוונה. מה זה משקיע בנר? הכוונה שהוא משקיע בשכל.
זה גם, זאת אומרת, זה מכוון, זה כנגד זה.
ומפני שכאשר בא רבי עקיבא לאותה עיר,
היה ראוי לבוא עליו גם כן מה שבא על כל העיר,
דהיינו שיהיה נשבע כמו שהיו נשבים שער העיר,
ואם היה נשבע,
היו מבטלים אותו מכל,
והיו נוטים ממנו גופו ונפשו וגם שכל שלו,
היו מבטלים אותו לגמרי,
והשם יתברך רצה להציל את רבי עקיבא.
סיבב, סיבב דלאי הבלה ואושפיזה.
וכאשר היה בעיר,
היה,
כלומר הכוונה אם היה בעיר,
היה בכלל אותה גזירה להיות נשבע.
ואי אפשר שלא יהיה הגזירה שיצאה על העיר, היא גם כן שולט בו.
ואינו אפשר שלא יעשה זה בו
רושם של דבר מה. כלומר, אפילו אם תאמר,
אז הוא לא נשבע ממש, אבל משהו, רושם יש בזה.
ולפיכך אתה אריה ואכל אחמוך.
ובדבר זה הוא תמורת מה שהיה ראוי לבוא על גופו.
ובא השונרא ואכיל התרנגול.
דבר זה הוא תמורת נפשו וכפרתו.
והנר שכבר הוא תמורת השכל, על שהיה לו תמורה לגמרי.
ומזה ראיה גמורה מנהגי מרא,
לקח תרנגול וכפרה על נפשו בערב יום הכיפורים,
ודבר זה ידוע.
כן, טוב, זה כבר מנהג הכפרות,
שיש שפקפקו בדבר.
הרשב"א
התנגד למנהג הכפרות,
גם הרמב"ן התנגד לכפרות?
לא ראית.
הרמב"ן או הרשב"א?
הרמב"ן כותב את זה? אני חושב שזה הרשב"א.
טוב, אם אתה אומר שזה הרמב"ן, כנראה שראית את זה.
בכל מקרה, המהר"ל אומר, אתה רואה,
אם תרנגול כנגד הנפש, אז מובן,
מדוע לוקחים תרנגול כדי לכפר על הנפש?
ולפיכך אמר רבי עקיבא, כל מה דעביד רחמנא לטב,
כלומר כי הוא בוטח בשם כי מה שנעשה לו לקו עביד ומחמת ביטחונו בו יתברך נעשה לו הדבר ההוא
לטובה
מדבר שהיה נראה רע.
כן? כלומר, אז ברור שכאשר
נאכל לו החמור ונאכל לו התרנגול וכבה לו הנר,
כשלעצמו הוא נמצא במצוקה, הוא נמצא במצב גרוע.
אבל זה מה שהציל אותו.
בסדר?
זה כבר מה?
זה כבר מצוקה.
מצוקה, כן, ודאי.
לה יאהבו לה איש פויזה, כן? שלא נתנו לו מקום להתארח.
כשאדם נמצא במצוקה, רע לו.
נכון, נכון. אבל זה לטובה.
פה האירוע שלנו בתורה.
מה עכשיו, אתה רואה את זה שבו...
אנחנו רואים שיש דברים לטובה.
האם הכל אנחנו יכולים להגיד שהוא טוב? בוודאי שלא.
כן? כלומר,
ייקח כנראה עוד אלף שנה עד שנוכל להבין מה היה טוב בשואה.
כן, שואה זה משהו נורא ואיום.
הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לעם היהודי, מה אתה אומר?
בסדר, אפשר להגיד את זה ככה.
כן,
זה כמו שלמשל,
אני אקח את זה בדרך שלך,
אם יש אדם שיש לו מחלה,
והרופאים אומרים לו, תשמע, המחלה שלך היא קשה, אבל יש לנו תרופה ניסיונית.
אנחנו לא יודעים אם זה יעבוד, לא יעבוד.
קח את זה,
אם בעוד שעתיים יש לך כאב בטן עז, סימן שזה עובד.
מגיע כאב בטן העז,
הוא שמח,
כי עכשיו הוא יודע שזה עובד.
טוב, אגב,
אני גם רוצה למסור לכם את התפעלותי מזה שאף אחד לא שאל על המעשה של רבי עקיבא שכתוב כולו בארמית,
מה פירושו של המעשה.
