כן,
בואו נחזור לעניינינו.
אנחנו בוויכוח.
כן, ויכוח בתוך זוגיות זה אחד
מהמרכיבים,
אפילו החיוניים, הייתי אומר.
לא רק שזה לא מזיק, לא רק שזה לא מיותר, אלא זה מרכיב חיוני מאוד.
אם אין ויכוח בזוגיות,
סימן שהזוגיות הזו היא מאוד לא פוריה, היא מאוד חד-ממדית.
שום דבר משמעותי לא יכול להתפתח בין הוויכוח
בדיוק באותה מידה
שאם אנשים לומדים בחברותא בבית המדרש ואין ביניהם ויכוח
כל הזמן הם מסכימים לכל דבר
אז כמובן שאין פה משהו רציני
זה לא דיון פורה, זה לא דיון רציני, זה דיון חד-ממדי, הכל הולך בכיוון אחד
אנחנו יודעים שהעולם שלנו הוא מורכב
העולם שלנו הוא מורכב
יש כל מיני גוונים
וכל הגוונים צריכים להופיע.
הגוונים האלה מופיעים באמצעות הוויכוח.
כן, רואים את הבירור הזה בשבטים,
כל שבט ושבט יש לו את האופי שלו,
כאשר הוא בא להבליט את האופי שלו, לפעמים הוא מוצא את חברו מולו,
אז נוצר איזה ויכוח, היינו בין האחים ובין יוסף.
כן, ויכוחים עצומים, בירורים עצומים בתוך האומה,
ואי אפשר ש-12 גוונים כאלה,
כאשר הם באים להתבטא במציאות,
אי אפשר שלא יהיו בירורים.
חייבים להיות בירורים.
וגם בתוך הזוגיות,
ויכוח הוא מרקים מאוד חשוב, רק כמובן צריכים לדעת
איך להשתמש בו,
איך לחולל אותו,
הייתי אומר,
איך להתנהג בתוך הוויכוח.
כן?
בראש ובראשונה, להבין גם מה המטרה שלו.
אם אדם לא מבין מה מטרת הוויכוח,
אז כמובן שהוויכוח יכול להיגרר למריבה.
ברור.
זאת אומרת, יכולת השליטה בוויכוח הוא ככל שאנחנו מבינים מה המטרה של הוויכוח.
אנחנו מבינים את המטרה האידיאלית של הוויכוח, אנחנו לא נימנע מוויכוח, לפעמים אפילו ניזום אותו.
שתהיה יקרה.
אני רוצה שנתווכח על משהו.
אנחנו כבר הרבה זמן נמצאים בהסכמה מדאיגה.
אפשר כבר לחשוב שאנחנו ממש אחד,
נורא לא מעניין.
אני רוצה להתווכח איתך על משהו.
לא רוצה להתווכח.
כי יש דברים צריכים לברר.
אני לא שמעתי את דעתך בנושא מסוים, תמיד נדמה לי שאין לך דעה בזה.
ולי יש דעה בזה, כן? אני רוצה להגיד לך את דעתי, אני רוצה לשמוע מה את אומרת.
טוב, תגיד, בבקשה.
אני מזכיר לך מההתחלה,
אני עכשיו הולך להתווכח איתך, לא בגלל שאני רוצה לנצח אותך.
אני רוצה להתווכח איתך בגלל שאני רוצה לשמוע אותך.
אני רוצה לשמוע אותך.
אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר בנושא,
וחשוב מאוד שתשמעי מה יש לי לומר ותגיבי על כך.
אין לי שום כוונה להוריד לך ידיים.
אני לא בא להוריד לך ידיים. אני לא רוצה לנצח את הדעה שלך ולהראות עד כמה אני צודק ואת לא.
כל המטרה היא כדי שנצא מהוויכוח הזה הרבה יותר אוהבים,
הרבה יותר מחוברים, עם אמת יותר גדולה.
טוב, יש תנאים.
אז ויכוח, באופן כללי, אם כן, זו פעולה הכרחית, אבל היא מורכבת
מעצם העובדה שהיא מפגישה ניגודים.
כשאנחנו פוגשים ניגודים, תשימו לב, החברה באופן כללי,
אנחנו פוגשים אדם שונה מאיתנו,
אנחנו מרגישים מתח,
מרגישים אי-נוחות.
זה דבר ידוע.
אדם חושב אחרת מאיתנו, זה כבר מלחיץ.
כן? אנחנו בדרך כלל מצפים שכאשר אנחנו אומרים איזו דעה מסוימת, אז אולי את,
אה... לא... לא יתנגד לנו, יגיד, כן, אתה צודק, כן, אתה צודק.
כן, אתה צודק. אה, מה דברים אני, מה שאתה אומר, כן, כן, ראוי לחשוב עליהם, כן.
לכל היותר.
אבל פתאום אזולאי אתה אומר, לא!
אני חושב בדיוק הפוך ממך.
זה מלחיץ, זה לא נוח.
זה יוצר רגשה של טריה,
כאילו דוחים אותי,
נלחמים בי,
לא מכבדים אותי,
לא מקבלים את זה.
זה מלחיץ.
כלומר, ויכוח זה דבר מורכב,
וצריך להתנהג בו בצורה סטרילית,
כדי שלא יהיה זיהום,
כמו ניתוח.
כן,
כן? צריך שיהיה סביבה סטרילית כדי שלא יהיה זיהום במהלך הניתוח.
אז גם ויכוח זה פעולה מורכבת, זה פעולה כירורגית, זה פעולה שמפגישה ניגודים,
כן? בגלל סף הסכנה שיש בוויכוח,
לכן צריך
לדעת לנהל אותו בצורה שהוא לא יגלוש למריבה,
לעוינות,
חלילה, לשנאה גם,
או גרוע מזה אפילו לפרידה, חס ושלום, ויכוח.
כפי שאתם רואים פה,
באמת הוויכוח מופיע, אני הזכרתי את זה כבר פעם שעברה,
בסדר העניינים שראינו.
הוויכוח מופיע פה אחרי שאדם כמובן יודע כבר לכבד את אשתו,
הוא כבר יודע קצת מה זו אהבה,
הוא קצת יודע להחמיא לה ולהגיד לה תודה,
כמו שראינו,
הוא כבר יודע לדון לכף זכות, כן?
ראינו את כל הפסקאות הקודמות.
כל הפסקאות הקודמות
זה פסקאות שנועדו בעצם לפתח בזוג,
בבני הזוג,
את היכולת
לראות את הטוב שבזולת.
אחרי שאתה רואה את הטוב שבזולת,
אתה יכול להתווכח איתו גם על דברים שהוא חולק בך,
עליך, כן?
אה, הוא חולק עליי?
גם זה חלק מן הטוב שבו.
