שלום, צהריים טובים.
ימים גדולים עוברים עלינו,
וגם בשיעור הקדוש נפש הפרשה,
ננסה להתחבר לימים האלו.
דרך,
אני רוצה להתחיל מאיזושהי תחושה.
תחושה, אני חושב שהיא משותפת לכולנו,
והתחושה היא שמאז שמחת תורה,
שנה ושמונה, תשעה חודשים כבר,
כל כך הרבה
נופלים,
חיילים,
והמשפחות שלהם.
והתחושה היא שכל חייל שנופל,
קצת מתחילים להכיר אותו, ללמוד עליו,
להבין מי הוא היה,
עומד ככה, זה מין אור כזה,
אור גדול, אור עצום, שאתה לא יכול בכלל... מה זה הדבר הזה?
אחד ועוד אחד ועוד אחד.
בהספדים,
שומעים, אחרי זה בשבעה, אחרי זה עושים ספרים.
עושים ספרים, פשוט לא על, ספרים שהם כתבו.
הם כתבו, פשוט כאילו מוכן, הנה, מוכן,
הספר רק להדפיס.
וזה פשוט מדהים. כלומר, כאילו כל חייל שנהרג, לכל אדם, כשהוא חי, יש לו איזה מין כיסוי
שמכסה אולי חלק מהדברים. אנחנו לא מספרים כל מה שיש לנו, אז כל אחד מתהלך עם איזה כיסוי. מי שנופל,
לוקחים לו את הכיסוי, ואז פתאום האור שלו
מתגלה האור שלו, והאור של המשפחה שגם יקיפה אותו.
ואחד אחרי השני זה אורות שאנחנו לא מצליחים
להכין את הגודל הזה, נכון?
ביטוי לדבר הזה
זה משהו שכבר הזכרנו בעבר
בדרך למילואים, גם בצפון, גם בדרום שהייתי.
בצפון הייתי עוצר ביוקנעם, יש שם כזה תחנת רענון לחיילים, ועל ה...
רענון יש שם איזה קיר ומלא מלא סטיקרים של כל מיני
לוחמים, קצינים שנפו, וכל סטיקר יש איזה משפט
שהלוחם הזה, הקצין, הלוחם, המפקד, החיילות גם, אמר.
אני הייתי עומד מול הקיר הזה לפעמים דקות ארוכות.
כמו שיעור כללי,
משפט אחרי משפט שיעור כללי, או שם, או במיגוניות,
ליד בארי.
ופתאום חלחלה לי איזו תובנה שכשאומרים "עמך כולם צדיקים",
זה לא מטאפורה, זה פשוט כך. רק יש את מי שאנחנו רואים ויש את מי שאנחנו לא רואים.
וכל מי שנפל,
זה לא שאנחנו רואים אותה.
עכשיו,
תגידו לוחמים וכל אופן וכל זה. עכשיו, במבצע עם כלביא,
יש פה קצת אנשים שהיו במלחמת המפרץ, במלחמת המפרץ ירו על כל גוש דן 33 טילים נדמה לי, זה היה האירוע,
59, סליחה,
וגוש דן היה ריק.
אנשים עזבו פשוט, ברחו לאזור א', ב', ג', לא זוכר את האזורים כבר,
עברו לצפון, לדרום.
אז לא היה חץ, אולי היה ממ"ד, ובכל אופן,
אנשים לא זזים,
שרים.
לא זזים, אני אומר לך, מה זה,
לא יודע,
אנשים מצערים, הולכים למקללה, הולכים למעמד, נמצאים.
אנשים חוזרים, אתמול נחזרתי את הבת שלי סוף סוף אחרי,
תקיעה בחוץ לארץ הרבה זמן בגלל הזה.
איזה סימן, רוצים להגיע לארץ, מדלגים, מעקבה אנשים מגיעים, מאוניות, מכרוזים, הלו, לאן אתה מגיע? חביבי, מקום הסכנה פה, תישאר בחוץ לארץ. לא.
יש פה איזו מדרגה מאוד מאוד מיוחדת
שקשורה לעמך כולם צדיקים.
והראשון שזיהה את המדרגה הזאת היה לא פחות ולא יותר
מאשר קורח.
קורח.
ידוע הרמז מרבנו הארי
שקורח שופה תיבות, צדיק עתמר יפרח.
ושקורח צדק.
כשהוא אמר,
הפסוקים כאן לפנינו,
ויקח קורח וניצר ונקרא דוליו וכו',
ויקום לפני משה ועד אנשים בנסל חמישים ומאתיים,
נשיא עדה קריאה מאוד אנשי שם, ויקהלו למשה ולאהרון, ויאמרו אליהם רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים
ובתוכם אדוני, ומדוע תתנשאו על קהל אדוני?
קורח צודק או טועה, ויש פה משה ויפול על פניו. למה משה רבנו נופל? יש פה איזו טענה שהיא לכאורה מוצדקת.
איך אני יודע שקורח צודק?
תקראו את הפסוק הזה עוד פעם.
ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו עליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם אדוני ומדוע תתנשאו על קהל אדוני. איזה מילה חוזרת על עצמה כאן?
איזה מילה?
ויקהלו.
קהל.
כל העדה כולם קדושים.
רבותיי, אני מזכיר לכם
מה שקורח אומר זה למעשה ציטוט כמעט מדויק
של תחילת פרשת קדושים בחומש ויקרא מה כתוב
וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל כל עדד בני ישראל כלומר תקהיל אותם ואמרת עליהם קדושים תהיו כי קדוש הנה השם אלוהים וגם בפרשת ויקהל אותו דבר בסוף חומש שמות
כתוב
ויקל משה את כל עדד בני ישראל ויאמר עליהם
נכון?
ויקל משה את כל עלת בני ישראל ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם ואז ויראה לכם כבוד השם.
אז הטענה היא טענה נכונה
של קורח,
כן?
אז כמובן צריך לשאול מה הייתה בדיוק הבעיה
ולמה משה התנגד אליה.
ואתם יודעים שיש דבר מסוים שהוא נכון מאוד מאוד מאוד במצב מסוים והוא לא נכון במצב אחר.
קורח כנראה צדק
בצורה מלאה ברובד מסוים של המציאות,
וכנראה לא צדק, או שזה לא היה מדויק, או שזה היה עדיין מוקדם ברובד אחר של המציאות.