כולם מכירים. כולם מכירים, בסדר, אוקיי, מאה אחוז.
אז למה לא שאלת?
תתבייש. אתה יודע שזה אסור?
יש איסור,
זה לא משנה.
יש הלכה שכאשר אדם שומע שיעור והוא לא מבין מה נאמר בשיעור,
הוא חייב לשאול.
ולכן על זה נאמר לא אביישא נלמד,
וזו עבירה לא לשאול.
בסדר.
אבל עכשיו כולם אומרים כתוב בכוח סבב חכמנו,
אני אז אגיד לך בקצרה, כיוון שאתה בכל זאת שואל,
שרבי עקיבא הגיע, הלך בדרך, והיה לו חמור ותרנגול ונר,
הגיע למקום וביקש להתארח ולא נתנו לו,
והוא אמר, כל מה שעושים מן השמיים הוא לטוב,
הלך וישן בחוץ.
בא אריה, אכל לו את החמור, בא חתול, אכל לו את התרנגול,
ובא הרוח, וקיבא לו את הנר.
אמר, כל מה שעושים מן השמיים הוא לטוב.
בלילה באו צבא, צבא של רומאים,
ו... לא, גיאסה זה צבא.
ולקחו בשבי את כל אנשי העיר.
אמר הנה זה מה שאמרתי לכם, כל מה שהשם עושה לטובה. בסדר?
מה היה אכפת לך לשאול? תרגום.
ובכן נמשיך.
ובפרק שלישי דתענית, נחום איש גמזו.
נחום איש גמזו הוא רבו של רבי עקיבא.
אחד מרבותיו של רבי עקיבא.
כל מילתא דהבה סלקלה אמר גם זו לטובה.
לכן קראו לו איש גמזו, לא רק שהמקום שבו הוא חי קראו לו גמזו, הוא
כל דבר שהיה קורה לו, דבר
שלכאורה הוא רע, היה אומר גם זו לטובה.
זימנה חדה באו לשדורי דורון לבית קיסר.
אמרו מאן יזל
יזיל דנחום איש גם זו.
שיעור מלומד בניסים.
שדרו בידיהם מלא שיפתה די אבנים טובות ומרגליות.
אזל בת באהוד דיראה.
בלילה קמו הנח דיוראה ושקלינו לספתה ומלינו עפרה.
למחר כחזין הוא אמר
גם זו לטובה.
כמעט הלהטם באה מלכה לקטלין ולכולו.
מה, כמחי חורבי יהודאי?
עת אליהו אדמלה לחד מנאיו אמר לדילמה העפרה מאפרה דאברהם אבו הון.
דחי אבשה דעפרה אבו סייפי גילי אבו גירי דכתיב
יתן כעפר חרבו וקש נידף קשתו.
אבא חדה מדינה דלה מציל וכבשה בדקו מיני וכבשוה.
עילוה לבגין זה ומלאוה לשפתי אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה.
כי עתה, בת באו דיוראה, אמר לה, מאי הייתית
בהדך דעבדי לך יקרא כולי היי?
אמר להו, מאי דשקלי מהכה?
סתרו לדיראיו והמתינהו לבן מלכה.
אמרו להי עפרה דא מדידן הבה בדקוה ולא אשכחו וקטענו לנך דיוראה.
עד כאן.
טוב, סיפור מאוד יפה, נכון?
הוא ביאור עניין, שוב, הכועסו חכמינו מפורש.
אה, יפה מאוד, אשריך שזכית להבין את ההלכה.
כן,
טוב, אין שום בעיה.
מאחר
והאחרים לא שאלו, סימן שהם יודעים את הפירוש, נכון? אתה יכול להסביר את הסיפור?
אתה שם עם הכיפה?
אתה מכיר את הסיפור?
כן? אז, טוב, בסדר, אני אתרגם בכל זאת. בסדר, בסדר, מספיק ירדתי עליכם היום.
טוב, אני חוזר שוב לקרוא את המאמר בארמית.
נחום איש גם זו, כל מילתא דבס אלכלא אמר גם זו. כלומר, נחום איש גם זו, כל דבר שהיה קורה לו,
היה אומר גם זו לטובה.
זמלה חדה, פעם אחת.
באו לשדורי דורון לבית הקיסר.
רצו לשלוח דורון לבית הקיסר.
כן, כלומר, כנראה היה צורך
מדיני לתת מתנה יפה לקיסר.
אמרו מאן יזיל,
אמרו מי ילך?
