שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים
ללא לאות
ומתוך עוצמה
בלימוד הספר הקדוש
לנבוכי הדור, עומד רבנו הרב קוק, אור האורות.
זכותו יגן עלינו. אמן.
ואנחנו, כפי שהידוע,
בעמוד 137 בפסקה השנייה.
מה זה?
מה יש לכם? מה הבעיה שלך?
137. יש הרבה פעמים בתקופה הזאת, שבה הרב כתב את הדברים,
יש, כלומר,
אפולוגטיקה של הדת,
זה פרק כ"ו, כן, יש אפולוגטיקה של הדת
מסיבות תרבותיות לאומיות.
כלומר, יכול אדם לומר, תשמע,
לא מאמין באלוהים,
לא מאמין בתורה,
אבל אני מרגיש יהודי גאה. אה, אתה יהודי גאה?
אתה גם גאה בתנ״ך, אתה גם גאה במסורת של האומה הזאת.
כלומר, אי אפשר להיות גם מצד אחד מאוד
ישראלי בהכרה,
ישראלי במובן הרחב, לא של מדינת ישראל, שייך לעם ישראל,
וגם לבוז באופן מוחלט לקניינים התרבותיים,
מוסריים, היסטוריים של האומה.
אז המוטיב הזה הוא חוזר כמה פעמים, אומר הרב, הרבה פעמים זה הנקודה שקושרת את האדם
אל יהדותו. אין לך כופר בדת, אומר הרב,
מכל אומה ולשון שתהיה,
שיהיה מוכרח כל כך לרגלי כפנותו לזייף את ההיסטוריה הלאומית שלו ולרכוש לו תמונה מזויפת מתוכנה של אומתו,
ואם זה לעטות עליה חרפה רבה ולגזול ממנה את כל כבודה והדרה במובן הלאומי, כמו אפיקורס ישראל.
כלומר, האפיקורסות בעם ישראל היא יותר חמורה מאשר האפיקורסות בכל דת ובכל אומה.
משום שהזהות היהודית היא כל כך מושרשת
במסורת הדתית, הנבואית,
הרוחנית של האומה,
שלהתנגד לזה צריך בשביל זה כוחות נגדיים חריפים מאוד,
והם הרבה פעמים כוחות של זיוף.
כן? כלומר,
למשל, אני שומע הרבה פעמים בכלי התקשורת, אומרים, כן, כמו שכתוב,
איש באמונתו יחיה.
אין משפט כזה, נכון?
אין פסוק כזה.
זה משהו אחר, זה בדיוק ההפך מהכוונה שמייחסים לפסוק הזה, וכדומה.
כן, טוב.
אז לכן אומר הרב, יש הרבה פעמים,
כלומר, כופר בדת צריך באיזשהו מקום להציג תמונה קריקטורית של הדת שממנה הוא בא,
בעם ישראל התמונה הקריקטורית הזאת חייבת להיות יותר חריפה.
אז אני שוב חוזר על המשפט, כי הוא משע קצת ארוך,
עכשיו שהסברנו אותו, הוא יהיה מובן.
אין לך כופר בדת
מכל אומה ולשון שתהיה,
שימוכח כל כך לרגלי כפרנותו לזייף את ההיסטוריה הלאומית שלו.
ולרכוש לו תמונה מזויפת מתוכנה של יומתו.
ועם זה, להעטות עליה חרפה רבה ולקסול ממנה את כל כבודה והדרה במובן הלאומי, כמו אפיקורוס ישראל.
מצאנו בתורה, דוגמה לדבר הזה, קורח.
כן, קורח הוא, אפשר לומר,
הוא הדגם הקלאסי של אפיקורוס ישראל,
שכופר במשה
ובמנהיגותו,
וגם הוא מוכרח בשביל זה להביא טיעונים.
הטיעונים הופכים את משה ואהרון עם גוחכים.
כן, ועדיין שורך קודש, זה לא אדם קטן, קורח זה לא איזה צוציק.
אתה אומר שלפי מה שהתורה כותבת,
הארון הוא בצד של קורח.
מדהים מה שאתה אומר, אף פעם לא קראתי את זה בחומש,
אולי תמכור לי את המהדורה שלך של החומש.
בני לוי, אף לכם בני לוי.
נו, אז מה?
לא, זה לא. גם האור צריך לבוא עם המותה שלו?
לא מחזיק מים, לא מחזיק מים.
לא מחזיק מים, מה?
אני אמרתי לך שזה לא נכון, אז מה, איך אתה מתווכח?
טוב, הלאה.
אפיקורס ישראלי, אפשר לו שיעשה משהו,
רק בשביל השקפות בלתי שלמות
במושגים השכליים לבד,
כי אם הוא צריך להיות בעל מום גדול ולקוי מאוד בנפלו,
הוא צריך להיות משולל מהרגש הלאומי האמיתי, כליל.
ועימו גם כן,
מרגש היושר האמיתי השוכן בכל לב טהור הדורש אמת.
טוב, זה אופייני מאוד לעמדה של הרב קוק
כלפי החילונות
בטרם עלייתו ארצה.
בואו נזכור, מתי נכתב הספר הזה?
בחודשים שלפני העלייה.
כשהגיע הרב לארץ,
הוא חווה חוויות שהוא לא ציפה להן במפגש שלו עם ההתיישבות החדשה,
ואז הוא עשה שינוי מוחלט בעמדה שלו, בסדר? באיזה גיל הוא כתב? באיזה גיל הוא כתב? 39.
רגע, רגע, מה זה רוצה שהוא שיהיה גם את הפרטים בעצמם?
לא, את הספר הוא השאיר.
אני רק אומר שהספר הזה נכתב בתקופה של החודשים לפני העלייה שלו לארץ.
הוא, טעיתי, אבל הספר נשאר כמו שהוא? הספר לא הודפס.
הוא לא הדפיס את הספר הזה. איפה זה בא לידי ביטוי?
ספר השינוי של העמדה שלו. לא, פה בספר זה לא מופיע.
אנחנו יודעים היסטורית, אחר כך העמדה שלו השתנתה, אחרי שהוא פגש
את החלוצים, ואחרי שהוא היה ברחובות, ראה גם את ההתיישבות החדשה, הדברים האלה שינויים.
אפשר להעביר את פסקה שקראנו עכשיו.
כן. מה שינוי העמדה הזאת? פה העמדה שלו היא שלילית.
כלומר, הוא אומר, הכופרים,
הם כופרים אך ורק מסיבות
של רוע לב.
כן, לא רק שיבוש אינטלקטואלי, גם שיבוש במידות,
בהזדהות הלאומית וכולי.
שזה טענות שאנחנו שומעים הרבה פעמים נגד הציונות החילונית,
וכדומה,
אפילו אתה רואה בתוך החוגים של הציונות הדתית אמירות מייאשות מהסוג של
הציונות החילונית סיימה את תפקידה וכו' וכו' וכו', דברים כאלה.
אז זה אפשר לומר, משהו מזה יש פה.
אחר כך הרב שינה עמדה, אני פשוט מציין שהוא שינה את העמדה.
