טוב, מרנן ורבותיי, מה נשמע?
ברוך השם, חסדי שמיים, בשורות כל כך מופלאות, באמת.
אין אנחנו מספיקים להודות.
כל יום מרובה מחברו.
אז ככה, היום בבוקר,
בהרבה מאוד מקומות,
קודם כל, שלום לכולם.
שלום ללומדים פה במכון, שלום ללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בלימוד משותף של פרשה ונפש בחבלי משיח, מתורת
מורנו ורבנו הרב אלישע זצ"ל, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל
ואנחנו נמצאים בימים גדולים.
אולי אני אפתח באיזה אמירה, ככה, מה שנקרא, לחזור על הראשונות.
הלימוד הזה נקרא מכוחו של הרב,
פרשה ונפש בחבלי משיח.
ואני זוכר שכשהתחלנו לערוך את השיחות של הרב,
כשהוא היה חולה בשנה האחרונה,
אז רציתי לקרוא לזה, אמרתי, הצעתי לרב, בואו נקרא לזה פרשה ונפש,
פרשה ונפש ככה נקרא לזה אז הוא אמר בחבלי משיח תוסיף
ואני רוצה לרגע להסביר את הנקודה מה מה הנקודה שהרב אלישע לכל לימוד היה מוסיף בחבלי משיח מה העניין של חבלי משיח
אז לפני שניכנס לזה ככה ממש להתבוננות בעניין הזה חבלי משיח
זה בעצם הזמן שבין המצב הגולמי
של עם ישראל למצב התכליתי
מה שנקרא בין כנסת ישראל לבין תפארת ישראל.
בין המצב הבסיסי שלנו לבין המצב השלם שלנו.
אם תרצו, בין פסח לבין
מתן תורה, יש כל מיני, יש צירים שונים של ההתגלות של עם ישראל.
וחבלי משיח, ככה הרב קוק זצ"ל כותב, זה מופיע בעוד מקורות,
חבלי משיח בעצם זה הייסורים שנמצאים בדרך
בין
תחילת הדרך לבין התכלית.
זה חבלי משיח.
מה שהרב אלישע התבונן בו וחידש
זה שכל בירור שמתרחש בדור הזה,
גם ברמת הפרט,
יכול להיות
שהוא חלק מחבלי משיח. זאת אומרת, האדם יכול להפוך אותו להיות חלק מהבירור היותר גדול שיש בדור הזה.
זאת אומרת, האדם יכול להגיד, שמע, יש לי התמודדות עם מידת הכעס.
בסדר, גם לפני 2,000 שנה התמודדות עם מידת הכעס.
לפני 50 שנה גם היה.
לפני שבעים ומאה ומתי, בסדר נו אז מה החידוש?
הרב רצה להסביר איך גם עבודת הפרט גם אדם שמתמודד עם איזה מידה זה יכול להיות חלק מעבודה יותר כללית.
עבודת צורך גבוה לא רק במובן שכמו שהמקובלים דיברו עליו. הכוונה שבן אדם לא עושה את העבודה רק בשביל התיקון האישי שלו אלא בשביל תיקון השכינה
תיקון האלוקי
אלא הרב הרחיב את זה והסביר שגם העבודה האישית של הבן אדם בכל תחום
שמירת הברית, שמירת העיניים, כעס, גאווה, הכל הכל הכל יכול להפוך להיות חלק מהבירור הפנימי
של עם ישראל כחלק מתהליך הגאולה.
זאת אומרת, ברגע שבן אדם
עובד על איזה תחום
שנראה לכאורה לא קשור לעניין הגאולה,
זה גם מקדם חלק מתהליך הגאולה.
אין דבר פרטי בעצם בדור הזה,
זה עניין של החלטה גם,
חייבים להגיד.
אם בן אדם מחליט שהוא מנותק מכל העסק הזה,
יכול להיות שזה קצת מנותק.
אבל אדם יכול להחליט שהעבודה שלו היא עבודה.
וכל וחומר זה לגבי העבודה הפרטית של האדם.
כל וחומר שהתהליכים הגדולים שמתרחשים בוודאי שהם שייכים לחלק מהבירור של חבלי משיח.
זאת אומרת, חבלי משיח זה מהות התקופה.
כלומר, כל התקופה הזאת, כל האיסורים שיש בדור הזה,
כל בן אדם והפקלה שלו,
כל בן אדם וההתמודדות שלו,
זה חלק מחבלי משיח.
רמזים לדבר הזה נמצא למי שמחפש בספר דעת תבונות של הרמח"ל.
הרמח"ל כותב בכל מיני מקומות
שבתקופות של גאולה יש הנהגה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא, ולכן החשבונות הם לא אותם חשבונות.
זה לא חשבונות רגילים.
אני לא נכנס עכשיו להגדרות של הרמח"ל, אבל הוא אמר זה חשבונות אחרים.
ולכן גם עבודה של בן אדם וגם צרות שיש לבן אדם הן לא קשורות למעשים האישיים שלו.
זה לא בגלל שהוא עשה משהו לא טוב,
זה בגלל שיש פה אירוע גדול, אירוע מתגלגל.
זה לא שייך לעשות פה חשבון עכשיו, למה לא קרה את הדבר הזה?
למה? כי זה אירוע גדול, זה חבלי משיח.
חבלי משיח זה אירוע גדול.
אז היום,
אחרי המאורעות הגדולים שהיו בלילה,
התקיפה של ידידתנו ארצות הברית,
שברוך השם משתפת איתנו פעולה במלחמה הזאת, ברוע הזה,
אז רבים בכל מיני מקומות רצו לדעת,
מה עושים? מה צריך להגיד הלל? צריך להגיד משהו אחר?
אז הרב שמואל אליהו שליטה אמר שצריך להגיד הטוב והמיטיב
ויש כאלה שהסבירו,
אני אגיד איזה,
אזכיר פה משהו גם שהרב יצחק שילת,
ראש ישיבת מעלה אדומים, הזכיר,
שלח את זה לישיבה הבוקר.
הודו להשם כי טוב, כי לעולם חסדו.
השגחת השם על ישראל היא מופת מתמיד. זה ציטוט מתוך
מאמר תחיית המתים באגרות של הרמב״ם מופת מתמיל
הכדור שפגע לטראמפ באוזן ולא בראש
הוא להבדיל ליבו של נתניהו שהחזיק מעמד מול מסע השמצות שלא היה כמותו בתולדות מדינת ישראל.
אמירת הלל רק לפי החלטת הרבנות הראשית בזמן המתאים.
בסדר אבל להודות להשם
הטוב והמיטיב וכל אחד עם הברכות האישיות שלו אנחנו יצאנו גם
קנינו משהו לאכול
בירכנו הטוב והמיטיב, בישפוחי,
כל אחד צריך להודות.
אז אני רוצה לפתוח בפתיחה
בעיון קצר, עיון קצר
בנבואת יום העצמאות,
שכולנו אומרים אותה בעצם נבואת שביעי של פסח,
באחרון של פסח יותר נכון בחוץ לארץ,
יום טוב שני של פסח
בחוץ לארץ,
ככה הגמרא במסכת מגילה דף ל"א ואני רוצה דרך ההתבוננות הזאת
לנסות לראות מה היחס שלנו
לניסים שהם עדיין לא הגאולה השלמה זאת אומרת מה צריך להיות היחס שלנו איך תכלס צריך להתייחס לכל מיני ניסים שקורים לאורך המלחמה הזאת למרות שזה עדיין אתה לא יודע לאן זה ייקח תשמע מי יודע
ראיתי היום מישהו כתב בסדר מה אתה מודה על זה אולי זה ייקח אחר כך למקום אחר ברור שזה לא שייך מבחינה הלכתית
הטוב והמיטיב מברכים גם על דבר שאחר כך
יופיע ממנו משהו לא טוב,
יתגלה ממנו משהו לא טוב, אבל באותו רגע אתה מודה על מה שיש.
