שלום לכולם.
פרשת שלח לך זה פרשה של ארץ ישראל.
שאלה אמרו, לא נוכל לעלות, לא נוכל לכבוש.
יהושע אמר וכלב אמרו, טובה ארץ מאוד מאוד, הלא נעלה וירשנו אותה, כי יכולנו חלה.
אנחנו רואים שההיסטוריה חוזרת, כן?
אנשים תמיד היו מיואשים, ארץ ישראל אי אפשר לכבוש, אי אפשר לעשות,
אנחנו לא יכולים נגד אויבים.
והנה השם אמר לנו נפלאות,
גם בימים אלו ממש.
אתם יודעים, מחר, אנחנו עכשיו בכ"ב סיוון תשפ"ה,
מחר כ"ג סיוון במגילת אסתר היה אירוע מאוד מאוד משמעותי.
מאוד משמעותי, שזה עדיין ההפוך הוא.
כי כל עוד,
גם כשתלו את המן, עדיין לא נתבטלה הגזרה.
אנחנו רואים שאחרי שנתלה המן, ותוסף אסתר ותתחנן לפני המלך
להעביר את מחשבת המן האגגי,
שכתב על היהודים, ואז מושיט לה את שרביט הזהב,
והיא גגשת, ואומרת לו,
תבטל את הגזרה,
יש גזרה, עוד שנה, י"ג, הדר,
האויבים משמידים אותנו.
ואז בעיקרו סופר המלך,
בחודש השלישי, ב-23 בו,
וייכתב,
אשר היהודים יוכלו להאשים מלחמה.
זה לא שזה ביטל את הגזרה, כן?
אבל זה היה, נתנו אפשרות היהודים להשיב מלחמה.
ועל זה נאמר שמה, בעיר שתן עשה וצמחה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלגוש מלכות, הדור והעיר שתן עשה וצמחה,
ויהודים הייתה אורה, שמחה, אסון ועיקר.
אף ג' סיוון, מחר.
אז אנחנו מצפים, כן, בימים אלה, עם המלחמה עם פרס, גם כן נראה עוד, עוד,
הישועות כבר גדולות,
נראה עוד ישועות ועוד זה, מחכים, כולם כבר שלחו את ה...
את השולחים בוואטסאפים, את התאריך הזה.
מה יהיה?
לפני,
לכאורה, שבע שנים,
נולד לי נכד, והוא היה פג, נולד בבית אייר.
הוא היה בפגייר, גדל, גדל, גדל, גדל, יום אחד אמרו, מחר ברית.
מתי היה ברית? כ"ג סיוון.
ואני שמתי לב לתאריך הזה, ואז אמרתי להם, היום כתוב במגילה, כ"ג סיוון,
ליהודים הייתה ההוראה עשרים ועיקר, ששן זו מילה.
חז"ל דורשים.
הוראה זה תורה,
זה יום טוב, ועיקר זה תפילין, וששן זו מילה. אז הנה, אנחנו זוכים ביום הזה, זה היום.
נקווה להמשך ישועות.
זה קשור כאן, כל הזה,
זה העמים נגד עם ישראל ונגד ארץ ישראל, כן?
הם רוצים שלא נהיה פה.
וכאן אנחנו לומדים,
הטעות של המרגלים בכמה היבטים שהיה להם, שהם לא הבינו
הקדושה, שאי אפשר עם ישראל בלי ארץ ישראל, זה לא,
אין להם חיות, אין להם כלום. אז זה הפסקה הראשונה הבאתי על עניין ארץ ישראל. בהמשך יש גם פרשת ציצית נמצאת בפרשה הזאת.
כן, אנחנו אומרים,
"מה ישראל ועם שמוע למען ירבו ימיכם",
ופרשת ציצית, תובא ב"ושלך לך".
ואנחנו אומרים את זה לא כסדר, שזה כמופעה, זה לא כסדר. לכאורה,
אם הולכים לפי הסדר, התורה יצאה ציצית קודם.
קודם פרשת ציצית, אחר כך שמע, אחר כך שמע, אחר כך...
אז גם בתפילין, זה ההבדל בין תפילין של מה שאני חושב, תפילין של רבנו תם לרש"י,
שברבנו תם הולכים לפי הסדר.
טוב, אז נראה גם דברים על ציצית.
ובואו נראה קודם פסקה ראשונה,
שזה,
אני חושב, אמר להם,
כלב אומר את זה, אני חושב,
כלב ויהושע,
אך בהשם אל תמרודו,
כן,
כן, הם אמרו, הארץ אוכלת יושביה וכל זה,
ויהושע בן נורא, הם קראו קריאה, אמרו,
לאמר,
הארץ עברת טובה, ארץ מאוד מאוד,
אם חפץ השם בנו, הביא אותנו לארץ, תענה לנו,
אך בהשם אל תמרדו,
תמרודו, ואל תראו את עם הארץ. כי לחמנו הם, שר צילה מעליהם, וה' איתנו, אל תיראום.
כן, בכל הדורות יש את המצב הזה של המאבק הזה.
אז בואו נראה, מקור אחד. לך בה' אל תמרודו,
ואתם אל תראו את עם הארץ. כשיש רמב"ן,
תקשיבו, זה ממש, זה פסקה כזה לימינו, מאוד,
מה שאנחנו מביאים פה.
ולראות את גדולי ישראל, לא,
הרב קוקר, עכשיו אנחנו מדברים דברים כאלה.
שם ישמעאל,
מחשבי החסידות, מדבר דברים מאוד חזקים בגבורת ישראל.
