טוב, חברים יקרים, אלה שפה במכון,
למרות האזקות שחירפו נפשם,
נמצאים פה, באזור המוגן פה במכון, ולאלה שצופים בנו בבית,
אז כאמור, אנחנו באמת בימים גדולים, אולי הגדולים ביותר שהיו בחיינו.
ורציתי בשיעור הזה לתת איזושהי קריאת כיוון
מבחינה רוחנית ונפשית,
איך לעכל את הרגעים האלה שאנחנו נמצאים בתוכם.
קראתי, הכותרת של השיעור היא פשוט להגיד תודה.
בסדר? זו הכותרת, ואני אנסה להסביר אותה, איזשהו מהלך נפשי רוחני, שאני חושב שמתוך הימים הללו זה גם יושלך להמשך.
כפי שציינתי,
אני מניח רובנו,
אולי יש כאן כאלה שזכו להיות במלחמת ששת הימים.
יש כאן?
היית במלחמת ששת הימים?
כן.
אז יש לנו,
זה בכל זאת נציג מאותו דור, אבל...
היית בן עשר וחצי. היית בן עשר וחצי, טוב. אז אנחנו, רוב הנוכחים פה,
לא היינו במלחמת ששת הימים.
נראה לי שמאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו לא היה סדר גודל של כזה נס וכזו מערכה מופלאה,
כמו שחווינו בשנתיים האחרונות, ובעיקר בשבוע האחרון.
וכאן אני רוצה לקחת את הנקודה.
ברגע הזה, שאנחנו באמת נמצאים באיזו
תחושה של התעלות, ונפגשים פה, כן, אומרים החז"ל, "ראתה שפחה לים מה שלא היה יחזקאל בן בוזי", כן?
גם הצדדים הכי נמוכים בעם ישראל,
היה להם איזה רגע שהם ראו מראות אלוקים אפילו
יותר מיחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה.
ודווקא ברגע הזה יש לפעמים איזו תחושה שאנחנו לא מצליחים, מה שנקרא,
לתפוס את הרגע.
כאילו, אין לנו כלים להאכיל את האור הזה.
זה בא לידי ביטוי,
דבר ראשון, אנחנו יודעים שיש הרבה אנשים בעם ישראל, ש...
בקיצור, שברגעים האלה, אחרי שטיפשותם ורשעותם הוכחה למשך שנים,
שכל התחזיות שלהם הופרכו וכולי,
הם עכשיו ברגע הזה שיש את הניצחון הגדול ובמקום לשמוח,
הם גם עסוקים בלמצוא את הדברים השליליים ולאיים בהפחדות.
טוב, פה זה מה שנקרא בעיה פסיכולוגית פשוטה.
בן אדם שכל חייו קורסים מול עיניו,
אז הוא נמצא בהדחקה, בסדר? אז לכן גם את הרגע הזה הוא מנסה לגמד.
עליהם אני לא מדבר.
אני אדבר עכשיו לאנשים,
אני מניח שרוב הצופים שלנו זה הקהל שאליו אנחנו מדברים.
האנשים שבאמת
רואים את תשועת השם מול עינינו,
ורואים פה את הפלא הגדול,
ויש איזה,
ראיתי איזה ניסוח של איזה מישהו, מישהו שכתב,
אמר, אין לי כוח לכל כך הרבה היסטוריה, משהו כזה.
אין לי כוח לכל כך הרבה גודל.
יש כאן איזה משהו, אני קטן, אני בן אדם שרוצה, מה שנקרא, לחיות את חיי, ופתאום הקדוש ברוך הוא מטלטל אותי בציצית ראשי ומביא אותי מול הדבר הזה.
ויש איזו תחושה כזה של
אני לא באמת מצליח לשמוח בגודל הזה, כמו שאני אמור להיות, וגם כשאני שמח,
זה מהר מאוד נעלם, זה מתפוגג, כן? ראתה שפחה לים מה שעולה יחזקאל בן מוזי,
אבל אחרי זה השפחה חזרה להיות שפחה. היא לא,
הנה, היא המשיכה להישאר בקטנות שלה.
החוסר יכולת להתרומם ברגעים מהסוג הזה,
זה משהו שהוא נמצא, אני חושב,
מאחורי,
יש איזה גמט קטן שלוחש לנו את זה באוזן ברגעים האלה,
ומשם זה גם משליך עלה בחיים,
כשאדם מרגיש שהוא לא באמת מצליח לחיות.
יש הרבה אנשים שהתחושה שלהם,
זה משהו מהותי שקשור עכשיו לכל התפיסת עולם ומתוך כך גם לכל ההתנהלות,
והם מרגישים שהם משקיפים על החיים מבחוץ.
הם חווים איזושהי חוויה,
אבל הם כל הזמן,
מה שנקרא,
מביטים מהצד.
החיים כאילו עוברים בסרט,
וזה תמיד נמצא בחיים,
תמיד יש איזו תחושה כזו שאני חווה פה חוויות,
ולא יודע, אחרי זה שאני מסתכל על זה מאחורה,
אני מרגיש שלא מיציתי את זה מספיק, לא הייתי מספיק נוכח באירוע הזה,
ואז יש לי כמובן גם הרבה צער,
למה עשיתי ככה ולא עשיתי ככה וכולי.
וגם בתוך האירוע עצמו,
בן אדם הוא כאילו מרגיש שהוא לא פה,
הוא מרחף מעל.
יום חתונה זה גם סוג של...
אדם נמצא מתחת לחופה, יש לי איזו תחושה ש...
זה לא אני פה.
אני נמצא, והדבר הזה,
ידעו, אז בסדר, זה החיים, זה לא.
זה משהו שהוא לא מאפשר לנו לקחת
את הרגעים הגדולים מהסוג הזה שאני מדבר עליהם,
ולהמשיך אותם הלאה בחיים.
אוקיי, יש פה איזו חוויה, יש פה עכשיו איזה,
ואז, שימו לב, הרבה אנשים שנמצאים בגודל הזה,
הם מייד בורחים לכל מיני דברים אחרים.