אדם צריך להרגיל את עצמו. על כל דבר יש, אתה מודה. אתה לא מסתכל על כל דבר רק אסטרטגית.
מה האסטרטגיה כמו שאומרים?
אז צריך להודות גם על כל מיני דברים קטנים.
אז ככה,
נבואת
יום העצמאות,
קודם כל,
הוחלטה כנבואת יום העצמאות בשנת תש"י 1950 שנה אחרי הקמת המדינה הרבנות הראשית תיקנה לקרוא ביום העצמאות את
נבואת עוד היום בנוב לעמוד שמופיעה בספר ישעיהו פרק י'
פסוק
ל"ב
כמו שאמרתי הנבואה הזו הייתה
ועדיין נבואת
הפטרת יום טוב שני של שביעי של פסח בחוץ לארץ ככה מופיעה בגמרא במסכת מגילה דף ל"א
עכשיו בואו ניכנס לרגע
להבנת האירוע.
מה קורה שם?
מה קורה בהפטרה הזאת? ותראו את המאורעות כמה הם אקטואליים.
הפסוק הראשון של ההפטרה הוא סיום מסע סנחריב מלך אשור על ירושלים.
בסדר?
בא על עיית.
שמות של מקומות.
עבר במגרון למכמס יפקיד כליו.
עברו מעברה גבע מלון לנו חרדה הרמה
גבעת שאול נאסא ברחה,
צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה ענייה ענתות. זה תיאורים של מסע כיבושים עצום של מלך אשור, סנחריב.
נדדה מדמנה יושבי הגבים העיזו עוד היום בנוב לעמוד. ככה מתחילה ההפטרה של יום העצמאות, נבואת יום העצמאות.
עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בציון גבעת ירושלים.
זאת אומרת
סנחריב נמצא
קרוב לנוב,
מנופף יד על ירושלים ככה, לא על המנגל, הוא מנופף ככה, מבטל את ירושלים, הוא אומר
מה אתם עשיתם עניין, זה ירושלים פה, כאילו אני עשיתי עכשיו מסע כיבושי, מה אתם מדברים איתי עכשיו, זה על הגבעה הקטנה הזאת,
ינופף ידו,
כאילו הוא אומר אני אוכל אותם בלי מלח,
ובאותו לילה השם גואל את עם ישראל גודע את היד של מלך אשור,
ככה מופיע בישעיהו בפרק י', פסוקים ל"ג ל"ד: "הנה האדון,
אדוני צבאות,
מסעף
פורה במערצה",
כלומר,
גודע במסור את הצמרת שלו, של העץ.
"ורמי הקומה גדועים,
והגבוהים ישפלו,
וניקף סבכי היער בברזל",
וקיצץ את הענפים בגרזן,
והלבנון באדיר יפול.
ובאמת כל זה בישעיהו.
בספר מלכים מסופרת הנבואה בהרחבה, מה קרה שם בדיוק.
עשר שנים לפני כן, מה קרה?
ממלכת ישראל מרדה באשור.
שלמנסר, סרגון, מלכי אשור עלו על ממלכת ישראל,
כבשו אותה, הגלו את עשרת השבטים שישבו בה.
אחרי שמונה שנים סנחריב,
מלך אשור, עולה על ערי יהודה.
אין ישראל, יש ממלכת יהודה.
כבש אותן, עלה בחיל כבד לכבוש את ירושלים,
כשהגיע סנחריב לחומת ירושלים עמד רבשקה,
שר הצבא שלו, וקרא ליושבי ירושלים להיכנע.
זה מופיע במלכים ב', פרק י"ח, פסוקים כ"ח עד ל"ה.
רבשקה, ככה חז"ל מלמדים אותנו, היה יהודי מומר.
מה שנקרא, עבר את הקווים לצד השני.
לכן, ככה מסבירים, הוא עושה תהליך דמורליזציה.
בערוצי התבהלה של סנחריב
הוא מתחיל לדבר עברית כי הוא יודע עברית ומתחיל יהודית הוא מדבר
וכך הוא מחליש את עם ישראל. ויעמוד רב שקה ויקרא בקול גדול יהודית כלומר בעברית
וידבר ויאמר שמעו דבר המלך הגדול מלך אשור
כה אמר המלך אל יסי לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם מידו
ואל יבטח אתכם חזקיהו אל אדוני לאמר הצל יצילנו אדוני
ולא תינתן העיר הזאת ביד מלך אשור.
אל תשמעו אל חזקיהו.
ככה אמר מלך אשור, עשו איתי ברכה,
וצאו אליי, ואיכלו איש גפנו ואיש תאנתו,
ושתו איש מי בורו,
העצל הצילו אלוהי הגויים איש את ארצו מיד מלך אשור?
מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי,
כי יציל אדוני את ירושלים מידי.
רב שקה, בקיצור,
עושה תבהלה,
והם ממש,
הם מפחדים פחד מוות שוב אימפריה אדירה הצליחה לעשות שמות בכל האזור הגיע כמעט עד לסף
ירושלים ועכשיו הרב שקה הזה גם עושה נאום כזה בכל הערוצים כולם משקשקים אמרו עשרות אלפי טילים יהיו פה אנחנו זה אתם מחריבים אותנו בואו ניכנע וזהו
נגד דברי הרהב האלה של סנחריב ורב שקה נגד השם ונגד עם ישראל
הנביא ישעיהו מנבא את הנבואה הבאה,
הוא מנבא שירושלים תינצל.
וישלח ישעיהו בן אמוץ אל חזקיהו לאמור, כה אמר אדוני אלוהי ישראל,
אשר התפללת אליי אל סנחריב מלך אשור, שמעתי.
זה הדבר אשר דיבר אדוני עליו בזה,
בזה לך,
לעגה לך בתולת בת ציון,
סליחה, בזה לך,
לעגה לך בתולת בת ציון,
אחריך ראש הניעה בת ירושלים.
מה שנקרא, אנחנו לא סופרים אותך.
לכן, כה אמר אדוני אל מלך אשור
לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה.
בדרך אשר יבוא בה ישוב ואל העיר הזאת לא יבוא נאום אדוני.
וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי.
הנבואה הזאת של ישעיהו היא נבואה שנראית על פניו באותו רגע כמעט הזויה.
בוא נחשוב על כל הדברים שאמרו לנו על שבעת החזיתות על תימן ועל סוריה ולבנון ועזה והחות'ים והזה כולם ביחד באותו זמן תוקפים אותנו.
בסדר אנחנו מסתכלים רק על איראן איראן בסך הכל בנתה מלא מלא זרועות זרועות תמנון מה שקורה פה זה פשוט באמת צריך מי חכם וישמור אלה והתבוננו חסדי השם
צריך לפקוח עיניים באמת קרה פה משהו קורה פה
משהו עצום מבחינת הניסים אז באותו לילה יוצא מלאך השם מכה 185 אלף
לוחמים במחנה אשור וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים
מלכים ב' י"ט ל"ה
סנחריב מלך אשור מה עושה?
נסיגה לננבה ושם שני הבנים שלו רוצחים אותו
רצח פוליטי
טוב,
עד כאן לכאורה הסיפור עם סנחריב.
למה קובעים את זה לנבואה...
למה קובעים את זה לנבואת יום העצמאות?
רגע, האירוע לא מסתיים.
בהמשך ההפטרה מספרת על מלך המשיח
והיא
מתארת סוג של שלום עולמי.