גם הדעה המנוגדת
היא חלק מן הטוב שקיים בו, ואני צריך לדעת להקשיב,
להקשיב למה שהוא אומר.
אני מכבד אותך, דבר,
אני מקשיב לך.
למרות שאני לא אסכים איתך, אבל חשוב מאוד להקשיב לך.
זאת אומרת, היכולת הזו לנהל ויכוח ברוח כזו,
אחרי שאדם, כמובן,
הייתי אומר,
מתפתח בשלבים הקודמים, כן, לדון עם כף זכות,
כבוד, אהבה, מחמאות, אמירת תודה וכו'.
טוב, ניכנס לפנים, נראה את המילים בפנים.
ויכוח.
השתדל לא לחלוק
על בת בן זוגך בנוכחות אנשים
אך להרים.
ראינו זה גם לגבי תוכחה, אם אתם זוכרים,
שראוי
לא להוכיח,
שמגיעים כבר לצורך להוכיח, לא לעשות את זה בפני אחרים.
כי אחרים, הם לא מבינים את ההקשר של התוכחה.
כאשר רואים
בעל מוכיח את אשתו,
אז אחרים שרואים בזה, הם לא מבינים את ההקשר. הם חושבים שעכשיו הבעל,
הוא לועג לאשתו, כן?
הוא מחפש בפגמים, זה לא נכון בכלל.
הוא מוכיח אותם מתוך אהבה.
אנשים לא מבינים את זה.
זאת אומרת, גם פה צריך סביבה כזאת שלא תגרום להפרת האיזונים בתוך התוכחה,
גם בתוך הוויכוח.
כל גורם חיצוני שלא שייך לוויכוח,
או לא שייך לתוכחה,
הוא עשוי לפרש את האירוע הזה באופן שלילי.
זו בכלל לא הכוונה.
הוא מוכיח אותה מתוך אהבה.
הוא מתווכח איתה כדי לברר את האמת.
אבל מישהו מבחוץ לא יודע את הדברים האלו.
עכשיו, מכיוון שהוא לא יודע את הדברים האלו,
ואחד מבני הזוג או שניהם נחשפים כרגע לעין צופה מבחוץ
שמאזינה לוויכוח, מה כל אחד עושה?
מתגונן.
זה דבר רגיש.
מה, אנחנו נכניס סתם איזה בן אדם לחדר הניתוח? עכשיו מנתחים איזה מישהו בחדר הניתוח.
פותחים את הדלת בדלתיים, ניתוח בדלתיים פתוחות. מה זה לא קשור?
זו פעולה מאוד רגישה ועדהימה, פעולה של ויכוח.
מאוד רגישה, כמו שאמרנו, סף הסיכון בה.
בני אדם רגילים בדרך שלו שוויכוח זה תמיד מאבק.
בן אדם שרואה ויכוח,
הוא לא מרלה על דעתו שפה הוויכוח הוא שונה.
הוא מחליט מיד
שיש פה אקשן.
איש ואישה מתווכחים, וואלה, יש פה כסח פה, בואו נשמע, כן.
זה לא... הוא לא מבין את הדבר.
לכן גם בדבר הזה, כמו בתוכיחה,
צריך להצניע את הוויכוח מעין כול.
זה נושא בינינו.
רק אנחנו
יודעים איך לפרש את הוויכוח.
רק אנחנו נתרמים ממנו, רק אנחנו נבנים ממנו.
אחרים שלא שייכים,
יכולים חס ושלום להטיל זוהמה,
כן? בתוך המעמד המופלא הזה,
ולהפר את האיזונים העדינים שבין האיש לאישה בשעה שמתווכחים, בגלל שהם גורמים חיצוניים שלא מבינים את הקטע,
לא שייכים לעניין.
זה קודם כל.
ואם אנחנו רואים בני זוג,
אני רוצה פה להגיד משהו.
שהוא מאוד חשוב, ולא קשור דווקא לזוגיות, הוא קשור גם למערכות יחסים
שיש בין חברים.
אז שימו לב,
כאשר אתה רוצה להגיד לחברך משהו,
שמע, אחי,
אתה מגיע הביתה אחת שר בלילה, אנשים ישונים,
אנשים ישונים,
אז אתה לא יכול לסגור את הדלת בכוח,
או לטפס לקומה שנייה עם כזה רעש, ואתה מזמזם עוד שירים בחתונה.
עכשיו, אם אתה תגיד לו את זה ליד מישהו נוסף,
סימן שכוונתך היא לא לשם שמיים.
מדהים.
זה אחד האינדיקציות
באבני הבוחן
אם באמת את הוכחה אמיתית.
ברגע שאתה לא נמנע
מלאפשר לאחרים לשמוע את התוכחה,
יש לך כוונה נסתרת,
כוונה נסתרת,
כי הצד השומע יצטרף למה?
לשלילה של הזולת.
אתה לא באמת רוצה לתקן אותו.
אתה בעצם רוצה לכבול עליו,
לכועס עליו,
ומתמרמר שהוא העיר אותך בלילה.
יש לך חשבון איתו.
איך יודעים את זה?
שלא אכפת לך שמישהו ישמע.
אתה מזמין עוד גורם בחוץ, כן, זה באופן תת-מודע לפעמים,
כן?
אתה מזמין עוד מישהו בחוץ כדי שגם הוא יאשר את מה שאתה חושב על פלוני.
מה אתה חושב עליו? שהוא לא אחראי,
שהוא לא מתחשב,
שהוא לא רגיש.
בעצם הוא חסר מידות.
הוא לומד תורה, מה התורה שהוא לומד, מה היא שבאה בכלל.
אתה מזמין מישהו,
כן?
ששתיכם תחברו עליו ותיצרו את הרושם הזה.
הרבה פעמים, אני אומר,
צריכים לשים לב היטב
איך אנחנו,
באיזה סביבה אנחנו מוכיחים.
אם בכלל צריך להוכיח, לא צריך תמיד לקפוץ ולהוכיח,
אבל אם אתה כבר בא להוכיח,
אחד המדדים לתוכחה אמיתית
זה באמת בינך לבינו.
ככה אתה שומר על כבודו.
אה, אם אתה שומר על כבודו,
ממילא גם את הוכחה היא לתוכחה.
אתה שומר על כבודו.
איך יודעים שאתה שומר על כבודו?
כי אף אחד לא שומע.
סימן שאתה מכבד אותו.
אם אתה מכבד אותו, מותר לך להוכיח.
ואז גם התוכחה של התגדרים ההלכתיים,
וגם המוסריים המתאימים,
כדי שתישא פרי,
כדי שתביא תועלת,
זה חשוב מאוד.
אני אומר את זה, דרך אגב, גם במערכות היחסים שלנו,
ושימי לב היטב, מול מי אתה
אומר דברי ביקורת למישהו?
