שלום וברכה.
או, תודה.
טוב, רבותיי ורבותיי היקרים,
אנחנו אחרי הפסקה של שבועיים,
אנחנו חוזרים ביתר שאת ללימוד מסכת אבות.
לפי זיכרוני הדל, אנחנו באמצע משנה ב'
של פרק שלישי.
האם אני צודק?
למדנו את דברי רבי חלינא סגן הכוהנים.
נכון?
ומשפט על ראשון של מלכות שמלמורה אישת ראו חיים בלאו.
אבל יש המשך.
רבי חנניה,
או חנינה,
בן תרדיון,
אומר:
שיניים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה,
הרי זה מושב ליצים שנאמר ומושב ליצים לא ישב.
כלומר, מה זה אין ביניהם דברי תורה?
אפשר להבין את זה קודם כל,
על רקע החיים הפרטיים, החיים ההיסטוריים של רבי חנינא בן תרדיון.
רבי חנינא בן תרדיון, כמפורסם, היה לו ויכוח חריף
עם רבי יוסי בן קיסמא,
כאשר מלכות רומא גזרה שלא ללמוד תורה,
ובוודאי לא בשיעורים פומביים, לא ברבים.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול יבדוק.
ואז רבי יוסף בן קיסמא הפסיק ללמד.
ואילו רבי חנינא בן תרדיון היה מקהיל קהילות ברבים ללמוד תורה.
אמר לו רבי יוסף בן קיסמא,
מלכות זו מן השמיים העמידוה,
וזה המשך של מה שאמר רבי חנינא סגן הכהנים הווה מתפלל בשלומה של מלכות.
זאת אומרת שהמלכות בעולם הזה היא ביטוי של מלכות עליונה.
מלכותא דרעא כן מלכותא דרכיה.
מלכות שבארץ מעין מלכות שבשמיים.
אז אמר לו, אם כן רבי יוסף בן קיסמא, אתה לא יכול לעבור על דברי המלכות.
טוב, זה קצת מוזר. אם המלכות אומרת לעבור עבירה,
לכאורה לא שומעים.
כמו שאדם לא שומע לאביו ואימו אם הם אומרים לו לעבור עבירה.
ומה הייתה הסברה של רבי יוסף בן קיסמא?
הוא אמר,
הם לא אסרו לך ללמוד תורה בחשאי.
אז לכן אתה לא צריך להתגרות במלכות, רואים שזה רצון הקדוש ברוך הוא שהמלכות
תשליט אי לימוד תורה ברבים.
אפשר להבין מה הייתה הסברה העמוקה בדבר הזה.
למה שהקדוש ברוך הוא ירצה שלא ילמדו תורה ברבים?
אולי בגלל שזה לא הזמן ללמד תורה ברבים.
כלומר,
היהדות
עם מלכות רומא
הופכת להיות לא רלוונטית לעולם הזה. העולם הזה מנוהל על ידי רומא ועל ידי ישראל.
ולכן אומר לו רבי יוסף בן קיסמא, אתה לא יכול. אמר לו, מן השמיים מרחמו.
אמר לו רבי יוסף בן קיסמא,
אני אומר לך דברים של טעם,
ואתה אומר לי, מן השמיים מרחמו?
תמהני אם לא ישרפו אותך,
ואם ספר תורה בידך.
וכך היה,
שבהלוויה של רבי יוסף בן קיסמא באו כל גדולי רומי,
ומייד מהלוויה יצאו לקחת את רבי חנינה בן תרדיון ושרפו אותו עם ספר תורה.
עכשיו, הוויכוח פה הוא ויכוח חריף.
מה צריך לעשות במצב כזה?
אני חושב שהמשמעות היא,
מה שרבי חנינה בן תרדיון זה מכוון נגד רבי יוסף בן קיסמא.
שניים,
שיושבין ואין ביניהם דברי תורה.
כלומר, הם לא מסכימים על דברי תורה.
הרי זה מושב ליצים.
מרבי יוסף בן קיסמא? כן, הוא רצה שנוריד ראש.