וגר זאב עם כבש,
לא בפיתה,
ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומרי יחידה ונער,
קטון נוהג בעם ואז יש שם תיאורים של קיבוץ גלויות ושירה של הגאולה עכשיו
אני לא נכנס עכשיו לסיבה שתיקנו את הנבואה הזו להפטרת יום העצמאות בעיקרון חז"ל מלמדים שהסיפור של סנחריב היה בליל פסח
זה היה בליל הסדר זה פסוק מישעיהו
ככה ישעיהו אומר השיר יהיה לכם כליל יתקדש חג
ליל יתקדש חג זה חג הפסח וגם בהגדה של פסח אנחנו אומרים מייעץ מחרף לנופף עיווי
הובשת פגריו בלילה עוד היום בנוב לעמוד עד גאה עונת פסח.
בסדר? זה פיוטים שאנחנו אומרים בסוף ההגדה.
בכל אופן זה הסיפור של הנבואה הזו ואז בעצם הישועה
שהייתה בסיפור של סנחריב שהייתה בליל פסח
היא מתחברת עם הישועה של מדינת ישראל, הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות ועוד כל מיני דברים שקשורים לעניין הזה.
עכשיו,
יש כאן תיאורים, אני לא אכנס עכשיו לתיאורים, בהמשך ההפטרה, ונשא נס לגויים, ואסף נדחי ישראל, ומפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, וכולי,
ואף הוא בכתף פלישתים ימה, וכולי.
עכשיו,
בסיום, כמו שאמרתי,
ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה,
ונחה עליו רוח אדוני רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת אדוני
והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלא הארץ דהה את אדוני כמיים לים מכסים.
בסדר אז הנבואה הזו בעצם כוללת גם את מה שהיה
וגם את מה שעתיד להיות כי זה מדבר על המשיח.
איזה עוד סיבה אם אנחנו נכנסים כבר למשיח יש לקביעת
בקביעת הנבואה הזאת דווקא כנבואת יום העצמאות.
זאת נקודה מאוד מאוד חשובה.
זה דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צדיק דלית.
ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח.
סנחריב גוג ומגוג.
אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם.
ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח.
חזקיהו
שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח,
לכך נסתתם.
עכשיו, מאיפה הגמרא הביאה
שחזקיהו
היה אמור להיות משיח?
מאיפה היא הביאה את זה?
בפשטות מהנבואה.
זהו, ישעיהו, כאן, פרק י"א.
ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו הפרה.
היה אמור להיות משיח.
היית אמור להיות משיח.
עכשיו,
עכשיו,
יש כאן דיוק מאוד מאוד יפה, אני אביא דבר בשם אומרו.
בתוך הספר שישיבת הר עציון הוציאה על יום העצמאות ויום שחרור בירושלים, יש מאמר של
יצחק בארט,
עורך דין,
תלמיד חכם בעצמו,
מבוגרי הישיבה,
והוא מדייק פה דיוק מאוד מאוד יפה. אני לא יודע אם זה בשמו, אבל זה דיוק מאוד מאוד יפה.
מאיפה, הוא שואל, הגמרא למדה שהסיבה שבגללה נדחה חזקיהו
מהמשיחיות שלו הייתה שלא אמר שירה.
וכאן תשימו לב לדיוק נפלא.
נאמר בפרק הזה ככה, ישעיהו פרק י"ב, פסוקים א'-ו:
ואמרת
ביום ההוא
עודך אדוני
כי ענפת בי
ישוב אפך ותנחמני
הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עוזי וזמרתיה אדוני ויהי לי לישועה
ושאבתם מים בששון ממייני הישועה.
בסדר?
ואמרת ביום ההוא, עודך השם כי ענפת בי.
אתם זוכרים מה שלמדנו באחת הפרשיות, אני לא זוכר אפילו באיזה פרשייה למדנו את זה,
יסוד שהרב אלישע היה חוזר אליו הרבה פעמים, הגמרא במסכת נידה,
נכון, עודך השם כי ענפת בי.
הגמרא מביאה שם דוגמה לשני אנשים שהלכו למסחר, ואחד נתקע לו קוץ,
ואז שקעה לו הספינה,
והוא קילל, והוא כאילו כעס.
ואז,
סליחה,
נתקע לו קוץ, ואז הספינה נסעה,
ואז הוא הפסיד את המסחר,
ואז הוא בסוף גילה שהספינה שקעה.
אז הוא אומר, עודך השם כי ענפת בי,
ישוב עבך ותנחמני.
כלומר, הגמרא אומרת שלפעמים
יש לאדם בחיים רגע של משבר,
רגע של קושי,
ואתה אומר, מה זה, מה זה, למה עשו לי את הדבר הזה?
זה אסון נורא.
ופתאום אתה מגלה שהאסון הזה הציל אותך מאסון יותר גדול,
מקושי יותר גדול.
מה?
כן, כן. למרות שאני תמיד אוהב לספר את הסיפור של רבי שלמה קרליבך,
שפעם אחת תלמידה שלו הפסידה מטוס.
ואז
היא דיברה איתו בטלפון או משהו כזה, והוא אמר,
את יודעת מה קרה? המטוס התרסק, כל האנשים מתו.
הוא אמר, וואי, ברוך השם שלא הייתי על המטוס.
הוא אמר, לא קרה כלום.
כמה אנשים צריכים למות בשביל שתאמיני שהקדוש ברוך הוא מוביל את הכול לטוב?
לא חייבים שלא חייבים להרוג אנשים.
אפשר להאמין בקדוש ברוך הוא גם בלי שהוא הורג את האנשים,
זה בסדר.
הקדוש ברוך הוא מוביל את הדברים לטובה גם כשהמטוס לא מתרסק.
אבל הרעיון נלמד מהפסוק הזה,
ואמרת ביום ההוא,
איזה יום?
על מה הנבואה מדברת פה?
על כל מה שהיה עם סנחריב.
איזה אסון נורא קרה למדינת ישראל.
איזה אסון. איזה
טבח המוני קרה בסופו של דבר.
וכל כך הרבה אנשים מתו, ו... ו... ו... ו... ו... ובסופו של דבר,
פתאום כל הדבר הזה יתהפך.
עודך השם כי ענפת בי. כלומר,
עשית לי דבר מצער ואני אודה לך על כל הדבר הזה, ישוב אפך ותנחמני.
עכשיו תראו,
זה לא הדיוק עדיין.
הדיוק הוא שבהמשך אחרי הפסוק הזה
מופיע עוד דבר. תראו, אני מזכיר עוד פעם איך הפסוק הקודם נפתח.
ואמרת ביום ההוא עודך השם.
ואז כתוב ואמרתם ביום ההוא הודו לאדוני קראו בשמו הודיעו בם עם עלילותיו.
הזכירו כי נשגב שמו.
זמרו אדוני כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ.
צהלי ורוני יושב את ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל.
מה השאלה שעולה מיד?
יש לנו פה שני פסוקים כמעט,
לא, שני פסוקים אחד אחרי השני.
באחד כתוב ואמרת ביום ההוא אותך השם כי ענפת בי.
ואז כתוב ואמרתם ביום ההוא הודו להשם קראו.
לכאורה איך היה אמור להתחיל הפסוק השני?
המשיך, הודו להשם קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו.
למה?
ואמרת ביום ההוא ואחר כך להשם כי רואה ואמרתם ביום ההוא.
אז הוא מציע
הצעה נפלאה שמאוד רלוונטית למה שקרה היום ומה שקורה בכלל בימים האלה. שימו לב היטב
למה הנביא חילק
את השיר לשניים
וחזר ואמרת ביום ההוא ואמרתם ביום ההוא.
הוא אומר כנראה שיש פה שני שירים לפנינו.
יש פה שני שירים
והם מכוונים כנגד שני חלקים של הגאולה.