למשל,
מתחילים להתעסק בדברים הטכניים, נכון? עכשיו, כאילו, כן, טוב, אבל עכשיו בואו נראה את החדשות,
מה היה פה, מה היה שם.
וכמובן, יש גם את האילוצים הטכניים שכל אחד חי, נכון? יש אזעקות, יש פינויים, יש זה, זה, צריך.
היכולת להחזיק איזו רוממות רוח מתוך רגעים שזכינו,
הקדוש ברוך הוא נתן לנו עכשיו רגע שאבותינו לא זכו,
או שמענו, סברינו וסבתותינו היה להם איזה משהו כזה במלחמת ששת הימים,
לא יודע, במלחמת השיחור.
אבל יש כאן איזה משהו שהקדוש ברוך הוא גרם לדור שלנו להיות ברגעים,
אפשר לקרוא לזה בכל מיני מילים, רגעים היסטוריים,
רגעים תנכיים, זה היום משפט כזה שהיינו משתמש בו, נכון?
אנחנו נמצאים בסיפור בסדר גודל תנכי וזה,
ואוקיי, אנחנו כולנו כן, נכון, וזה,
אבל אז כשאנחנו נמצאים לבד,
מול המראה,
אנחנו אומרים,
מה אני ותנ״ך, כאילו, מה אני,
מה איפה אני בכל הסיפור הזה?
עכשיו,
יש אנשים, שאתם מבינים, הקדוש ברוך הוא זימן לי, מי שעכשיו טייס בחיל האוויר, מפציץ באיראן, בסדר, הוא מרגיש את משק כנפי ההיסטוריה. אני מניח שראש הממשלה והנשיא טראמפ, הם עכשיו גם נמצאים באיזה האיי, כן, ואיזה.
אני אומר, תשמע, אני לא ראש הממשלה,
אני לא עכשיו סוכן מוסד, אלא אם כן יש פה סוכני מוסד,
אני לא יודע מה קורה פה במכון.
אני לא סוכן מוסד, אני... האמת שאם אתה פה, אם כל הסוכני מוסד נמצאים באיראן, ראיתם את החמוד הזה?
שהאיראנים טענו שהם שלחו איזה טיל על איזה מבנה של המוסד, אז באתר של המוסד העלו איזה,
הם רוצים, מצטערים להודיע לאיראנים שהטיל שהם פגעו,
לא פגע באף אחד מסוכני המוסד,
כי כולנו נמצאים עכשיו באיראן, כן? זה, העלו את זה ב...
כאילו, אז בסדר, מי שנמצא פה, אז הוא לא צריך להיות מוסד. אז כאילו, מה?
איפה אני חי?
וכאן, כאמור, אני רוצה ללמד אתכם איזושהי דרך שבה אדם יכול באמת לחיות את הרגעים הגדולים האלה,
וכאמור, משם להמשיך את זה הלאה.
להמשיך את רוממות הרוח הזו שאנחנו עכשיו חווים
גם בימים העתידים.
יש מאמר מופלא, מאוד מאוד עמוק, נחשב אולי המאמר הכי עמוק במשנת הרב קוק, מאמר שנקרא
דעת אלוהים.
יצא פה למישהו ללמוד?
ממליץ לכם, זה מאמר שנמצא בספר שנקרא עקבי הצאן של הרב קוק.
מאמר שעמוק מאוד, גם מופשט,
מתעסק גם במושגים שהיום קצת פחות מכירים אותם, אז קשה,
יש ביאורים למאמר הזה.
מכל מקום,
במאמר הזה,
הרב קוק מדבר על צורת האפיסטמולוגיה,
תורת ההכרה של נפש האדם.
איך אנחנו מכירים דברים במציאות.
התפיסת עולם,
נקרא לזה האלילית,
התפיסת עולם החומרנית אומרת איך אני מכיר דברים במציאות.
מה שיש במציאות זה רק מציאות חומרית, נכון? זה התפיסת עולם האלילית, החילונית, אני לא יודע איך שלא נביא לזה. בעולם יש את האובייקטים.
אני למשל עכשיו עומד מול הסטנד הזה, כן?
יש מולי אובייקט, בסדר?
הוא אובייקט דומם, סליחה, צומח עץ, כן?
עכשיו הוא כבר נחרט מהגזע שלו, הוא עכשיו דומם, לא יודע.
אני לצורך העניין בן אדם, בסדר?
המיקרופון הזה מתכת, יש פה אובייקטים וחומרים שונים וכו'.
איך אני מתייחס לאובייקט הזה?
אני עכשיו למשל רואה אותו בעיניים שלי,
ממשש אותו בידיים שלי, בסדר?
על ידי החושים החיצוניים אני מקבל את תמונת העולם ומעצב את האפיסטמולוגיה, את תורת ההכרה שלי.
בסדר? זה הגישה.
ברגע שזו התפיסה, שאנחנו חיים בעולם חומרי,
וכל תפיסת עולם שלנו היא תפיסת עולם של החושים החיצוניים,
בהכרח נוצרת התחושה שתיארתי בתחילת השיעור.
אני עכשיו מנסה למשש את הדבר הזה.
עכשיו, מה שאני ממשש את הסטנדר הזה,
אני מבין שאני ממשש רק את הקליפה החיצונית שלו.
אם אני אביא עכשיו איזה טלסקופ,
ואני אסתכל,
מיקרוסקופ, סליחה, ואסתכל על החתיכת עץ הזו שאני עכשיו ממשש,
אני אגלה שיש שם רבדים שהידיים שלי לא מצליחות לגעת. יש פה, זה נראה לי חלק, אבל בעצם זה מלא גבשושיות,
ויש מימדי חושים שאני לעולם לא מצליח לגעת בהם.
ראייה זה עוד יותר נפוץ.
אני רואה פה עכשיו, זה נראה לי, וואי, צבע שחור.
נביא מכשיר אינפרה אדום,
אנחנו נראה שהצבע השחור הזה הוא בעצם צבע סגול וכולי.
במילים אחרות,
החושים שלנו מסתכלים רק על המעטפת החיצונית של החיים.