אז על זה נאמר, הוא מושב ליצים,
לא ישר.
טוב, אבל זה לגבי הרקע ההיסטורי של דבריו.
עכשיו, אנחנו לומדים פה מסכת אבות, ויש לזה השלכות
על חיי המוסריות של כל אחד מאיתנו.
אז מה זה שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה?
יצא להגיד, והם לא לומדים תורה.
אז זה לא שהם לא לומדים תורה, הם לומדים,
אבל כל אחד לומד לעצמו.
למה הוא לומד לעצמו? הרי שלידו אדם אחר שיושב ולומד תורה.
אלא כנראה שהוא חושב שדברי התורה של השני אינם ראויים.
הוא מתלוצץ על דברי תורה של חברו.
לכן זה מושב לצים שכל אחד מתלוצץ מהתורה של חברו ולא חושש שיש לו מה ללמוד ממנה.
אפשר גם לומר בצורה יותר פשוטה,
אנשים שיושבים ביחד, שניים מישראל שיושבים ביחד,
באופן טבעי השיח שלהם צריך להיות דברי תורה.
לכן אין ביניהם, לא עולה מתוך דבריהם דברי תורה.
תגיד, זה שיח אף פלפנות.
זה יותר גרוע, זאת אומרת, אם אין תורה, יש ליצנות.
הרי יש לנו כלל, כנגד ארבעה בנים דיברה התורה.
אז יש החכם, הרשע, הטעם, שאין זה לשאול.
אז כנגדם, התורה יש לה מה לומר.
אז כנגד מי התורה אין לה מה לומר?
לא,
זה כנגד זה שלא נמצא.
אם הוא לא נמצא, אז הוא לא חכם,
לא רשע,
לא טעם ולא שהוא ינדל שלו, אז מה הוא?
אז הוא לץ.
הוא לץ, זו הכוונה.
כן, לץ הכוונה שהוא לא רואה ערך לשום דבר חשוב. כלומר, אין דבר חשוב בעולם.
זו הכוונה מושב לצים.
יושבי קרנות,
זה לא שהוא חסר ערכים.
אין לו מה?
אין לו כוח, אין לו מאמץ וכדומה.
כן, יש הרי במילה שאומרים, אחרי לימוד תורה,
ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות,
ואז יש ביטויים חריפים מאוד. אנשי דמים ומרמה לא יחרצו, רגע, מה זה, יושבי קרנות?
הרב קוק אומר, לא יכול להיות התפילה הזאת. כי הרי הגמרא אומרת
שאם אין בית דין באיזשהו מקום, לוקחים שלושה יושבי קרנות
והם דנים את האדם.
שואלת הגמרא, יושבי קרנות, מה הם יודעים?
לא ייתכן שאחד לא למד,
דליקה חד דלה גמיר.
זאת אומרת שיושבי קרנות זה לא נאמר על אנשים מאוד מאוד רחוקים מתורה.
אז איך אתה אומר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם?
לכן אומר הרב קוק שצריך לגרוס אחרת, לא קרנות,
אלא קרות, ראשי תיבות,
קרקסאות ותיאטראות.
וכך באמת נמצא בנוסחים עתיקים, למשל במחזור רומניה,
שזה אחד המחזורים של האימפריה הביזנטית, שם כתוב קרקסאות ותיאטראות,
כמו שהרב קוק סבר.
אז לכן, נפשי קרנות זה לא עולצים,
אבל שניים שיושבים, ויש ביניהם דברי תורה,
שכינה ביניהם,
שנאמר, עכשיו צריך להבין מה זה השכינה ביניהם,
צריך להיות שכינה עליהם,
שורה שכינה על שניים, זה לא נכון,
שכינה שורה על עשרה מישראל.
אבל שכינה שורה מתוך ביניהם, מתוך מה שיש ביניהם, שורה שכינה בישראל.
כמו להבדיל מה שאמרו על איש ואישה, זכו שכינה ביניהם,
לא שכינה עליהם,
אלא הם קושרים זה את זו
אחד עם השנייה,
משום שהם מעוניינים שתהיה שכינה ביניהם.