שימי לב.
טוב?
זו ההערה שנפתחת הפסקה בה.
בואו נראה, נראה לאן דברים מתפתחים, שימו לב.
להשתדל לא לחלוק על בן-בת-זוג,
ונוכחו את האנשים אחרים.
מול העולם כולו,
אתם תמיד ביחד.
אל מול העולם כולו,
כולל הורים, חשוב להבהיר,
אשתי צודקת.
וגם כשהיא לא צודקת,
בעלי צודק.
גם כשהוא לא צודק.
צריך להבהיר פה משהו.
זה נשמע מוזר, נכון?
מה זאת אומרת בעלי צודק?
גם כשהוא לא צודק.
מה זאת אומרת היא צודקת גם כשהיא לא צודקת? תחליט, היא צודקת או לא צודקת?
מה הרעיון פה? צריך להבין.
מיישבים את המשוואה הזאת, המוזרה.
בעלי צודק גם כשהוא לא צודק, מול אחרים.
מול אחרים.
אשתי צודקת גם כשהיא לא צודקת, מול אחרים.
מה הרעיון פה?
אני רוצה להבהיר את זה.
אנחנו נבין את זה, כי דיברנו על זה רבות בשיעורים הראשונים.
בתוך מערכת יחסים זוגית
יש שתי מישורים.
המישור האחד של הזוגיות, איך קראנו לו? אירוסין. אתם זוכרים שדיברנו על אירוסין?
על סוג הקשר הזה?
קשר האירוסין זה בעצם,
הוא מציג את האחדות שבזוגיות.
אנחנו אחד.
אנחנו אחד.
כן? כמו שחז"ל אומרים.
מה זה זוגיות?
נשמה אחת?
בגופים
מחולקים.
בולטים את המושג הזה?
נשמה אחת
בגופים מחולקים.
איפה רואים את זה?
כדוגמה אני אומר.
אולי דוגמה לא מספיק עוצמתית, אבל דוגמה לא רעה.
אימא שאוהבת את בנה.
האימא של יגאל עמיר.
יש מקום
שהיא מלמדת עליו זכות על מה שהוא עושה.
יש מקום.
מאיפה זה בא לימוד זכות?
זה הבן שלי.
בן שלי.
מצד זה שהוא בן שלי,
הוא תמיד צודק.
הוא בן שלי.
מצד שני,
כן,
עכשיו אנחנו מסתכלים על מערכת יחסים נוספת.
כלומר,
יש מערכת יחסים ששם אתה ואשתך אחד לגמרי,
אבל האחדות הזו, איך היא מופיעה במציאות?
דרך שוני.
האחדות הנשמתית הזו,
שאתה אחד איתה,
במציאות היא מופיעה דרך שוני.
מעצם העובדה שהיא שונה ממך.
היא אישה ואתה איש.
יש לה גם תכונות,
כן, כאלה ואחרות שהן שונות ממך.
פה זה המקום של הוויכוח והבירור.
אבל
מול העולם כולו אנחנו מדגישים את מה?
איזה מישור?
אנחנו אחד.
מול העולם כולו אנחנו מדגישים את העובדה?
אנחנו אחד.
אנחנו נמצאים ביחד.
אנחנו מרגישים מספיק בטוחים כדי לתת ביטוי לאחד,
לתת לאחד את הביטוי המגוון שלו.
את אומרת כן,
אני אומר לא.
את אומרת אסור, אני אומר מותר.
יש בהחלט אפשרות שהאחד יתגלה בשני גוונים.
מה הבעיה?
אבל נקודת המוצא שלו זה אחד.
זה גם מה ששומר על גבולות הוויכוח.
כי אם אני ואת אחד, גם כשאנחנו מתווכחים,
אנחנו יודעים שהוויכוח חושף למעשה את השוני שמקורו הוא אחד.
לכן זה יעזור לנו גם בוויכוח לנסות ולמצוא את הגשר.
איך משתי דעות
אנחנו בעצם יוצרים אמת גדולה יותר,
מפותחת יותר.
אבל מי הוא שומר הגבול של הוויכוח?
הרגשת האחדות הפנימית.
אם מאבדים את הרגשת האחדות הפנימית ששם אנחנו אחד,
הוויכוח מתחיל לתפוס כיוונים של קווים מקבילים שלא נפגשים בשום מקום.
לכן,
מול אנשים אחרים אנחנו לא מדגישים את השוני בינינו.
לא.
אנחנו לא מתווכחים מול האורחים.
מול האורחים אנחנו חזית אחידה.
אנחנו אחד.
הפעם זו עצם מעצמאי ובשר מבשרי.
זה הזמן להדגיש את היסוד האחדותי.
דווקא מול אחרים חייבים להדגיש אותו, כי אם לא נדגיש אותו,
הוויכוח יצא מהגבולות שלו,
וממילא כבר, חס ושלום,
יתחיל, יתחיל לעורר טינה,
מתח,
שנאה,
ואולי אפילו פירוד בסופו של דבר.
צריכים לדעת
באיזה מצבים אנחנו יכולים לדבר על השוני בינינו,
אפילו להתווכח עליו,
באיזה מצבים אנחנו צריכים להדגיש את האחדות.
זה אחד,
זה אחד
המצבים שצריך להדגיש את האחדות. מול אחרים?
ואלי צודק.
אני זוכר הסיפור פעם,
סיפור משעשע,
אבל הוא גם סיפור חמור.
והוא מלמד יפה את היסוד שדיברנו עליו כאן.
וסיפר לי פעם בעל תשובה.
היה נשוי שנה.
וזה לפני הרבה שנים, עוד לא היה טלפונים,
עוד לא היה טלפונים,
ועוד היה טלפון, טלפון אחד בשכונה.
למי היה טלפונים בשכונה? זה אלמנות צה"ל בדרך כלל, עשו להם טלפון בזק.
זה היה לפני הרבה שנים, זה לא כמו היום.
אז היה טלפון בשכונה, טלפון אחד, שתי טלפונים.
ואנשים רצו להתקשר להורים שלהם,
אישה רוצה להתקשר להוריה, הולכת לטלפון ההוא, כן? שמה שקל בקופה,
והם מדברו.
הייתה אישה אחת נחמדה מאוד, כן? שהיא אלמנת צה"ל,
שהיא קיבלה טלפון,
ואנשים היו באים להתקשר מהבית שלה.
שמים את השקל.
והיא כמובן לא משגיחה עליהם, מה, שמים שקל, לא שמים שקל, מאמינה בכולנו, שאם יראה שם מים, שחקו, איזה יישוב דתי,
יישוב דתי, מזכיר את היישוב כרגע.
בקיצור, סיפר לי אותו בעל תשובה,
שאשתו הייתה מתקשרת שהיה בדרך קבע לאבא שלה.