אבל הקריאה, כל העדה, כולם קדושים, היא נכונה. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים את זה.
אנחנו רואים את זה. זה מדהים לראות ב...
תראה, אנחנו מכירים את זה עוד פעם, כל משפחה מהקרוב אליה. אני מכיר את זה מאחיינית שלי,
שהבת של אחותי, שהיא הייתה ילדה חמודה, שובבה, נערה וכל הדברים האלה. עשתה גם הרבה, הייתה שטוטניקית כזאת וכל הדברים האלה. וגם בתמונות שלה היא לא תמיד לבושה כמו איזה רבנית או משהו כזה. היא הייתה שטוטניקית וזה. אני חושב שבחלק מהזמן שלה היא לא שמרה את רוב המצוות.
והדברים שהיא השאירה אחר כך,
או לפחות בצורה מלאה, הדברים שהיא השאירה אחר כך זה מין דברים של איזה רבה, של אדמו"ר.
כל מיני הוראות, כל מיני זה של, אתה קורא, אתה אומר, בואנה, מי שכתב את זה, יש לו, אם לא הייתי מכיר את הנפש הפועלת, אני אומר לך, תשמע, זה כתב את זה, זה אחד, משהו רציני, זה משהו, עומקים כאלו.
אחותי גילתה את זה במחשב, אחרי שהיא נהרגה, היא נכסה למחשב שלו וגילתה שם עתיקייה עם שירים וכל מיני דברים שהיא כתבה לעצמה,
וכמוה עוד הרבה מאוד אחרים.
קדושים,
גדלות, עוצמה, נשגבות, גבורה, עוז, נצח,
כל מיני משפטים שהוא היה אומר כאלו.
מה הולך כאן?
אז צריך להבין רגע על מה זה יושב.
כי כנראה אנחנו הסיפור.
כשכתוב,
רבנו הארי אומר שקורח
צדק רק זה לעתיד לבוא. לעתיד לבוא יהיה צדיק כתמר יפרח.
לשון עתיד, לא פרח, לא פורח, אלא יפרח.
צדיק,
כתמר, יפרח, סופי תיבות קורח.
אגב,
אגב,
מי כתוב עליו שהוא היה קרח?
מהחכמים, מהתנאים,
רבי יהושע בן קורחה. מי זה אבא שלו?
אבא שלו זה רבי עקיבא.
אבא שלו זה רבי עקיבא,
שכתוב עליו הקירח הזה, בסדר?
וגם רבי עקיבא,
הפסוק שלומדים את השם עקיבא, זה אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. אור זרוע,
זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, זה סופי תיבות עקיבא עם ה'.
אז גם פה יש איזה צדקות שמופיעה על העתיד לבוא. אז צריך להבין, רבותיי, מה שצריך להבין זה איפה קורח צדק.
איפה הנקודה שבה הוא צדק.
כי אנחנו פוגשים אותה, לדעתי אנחנו פוגשים אותה. אנחנו על העתיד לבוא של קורח.
בכלל, אנחנו על העתיד לבוא.
כשחז"ל מדברים על ימות המשיח, זה קורה אצלנו. עכשיו, עכשיו זה קורה. עכשיו מלך פרס מתגרה במלך אדום, מלך אדום מכה אותו.
ועם ישראל, כל מה שעשיתי לא עשיתי בשבילכם וכל ה... עכשיו זה קורה.
פתוח עיניים.
עכשיו, מה שכורח קרה,
כל העדה כולם קדושים בלי יוצא מן הכלל, רואים את זה עכשיו.
אתם יודעים,
בבארי שם במסיבה, באתר של המסיבה, ברעים,
אז עוד פעם, תיכנסו שם, זה לא קל להיות בתוך המיגוניות ומעשי הגבורה שהיו שם, העוז, דווקא של אנשים שהם לא היו בצבא,
מהנר שפירא, שהוא אומנם היה בצבא, אבל הוא היה שם בתור מבלה,
והוא זרק שם את הרימונים,
ודנינו,
אורי דנינו, נכון? קראו לו אורי דנינו, שחזר, הציל מלא,
נלקח בשבי ונרצח על ידי המרצחים האלה בשבי.
אחד הדברים שנגעו בי מאוד,
זה מי שהיה באתר של המסיבה של הנובה,
אז זה כאילו שימרו את המסיבת ריקודים, ויש שם את העמדה של הדי-ג'יי.
די-ג'יי.
די-ג'יי במסיבה.
אז הם כותבים לך למטה,
הדי-ג'יי הזה, סליחה שאני לא זוכר את שמו,
הוא
היה על העמדה שלו,
ולא עזב את העמדה. איזה עמדה? הוא לא לוחם.
היה לו רמקול, היה לו הגברה.
אז הוא כיוון את האנשים לכל אורך הדרך, לאל נברוח.
כולם הולכים לשם, תיזהרו משם וזה, עד שהוא נהרג.
נשאר על העמדה.
די.ג'יי, קדושים.
מי למעלה, מי הלוחמים הכי גיבורים שהלכו ופרצו לבתים וזה, ועד הדי.ג'יי, והמבלים, ובמסיבות, והדוידיאן שחזר והציל, וכל אחד עם הזה שלו.
כל העדה כולם קדושים.
אז על מה זה יושב? בואו ננסה לראות את זה.
יש כאן עוד פסוקים שהבאתי שמגבירים את התמיהה, או יותר נכון,
מחזקים את העובדה שקורח טוען כאן טענה אמיתית,
כי הרי יש לנו כאן שלוש קבוצות,
נתן ואבירם, שימו אותם רגע בצד, הם
מתנגדים למשה רבנו מצד עצמם,
קורח,
קורח
ובני לוי, ו-250 ראשי סנדראות.
ואחר כך מתברר שקורח ו-250 ראשי הסנדראות שעשו איתם את הניסוי הזה עם המחטות,
הקב"ה אומר למשה,
ודבר על ממשל אמור, אמרו אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחטות מבין השרפה ואת איזה הלאה כי קדשו
את מחטות החטאים האלה בנפשותם ויעשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח.
אם הם כאלה רשעים, אז למה אתה עושה את המחטות שלהם עשיות מנחושת?
למה אתה עושה אותם ריקוע למזבח?