הם משקיעים בקופה המשותפת.
אז גם פה, אבל שיניים שיושבים של ביניהם דברי תורה, שכינה ביניהם שנאמר.
אז נדברו יראי השם איש אל רעהו ויקשב השם וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו
ליראי השם ולחושבי שמו.
מה זה נדברו יראי השם איש אל רעהו ויקשב השם וישמע?
סימן שהוא שלישי,
כן? הוא כאילו מצטרף בתור
שלישי לחברותא.
זה מה?
עכשיו צריך להבין את זה על רקע מה שכתוב
בפרשת כי תישא,
ודיבר השם אל משה
פנים אל פנים,
כאשר ידבר איש אל רעהו,
שהפסוק הזה הוא חסר הבנה לחלוטין,
איך ודיבר השם אל משה פנים בפנים.
והלא, שלושה פסוקים לפני כן נאמר, לא תוכל לראות פניי,
כי לא יראני האדם וחי.
פתאום התורה סותרת את עצמה ואומרת,
ודיבר השם אל משה
פנים אל פנים.
אמנם אפשר לתערץ שההבדל הוא בין דיבור פנים אל פנים ובין נראות פנים אל פנים במדרגות שונות.
אבל צריך להבין את זה אחרת.
המילה ודיבר
היא כתובה עם וו,
וו דלת בית רש, ודיבר.
עכשיו יש שתי אפשרויות להבין את זה.
או כוו ההיפוך
או כוו החיבור.
איזו וו זו?
זו וו החיבור.
אם לא, אז זה היה צריך להיות כתוב,
וידבר.
או,
אלא אם כן מבינים שזה וו ההיפוך,
ודיבר עתיד לדבר.
דיבר זה לשון עבר, וו ההיפוך הופכת את זה לעתיד.
לכן אתה צודק.
ודיבר השם אל משה פנים אל פנים. עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה פנים אל פנים.
מתי?
כאשר ידבר איש אל רעהו.
כאשר, לא במובן של כמו ש,
אלא כאשר, בזמן ש,
כאשר ידבר איש אל רעהו, ומתי זה קורה? אחרי מות משה.
אז אם כן אין בעיה שלא יראני האדם וחי,
כיוון שהוא כבר מת,
אלא ודיבר עתיד השם לדבר עם משה פנים אל פנים בזמן שידבר איש אל רעהו.
מה פתאום שכאשר ידבר איש אל רעהו, הקב"ה מדבר עם משה?
על מה הם מדברים? דברי תורה, תורת משה.
ולכן אז באותה שעה מדבר השם אל משה פנים אל פנים,
בגלל שדברי תורה של משה עוברים אל הדורות.
ברור, כך צריך להבין.
ויקשב השם וישמע ויכתב
ספר זיכרון בפניו ליראי השם ולחושבי שמו.
אין לי אלא,
אגב, המזגן עובד או לא? נראה לי שלא.
אני חושב שאנחנו פשוט הולכים ומתבשלים לאיתנו.
כן, נראה לך שיד הלוך. טוב, מה אני אעשה?
אה, לא,
הרי התורה שבכתב כתובה לפנינו.
מה עם תורה שבעל פה?
היא לא כתובה, אבל היא הולכת ונכתבת. איך אני יודע?
התורה שבכתב לפני שהיא נכתבה, מה היא הייתה?
הייתה בעל פה.
הרי כתוב, וידבר השם אל משה לאמור.
אז התורה התחילה בעל פה.
ורק בשלב מסוים הקדוש ברוך הוא ציווה על משה לכתוב את התורה שבעל פה.
מזה אנחנו לומדים בעניין אב לאורך כל הדורות,
שהתורה שבעל פה הולכת ונכתבת.
וזה מה שנאמר על אלדד ומדד,
מתנבאים במחנה,
והמה בכתובים ולא בהוא האוהלה.
זאת אומרת שהם השורש של כתיבת התורה שבעל פה לאורך הדורות.
זאת אומרת, מה שבינתיים לא כתוב עתיד להיות כתוב.