ברגע שזו הגישה,
בהכרח
אני אף פעם לא נפגש עם המהות של האובייקט, עם המהות של הדברים.
אני נפגש רק עם המסגרת החיצונית.
העולם האלילי זה שאנחנו כל החיים מושיטים את הידיים, את העיניים,
את האוזניים וקולטים דברים,
אבל לעולם אנחנו לא נוגעים במהות.
המילה מהות זה המילה מה.
אני אף פעם לא נוגע במה.
ומכיוון שכך,
עם הזמן
אני מפתח אישיות כמו שתיארתי,
שאני כל הזמן
נמצא
במבט מנוכר לחיים.
חומרנות מביאה לתחושת זרות למציאות.
שאדם חומרי, שאדם, מה שמעניין אותו בחיים, שוב, זה רק מה שניתן לטעום, למה שיש לראות בזה,
לא רק שהוא אדם שמסתפק
בצדדים החומריים של החיים ולא מתעלה לדברים רוחניים,
גם היחס שלו לדברים חומריים
הופך להיות משהו מאוד כזה מסויג.
אני לא באמת יכול ליהנות עד הסוף מהחוויות של החיים שלי.
יש איזה מנגנון, הרב קורא לזה מנגנון על הכרתי.
זה לא, זה תת-אקראטי, על-אקראטי,
שאני למשל, אני אסביר למה אני מתכוון.
אני עכשיו חווה איזושהי חוויה, נגיד עכשיו
גבר אוהב אישה, כן?
יש איזה רגע של חתונה, נכון?
אני, עוד פעם, אם אדם, התפיסת העולם שלו, שמה שהוא אוהב ב...
כן, באובייקט שנמצא מולו, מה שהוא אוהב באישה מולו, זה את הצדדים החיצוניים,
אז לא רק שעכשיו הכל מנוקז רק לחוויה חושנית, יש כאן משהו
שאני עכשיו,
אני אוהב, אני מתלהב,
אבל יש גמט קטן שלוחש לי באוזן,
הרי זה ייגמר יום אחד.
אה, זה נכון?
כאילו, הרי מה אני בעצם רוצה פה? אני רוצה את המעטפת החיצונית, אני רוצה את היופי, את הגוף, את הכסף, אתה לא יודע מה.
עזוב, ילד קטן הוא לא נמצא שם, ילד קטן עוד חושב שהנה, עכשיו זה טעים לי, אז זה יהיה אושר גדול. ככל שבן אדם מתבגר, הפיסטומולוגיה שלו, התורת ההכרה שלו מתפתחת,
ובאופן תת-הכרתי, אני רואה שהנה דברים שמאוד מאוד אהבתי בחיים,
אהבתי נורא לאכול פעם מילקי, והיום אני רואה ש...
לא, מילקי אולי זה נצחי, זה משהו שאדם לנצח יאהב.
אבל לא יודע, כשהייתי קטן אהבתי מאוד גרבר תפוח,
ועכשיו אני טועם, זה כבר לא עושה לי את החוויה הזאת.
אוקיי, ואנשים יותר מבוגרים אומרים, וואי, החיים, רציתי כסף, רציתי יאכטה, רציתי טסלה.
זה נגמר.
ברגע שאני יודע שזה נגמר, כבר עכשיו אני נמצא בעמדה כזו של
אל תתלהב יותר מדייך, אל תתמסר לרגע,
אל תחווה את החיים.
אתה כל הזמן
תיזהר מלהיפגע.
אתה עכשיו אוהב אותך, נכון?
אתה נותן את כל הלב שלך לפה,
אבל אולי
היא תפגע בך.
אולי יום אחד,
אחרי כל ההשקעה שלך וזה,
מוסר היכולת להתמסר.
להרגיש שייכים למשהו באופן מוחלט.
זה נובע מהמבט החיצוני לחיינו,
המבט הקריר לחיינו.
זה השורש של כל האומללות בעולם הזה,
מה שתיארתי בהתחלה.
אני חווה חוויה,
ונעלמת לי.
זה קשור לדברים שדיברנו בשיעורים,
למשל זה שאנשים היום מצלמים כל דבר,
זה גם קשור לדבר הזה.
גם חווה חוויה,
הוא מיד מצלם, יש לו איזו תחושה שאם לא השארתי משהו שניתן להראות, למשש,
זה לא היה.
זו איזושהי אומללות שהולכת ומצטברת בנפש.
אני רוצה לחיות, אני רוצה להרגיש שמחה,
אבל אגב, גם עצב,
יש גם חוויות, כל מיני סוגי חוויות בחיים, לא רק דברים שאנחנו קוראים להם טובים, גם דברים רעים, גם כאב.
אני כל דבר כזה,
ואז, כאשר קורה רגע, כמו שאני מתאר עכשיו,
עם ישראל מנצח.
יש כאן איזה משהו שחזון כל הדורות
מתנקז לפה.
הרגע הזה שאנחנו רוצים עכשיו
לראות את קריעת ים סוף, לחוות את קריעת ים סוף,
יש לנו כל מיני מעקבים בנפש,
ואז מתגנבים כל מיני מחשבות.
כן, אבל מה עכשיו הולך להיות? האיראנים יירו חזרח?
נכון, יהיה עכשיו הסתבכות אולי בינלאומי.
או אדם גם גולש את זה לכיוונים שלו.
איפה אני אהיה בעולם החדש הזה?
עכשיו ש...
אמר לי מישהו משפט מעניין בשבוע הזה.
אמרתי עם איזה מישהו,
קצין,
לוחם הרבה שנים, בכל השנתיים האלה, לחם בכל הגזרות, כן, בעזה, בלבב וזה.
הוא אמר לי, הוא היה מספיק
אמיץ להודות על האמת, אמר לי,
כאילו, שמע, תראה מה עשו שם באיראן וזה, חיל האוויר,
אז הוא כזה,
לא יודע, היה שום משהו מסויג בשמחה שלו.
אז זהו, מה זה?
ואז הסתבר, עוד פעם, קשה לו להציף את זה, אבל בסוף זה צף,
שהוא מרגיש שלקחו לו את ההילה.