אומר, הרמב"ן כתב, כי היראה מעם הארץ היא מרד בהשם הנכבד,
כן?
מה, אתה מפחד מהגויים? יש הבטחה לישראל, מובטחים ישראל.
לפחד מהגויים האלה זה מרד בקדוש ברוך הוא.
מדהים.
ואם כן, ואי ואתם אל תיראו,
זה אזהרה,
אל תיראו, כי אתם מורדים בהשם בזה, כן?
אך בה, ככה זה, אך בהשם אל תמרדו,
ואתם אל תראו אותם הארץ, כי אם אתם ירעים מהם הארץ, אתם מורדים בהשם.
אבל רש"י פירש,
ושוב, ואתם אל תיראו,
ובזה היא הבטחה.
כלומר, אין לי כאן רש"י.
רש"י כאילו אומר, אתם לא תפחדו מהם, זה השם מבטיח שיהיה בסדר, לא, אין לך כזה,
משהו כזה.
ונראה לי לפרש עניין ההבטחה הזו, לעיני כתיב בפרצת בראשית,
כשהשם אמר ומוראכם וכיתתכם יהיו על כל חיית הארץ.
כן? וישראל נגד האומות
הם כערך האדם נגד החיות.
ההבדל, כן, בין ישראל והאומות
זה כמו
ההבדל
בין האדם והחיות.
אתם שומעים מה זה?
יש איזה פסקה ברב, אפילו יותר מזה. תביאו לו אורות רגע.
איפה אורות פה?
אורות.
אורות, אורות לבד, אורות.
עובדה כזה, איך עוד פה ידוע אורות אחד בכל הספרים?
הרב אפילו אומר שזה הבדל.
הוא אומר, וגם כוזרי, הכוזרי,
הכוזרי כותב את זה. הכוזרי אומר, יש דומם,
דומע, חי, מדבר,
ויש אדם מישראל.
זה משהו, זו עוד דרגה.
אז ברב קוק,
הוא אומר, ההבדל
בין נשמת הנשמה הישראלית,
עצמיותה,
מהוויה הפנימים,
שאיפתה,
תכונתה ועמדתה,
ובין נשמת הגויים כולם לכל מדרגותיהם,
הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם לנפש הבהמה.
שבין האחרונים זה רק עברי כמותי.
אסור להגיד את זה בערבים, כן.
ונפש האדם, גוי ובהמה זה משהו כמותי.
אבל בין הראשונים, בין ישראל והאומות,
שעורר הבדל עצמי איכותי.
שומעים מה זה?
אני חושב שהרב צבי יהודה,
זה מעניין,
בואו, מקורות, לפעמים הרב צבי יהודה שולח מקורות מעניינים, מאיפה הרב לקח את זה?
בואו נראה אם יש כאן משהו
על ההבדל הזה.
לא, לא אתייחס.
על כל פנים, זה, זה גם, אז הוא אומר כאן,
הוא אומר כאן, דומה, הוא אומר, הוא אומר, אותו הבדל שיש
בין ישראל והאומות,
זה כמו ההבדל בין ערך האדם נגד החיות.
הוא משווה נגיד, כן? אבל עוד עוד אתה מבין מה אתה מדבר פה?
שככה ראה דניאל את המלכויות בתואר חיות,
ואת מלך המשיח הוא ראה, כן? יש שם ארבע חיות שהוא רואה,
נמר, דוב וזה, את כל המלכויות,
והמלך המשיח כבר איניש, אטי, כאיש,
וכשם שמורה האדם על החיות,
ומצד
מחמת צלם אלוקים שבו,
שעליו,
נכון, אם אדם מתנהג בסדר וזה, אז החיות לא מזיקות לו, ככה
השם אמר בבראשית שם,
מורי אחים מתחילים להיות על כל החיות.
כך צריך להיות מורה ישראל וזולת לה. אם אנחנו היינו מאמינים בעצמנו, כן, עכשיו אנחנו כן נמצאים במקום הזה.
אם אנחנו נאמין בעצמנו, ביכולות שלנו,
באמת, בלבוא בשם השם, היום אנחנו מוזכר בשם השם שלא היה דבר כזה.
ודאי שראש ממנה כל דבר אומר בעזרת השם, בשם השם.
הלך לכותל,
שם פתק, עם כלביא יקום כי הרי יתנשא.
ביום ירושלים, לפני שבועיים,
היה מרכז הרב.
מרכז הרב.
תמיד הוא בא,
יש שם
טקס ממלכתי של
ביום ירושלים.
הוא בא והוא מדבר תמיד.
אז אומר, שואלים אותי מאיפה הכוח הזה? מאיפה יש לי כוח לעמוד בכל הלחצים, בכל ה...
אז למה, קודם כל, מאשתי שרה,
כל אשר תאמר לך שרה תשמע בקולה.
בסדר, יפה, יראו אותה שם בעזרת נשים שהיא מחייכת.
הוא אומר, ואיפה יש לי את הכוח? ממכם,
מבחורה ישיבה, ממכם יש לי את הכוח.
זה קריאה בשם השם,
שלא ראינו דבר כזה.
אם יש את זה, אנחנו מנצחים.
אין, כולם נכנעים,
רואים מה קורה.
כשם שמורה אדם על החיות ומחמד צלם אלוקים שעליו,
כך צריך להיות מורא ישראל לזולותם.
אך כמו דקטיב אחר המבול,
שצריך להזעיר את החיות,
כן, השם אומר לחיות,
סליחה, אתם יודעים,
האדם הראשון,
התירו לאכול רק צמחים.