אמא שלה נפטרה,
הייתה מתקשרת לאבא שלה.
מדברת איתו
עשרות פעמים.
יום אחד,
בעלת הטלפון תופסת את הבעל, אותו, זה סיפר לי.
תופסת אותו בחוצות היישוב.
סליחה, אני רוצה להגיד לך משהו. אני מאוד התלבטתי אם להגיד.
זה כל כך לא נעים לי, אבל זה רק לטובה.
זה רק בשביל לתקן.
אני, אין למה שמצטערת,
אני ממש מבקשת שתקבל את זה בעין יפה.
כן, דברי, דברי, מה...
תראי,
אין דרכי להסתכל, מי שבא להתפלל, לטלפן, אם הוא שם שקל או לא.
אני לא מסתכלת, אני מאמינה בכולם.
אבל פעם ראיתי,
בלי להתכוון אפילו,
שאשתך, במקום לשים שקל, היא לוקחת שקל מהקופה.
אני לא מבין.
את רוצה להגיד שהיא גונבת כסף?
אני לא רוצה להשתמש במילה הזו, אבל...
עכשיו, תראה, תבין, אני...
אני חשבתי שאני לא רואה טוב, שאני מדמיינת.
אמרתי, פעם הבאה שהיא תבוא, אני אסתכל עוד פעם.
לא רגילה להסתכל, אבל אמרתי, הפעם, בשביל לברר.
היא באה להתקשר,
היא הייתה עם הגב אליי,
ואני הסתכלתי,
וראיתי שהיא
לוקחת שקל.
אני רק אומרת לך, אני לא אומר לך מה לעשות.
אני לא אומר לך מה שאתה רוצה, אני רק אומר לך,
אשתך,
גונבת כסף.
טוב,
הוא מספר לי שהוא מגיע הביתה.
הוא אומר לאשתו,
הוא התחיל לדבר כאילו לא קשור לעניין.
את יודעת, כשהיינו צעירים, איזה קטע זה היה.
היו נכנסים למכולת,
ומסתכלים, המוכר מסתכל, אם הוא לא היה רואה,
הם לוקחים מסטיק גגול בלי שהוא יראה.
את מכירה את הדבר הזה?
מכירה את זה?
ככה הוא נכנס לנושא, לא פתאומיות.
ככה, בדרך אגב, כזה, עד שהוא נכנס לנושא,
רוצה לשמוע את דעתה בנושא הזה.
היא אומרת, אנחנו מעולם, מעולם לא לקחנו מהמכולת.
מה פתאום? היינו מגיעים הרבה למכולת, הייתי קונה וזה,
אבל היינו לוקחים.
אז הוא אומר לה,
יש לי איזו תופעה, זה מעניין,
הוא סיפר על עצמו שהוא היה,
הוא סיפר על עצמו,
הוא סיפר על עצמו שהוא דווקא כן היה לוקח.
והוא שמע על תופעה נורא מוזרה,
כן,
פסיכולוגית,
שנקראת, נו, אלה שגונבים בלי שליטה?
כאילו, לא יודעת השם של התופעה.
נו, איך קוראים לזה? את יודעת,
זה אלה שגונבים בלי שליטה ולא מודיעים שהם גונבים? איך קוראים לזה?
היא עדיין לא קלטה לאן הוא חותר.
אז היא אומרת לו משהו עם קלפ, קלפ, קלפ, משהו.
אה, קלפטומן, כן, קלפטומן.
את מכירה את התופעה הזו, קלפטומניות?
כן, זה אדם שהוא גונב, לימוד דעות.
טוב, הוא לא ימשיך לדבר, זהו.
הוא חשב שאולי
יתעלה את זה, אולי תגיד על עצמה,
אין בעיה כזו, אולי...
אבל היא לא אמרה כלום, רגע. פתאום היא שואלת אותו, תגיד למה אתה שואל את השאלה הזאת?
מה זה פתאום? כך מעניין אותך, מה אתה...
אני אגיד לך את האמת.
אני רק אגיד לך.
את תעשי את זה ממה שאת רוצה.
היא אמרה ששמה לב כבר פעמיים שבשעה שאת באה להתקשר לאבא,
את לוקחת שקל מהקופה.
ואתה מאמין לה?
אני לא מאמין, אני רק אמרתי שאני אספר לך שתוכלי להגיב על הדברים.
אתה מאמין לה?
הצורה שאתה שואל אותי, זה נראה לי כאילו אתה בא לדבר בשמה.
אני לא מאמין,
אבל אני חושב שזה דבר שאת צריכה לתת לעצמך דין וחשבון עליה.
אפשר להתסמך אם זה רק קיים או לא? אני לא יודע.
בקיצור, היא כעסה עליו.
והם לא דיברו על זה יותר.
חלפו שנים.
מספר לי אותו בחור,
כעשר שנים חלפו.
הוא מקבל פתאום טלפון בערב יום הכיפורים.
מי על הקו?
אותה בעלת טלפון.
שלום, אתה זוכר לפני עשר שנים? סיפרתי לך על אשתך, וזה, וזה, וזה.
כן, כן, הזכרתי, הזכרתי, כן, כן. אז מה, מה את רוצה לומר?
טעות שלי,
אני מצטערת שאמרתי את הדברים האלו.
אני רוצה לספר לך שבאותם ימים אני הייתי על כדורים.
היה לה בעיה נפשית, בקיצור.
הייתי על כדורי, וראיתי דמיונות, וזה, וואי, איזה מצויור. איך אמרתי על אשתך את הדברים האלו?
אני מבקשת סליחה, ערב יום הכיפורים, תמחה לא עולה, תמחה לא עולה, תמחה לא עולה.
מה עשה הבעל הזה? אתם מ...
סליחה שאני אומר את זה.
חבר שלי.
משהו לא שומע אותי.
טוב, לא הזכרתי שומעת.
מה הוא עשה?
ערב יום הכיפורים.
בואי בואי שישמיעים איזה קטע, איזה קטע.
היא הודתה שזה לא את.
ואתה חשבתי שזה אני?
עד היום?
ערב יום הכיפורים.
איי, איי, איי, זה באמת בעיה.
הציפייה הזו,
שאנחנו מול אחרים,
אנחנו חזית אחת.
אנחנו חזית אחת.
אפשר לראות את זה, לא יודע אם התארחתם בתים של אתם עצמכם,
רואים את זה במשפחה.
ויצא לי לא פעם לראות זוגות, שדבר נפלא,
כן?
שאבא אומר דבר תורה,
והילדים לא מקשיבים.
בינינו,
אין מה להקשיב כל כך. דבר תורה, לא מי יודע מה.
לאמא?
אתם מתנהגים בצורה לא מנומסת.
אבא מדבר. כיבוד הורים, ואתם תקשיבו.