טוב,
אבל זה לא משנה,
כי גם אם אנחנו נאמר שזאת לא העמדה הסופית של הרב חוק, יש מה ללמוד מזה.
הרי מצאנו אנשים שגדלו בבית המדרש,
שהפכו להיות גדולי שונאי ישראל.
אומרים שכאשר לנין היה יוצא מהפוליטבירו,
אז היה מניין, היה אפשר להתפלל מנחה.
כן.
כן, ברור, ברור, כן, נדבר על.
מה?
האפיקורסות שהוא פגש באירופה הייתה אפיקורסות של שנאת ישראל.
של, למשל, היה חוג שקראו לו חוג חוכמת ישראל,
שאמרו במפורש שמכיוון שהיהדות מילאה את תפקידה ההיסטורי,
אז עכשיו צריך לסדר ליהדות קבורה מכובדת.
כן? כלומר, היא צריכה להיעלם מן ההיסטוריה.
הדברים האלה עוררו את הרב קוק לכתוב את המאמר המפורסם למהלך הידיעות בישראל,
כתגובה לטענות האלה.
כן.
אז הוא צריך להיות משולל מהרגש הלאומי האמיתי כליל,
רגע, רגע, כן.
ועימו גם כן מרגש האושר אמיתי, השוכן בכל לב טהור הדורש אמת.
אמנם הליקויים הנפשיים יכולים לבוא מסיבות שונות,
ויש גם כן אשר מצב הגוף והנפש ההרוס יביא את האדם למצב השקפה מטושטשת כזאת
שלא יוכל להאמין בחייו ויהיה משוגע גם כן עם מראה עיניו.
כלומר, יש
לפעמים נסיבות מקילות שמסבירות, נסיבות החיים מסבירות איך זה יקרה.
היה בוולוז'ין, נדמה לי,
בישיבת וולוז'ין.
היה יהודי שלמד שם בשם יוסף מיכה ברדיצ'בסקי,
שאחר כך שינה את שמו ליוסף מיכה בן גוריון,
שממנו אחר כך דוד גרין, בהשראתו,
שינה את שמו לדוד בן גוריון.
טוב, אז ברדיצ'בסקי היה מאבות
החילונות היהודית החדשה,
והוא היה תלמיד בוולוז'ין.
הנציב מוולוז'ין, ראש הישיבה, הרגיש שמשהו צריך טיפול בתלמיד הזה,
שלח בחור צעיר ומוכשר לטפל בו,
הרב קוק.
אמר לו, טפלנו את זה, מעניין מה קורה איתו וזה.
והתברר
שהיה לו סיפור
בילדותו, הוא היה שייך למשפחה חסידית.
משפחה חסידית, ואביו היה ירא שמיים גדול,
שהעריץ מאוד את הרבי שלהם, את האדמו"ר.
ואחר כך האדמו"ר נפטר,
ושמו תחתיו את הבן שלו, שהיה צוציק, ילד.
והאבא הצדיק והתלמיד החכם, המלומד,
היה כולו מתבטל בפני הילד הזה.
והילד היה אומר לו, נו, רב שלמה זלמן,
מה שלום היראת שמיים שלך?
הוא אומר, זה מה ששבר אותו.
כשהוא ראה לאן הדת יכולה להגיע,
אז זה מה ששבר אותה.
אז זה מה שכאן הרב אומר. כי אני יכול שהוא גם, הוא זוכר את הסיפור הזה, כי הרי הוא זה שטיפל בה.
את מי שברת אבל אתה כן? לגבן, לגבן.
זאת אומרת, הוא ראה שאביו מתבטל בפני צוציק, אז הוא אומר, יש פה משהו מעוות.
כן, ככה הרב ציודה מספר את זה.
אז גם, אז יכול להיות שגם הרב,
כשהוא מדבר על הנסיבות המקילות שהסבירו בגוף ונפש מה קרה, יכול להיות שהוא מתכוון גם לסיפור הזה.
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי,
נקרא בן גוריון, מיכה יוסף בן גוריון.
אגב, למה הוא קרא לעצמו בן גוריון?
על שם יוסיפון בן גוריון,
כן?
שזה השם העברי של יוספוס פלביוס.
ולמה גרין אפרופיליון? גרין גוריון זה דומה, לא?
הוא מחפש את זה.
למה? הוא גם העריץ את ברדיצ'בסקי,
הוא קרא את כל הכתבים שלו בצעירותו.
צריך לזכור, בן גוריון היה מלומד מאוד, גדל בישיבות, כן.
לא, הוא העריץ את יוסף מיכה בן-גוריון,
מיכה יוסף בן-גוריון,
שזה מי ששמו היה ברדיצ'בסקי.
הוא אבי החילונות היהודית החדשה,
והוא היה תלמיד בישיבת וולוז'ין.
כאשר הנציב מוולוז'ין, ראש הישיבה, הרגיש שמשהו צריך טיפול אצל התלמיד הזה, הוא שלח אליו בחור צעיר ומוכשר,
הרב קוק.
ואז הוא סיפר לו, שאל אותו מאיפה זה בא, ואז יש סיפור שלם, אולי אתה שמעת על זה עם ה... המכיר על המצפון. אה, בסדר.
אז מה אתה מבלבל לי את המוח? תקשיב בשיעור וזהו. מה?
הסיפור של הרב קוק הצליח,
הטיפול הצליח להעביר אלינו את הסיפור, שזה גם משהו.
כן.
אגב, היו שלושה אבות הציונות החילונית החדשה,
זה היה ברדיצ'בסקי, ברנר ואחדם.
שלושתם.
והרב צבי יהודה מסיבות מסוימות,
תמיד הדגיש שהם היו ממשפחות חסידיות.
כי הוא היה מהמצנקנים.
שאלו אותו, מה עם ביאליק?
ביאליק היה ממשפחה מתנגדית.
הרב צבי יהודה, מה זה לא אותו דבר?
הוא היה תלמיד חכם וכו'.
טוב.
הביאור הוא פשוט.
המחלה היותר ממארת ששמה המשטרה בחולה הייאוש והכפירה שבדורנו היא באמת,
אחר מיצוי עומק הדין,
רק אותו הפקפוק שבא מידי מהרסים אחדים למחנה ישראל, בצורת ביקורת כתבי הקודש,
לאחר את כתיבת התורה מימי המאורעות הכתובים בה.
כלומר,
יש...
היום זה פחות משמעותי,
אבל בימי הרב זה היה מאוד משמעותי.
יש דיסציפלינה שנקראת ביקורת המקרא.
מה זה ביקורת המקרא?
זה פסדו-מדע, כלומר זה מדע שלומדים אותו באקדמיה,
שלוקח כהנחת יסוד,
הנחה לא מדעית, והיא שהתורה אינה מן השמיים.
מאחר והתורה איננה מן השמיים, אז עולה השאלה, מה זה הספר הזה שהגיע לידינו? הוא נמצא בספרייה.
בואו נבדוק מי כתב, למה כתב, איך הוא מורכב וכדומה.