הרי זה המדרש שואל.
כאילו היה ראובן יודע שיהיה כתוב בתורה
ויצילהו מיד, להצילו מידם,
אז הוא היה הולך ומטפל ביוסף ביתר שאת.
ואם בועז היה יודע שיהיה כתוב בספר רות,
שהוא נתן שש שעורים לרות,
אז הוא היה נותן כמויות כאלה וכולי וכולי.
ואז הגמרא אומרת, הראשונים, דבריהם נכתבו.
אנחנו, מי כותב את מעשינו?
זה המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא כותב אותם,
ואליהו חותם.
כן?
אז זאת אומרת שזה מה שנאמר כאן.
שעם הזמן, דברי תורה שבעל פה הופכים להיות כתובים.
הרי זה מצחיק.
התורה שבעל פה זה המשנה.
המשנה היא כתובה.
אין לי אלא שניים.
שניין,
מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה,
שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר,
אז לא כתוב שכינה,
לבד אין שכינה,
אבל בכל זאת הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, שנאמר,
יושב בדד
וידום כי נטל עליו. אז נטל אפשר להבין במובן שהוא מבואס,
אבל הכוונה שהוא נוטל שכר,
שהקדוש ברוך הוא יושב, קובע לו שכר.
על זה נאמר שזרח חרל"פ מביא את זה שאדם שלא מצא חברותה הוא לומד לבד.
אז הוא מביא איזה מקור אני לא זוכר מאיפה זה אבל שבארץ ישראל זה נחשב כאילו למד בחברותה כלומר אם הוא השתדל
ולא מצא אז כי בארץ ישראל יש לו חברותה עם הארץ זה משהו אחר טוב משנה ג.
רבי שמעון אומר
שלושה שאכלו על שולחן אחד
ולא אמרו עליו דברי תורה.
כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר,
כי כל שולחנות מלאו קית,
צואה,
בלי מקום.
אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה,
כאילו אכלו משולחנו של המקום ברוך הוא,
שנאמר, וידבר אליי,
זה השולחן אשר לפני אדוני.
אז צריך להבין קצת מה שזה אומר, הסיפור הזה.
קודם כל, להלכה.
ברגע שאומרים ברכת המזון, יצאנו ידי חובה.
כן? כלומר, כך שלא צריך
להיבהל.
אבל
מה זה שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה?
כי אם הם שלושה,
לא ייתכן שלא יאמרו עליו דברי תורה. זה לא שעכשיו אומרים, טוב, רבותיי, עכשיו לעצור, עכשיו דברי תורה. זה לא ככה.
אלא זאת ההתנהגות הצפויה, הטבעית,
של בני ישראל, שהם יאמרו דברי תורה.
אבל מה זה זבחי מתים?
זבחי מתים כתוב בספר תהילים על בעל פאור,
ויזבחו זבחי מתים.
מה זה זבחי מתים?
אז יש לזה יש כמה אופנים.
יש זבחי מתים של בעל פאור,
שהם עשו, הצורת העבודה של בעל פאור היא מזעזעת, כידוע.
איך, מה האופן של עבודת בעל פאור?
צרכים.
חכים בציבור, כן?
הרמב״ם אגב אומר שאנשים שיושבים ומשתכרים ביחד,
זה יותר גרוע מזה.
כי ההתנהגות של השיכור היא לא הכרחית, אפשר היה לא לשתות.
לעומת זה, זה שאדם נזקק לעיכול, למערכת העיכול, זה הכרח.
אז יותר גרוע מקבוצת אנשים שמתנהגים כך.
אבל בכל זאת, צריך להבין מה הייתה הסברה המוזרה של אנשי בעל פאור.
ועד כדי כך שהעבודה של בעל פאור משכה את בני ישראל כל כך, שהם כל כך נדבקו לדבר, וייצמד ישראל
לבעל פאור.
הכוונה היא כזאת, הרי לפי ההלכה
לא אומרים דברי תורה במקום התינופת.
מקום מטונף, לא אומרים בו דברי תורה.