אך הרי שהקדוש ברוך הוא הציל את ישראל מיד אשור היה צריך לשיר להשם להודות לומר לפניו עודך השם כי ינבת בי
ישוב עבך ותנחמני אם ככה
היו עושים אז מה היה ההמשך
המשך הגאולה הייתה מתגשמת
אז אמרו אדוני כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ יש פה שני חלקים
תראו איזה דבר נפלא
ואמרת ביום ההודך השם, אם היית מקיים את זה,
עודך השם כי ענבת בי, ישוב עבך ותנחמני,
היית זוכה אחר כך, ואמרתם ביום ההוא, הודו להשם קראו בשמו עוד יום פעם עם עלילותיו.
לכן,
כשבן אדם שואל, רגע, מה אתה אומר תודה? זה לא הסתיים, האירוע לא הסתיים. בסדר, יש שני שלבים לתודה.
יש תודה ראשונה, ואמרת ביום ההוא,
ואמרת ביום ההוא, עודך השם כי ענבת בי,
ובעזרת השם נגיע בהמשך גם, ואמרתם,
ביום ההוא הודו להשם, קראו בשמו, הודיעו בעם למעלילותיו.
אולי אפשר לדייק אפילו,
לכאורה, יש כאן עוד שאלה, נכון? למה בהתחלה כתוב "ואמרת ביום ההוא" בלשון יחיד,
ואחר כך "ואמרתם ביום ההוא"?
למה?
כי הרבה פעמים כשבן אדם נמצא בצרה ובמצוקה,
הוא לא רואה את האירוע הגדול.
כל אחד והמצוקה שלו, כל אחד והבית שהוא תקוע בו, והקרב שהוא מנהל מול מחבלים.
כל אחד והסיפור שלו.
אבל בסוף,
כשאתה
מכנס את כל הנקודות לאיזה נקודת על אחת,
אתה אומר וואלה ואמרתם ביום ההוא. פתאום אתה מבין שכל הקרבות הקטנים היו חלק מסיפור הרבה יותר גדול.
אז זה הפטרת עוד היום בנוב
שנזכה גם בסיום לא יראו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלא ארץ דע את השם כמיים לים מכסים למען כן יהי רצון.
זה היה מה שנקרא פתיחה
להודות להשם להודות להשם באמת בלי סוף על מה שיש ויש המון באמת יש המון.
עכשיו אני רוצה לשתף אתכם בעוד דבר.
רציתי לשתף אתכם בעוד דבר שמחבר אותנו כבר למהלך שקורה פה.
בספר מי מרום של הרב חרל"פ,
שיחות לספר במדבר,
השיחה הראשונה,
זה מי מרום חלק י"א,
השיחה הראשונה, מאמר ל"ב, הלב,
הלב,
זה רעיון קצר מאוד על פרשת קורח,
אבל זה רעיון
שיסלול לנו את הדרך להבין את הסיפור של קורח
במובן שמתחבר מאוד מאוד לאקטואליה של מה שקורה,
ויתרץ לי איזה קושייה שתמיד הייתה לי. תמיד מדברים בפרשת קורח על כל הנושא של המחלוקת,
וזה נראה כאילו לא קשור בכלל לכל האירוע הגדול
שהיה בפרשה הקודמת, כל הסיפור של המרגלים.
בסדר, פתאום מדברים על איזה חטא חמור שמלווה את עם ישראל לדורות,
ופתאום איזה מחלוקת,
מחלוקת כורח ועדתו, מחלוקת לשם שמיים, לא לשם שמיים.
עכשיו תשמעו את הדבר הבא,
זה מה שנקרא תחזיקו חזק, משהו מדהים.
אומר הרב חרל"פ ככה,
לכל אדם
ובריאה יש תשוקה להגיע למדרגה היותר נישאה ורוממה.
כל בן אדם יש בתוכו תשוקה
להגיע למדרגה גבוהה.
ואם זה מצוי בכוח,
מוכרח שיוכל גם להתגלות בפועל.
זאת אומרת, זה שיש בתוכך תשוקת קודש להגיע למקום גבוה,
משמע שאתה יכול להגיע לזה.
זו אמירה מדהימה.
אם אתה משתוקק להגיע למשהו, סימן
שאתה יכול להגיע לזה.
ואם יש חפץ בלב כל אדם
להיות הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים,
מוכרח גם שיוכל כל אחד להגיע לזה.
אתם שומעים מה הוא אומר?
הוא אומר, אם בן אדם משתוקק לזה שהוא יוכל, שהוא רוצה להיכנס לקודש הקודשים,
כנראה הוא יכול גם להיכנס לקודש הקודשים. אתה אומר, מה, איך יכול להיות?
אלא שצריך
שתביא תשוקה זו להכיר אחדותם של ישראל,
הגוי הקדוש כולו,
ואז אין מקום לקנאה.
אז מבינים שאם אהרון הכהן הוא הנכנס לפני ולפנים,
הרי כאילו כל אחד ואחד מישראל הגיע לזה ונכנס עמו.
כפי שלא תקנא היד השמאלית,
בימנית,
כך לא יהיה מקום לקנאה של אישים המחולקים,
כי כל הגדולה של אחד היא באמת של כל אחד ואחד.
מה הוא אומר?
הוא אומר,
התשוקה של בן אדם,
אני ישראל,
להגיע למקום שהכהן הגדול מגיע,
הרי אני לא אוכל להיות כהן גדול, אז מה כן?
אבל אני חלק מדבר שנקרא עם ישראל.
חלק מהעם ישראל הזה, יש בתוכו דבר שנקרא כהונה.
אז אם הוא מגיע לשם, אז גם אני שם.
כי זה גוף אחד.
ואם היד שלי השמאלית עשתה משהו,
גם אם היד הימנית לא עשתה את זה, אנחנו גוף אחד.
אבל ברגע שבן אדם לא מסתכל על עם ישראל כגוף אחד,
והוא רואה כל אחד כאינדיבידואל בפני עצמו,
כל כך הוא מפני אחדותם של ישראל,
לפי שהם חלק השם עמו.
ומה הוא אחד?
אף עמו אחד.
אולם בזה כפרו קורח ועדתו,
ועל כן תשוקתם להגיע למה שאהרון ומשה הגיעו.
וכיוון שבאמת כל תשוקה מלמדת כי יכולה היא גם להתגלות בפועל,
שפטו מזה כי אין הכהונה מיוחדת לאהרון בלבד.
כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם.
ומדוע תתנשאו על קהל השם?
זאת אומרת, קורח הבין
שכל העדה כולם קדושים,
זה כל אחד הוא קדוש בדיוק באותה מידה.
הם לא הבינו שכל הקהל הם קדושים,
זה אומר שאנחנו כעדה קדושים,
לא ככל אחד, כאינדיבידואל קדוש.
אנחנו שייכים לאומה,
והשייכות הזו היא נותנת לכל אחד בעצם את התפקיד שלו במערך הכולל.
זהו שאמרו במשנה באבות, פרק ה',
איזוהי מחלוקת שלא לשם שמיים?
זו מחלוקת קרח ועדתו.
ותימה, הרב חרלפ שואל,
וכי רק מחלוקת שלא לשם שמיים יש פה? זה הסיפור.
והלא כפרו בנבואת משה.
הם כפרו בנבואת משה, אתה מדבר איתי על מחלוקת לא לשם שמיים?
נאמן ביתו של הקדוש ברוך הוא, אמנם גילתה המשנה פה את שורש ההסתבכות בפרשתנו,
כי כל זמן שאין מבינים את רוממות האחדות הנפלאה של כל ישראל,
וכי את אביהם של ישראל עובדים כל העת,
ובשם כל ישראל בלתי אפשר שתהיה העבודה לשם שמיים,
אלא כל דאבדין לגרמי הוא אבדין.
זאת אומרת, במילים אחרות,
כל עוד שאדם לא מבין שישראל זה מערכה אחת,
זה דבר אחד,
אז כל העבודה שלו תהיה תמיד תמיד אישית,
כי הוא לא מבין שיש פה איזה
דבר גדול יותר שאני משרת.
זה לא סיפור שלי אישי.