הוא לא בחיל האוויר,
הוא בחיר.
עד עכשיו הוא היה גיבור,
נכון? זה היה זה.
והפוקוס פתאום עבר למישהו אחר.
הנה, אנשים שמנסים להתמכר לחיים מצד החוויה החיצונית,
חוויה חיצונית זה משהו מתחלף.
אתה עכשיו הגיבור,
מחר מישהו אחר יהיה הגיבור.
אז זה יוצר את כל העמדה הזאת. וככל שהשנים עוברות, בן אדם לא מטפל בזה,
תכף נדבר איך מטפלים בזה,
זה סטיית תקן שהולכת ותופסת זווית יותר רחבה.
בן אדם הוא כאילו
כל הזמן כזה,
הוא לא מסוגל לאהוב עד הסוף,
הוא לא מסוגל להצטער עד הסוף, הוא לא מסוגל
לחיות עד הסוף.
הוא סוג של
מת מהלך בעולם הזה.
כן,
כן.
מעולה.
אני אחזור על השאלה, כי לא שמעו את זה בהקלטה.
שואלים פה,
שהבאנו פה את הדוגמה על הסטנד וכולי, מה הכוונה,
המהות של הסטנדר הזה.
אני אסביר לך מה המהות, מה שאני חושב שהוא יפה.
זה כן.
נדמיין שנייה, שהולכת משפחה,
בסדר?
לקנות סטנד,
בסדר? הולכת משפחה, אבא,
נער מתבגר וילד קטן,
שלוש דורות במשפחה, הולכים ומחפשים סטנד, בסדר?
הילד הקטן שמביט על הסטנד הזה,
מה מושך אותו, מה מעניין אותו?
הצבע והצורה,
נכון? אם הסטנד הזה יהיה צבוע בצורה מסוימת, יהיה פה איזו מדבקה וזה,
זה מבחינתו הנקודת ממשק שלו, החיצונית למציאות.
הנער המתבגר,
במידה והוא באמת נער מתבגר, כן, ולא ילד בגוף של נער מתבגר,
הוא אמור להתעניין בעוד משהו חוץ מאשר צבע וצורה.
הוא גם מתעניין
האם הסטנד הזה הוא נוח ללימוד,
או האם הסטנד הזה הוא חזק.
שים לב, זה עדיין ברמת החומר,
אבל זה כבר משהו קצת יותר מהותי,
משהו קצת יותר פנימי.
לא רק הצבע בצורה, לפעמים זה אולי צבע בצורה יפה,
אבל אם נחשוב שנייה,
זה שברירי וזה יישבר.
אז כבר אבא,
במידה והוא אבא, כן, והוא לא ילד או נער מתבגר בגוף של אבא,
הוא אמור לשאול שאלה אחרת.
בשביל מה אנחנו צריכים את הסטנדר הזה?
זה הכוונה, מה המהות, מה המה.
אני צריך את הסטנדר הזה לא בשביל צבע וצורה.
אני צריך גם את הסטנדר הזה,
עוד פעם, צריך נוחות וזה.
אני רוצה את הסטנדר הזה בשביל ללמוד תורה.
ולמה בשביל ללמוד תורה?
כי תורה היא בונה בי את הצד המוסרי והערכי, ולכן היא על זה נגזרת מעשית. למשל, אם הסטנדר הזה עולה כסף
יותר ממה שאני תכננתי להוציא,
ועכשיו אם אני אשלם את הכסף הזה,
אני אפסיד את הסיבה שעבורה אני בעצם רוצה את הסטנדר הזה,
זה להיות אדם עם מוסרים וכולי,
אז אני לא אקנה את הסטנדר.
הילד הקטן, לא מעניין אותי כלום, אני רוצה את הדבר הזה.
ככל שבן אדם הוא יותר מחובר אל המהות של הדברים,
בשביל מה?
הכל מופיע גם בחומריות עצמה,
אבל תמיד אנחנו מנסים להבין בשביל מה,
מה המהות, מה המטרה שעומדת מאחורי כל דבר.
המטרה הערכית, המטרה הנצחית,
בסטנדר עצמו הוא יישרף יום אחד, הוא יישבר יום אחד.
על לימוד תורה שעבורו קנים את הסטנדר הזה,
זה יישאר לנצח.
ניתן לך אולי דוגמה נוספת,
כוס מים הזו עכשיו.
זה כוס מים, שוב.
היא עכשיו מים H2O וכולי.
מים של ארץ ישראל.
ברגע שאני לוקח את הכוס הזו ואומר, וואי, זה מים של ארץ ישראל.
ואני מברך,
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מערך העולם, שהכל נהיה בדברו. אמן.
מה עשיתי פה?
אני אמרתי במילים, ומתוך כך הצפתי אצלי בנפש,
שהמים האלה הם לא סתם H טאוו,
הם מבורכים עם כל דברו של אלוהים.
כל ימי דברו.
המים מבורכים זה מחוברים, כן? לוקחים עץ, שמים ענף, אז מבריחים אותו.
השתיית מים הזו, הפעולה החומרית הזו,
היא גם חלק מהמהות של החיים שלי.
מה ש... זה נושאים ארוכים וכולי, אבל הנקודה שמנסה להראות לכם בהקשר הזה,
שמי שחי באופן הזה, שהוא מביט על המהות של החיים,
הוא מצליח לחיות את החיים בצורה מלאה.
ועכשיו שהוא נמצא במשהו מסוים,
הוא כולו פה.
למשל,
אתן לכם דוגמה.
אנשים שהם חומרים, עוד פעם, אני לא לוקח את זה פרסונלית,
כתרבות,
הם מאוד מאוד קצרי רוח.
אין להם סבלנות לתהליכים ארוכים.
כי אני רוצה את החוויה של הכאן ועכשיו.
והחוויה של הכאן ועכשיו היא מאוד זמנית.
החושים פה, הטעם יתפוגג מהר.
לכן הם רוח קצרה, הם נושמים ככה.
כאילו אני חווה פה איזו חוויה,
אני לא נמצא בה,
אני לא נשאר בה עד הסוף,
אני מיד בורח לנשימה הבאה, לחוויה הבאה. אני עכשיו רווק, מתי אני אתחתן?