סימן שהם עשו משהו שקשור למזבח.
מה זה מזבח?
המזבח זה הנכונות מה?
להקריב.
להקריב. אז אני עושה כאן כבר ספוילר ואומר כך:
קורח
טועה
לכל אורך הדרך.
עד הרגע שמדובר על מה?
על הנכונות להקריב.
כלומר,
בחיים רגילים, בחיי שגרה,
יש הבדל
בין יהודי ששומר תורה ומצוות,
יהודי שלא שומר תורה ומצוות,
בין משה רבנו, בין כהנים ללווים, יש הבדלים.
יש הבדלים בין כל אחד לאחד, עכשיו בא לידי ביטוי.
ברגע שזה מגיע לנקודת מסירות הנפש,
לצורך ולרצון למסור נפש,
שם הכל מת...
כל ההבדלים נעלמים,
ומופיעה מדרגה אחת
שהיא כולם קדושים.
ולכן,
מכיוון ש-250 ראשי עשר נדראות הלכו על זה עד הסוף,
אומר הקב"ה למשה, קח את המחטות האלו,
שים אותן ציפוי למזבח.
במוכנות להקריב,
כורח צודק. אלא מה, החיים זה לא כל היום הקרבה. החיים זה לא כל הזמן תפילת נעילה, נכון?
אנחנו לא כל היום מתפעלים, אנחנו רוצים
שמשתדלים גם שיהיה לנו חיים רגילים,
שיהיה לנו חיים נורמטיביים וכל הדברים האלה, ואז יש הבדל.
אבל מדי פעם, אחת לכמה זמן מזדמנת
סיטואציה שדורשת הקרבה, ובסיטואציה הזאת מה מתברר?
שבעומק, בנקודת מסירות הנפש, כולם קדושים.
רבותיי, זה הסוד
של בית העלמין הצבאי.
אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל ככה מנהג ישראל,
שכשנפטר יהודי גדול בתורה, יהודי תלמיד חכם, עושים על הקבר שלו אוהל,
נכון?
כמו אצל הרב אליהו, זכר צדיק לברכה, שבשבת האחרונה היה אלולה, והוא קבור באוהל של החידה,
וכמו בירושלים יש הרבה, הרב משאש יש לו איזה אוהל כזה,
וכל הצדיקים, האדמו"רים, יש להם איזה אוהל כזה, נכון? בחוץ לארץ זה אפילו יותר גדול. אצל הרבי יש אוהל בציון, נכון?
נקרא האוהל, הציון.
נכון או לא?
היית במרוקו, אילן?
כן, וגם בן יפה.
אתה מגיע לבית תלמיד צבאי, פה בהר הרצל או בגבעת שאול.
הוא אומר בשורה, אתה רואה, פה קבור רב אלוף,
דוד אלעזר, רמטכ"ל.
שורה לידו,
קבר לידו, רבת.
או בגבעת שאול, הייתי בקריית שאול, סליחה.
הרמטכ"ל, אבנון אלקין שחק,
קבור לידו, קבר, סמל.
אלוף, רב אלוף, זה, כולם אותו דבר.
למה?
למה לא תשים רמטכ"ל, לפי הדרגות, רמטכ"ל, שימו לו איזה ציון.
כי בנקודת מסירות הנפש
אין הבדל.
כולם קדושים. ההבדלים זה בשגרה, בשגרה. זה היה קצין, זה היה זה, זה היה רב, זה היה... אבל ברגע שנגעת בנקודת מסירות הנפש,
שם כל העדה כולם קדושים,
שם זה מוחלט ולשם קורח צודק.
ולכן התורה מביאה את הטענה של קורח,
מעריכה בה, כי היא טענה נכונה,
היא לא נכונה בשגרה, היא נכונה בחירום, אם תרצו, בסדר?
קורח הוא טוען טענה נכונה בחירום,
לא בשגרה.
משה רבנו אמר לו, תקשיב, אנחנו שגרה, אנחנו לא חייבים עכשיו,
אנחנו, יש לנו מדבר,
יש לנו קהל למלא,
לנהל, יש לנו, זה, אנחנו יכולים להיות עכשיו ערבים שלנו במדבר,
אנחנו לא עכשיו בזה.
אבל צדיק כתמר יפרח אומר רבנו הארי, ישנם זמנים שבהם מתגלה שמה שקורח אמר, זה נכון.
אתה עובר אחד אחד ואתה רואה שבפנים הכל מלא בקדושה ומסירות נפש.
אתה עומד משתאה מול העם, הוא שם את העיניים כדי לא להסתנוור.
תראו מה אומר היטב לב.
בעיקר, אנחנו בעיקר ננוע היום סביב תורות של רב צדוק הכל מלובדים, יש לו דברים נפלאים בדבר הזה, אבל אני מתחיל מהיטב לב.
וזה נבוא אל הביאור,
כי קורח סבר כי די בלב בלבד.
וזה שאמר המדרש, וייקח קורח,
שליבו לקחו.
כמו דעת אמרת, מה ייקחה ליבך דייקה?
ולכן אמר, כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם,
בתוך ליבם,
בלא מעשי ישראל.
אתם מבינים מה קורה כאן?
כן או לא?
כלומר, ברמת המעשה, אני אתרגם איזה, שמירת תורה ומצוות.
אחד יותר, אחד פחות.
בסדר, אנחנו, איך כולם, כן.
אבל בתוך ליבם,
איך הוא כותב כאן?
לכחול ליבו,
קרון העדה כולם קדושים ובתוכם בתוך ליבם ולא מעשה, ברמת המחויבות, הנאמנות, המסירות, בתוך ליבם,
כולם 100%. וכשמגיעה הדרישה או כשמגיע הזמן שבו הלב הוא זה שקובע מסירות נפש,
אז זה בא לידי ביטוי.
אז זה בא לידי ביטוי, מי רץ לתוך האש להסתער כדי להציל.
על כן וידבר קורח בוקר ויודע השם את אשר לו ואת הקדוש
והקריב אליו את אשר יבחר בו, כלומר, את אשר יבחר במה שבו בלבו, כשמגיע הזמן
שבו הקדוש ברוך הוא בוחר במה שנמצא בתוך הלב,
אז מה מתברר?
שכולם קדושים. אני אומר עוד פעם, בשגרה
זה לא כך.