היינו שיסוד מחלוקתו של קורח, שלקח עצמו לצד אחד,
להיות נחלק על הכהונה, נובעת מתוך שכל מבוקשו היה על דבר עצמו בלבד בניתוק מכלל ישראל.
זה הרעיון של הרב חרלפס, זה רעיון עצום,
וכדי לחדד את הרעיון הזה,
אני רוצה להקריא לכם זוהר,
הזוהר הראשון של פרשת,
זוהר בתחילת הפרשה, תחילת פרשת קורח.
בסדר? מתוך זה אנחנו ניכנס לדברים של הרב.
אני קורא מתוך התרגום.
ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי.
רבי אבא פתח: הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוכים מדבש ונופת צופים.
כמה עליונים דברי התורה, כמה יקרים הם.
נחמדים הם למעלה, נחמדים הם לכל.
רבי יצחק אמר, כל מי שעוסק בתורה יש לו חירות מהכל.
חירות מהמיטה, כמו שאמרנו.
משום שהחירות שורה עליו ואחוזה בו.
אילו היו ישראל מתעטרים בתורה,
היו ניצולים מהכל,
ולא היו נמצאים בגלות.
וזהו שכתוב חרות על הלוחות.
אל תקרי חרות, אלא חירות.
והחירות הזו נמצאת בתורה.
תכף תראו את הרעיון של הדרשה העמוקה של הזוהר.
התורה היא כוח הימין,
כמו שנאמר, ממינו אש דת למו.
והשמאל, זה לא פוליטיקה,
כן? זה ימין ושמאל, לא פוליטי, לא פוליטי.
כמובן שיש פה השלכות פוליטיות,
אבל זה מעניין מאוד, שימו לב.
הימין, אומר הזוהר,
התורה היא כוח הימין, כמו שנאמר, ממינו אש דת למו.
והשמאל נכלל בימין.
השמאל נכלל בימין.
מי שעושה הימין שמאל והשמאל ימין הרי הוא כאילו מחריב את העולם.
אני חוזרת, אני חוזר.
מי שעושה הימין שמאל והשמאל ימין הרי הוא כאילו מחריב את העולם.
בואו ראה, אהרון הוא הימין
והלוויים הם השמאל.
קורח רצה לעשות חילוף של ימין לשמאל,
ומשום כך נענש.
ולא עוד אלא שנמצא בו לשון הרע, ונענש בכל.
רבי יהודה אמר, השמאל נכלל תמיד בימין.
קורח רצה להחליף התיקון של למעלה ולמטה,
משום כך אבד מלמעלה ומלמטה.
מה זה אומר
השמאל והימין?
מה זה אומר ימין ושמאל שקורח רצה להחליף את השמאל בימין ואת הימין בשמאל?
בסדר? אנחנו נפתח את העניין הזה,
עוד מעט נגיע לתשובה לשאלה הזאת, בסדר?
כדי לצלול לסוגיה שלנו, להפעם,
אנחנו נתמקד בדמות אחת מאוד מעניינת
שאשתו הצילה אותו. אתם זוכרים איך הסברנו הרבה פעמים?
עון בן פלא, כן, עון בן פלא.
עכשיו,
הרבה פעמים הסברנו כבר שהרב אלישע הסביר שהתפקיד של הנשים בכל מיני סיטואציות,
בנביאים גם בכלל,
זה לבטא את המימד הטבעי שהרבה פעמים נוגע במימד הסגולי,
שמחובר לצד של רצון השם יותר חזק מאנשים מאוד אינטלקטואליים ומשכילים.
בסדר, לפעמים אנשים פשוטים קולטים בצורה הרבה יותר ישרה את המציאות מאשר אנשים משכילים אינטלקטואליים.
ואנשים במובן הזה הם שייכות לצד הטבעי של האומה.
לא תלמידי חכמים מפולפלים עם כל מיני ידע של גמרות ומקורות, לא, פשטות, פשטות.
בדיוק, נכון? הפריפריה זה ערים טבעיות. אז עכשיו תראו את הסיפור של און בן פלט ואת הפרשנות של הרב
לסיפור הזה. ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליה ואון בן פלט,
בני ראובן,
ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישי ומאתיים נשיאי עדה, קריי מועד, אנשי שם. בסדר, יש פה כמה, יש פה קואליציה של כמה סוגי אנשים.
יש את המקופחים,
אפשר לקרוא להם,
זה עדת המקופחים מכל הסוגים.
אלה שלא קיבלו תפקיד,
אלה שחושבים שמשה ואהרון לקחו לעצמם את כל התפקידים, משה מינה את כל המקורבים אליו,
את בני המשפחה שלו,
וראובן שהיה אמור להיות הבכור,
והוא כבר לא הבכור,
ו-250 בכלל עובדי השם שהם מה שנקרא היינו מכנים אותם היום אולי אידיוטים שיבושיים, אנשים שבאמת כוונתם הייתה טובה,
אבל הם התלבשו על הסיפור הזה רק כאיזה
ניצלו את התמימות שלהם לסיפור הזה בכלל.
בכל אופן יש פה קואליציה של ממורמרים,
כל אחד וסיבתו היא,
כל אחד ממורמר מסיבה אחרת,
אבל כולם מרגישים שקצת דפקו אותם וקצת שמו אותם במקום שלא מתאים להם.
מה זה אומר קודם כל? למה זה חשוב להבהיר את הדבר הזה?
וזה יעזור לנו לפרש את הזוהר.
הזוהר אמר שהתורה היא בעצם הימין,
ואסור, צריך להיזהר לא להפוך את הימין לשמאל,
ואת השמאל לימין.
בסדר? אנחנו נחזור לנקודה הזו.
מה המשמעות של להפוך את הימין לשמאל והשמאל לימין?
אז ככה.
יחד עם קורח,
אומר פה הרב,
דתן ואבירם,
הוזכר גם עון בן פלט.
חז"ל שמו לב לכך שזו הפעם היחידה שהוא מוזכר.
בהמשך הפרשה אין שמו מופיע עוד.
הגמרא בסנהדרין קט מביאה את הסיפור של און בן פלט. אמר רב,
און בן פלט אשתו הצילה אותו.
איך?
אמרה לו, מהי נפקא לך מינה?
מה יצא לך מהמחלוקת הזו?
אימא רבא אנטלמידה, ואימא רבא אנטלמידה, בתרגום,
מה משנה לך?
אם משה הוא הרב, אתה תלמיד.
ימכור אחריו, אתה התלמיד. קיצור, תפסיק,
תפסיק עם הכאב ראש הזה. עזוב אותך, תעזוב אותם. בסוף אתה תשאר תלמיד. כן, לא יצא לך כלום.
אוקיי, אמר לה,
עכשיו,
מה הבעיה?
מה הייתה הבעיה של לון בן פלט?
שהוא כבר, מה שנקרא, סגר את הדיל.
הוא סגר את הדיל.
הוא אמר שהוא הולך להשתתף בסיפור הזה.
הנה, הרב מזכיר את זה פה ככה.
היא הכירה את בעלה וידעה שכל מיני הצדקות מוסריות בגנות המחלוקת לא יניעו אותו ממנה.
לכן היא ניסתה לשכנע אותו שלא יצא לו מהמחלוקת הזו שום רווח.
אשתו שלא שכנעה אותו,
אבל יש בעיה גדולה שעומדת בפניו, הוא נשבע לקורח שהוא יבוא להשתתף עמו במחלוקת.
ובגלל שהוא אדם דתי,
ככה הרב אלישע אומר בסרקזם,
לא יכול להפר את שבועתו,
בלשון הגמרא אמר לה, מה יאביד?
הווי בעצה וישתבעי לי בעדיי הוא.
עונה לו אשתו, אמרה ליה ידנא דקולא קנישתא קדישתא
נין הוא, נכתיב כי כל העדה כולם קדושים.