אני עכשיו במסלול בצבא, מתי אני אסיים את המסלול?
אני עכשיו בדרגה הזו, מתי נהיה הדרגה הבאה. אני עכשיו התחלתי לימודים, מתי אני אסתיים. אני עכשיו נשוי, מתי יהיה לילדים. כל הזמן נמצאים, לא פה, אלא כל הזמן זה נובע משוב, כי אם אתה מסתכל רק על המציאות של הכאן ועכשיו,
העבר אין,
העתיד עדיין, וההווה
כהרף אין.
אומרים חז"ל על הפסוק,
כן, אגב, שמשה רבנו בא לגאול את עם ישראל בפעם הראשונה במצרים,
כתוב,
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.
עבודה, חיים זה עבודה קשה.
אני כל הזמן חווה פה חיים,
וככל שאני מתבגר אני מרגיש כאילו שהנגיעה שלי בחיים היא קשה. עכשיו אני גם צריך לדאוג למשפחה, ועבודה, ויש טרדות, ויש מילואים, ויש להשלם חשבון חשמל,
ועכשיו גם המלחמה הזו,
אני לא רוצה את זה.
ועכשיו, שגם מגיע הרגע מהסוג עכשיו,
שהניצחון,
אוקיי, איזה יופי ניצחון, אבל,
אבל, אבל,
למה יש טילים עדיין פה על ישראל?
למה כל המס רכוש עוד לא פתר לי את הבעיה הזו?
למה, אבל, כן, שימו לב, עכשיו, כל הדברים האלה הם נכונים,
אבל למה החטופים לא שעברו? אבל,
השאלה איך אתה אומר את האבל?
האם אתה אומר את האבל בצורה של
אילו פינו מלא שירה קיים ושירים קיים מגלה ואיך מספיקים להודות? אתה כל כולך מתמלא בטוב שיש עכשיו,
ועכשיו גם ככוכבית צריך להוסיף עוד משהו,
אבל, זה לא, המילה אבל זו מילה שמבטלת את מה שהיה קודם.
תראה,
אתה בחור די טוב, מצליח בהרבה תחומים בחיים,
אבל האישיות שלך על הפנים.
ברגע שאמרת את האבל, ביטלת את כל מה שהיה קודם.
אבל,
אנשים שהם עם ערף רוח, לא קצרי רוח,
הם לא ככה.
הוא אומר שהוא, אבל,
אבל אומרים חז"ל על הפסוק, כל הנשמה תעלה ליה,
דורשים חז"ל על הפסוק,
אדם צריך להודות לקדוש ברוך הוא
על כל נשימה ונשימה.
אני עכשיו חווה חוויה, אני עכשיו קונה פה משהו,
אני רואה פה משהו.
תן לי להרגיש את השייכות,
את האלוקות,
את החיים,
עכשיו נמצאים בתוכם.
זה הרעיון, תכירו,
שנקרא
דעת אלוהים.
המילה דעה,
השורש שלה בתורה, איפה מופיעה פעם ראשונה המילה דעה?
וידע האדם את חווה אשתו.
מה זה וידע האדם את חווה אשתו?
לא היכרות אינטלקטואלית, שהם עשו שם,
נהנים, איזה שיח.
וידע חיבור.
חיבור מלא.
אדם צריך לדעת את החיים,
להתמזג עם החיים.
זה, תכירו במילים שלנו,
אושר.
זה נקרא להיות מאושר.
שאדם חי איתך.
כשזה לא קורה, דיברנו על זה גם בשיעורים אחרים,
יש אינסוף,
אדם הופך להיות מנוכר וזר למציאות.
עם הזמן הוא הופך להיות אכזר.
אני זר, ועכשיו, כשאני מרגיש שכל החיים זרים לי,
אז הדרך של להתמודד זה באכזריות.
ילדים קטנים, נכון? שבגן ילדים,
כשמגיע איזה ילד חדש לגן,
מה הדבר הראשון עושים? כל הילדים
דופקים לו מכות.
לא עשיתם את זה? בגן ילדים.
בנות עושות חרם.
זה אותו רעיון.
היינו בגן, אתם מבינים? יש פה עכשיו מישהו זר, יש גורם זר שנכנס,
ילד קטן הוא לא יודע להגדיר את זה, זה אינסטינקט אצלו.
אז אני צריך לדחות אותו.
אדם הופך להיות קצה רוח,
שונא זרים במשמעות הלא טובה של הביטוי.
כן, אדם, לא, דברים חדשים בחיים שלו, לא רוצה להתקדם, מתקשה אחרי זה ליצור קשרים זוגיים,
חברתיים, משפחתיים, עם כל, הוא בורח כל הזמן. שוב, הוא לא חי את הדברים, אז עכשיו הוא, אבל הפז"ם דופק, מה שנקרא,
החיים עוברים, אז בינתיים צריך לעשות משהו, אז הוא בורח כל הזמן לפלאפון,
להסחות דעת.
אין לו את הרגע הזה של
דע את אלוהי אביך ועובדיהו.
תדע את אלוהים, תחיה את הרגל.
איך עושים את זה?
איך יוצאים מהלופ הזה, שבן אדם הוא חיצוני וזר לחיים ולא מסוגל לחוות וליהנות ולהיות מאושר ברגע המאושר וכולי?
איך עושים את זה?
המילה,
כן, דעת אלוהים לדעת אלוהים,
זה י"ד עין.
זה מתכתב בשורש מורכב
למילה תודה.
תודה, להודות.
על זה אנחנו קוראים יהודים.
זו המידה הכי חשובה של האדם בחיים.
להודות.
מה זה להודות?
להודות
זה לא מאסרפה ולהודות.
להודות
זה לתת לעצמך להיפתח
למודעות העצמית של מה שאתה חווה. שימו לב, החוויה שעכשיו אתה חווה
היא לא חיצונית לך.
כשאתה אומר תודה,
אתה בעצם אומר,
זה נגע בי.