צמחים, עצי, זה, פירות.
לא היה, אז היה אסור לאכול לחיות.
אחרי המבול,
אומר השם,
קודם כל מורכם וחיתתכם יהיה על כל חיית הארץ
ועל כל עוף השמיים,
כל רמס אשר הוא חי, לכם יהיה לאוכלה,
כי הרג עשב נתתי לכם את כל.
עכשיו אני מתיר לכם בשר.
אבל את הדם לא, את הדם צריך לשפוך.
כן? ולמה מכסים את הדם?
כאילו בושה מפני החיה ששחקנו אותה.
אוכלים אותה לצורך להתחזק, לזה מותר.
ולמה אחרי, למה אחרי הרמב"ן אומר, למה אחרי המבול התיר להם?
כיוון שהדם
נח שמר על החיות בתיבה ודאג שהם יחיו,
אז עכשיו החיות נותנות גם כן מתנה לנו, שנוכל לאכול אותם שנחיה.
ככה, זכה.
אבל כתוב, מורה אחים, מזהירים אותם,
ומיד האדם, מיד ידרוש את נפש האדם,
אז היה צריך להזהיר את החיות. למה זה, למה הזהירו את החיות?
הוא אומר,
יוראי רש"י, לפי,
אני בשורה 15 בערך,
לפי שחטאו דור המבול,
והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהם, שנאמר,
נמשל כי ביומות נדמו,
לפיכך עכשיו היה צריך להזהיר את החיות שלא יפגעו באדם.
הוא אומר עוד, ויש לפרט למה בדור המבול,
נוסף על עונשם, הופקרו למאכל חיות רעות?
משום דמורה האדם על החיות ומפאת צלע הוקים שעליו. למה החיה תפחד מאדם?
מספרים, אני יודע, מילא על האור החיים, פעם הלכו במדבר,
פתאום בא איזה אריה,
לא יודע, הוא עמד שם,
או יש איזה סיפור על רב אחר שראה את המילה,
ראה את המילה,
ברחת,
מי שמתקדש בדבר הזה, החיות לא יכולות לגעת.
כמה סיפורים, אני זוכר בילדותי, שלמדתי, קראתי.
אז הוא אומר, למה
בדרך כלל מורה אדם על החיות,
שורה 21,
ומפאת צלם אלוקים שעליו,
והנה זה רק שיש לאדם מורה שמיים.
אם אתה באמת מקיים מורה שמיים, אז החיה תפחד ממך.
אבל כשאדם מורד באלוקות,
לעומת זה החיות מורדות בצלם אשר עליו.
כן, כאן מסופר במי זה היה, רב חיינה בן דוסה, או
היה איזה ערוד,
משהו נחש, או עקרב,
באיזה מקום, כולם פחדו ממנו.
הוא אמר, תראו לי את המקום הזה,
שם את עקבו,
נשך אותו באמת,
אמרו, אוי לו לאדם שפגשו ערוד, ואוי לו לערוד שפגשו
רב חיינה בן דוסה,
לא, אמר, לא הנחש ממית, אלא החטא ממית.
ברגע שמורה שמיים,
מתגבר על החיה.
ובש"ס, מסכת שבת,
אין חיה שולטת באדם
עד שנדמה לה כבהמה.
כלומר, אם האדם הופך את עצמו מצלם אלוקים שלו לבהמה,
מתנהג כמו בהמה,
זה השתנות צלם אלוקים,
וזה נצמח מעט מרידתו באלוקות ופריקת הון
מלכות שמיים מעליו,
אז החיה שולטת בו.
כן, זה כבר לא נראה לה בן אדם, זה נראה לה כמו חיה, חיה, חיה, מול חיה.
על כן דור המבול,
שתאוותם הביאם להיות מורדי אור,
לא יודע מה זה מורדי אור,
ויאמרו לאל, סור ממנו,
כן, ממש כפרו בה השם,
על כן השתנה דמות צלם אלוקים שעליהם, והופקעו למאכל חיות.
אז הם נהיו כמו בהמות, הבהמות יכולות לפגוע בהם.
ומעתה יובן אומר שכן הוא במורא ישראל על האומות,
שהוא רק לעומת מורא שמיים שעל ישראל.
ואך כאשר מרדו ופרקו עול,
נסתלק מורא האומות מפניהם, ושובים ירדי ימי האומות כמו האדם מפני חיות רעות.
על זה אמר כלב, אך בה' אל תמרודו,
ואז נמלא לא תראו, כי אמכם תהיה מוטלת עליהם,
כמו שאמר אחב אדנה לשלוחי יהושע,
כן,
כשבאו המרקדים בימי יהושע, נכנסים לאחיו,
היא אומרת להם, כולם פה מתים מפחד כבר.
כי שמענו,
ידעתי כי נתן לכם את הארץ,
השם אותה, ונפלה עמתכם עלינו,
כי נמוגו כל הושעת פניכם,
כי שמע אשר הוביש השם את מי ימסור בפניכם, בצאתכם ונשמע וימאס לבבינו,
ולא כמה עוד רוח באיש מפניכם, כי השם לוקחים בשמיים ועד דבר אחד.
כרגע שם ישראל מתנהג ככה, איזה אומות לא יכולים.
אז אם אנחנו רואים,
ברוך השם, ניצחונות כאלה של עם ישראל, זה מחזק אותנו, שכנראה זה המצב.
עכשיו בעם יש התעוררות גדולה והתחזקות גדולה.