בשגרה, יש לנו הבדל. בשגרה, יש כהנים, נביאים ישראלים, בוקר, ערב וכו'.
זה בשגרה.
אבל בחירום,
בזמן שדורש מסירות נפש,
אז בוחרים במי שמחויב בתוך הלב, ומי שמחויב בתוך הלב, מה הוא עושה? המון המון דברים קשורים אל הלב, נכון?
המון דברים, כאילו, הוא מוכן להילחם, ללכת, פעם אחרי פעם, כי הלב שלו מושך אותו להיות מסור כל כולו לכלל ישראל.
על כן וידבר אל קורח בוקר ויודע השם את אשר לא בית הקדוש והקריב אליו את אשר יבחר בו, כלומר, או אשר יבחר במה שבו בלבו, שיקריב אליו,
ולכן נאמר,
ולא יהיה כקורח וכעדתו,
כלומר, שדי בלב בלבד,
כאשר דיבר השם ביד משה לו. כלומר, בשגרה,
זה לא נכון להגיד, שמע, אני דתי בלב, אני...
זה לא רציני. זה לא רציני, מה זה דתי בלב? בשגרה.
אבל בחירום,
דווקא בחירום זה מתהפך.
הלב הוא הקובע.
זאת אומרת, אנשים לפי הערכים שבלב שלהם, ככה הם מתנהגים.
אף אחד לא מוסר את הנפש בגלל שכתוב בשולחן ערוך.
מוסרים את הנפש כי מה?
כי הלב שלך,
הלב שלך שם.
על ערוך יתרע, אבל הלב שלך, אתה אומר, אני מוכן למסור את הנפש בשביל העם שלי.
וואו.
תראו, אומר את זה רב צדוק בכמה מקומות.
וכן, כאן,
מה היה כתוב לכתוב דברים בדואים שאמר קורח?
אם קורח זה הכל שטויות,
מה שהוא אומר, אז למה כתוב בכלל מייחס לזה מקום,
נותן לזה מקום, לפסוקים האלו, לטענות?
אבל באמת אינם דברים בדואים לגמרי,
כי מה שאמר כל העדה כולם קדושים הוא ודאי אמת.
בישראל קדושים הם, כמו שנאמר, כי העם קדוש אתה.
רק השאלה באיזה סיטואציה.
בדרך רגילה,
כל העדה כולן קדושים,
בעל ידי ביטוי זה שאתה מגלה את הקדושה על ידי המעשים,
תורה ומצוות.
אבל בזמנים דרמטיים,
בזמני חירום,
בזמנים שבה, שם זה יצקע דווקא בעל ידי ביטוי מכיוון הפוך.
לא משנה מה יהיו המעשים שלך, הלב שלך מושך אותך למסור את הנפש.
שימו, אתמול הייתי ב...
ב... הלכתי להביא את הבת שלי ב...
ומארצי תעופה, ואחת בלילה.
טוב, נתב"ג זה מקום מתווך, כן, אתם יודעים את זה, אני לא מגלה פה סוד צבאי, נכון?
הם מתים לפגוע בנתב"ג.
וכל זה.
אז בהתחלה אמרו, אי אפשר לבוא לקחת.
לא, אסור, רק שאטלים וזה.
בסוף אמרו שלא עומדים בזה.
אז היית צריך להירשם עם הרכב, ואתה יכול לבוא ולהיכנס.
באמת שמה, נתב"ג.
איזה אושר!
איזה שמחה!
מה קרה?
הצלחנו לחזור לארץ.
הבת שלי בוכה, אומרת לי, אני יותר לוצאת מהארץ, לא רוצה לצאת.
עכשיו, היה להם טוב, הכל בסדר, הם לא היו זה, הם היו משלחת של יתומי המלחמה,
סדרו להם מלון באיטליה, הם היו בניורק,
בדולמי, הכל טוב, היה להם בסדר גמור, לא היה להם... הם לא היו לחוצים בשום דבר.
בכי, דמעות, הגעתי לארץ.
מה זה הדבר הזה? ואתה רואה את כולם שם באווירה הזאת, כולם, לא משנה את זה.
עזרנו הביתה.
זה הלב, זה מעבר לכל המעשים.
כולם קדושים.
ומה שאמר בתוכם השם הוא גם כן האמת ביום השבת של התגלות בבחינת עתיקה כמו שאומרים עתיקה קדיש ראתי הנסודה בהאדר אז בתוכם השם.
זה שבת מעין עולם הבא יש פה מעט התגלות מעין העתיד.
כלומר הוא אומר כאן שהמצב הזה של ההתגלות של כל העדה כולם קדושים הוא מצב עתידי.
הוא יזמן הוא יזדמן לנו כמו ששמעתי מעין עולם הבא
זה יהיה גם מצב עתידי מה יהיה מצב עתידי רק לעתיד כמו היום
יש מצב שבו עם ישראל חלקו הגדול
לא שומר את רעי המצוות בצורה גלויה,
כן? בצורה,
זה,
יש הרבה מסורתיים וזה, אבל לא בצורה גרסה מלאה מצד אחד. מצד שני,
כשזה מגיע לנהלי מסירות נפש,
מתעלים למדרגה,
בכלל לא קשורה לכלום, כאילו,
אני מוכן למסור את נפשי למען כלל ישראל.
וואו.
אז הוא צדק.
כוח.
נכון?
התגלות.
מעין מדרגת בחינת העיגולים שיהיה בתוכם,
השם שהקדוש ברוך הוא כביכול יושב ביניהם.
הוא מדייק פה משהו, אני לא הבאתי כאן את הכל כי זה טיפה ארוך אבל הוא מדייק את זה בצורה נורא נורא נפלאה.
אתם יודעים שהגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות מחול הצדיקים,
נכון? איפה הגמרא אומרת את זה?
ישראל,
בסוף, איפה בסוף של מה?
סגי איפה?
מסכת תענית.
שנה אחרונה מסכת תענית, לא?
עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול הצדיקים,
נכון? לכן במות ישראל יוצאות לכרמים וכולי.
יפה. ט"ו באב.
אז מה זה מחול הצדיקים? מסבירים, הוא מסביר שיש
הנהגות לקדוש ברוך הוא, יש לו הנהגת יושר והנהגת עיגולים.
הנהגת יושר זה קרוב-רחוק.