זו הפתיחות שלנו אל המהות של החיים,
אל העומק של החיים.
יהודי, כמו שאמרנו, מלשון המילה הודעה,
כל בוקר הוא קם.
שוב, אתה קם בבוקר ואתה כולך אפוף כזה, מהשינה,
והכל החיים נראים זרים ומפחידים. נכון, בלילה היינו מתחת לשמיכה, הכל היה מוגן, הכל היה זה. עכשיו צריך בוקר חדש,
מפחיד.
לא רוצה,
אני רוצה להישאר בה מתחת.
אני לא רוצה להתמודד עם החיים האלה.
אני מעדיף לחיות חיים וירטואליים.
זו הסיבה שאנשים בורחים לחיים וירטואליים.
הם לא באמת נוגעים בדבר, הכל כזה,
מתי אפשר להתנתק?
לא חברות אמיתית, לא זוגיות אמיתית, זה הכל פלסטיק,
אתה מבין? הכל מתחת, מתחת לפני, סליחה, מעל פני השטח, לא בעומר.
יהודי, מה המילה הראשונה שאומר בבוקר?
מודה.
מודה אני לפניך.
אני.
זה אני, זה אני, זה באני שלי.
זה לא בחוץ.
אני חווה את היום הזה.
אני חווה עכשיו את התקופה הזאת.
אני שייך למהות של מה שנמצא מולי.
מודה אני לפניך, מלך
חי וקיים.
יש חיים בעולם הזה, יש קיימות בעולם הזה.
אנחנו לא חיים פה באיזה משהו שכל המטרה זה לאכול לשתות, לראות את הסרטים ואיכשהו להעביר את השבעים, שמונים, תשעים שנה שיש לנו.
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי,
נשימה שלי,
בחמלה
רבה אמונתך.
לך הקדוש ברוך הוא.
יש אמון בי
שהיום הזה אני הולך לחיות אותו עד הסוף.
יהיו בו רגעים כואבים,
יהיו בו רגעים של נפילות,
אבל אני מלא הודעה.
למה?
אומרים חז"ל.
לעולם יהיה האדם, גם אנחנו רואים את זה בבוקר שם, כחלק מההכנה שלנו ליום החדש,
לעולם יהיה האדם ירא שמיים בסתר ובגלוי.
ומודה על האמת בדובר אמת בלבבו.
יהודה, למה אבינו, למה הוא נקרא יהודה?
אתה יודוך אחריך,
שעודה על האמת. יהודה,
היה פה סיטואציה לא פשוטה, הכישלון שם עם תמר וכולי.
שוב, אדם שהוא זר וניכר, הוא לא רוצה את הכישלונות האלה, אז הוא
לא מודה על האמת, הכחשה,
בכל המובנים.
הם לא מכחישים שום דבר,
מודים על האמת.
היה פה אסון נורא,
ושמחת תורה,
לפני שנתיים כמעט.
אסון נורא.
נו, לשנייה אחת לא מכים פה את תחושת הכאב.
מודים על האמת.
ומתוך כך עכשיו אנחנו מתמלאים
באושר עילאי
על החוויה שאנחנו חווים עכשיו.
איך הבן אדם אמור לחיות כל החיים שלו? זה משהו שהוא הולך ומתקדם עם החיים.
אדם נמצא פה, לא בשום מקום אחר.
הוא לא בורח למחשבות אחרות,
לא לכל מיני חוויות תחושניות שמוציאות אותו.
הוא חי, זה קשור לאיזון נפשי. כל העולם כולו מתחיל מהנקודה הזו. זה נשמע משהו שאנחנו לא רגילים לצורת החשיבה הזו. לרב קוק הוא אמר דעת אלוהים,
מסביר שכל העולם הרוחני בנו על הנקודה הזו,
שבן אדם מפסיק לדבר על החיים,
להפסיק להסתכל על המציאות מבחוץ,
ופשוט נותן
לקדוש ברוך הוא להופיע בתוכו,
בזה שהוא מודה על האמת.
האדם
נמצא בעמדה של
זה המזמור שאנחנו אומרים ביום הזה.
מה הולך בדיוק להיות כאן בהמשך?
אני לא יודע.
ברור שעם ישראל
השיג פה את הניצחון הגדול ביותר
בתולדות מדינת ישראל,
והולך להיות עידן מופלא עוד מול עינינו.
אבל
בעידן הזה יהיו גם כאבים,
יהיו גם, כמו תמיד, נפילות וכישלונות.
כל זה עכשיו,
לא זו הנקודה המרכזית.
הנקודה היא
מזמור לתודה.
תהילים פרק ק'.
מזמור לתודה,
הריעו לאדוני כל הארץ.
הארץ, אתם מבינים, זה המרחב שאנחנו חיים בתוכה.
ארץ מלשון ריצה.
אנחנו רצים פה בעולם הזה.
תיפתחו לזה שיש יו"ת קי ו"ו קי.
יו"ת קי ו"ו קי, כן, שם השם,
זה הווה,
אי וו"ה, זה כאילו המציאות הנוכחית,
ויש לפני זה את יו"ד העתיד,
יו"ת קי ו"ו קי,
יש הווה,
יש את המציאות הנוכחית,
אבל אתה יודע שהמציאות הזו
היא יונקת מהנצח.
שוב, המציאות החיצונית, ההווה זה כאילו הקליפה החיצונית של החיים,
שאתה כל הזמן משש.
יש יוד העתיד מאחוריך.
מאחורי כל דבר יש את המהות הנצחית שלו.
אחרי כל פעולה ופעולה שאתה עושה, כל נשימה ונשימה.
עכשיו נוהג ברכב,
עכשיו נמצא בעבודה.
אתה עושה פעולה של הווה, פעולה של הוויה, פעולה של מציאות.
בשביל מה אתה עושה אותה?
האם אתה עושה אותה, שוב, בשביל הרגע הנוכחי של ה...
או שאתה כל הזמן במודעות?
זה לא באופן מלאכותי, אתה מבין, אם זה משהו שהוא כזה,
לאט לאט האדם מתמלא בו, ככל שהשנים רואים.