ענו, יזיל נחום ישגמזו,
שהוא ילך, נחום ישגמזו, למה? שהוא מלומד בניסים,
זה אני לא אתרגם כי זה בעברית.
שדרו בידי מלא שפתה
באבנים טובות ומרגליות, ושלחו בידו מלוא קופסה
מלאה באבנים טובות ומרגליות.
אזל בד בהודי ראה, הלך וישן באותו מלון.
בלילה קמו הנידי ורעב, ושקלו לשפתי ומלינו עפרה. בלילה קמו אנשי המלון,
לקחו את הקופסה ומילאו אותה בעפר.
הם גנבו את האבנים, נתנו לו עפר.
למחר כי חזינו, למחרת בבוקר, הוא ראה את זה.
אמר, גם זו לטובה. הוא אומר, בטח זה טוב, זה לטובה.
כי מטה להטם כשהוא הגיע לשם,
ועם מלכה לקטלינו לחולו.
המלך רצה להרוג את כולם, כלומר כל המשלחת,
מה אתם עושים ממני צחוק? מביאים
קופסה מלאה באדמה.
אמר כמה חייכו ביהודאי, אומרי היהודים רוצים לעשות ממני צחוק?
אטה אליהו אדמלל אחד מניו. ואז הגיע אליהו הנביא והיה נדמה כמו אחד מהם, כלומר כאחד משרי רומא.
אמר לבקיסר, דילמה העפרה מאפרד אברהם אבוהון.
אולי העפר הזה זה מהעפר של אברהם אביהם.
דחי אבי שד עפרה, כשהוא היה לוקח אדמה,
אבו סייפה גילי,
אבו גירי, עפרה, אבו סייפה גילי אבי גירי.
כלומר, האפר היה הופך להיות חרבות,
והקוצים, והתבן היה הופך להיות חיצים.
דכתיב,
כמו שכתוב,
ייתן בעפר, כעפר חרבו, כקש נידף קשתו.
אבי חדה מדינה דלה מצאת מכבשה,
הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש.
בדקו מיניה וכבשוה.
בדקו עם האפר הזה והצליחו לכבוש.
הילוה לבי גנזה ומלאו לשפתי אבנים טובות ומרגליות,
אז הכניסו אותו לבית גנזיהם,
ומילאו את הקופסה באבנים טובות ומרגליות.
ושדרו ביקרא רבה, שלחו אותו בכבוד גדול.
כי עתה, בת באהיד יוראי, כשהוא חזר, הלך לישון באותו בית מלון.
אמרו להם, מה הייתי את בעדך דאבדילך יקרה כולי היי? הוא אומר, שאלו אותו, מה הבאת איתך שעשו לך כזה כבוד?
אמר להם, מה שלקחתי מכאן?
סתרו לדיראיו והמתינו לבייל מלכה.
אז שברו את המלון והביאו את השברים לבית המלך.
אמרו להי עפרה דא מדידה נבה. אמרו לו, האפר הזה היה מאיתנו.
בדקו אבל לא השכחו.
בדקו שוב האם אפשר להשתמש באפר הזה כדי לכבוש,
ולא מצאו.
וקטלינו אליהנך דיוראה עד כאן, והרגו את אותם בעלי המלון עד כאן הסיפור.
בסדר?
היה כדאי, לא?
טוב.
איך הוא שמע?
הוא היה מלומד בניסים כתוב.
מלומד בניסים.
זה כמו רבי חנינה בן דוסה עם השמן וכו'.
ובהור עניין זה, טוב, זה אנשים מיוחדים.
ובאור עניין זה,
אומר המהר"ל,
כי בא לומר כמה גדול מידת הביטחון בו יתברך,
כי נחום איש גמזו,
היה לו מידת הביטחון שאף דבר
שהיה נראה רע,
היה בוטח בו יתברך, במאמר שיהיה אליו לטוב.
כמו וכמו שהתבאר אצל רבי עקיבא במעשה שלפני זה,
וכאשר לקחו ממנו מה שרצה להביא דורון אל המלך,
אמר גמזו לטובה, והניע אחרי עפר.
היא רצה להראות למלך את אשר עשו ואשר גנבו הדורות ממנו.
ולכך שתה כאילו היה שם עוד הדורות. כלומר, לפי המהר"ל, הנה, יש לו הסבר,
הוא אומר, הוא לא רצה לסמוך על הנס, הוא רצה להראות למלך, הנה,
היה לי קופסה מלאה באבנים טובות,
ותראה מה שגנבו ממני.