יש קו, יש לו התחלה, אמצע וסוף, נכון?
הצדיקים קרובים, הרשעים רחוקים, זה קו ישר. כמו עכשיו, אתם פשוט בכיתה בזה,
אילן קרוב אליי, סגי רחוק, אבל יש כאילו, כולנו קרובים, כולנו נהנה לב אחד, אבל בסדר, בשביל המשל.
מה?
כולם קדושים, בדיוק.
מחול זה הכוונה שהקדוש ברוך הוא נמצא באמצע
וכולם מקיפים אותו בעיגול ואז יש קרוב ויש רחוק
כולם באותו מרחק
כולם שווים
אומר קורח
ככל העדה כולם קדושים ובתוכם אדוני אז על מה הוא מדבר על יושר או על עיגולים?
עיגולים הקדוש ברוך הוא באמצע וכולם מקיפים אותו
בהנהגת העיגולים קורח צודק רק הנהגת העיגולים היא ההנהגה לעתיד לבוא היא לא ההנהגה הרגילה זה נקרא פרצוף רחל
היא הנהגת יושר.
הנהגת פרצוף לאה, הנהגת הסוד, היא ההנהגה העתידית.
כשמתגלה,
או כשמגיע זמן שדורש מאיתנו התגלות הסוד,
שצריך לגלות את הסוד הפנימי, זה הנהגת העיגולים. ולכן הקדוש ברוך הוא נמצא בתוכם, וכולם,
וכולם מה? קרובים אליו במידה שווה.
זה עצום.
אז כורח אומר ובתוכם, מה שאומר לו משהו ארבנו, אתה צודק.
אבל זה יהיה לעתיד לבוא.
הדבר הזה יתגלה.
כי בשגרה צריך, ככה כתוב, שבארץ ישראל זה פרצוף רחל. בארץ ישראל עובדים בצורה מסודרת.
יעקב בן הוא רואה את רחל, הוא רוצה להתחתן איתה.
אבל פתאום, הנה היא לאה, יש זמנים של הפתעות.
אתה הולך לישון בלילה, קם בבוקר, בום, הפציצו באיראן.
והנה היא לאה, הפתעה?
או פותחים עליך במלחמה בהפתעה.
אז מתגלה פרצוף לאה,
אז מתגלה הנהגת העיגולים, ובהנהגת העיגולים עמך כולם צדיקים, כולם קדושים, לא וורט,
לא חיזוק, לא נו, נו, נו, עם ישראל קדושים. פשט.
פשט פשוט שלא היה פשוט ממנו אי פעם. אתה רואה את זה בעיניים.
כשזה נוגע לענייני העיקרים, עיקרי האמונה
של האדם, שהיה חוץ לו לעם ישראל, שהיה חוץ לו לחברים שלו, לרעות שלו וכו',
אנשים הולכים על זה עד הסוף ומוסרים את הנפש.
מוסרים את הנפש פשוטו כמשמעו.
עם כיפה, בלי כיפה, עם זה, זה לא רלוונטי בכלל.
כולם מדברים את השפה הזאת,
כולם שמים פה פאץ' של משיח.
הוא ממשיך להגיד גם בצדקת הצדיק, אות ס"ח,
ואחרי זה נראה את זה נפלא מאוד באימר אמת,
לכן אף על פי שנקראו חוטאים בשביל זה בנפשותם,
מכל מקום מעלה גדולה הייתה לקורח ועדתו.
לכך זכו שהמחטות שלהם נעשו ציפוי למזבח.
ולכך נאמר למשה ולאהרון, ייבדלו מתוך העדה ואחר כך ירומו,
ויקשה הרמב״ן וכהן ביד השם להצילם בעמת תוך העדה
נכון כתוב בתורה הקדוש ברוך הוא למשה רבי אהרון תלכו תתרחקו מהם כי רק אז אני יכול לפגוע בהם למה הקדוש ברוך הוא לא יכול
לפגוע בעדה הרעה הזאת שמשה רבינו ואהרון נמצאים בתוכם
אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בעניין המסירות נפש
הייתה להם מסירות נפש לקורח ועדתו
החיים זה לא מסירות נפש תמיד, רוב הזמן אנחנו לא מבקשים איתנו למסור את הנפש, נכון? אנחנו לא ג'יהאדיסטים שרוצים למות כל הזמן, רוצים לחיות.
אבל כשמגיע זמן מסירות נפש, מי צודק?
קורח.
קורח.
התחלנו מקודם, לא השלמתי.
רבי עקיבא הוא נקרא קרח.
נכון, רבי יהושע בן קורחה.
איזה תורה רבי עקיבא מלמד?
איזה תורה? תורת הגאולה.
נכון?
תורת הגאולה רבי עקיבא מלמד את כולנו.
למרות שהוא אין לו את כל המעלות והוא לא כנראה הזקן הכי ארוך וזה.
אני אומר, אני רואה בפנים.
אז ממשיך כאן, אבל לפי שהם היו בדבר הזה גדולים בעניין מסירות נפש, לכך הוצטרכו להיבדל לבלי לקרואים מהם.
ולכך תכף, למאמר, ייבדלו בערום, הרגישו ויפלו על פניהם ואמרו בזוהר דה מסרו גרמאיו למיתה,
רצו לעשות בזה כמעשיהם.
משה ואהרון רואים שהם גדולים במסירות נפש, אז אמרו, טוב, אז אנחנו גם צריכים להיות כמוהם.
אז משה ואהרון נופלים על פני רבים, גם אנחנו מוכנים למצוא את הנפש, במשיכה השם יתברך.
אז רואים שכל הוויכוח עם קורח
היה על מדרגת מסירות נפש. קורח צדק,
עמך כולם צדיקים,
כל העדה כולם קדושים,
אבל זה בא לידי ביטוי בסיטואציות של חירום,
שבה כולם צריכים להתקהל, שיש איזושהי מלחמה,
אז זה מתגלה.
בסיטואציה רגילה זה לא מתגלה. בסיטואציה רגילה יש הבדל בין
צדיק יותר, צדיק פחות, בין משה רבנו, בין כהנים ללוויים,
יש יושר ויש עיגולים.
יראו מה אומר רעים רמת, הוא אומר את זה בקודים,
אבל זה נפלא מאוד.