מן הסתם,
המאורעות המתוארים בו הם מאורעות מיתולוגיים שהועלו על הכתב מאות שנים אחרי שהם התרחשו ולכן הם קיבלו עיוותים וכולי.
בקיצור,
זה הרס היהדות מבפנים.
הראשון שהמציא את הרעיון הזה היה ברוך שפינוזה,
כן? בספר המאמר התיאולוגי-מדיני.
יש לו כמה פרקים בדיוק ברוח הזאת שתיארתי.
מה?
התזה שלו, של התורה לא מלשומה?
של שפינוזה, כן.
זה חדש לך.
חדש לגמרי.
שהוא מקבל תורה ראשונה בעד התפיסה שלו ועובדת.
לא, לא, הוא טוען שהתורה אינה מן השמיים.
היא אלוהית. מבחינתו, התורה היא אלוהית, אבל לא מן השמיים. זה משהו קצת מורכב.
מה?
מוזר, לא? מוזר, אבל יש בזה הרבה היגיון גם.
עכשיו, יש... אחר כך היה גם חוקר מצרפת,
ממוצא פרוטסטנטי בשם אסטרוק.
אסטרוק הוא אחד מראשוני המבססים את הדיציפלינה הזאת.
במאה ה-19 זה הפך להיות משהו כאש בשדה קוצים, במיוחד באוניברסיטאות של גרמניה.
אחד מהיותר קיצוניים בעמדה הזאת היה אדם בשם ולהאוזן.
ולהאוזן הוא אבי תורת התעודות. מה זה תורת התעודות?
זה משהו מאוד מורכב שאומר ככה, התורה נכתבה על ידי חמישה מקורות.
האחד אלוהיסטי, כלומר, אחד שמאמין באלוהים,
השני הווייסטי, אחד שמאמין בי' ו';
השלישי שמאמין בשניהם, השם ואלוהים,
הרביעי זה הכהני, תודה, אתה בעניינים,
והחמישי זה הדברימי ישעיהו היא.
זאת אומרת, ישעיהו דברים הם פחות או יותר בעלי אותה השקפה,
המונותאיסטית מאוחרת וכל זה יש איזה עורך רדקטור.
בסדר? זה פחות... מה חמישה על הזדמנות האנשים?
כן, כלומר אסכולות, אסכולות שונות
ובסוף יש הרדקטור. זו השיטה הנקראת
תורת התעודות.
אני חושב שלא, אני חושב שלא פרוטסטנטי.
אבל היו הרבה יהודים מסביב לזה שגם כן האמינו בדברים האלה.
מה?
קסוטו לא, מה פתאום? קסוטו
הוא החוקר האורתודוקסי המתנגד לו.
הוא כתב ספר בשם תורת התעודות, שבו הוא הורס באופן שיטתי את כל הטענות של ולהוזן.
עכשיו, זה לא אומר שכסותו היה לגמרי חף מביקורת המקרא, אבל ודאי לא בסגנון של ולהוזן.
בסדר? זה הנקודה.
זה נראה שכל אחד שיש לו קצת פופולריות ימציא את זה,
אתה קרא לה בין שם את זה, אבל... כן, אבל צריך להתמודד.
הטענות זה זאת התמודדות, כמובן שגדולי ישראל לא נשארו שוקטים על שמריהם.
למשל, אחד מהחשובים בהחזרת הכבוד לתורה והיותה מן השמיים היה הרב פרופסור דוד צבי הופמן.
במאה ה-19 בברלין,
כתב פירוש על ספר ויקרא.
הוא גם כתב על עוד ספרים,
אבל היותר מפורסם זה הפירוש שלו על ויקרא.
ושם הוא באופן מדעי מנתח את הטקסט וכו' וכו'.
זה נקרא ביקורת המקרא.
בימינו זה הרבה פחות משמעותי, זה רק נשאר בכמה כתבות של שבת בעיתון הארץ.
זה איפה שזה נשאר.
כן, זה פחות או יותר, וזה מוצג כנתון מדעי ידוע וכו'.
אין מה להתרגש.
היום קמה לעומת זה ביקורת מסוג אחר,
הביקורת הארכיאולוגית.
בזמן מבקרי המקרא הראשונים, הארכיאולוגיה
המזרח-תיכונית לא הייתה מפותחת,
הלך כך הלכה והתפתחה, אז קמה הארכיאולוגיה,
הביקורת הארכיאולוגית על כתבי הקודש.
אחד מגדולי המקדמים את הרעיון הזה הוא יהודי בשם פרופסור פינקלשטיין,
יש גם פרופסור בשם הרצוג,
שהם טוענים שיש ראיות ארכיאולוגיות
לכך שהתנ״ך לא היה.
הרב יואל בן-נון פה יברך להם הספקה. הרב יואל בן-נון בהחלט ייאמר לשבחו הוא מגדולי המשיבים על דבריהם.
כתב כמה דברים חשובים מאוד
שדווקא מוכרים את ההפך הגמור. אגב,
אחד מהתלמידים של פינקלשטיין הלוא הוא הדוקטור יצחק מייטליס, גם כן ארכיאולוג יהודי ירא שמיים,
והוא תלמיד של פינקלשטיין, אבל הוא חושב בדיוק הפוך ממנו, בסדר?
האמת היא שככל שיש יותר ויותר ממצאים ארכיאולוגיים,
האמיתות ההיסטורית של התנ״ך יותר ויותר מתבררת.
זה, זה, לא יודע.
אבל בימי הרב הוק זה לא היה כל כך, למרות שהיה כבר אז, וזה הרב מדבר על זה בספר עדר העיקר,
התזה של החוקר דליץ',
שמעתם על דליץ'?
דליץ'
כתב ספר בגרמנית
ביבל ונדבבל.
לא, זה לא תרגום.
מה? מה תרגום? מה תרגום הביטוי?
ביבל זה המקרא,
ביבליה, בייבל, כן?
באבל זה בבל.
אז המקרא הוא בבל, ביבל ונדבבל.
מה הוא טען שם?
אז התגלו גם עלילות גילגמש וגם חוקי חמורבי,
זה ראשית המחקר של מה שנקרא כתבי היתדות,
כן?
ידעו על כתב היתדות, רק לא ידעו לפענח אותו.
זה, כתב היתדות פוענח שנים רבות אחרי שפענחו את כתב החרטומים במצרים.
כן, כתב החרטומים במצרים פוענח על ידי חוקר צרפתי בשם שאמפוליו
בסביבות שנת 1830, משהו כזה,
ומאז המחקר של מצרים העתיקה
התקדם מאוד.
כמה עשרות שנים אחר כך,
סוף סוף פוענח כתב היתדות הבבלי,
ומאז התגלתה ספרות אדירה,
עשירה מאוד, של הזמן העתיק.
כלומר, הרבה דברים אנחנו יודעים היום בזכות הפענוח הזה.
חלק מהדברים שהתגלו זה בין היתר
עלילות גילגמש וחוקי חמורבי.
מה יש בעלילות גילגמש?
יש שם תיאור של המבול.
תיאור של המבול, של תיבת נוח,
וכל מיני דברים כאלה.