למרות שהיא עצמה לא מחזיקה מהדברי התורה האלה שהוא אמר.
זה לא איזה דברי תורה בשמים.
הדברים שלו לא כל כך מסודרים,
אבל גם לה, יש לה מה לומר.
אבל,
מול הילדים,
אבל היא צודק.
זה נוגע לכבוד.
זה כבוד עמוק מאוד.
זה כבוד שמצליח
לתת לנו להבחין ולתפוס את הזולת בשתי המישורים שלו.
יש את המישור שאני אח שלך.
יש את המישור שאני חולק עליך.
ולא בגלל שאני חולק עליך, אני לא אח שלך.
נשמעו מילים כאלה
בשנים האחרונות, לצערנו הרב,
בתוך המחלוקות, אני לא אח שלך.
בעל כורךך אתה אח שלי.
אני אח שלך, למרות שהמחלוקת בינינו היא קשה מאוד.
אני אח שלך.
לדעת להבחין בשתי המישורים,
זה מלאכה לא פשוטה.
הרבה פעמים אנחנו מתפתים להעריך את מערכות היחסים שלנו על פי מה?
על פי המחלוקות.
ואז הרגשות סוערים,
כן?
והקשר נפרם לאט לאט.
חוכמה מאוד גדולה לדעת להחזיק בעת אבונה אחת את שתי המישורים האלו.
ולכל אחד יש לו,
כל אחד מהמישורים יש לו את הזמן שבו הוא צריך להתבטא ולקבל את הפוקוס המיוחד שלו.
פה זה בא לידי ביטוי בדברים האלה.
מול אחרים,
בעלי תמיד צודק.
למרות שאחרי שהאחרים הסתלקו משם,
אני אגיד את דעתי,
ויתברר שאני חולק עלייך.
אבל מול אחרים, אנחנו,
אין בינינו ניגוד.
את כל הבירורים בעולם ניגודים אנחנו נעשה אחרי שאחרים נלכו
ונגלה את האחדות הפנימית הנשמתית שלנו גם בתוך הניגודים.
אבל כשאחרים נמצאים, אנחנו לא מדברים בשפת ניגודים.
בשפת אחדות.
מאוד חשוב.
זה לא חשוב רק לנוכחים אגב,
לא פחות מזה, זה חשוב לזוג.
לחזק
את היסוד האחדותי. זה מאוד מאוד חשוב.
כי אם לא מחזקים את היסוד האחדותי,
אי אפשר לחזור לוויכוח.
אי אפשר.
אסור לחזור לוויכוח.
כשאנחנו רוצים להתווכח,
תמיד צריכים לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו אחד.
לפי מידת הרגשת האחדות,
כך מותר להעמיק את הוויכוח.
ככל שהאחדות היא יותר חלשה,
הוויכוח יהיה יותר מינורי,
הוא לא יעסוק בניגודים חריפים,
כי אין לנו אפשרות לטפל באש שמתעוררת.
אין אחדות,
חסרה אחדות. כשאין אחדות,
לא מדברים על ניגודים, כמה שנשמע מוזר.
כן.
סיבה לכך שלבד כן נדבר בשניות בהבדלים,
ובחוץ לא נדבר. יפה.
מישהו רוצה להשיב? מה שמחה?
רותם.
מישהו רוצה להשיב לרותם, מה הסיבה במה שאנחנו מקפידים כל כך להדגיש את יסוד האחדות מול אחרים?
האמת שאמרתי את זה מקודם,
אבל הלאה מספיק ברור. לא להלווין את תנאי האנזום.
ברבים, לא להוציא אותו...
לא להלבין את פני הבן זוג. למרות שיש ניתוק בזוגיות.
רגע, אתה אומר שתי דברים.
לא להלבין את פני הזולת,
שאני טוען כנגדו.
כן? זה דבר אחד. מה אתה אומר? מה שאמרת בהתחלה מקודם, שאם המטרה שלך
היא להלבין את פניו, אתה תעשה את זה מול אנשים,
אז המטרה שלי היא באמת לשנות את ה...
לשנות את ה... להסביר לו מה אתה חושב,
והוא קצת אולי טועה,
ולא באמת רק להלבין את פניו,
ואת הפרסם הבלתי-דוד. זאת אומרת, מה שימך?
אדוארד.
מה באיזם אדוארד אומר?
מול אחרים אנחנו צריכים להדגיש את האחדות, יש לזה כמה סיבות.
הוא אמר פה שתי סיבות.
אחת, זה לא להלבין
את הזולת,
כי אני מלבין את פניו ברגע שאני מערב מישהו שלא מבין את אופי הוויכוח ואת סיבתו.
דבר שני, זה לא לעורר אצלי התנתקות מנקודת האחדות.
כשיש מישהו,
הרבה פעמים אני משתמש בו בעצם עובדה שהוא נוכח
כמו
אייל מנגח כנגד השני.
זאת אומרת, זה שהוא נוכח, זה בעצמו יכול לגרום לאיזושהי
פגימה בהרגשת האחדות,
זה שהוא נמצא.
זאת אומרת,
הנוכחות שלו יכול לגרום לי הרגשה שעכשיו אני אומר את דבריי,
וגם הוא מחזק אותי בטיעון, כן?
זה יכול להעצים יותר מדי את
תכונת הניגוד,
את אווירת הניגוד במקום לחזק את האחדות.
זו גם זה, שני סיבות סיבה אחת,
סיבה אחת, לא להלמיד את בני הזולת,
סיבה שנייה, לא לפגום ברגשת האחדות,
כאשר מישהו נוכח,
לא מבין את העניין ואז מעורר בי את היצר של הווכחנות שלו על שם שומעים.
לוקח את זה לבד,
ודווקא שם ההנחיה היא לפתוח בניגודיות, אפילו לפתוח את זה. שם ההנחיה היא לפתוח בניגודיות,
אבל אמרנו כבר שגם בבית
אנחנו צריכים לברר את התנאים המוקדמים של הוויכוח. כך פתחנו בתחילת השיעור,
ואמרנו מהם התנאים המוקדמים מוויכוח.
אמרנו למה הוויכוח בא אחרי כל הדברים שראינו לפני כן? למה הוויכוח בא אחרי אהבה?
למה הוא בא אחרי כבוד?
למה הוא בא אחרי מחמאות ואמירת תודה?
למה הוא בא אחרי לדון לכף זכות?
שיש לך את כל המטענים האלו,
אתה יכול לראות בדעת הזולת שלך דעה לגיטימית.
גם אם אתה לא מסכים איתה,
אבל אתה יכול לראות בה כבר גוון של הטוב הכולל,
שמתבטא אצלה בגוון המסוים הזה.