אנחנו מאמינים גם שזה הקדושים,
בן שלי וכל חבריו,
עושים שם רעש גדול בשמיים, וזה מביא ישועות לעם ישראל.
בואו נראה את מקור שש קודם, אני רוצה פה משהו יותר היום.
אחד הדברים, הסוגיה, גם כן פילאית בפרשה,
זה אחרי שהשום אומר להם שמקבלים את העונש,
לא ייכנסו לארץ.
אז באו אנשים
וישכימו בבוקר,
לא אצלכם, כתוב פה, בפרשה.
באו אנשים, מעפילים,
וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור,
הננו ועלינו למקום אשר אמר השם כי חטאנו.
וואו, חוזרים בתשובה,
טעינו.
אומרים להם משה, למה אתם עוברים פה השם? היא לא תצלח.
אל תעלו, כי אין השם בקרבכם.
לא תנהג פה לפנות אביכם, כי המלאקי והכנעני שם, ונפלתם בחרב.
ויעפילו לעלות על ראש ההר,
ואהרון ברית אשר משה לו, משהו מקרב המחנה,
ורד המלאקי והכנעני אשר בהר, ויקום ויקטום עד חורמה.
לא זכו ל... לכאורה,
הם מנסו לעשות פה תשובה, למה זה לא התקבל?
הנציב,
לאורך
המון פרשיות התורה והפירוש העמק דבר,
מביא כאלה מקרים שאנשים רצו
לעבוד את השם שלא כפי שהתורה ציוותה.
ככה הוא אומר על נדב ואביהו שהקריאו איזה רעה, הם אמרו אנחנו מוכנים למסור את הנפט של להתקרב לקדוש ברוך הוא.
אפילו שהקדוש ברוך הוא לא רוצה את זה.
ככה גם הוא יסביר עוד מעט בפרשת קורח,
הוא מסביר את זה, בפרשה הבאה.
250 איש מקריבי הקטורת, הם היו אנשים טובים,
אבל הם רצו להקריא קטורת כדי ידעו שילדי קטורת מתקרבים להשם.
החליטו להכתיר אשר לא ציווה השם. אשר לא ציווה השם זה לא הולך.
הנציב גם אומר את זה פה בפרשת ציצית.
להיות הטור אחרי אליכם ואחרי עיניכם זה לא לחפש דרכים
להתקרב אל השם שלא בדרך שציוותה תורה,
אלא כפי התרי"ג מצוות, זה המסגרת.
אל תחפש דרכים אחרות.
הוא אומר גם המעפילים,
הם חשבו שעכשיו בודקים אותם בזה,
ואם הם ימסרו את הנפש, השם יקבל את זה.
אבל זה לא...
זה לא עבד.
זה מהלך עצוב של הנציב בכמה פרשיות רב, במיוחד פרשיות במדבר.
אז גם פה הוא ידבר על העניין הזה, למה לא התקבלה תשובתם?
פתח רב תנחומא ברבא, מקור שיש, במדרש רבא.
עכשיו, אחרי זה,
אחרי הסיפור הזה של המעפילים,
הוא ידבר השם עם משה ללמוד, אביב נסחה להם, כי תבואו אל אוהד מושבותיכם,
ועשיתם עולה, זבח,
נסחים יש כאן, כן, נותן להם מצוות.
אז למה כי תבוא רש"י אומר?
כיוון שיש להם גזירה של ארבעים שנה, עכשיו התייאשו.
לא, לא, אל תדאגו, אתם עוד תגיעו לארץ.
נותן להם מצווה שקשורה לארץ ישראל,
כן?
זה כי תבואו לארץ,
נסכים,
ואחרי זה בבואכם אל הארץ,
זה להם מצוות חלה.
ראשית, סותחים, חלה, תרימו תרומה להשם.
נתן להם שתי מצוות, אתם שומעים? שתי מצוות שקשורות לארץ ישראל.
מיד כאן אחרי הסיפור של המעפילים האלה.
בסדר, אז הוא קושר את זה, בואו תראו, זה מאוד ענייני ארץ ישראל.
אז כי תבואו למשפחותיכם, כך פתח רב תנחומא ברבא,
זאת הפרשה של נסכים. ומכאן ואילך,
והיה באך לכם מלחם הארץ, הרי חלה למטה, נסכים למעלה,
והמדרש אומר, לך יכול בשמחה לחמך, זו פרשת חלה,
ושתה בלב טוב יהיה עיניך, זו פרשת נסכים, שמנסחים יין על המזבח, כן?
והנה כבר אמרנו לעיל,
ששני חטאים היו ביד ישראל.
חטא העגל
וחטא המרגלים דומים לחטא של חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, האין שם באריכות.
לא יודע מה,
מה היה יותר עגל, מה היה עגל.
מרגלים זה לשון נורא על ישראל, זה שנאת חילה, איזה קשור, זה שנאת חילה. לא יודע איך זה קשור.
וידועים דברי המדרש.
המדרש רבא אומר, שורה 12,
שני כוסות מזגתם בסיני, נעשה ונשמע,
שברתם נעשה על ידך את העגל,
היזהרו בנשמע.
הרבה מביאים את המדרש הזה.
ויש לומר שחטא המרגלים פגמו בכנסת ישראל,
כמו שהסברנו.
היא שבירת הכוס השני, נשמע.
כמו שכתוב בזוהר הקדוש, שמיעה באה היא שמתה שמיתה טליה אולי.
היום שם, שכתב שמיעה היא בכנסת ישראל.