עכשיו הקדוש ברוך הוא עלה ונאמר בספר הזוהר,
לית עתר פנוי מיניה,
או הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא.
אז איך אפשר להגיד שיש מקום שבו הקדוש ברוך הוא לא נמצא?
לכן,
אמונת הייחוד בטהרתה, בקיצוניותה,
דורשת שהאדם יגלה את הקדוש ברוך הוא בכל. וזה מה שהאנשי בעל פה אור עשו.
הם רצו להראות, האלוהות נמצאת בכל מקום,
כולל המקום שבו אתה חושב שהיא לא נמצא,
שהיא לא נמצאת, ולכן גם בני ישראל,
ששמעו מפי משה, שמאי ישראל, השם אלוהינו, השם אחד, נמשכו לבעל פאור.
מי יכול לעמוד מול הטיעון הזה?
משה בעצמו.
איפה הוא קבור?
מול בית, וזה הר סיני.
באר נבו.
מול
בית פאור.
זאת אומרת,
מי שאמר את המשפט, השם אלוהינו, השם אחד,
שהוא הבסיס למשיכה את בעל פאור, הוא בעצמו זה שמתנגד לו.
לאמור, כפי שאומר בעל נפש החיים,
שאף על פי שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל,
אבל בתורתו הוא דרש מאיתנו לא להתחשב בידיעה הזאת,
אלא לעשות מדרגות בין טמא לטהור, קדוש וטהור וטוב ורע וכדומה.
אז עכשיו,
אם הם אכלו על שולחן אחד
ולא אמרו עליו דברי תורה,
זה סימן שהם חושבים שהם לא צריכים את התורה שם.
אז מה הם עשו שם?
הם בעצם רק פרנסו את מערכת העיכול.
ולכן הם כאילו אכלו זבחי מתים
של בעל פה.
יש עוד נקודה, צריך לזכור שאצל הרומאים
היה מקובל שסעודת ההבראה אחרי ההלוויה
הייתה סעודה שבה האבלים היו אוכלים כמויות אדירות
כדי לשכוח את צערם,
והם היו מקיאים בכוונה.
היה כלי הנקרא וומיטוריום,
שבו הם היו מקיאים כדי שיוכלו לאכול עוד.
אז זה, עזיבכם מתים שמדובר עליהם,
וכמעט כל שולחנות מעלו קיצור,
בלי מקום. מה זה בלי מקום?
בלי הקדוש ברוך הוא, שהוא מקומו של עולם.
אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, המקום ברוך הוא.
כן, למה הקדוש ברוך הוא נקרא המקום?
הרי זה לא נמצא בתנ״ך, נכון? לא כתוב בתנ״ך,
שקרפור נקרא המקום, זה ביטוי של חז"ל.
ההבנה שהוא מקומו של עולם, זאת אומרת שהוא נותן מקום או קיום,
מקום לישון מקיים את כל המציאות.
למה זה כך?
הרי כל חפץ חומרי בעולם יש לו מקום.
למשל,
הכוס הזאת יש לה מקום על השולחן.
מה מקומו של השולחן?
תחת הכוס.
כלומר, כל דבר יש לו מקום.
בלי המקום הוא לא היה קיים.
לכן זה מה שאומר כאן, לכן הקדוש ברוך הוא שמקיים את כל המציאות נקרא המקום ברוך הוא שנאמר
וידבר אליי.
זה השולחן אשר לפני השם. מי אמר את המשפט הזה?
יחזקאל, כן. ומיהו המדבר אליו?
לא נכון.
תסתכל בספר יחזקאל ותראה שזה לא הקדוש ברוך הוא, אלא זה המלאך.
המלאך עושה איתו סיור בתוך בית שלישי, העתיד להיות.
הוא אומר הנה פה זה המזבח, פה זה זה,
ועל המזבח הוא אומר, זה השולחן אשר לפני השם.
זאת אומרת שהמזבח הוא הזמנה,
הוא הזמנה להיות שותף בשולחנו של הקדוש ברוך הוא.
טוב,
עד כאן משנה ג',
אז אם גמרנו את ג', מה נעשה?