ויש שם איזה גיבור בשם גילגמש,
וגם כן מסתובב לו שם.
ויש גם החוקים של חמורבי.
חמורבי היה מלך בבבל,
הוא חי,
לפי הקרונולוגיה המקובלת היום,
פחות או יותר בזמנו של אברהם אבינו.
פעם חשבו לפני, אבל התברר שרק אם, כלומר, זה התאחר, היום יודעים שזה פחות או יותר בזמן אברהם אבינו.
והוא כתב ספר חוקים.
בספר החוקים יש דברים מאוד מעניינים, כגון עין תחת עין,
וכמו שכתוב, שאם הורגים עבד, אז זה שלושים שקלים עולה,
וגם כי ייגח שור איש את שור רעהו,
כל מיני ביטויים שאנחנו מוצאים בתורה, במיוחד פרשת משפטים.
אז הדבר הזה גרם לדליץ' לטעון שכל מה שיש במסורת התנ"כית זה ענף מדורדר של התרבות הבבלית הקדומה,
והדבר הזה גרם לנקיפת הלבבות, כן?
זה הביקורת הארכיאולוגית הראשונה.
הרב קוק כבר ענה לזה,
ממש
שנה בערך אחרי שהתפרסם המחקר הזה, בספר עדר העיקר. שם הוא אומר דברים מאוד מאוד חשובים
על כתבי היתדות וכל מה שזה אומר.
אז כשהשורולוגיה באה לעולם ונקפה את הלבבות בדמיונים שמצאה בין כתבי הקודש וכולי וכולי, אגב זה אומר
שתלמיד חכם כמו הרב קוק, אכפת לו
מהמחקר.
כן? הוא לא אומר, אה, יש לי אוניברסיטה.
בוא, לא, יש טענה, בוא נבדוק אותה.
כן?
ושם הוא מסביר שאדרבה,
אם זה לא היה שהיו חוקרי חמורה מלפני, זה היה מפתיע.
מה, איך יכול להיות שהתורה הופיעה בעולם שאין לו שום שייכות אליה?
ברור.
והיו נביאים, מה?
כן, שהתורה העלתה את הדברים האלה.
אגב, יש, כדאי לדעת,
יש פסוק מוזר מאוד בפרשת מסעה.
הפסוק אומר ככה, ולא תיקחו כופר
לנפש רוצח
אשר הוא רשע למות,
כי הרוג תהרגנו.
כלומר, התורה אומרת, אם יש לך רוצח, תהרוג אותו.
אל תיקח במקום זה תשלום.
לא תיקחו כופר לנפש רוצח.
למה התורה צריכה להגיד את זה?
למה שאני אחשוב שצריך לקחת כופר?
כי בחוקי חמורבי זה כתוב.
כלומר, בחוקי חמורבי כתוב,
שאם אדם מוציא את העין של חברו, או שמוציאים לו את העין, או שהוא נותן כסף,
ואז יש שם סדרה של מחירים, כן? יש מחירון שלם, ואם הוא הרג בן אדם,
אז או שהורגים אותו, או שהוא משלם ככה. אה, אין זאת אופציה של כסף. כן, יש אופציה של כסף,
אבל אז אם אתה עשיר, אז הרגת מישהו, אתה יכול לזה. אז זאת אומרת, התורה, לא, לא תקחו כופה, אני חושב שאתה רוצה. זאת אומרת, שהתורה מתייחסת
אל הרקע התרבותי של אותם הימים.
טוב, כן.
נכון, נכון.
נכון, נכון, נכון, נכון, אתה לא יכול להבין מדרש,
למשל כשהתורה אומרת, כשהמדרשים אומרים ככה,
למשל במסכת אבות יש הרבה דוגמאות לזה,
אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך,
סימן שיש מישהו שאמר את זה, שהשאול בית מנוס, זאת אומרת,
הייתה פילוסופיה פסימית שסברה כך,
אז לכן המשנה באבות צריכה לדעת להשיב,
כלומר, אתה צריך להבין מהו הרקע של אמירות מסוימות, כן?
בסדר.
טוב,
את המשטר שלה,
את השליטה שלה, כן? סליחה, משטרה, את המשטר שלה וכולי היו, כן.
אז לכן אומר הרב,
טוב, אנחנו היום רואים, יש ביקורות מסוג אחר, יש ביקורות מוסריות על היהדות,
כן? איך יכול להיות שהתורה אומרת דברים כל כך לא מוסריים וכולי וכולי, אפשר לעשות רשימה,
כן?
הרבה פעמים זה דברים מעוותים, הרבה פעמים זה דברים שהם באמת מוסריים ושהמוסר של היום לא מקבל וכולי.
טוב, על כל פנים, אומר הרב, יש פה ביקורת המקרא.
ביקורת המקרא, איך להתייחס לדבר הזה.
כי,
אז לכן, בעצם האסטרטגיה של מבקרי המקרא זה לאחר את המאורעות,
לא מה, את הכתיבה. הכתיבה של התורה היא מאוחרת.
הוא אומר, כי בקיום ואמונת יציאת מצרים ותהלוכות דור המדבר וכניסתנו לארץ ישראל,
איך היה כולו על פי השם ומלא כבוד השם,
שוב אין מקום לכל אפיקורסות עיקרית,
או עקרית, מלשון עקר.
כלומר, מה שאומר הרב,
אם אתה יודע שהייתה יציאת מצרים, והיה מעמד הר סיני, והיו כל הניסים האלה וכולי, אתה כבר לא יכול להיות אפיקורס.
אתה לא יכול.
כלומר, אם הסיפורים האלה הם סיפורים אכן נכונים מבחינה היסטורית,
אז אפיקורס אין לה מקום.
והנה,
לכן בעצם נגד זה החיצים של האפיקורסות.
והנה, כשיהיה האדם חופשי באמת ברוחו
וידון בלא משא פנים
על ערך התורה וסיפוריה,
כמו שדנים על כל רשימה היסטורית,
כלומר, אומר הרב, אני אדרבה מוכן להביא את הנושא לדיון על השולחן, לשים על השולחן את השאלה האם סיפורי התורה הם היסטוריים או לא,
מיד יחוש ברוחו את האמת לאמיתתה ויכיר שאי אפשר כלל
לזייף היסטוריה כללית ועיקרית של אומה שלמה,
באופן גלוי ומבליט כזה,
באופן שהמאורעות ההיסטוריים הם כל כך מדויקים, כל כך מכוונים, מפורשים.
בשמות האנשים ותולדותיהם נושא ההיסטוריה
הברורה בציון המקומות החיים לפנינו והודעת הזמנים לימים, לחודשים או שנים.
אז אני אנסה להביא כמה דוגמאות מהדבר הזה.
יש שמות של אנשים בתורה.
יש הרבה אנשים שמוזכרים בתורה.
משה, פנחס, אברהם, זה.
אף אחד איננו כולל בתוכו את האותיות יו"ד, הו"ו,
יהונתן,
או,
זה מה?
נדבר בתורה.
בתורה אתה, מה?
גם יהודה זה מלשון הודיה, זה לא מלשון הוויה.