ככה הוא חשב שאולי זה יתקבל.
וכאשר בא לשם, פתח אותו כאילו לא ידע,
ואז היה רוצה להגיד מה שנעשה לו,
רצה לספר.
וכאשר עשה כן,
כעס המלך כי לא האמין אליו כלל שגנבו אדורון ממנו.
כלומר, כנראה, ויש פה פרט שהסיפור לא סיפר,
והוא שהיה ויכוח בין נחום איש גמזו לבין הקיסר.
ואחד היועצים שהיה אליהו אמר דבר זה, כי ראוי לחשוב אותו סימן טוב,
כי דרך אומות הראשונים שהיו מנחשים בפרט במלחמה, כמו שמצאנו
במקרא ובגמרא.
הרומאים היו עושים כל מיני קשקושים לפני שהיו יוצאים למלחמה, היו שואלים
בעורבים ועוד כל מיני דברים כאלה.
להבדיל מעין מה שאנחנו עושים באורים ותומים לפני היציא למלחמה,
להם היו כל מיני ניחושים כאלה.
כן? מה?
האם זה עבד?
טוב, זה ש... לא.
אני לא יודע.
הרי קונסטנטינוס,
הקיסר הרומי,
בהתחלה נלחם בנוצרים.
ותוך כדי שהוא יצא למלחמה והוא ניצח את אויביו, הוא ראה צלב גדול בשמיים והוא אמר, אה, אם ככה,
זה מה שיעזור והוא הפך להיות נוצרי ואת כל האימפריה העביר לנצרות.
לא, לך תדע.
מה?
מאז שליש מהעולם נוצרים.
שליש מהעולם נוצרים מאז, נכון, נכון.
ואמר
כי אין מדרך המלך שנעשה דבר זה אליו להביא אליו עפר,
רק שהוא סימן וניחוש כי זה היה כלי מלחמתו וכאילו הביאו לו כלי מלחמה לדורון.
וזהו, וזה שאמר אותו יועץ כי אולי הוא עפרה דאברהם אבינו,
כי דבר זה היה אצל אברהם, כי מני עפר נעשה חרב,
ואין הפירוש שנעשה מני עפר חרב ממש.
כן? כלומר, אל תאמין,
תהיה כזה נאיבי לחשוב שפתאום אצל אברהם, אם לקח אדמה, זה נהיה חרב.
זה לא יכול להיות.
רק פירושו, כי העפר אשר ממנו עושים החרב, שנאמר ברזל,
מעפר יוקח,
ומפני שמן העפר נעשה חרב.
לכך כאשר שדה עפרה, אביך ארבה.
זאת אומרת, זה לא שבאמת
עושים חרב מעפר, אלא שיש עפרות ברזל.
כן, הרי איך עושים ברזל?
לוקחים מינרלים מן האדמה, שיש בהם תכולה גדולה של ברזל,
וזה הופך להיות חרבות.
ורצה לומר,
כי הדבר שהיה דומה בדברמה לחרב,
כמו העפר שמתייחס החרב לעפר, מפני כי ממנו עושים חרב לאברהם,
היה נעשה חרב ופועל היה בשונאיו,
כאילו היה חרב קשה.
וזה נקרא דשא דעפרה ואהבה לחרבה.
בגילי, כלומר התבן,
שהוא דומה לחץ לפי שהוא קל כמו חץ,
היה גירה. כלומר, כל דבר שהיה קצת דומה לחרבה וקצת דומה לחץ,
היה פועל לגמרי אצל אברהם,
כאילו היה חרב וכאילו היה חץ.
וכאשר הבהילו הדורון, אמר,
כי זה סימנתו ולמלך בשעת מלחמה שינצח,
ויהיה עפר הזה שהובא לכם שממנו החרב יהיה נעשה לחרב.
כלומר, מה שהוא עושה?
לא שהם זרקו באמת את האדמה על האויבים,
אלא הם האמינו שהעפר הזה הוא סימן טוב לזה שינצחו במלחמה.
בדקי והשכחי כך, כלומר בדקו ומצאו שזה כך, רצה לומר כי מאותה שעה ואילך היו רואים בבחינה גמורה שכל אשר היה עושה היה מצליח.