אמרה ליה טוב דאנא מציל נא לך אשקיתא חמא וארוויתא ואגניתא גבי.
בקיצור,
אשתו שלון אומרת לו ככה, אני יודעת שכולם שם קדושים,
קדושים, צדיקים, צדיקי עליון.
קדושים לעילא ולעילא.
אומרת, חכה, אני אציל אותך מהסיפור הזה. השקטה אותו יין, גרמה לו לישון,
מה שנקרא, אתה אנוס, אנוס פטור,
עכשיו אני אטפל מכאן.
אני אחראית על האירוע.
עוטבה,
אלבבה וסטרה למאזיה. זאת אומרת, שוב, רגע,
הם אומרים, כל העדה כולם קדושים,
נכון?
כל העדה כולם קדושים, כך הכוח אומר.
מה עושה האישה?
יושבת על הפתח,
מפזרת את השיער שלה, אישה לא צנועה.
אגב, תשימו לב לדבר מאוד מעניין.
אנחנו רואים
בכל מיני אירועים, כמו בסיפור של רחב הפרוצה,
הפרוצה שדווקא האישה שעושה מעשה כביכול, לא גלאט, לא למהדרין, היא זאתי שפוקחת את העיניים לאנשים אחרים שהם כביכול
אמורים להיות יותר צדיקים, אבל היא זאתי שפוקחת את העיניים. היא פותחת את הדרך בעצם להבנת המציאות בצורה יותר נכונה.
אז האישה הזו, ככה היא עושה.
פורעת השיער,
יושבת ומתנהגת בצורה לא צנועה.
ואכן, כל דעתיה,
ככה מתארת הגמרא, כל דעתה חזיה הדר.
כל מי שבא מהדת קורח, ראה אותה אישה לא צנועה, זה שמירת עיניים, הלכו.
עד דאחי ואחי, עד שכל השיירה הגיעה,
נבלעו כולם.
זאת אומרת, אשתו של הון בן פלט מצילה אותו איך?
שהיא מייצרת סוג של אירוע שלאנשים דתיים,
הם לא יכולים להתמודד עם האירוע הזה, אז הם הולכים,
ואז היא מצילה אותו מהאירוע הגדול,
שנקרא,
קשור קצת לדברים שראינו קודם.
הרב
הביא
מהספר עיניים למשפט
של הרב יצחק אריאלי. הוא היה משגיח בישיבת מרכז הרב,
תלמיד חכם מאוד מאוד גדול.
הרב יצחק אריאלי עמד על נקודת העיוות
שבהתנהגותם של קורח ועדתו.
כשהם רואים שיער גלוי של אישה נשואה,
הם בורחים כמו מאש. אבל לאן?
לאן הם הולכים?
למחלוקת.
הרי מחלוקת היא כמו עבודה זרה.
הגמרא בסנהדרין אומרת, כל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה.
שורש הפיצול בעולם.
אולי נעיף מבט אחרי זה בדברים שהרב אלישעי היה מביא בהקשר הזה.
איך יכול להיות שמושג הקדושה גורם לאדם לברוח מחוסר כיסוי ראש,
אבל לא גורם לו לברוח ממחלוקת?
אותם גדולים שלא מסוגלים להסתכל בשיער של אישה נשואה,
הם אותם אנשים שכמעט פירקו את האומה על ידי המחלוקת.
מבחינתם מושג הקדושה
הוא אוסף חוויות רוחניות.
הם בכלל לא מסוגלים לקלוט שקדושה פירושה להיות משרת את האמת.
או כדברי... טוב.
עכשיו, כאן אני רוצה להתמקד בנקודה הזו.
ההגדרה של הרב,
קדושה,
שירות האמת,
לשרת את האמת. בואו ננסה להבין את הנקודה הזו.
בעצם,
בואו נסביר את הזוהר שראינו לפני כן.
הזוהר אומר שקורח רצה לעשות את השמאל ימין ואת הימין שמאל.
מה הפירוש?
קורח בעצם הסתכל על כל הסיפור של משה רבנו וראה בו סוג של מינוי אישי של עצמו.
במילים אחרות,
שמאל זה מלמטה.
עבודה מלמטה למעלה.
ימין זה מלמעלה למטה.
ימין זה אומר שלא אתה מתחיל את הסיפור.
אתה לא המנהל של האירוע.
משה רבנו הוא לא מי שמינה את עצמו.
אבל קורח תופס את זה בעצם במבט שלו כמי שיצר את כל הסיפור פה.
כלומר, במילים אחרות,
קורח תופס את הקדושה כדבר שהוא לגמרי אנושי.
דבר שהאדם יצר אותו.
שוב, אני לא מדבר פה על הגדרה של חלות קדושה, שהאדם יכול להמשיך קדושה.
אלא אנחנו מדברים פה על קדושה מאיפה מתחילה.
וקורח בעצם מזהה
את הימין כשמאל.
אם אתה שם את קורח שזה הלוויים קודם זה אומר שאתה הופך את השמאל לדבר המרכזי.
השמאל והימין בעצם זה מאיפה הסיפור מתחיל.
האם זה מתחיל מלמעלה מהשם
או מלמטה.
הרב אלישע קורא לזה ככה
קדושה פירושה להיות משרתת האמת.
האמת לא מתחילה מהאדם.
האדם אמור לשרת את האמת.
האמת היא כמו הימין. זה מתחיל מלמעלה.
האדם נאמן לאמת.
ובעצם הסיפור של קורח חיה זה שהוא הפך את האמת
למשהו שכל אחד יכול להמציא אותו בעצמו.
לכן זה ברור למה במקורות שונים, אנחנו רואים, והרב קוק חוזר על זה,
מתייחסים לקורח כסוג של נוצרי,
שהרעיון הנוצרי היה שכאילו קדושה זה משהו שהאדם יכול בכוחות עצמו לעשות בלי להיות שייך למשהו שגדול ממנו,
בלי להתבטא למשהו שגדול ממנו.
זאת אומרת,
הבעיה של קורח הייתה שהוא אמר משהו שנשמע מאוד מאוד טוב ברמת ההצהרה,
כולם קדושים,
אבל אם זה אומר שבסופו של דבר אתה לא אמור
להיות נאמן למשהו שגדול ממך, גבוה ממך,
אם זה האומה או הקדוש ברוך הוא, אז מה יצא בסוף?
לא יצא כלום.
כל אחד בסוף שוקע בתוך עצמו ובתוך האדמה.
זה הסיפור.
הרב מביא פה ככה בתלמוד הירושלמי מוגדר קרח כאפיקורס זה מופיע בירושלמי
סנהדרין פרק י' הלכה א'.
זה ביטוי קשה על פי המדרש חלק מהטענה של קרח היה שכולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה אז כיצד אומרת עליו הגמרא שהוא אפיקורס?
בהמשך מביאה הגמרא את דעתו של רב שקרח כפר ואמר אין תורה מן השמיים.
גם זה צריך ברור שהרי על פי חז"ל הוא הודה במעמד הר סיני
ורק טען שאנוכי ולא יהיה לך נאמרו לכלל ישראל ולא רק למשה רבנו.
אז הרב מסביר את היסוד ככה.
מעניין לשים לב שרב שלימד אותנו שקורח כפר בתורה מן השמיים
הוא גם זה שהביא את הסיפור על אשתו של און בן פלט.
נראה מתוך דברי רב שיש כאן בירור יסודי במושג הקדושה.
יש כאן שתי שאלות שונות.
האחת, מהיכן הקדושה מגיעה?
מה מקורה?
בזה קורח לא כופר,
שהרי הוא טוען שכולם שמעו אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה.
אלא שיש כאן שאלה נוספת,
להיכן הקדושה מתחברת?
מה מוטל על האדם לעשות בעקבות המפגש עם מושג הקדושה?
בזה הייתה נקודת המחלוקת.