אתה עכשיו עושה משהו שהוא חלק מהנצח,
וממילא זה נחרט לך בלב. בהרת סוגריים זה קשור גם לזיכרון, תדעו.
אנשים שהם שצחיים, שהם חומרים, הם גם מאוד שכחנים.
שוב, כי הם כל דבר רק במבט החיצוני.
אנשים שמפותח אצלם, המהות של הדבר, הנגיעה בדעת אלוהים, הם חיים את הדבר, שאתה חי משהו, אתה לא שוכח אותו.
כל הגויים שכחי אלוהים.
ולנו הכל מלא שכירות, למען תזכור את יום צאתך מרד מצרים כל ימיך,
למען תזכור את אשר עשה השם לאכול מרים, אנחנו
כל הזמן זוכרים.
אנחנו ראינו פה זכר, זיכרון לשון זכר, זכר זה הגבר,
גבר זה כאילו הצד האקטיבי במציאות,
נקבה וזכיות ונקביות.
אתה חי פה באולם הזה, הדברים פה נחקקים בך.
מזמור לתודעה, הריעו לאדוני כל הארץ,
עבדו את אדוני בשמחה,
בואו לפניו ברננה.
זה מה שמביא את השמחה לאדם. שוב, אנשים חושבים שהשמחה תגיע בזה שאני רק אחווה
חוויות כאלה שיש בהן הנאה חושנית.
כל הדברים האלה הם מאוד מאוד שברירים.
אתה אדם שמח, המילה שמח זה צירוף של שתי מילים.
שם מוח.
שאתה מבין איך הדבר, הפעולה הזו, השתייה הזו, האוכל הזה,
זה משהו ששייך
אל המהות של החיים.
זה נעשה על ידי לימוד תורה.
זה הרעיון ללימוד תורה, של תפילה, של תחיית סיפוקים.
אדם לומד לאט-לאט
לקלף את השכבות החיצוניות של החיים שלו ולגעת בכל דבר במהות.
דעו,
קוראים את המילה לדעת,
תחיו,
דעו כי אדוני הוא אלוהים
והוא עשאנו.
אמרנו י"ק ו"ק זה המציאות שמעל העולם הזה, המציאות העתידית.
אלוהים זה המציאות של ה-Y"ק שמופיעה בתוך העולם הזה.
אין אל, אין כיוון, אני הולך אל מקום.
דעו,
כי ה-YKו"K הוא האלוהים,
הוא זה מה שנותן לך עכשיו פה את החוויית חיים של ההווה,
של הנוכחות שלך פה.
הוא עשנו.
כל העשייה של בן אדם בחיים היא נובעת מהדבר הזה.
ולא אנחנו, עמו וצאן מרעיתו,
בואו שערב בתודה,
שאתה עומד בשער החיים.
כל אדם נמצא בשער החיים שלו.
יש אנשים שנמצאים בשער הילדות שלהם, בשער הבחרות שלהם, בשער
הרווקות שלהם, בשער הנישואים שלהם, בשער הצבא שלהם, בשער העבודה שלהם, בשער
הבוקר החדש שלהם.
אתה רוצה להיכנס אל השער,
אתה רוצה לא להישאר מחוץ לעיר.
אתה לא רוצה להיות כמו הראייה שם בשיר השירים,
שקמת, קמתי לפתוח לדודי ודודי חמק עבר,
כשאתה כל פעם מנסה לגעת בחיים, והופ,
עד שאתה קם ואתה מתמהמה וידיך נוטפות מור עובר, ואתה הכול כזה,
זה בצורה כזו שמחליקה לך.
הרבה אנשים מרגישים כך, כמו שאמרתי בתחילת השיעור, שהחיים
בורחים להם, הם,
וואי, אני כבר בן 35. תזכור, זה המשבר, נכון?
משבר בגיל 30,
בגיל 35, בגיל 35, בגיל 35. אתה נמצא בשער החיים,
איך אתה תיכנס לתוך העיר?
איך תיכנס לתוך השער?
בתודה.
תודה לקדוש ברוך הוא.
תהיה בעמדה הזו שהחיים ממלאים אותי.
בואו שעריו בתודה,
חצרותיו בתהילה.
הודו לו,
ברכו שמו. זוכרים מה זה להיות מבורך?
להיות מחובר.
אתה רוצה להיות מחובר?
תודה לקדוש ברוך הוא.
ואז מסיים המזמור.
למה כל זה קורה?
למה אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא?
כי טוב אדוני לעולם חסדו,
ועדו ועדו אמונתו.
אנשים שלא יודעים להודות לקדוש ברוך הוא,
אנשים שהחיים שלהם הם חיצוניים,
מתעסקים כל הזמן במטריה החיצונית,
ממילא אמרנו, הם לא מוכפט צריכים לחוות את החיים, ועם הזמן מפתחים זרות, הם מפתחים כזה
עולם קרייר,
עולם שכל הזמן מתחלף לי מול העיניים ונגמר, ועד שאני חווה כבר משהו והתרגלתי אליו, אופס, זה כבר אופנה חדשה ועכשיו צריך טכנולוגיה חדשה, AI, עד שלמדתי כבר להפעיל Windows, עכשיו אני צריך, נכון,
זה עמדה כזו של אני רודף ורודף אחרי החיים ואני לא משיג אותם.
אנשים כאלה באופן טבעי גם מפתחים אישיות מאוד מאוד פסימית.
הכל רע, הכל רע.
אפילו שהם רואים מולם נס מופלא את הכל,
והם ימצאו את מה... זה מה שקורה עכשיו, זה אחד הדברים שאנחנו,
עם ישראל זוכה מהמלחמה הזו.
זה גם באמת להבין, כל חבורת הפרשנים העלובה הזו, זה משהו ש... עד עכשיו. עד עכשיו, לא. זה... האנשים האלה, הם... אין להם מודעות עצמית בגול. זה קשור למה שדיברנו פה. שאדם אין לו תודה, אין לו גם מודעות עצמאית.
בן אדם בא, אומר את ה...
זה מתברר כשטויות,
והוא למחרת ממשיך.