והיה כובש כרכים ומנצח בכל אשר יפנה, והוא יתברך אשר הוא עושה ניסים עם הבוטחים בו,
עשה גם כן שיאמינו שדבר זה היה לו הצלחה מן השם יתברך, והיה זה סיבת הצלחתו שנחום יש גם זו,
שמאותה שעה שבא אצלו היה מצליח.
אתם מבינים, פה יש הסברה רציונלית
של כל הסיפור הזה על ידי המראה.
ובוודאי נחום שגם זו לא היו שולחים אותו אם לא שהיה נחשב מאוד אצל החשובים שהוא איש מלומד בניסים.
ולכך היו תולים גם כן כי הניצוח שהיו עושים הכל היה הוא הגורם.
והרבה בני אדם שעושים סימן כך כי מיום שבה זה היה מצליח
ולפיכך אין חידוש כאשר ראה סימן הצלחתו מיום שבה נחום השגמזו
אצלו שהיו תולים הסביבה ונחום השגמזו, כמו שאמר לבן, ניחשתי ויברכני השם בגלליך.
מה זה הסיפור הזה?
יש הלכה שאסור לעשות ניחוש,
אבל מותר לעשות סימן. מה זה ניחוש?
אדם יאמר, אני אעשה פעולה פלונית, זה יביא לי מזל טוב.
הדבר הזה הוא אסור, משום ניחוש.
אבל אחרי שזה קרה, הוא יכול להגיד, זה באמת הביא לברכה.
למשל, אם אדם אומר, מאז שנשאתי אישה זו,
מעשיי מצליחים. זה מותר.
כן? ומאז שעשיתי עסקה פלונית,
אני מצליח. זה מותר.
אבל הוא לא יכול להגיד, אני אעשה עסקה, כי אני בטוח שעל ידי העסקה הזאת אני אצליח.
זה אסור, משום ניחוס. זה גם מה שאומר כאן המהר"ל,
שאנחנו גם ידעו עליו שהוא כבר מלומד בניסים,
אז הוא כמו סימן להצלחה.
ושלחו אותו בכבוד,
בשביל שראו והאמינו
כי הוא היה להם סימן טוב.
כן, הרומאים שלחו אותו בכבוד רב,
והוא יתברך
אשר עושה ניסים לצדיקים ששמו ביטחונם בו יתברך, היה גורם שהיו מאמינים כי הצלחה היה גורם נחום משגמזו,
ואותם שהיו גורמים טורח לעשות נס,
שזה אנשי המלון,
ואף כי אין לפניו עמל והגיע, דבר זה נקרא עמל לשנות הנהוג,
היה מסבב עונשים של אלו בני דיוראה,
שהיו גורמים דבר זה שהיה צריך לשנות ולעשות הנס וקיבלו עונשם והוא המיתה.
יש לך לדעת כי כאשר השם יתברך עושה נס לצדיק,
נעשה לו כל דבר שראוי להיות נעשה לו במוחש ובנגלה,
נעשה לו בנס נסתר.
כמו דבר זה שהשם יתברך רצה לעשות לצדיק הזה שהיה בוטח בו
נס שיהיה לכן בעיני המלך,
ואותם שהיו גורמים דבר זה, ראוי שיגיע להם המיטה, וכל דבר ראוי
נעשה בנס נסתר.
כן? כלומר, אתה אומר, מבחינת חוקי הטבע,
חוקי הטבע, חוקי הגרביטציה, שום דבר לא השתנה.
כן, אבל זה נס נסתר.
למשל,
כשאויבינו,
יימח שמם וזכרם אמן תפועליהם,
שולחים עלינו טילים בליסטיים.
אז לפעמים יש גם נס.
זה מגיע מקום פתוח,
שטח פתוח, לפעמים במקום שפונה.
לא תמיד יש נס, אבל
פעמים רבות אנחנו רואים סטטיסטית שאכן יש פה השגחה.
והגמרא מפרש כי ראוי שיהיה נעשה העפר לחרב והקש לחץ
כאשר נעשה לאברהם.
ובכן ראוי גם כן שיהיו הגורמים אליו דבר זה יגיע להם המיטה.
וכך היה דבר זה והכל עניין שכלי,
נס נסתר ולא במוחש כמו שביארנו זה במקום אחר ואבן זה מאוד.
מה?
מה הנס הנסתר? הנס הנסתר זה שהייתה עצה
שאותו יועץ אמר למלך שזה מצד הניחוש,
ושהמלך האמין לו,
וייחס את הכל לנחום איש גמזו.