כשמושג הקדושה מתפרש בחיצוניות,
הוא יבוא לידי ביטוי בבריחה מאישה שאינה מכסה את הראש.
אך כשהמחלוקת היא סביב עניינים שנוגעים לכבוד,
זו נקודה בנפש שקשה מאוד לתאר אותה.
זו סוגיה שמצריכה עמל של שנים על מנת לזקק אותה.
הרב בעצם מסביר פה
קצת שונה מהנקודה שהערנו לפני כן.
הוא מסביר שקורח בעצם לא כפר שיש בעצם דבר עליון.
הוא לא כפר בזה.
הוא רק חשב שהדרך איך להתחבר לקדושה נעשית על ידי כל אחד באופן עצמאי. כל אחד יבחר להתעסק בזה.
זאת אומרת, נכון, יש הקדוש ברוך הוא בעולם,
אבל איך כל אחד מתחבר לזה?
כל אחד יבחר.
זה בדיוק הרעיון הנוצרי.
הרעיון הנוצרי אומר, יש אלוהים,
אבל כל אחד יבחר את הדרך איך לעשות את הדבר הזה, איך להתחבר אליו.
מה החידוש של עם ישראל?
שגם הדרך איך להתחבר לאלוקים
היא דרך שמוגדרת על ידי תורה שבכתב, תורה שבעל פה, מצוות.
אבל אם אתה מבטל את המצוות, אז אין כלום.
תלית שכולה תכלת, מה צריך לשים להפתיל תכלת?
כולנו הרי קדושים, מה צריך?
כל אחד יסלול לעצמו את הדרך.
זאת הנקודה.
זאת אומרת,
הדבר המעניין,
וזאת הנקודה שהרב אלישע מחדש פה בהתבוננות.
למה הסיפור פה של האישה שמצילה את כורח
על ידי חוסר צניעות?
מה זה בא ללמד?
זה בא ללמד שכשבן אדם קולט קדושה באופן חיצוני,
הוא יכול לשים דגש מאוד גדול על תחום אחד ולהתעלם מתחומים שלמים אחרים.
הוא יכול לרוץ אל מחלוקת
שיכול להיות שתפורר את העם
ולברוח כמו אש מחוסר צניעות.
למה? כי אם אתה תופס קדושה כדבר שכל אחד בעצם מגדיר את הדרך,
נקרא לזה, איך להתחבר לקדושה,
אז דברים מסוימים נורא מפחידים אותך.
אבל דברים אחרים בכלל לא מפחידים אותך, כי אתה אומר, לא נורא,
זה לא מפריע לי בכלל.
כלומר, כשהקדושה זה מאוד דומה לדברים שהרב חרלפט אסביר לפני כן.
כלומר, ברגע שאתה לא תופס את החיבור לאלוקים כמשהו הוליסטי,
שכולם שייכים אליו,
אז כל אחד יבחר את הדרך לעצמו, ואז
בעצם זה החורבן של הקדושה.
אבל הרב אלישע מחדש פה עוד נקודה מאוד מאוד יסודית.
למה כל הסיפור הזה של המחלוקת
נלמד דווקא מהסיפור של קורח?
מחלוקת לשם שמיים ולא לשם שמיים? מה הנקודה?
הנקודה היא, והרב אלישע היה חוזר על הנקודה הזו המון פעמים, והזכרנו את זה כבר פעם.
למה כשאנחנו מדברים על שמיטה,
אז כולם מדברים על היתר מכירה, כן או לא, איזה פירות אתה קונה וכולי,
אבל במה לא מתעסקים כל כך ומתעסקים פחות?
שמיטת כספים.
למה לא מתעסקים כל כך בשמיטת כספים שיש בסוף השנה?
היה אומר הרב אלישע שכספים זה משהו שמציק לך בכיס.
ברגע שזה לא נוח לך, אתה לא תתעסק בזה.
אתה בעצם מסיט את הכיוון,
את האש,
לכיוון שיותר נוח לך.
לכולם נוח להתעסק בדברים שלא מפריעים להם ליום-יום.
זה יותר נוח להתעסק בזה.
אבל בדברים שפוגעים לאדם בכבוד שלו,
או בכסף שלו, הוא לא מוכן לוותר.
כלומר,
קורח ועדתו היו מוכנים להתאבד על הנושא של שמירת עיניים.
על קדושה, על מה הם לא היו מוכנים?
על מחלוקת שקשורה לכבוד שלהם.
כשזה נוגע לכבוד שלהם, הם לא היו מוכנים להתפשר.
יכול להיות שהאנשים שם לא,
זה לא היה נושא שהעסיק אותם יותר מדי,
אבל הכבוד שלהם...
ואז בעצם מה יוצא?
יוצא שכל הסיפור פה של המחלוקת,
שהוא נובע ממקום לגמרי לגמרי פרטי ואישי.
וכשזה הסיפור,
אין לך שום דרך שמישהו יתקן אותך.
כי בעצם קורח
רוצה להגיד לכולם שהסיפור שלו זה לשם שמיים.
אבל איזה לשם שמיים? זה הכל נובע בסוף מתוך הקישקע.
נסיים את הדבר,
יש כאן עוד, הסוגיה הזו מסתעפת אצל הרב עוד הרבה, אבל אני רוצה לגעת פה בנקודה אחת קטנה, ואז לעבור ללימוד השני.
ישנה הדרכה במשנה בפרקי אבות, כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת לשם שמיים?
זו מחלוקת הלל ושמיים, ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת כורח וחול עדתו.
ישנם אנשים שכשהם שומעים את המושג לשם שמיים הם בטוחים שהם יודעים על מה מדובר.
המשנה לא סמכה על שיקול דעתם, ולכן היא מפרטת ומסבירה.
איזו היא מחלוקת לשם שמיים זו מחלוקת הלל ושמיים,
ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת כורח וחול עדתו.
הרב בהקשר הזה מביא דברים של רבי יונתן אייבשיץ.
רבי יונתן אייבשיץ,
אחד מגדולי תלמידי החכמים לפני כ-250 שנה,
כך הוא אומר:
בזאת ייוודע אי המחולקים. כלומר, אם המחולקים ובעלי ריבות
הם זולת הדבר שנחלקו בו ומנגדים זה לזה,
הם אוהבים גמורים בלב ונפש, זהו אות שמחלוקתם לשם שמיים.
איך אתה יודע, אם המחלוקת היא לשם שמיים?
שהמחלוקת היא רק ואך ורק בנושא שבו הם חלוקים.
אבל בכל נושא אחר הם אוהבים אחד את השני אהבת נפש.
אבל,
אם הם אויבים ונותרים שנאה זה לזה על ידי מחלוקת,
זהו שלא לשם שמיים,
והתייצב השטן בתוכם.
וזהו הסימן מסרו לנו חכמי משנה.
איזה מחלוקת שהיא לשם שמיים?
כי בכל מחלוקת אומרים שהיא לשם שמיים.
איך צוחקים? אומרים.
מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים. מה הכוונה? רק מחלוקת לשם שמיים שהיא אידיאולוגית,
אז תמיד היא תתקיים,
כי אתה לא יכול להוריד את האנשים מהאידיאולוגיה.
אז הרבי יונתן היבשיץ אומר ככה:
אבל אם הם אויבים ונותרים שנאה זה לזה על ידי מחלוקת,
זהו שלא לשם שמיים, והתייצב השטן בתוכם.
וזהו הסימן מסרו לנו חכמי משנה.
איזה מחלוקת שהיא לשם שמיים?
כי בכל מחלוקת אומרים שהיא לשם שמיים, ואמרו,
כמחלוקת שמאי והלל,
שאהבו זה את זה וכיבדו זה את זה,
הנאהבים והנעימים.
זהו אות שהמחלוקת לשם שמיים.