אבל מחמת תשובתם הגדולה בבחירה ובמסירות נפש,
אפילו שלא התקבלה תשובתם שהיה גזר דין שיש עמו שבועה, השם נשבע.
והיא אומרת, למה לא התקבלה תשובתם?
כי היה פה גזר דין עם שבועה.
אז זה אי אפשר כבר לשנות.
בי נשבעתי, אם לא אירעו האנשים האלה את הארץ.
אז יש פה שבועה, זה לא יכול לעבוד.
מכל מקום התשובה והדמעות הלכו לאיבוד,
ונתנו להם שתי פרשיות אלו, נסכים וחלה,
שהן מקבילות כנגד המעלות, עשייה ושמיעה שיעבדו.
הם איבדו, נעשה ונשמע,
קיבלו נסכים וחלה כתיקון לזה.
בסדר, תראו מה אמר, כשראיתי כאן את הבכיות והדמעות ולא הלכו לאיבוד,
נזכרתי, רבותיי, שנה שעברה,
פרשת שלח לך, שומעים?
פרשת לך לך, שבשנה שעברה הזמינו אותנו הורים, הורים שיש איזה יהודי שנקרא,
יש לו קרן קובי מנדל, לא, לא קובי מנדל,
יש גם קובי מנדל שהם עושים דברים,
ויש מנדי, מנדי,
מנדי אחד, שכחתי את השם שלו, מנדי.
אה?
גראוכר.
לא, זה שי גראוכר.
מנדי.
לא זכרת, מנדי הזה.
איש יקר מאוד, שהוא עבר בחייו כמה דברים, והוא הולך לעשות שבתות לאנשים במצוקה וזה.
הוא עושה שבתות כבר, קרן מנוחה וישועה זה נקרא,
והוא אחראי על זה, ומזמין שבתות להורים שזה.
אז היה לנו שבת כאן ברמדה,
משפחות, היינו 200 איש יותר
מהמלחמה הזאת.
כבר אולי עשר פעמים הוא עשה כבר שבתות כאלה.
אז זה היה שבת שלח לך.
וקם אחד היהודים שם, המעסקנים שלו,
דיבר,
אולי מהתורמים,
אז הוא אמר, כתוב בפרשה שבני ישראל בכו,
נכון, הם בכו, באו הגמר, אמרו להם, אי אפשר להיכנס לארץ, הוא יודע שהוא בכו,
זה היה בתשעה באב.
אמר הקב"ה, אתם בכיתם בכייה של חינם,
אני אעשה לכם בכייה לדורות.
שני בית המקדש נחלבו בתשעה באב.
אז הוא אמר, היהודי הזה,
יודע איזה רב מארצות הברית,
הוא אמר, אבל אתם ההורים שאתם בוכים,
הבחייה שלכם זה לא הלך חינם.
כל הבחיות שלכם, אתם בוכים על הילדים שלכם,
זה נרשם זכות בשמיים.
זה לא בחייה של חינם, זו בחייה שמביאה גאולה.
מאוד מאוד.
למחרת היה אזכרה אצל הרב מרדכי אליהו,
מחר זה אזכרה של הרב אליהו,
אור לכ"ה, יום שישי.
וביקשו שאני אדבר בהשכרה.
מה אני יודע, זה היה מאוד מיוחד, זה היה כ"ד, אור לכ"ה.
וכ"ד,
חמש שנים קודם, ידידי הבן שלי התחתן.
אמרתי להם, היום יום מיוחד לנו,
כי לפני חמש שנים, בשעות האלה, רקדנו בחזייה של ידידי.
ואז הזכרתי את זה, ואז אמרתי גם שהבחייה של,
לעומת הבחייה ששלח לך, שהיא לחינם, הבחייה של כל ההורים וכל הזה, זה מעלה את הזה,
משוקה, כפיים, מאוד אהבו אותה.
אז פאו אומר כאן,
התשובה והדמעות לא הלכו לאיבוד. התרגשתי מזה, כן?
זה לא, זה לא, אין,
הם באמת רצו לחזור בתשובה. הנציב מסביר שהם היו צדיקים,
כן?
הם היו צדיקים, הם רצו מה?
טעינו, אנחנו עולים ל... עכשיו אנחנו עולים לרץ ישראל.
אי אפשר היה לקבל את זה.
כי הקדוש ברוך הוא נשבע, לא משנה, אבל הדמעות לא הלכו לאיבוד,
והם קיבלו את נסכים וחלאה כתיקון לנעשה ונשמע.
כך הוא אומר.
נסכים,
מה זה נסכים? זה היין,
שאין בהם הנפש החיונית אלא הצומחת,
מתייחסת יותר לעשייה.
והיינו לקרב את הכוחות הנמוכים שבאדם.
נמי להשם יתברך, כמו שגם קרא.
והוא תיקון לחוד העגל, שאיבדו בשלו את הנעשה.
ופרשת חלה,
שהיא מחמץ,
מחמץ קיבוץ קרתי סולת,
זה צומח, כן?
היא תיקון לחטא בגימה בכלל ישראל, שאיבדו בשלו את הנשמה.
ואין הוא אומר,
כן, למרות הכל, ניתן לישראל כוח להתחיל מחדש ולחדש אשר פגמו כבר.
אף שאיפה שהם יפלו, שהיה גזר דין שיש עמו שבועה,
אבל בכל זאת אתם מתחילים כאן משהו חדש, כן?
זה לא שהכל הלך לאיבוד.
שום דמעה, אדם צריך לדעת, שום דמעה ושום גל לא הולך לאיבוד.