רבותיי,
יש רגעים בשנה
שבהם
אנחנו מרגישים את המסירות נפש, מרגישים אותה.
אפשר להיות מסנגד ולהגיד, מה זה, כל המצוות הם אותו דבר, מה זה משנה לולב,
סוכה, הכינת מצה בפסח ותקיעת שופר.
ובכל אופן,
ובכל אופן,
התחושה הנפשית, הלבבית, בזמן תקיעת שופר,
היא אחרת מזמן אכילת מצע. זה מצווה מהתורה, וזה מצווה מהתורה.
אבל בזמן תקיעת שופר, מה התחושה?
איך?
יראה, רוממות,
חיים ומוות מונחים על הכף,
והתרגשות גם, ואפילו הבעל תוקע הרבה פעמים מתרגש, ולא תמיד הוא מצליח להוציא את הכל לתקיעה מרוב היראה, יראה,
אכילת מצע, ונחת, ומלכות, וכן על זה הדרך.
זה ברור שתקיעת שופר מבטאת איזושהי מדרגה
של מוכנות למסור את הנפש, נכון?
תקיעה, שפרים, תרועה, ככה, זה היה תקיעת שופר.
תקיעת שופר, מצווה חשובה מאוד.
זה גם מזכיר גם את תקנת יצחק.
אתם יודעים שאם יש ברית מילה
בראש השנה, המנהג הוא, מופיע בהלכה,
שהמוהל הוא לעשות את הברית מילה
בזמן התקיעות,
מיד אחרי הברית לעבור לתקיעות מיושב,
והמוהל עם הדם על השפתיים ממצוות ברית המילה והמציצה תוקע בשופר
לעורר רחמים ערומים על קהל ישראל
אז ככה מופיע בהלכה
מה תיקנו להגיד לפני תקיעת שופר?
איזה מזמור? שבע פעמים?
למנצח לבני קורח מזמור זה מה שיש לך להזכיר לפני תקיעת שופר את הבני קורח האלו?
זה מה שאתה מתעסק עם האלה שחתרו?
חסר פרקים טובים בתהילים?
רגע רגע רגע
אבל אם כל האירוע של בני קורח הוא אירוע של מסירות נפש,
אז מה אני רוצה להזכיר לפני תקיעת שופר?
את המדרגה הזאת.
בתקיעת שופר, השופר הוא קול פשוט.
כאילו כל עם ישראל הם סוג של שופר, פשוט. לא מסובך, לא מתוחכם, לא זה. פשוט, ככה.
במדרגה הזאת כולם שווים, כולם קדושים.
תקרא את המזמור הזה, תראו מה הוא אומר.
האם ראם את האריז אל תיקן לומר? אני אומר לכם, אני...
השבוע הזה, כל מה שאנחנו לומדים,
אני מרגיש
מרגיש חש, מבין גם,
שזה הכל כאילו לתת איזשהם מילים לתחושות.
המילים קטנות מדי על התחושות, אבל
"האריז אל תיכן לומר לפני תקיעת שופר למצחת בני קורח מזמור" זה הארי.
למה האריז אל? כי הארי הוא בעל השמועה שאומר שלעתיד לבוא
קורח יצדק, נכון? הוא אמר את זה, צדיקה תמר יפרח. אז הארי אומר, הנה, זה רגעים כאלו שבהם אנחנו
מתרוממים אל
מדרגת קורח, אלא מדרגת כל העדה כולם קדושים.
איתא במדרש שכרח עשה ליצנות מהמצוות,
ועלו כרח אדם גדול היה שמטועני אהרון היה,
אך איתא מצוות בטלות לעתיד לבוא.
הפירוש, דעתה המצוות הן לבושים.
אתה רוצה לפגוש את הקדוש ברוך הוא? יש מצווה, תאחז באיזה לבוש.
תניח תפילין,
תעשה ברכת המזון, תעשה איזושהי מצווה, דרך המצווה אתה מתלבש ואוחז בהשם יתברך.
תרי"ג מצוות הם כנגד תרי"ג איברים.
שבכל מצווה יש אור,
אבל זה רק לבוש.
ולעתיד
יתגלה האור עצמו.
כאילו, בכל מצווה אני כאילו אומר לקדוש ברוך הוא, תראה, הקדוש ברוך הוא, האיבר הזה שנתת לי הוא שלך. אז אני עושה עם האיבר הזה מצווה.
וכשאני מוסר את הנפש, אז מה הכוונה?
כולי שלך, השם יתברך.
זה לא איזה חלק חיים.
כולי אליך!
זה האור בעצמו.
ולעתיד יתגלה האור עצמו,
ויהיה האור כל כך גדול שיהיה בלי לבוש.
בלי לבוש הכוונה, מסירות נפש טוטאלית.
כדכתיב ולא ילמדו אוהד איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
זה שטען קורח, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם,
הוא כתיב למען השם אשר נאמן וכדאיתו במדרש, אלא שהוא דחק את השעה,
הוא הקדים את זמנו.
הזמן של קורח
זה אנחנו.
ואמר שהם בית מלא ספרים, היינו שנתגלה האור.
וזהו שתקנו לומר מזמור זה לפני תקיעת שופר.
כי דכתיב אבוים אמרוי תקע בשופר גדול,
והיית שהשטן בהיל על ידי זה.
השטן נבהל, כי השטן אומר, טוב אין לי בעיה, אני רואה שיש להם צדיקים,
יש להם בינונים,
זה היה יופי, אני אטפל בצדיקים לגמור את הסיפור.
פתאום השטן מסתובב אחורה, מה הוא רואה?
כולם צדיקים!
הוא לא בנה את זה, הוא לא בנה שההוא עם קרקוע,
וההוא עם הפועל,
כולם יכולים למסור את הנפש, אז הוא לא יודע מה קורה, אז הוא איבד את הצפון לגמרי, הוא נבהל.
השטן נבהל על איזה סובר שכבר הגיע הזמן של הלילה, אלוהים ביטרו ה' בקול שופר, מתגלה האור.
בשעת מתן תורה היה גם כן גילוי האור, והייתה שעה אחת ועמוד בשמיים.
אולם אחר כך נתמעטו האורות,
כי דהידה שחסרו אלף אורות, וכורח רצה שהתגלו האורות ודחק את השעה.
אבל אצלנו,
זו השעה,
מתגלים האורות.