ד', נכון, אני חושב שזה הרבה היגיון. בואו נעבור למשנה ד',
רבי חנניה, או חנינה,
בן חכינאי.
אומר הנעור בלילה
והמהלך
בדרך יחידי
והמפנה ליבו לבטלה,
הרי זה מתחייב בנפשו.
כלומר,
זה אדם שהתנתק מהחברה האנושית.
כשכולם ישנים הוא ער,
מכאן אתה למד שכשכולם ערים הוא ישן.
הוא מהלך בדרך יחידי,
הוא מסכן את עצמו כיוון שהוא איננו מתחבר לחברה,
אלא הוא לבד, זאב בודד,
ומפנה ליבו לבטלה שאיננו עושה דבר,
לכן הוא בסופו של דבר מאבד את הנפש שלו.
זה הכוונה מתחייב בנפשו, לא שיהרגו אותו, אלא הכוונה הופכת להיות חסר משמעות. הנפש שלו הופכת להיות איזה אטום בודד, או מלקולה בודד, אלקטרון בודד קוראים לזה,
והוא הופך להיות חסר משמעות.
כי האדם חיה חברתית.
מי אמר את זה, שהאדם הוא חיה חברתית?
אריסטו. אריסטו. נכון. זה בשביל... אבל הוא צודק, מה אני אעשה?
כשהוא צודק, הוא צודק. ומה קורה כשהוא לא צודק?
הוא לא צודק. זה נכון.
אבל אפשר להבין את זה אחרת לגמרי.
רבי נחמן ניברסלב מפרש את המשנה הזאת אחרת.
ויש פה ליקוטי מוהרן בטעות או לא?
אם אין, אז לא נורא.
אבל בדרך כלל, בכל בית מדרש שזרוק איזה ליקוטי מוהר"ן באיזושהי פינה.
לא?
טוב, לא נורא. אז אני אגיד לכם בעל פה מה הוא אומר.
רבי נחמן ראסר אומר ככה,
שיש אפיקורסים, ככה הוא אומר, לפי שיש אפיקורסים,
שאומרים שהעולם מחויב המציאות.
מה זאת אומרת מחויב המציאות? כמו שאלוהים הוא מחויב המציאות,
מציאותו מחויבת מעצמו,
כך גם העולם מתחייב מהאלוהות.
זו התפיסה האריסטוטלית הקדומה.
זאת אומרת שהעולם ואלוהים הם ביחד איזה סוג של מכונה,
כשאלוהים הוא הגלגל הראשון של המכונה,
אבל באופן מהותי אין הבדל בינו לבין העולם,
הכל מחויב.
לעומת זה, היהדות סוברת שלא כך,
שאלוהים מחויב המציאות,
אבל העולם אפשרי המציאות.
מה זה אפשרי?
יכול להיות, יכול לא להיות.
בכלל, אריסטו חילק את המציאות לשלושה סוגים:
מחויב, אפשרי ונמנע.
מה זה נמנע?
בלתי אפשרי.
בסדר?
אבל פה אנחנו מדברים לא על השלישי, אנחנו מדברים על שני הראשונים.
יש מחויב המציאות,
זה אלוהים.
אפשרי המציאות, העולם.
למה אפשרי המציאות?
היא רוצה בורא, לא רוצה, לא בורא.
כלומר, העולם הוא תולדה של פעולה רצונית.
אם הוא תולדה של פעולה רצונית,
הרצון,
ברצון שייך לדבר על טוב ורע.
אם אפשר לדבר על טוב ורע, זה אומר שהמוסר
הוא כולל את כל ההוויה כולה.
יש משמעות מוסרית לכל הקוסמוס כולו.
לעומת זה, אצל היוונים,
המוסר זה המצאה של החלשים,
כדי להתגונן מנער חזקים.
אז זאת אומרת שעבור האפיקורסים,
אומר רבי נחמן ברסלב, העולם מחויב המציאות.
וזה בוודאי הבל יפסה פיהם, כך הוא אומר.
אבל אז עולה שאלה.