אבל במחלוקת קורח ועדתו שהיו נותרים איבה ושונאים וכמעט יסקלוהו למשה וכדומה,
זהו שלא לשם שמיים.
כלומר רבי יונתן אייבשיץ מעמיק ואומר,
אם באמת קורח היה חולק לשם שמיים,
זה לא היה אמוציונלי ויצרי כמו שזה היה עם קורח.
זה שהם באים לסקול אותו זה סימן שיש שם משהו מה שנקרא
סיטרא דקאין, יש שם איזה קנאה רעה.
יש שם איזה משהו רע שנמצא שם, וזה מה שמניע אותם.
על פי רבי יונתן אייבשיץ,
הדרך לזהות אם מחלוקת היא לשם שמיים לא נמצאת בתחום הדעות.
וזה בעצם הקושי הגדול.
הרבה פעמים אתה מנסה להבין אם מחלוקת לשם שמיים היא בגדרים,
על מה הם חולקים פה.
הרב אומר, זה לא בדעות,
לא בתחום התוכן וגם לא באידיאולוגיה.
היא נבחנת אך ורק בתחום המוסר והמידות.
אם אתה יכול בסוף להגיד לו אני לא מסכים איתך בכלל לגמרי
אני אוהב אותך.
אנחנו שנינו שייכים לאותו סיפור פה בסוף.
אם אדם נזקק להשתמש בביטויים או במעשים שלא נוגעים לבירור הסוגיה על מנת להחזיק דעתו בוויכוח זה אומר שהמחלוקת איננה לשם שמיים.
לאורך כל המלחמה הזאת יש לי תחושה מה שנקרא
אפשר להגיד שיש בתחילת המלחמה הייתה אחדות מאוד מאוד גדולה
כל המחלוקות פתאום שקעו,
הפכנו להיות עדה אחת.
אחר כך, מה שנקרא, אחרי שהמלחמה התארכה, עוד פעם,
התגלעו המחלוקות.
ואז עוד פעם, עכשיו, בכל הסיפור האחרון, אנחנו רואים עוד פעם אחדות מאוד מאוד גדולה.
במקום שמתגלה אחדות,
יש הצלחות.
יש הצלחות גדולות. למה?
בגלל שכשיש אחדות, שורה שכינה.
אני חייב לסיים בדבר הזה.
יש כאן ציטוט מתוך נחלת בעל הנחלה דוד, רבי דוד טביל,
היה תלמיד של רבי חיים מוולוז'ין,
הרב צבי יהודה מביא אותו ביערות לעולת ראייה, הרב אלישעיה מביא אותו.
אני מצטט כאן מדבריו.
הרב
דוד מטביל אומר דבר מדהים, מזעזע ממש.
הוא אומר, תדעו לכם
שאתם חושבים
שיצר העבודה זרה עבר מהעולם,
לא עבר מהעולם.
הוא נשאר במחלוקת.
המחלוקת, שנאת חינם, היא יצר עבודה זרה. שימו לב לדבריו.
כאשר העובד עבודה זרה כופר באחדותו, יתברך שמו.
הוא משתף לו דבר אחר.
כלומר, הוא משתף עם הקדוש ברוך הוא דבר אחר.
ככה, לעומת זה,
עוון המחלוקת ופירוד הלבבות בין אנשי האומה הישראלית,
הוא עצם הכפירה, כמו כן, באחדותו יתברך שמו.
כלומר, שיש מחלוקת בתוך עם ישראל,
בפירוד,
זה כמו עבודה זרה.
כי שורש אחדותו יתברך שמו,
מחייב
שיהיה כלליות העם הקדוש הישראלי מתאחדים יחד באהבה ואחווה ורעות.
אגודים יחד צמודים כאיש אחד מבלי שום פירוד והתחלקות.
כי כן,
כאשר אברהיט ברך שמו הוא האחד הפשוט וההחלטי.
ככה לעומת זה העם הקדוש הישראלי.
בהיות נשמתם אצולה ממקור האחדות,
כאשר כינו החכמים האמיתיים חלק אלוקם ממעל.
מחויבים להתאחד יחד צמודים וקשורים זה בזה יותר מהתאחדות הגוף האחד המחובר מאיברים רבים.
זאת אומרת,
בגלל שאנחנו עם אחד
שמעידים על אחדות הבורא,
אם אנחנו נפרדים, אז אנחנו בעצם
מעידים כביכול שאין אחדות בהשם, אחד.
ממש כמו שהרב חרלאפ אמר בהתחלה.
אז הוא אומר,
אני מדלג קצת,
ואז הוא אומר כך: "כי אחדות העם הקדוש הישראלי מעיד על אחדותו יתברך שמו.
ולזאת מבואר עוון המחלוקת, כי הוא ממש כעבודה זרה.
יען,
כי הפירוד ההווה מן המחלוקת הוא היפוך האחדות.
וכאילו מעיד על עצמו שאין לו חלק באלוקי ישראל.
זאת אומרת, הזכרנו את זה כבר כמה פעמים, אבל ראוי להזכיר את זה עוד הרבה. הזוהר הקדוש אומר בפרשת אמור,
ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?
הזוהר אומר, בארץ הם נקראים גוי אחד,
ואין,
אם הם לא בארץ, הם לא גוי אחד.
למה?
ולמה בארץ הם גוי אחד?
כי ארץ ישראל בעצם הופכת את כולנו להיות אחד, אנחנו באותה סירה.
אבל אם אנחנו מפורדים פה ורבים אחד עם השני,
אז אנחנו כביכול מעידים על זה שאנחנו לא אמורים להיות פה בארץ.
מבינים את הגודל של הזעזוע?
למה ארץ ישראל היא ארץ שהמהות שבה זה לאחד אותנו?
כי זה כמו לשים אנשים בבית אחד.
או שאתה אוהב,
או שאתם אוהבים אחד את השני,
או שאתם לא אוהבים אחד את השני. אם אתם לא אוהבים אחד את השני, מה אתם נמצאים פה בבית ביחד?
אז בעצם בזה שאנשים רבים בתוך הבית, מה זה אומר? שעדיף להם לא להיות בתוך הבית.
לכן ברגע שעם ישראל
מתאחד בתוך הארץ,
הם באופן אוטומטי מעידים על השם אחד.
ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?
בארץ הם נקראים גוי אחד.
אבל אם חלילה אנחנו מפורדים,
אנחנו כביכול לא מעידים על זה שאנחנו גוי אחד.
אכן,
מה שקורה בימים האלה, כל ההצלחות,
תזכרו, זה קשור באופן חד משמעי לאחדות.
כשאנחנו ביחד,
כשאנחנו מאוחדים,
יש הצלחה.
כשאנחנו חס וחלילה נפרדים,
חס ושלום, עם ישראל,
נמצא בסכנה, ממש היינו בסכנה. שוב, זה לא קשור למי אשם, מה אשם, אבל הנקודה העיקרית זה ברגע שעם ישראל נמצא באחדות,
הוא נמצא בהגנה, יש עליו הגנה.
וכל ההצלחות שאנחנו רואים תמיד תמיד קשורים לזמנים של הצלחה, של אחדות גדולה.
אז נתפלל מכאן, מה שנקרא, נסכם את דברינו בתפילה,
שנזכה בעזרת השם לראות בהמשך הניסים המופלאים,
ונזכה גם להמשיך לראות באחדות הנפלאה,
שאין שמאל ואין ימין ויש אחדות גדולה בתוך עם ישראל.
ברור לי שעכשיו, בתוך כל המבצעים האלה,
יש אנשים מימין ומשמאל שפועלים ביחד כאגרוף אחד.
זה מה שמוביל אותנו להצלחות כבירות.
שנזכה בעזרת השם
להמשך ברכה והצלחה.
אמן וכן יהי רצון.
תודה רבה.
מוריי ורבותיי, איזה ימים.
איזה ימים, איזה ימים, איזה ימים, איזה ימין,