אה, וגם שאלה שגרמו, שהיה צורך בהשגחה מיוחדת,
גם הם באים על עונשם.
כי הם רעים.
וכרם המיטה יש הספגה שלו?
לא, הוא אומר,
וכן ראוי גם כן, שיהיו הגורמים אליו דבר זה,
יגיע להם המיטה.
נכון, הם הטריחו את הקדוש ברוך הוא.
וכך היה דבר זה, כן.
אז הוא מסביר לך מה זה אליהו הנביא.
הוא לא,
הוא היה כוון, שהיועץ הרומאי הזה מילא את השליחות, זה כמו חרבונה.
כן.
מה?
כן, במגילה.
מהר"ל מנסה מלומד את הסיפור מנסים.
כן, זאת אומרת,
המהר"ל הוא רוצה גם ללמד זכות על חז"ל, כי יגידו, אה, חז"ל מאמינים בכל מיני שטויות,
בכל מיני אגדות, אז הוא אומר לך, לא, זה רציונלי,
אני אסביר לך איך זה קרה באמת.
ונראה כי מה שאמר גם זו לטובה ולא גם זה,
כן, זו זה לשון נקבה,
זה לשון זכר.
כי רצה לומר, אף אם נראה לו פורעניות היותר גדול,
השם ברוך עושה ממנו טובה, וזה נרמז בלשון זו,
שמספרו 13. כי ההוויה,
הגמור
הוא י"ג,
ולכן היין שמביא,
אוי ואבוי והיללה, כמו שאמר למי אבוי ולמי אבוי וכו',
לכך קטעי פרשת
נוח אצל היין, י"ג ווין,
להורות כי היין מביא כל ווי שהם י"ג,
כל וי, סליחה, שהם י"ג,
ונתבר מקום אחר, כאילו י"ג ווין הם הפך הטוב הגמור,
שהטוב הגמור הוא י"ג.
מה?
זה בסיפור של נוח, כן.
וייש, וייתה כרם, ויתגל וכולי.
כן, יש הרבה ווין שם.
זה וי, כן, או וי.
כן.
שלוש עשרה.
דבר זה אמרו במסכת תענית אצל רבי אלעזר בן פדת, שנתן לו השם מתברך
י"ג נהרתה משכה שמן עפר סמון,
ובארנו דבר זה אצל להנחיל וויש כי הם נגד שלוש עשרה מידות שהן מידת טובו של השם יתברך
ויפר זה הוא
וי הגמור
גם כן י"ג.
לכך הוו שהוא לשון וי
הוא י"ג במספרו.
כן, איך כותבים וו? וו אלף וו. סך הכל שלוש עשרה.
גם אמת ויציב, לשם יש חמש עשרה ווים.
לכך אמר גם זו לטובה,
רצה לומר שגם זו שאם נראה פרוענויות וצרה גדולה שהוא י"ג נגד י"ג ו"ין על ידי הביטחון הוא יתברך נעשה לטוב הגמור.
כי הביטחון בו יתברך עדי עד כמו שנתבאר ויכול יתברך שיהיה זה לטובה.
שימו לב שהמהר"ל אחרי שהוא נתן הסברה רציונלית
היה צריך קצת לאזן ואז הוסיף קצת מיסטיקה
עם הגימטריות.
ולכך אין לך אות שנקרא אות ההפך כמו הוו שנקרא אות ההפך.
אז זה אותה ההפך, יש מה שנקרא וווה היפוך.
וווה היפוך. שוווה היפוך הופך עתיד לעבר ועבר לעתיד.
ובכן אמרו,
והיה לשון שמחה
ויהי לשון צער.
למה? כי העבר,
אי אפשר לתקן אותו.
העבר היה.
העתיד, כל-כולו אפשרויות פתוחות לפניך.
זה שמחה.
ואם אתה לוקח את העתיד ואתה הופך אותו לעבר,
זה הכי גרוע שיכול להיות, ויהי.
כי יהי, שהוא עתיד, הפך פתאום לעבר.
לעומת זה, אם אפילו מה שהיה, אתה הופך אותו לעתיד,
אתה יכול לתקן את הכל, והיה, לשון שמחה.
ולכך,
כל מקום שכתוב והיה, חז"ל אומרים, לשון שמחה.
ולכך אין לך עוד שנקרא אותה ההפך, כמו הו,
שנקרא אותה ההפך.