זו שאלה אופיינית מאוד לרבי נחמן ברסלב.
אך מהיכן נמשך הטעות
שאפשר לחשוב שהעולם מחויב המציאות?
זה גם אופייני גם לרב קוק.
אתה רואה דעה שאתה פוסל אותה, שאתה דוחה אותה,
אבל אתה מחפש מה השורש של הדעה.
לא ייתכן שדעה נאמרה בעולם אם אין בה צד של אמת.
אז הוא שואל,
מהיכן נמשך הטעות
שאפשר לסבור שהעולם מחויב המציאות?
אומר רבי נחמן, פשוט מאוד,
אחרי שברא נשמות ישראל,
אז העולם כולו הופך להיות מחויב המציאות בשביל ישראל,
כי אי אפשר לישראל להתקיים בלי כל העולם,
והוא מוסיף משפט עם חוש הומור בלתי רגיל, הוא אומר,
כי ישראל שולטים בעולם כידוע,
שזה באמת צריך תעוזה גדולה, במיוחד בימיו, שאתה לא יודע אם הקוזק לא יבוא לשרוף לך את הבית,
אבל הוא אומר,
ישראל שולטים בעולם כידוע, מאחר שברא נשמות ישראל,
על חייו את כל העולם כולו,
ואז יוצא שאחרי שהשפיע בעולם נשמות ישראל,
העולם באמת מחויב המציאות,
ביחס למציאות ישראל.
כנראה הוא יודע, הוא אומר כידוע, אז כנראה שהוא יודע.
עכשיו,
הנה אתה רואה מה שקורה באיראן למשל, טוב.
טוב, הוא צפה, כן.
מסביר רבי נחמן שהנעור בלילה,
הכוונה שכשכל העולם כולו ישן,
הוא לא מאבד את הראש, הוא נשאר ער.
כי העולם שוקע לתוך הלילה של הבערות, של השטויות, של הרשע,
אבל הוא נעור בלילה.
וגם אם כל העולם הולך נגדו, מהלך בדרך יחידי,
כמו אברהם אבינו, אחד היה אברהם בארץ.
והמפנה ליבו לבטלה, הוא מבטל את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא.
הרי זה מתחייב, קונה חיוב בנפשו,
נהיה מחויב המציאות.
כן? כלומר, זו ההתנהגות של עם ישראל בכלל,
זה יכול להתרגם גם אצל היחיד,
וזה גורם שהוא קונה חיוב בנפשו,
בעוד שלפני כן הוא היה רק אפשרי המציאות,
חיוב המציאות.
הרי זה מתחייב בנפשו.
אז זה הפירוש כנראה הנכון של המשנה הזאת,
פירושים אחרים על דרך הדרוש.
משנה, כן בבקשה,
שהוא הופך להיות מחויב המציאות.
כמו שהעולם הופך מאפשרי המציאות למחויב המציאות בשביל ישראל,
אז יש אדם שמתנהג באופן פרטי גם כישראל,
המציאות שלו הופכת להיות מחויבת.
הוא מחויב בנפשו.
מה הוא?
מכתים.
מכתיב את המציאות. לא.
אלא מציאותו הופכת להיות הכרחית. כלומר, יש לו דבקות בחיוב האלוהי.
כן? כמו שהאלוהות מחויבת המציאות, גם הוא.
כן?
צאן אלוהים זה גם המוסר.
כן.
ברגע שאני לא מפריד את זה, אני מתחיל להחליט את מוסר לצאת אדם, כשהעולם מצפלק לאלוהים כאלה וכאלה. כן? כמו הגמור מוסר, עדיין נחלף.
לא.
המוסר הופך להיות מקרה פרטי של ההתנהגות האנושית.
הרי
יש לאריסטו ספרים על אתיקה.
אתיקה אל ניקומקוס, אתיקה אל האוידמוס.
מה מתכוון אריסטו כשמדבר על אתיקה?
הוא מדבר על האופן שבו ראוי לבני האדם להתנהג זה עם זה.
בין אדם לחברו.
עכשיו למה זה חשוב? כדי שהחברה לא תידרדר, לא תישחט ותהפוך לג'ונגל.