וכל כך נותן להם התחלה חדשה בזה שאומר כי תבואו לארץ, יהיה לכם נסחים, יהיה לכם חלה.
ממשיכים.
לא נסגר הכל.
עכשיו אני אומר מכאן לאדם גם.
אני אוהב להביא את הפסקאות האלה שיש פה, לימוד לנו,
הרבה פעמים בשם ישמואל.
וממוצע הדבר, מקור שש, שורה, 35. וממוצע הדברים שזהו לימוד לכל אדם,
שבא להתייאש אף בהעברות שנאמר לאמת אגב בתשובה.
כן, כתוב,
הרמב״ם אומר, 24 דברים מעכבים את התשובה.
גם הרב בורות התשובה, פרק י"ד אומר,
גם הדברים שמקימים את התשובה, אם הוא חוזר,
יש תקנה.
גם הוא אומר פה,
גם עבירות שכיוון שאין להם תקנה ותשובה,
עדנאי אם צריך לעשות את שלו.
והתשובה תביא אותו להתחיל מחדש, כגר שנתגייר קטן שנולד,
ויזכה שייאמר עליו,
בני אתה, אני היום ילדתיך,
שהוא מתחיל
מהלך חדש בחיים.
יכול להיות שישאר עבירות,
יכול להיות שעוד משהו יישאר שם, כן?
אבל אל תתייאש, הכל,
יש מצבים הכי קשים,
אפשר לבוא להתחלה חדשה, בסדר?
זה כאן לימוד מאוד מאוד מיוחד.
עכשיו, אז בואו נראה פסקה אחת על ציצית,
נראה לי שנלמד את שבע,
דברים בשתיים, שלוש ושבע דומים.
נעשה את שבע.
ידיד בונן במצווה ציצית,
כן? יש שם חוט לבן וחוט תכלת.
שוב, הנציב אומר,
כמו שאמרתי לכם, שאדם לא יעשה מצוות לפי מה שנראה לו.
זה לתתור אחרי, ינחם אחרי לבבכם.
שאדם אומר, אני אעבוד את השם ככה, אני אעבוד את השם ככה, אני כל יום אשיר, אני כל יום ארקוד.
לא, לא, יש מסגרת של תרי"ג מצוות,
ומשם תמצא את הדרך האלה לעבוד את השם.
הנציב הוא ליטאי.
כן?
אז הוא אומר, החוט הלבן זה כנגד האנשים הרגילים,
שהם עובדים את השם, הולכים לעבוד וזה והכול,
אתה צריך לשמור גם על המסגרת של תפילה,
לימוד,
וחוט התכלת זה כנגד אנשים יראי שמיים ודביקים,
שמחפשים לעשות כל מיני דבקות בהשם והכול, גם אתם צריכים לשמור בתוך המסגרת ולא לפרוץ את המסגרת.
זה חוט לבן וחוט תכלת. זה נציב מאוד מאוד חשוב
בסוף אשלח לך על ציצית.
בואו נראה מה אומר השם משמואל,
עמוד מקור 7. יש לי התבררצה על ציצית שלבן ותכלת היא הייתה בספרים שהם אהבה ויראה.
מה, מה? אני לא יודע.
לבן זה בטח אהבה.
לבן זה אהבה ותכלת זה יראה,
נראה לי.
עכשיו, הוא אומר, ידוע שצריך להקדים יראה,
אז היה צריך קודם תכלת.
השם קודם לעשות ציצית, ואז הוא אומר, קנה פתיל תכלת. אחר כך הוא מביא את התכלת.
תכלת זה עירה.
קודם כל, קודם כל, ירעה, אחר כך אהבה.
במציאת ישרים, בזה,
קודם אדם עירה, אחר כך מגיע ליראת,
אהבת אהבה, אהבת השם, ירעת הרעוממות.
כן?
הוא אומר,
ידוע שצריך להקדים עירה, וזה אשרא הצדיקים יבואו בו.
דרך היראה.
ולמה, כן, הוא אמר לו שמה,
אתם יודעים מה זה השם צדיקים יבוא ובוא?
כתוב במסכת שבת, ל"א עמוד א'.
הגמרא דורשת, הפסוק
והיה אמונת איתך,
חוסן ישועות, חוכמה ודעת.
אתם מבינים?
הפסוק הזה רומז לכל שישה סדר משנה.
אמונה זה זרעים, איתך זה מועד.
ועיני אמונת איתך, חוסן, חוסן זה נשים,
ישועות זה נזיקים,
חוכמה זה קודשים, דעת זה טהרות.
בהמשך הפסוק, יראת השם היא אוצרו.
אומרת הגמרא,
אדם יודע את כל השס,
אבל אם אין לו יראת השם, אז זה לא עומד, לא מחזיק.
אז על זה הוא אומר,
היראה זה השסר, זה גבוה ובוא.
מזה אפשר להתחיל ללמוד תורה, בלי יראה זה לא מחזיק.
אז לכן הוא שואל, למה המצווה להקדים לבן לתכלת?
והנה אמרו חז"ל בחולין,
בסחר שאמר אברהם, למי? למלך סדום.
מלך סדום אומר לו, בוא נעשה עסק.
תיקח את כל הרכוש ותן לי את הנפש, כן?
מה אומר לו אברהם?
אם מחוט ועד צרוך נעל,
ואם ייקח מכל אשר לך.
לא רוצה גלום.
אומרים החז"ל, בזכות שהוא אמר מחוט ועד צרוך נעל,
זכו בניו לחוט של תכלת,
כן?