אחרי כל הדברים הקודמים, כל היכולות שאתה מפגין בפסקאות הקודמות,
אתה יכול לחלוק, ואנחנו לא חוששים שבמחלוקת אתה תוריד לה את היד.
אתה תגיד לה את היד,
אבל אתה תהיה מספיק הגון כדי לשמוע את דעתה עד הסוף,
ובסוף תשב לדון וליצור את המכנה המשותף או את הדברים שניתן לחבר.
אנחנו סומכים עליך שתעשה את זה.
ואז הוויכוח השיג את המטרה שלנו.
אז הוויכוח השיג את המטרה שלנו.
זה שנאים מוקדמים.
זאת אומרת, נכון שאנחנו נמצאים לבד, ונכון שאנחנו טוענים טענות ברורות מאוד,
זה כנגד זה,
אבל יש מטען קודם שיוצר את אווירת הכבוד
וההבנה של תכלית הוויכוח.
בסדר?
אם אין את התנאים המוקדמים האלה, אסור להתווכח.
גם לא ביחידות.
גם לא ביחידות.
אגב, כשאין את התנאים המוקדמים האלו,
כשאין את התנאים המוקדמים האלו, ומתווכחים אפילו ביחידות,
בדרך כלל משתדלים שהוויכוח יהיה כל כך קולני שהשכנים ישמעו.
השכן לא פה,
אבל אני ועל כורחו אביא אותו לפה.
אני אצע כאלה צעקות.
מה הם צועקים שם משפחת רז?
מה הם שם צועקים כל כך משפחת כהן? מה קורה שם?
כן, הוא מעוניין שיגידו מעבר לקיר את הדברים האלה.
הוא מאוד רוצה שישמעו.
זה לא פשוט.
אומנות הוויכוח.
סוגיה מעניינת.
אבל אנחנו נתחילים לתרגל את זה פה, בית המדרש.
בתור בית המדרש אנחנו מתרגלים לזה. אז הנה, יש כבר תרגילינו בתורותיך.
מתרגלים את תורת הוויכוח בחברותן.
לא להיות אדיש בחברותן.
אתה יושב ולומד משהו, לומדים טקסט ביחד, תהיה ערני מספיק כדי שהלימוד המשותף יעורר בך איזה דעה.
שאין לך מה לומר.
אל תהיה כזה, אתה יודע, במיוחד שהחבר שלך יותר דומיננטי, אז הוא אומר את הדברים, ואתה שותק, ועושה עם ראש ככה.
לא, אדרבה, בלימוד משותף,
אם לא הגעת לידי ויכוח,
שאתה מסוגל להגיד את דעתך,
שהתנוצץ אצלך כתוצאה מהלימוד, איזה סברה,
איזה כיוון מחשבה, משהו,
זה לא זה.
אז חשוב להתחיל את זה פה בתוך בית המדרש, לראות
באמת
איך אנחנו
מתמודדים עם מצבים של דעות שונות. כדאי לשים לב לנקודה.
נמשיך.
לא לחלוק. אם כן, אל מול העולם כולו, כן.
גם כשאולה צודק.
הידיעה שאשתך, בעלך,
יתמכו בכם בלא תנאים מול העולם,
נותנת עוצמה גדולה לאמון שביניכם.
על מה יושב האמון?
על האירוסין.
האמון ההדדי יושב על אותה הרגשה עמוקה,
פנימית מאוד, שאנחנו אחד.
על זה יושב האמון.
האמון לא יושב
על המחלוקת,
על הדעות השונות.
האמון יושב על הביטחון
שלמרות הדעות השונות,
בעלי יודע שאנחנו אחד.
ולא בגלל שאנחנו אחד, אנחנו צריכים להסכים אחד לשני.
אבל בגלל שאנחנו אחד,
בעלי מכבד את דעתי ונותן לי לדבר עד הסוף,
לא נכנס בדבריי,
מסוגל לשקף ולומר לי מה אמרתי,
ורק לחכות שאני אשתוק והוא ידבר.
זה האמון.
מאוד חשוב.
האמון הוא היכולת להבין שאתווהב בסופה.
זאת אומרת, גם בסופו של הלימוד, שני תלמידי חכמים שמתווכחים בשער אחד, לומדים סוגיה מסוימת במסכת גיטין,
ומתווכחים עד לב השמיים,
אבל בסוף החברותא מכינים אחד לשני כוס תה, כוס קפה.
כך אומרת הגמרא.
שני תלמידי חכמים שמתווכחים בשער אחד, בסוגיה אחת,
ונעשים כשונאים זה לזה,
ולא זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה.
מתי הם נעשים כשונאים זה לזה? נשמע אותם איך הם אומרים דעות שונות.
לא!
ההוא אומר כן, אבל לא.
אחרי שכל אחד אומר את דעתו ומפליט את דעתו
וגומר את דעתו,
מביא אותה לידי גימור באמירה מוחלטת, כן?
את כל פיתוחי החותם של דעתו הוא מבטא,
וחברו אומר את שלא,
אחרי ששני הדעות האלה נמצאות באוויר העולם עכשיו,
עכשיו הם נעשים אוהבים זה לזה.
למה הם נעשים אוהבים זה לזה בסוף?
למה הם נעשים אוהבים לפי דעתכם בסוף?
זה למרות שהם התווכחו, או דווקא בגלל שהם התווכחו?
מה אתם אומרים?
למה הם נעשים אוהבים?
אז למה הם נעשו אוהבים? מה, מה, מה, מה, איך הם נעשו אוהבים?
הגיעו לפשרה בסוף. פשרה?
זה נשמע אידיאלי פשרה.
מה?
שהצד השני צודק.
מה?
אחד מודה שהשני צודק?
זה אהבה?
אפשר להשאיר שגם אם הוא לא צודק, יש פה, יש לו אמת בדברים, הוא רואה את זה בדרך שהיא... אז ממה נוצרת האהבה?
כי יש לי... מה?
נוצרת השלבים. יפה.
כלומר, הדעה שלך,
למרות שבמהלך הוויכוח שלנו הדעה שלך התגבשה בצורה שונה משלי,
אבל אחרי שכל אחד הפליט את דעתו, אנחנו באים לשלב של החיבור.
לא זזים משם עד שנעשים אוהבים, פירוש דבר לא זזים עד ש...
מבינים ששתי הדעות השונות הם בעצם מרכיבים דבר אחד.
מרכיבים דבר אחד.
ויש מקום לחלק מכל דעה.
יש מקום.
בגלל זה הם נעשים אוהבים.
כי באמת הם מחוברים.
מצד הקשר בין הדעות,
מצד האמת הגדולה שנוצרת משתי הדעות,
מזה הם אוהבים.
בשלב הראשון הם כשונאים, למה?
כי זה שלב של הבלטת שוני.