כלומר, לא מצאנו בימי משה מי שמשתמש בשם יו"ד כו"ו,
כחלק משמו.
יפה.
הושע, ויקרא משה להושע בן נון יהושע.
משה עושה את החידוש.
כן? אז זה מעניין. זאת אומרת שאבותינו במצרים
לא נתנו שמות שמתחילים בשם הוויה, כי זה היה שם סודי.
הרי זה מה שמשה אומר לקדוש ברוך הוא בסנה.
הוא אומר, אני הולך לבית ישראל ואני אגיד להם, אלוהי אבותיכם שלחני עליכם.
ואמרו לי, מה שמו?
מה אומר עליהם?
כלומר, משה אפילו לא יודע את השם שנשמר בסודיות אצל בני ישראל.
ואז הקדוש ברוך הוא אומר, לא,
הוא קוראים לי יותקה ואבקה, לך תגיד להם.
ואז משה מגיע, ואז מאמינים לו.
עכשיו,
תשימו לב לעוד דבר מעניין, ורק בתקופות מאוחרות יותר,
התחילו להשתמש בשם הוויה.
זה גם מראה על הקדמות.
אבל דבר נוסף, תשימו לב לעוד משהו,
והוא השם של הנשיא של שבט נפתלי.
איך קוראים לנשיא של שבט נפתלי בתורה?
אחירע בן עינן, נכון?
אחירע בן עינן,
שם מצרי.
בטח, על שם האל רע.
יש אל כזה במצרים שקוראים לו רע, אחי רע בן הינן.
מה?
פנחס, משה, אהרון, שמות מצריים.
כן, לא במקרה.
כן, זאת אומרת, זה מראה
על ההשפעה של המצריות באותם הימים. כלומר, הקדמות
של הישיבה במצרים היא ברורה, עולה מעצם השמות,
נכון?
יש עוד שאלה.
קראתם את פרשת מסעה, נכון?
בפרשת מסעה,
לא, סליחה, בפרשת מטות.
פרשת מטות,
יש רשימה מדויקת של השלל של מדיין,
כמה בקר, כמה צאן, כמה חמורים, כמה זהב, כמה כסף,
כמה לקחו הלוחמים, כמה לקחו השבטים, כמה לקח המשכן.
ושם הפירוט זה משהו כמו 50 פסוקים
על פירוט השלל מהמלחמה במדיין.
את מי זה מעניין?
זה יכול לעניין רק מי שהיה במלחמה הזאת
ונכח בחלוקת השלל.
כלומר, אין שום עניין שלדורות מישהו מאה מאתיים שנה אחר כך יכתוב דבר כזה.
שימו לב, כן? יש הרבה סימנים אובייקטיביים שמורים על הקדמות של הסיפור.
גם מעניין, קראתי פעם מאמר מדעי
על ספר בראשית.
אומר מחבר המאמר,
מאוד מעניין לראות
שמחבר ספר בראשית, אף אפי שחי
מאות שנים אחרי הסיפורים,
מדייק כל כך כאילו שהוא היה שם.
אז אם הוא מדייק כל כך כאילו שהוא היה שם, אז אולי הוא היה שם.
כן?
כלומר, זה אחד הדברים שצריך לשים לב אליהם. טוב, בקיצור,
זה משהו מ... אגב, בהקשר הזה,
צריך ל... היה משהו דומה עם הסיפור של מלחמת טרויה.
מלחמת טרויה מסופרת,
באצל היוונים, כמאורע
קדום שבעצם גיבש את הזהות הלאומית של היוונים.
והדברים הועברו על ידי הומרוס.
הומרוס באיליאדה ובאודיסיאה.
היה מקובל במשך שנים רבות
שמלחמת טרויה מעולם לא הייתה, כי לא הייתה טרויה.
טרויה היא עיר דמיונית,
פרי המצאתו של המוח הקודח של הומרוס.
בסדר?
הבעיה שהיה חוקר שאמר לעצמו, ראה, זה לא יכול להיות,
שסיפור כזה, עם הד כזה, היה כל כך משמעותי אצל היוונים הקדומים,
וזה בלוף.
לקח את ספר האיליאדה
ובדק איפה לפי הספר נמצאת טרויה.
עפר ומצא את טרויה,
בסדר?
זאת אומרת שההיגיון, אמר לו, לא ייתכן לומר שהדבר הזה הוא מיתוס.
במיוחד שהוא מדבר על מלחמה שמתרחשת אחרי ששבטי היוונים כבר קיימים.
עם ממלכות קטנות, יש מלך ארגוס, מלך ספרטה, מלך זה, מלך זה.
אז לא ממציאים דבר כזה, כן? אז זה מה שאומר כאן הרב.
אם אתה מסתכל באופן חופשי
בספר התנ״ך,
אתה לא יכול שלא לקבל את ההיסטוריות של הסיפור.
בסדר. טוב, אז כן, אבל, טוב, בסדר, אבל אני יכול גם להמציא.
יש הרבה סיפורים שאני ממציא.
דברים שתופסים את ה... כן, אבל דברים שהם הבסיס של איזושהי זהות לאומית,
ושהתרחשו בזמן שהזיהות הלאומית כבר הייתה קיימת, אתה לא יכול לזייף.
טוב,
אגב,
קראתי, הייתה תקופה גם לגבי תולדות רומא.
רומא זה יותר מאוחר, כן?
אבל יש הסיפורים על כיצד נוסדה רומא וכיצד היו מלכים בה וכולי וכולי,
ואצל הרומאים זה מסופר, הרומאים מספרים כיצד היו תולדות,
היה מקובל במחקר
שכל הסיפורים האלה מפוקפקים.
עד שבאו הארכיאולוגים וחפרו את רומא וראו שכל מה שכתוב שם זה נכון.
טוב,
איפה אנחנו?
כן,
האבות כן. אם היינו בונים רק על סיפורי האבות,
היה מקום לפקפק.
היית אומר, בסדר, זה סיפור של איזה משפחה, לך תדע אם זה היה או לא.
ולכן הביסוס של האמונה התנ"כית
איננו סיפורי האבות.
סיפורי האהבות מקבלים רטרואקטיבית את ערכם מכוח מתן תורה, ולא הפוך.
מובן?
נכון. וזה מה שגם הרמב״ם אומר בהקשר אחר לגבי ברית המילה.
אומר הרמב״ם, מניין החיוב שלנו לעשות ברית מילה?
הוא אומר, החיוב בא מפני שכתוב בתורת משה,
בפרשת תזריע,
וביום השמיני ימול בשר עורלתו.
ולא מאברהם אבינו.
כי מניין לך שאברהם עשה ברית מילה, אם לא שמשה כתב את זה.
טוב, זו מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים.
אתה יודע מה?
כן, זו מחלוקת רבי יהודה לחכמים.
לא, ברור שלא.
מה?
השאלה איננה מאיפה אברהם למד את החיוב למול,
אלא מאיפה אני חייב למול.
בסדר? על זה אנחנו מדברים.
בסדר.