אז הוא רוצה להסביר את זה. ביאור הדברים,
הנה ידוע שמידתו של אברהם היא אהבה,
שכתוב עליו, זרע אברהם מואבי.
ומידתו של יצחק היא יראה.
כתוב, פחד יצחק היה לי.
אם כן, לכאורה היה צריך להיות לבן בזכות של אברהם,
ותכלת, כן, שזה אהבה,
ותכלת בזכות יצחק, שזה יראה.
ולמה אמרו שהתכלת גם כן בזכות של אברהם?
אבל הוא אומר, יש יראה ויש יראה.
גם משרד השרים מחלק את זה.
יש יראה שהיא מחמת,
דהורה ושליט.
זה נקרא יראת שמיים.
זה אותו פחד, כן?
כמו ששמעתי בשם כבוד
אדמו"ר ערים,
חידושי ערים, הוא היה הראשון,
הסבא של השפת אמת,
הראשון לגור, חידושי ערים.
פירש יראת שמיים, מה זה יראת שמיים?
הקדוש ברוך הוא אמר,
יאיר עקיה,
יאיר עקיה,
נעמדו השמיים,
5,780 שנה לא זזים.
הוא אומר, ככה צריך להיות אדם יראת שמיים,
כמו השמיים ששמעו ירקיה לא זזו,
ככה גם צריך להרגיש יראת שמיים.
הנה, כמו שמיים שעמדו מגערתו,
לא מחמד תקוות שכר, איזה יראת עונש, כן?
השם אמר, הם עושים.
זו יראה טובה.
ויש יראה שאדם לא רוצה לאבד כל עונו ורכושו ברגע אחד,
היינו ערו ורכושו הרוחני,
והוא הדבקות והחיבור שיש בנו לבין קונו.
שוודאי, אם עושים מעשים בלתי נרצים להשם יתברך,
הרי על ידי זה ייפסק החיבור והוא שותה המאבד מה שנותנים לו.
אז יראת שמיים קנה למידת יצחק,
שמה,
היא ירקיה, כן? כמו יראת שמיים.
אבל היראה השנייה, שלא יאבד דבקותו,
היא נצמחת מכוח האהבה והדבקות.
ומי שהוא אוהב ביותר, יש לו ירה זו ביותר,
שהיא מידתו של אברהם.
דווקא מתוך
האהבה הגדולה, הוא זוכה ליראת שמיים.
ובדוגמה זו היה טעמו של אברהם שלא רצה לקחת רכוש מלך סדום,
למרות שאף על פי הדין המציל מן הנהר שלו.
כן, הכל היה של אברהם.
מלך סדום הוא חוצפן בכלל שאומר לו, תן לי עליו לב, מה אתה עושה את העסקים?
תגיד תודה שהצלתי לך את כל סדום.
ואברהם יכל לקחת מה שהוא רוצה,
הוא הציל את זה.
מכל מקום אברהם, אמר אברהם, לא תאמר אני השארתי את אברהם.
ולשרה שישה, קרוך הוא הבטיח לאושר, הנה, אני לא צריך את האושר שלך.
ואף שכבר היה שר מבלדזע, עשיר,
נתקיים שם לאושרו,
לא רצה לצרף לרשותו שלו את רכוש דום.
בסדר, הוא אומר פה משהו רוחני גם, והיינו משום שהאושר שבא לו מהשם יתברך הוא רק טוב.
אדם צריך לקבל אושר מהקדוש ברוך הוא, אל תעשה כל מיני,
ודאי לא מה שלא ראוי לעשות, בשביל להשיג אושר.
אושר בא לאדם,
אם אתה מאמין שישר נותן לך את זה,
זה לא רק, מה זה אושר.
אושר זה לא רק שיש לך הרבה כסף, כן?
זה שיש לך ברכה בכסף.
ברוך השם, גידלנו משפחה, ילדים, 11 ילדים.
20 שנה אשתי גידלה את זה בבית, לא עבדה בכלל.
ואני עבדתי קצת להיות מורה.
והיה הכול.
וכל פעם שהיה חסר, פתאום קודם הוא שלח איזה מתנה,
איזה משהו, איזה...
הפתאומים האלה היו הרבה.
אם אתה שימח קדוש ברוך הוא,
לך סלח לך שום דבר.
אם אתה,
כמובן, אדם צריך לעשות להשתלטות להביא פרנסה לביתו, להשאיר אותם רעבים.
לא רצה לצרף להשאירות שלו קודם, כי העושר הבא מהשם יתברך הוא רק טוב, הוא ברכת השם יתעשיר,
ולא יוסיף עצב עימה.
סיפר לי פעם איזה יהודי, הוא היה מקורב, הזכרנו פה את גור,
הוא היה מקורב
לאדמו"ר בית ישראל.
בית ישראל היה נכד של השפת אמת.
אחרי השפת היה הר חדשי ההרים, מגור,
היו לו הרבה ילדים שמתו,
ונשאר לו את השפת אמת נכד, שהוא היה אדמו"ר אחריו.
אחרי השפת אמת היה אימרה אמת,
רב אברהם מרדכי מגור, הוא הספיק לבוא לארץ לפני השואה,
פגש את הרב זצל,
ואימרה אמת היו שלושה ילדים.
אז בהתחלה הגדול היה בית ישראל,
והוא היה אדמו"ר, לא היו לו ילדים,
אחריו נהיה אדמו"ר על אב שמחה,
על אב שמחה,
אחרי שנפטר רב שמחה,
היה צריך להיות הבן שלו, רב יעקב.