אבל אחרי הבלטת השוני עכשיו מחברים.
אז כשונאים זה מצד הבלטת השוני, ואוהבים זה מצד
החיבור של הדעות.
זה דרכם של תנדחמים.
מרבים שלום בעולם.
מה זה מרבים שלום?
השלום נוצר דווקא מתוך ריבוי הדעות.
כי מה זה שלום?
שדעה משלימה דעה.
אם רק הדעה שלי היא נכונה,
אין השלמה, יש רק את הדעה שלי, אני דיקטטור.
דיקטטורים רק הם צודקים.
מגיע זמן הבחירות, 100% מצביעים לדיקטטור.
זו אמת?
זה ממש לא אמת.
האיראנים היו רוצים להגיד לו בפרצוף כמה מילים לא יפות, כבר אומרים את זה עכשיו.
למנהיג הרוחני, ברושם,
דעה אחת, מי שמנסה להגיד דעה אחרת,
תכף ומיד מגיעה המשטרה הלאומית.
והם מעבירים אותו מן העולם,
שמים אותו בבתי כלא פוליטיים.
אבל פה,
תלמידי רחמים לא מתנהגים כך.
מרבים שלום.
השלום הוא דווקא מתוך הריבוי.
ככל שיש יותר דעות,
בסוף השלום יהיה יותר מגוון,
יותר רחב, יותר שלם.
זה הנקודה.
כן,
זה האמון.
האמון זה הידיעה של בת הזוג,
שלא משנה מה תהיה המחלוקת.
אתה תמיד מבין,
היא תמיד מבינה שאצלך זה יוצא ממקום האחדות, המחלוקת.
ולא שהמחלוקת מציינת את הפירוד ביניכם.
לא, יש יסוד עמוק
שהוא גורם,
כן, זה כמו השורש, העץ, יש לו הרבה ענפים לעץ.
אבל מה מאחד אותם?
שורש האחד.
מכיוון שיש שורש אחד לעץ,
אין שום בעיה שיש לה עץ הרבה ענפים.
הרבה ענפים עבים, יש ענפים יותר דקים,
יש ענפים עוד יותר דקים, יש המון עלים, כל כך הרבה דברים שונים יש אחד מהשני.
אבל יש שורש אחד.
ההרגשה שיש שורש אחד זה האמון העמוק ביותר שקיים בתוך זוגיות.
ובזמן ויכוח צריך להדגיש מאוד את היסוד האחד.
רק אחרי זה
מן האחד לצאת לויכוח.
כן,
כשאתם לבד, תבהירו את הדברים,
שאתם לבד,
תבהירו את הדברים.
וכאשר אחד מבני הזוג אמר משהו,
על השני להגיב בכבוד,
מותר לחלוק,
אבל מתוך התייחסות מכובדת.
מה זה מתוך התייחסות מכובדת?
כאשר שמאי והלל חולקים.
האם באמת כשהלל חולק על שמאי,
הוא אומר שאין מקום לדעתו של שמאי?
ברור שיש מקום לדעתו של שמאי. אגב, לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי.
אבל צריך להבחין איזו דעה
היא יותר דומיננטית
ויותר מתאימה לכל זמן.
יש זמנים שדעת בית הלל
היא להלכה.
יש זמנים
שדעת בית שמאי
היא להלכה. יש כמה וכמה הלכות שהלכה כבית שמאי.
יש כמה הלכות כן.
זאת אומרת, דעת בית שמאי היא נכונה.
היא נכונה בהקשר מסוים,
בדור מסוים,
במצב מסוים, אבל לא שבגלל שהיא לא מתאימה לעכשיו.
לא בגלל שמעיל חורף לא מתאים לקיץ, בגלל זה נזרוק את המעיל.
מעיל חורף
הוא מתאים לחורף.
בקיץ הוא בארון למעלה.
אבל לא בגלל שהוא לא מתאים לקיץ, עכשיו אני אקרע אותו לגזרים.
זה לא שייך.
אני שם אותו בארון, שם אותו בנפטלין, כן? כדי שהעש לא יאכל אותו.
ואני משתמש בו בקו החורף, כשיגיע החורף, אני מוציא אותו באהבה,
לא פשוט.
יש לכל דבר מקום.
אל תהיי בז לכל אדם,
ואל תהיי מפליג לכל דבר,
שאין לך אדם שאין לו שעה,
ואין לך דבר שאין לו מקום.
זה הסוד של הוויכוח.
כשאתה אומר דעה,
אתה צריך לכבד את הזולת, כי דעתו יש לה מקום, באיזשהו מקום יש לה מקום.
בנסיבות מסוימות,
במקומות מסוימות,
דעת אשתך היא להלכה.
גם אם יתברר שכרגע אין דעתה להלכה,
אבל תשמור טוב את הדעה הזו.
איך אומר הרמב״ם?
למה רבי, כשהוא כתב את המשניות,
הוא כתב גם דעות שהן לא להלכה?
הלכה כחכמים ולא כרבי יוסי. למה צריך להביא את דעת רבי יוסי?
הרמב״ם מביא כמה וכמה דעות.
אחת מהן?
כי לפעמים יש מצבים שננהג כדעת רבי יוסי.
זו תורה שבעל פה.
יש מצבים
שאי אפשר לנהוג כדעת חכמים.
יש מצבים שצריכים לנהוג דווקא כדעה מקלה.
אם לא היינו מביאים את דעת רבי יוסי,
שהוא בעל הדעה המקלה,
אדם היה נקלע לסיטואציה בחיים,
למצבים שהוא לא יכול להחמיר כדעת חכמים,
לא היינו יכולים להקל עליו.
למה לא היינו יכולים להקל?
כי לא היינו יודעים שיש מי שסובר להקל.
לכן משאירים את דעת רבי יוסי במשנה,
כי ייתכן שיבוא יום
לדעת רבי יוסי היא תהיה להלכה
במצבים מסוימים.
זה שהלכה היא ככמים,
זה לא דוחה מכל וכל לדעת רבי יוסי.
זה לא אומר שרבי יוסי שקר דיבר.
הוא דיבר אמת במצבים מיוחדים מאוד.
ואם יגיעו המצבים האלו, מה נעשה אז?
הלכה כרבי יוסי.
פוסקים כמותו, כך אומר הרמב״ם.
פלא פלאים.
זה הכבוד שאנחנו נותנים אחד לדעה של השנייה.
גם אם כרגע ההלכה היא לא כמותך,
אבל אני מאוד מעריך את הדעה שלך.
ואביו שמר את הדבר, כאשר יעקב שומע את חלומות יוסף,
הוא נוזף בו.
למה הוא נוזף בו?
בגלל שהוא חושב שהחלומות זה שקר?
לא.
כי לא הגיע הזמן לפרסם אותם.