ועוד פעם מתברר כשטויות, ועוד פעם זה.
טוב, הם לא יכולים, אמרתי את זה בתחילת השיעור הזה. האנשים האלה, ברגע שהם יהיו מודעים לעצמם,
הם יצטרכו להתאבד.
כי זה משהו שבעצם מקריס,
שזה לא רק שלא ידעתם להעריך נכון את המודיעין.
כל התפיסת עולם שלכם,
כל הקונספציה, כל העולם, איך שחשבתם שהעולם בנוי,
שאנשים, מה שמעניין אותם זה רק חומריות וזה, ולא הבנתם שיש פה ערבים, ויש פה מניעים של דת ואמונה, וכל העולם הולך לכיוון אחר,
שזה בעצם עכשיו אומר שכל התפיסת העולם החילונית שלכם היא לא...
אז זה בלתי אפשרי. האנשים האלה, עזוב,
רשעים על פתחה של גיהינום אינם שווים בתשובה. הם לא יכולים.
הם בעולם הבא יתוקן
באיזושהי צורה.
הם לא הנקודה פה.
אנשים שהם מאמינים,
הם יודעים.
טוב השם לעולם חסדו.
אני חי את החיים.
אני מודה על כל שנייה בחיים שלי.
והחיים הם טובים.
הטוב הולך ומופיע בעולם.
אני רואה את זה ברמה האישית שלי,
שדברים שהיו לי קשים בתקופה מסוימת,
עם הזמן הלכתי והבנתי איך
נבניתי גם מהדבר הזה.
היה אדם להודות על הרע כשם שהוא מודה על הטובה,
לברך על הרע כשם שהוא מברך על הטובה.
שוב, זה תהליך לעשות את זה בנושא.
ובוודאי ובוודאי בדברים הכלליים,
אתה רואה מה עכשיו מתנהל פה בעולם.
צריך להיות עיוור,
חירש ואילם
בשביל לא לזהות את יד השם שנמצאת פה עכשיו.
לפני שנתיים, פחות,
היה האסון הגדול ביותר בתולדות התנועה הציונית.
בתוך פחות משנתיים
עם ישראל זוכה לניצחון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
ועכשיו שוב, אנחנו דיברנו על זה בשיעור שעבר.
תראה איך הכל פה מסתדר, איך הוא בדיוק נהיה נשיא ארה״ב, ואיך בדיוק המלחמה הזו יצרה עכשיו את ההתכוננות של צה״ל.
"אילו פינו מלא שירה קיים ולשננו כעמוד גלף,
אין אנו מספיקים להודות,
להלל,
לשבח ולפאר ולרומם את שמך מלכנו,
מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
ותודה.
זה מה שצריך להתמלא ברגע הזה.
כי טוב השם לעולם חסדו,
והדור ודור אמונתו.
זה הזמן עכשיו.
הימים הללו
זה הימים להגיד תודה, להתמלא באושר הגדול
על מה שחווינו
ואנחנו חווים בשנייה הזו.
ומתוך זה כמובן
ללכת ולהיערך לכל מה שצריך,
הסתייגויות שעדיין המציאות היא לא מושלמת, היא משתלמת, ויש עוד ועוד ועוד דברים.
וזה הרעיון.
ימים האלה, כל אחד ילך כמובן לפי רבותיו.
יש כאלה שאמורים הלל בלי ברכה, כן? רק את המזמורי התהילים, לא אומרים את החנון,
אומרים ברכת הטוב האמיתי, ושוב, כל אחד מקווה שהרבנות הראשית, הסנדרין בבוא היום, יתקנו, אני מאמין שיתקנו משהו על המלחמה הזאת. יש כל מיני, שמעתי כבר כל מיני הצעות, זו תקנה לדורות.
למשל, אמרו לגבי מבצע הביפרים,
אז בחנוכה, לעשות שמונה ביפרים,
שכל יום מפוצצים ביפר.
זו יכולה להיות אפשרות אחת.
לגבי השבוע הזה, עם המלחמה עם איראן, נתקן שבוע שבו ערים ביום, סליחה, ערים בלילה וישנים ביום.
מפוצצים. כזכר, מפוצצים. ויורדים למקלט, נשארים ערים כל הלילה, ואז חוזרים, ומזה אולי תקן.
אז הימים האלה יתוקנו לדורות, כן? כמו מגילת אסתר.
כתבוני לדורות.
היהודים חוגגים, כן, כל מדינות המלך,
זה מה שיהיה.
ועכשיו אני אומר, אנחנו שזכינו להיות ברגעים האלה,
זה הזמן עכשיו.
בלי אבל, ובלי חבל, ובלי זה, וזה, וזה.
עכשיו, תודה לך, ריבונו של עולם,
על מה שעשינו.
כמובן, תודה גם לשליחיו של ריבונו של עולם, ובראשם,
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אמרתי לכם, בשיעור שעבר,
גם עשינו פה על נתניהו איזשהו יד השם נוססה בו, אז הוא הופץ.
כן, ועכשיו גם את טראמפ ניתן לו, סיעת צהרות העברית,
הקדוש ברוך הוא ייצור.
שליחים, הקדוש ברוך הוא זכו,
שהוא אומר לכם למה בדיוק הם ולא אחרים,
לא יודע,
הקדוש ברוך הוא, לא נדע לעולם.
אבל זו המציאות,
זכינו שהקדוש ברוך הוא ניקז פה לרגע המאושר הזה.
מי שידע להודות על הרגע הזה,
כל החיים שלו,
יהיה לו יותר קל להודות ולהתחבר ולהרגיש את השייכות והחימור לאימא שהוא נמצא.
והימים האלה,
לא זכרם, כמו שמגילת אסתר, זכרם לא יסוף מזרם.
זה לא שזה יעבור ועוד חצי שנה, כן, זה כבר אומר, עוד חצי שנה נחזור לשגרה, למריבות.
נחזור,
אבל בצורה אחרת לגמרי.
בצורה שאנחנו יותר מלאים במה שראינו מול עינינו.
בעזרת השם שנזכה כולנו להודות לקדוש ברוך הוא, צורכן.