בדבר זה, מורה שהוא יתברך,
הדבר שנראה רע, הגמור, יכול לעשות ממנו הטוב הגמור. אגב,
התכונה הזאת של וו ההיפוך קיימת רק בעברית
ולא בשום שפה שמית אפילו.
אין וו ההיפוך, לא בארמית, לא בערבית,
לא באתיופית,
אולי באכדית יש משהו דומה, כן?
אז זה מיוחד לעבריות.
האפשרות לתקן את הזמנים,
זה הסוד של התשובה.
מה זה התשובה?
אתה לוקח משהו שהיה בעבר ואתה מתקן אותו, זה וו ההיפוך.
אתה הופך את העבר לעתיד.
לכאורה, אבל וו ההיפוך הוא עומד מעל הזמנים.
זה העניין של התשובה. מה? זה העניין ש... בדיוק, זה בדיוק מה שאמרנו, שזו התשובה.
יפה שהקשבת.
עכשיו,
לכך
ולכך אין לך עוד שנקרא אותה ההפך, כמו הו שנקרא אותה ההפך, דבר זה מורה שהוא יתברך הדבר שנראה רע הגמור יכול לעשות מנו הטוב הגמור,
וכל זה מפני כי הוא יתברך אחד,
ובידוע הכל.
ולכך מין דבר שנראה רע גמור עושה מנו טוב הגמור.
ולכך מספר אחד, מספרו גם כן י"ג, כמספר ו'.
ולכך היה נקרא נחום משגם זו,
כי נרמז הכל בלשון זו,
והבן הדברים שהם עמוקים ואמיתיים.
טוב, זה כבר הוא רומז לקבלה,
שהו' זה מכוון כנגד הקו האמצעי, מידת התפארת,
שעולה עד הכתר ויורד עד המלכות.
קיצור, בריח התיכון מבריח מהקצה אל הקצה.
כמה גדול מידת הביטחון שבוטחים בו יתברך בכל לב.
נכון, ו זה לא תמיד, לפעמים זה וו החיבור,
יש כל מיני סוגי ווים.
יש, המשמעות של האות וו היא מרובה,
כן? יש הרבה סוגים של משמעויות.
כמה גדול מידת הביטחון שבוטחים בו יתברך בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה, כמו שהיה אצל רבי עקיבא ואצל נחום איש גמזו.
כי מפני שהוא היה בוטח בו יתברך שיציל השם יתברך אותו, כי הכל יכול,
וכמו שאמר ביטחו בו עדי עד,
לומר שאף שרואים וחושבים,
כי כבר אבדה תקוותם,
אל יתייאש,
רק יהיו בוטחים בו עדי עד,
כי השם יתברך יכול להושיע אותם.
וכאשר שם ביטחונו בו,
אז על השם יתברך להציל אותו כאשר שם ביטחונו
בו יתברך, לכאן נחשב מלחמות השם יתברך.
ובפרק קמא דגיטין
שלח למר עוכבא לרבי אלעזר
כלומר, הוא כבר מזה, הוא היה ראש גולה.
הוא לא תנא,
אבל הוא ראש גולה בתחילת תקופת האמוראים.
מה?
בגמרא כתנא, איפה ראית את זה?
ראש גולה, יו, ראש גולה, גם בתקופת התנאים, גם בתקופת האמוראים, אני לא מבין את הבעיה שלך.
אה, אם התכוונת אמורה,
אז מה הייתה, היה רע בכלל, כי אני גם כן אמרתי שהוא אמורה.
מה?
היו תנאים קצת גם בבטיחות לארץ, נחמיה איש בדלי,
וגם הלל שעלה מבבל, ורבי נתן הבבלי.
יש.
טוב, ופרק אמא דיקטין שלח לי מרוקפא לרבי נעזה.
בני אדם העומדים עליי ובידי למוסרן למלכות מהו?
כן, הרי הוא יכול,
בתור ראש גולה, יש לו אפשרות להעביר אותם לשלטון הפרסי,
ושיכסחו להם את הצורה.
הוא שואל את רבי אלעזר. רבי אלעזר, איפה הוא היה?
בארץ ישראל.
תחת השלטון הביזנטי, כלומר הוא לא מעורב במה שקורה.
שרטט וכתב ליה,
אמרתי אשמרה מחתו בלשוני,
אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי.
אז זה שרטט,
כשכותבים פסוק צריך לעשות שרטוט, כלומר איזה קו
שעליו כותבים את הפסוק.
אף על פי שהרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום.
שלח ליה,
אז אם זה של שרטוט, כאן לא דנים בזה, כאן.