אז כמו שלמשל, כיצד נוסדה אתונה,
איך נוסדה אתונה,
היה תחרות בין פוסיידון לבין אתנה,
מי יעשה את המופת היותר גדול באקרופוליס,
אתנה ניצחה ולכן היא יסדה את אתונה.
כן, סיפור אמיתי או לא?
אין לך שום אפשרות לדעת אם הוא אמיתי או לא, כי הוא קדם לאתונה,
בסדר?
לעומת זה, המלחמות של האתונאים בפרסים,
ברור שהם יתרחשו, בסדר? זה ההבדל.
טוב, אז זה מה שאני פשוט קצת הארכתי פה כדי לתת
ניחוח אקטואלי לדברים.
טוב,
ומכל שכן,
כשיסתכל עוד על תכונת האומה בהווה על מעמדה פעולותיה בעולם,
על תקוותיה בעתיד ועל רוחה הפנימי, על קיומה ועל משאת נפשה,
אז הלא ואין שום מסווה
תגלה לו האמת הברורה כנכון היום,
איך שכל דברי תורתנו הם דברים חיים ונאמנים.
מעניין, יש לאחרונה מישהו שלח לי איזו הצהרה של האימאם שלגומי.
שמעתם על האימאם שלגומי?
חסן שלגומי. טוב, אתה ודאי יודע.
אז הוא כותב,
שאומנם הוא אומר שהוא מוסלמי ומאמין והכול וכולי,
אבל הוא אומר, איך לא,
ואז הוא מביא שם שורה של דברים שמראים על הייחודיות של העם היהודי.
ואיזה טיבשים הם הערבים שהם אינם מבינים שהם צריכים לכרות ברית עם האומה המופלאה הזאת.
וקיבלתי את זה היום בבוקר.
כן, כן, בסדר.
אז יחוש בנפשו כמה מעקימות שכתית ועקשנות יתרה צריכה לסבול הכפירה בזיופה הגדול את רוח ישראל.
ואחרי כל אלה לא תעלה בידה כלום בשום אופן.
אולי צריך להגיד את זה מדבר פשוט,
התיאוריות של ביקורת המקרא הן בסופו של דבר תיאוריה.
אין להם שום ביסוס עובדתי.
לא מצאנו מעולם חתימת ידו של הסופר האלוהיסטי או הכהני שאומר,
אני כתבתי את זה כדי לעבוד על כולם.
זה לא מצאנו, בסופו של דבר זה תיאוריה.
במצב נורמלי,
אי אפשר היה כלל שתימצא הכפירה הישראלית במעמד
בחיים לאור החקירה הבריאה החופשית.
אמנם,
כל זה הוא רק בהיות הנפש בריאה,
ורגע שהלאומי חי, הוא מרגיש את מעמדו וייחוסו לאומתו.
אבל ביות הכל לקוי.
אגב, היה ויכוח בזדונו בין פינקלשטיין לבין נעמי שמר על הנושא הזה.
נעמי שמר.
נעמי שמר כל-כולה
חתיכת תנכיות, כן?
פינקלשטיין אומר, אה, בונה את הכל התנכיות, התנך לא היה.
ואז, טוב, לא היו לה טיעונים מדעיים נגד הדברים האלה, כי פרופסור שמופיע ואומר שטויות, אז זה מקובל.
אז היא אמרה לו,
אז זה משנה.
כן? כלומר, זו החוויה שלי, זו ההוויה שלי, הזהות שלי.
בסדר?
כן, לפני שנכנסת לשיעור, דיברנו על תורת התעודות בהרחבה,
אלוולהוזן ומה שכסותו כתב נגד זה וכולי.
כן, אז זה גם דיברנו אחר כך,
בשלב השני של הלימוד בזמן שלא היית פה,
דיברנו על הטענות של דליצ'ל בביבל ובאבל וכל הרקע התרבותי של התנ"ך.
אגב, יצוין שהרב קוק,
כשנתן עצה לדוקטור זיידל מה ללמוד באוניברסיטה,
אמר לו, תלמד את כתבי היתדות
ואת האוגריתית.
זה השפה שדיברו באוגרית.
אבל,
הוא אומר, ולמה? כדי להבין את הרקע של ראשית היווסדותנו בעולם.
אבל, בלהיות הכול לקוי, אז נעשה האדם בראייה משונה. אגב, אני לא בא בטענות על זה שלא הגעת בתחילת השעות. אתה יכול לשמוע את ההקלטה, זה בסדר.
כן?
מה אתם צוחקים עליו? זה לא יפה.
אבל בהיות הכל לקוי,
אז נעשה אדם בריאה משונה,
אין יחס ואין קשר טבעי,
על כן אין כאן לא אהבה בריאה ולא חוש טבעי, ומכל כלי הזין לא נשאר רק השכל הלקוי והמבולבל מתגרת רוחות רעות ונטיות מטורפות,
ומה יוכל להושיע.
אגב, מעניין שהראשון שטען
שהתורה נכתבה על ידי עזרא,
זה היה פורפיריוס,
במאה השנייה לספירה,
בכל זאת.
כלומר, זה טענות קדומות.
כי הוא לא סבל את היהדות. הוא היה נגד הנצרות, נגד היהדות.
הוא היה הניסיון האחרון לתת איזשהו מעמד פילוסופי למיתולוגיה.
נאו אקלטוני. מה?
אה, כי מישהו, הוא אמר, מן הסתם, הרי עזרא כתב, הוא נקרא עזרא סופר, נכון?
כן, כן, נכון. אגב,
יש טענה בקוראן, אם כבר אתה מדבר על זה,
דבר משונה. הם אומרים שהנוצרים עובדים לישו והיהודים לעזרה.
מאיפה זה בא?
איפה זה בא כך ש... זה שהנוצרים עובדים לישו, אני יודע, אבל
שהיהודים עובדים לעזרה, זה מוזר, לא?
עוזריה, קוראים לו, כן.
אני חושב שזה התחיל מזה, הרי מוחמד
בראשית דרכו היה מסתובב הרבה בכנסיות, בבית כנסת וכולי, היה שומע את הדברים שנאמרים שם.
והוא שמע פעם איזה רב, בטח, שאומר, אתם עובדי עבודה זרה.
אז הוא שם, עבודה, מה? עובדי עבודה זרה, כן? אה, זה עזרה, כן?
גם בייחוד שביוונית קוראים לו אסדרס,
כן? אז זה יכול להיות.
טוב.
כן, כן, ברור, אני מבין, או-או-אה.
כן, בסדר, טוב.
אגע בעצמך ביסוד אחר פרטי,
וגם כן עיקרי במוסר, למשל, יחס האדם להוריו,
שצריך גם כן לקוח אמונה,
והוא אינו כל כך מבורר כאותו הגלוי והבירור ההיסטורי של תורתנו.
הנה, אם ינטל מהאדם החוש הטבעי של יחוסו להוריו,
ואהבתו אליהם הבאה מהשפעת סידור המשפחה באופן טבעי ומצב בריא,
אם רק על השכל העומד יחידי נשען,
היכול הוא לפתור את שאלת היחס הזה באופן המניח את הלב וממשיך אחריו את כל המעשים הנעים המוסריים שמצב המשפחה המסודרת ואמון רוח הבנים בלהבות
ממשיכים אותם עמהם?