הוא שומר את הדבר, ואביו שמר את הדבר.
הוא יודע שחלומות יוסף זה אמת,
אבל לא הגיעה שעתה להתפרסם.
על זה הוא נוזף ביוסף.
זה לא שהוא לא מחשיב את חלומותיו.
הוא יודע שחלומותיו זה אחד משישים שבנבואה.
הוא יודע שתוכן החלומות עתיד להתגשם.
אבל זה לא הזמן לפרסם אותם. זה יכול ליצור,
כמו שקרה,
מחלוקות בתוך המשפחה, סכנת חיים של ממש, רצו להרוג אותו.
אבל לעלות על הדת, שדת יוסף היא לא אמיתית?
היא אמיתית מאוד.
אבל כל דבר יש לו את זמנו ושעתו.
זה הרעיון.
זה הרעיון. כך צריך להתייחס. זה הכבוד שמדובר עליו כאן.
בתור התייחסות מכובדת.
חילוקי דעות הם בריאים,
כמו שאמרנו,
מאוד מאוד בריאים,
כי המציאות היא מורכבת וצריכים להכיר את כל גווניה.
חילוקי דעות הם בריאים כשהמטרה היא לברר יחדיו את האמת המשותפת.
אבל ריב איננו בריא.
מתי נוצר ריב?
מתי נוצר ריב?
כאשר הדעות המנוגדות
הן גורמות לכל אחד מבני הזוג להרגיש שהשני הוא עויין אותו.
הוא עויין אותו, הוא מבטל אותו, הוא אויב שלו.
המטרה היא לבורר, יחדיו.
אבל ריב איננו בריא.
ריב מתחיל כאשר אדם אחד מדבר בשם האמת.
זהו, זו האמת ואין בלתה.
מה שאני אומר זה האמת היחידה המוחלטת.
אין מקום לעוד אמת
חוץ ממה שאני אומר.
כאשר אחד מדבר בטון כזה, גם אם הוא לא אומר זה מפורש,
זו האמת,
אבל הוא מדבר בטון לא סובלני,
שמעיד שהוא לא יכול לקבל דעה נוספת.
הוא לא מוכן להתחשב עם דעה נוספת.
הוא לא מוכן להעמיק בדעה נוספת.
הוא לא מוכן אפילו להגיע למצב של אני מבין אותך,
אני מבין אותך, אבל לא מסכים איתך.
אני מבין אותך.
אני מבין את ההיגיון שבדברייך,
אבל אני לא מסכים איתך.
אפילו את זה אני לא מסוגל.
אפילו את זה הוא לא יכול להגיד.
אני לא מבין אותך, ואין היגיון בדברייך, וכל דברייך זה שקר מכף רגל ועד ראש,
ואין אמת אלא אחת, וזה הדברים שאני אומר,
והדברים שאת אומרת אין להם שעת כושר,
לא היום, ולא מחר, ולא בשום נסיבות שבעולם.
הדברים האלה בטלים ומבוטלים.
ברגע שמנהלים ויכוח בצורה כזו, בין אם במפורש,
בין אם משתמע בשפת גוף,
בצורת ביטוי,
זה בעיה, זה כבר מריבה.
משמעות הדבר שאני טועה.
בכך הוא מונע דו-שיח אמיתי והחלפת דעות.
אגב, כשאדם מתייחס בצורה כזו לזולתו,
אז שאני כבר יפחד להגיד לו את דעתו,
כי הוא יודע מה מצפה לו.
אבל רק בגלל שהוא מפחד.
הוא לא ישמיע את דעתו מכיוון שהוא משתכנע שמה, שחבר הומא
לא מחפש את האמת הרחבה,
האמת המגוונת.
הוא רוצה רק גוון.
רק שחור לבן הוא רוצה. לא יודע.
אז אם זה הראש שלך, ואתה לא מסוגל להתמודד עם ריבוי דעות,
ואין לך אמת גדולה, ואין לך שאיפות של אמת גדולה,
אז אני לא אגיד לך את דעתי.
לא אגיד. אני אשתוק.
אני לא מתווכח איתך בכלום, שום דבר, כלום. אין דבר.
ככה זוגיות לא מתפתחת?
הוא מונע דו-שיח אמיתי והחלפת דעות.
אם אחד לא מסכים עם השני,
צריך לומר לו, זו דעתי.
זכותך להגיד זאתך.
אבל לא, זה לא נכון.
זו דעתי,
ובזה אתה מייצג את הגוון המיוחד שלך.
בסדר גמור.
אבל לא להגיד זה לא נכון, לשלול את האפשרות
שדעת האישה יש לה שעה ויש לה מקום.
וכן, אם מפריע לאחד משהו אצל השני, אין לומר
המעשה שלך בעייתי,
אלא לי זה מפריע.
לי זה מפריע.
אבל זה לא אומר שהמעשה שלך הוא בעייתי מצד עצמו.
לי זה מפריע.
אם אמרו לך שזוג בלי מריבות אינו זוג בריא,
אל תאמין.
זה לא נכון.
חילוקי דעות כן,
מריבות לא.
זוג בלי חילוקי דעות זה לא זוגיות.
זה לא זוגיות.
עכשיו, סיפרתי לכם פעם
שהרב אוירבך, כן, על פתח
הקבר של אשתו, כן, הקבר הטרי של אשתו,
הוא דיבר שם
ליד הקבר ואמר שמעולם
הם לא רבו.
על זה אני לא צריך לבקש מאשתי סליחה.
מעולם לא רבנו.
כמדומני, שאל אותו הנהג שלו,
בנסיעה לאחר מכן,
רב, אני חייב להבין משהו.
מעולם לא רבת עם אשתך?
אמר לו הרב אוירבך,
היו לנו ויכוחים ומחלוקות,
אבל מעולם לא רבנו.
כיבדנו אחד את הדעה של השני, וידענו איך להגיע להחלטות משותפות,
אבל לעולם לא רבנו.
זה אני כן יכול להגיד. לא רבנו.
לא ביזיתי אותה, לא ביטלתי את דעתה.
אמרתי דעתי, הקשבתי גם לה,
וראינו איך אנחנו חולים מתוך
הדעות שלנו למצוא איזשהו שביל, איזה דרך מלך,
איזה משהו שיאחד את הדעות,
או אולי כרגע יעשה כדעתי,
ומאוחר יותר בזמן אחר כדעתה,
אבל לא לבטל דעה.
כל הדעות צריכות להיות כתובות במשנה.
גם הדעות שהן לא להלכה, היום, מחר, מחרתיים.
אבל הן צריכות להיות כתובות, כי יבוא יום ויהיה להם מקום.
זכור,
הרבה פעמים המרהיבות נוצרות סביב עניינים חסרי ערך.
טוב, זה דברים שחיים, אני אעצור כאן.