הוא ממשיך ואומר, כתיב מתוקה שנת העובד עם מעט ועם הרבה, והסבה לעשיר
איננו מניח לו לישון. מתוקה שנת העובד, ראשי תיבות משה.
זה משה רבנו, עובד,
מתוקה, עושה מצוות וזה.
והסבה לעשיר זה קורח,
לא מניח לו לישון.
קורח אומר, רגע, יש דרך אחרת, שנהיה שבעים כולנו, איך?
במסירות נפש, כאילו מ-0 ל-100, נכון? יש כל מיני רכבים, מ-0 ל-100 בשלוש שניות.
משה רבנו אומר, לאט לאט, לאט לאט נגיע.
קרח אומר, אבל אפשר בבת אחת להתדבק באשר מתברך.
חסירות נפש.
ואיתא בגמרא, מה שלא נתגלה למשה,
נתגלה לרבי עקיבא. ומי זה רבי עקיבא?
הקרח, קרח.
חוץ מן הקרח הזה,
רמז קרח הוא טהור.
רמז קרח הוא טהור הוא. זה כתוב בפרשת, מה?
במצורע, נכון?
קרחתי בגברתו, קרח הוא טהור.
יש צד טהרה בקרח,
בקרחת הזאת, כן, השיער מבטא איזשהו,
כל אחד עם התסרוקת שלו, יש סימון על הקרחת,
כן, אני מקווה שהוא זיקר אותי, אז זה כאילו משהו טוטלי, אחיד, נכון? גם כשמישהו רוצה לבטא איזו התמסרות,
חייל הולך לצבא, אז עשו לו איזו תספורת כזאת קצוצה, נכון?
או הלוויים, כאשר הם התמנו,
אז הציווי לגלח את כל שערות ראשם. כשמישהו רוצה לבטא איזושהי התמסרות טוטאלית,
הוא מוריד את כל השיערות שלו.
קורח מבטא את המדרגה הזאת של התמסרות טוטאלית,
ובקריאה כל העדה כולם קדושים, הקדים את זמנו.
הקדים את זמנו לא רק היסטורית,
כאילו שהוא היה אז ואנחנו היום, אלא מבחינה,
מתי דבר כזה יוצא אל הפועל.
זה יוצא אל הפועל כשנדרשת מסירות נפש,
ולא בזמן רגיל. קורח רצה את זה בשגרה.
אם אתה מפעיל בשגרה, חירום זה לא טוב.
אבל בחירום, כל העדה כולם קדושים.
שפת אמת ויקל אומרת את הדבר הזה גם כן.
אדם יכול לזכות בקדושה
והוא רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מקהל ישראל.
אם יש הקל,
אם אתה חלק מקהל ישראל,
מוסר את הנפש על עם ישראל, וגם קדושים תהיו.
כאשר כל העדה היא כאיש אחד,
אז כולם קדושים.
אז קורח צודק שכל העדה כאיש אחד.
מתי כל העדה כאיש אחד? לדוגמה, בזמן מלחמה.
בזמן רגיל, כל אחד עסוק בעניין שלו בזמן מלחמה. כל אחד, נפילה בצפון, נפילה בדרום, אזעקה.
כולנו נכנסים בבת אחת, גם עכשיו, גם האזעקות עכשיו זה בדרך כלל, על כל הארץ זה בת אחת.
כולנו נכנסים בבת אחת בזה, וכולם מתפללים, וכולם שמחים.
זו חוויה מאוד מאוד מחברת,
מגבשת וכן הלאה.
רבותיי, אני חסיד גדול מאוד שדבר השם
הוא מופיע בכל הרמות כולם.
אם זה רעיון רוחני נכון,
צריך לראות אותו בעוד מקומות, בעוד אזורים.
המילה קורח מזכירה לכולם את מה?
קרח.
וקרח,
התבוננות קצרה בקרח
בעצם מספרת את כל מה שאמרנו כאן.
מה?
הרי
כאילו אתה אומר ככה, אדם פרטי,
יש לו איזה תהליך,
תהליך רגיל זה שאם אדם מתאמץ,
מתאמץ, מתאמץ, אז הוא מתעלה.
ואם הוא לא מתאמץ, הוא מתחיל לרדת. יורד, יורד, יורד, יורד, יורד, בשלב מסוים הוא אפילו יכול
לרדת מאוד וכמעט, נשאר לו בפנים איזה לחלוכית של זהות.
אבל טענו, קורח טוען, שבשלב מסוים כשבאים לגעת בנקודת הזהות עצמה,
מה קורה לו?
הוא מתפוצץ. הרמה האנרגטית שלו פתאום עולה.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בדיוק
בקרח עצמו,
בתופעה שנקראת האנומליה של המים.
מה זה, אני אגיד את זה בעל פה אחרי זה נקרא פה קצת, מה זה האנומליה של המים?
כל גוף בטבע,
ברגע שמקררים אותו,
מעבירים אותו מנוזה למוצק,
הוא מתכווץ,
וזה אומר שמבחינה אנרגטית, הרמה האנרגטית שלו יורדת.
המולקולות מתקרבות זו לזו, ולכן הוא מתכווץ,
והרמת הפעילות האנרגטית שלו
היא
יורדת, כן? להבדיל, אתם מדברים,
ידעו של מי שנגיד עבר אירוע מוחי
ורוצים
ממש למנוע נזקים, מה עושים לו, אתם יודעים?
מקררים אותו, בבית חולים.
נכנסים אותו לטמפרטורה הכי נמוכה שבן אדם יכול לשרוד,
כדי להוריד את רמת פעילות הגוף הכי מינימלי כדי שלא יהיו נזקים.
וככה גם מתנהגים המים.
המים, כשאתה מתחיל לקרר אותם, הם מתחילים ככה להיות כזה זה, ולהתכווץ, להתכווץ, וכאילו להיחלש, להיחלש, להיחלש,
עד שהם מגיעים ל-4 מעלות.
ב-4 מעלות קורה היפוך.
והמים, במקום להתכווץ,
מתחילים להתרחב.
להתרחב.
רמת האנרגטיות, במקום לרדת, מתחילה לעלות.
לעלות, וככה קוביית קרח היא בעצם גדולה מהנפש שלנו. אם ניקח בקבוק ונמלא אותו במים ונקפיא אותו מה יקרה לבקבוק,
יישמר.