אם אז לא הייתה השאלה של ודילמה לאו אביבו,
או שמא אסופים מן השוק הביאו,
וכיוצא באלה,
מארסת את כל השלום והאמת הבאים לרגלי מצב
המשפחה הטוב ויקר וגם קדוש ונכבד לאדם.
אמנם החוש הבריא, הרגש הנגרר, אחרי המנהגים המדיניים הטבעיים, הם מעמידים את השכל על פשוט אמיתי ונותנים לו דרך
בחיים ופועל
ביעד רמה ובכוח אדיר.
כלומר, לרוב אדם מאמין שאבא שלו זה אבא שלו.
כן? יש בכלל שאלה,
שיש דין שסוקלים על החזקות.
כן? למשל, אדם,
אני יודע, אבל באביו.
אם הוא חובל באביו, הוא חייב סקילה, נכון?
אז באים אליו, אומרים, אתה חייב סקילה. הוא אומר, מי אמר לכם שזה אבא שלי?
אולי זה לא אבא שלי.
כן? ואף על פי כן, סוקלים אותו על זה. זאת אומרת, סוקלים על החזקות. חזקה שזה אביך.
עד שתביא ראייה הפוכה, ולכן יסקלו אותו על זה.
אז גם פה, כלומר, הרגש הטבעי הוא כל כך ברור,
שאלא אם כן איזה תסביך יתערב, איזה בעיה פסיכולוגית, אז האדם יתחיל לפקפק באביו.
וכן הוא עם הדברים הכלליים הלאומיים, בייחוד בישראל, הרגש הלאומי הבריא.
אי אפשר שיישמר בטהרתו, כי אם ההתקללות עם האומה בדרכי חייה,
בדרכי תורתה ומצוותיה, על ידי מצוות הזיכרון,
השבת והמועדים וכל התלוי בהם, על ידי השולחן העברי, על ידי הברכות, התפילות,
על ידי שיתוף האדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,
על ידי כל סדרי החיים הישראלים,
מתרשם רק אז פיתוח הרגש הלאומי יפה.
בסופו של דבר,
אם לא היו בתי כנסת ובתי מדרשות במשך למעלה מ-1800 שנה,
לא הייתה כל כך מה הציונות החילונית,
כי לא היה את מי להביא לארץ ישראל.
יש סיפור על מקס נורדאו.
מקס נורדאו היה רופא,
והוא היה הסגן של הרצל בראש ההסתדרות הציונית העולמית.
הוא היה מאוד לא דתי. אגב, קרה לו משהו, איך הוא נהיה דתל"ש?
זה היה כשהוא היה נער.
אמרו לו,
אל תסתכל על הכהנים בזמן הברכה.
כי אם אתה תסתכל, אתה תתעוור.
הסתכל,
לא התעוור.
ואז הוא יצא מן הדת.
זה הסיפור.
עכשיו,
יום אחד הביאו לו ילדה, בתור רופא,
הביאו לו ילדה יהודייה.
ואז הוא שאל אותה, ילדה שלמדה בבית ספר יהודי.
אז הוא שאל אותה, מה למדתם היום?
פסוק לי פסוקה.
ואז היא אמרה,
ככה הוא כותב, היא סיפרה לי על האגדה על רחל מבכה על בניה.
שהיא אומרת, ישבו בנים לגבולם וכולי.
אז הוא אמר לעצמו, אם אחרי כל כך הרבה שנים
עדיין יש ילדה יהודייה שמאמינה שישובו הבנים לגבולם,
סימן שהציונות היא אפשרית,
ואז הוא יצטרף להרצל.
זאת אומרת שהסיפור היהודי,
עם המאפיינים הדתיים שלו וכל הדברים האלה, בעצם זה המוליד את הרגש הלאומי שעליו מדובר. אגב, מעניין, היה יהודי אחד בשם אליעזר בן יהודה,
שאם היינו רואים את זה, הוא היה אדם ש...
נגיד במונחים של ימינו היינו קוראים לו אנטי-דתי.
והוא רצה לבנות את הזהות היהודית על שני מרכיבים חדשים,
הוא אומר לא צריך תורה ומצוות,
מספיק לשון וארץ.
ולכן הוא גם עבד על חידוש השפה העברית.
עכשיו מעניין,
מהי הלשון שאותה הוא מצא?
לשון הקודש.
ואיזה ארץ?
ארץ הקודש.
כי אין לו בזיכרון הלאומי של עם ישראל משהו אחר
ממה שקשור אל הקודש.
נכון? זה מאוד מעניין. כלומר, שהחילונות היהודית נושאת בקרבה את המעצורים של עצמה.
יש על זה מאמר שכתב שולם, גרשום שולם, בזמנו,
משנות ה-30,
שבו הוא מקונן על זה שאנחנו דוברי עברית.
כי זה בעצם מה שיגרום שתמיד המסורת היהודית תחזור.
מה אתה אומר?
אהבת הגלות. שמעת על המושג הזה?
למה אוהבים את הגלות?
וואו, סוויט גלות.
כן, הגלות זה משהו מתוק.
פולין לא היה משהו? תשמע,
אתה בליל שבת אוכל את הגפילטה פיש ואת הכוגל,
ואתה אומר כמה דברי תורה, לקוח מאיזה אדמו"ר,
ושרים זמירות.
תשמע, זה תענוג, יש נרות שבת,
ואומרים כמה וורטים ביידיש, וזה, תשמע, זה היה נפלא.
אז זה נכון שמדי פעם יש איזה קוזק
שבא והורס את הכול.
אבל בין קוזק לקוזק זה בסדר.
טוב,
טוב, על בן יהודה יש הרבה מה לדבר, אבל לא ניכנס לזה.
לא יכול לבוא.
מה?
לא, אני רוצה לספר אולי איזה סיפור מעניין על בן יהודה.
הוא עשה,
הוא ארגן מחולות
במושבה עקרון.
אז צריך להסביר, כן? אז באותם הים אתה לא עושה ריקוד סתם.
אתה כותב בעיתון, למה אתה עושה?
הוא אומר, כדי להשיב לאומה את שמחת החיים.
ואז מישהו כתב, אז בעיתון, בירושלים,
אם חפץ לו מר בן יהודה בשמחת החיים, ילך לו פריזה.
כלומר, זה, מה אתה צריך, בארץ ישראל, להיות שמח והגזמת?
כן? במקום קדוש, לא שמחים פה.
מה?
אז,
כן, אז ברור שהמהפכה הציונית הייתה צריכה להתמודד עם הרבה עיוותים גם כן בעולם הדתי.
טוב,
אז איפה אנחנו? כן.
על ידי כל סדרי החיים הישראלים מתרשם רק אז פיתוח הרגש הלאומי יפה, רק אז
מתפתחת בו בעדה מההכרה ההיסטורית העברית
שנעשית חיה וקיימת באופן אמיץ כזה שגם המוות לא יפריד ביניהם.