אבל בכל זאת הוא כיבד את הדוד שלו,
רבי מנחם,
ונתן לו להיות אדמו"ר.
למרות שזה הולך בן אחרי בן, הוא נתן לאח של האבא.
היה רבי מנחם,
רבי מנחם נפטר, היה ארץ ישראל, חברון, עניינים של משהו,
נפטר צעיר יחסית, שישים ומשהו.
ואז התחלקה גור.
היום יש
אז הבן של הלב שמחה, הרב יעקב,
הוא כאילו אמר, עכשיו זה חוזר אליי.
אני האדמו"ר עכשיו, אני ויתרתי לדוד.
והבן של הפני מנחי, הוא אומר, אני ממשיך את אבא שלי,
או הרב שאול.
אז יש עכשיו שתי גור.
יש את הרב שאול,
הוא מעוד ארץ ישראל, הוא הולך ואת זה, הוא מבקר.
יש לי פה חבר שהבן שלו נהרג, איתן רוזנצווי.
הוא הולך, וניחם אותו, והיה איתו,
ומזמין אותו לכל מיני פישים.
שאול,
יש לי חתן גם שקשור אליו,
אבשאול הוא ככה, הוא הבן של הפני מנחם.
וחסידת גורא יותר גדולה, רשמית, כאילו, זה
אביעקב, שהוא הבן של
לב שמחה.
אז הבית ישראל, סיפר לי מישהו היה קרוב לבית ישראל.
הוא אמר,
שיום אחד בית ישראל סיפר לו,
שבא איזה אברך, אמר לו,
אני צריך, אני עוזב את הקהלת שלך, אני הולך למקום אחר.
סיפר, נתן איזה תירוץ.
ובית ישראל אמר ליהודי, אמר לו,
אני יודע ששם הוא כנראה הוא יקבל יותר כסף,
בגלל זה הוא הולך.
אבל הוא לא מבין שהצ'ק שאני נותן לו זה לא רק הכסף, כן?
זה גם כולל שיהיה לו בעיות בשיניים, לא יהיה לו ברפואה,
ולא יתקלקלו המכשירים בבית.
זה כלול כבר בתוך הצ'ק הזה, כן?
אז זה נראה סכום מועט, אבל אם יש בו ברכה, אז זה יותר ממה ש...
ככה סיפר לי איזה יהודי יקר,
זה מה שהוא אומר כאן,
ברכת השם,
שורה 37,
העושר הבא מהשם יתברך הוא רק טוב, הוא ברכת השם את העשיר,
ולא יוסיף עצב עימה, כן? הנה, אין עצב, אתה לא צריך עכשיו לבזבז את זה על כל מיני הוצאות אחרות.
וידוע שעצב הוא בא מסית רכה ואין לו שום אחיזה בברכת השם,
אבל רכוש דום שהתאבדותו היום מסית רכה, ודאי יש בו עדיין אחיה סית רכה.
כן, אני תמיד שואל את הילדים בכיתה א', למה אברהם לא רצה לקחת רכוש סדום?
הילדים אומרים, זה טמא.
הם לא יודעים סטרא אחרא, הם אומרים, זה טמא.
אולי זה גם גנוב.
לא רוצה לקחת את זה.
ואם כן, באמצעות רכוש סדום, אם הוא יחבר את רכוש סדום לרכוש שלו,
יהיה אחיזה לסטרא אחרא, בצד מה? ברכושו.
לכן לא רצה לקבלו.
גם מה עוד ידוע שהשירות עם של הצדיקים היא כלי לדבקות
ואהבה שבנותן המקבל כן אדם מרגיש שהשם נותן לו אז הוא מתחזק באהבה לקדוש ברוך הוא. וזולת זה מה יתרון בכל העושר שמא מאבל יחד ואין הצדיקים להוטים אחרי האבל.
וכל הבשורה הטובה של השירות של אברהם הייתה רק הדבקות והאהבה שהשירות היא לבוש להם.
וממובן של רכוש דום אין בו את העניין הזה ויכול לקלקל את השירות שלו.
על כן בזכות שאמר אם איכות
והצרוך נעל
שהוא יראה שלא יקלקל את האהבה,
לכו בניו, לכו תשתכלת,
שגם זה כלול באהבה.
ומצד דבר, תשתכלת היא יראה שלא יקלקל את האהבה,
על כן מצווה להקדים לבן, שהוא אהבה,
שהיא מולידה את היראה.
שמעתי פעם,
גם משהו חסידי כזה,
אמר רב אחד לחוסית שלו,
אתה אוהב אותי,
הוא ירא ממני.
אז הוא אמר לו, אני אראה שלא תתבטל אהבה.
אמר לו,
ככה, שייגי, זה אהבה אמיתית.
גם פה הוא אומר,
מגיעים את האהבה שמולידה איתה אהבה.
זה כלול אחד בשני.
גם הראה לי פעם, זה סיפר לי הרב,
את הסיפור הזה הרב יהושע רוזן, הרב שלי,
ואז הוא הראה לי שכותבים איראה,
ותשימי תחתיה אהבה,
ועשה עכשיו קו,
אחרי שתי אותיות,
אז לפה אתה מקבל עיר-אה,
ופה אתה מקבל אהבה.
כלול ביחד. הבנתם את זה? יראה,
אהבה,
כשאתה חותך את זה, זה יראה ואהבה.
אחד כלול בשקט. חזקו באמצעותו. תודה רבה.