נכון.
שלח לי קמיץ עמרו לי טובה ולמא צינא די קומבי והוא כלומר אבל הם עושים לי הרבה צרות
מה לעשות
שלח לי דום להשם ויתחול ללא והוא יפיל להם לפניך חללים חללים השכם ויערב עליהם לבית המדרש והם קלים מעליהם
הדבר יצא מפי רבי אלעזר ונתנו לגניבה בקולה.
כלומר גניבה היה אותו אדם שצייר את מרוקווה והוציאו אותו להורג.
פירוש הכתוב שאם יעשה לו הרשע רע
המתן לתשועת השם יתברך ופירוש דום,
כלומר שהוא ישתוק ולא יעשה דבר. והשם יתברך יעשה מלחמתו, כי לכתוב השם ילחם לכם,
ואתם תחרישו.
זו שאלה מעניינת, כן? האם בארץ ישראל גם יש דבר כזה?
אבל יכול להיות שהוא מתכוון לומר, כשאתה רואה שאתה לא יכול,
או מה שאתה יכול לעשות זה יהיה מסירה למלכות שזה דבר לא רצוי לערב את הגויים בסיפורים שלנו,
אתה תגמור את העבודה לבד, אתה לא צריך שהאמריקאים יבואו,
לכן, במקרה כזה, אומר לו, אתם תחרישו. ועל כך, פירושו,
בשביל שהיה משכים ומעריב לבית המדרש,
שיהיה משכים ומעריב לבית המדרש,
דהים לו כן, לא שייך לומר, דומה.
כאילו אמר שהקדוש ברוך הוא ילחום מלחמתו והוא ישתוק ואל יעשה שום דבר, למה הקדוש ברוך הוא ילחום מלחמתו?
בין זה רק בשביל שהוא מלחמת השם.
ולמה הוא מלחמת השם?
מפני שהוא משכים ומעריב לבית המדרש והוא אל השם מדבריו. זאת אומרת,
אתה מערב את הקדוש ברוך הוא בסכסוך.
לכך דבר זה בעצמו יהיה גורם,
לכן נגיד שפתאום אתה צריך להילחם, לך לכותל,
תשים פתק.
ולכך דבר זה בעצמו יהיה גורם שמפיל לאותם חללים,
כי דבר זה נקרא מלחמת השם כאשר יצא להרע אל מי שהוא אל השם יתברך לגמרי,
ופירוש הגורם מקובל הוא מאוד בפירוש הכתוב.
ואין
אל מה שאמר השכם והערב עליהן לבית המדרש רמז בכתוב,
רק שהכתוב אומר שידום לשם.
לצפות ולכבות אל השם יתברך, כי הוא ילחם מלחמתו ודבר זה אינו רק כשהוא בוטח בו יתברך.
אם כן, הוא מוסר עצמו אל השם יתברך וגם הוא משקיע ומעריב
לבית המדרש, ובזה הוא חלקו של הקדוש ברוך הוא לגמרי, כאשר משקיע ומעריב
לבית המדרש. אגב, יש גם סכן הכדור המוסר דינו לשמיים נענש תחילה.
כן, אבל פה זה לא מוסר דינו לשמיים,
או אתה אומר, אני חלק ממלחמת השם.
מלך, ראש הגולה יש לו עוצמה גדולה,
אבל אז זה יגרום שהגויים יטפלו בעניין, ויטפלו בזה באופן גרוע.
יסמכו אותו.
הגויים יסמכו אותו, נכון.
נו, בסדר, אבל.
לא, אז יש לו פתרון יותר טוב.
תעשה שמלחמתך תהיה מלחמת השם.
וזה, אגב, מצאנו בגמרא בנדרים, שרבי יוחנן היה טמא, איך יכול להיות שזקנים בבבל, והלא,
למען יאריכון ימיך על האדמה.
לברכות זה גם בנדרים, אני חושב.
כן אז בקיצור מה הוא ענה לו הוא אמר הם העריבים הוא השקיע מבתי מדרש.
כי הביטחון הוא על השכל וההשכמה לבית המדרש ללמוד תורה גם כן אל השכל ואז מלחמתו מלחמת השם עד כאן נתיב הביטחון ונשאר לנו עוד כמה נתיבים חשובים.
לא לא נכון נתיב הכעס נתיב הנדיבות נתיב שם טוב ונתיב דרך ארץ ארבעה נתיבים נשארו.
:::