והשכל כשמתעורר אחר כך בכל תוקפו
מוצא הוא כבר לעצמו מעמד הגון, איך לזכך את מושגיו ולהתאים רגשותיו הלאומיים והאנושיים עם מדעיו המתרחבים.
ואז קמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
טוב, זה קצת
יותר מאוחר ממה שהרב כותב כאן.
כן, זה קם משהו כמו עשרים שנה מאוחר יותר.
ואם השמירה של הלימוד בתורה,
יכיר ויבין ויחוש את אורה ועמיתתה עד שיהיה רוחו בקרבו חי ואיתן,
וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, וכל לשון תקום מול המשפט,
ירשיע, ועל זה אמר הכתוב, בטח אל השם בכל ליבך,
ולבינתך על תשעיים.
מעניין, אפשר לראות מי ש... יש כמה הוגים יהודים שהתפתו אחרי התרבות הכללית,
ודווקא הדברים מהסוג של מה שהרב אומר, השיבו אותם אל חיק היהדות.
אני מתכוון למשל הרמן כהן,
או פרנץ רוזנצוויג,
או יותר קרוב אלינו, עמנואל לוינס. ומה גרם בהם לפות?
שמצד אחד הם היו מאוד קשורים לתרבות הכללית ללא מורא, כלומר
עם חשיבה לגמרי חופשית,
ודווקא ההתבוננות שלהם בצורה מאוד חופשית ומדעית
בתולדות האומה וכולי, זה החזיר אותם אל היהדות.
מעניין, היה פרנץ רוזנצוויג, הלוא חוויה כזאת,
כשהוא עמד להתנצר,
והוא כותב לאימא שלו,
מה את רוצה?
אנחנו כולנו נוצרים בפועל,
שייכים לתרבות נוצרית וכולי,
למה שלא נהיה נוצרי?
אבל הוא אמר לפני שהוא על זה, ולנצרות הוא יעשה יום כיפור אחד בבית הכנסת.
ואז הוא החליט שהוא לא מתנצר.
כן, ואז הוא התחיל תהליך שלם של שיבה אל היהדות.
כן, מה אתה אומר?
לא,
על בינתך בלבד. הכוונה, על בינתך בלבד.
כן, יש בספר נתיבות עולם של המהר"ל מפראג,
בנתיב הביטחון.
דווקא למדנו את זה השבוע.
הוא מביא את הפסוק הזה.
עכשיו הוא אומר, ועל בינתך בלבד,
אל תשאל.
כלומר, יש גם נאמנות לזהות היהודית שלך,
שהיא נאמנות היסטורית.
יש, כן, אמר, הרבנו סעד יגון אומר, הכלים לבירור האמת הם שלושה.
הם ארבעה, אני חושב.
הוא אומר,
הרגש,
השכל,
החושים והסיפורים.
שיש נטייה לבני אדם להאמין לסיפורים הנמסרים להם.
כן? האמת היא, זה רוב הזהות
של בני אדם בעולם בנויה על סיפורים.
בנויה על סיפורים.
זה אחד מהכלים של ברור האמת, כי אתה צריך לשאול את עצמך,
אם יש סיפור שמתהלך, מה הוליד אותו?
בסדר, זה שילוב.
האם הרב קוק הכיר יהודים שגדלו בלי כלום?
אני לא יודע,
אבל אני יודע שפעם שאלו את רבי חיים מוולוז'ין,
שאמר שהגאולה תבוא רק אחרי שהוא יהודים בכל העולם,
ואז שאלו אותו האם גם באמריקה.
ואז הוא בכה ואמר גם באמריקה.
כן, זה נכון.
עכשיו, דע והכר,
אז יש שאלה מעניינת, כן, מה,
איזה מין דברים הרב קוק פגש?
כן, הרבה דברים אפשר לומר. טוב,
דע והכר, כי כוח הבינה, הנה זה מה שאתה שואל, האם הוא בא לשלול את הבינה,
כוח הבינה ציור השכל השופט, רק אז יוכל ללכת אורחו לדעת את האמת,
ובייחוד האמת המרכסת את ההווה,
ולעבר מעבר מזה ולעתיד מעבר מזה,
כי אם כשיהיו מזומנים לו כל הכוחות הדרושים להשלמת סיוריו,
שזה בריאות החושים,
שלמות הרגשות,
עדינות הרוח והחפץ הטהור,
הכלל,
כל הלב,
כל החיים צריכים להיות מכוונים להמציא לשכל השופט את החומר למשפטיו,
לעדי אמת הסועדים את כיסא משפטו.
זה כמו שלמשל בספר הכוזרי,
בתחילת הספר יש חלום.
אתה שואל את עצמך, למה חלום?
בעצם כוונתו של רבי יהודה הלוי לומר,
אם אתה מתעלם מזה שיש חלומות,
אז התמונה שלך של מהו האדם תהיה מעוותת.
אתה לא יכול להבין מה זה אדם אם אתה לא מבין שלאדם יש חלומות.
אז גם פה אומר הרב, אתה רוצה להשתמש בשכל, בבינה,
בתבונה האנושית, אתה צריך לקבל את כל הנתונים בלי להוציא אף אחד.
אז תהיה הבינה בינה שלמה.
דמן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבוא יבין ושב ורף עלו.
מתי אמנם יהיה זה?
כשהשתמשו דווקא כל חמשת האורות לאבוקה אחת.
בריאות הגוף והנפש,
כוח מלא ליושר וצדק אנושי,
רגש דתי חי וער ומפותח,
רגש לאומי
חזק ובריא, ועל כולם התפתחות השכל הבא מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני,
בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים,
קראוי לאיש משכיל, אוהב חוכמה ודעת.
רק על ידי מזג נכון והרמוניה מתאמת מאלו הכוחות הבריאים והרעננים הבונים את החומר והרוח גם יחד,
ימידו לנו דור מלא אומץ,
החי חיים מלאים, חיים של עוז וגבורה, בגלל שהם השם אלוהי ישראל.
בעצם מה שכאן הרב דורש, הוא דורש כל מיני בקשות מכל הציבורים. כנראה שאין ציבור בימי הרב קוק
שממלא את כל התנאים מלא כאחד.
אישים, כן, בוודאי.
היו אישים שבהחלט טעמו את התיאור של הרב קוק.
אבל אם אנחנו מדברים על מגזרים שלמים,
זה נראה שהכישרונות האלה מפוזרים בין המגזרים,
וזה מה שהביא להרבה מאוד אסונות
בתפיסה הרוחנית
והמוסרית של בני אדם.
מה?
נכון.
לא.
לא.
אני חושב שהשמרנות של הרב קוק היא שמרנות חופשית. זאת אומרת, הרב מעולם לא דרש
מן האדם לסתום את האוזניים,
ואת העיניים.
מעולם לא.
להפך,
הוא הרב מאמין מאוד שהחירות המחשבתית
היא זו שמולידה את האמונה בכל עומקה.
טוב, עד כאן להיום.
פם פללה, לאם פעם פעם פעם פעם פעם פעם פעם.