נכון? אגב, זה גם
גורם לכך שהקרחונים בים,
הם עולים למעלה. תחשבו שאם הקרח היה,
אם המים היו נשארים על המסקל הסגורי שלהם והים היה קופא, אז הים היה קופא מלמטה למעלה, אז כל הדגים היו מתים.
ככה הקרח ברגע שהוא קופא,
הוא עולה למעלה, צף, והדגים יכולים להמשיך לחיות למטה.
נכון, בפיזיקה, אני אקרא קצת,
האנמלה של המים היא תופעה מיוחדת המפיינת המים
נפחם במצב מוצק קרח גדול יותר מאשר במצב צבירה נוזלי,
וזה מנוגד לרוב החומרים המתכווצים במעבר למצב מוצק.
בדרך כלל החומר נוטה להתכווץ עם ירידת טמפרטורה שלו ולהתפלט עם עלייתה,
ולכן נפחם של רוב החומרים יורד עם ירידת הטמפרטורה וצפיפותם עולה.
לכל חומר במצב נוזלי יש לה טמפרטורה אופיינית לו,
שבה הוא קופא,
וגם לאחר הפיקתו למוצק הוא ימשיך לרדת ככל שהטמפרטורה תוסיף ותרד, כן? עוד ועוד, יתכווץ ויתכווץ, כן? כמו שקורה לכל דבר.
זאת, אני חושב שהטמפרטורה היא מדד לאנרגיה הפנימית של חלקיקי החומר.
חלקיקי החומר לא זזים, הם מתכווצים, יש שם פחות אנרגיה.
כלומר, למידת התנועה והתנודה שלהם.
ירידת הטמפרטורה משמעה הקטנת כמות הדחיפות וההתנגשויות הפנימיות בין חלקיקי החומר.
במצב מוצק, חלקיקי החומר איתיים עד כדי כך שהם כמעט ואינם משנים את מיקומם היחסי ומסודרים זה לצד זה במבנה מוגדר מסוים וצפוף. כאילו, מצב סטבילי, לא זז לשום מקום.
זה הכל חוץ מקורח,
חוץ מקרח.
המיוחד במים
הוא שהורדת הטמפרטורה שלהם אכן גורמת לירידת נפחם, אך זאת רק עד לגבול של 4 מעלות צלזיוס.
כן?
בטמפרטורה זו,
כלומר,
זה יורד ויורד ויורד ויורד, עד שזה פתאום מפסיק לרדת ומתחיל,
וזה כאילו נוגע בנקודת העצמי, ומשם אתה אומר, אה!
על עצם הזהות שלי אתה מדבר? על עצם השייכות שלי אתה מדבר? תשכח מזה, אני אשייך לזה בכל כולי!
בטמפרטורה זו, נפחם של המים כנוזלו הקטן ביותר, איך כאשר ממשיכים לקרר אותם מתחת לארבע מעלות צלסיוס,
לפתע מתחיל נפחם לחזור ולגדול,
כן?
עד לכפייתם והתמצקותם לקרח
בטמפרטורה של אפס מעלות.
אך זהו רק חלק אחד של האנומליה.
בנקודת הכפייה מגיע לידי ביטוי חלקה השני, נבחור של הקרק בנקודת הקיפאון גדול בעשרה אחוזים מנפח המים שמעם הוא נוצר. זה ממש יש מאין, איך יכול להיות? אתה לוקח מים ומיותר.
יש מאין, נוצר פה איזה פלא עצום שהוא הרבה יותר גדול מהמצב הקודם,
שלא כבחומרים אחרים הנפח ממשיך לעלות עם ירידת טמפרטורות מעבר לנקודת הקיפאון. ככל שזה יקפא יותר, זה יגדל יותר.
אז האנומליה של קורח היא,
שבזמן שגרה,
אין דבר כזה, יש סדר, יש משה, יש אהרון, כמו שאמרנו, יש כהנים, יש לווים ישראלים.
אבל כשזה מגיע לנקודת הקיפאון,
כאילו לנקודה שאתה נוגע בדבר עצמו, קורה תהליך הפוך. מה?
זה מתחיל להתרחב.
האנרגיה מתחילה לעלות,
ונשמעת הזעקה, כולם קדושים,
וככה אתה תוכל לראות אצל,
עוד פעם, זה חותך את כל סוגי האוכלוסיות,
את כל סוגי הבנים, הבנות,
כל אחד מהם, אתה פתאום אומר, וואלה, מה זה הבן אדם הזה?
מה זה הדבר הזה?
פתאום אתה רואה אנשים שנגיד, האירוע שלהם במילואים,
זה היה האירוע המרכזי של החיים שלהם, הם מסרו את הנפש על שירות המילואים,
הוא נהרג. עכשיו, אני פתאום עולה לי, זה, חן גרוס, היה עכשיו ממגלן,
מילואימניק, כן?
שההספד, שחבר שלו הספיד אותו,
והוא נלחם, ואין בעיה, ברציפות, בשמחת תורה, בן אדם זה כמעט נלחם.
אז עכשיו הוא נהרג,
אז אנחנו שומעים על הדמות, אבל הוא מספר לך מה הבן אדם הזה שנה ושמונה חודשים.
מה הוא לא, כאילו, מה זה המילואים אצלו, מה זה... כן, הוא שמע שיכול להיות שהיחידה תבצע בלבנון,
והם לא מספיק בכושר, אז הוא הלך והביא את הבוחן כושר של מטכ"ל,
והכריח את כל החברים שלו לעשות את הבוחן הזה, והוא לא היה עם תוצאות מספיק טובות, הוא עשה עוד תוצאות,
וכל זה, ואז באמת כשהם הופעלו בלבנון, הוא הלך עם התיק, כמו איזה טיול, כי הם היו בכושר.
זאת אומרת, בן אדם,
כן, זה לא היה איש קבע, זה איש מילואים,
אבל זה כאילו זה שלו, בסירות נפש טוטאלית.
כל העדה כולם קדושים.
אנחנו קוראים לזה השבת,
פרשת קורח,
ואנחנו צריכים לדעת,
השנה
והשבת
אחת כורח צודק, שנזכה לזה אמן ואמן. הולכים תהיו.
חמש ורבע, רבותיי, כה עשו חכמינו.