זאת אומרת שבסופו של דבר
המוסר הוא לא העתקה של סדר העולם,
אלא דרך התנהגות קיומית של בני אדם.
או אפשר להגיד, כפי שאני אמרתי,
המצאה של החלשים לעמוד מול הכוחות האדירים של הטבע.
אבל הכוחות האדירים של הטבע הם העיקר במציאות.
השמש זורחת בלי להתכוון,
הגשם יורד בלי להתכוון לגדל את החיטה.
זה מין מכונה חסרת אישיות.
נכון.
רבי נחוניה ונקנה, אנחנו עוברים למשנה חמישית,
משנה ה':
"כל המקבל עליו
עול תורה,
מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
וכל הפורק ממנו עול תורה,
נותנים עליו עול מלכות ועול
דרך ארץ".
טוב, אז מה זה מקבל על עצמו עול תורה?
האם התורה היא עול?
התשובה היא כן, היא עול במובן הזה שמי שמכיר בערך של התורה מרגיש מחויב כלפי התורה.
זה עול,
עול במובן הזה שדבר שאינני יכול או אינני רוצה להשתחרר ממנו.
והאדם צריך לבחור מהו העול שהוא חפץ בו.
כלומר, מהי הנקודה שמסביב לה, מה הנקודה שאיתה אתה מזדהה ושהכול סובב מסביב לה.
זה יכול להיות תורה, יכול להיות מלכות, זה יכול להיות דרך ארץ.
אגב, במשניות,
בדפוסים מסוימים,
מחקו את המילה מלכות.
למה? כי בלייה לצנזורה.
הצנזורה של הצער, למשל,
שלא האהבה שמישהו פורק מעל עצמו עול מלכות, מה זאת אומרת? הוא אנרכיסט? משהו כזה.
אבל במשנה, במשנה כתוב במפורש,
כן? כל המקבל עליו עול תורה, מהם אומרים לו עול מלכות ועול דרך ארץ.
מה זה עול תורה?
זה כנראה כל אדם יש לו מכלול ערכים שעל פיהם הוא פועל.
כן, למשל, אדם, למשל,
בואו ניקח דוגמה מודרנית, אדם משרת בצבא.
אז יש לו פקודות.
חידשה מערכת המשפט במדינת ישראל,
שאם יש פקודה שאיננה חוקית בעליל,
אסור להישמע לה.
בזה מובן פקודה היא בלתי חוקית,
לא אם היא סותרת את הכתוב בחוק,
כי אז היא פשיטה שהיא לא חוקית,
אלא הכוונה שהיא סותרת את המוסר,
כן, שדגל שחור מתנופף מעליה, זה הביטוי.
התגובה המפלפים שלי לימד אותי זה פקודה של אור גרעורים.
של?
של אור גרעורים.
זה מה שעושים בצבא, לא?
אבל כדוגמא לבית הספוסט, כפר קאסם, מה שנקרא כפר קאסם, זהו. בכפר קאסם זה היה מקרה מאוד מיוחד,
שבו היה עוצר,
ויש קבוצת פועלים שלא ידעה על העוצר,
ירו עליהם והרגו אותם.
לכאורה זה על פי הפקודה.
הפקודה היא שאם יש עוצר יורים במי שנמצא בחוץ.
אבל מכיוון שהיה ברור שהם לא יודעים על מה מדובר,
הם לגמרי לא הבינו איפה הם נמצאים, אז זו הייתה פקודה בלתי חוקית בעליל, והענישו
את היורים.
עכשיו,
מה זה אומר?
לכאורה זה מאוד מוזר.
מה דורשים ממך? הרי לכאורה, אם קיבלת פקודה, צריך לקיים, בשביל זה יש סבבה.
אבל גם צריך להבין שהמוכנות שלך
לקיים פקודה, גם היא החלטה רצונית.
כלומר, אדם קיבל על עצמו,
ברגע שהוא חי בחברה מסוימת, הוא קיבל את עולה
של החקיקה של החברה שבה הוא חי.
אבל זו החלטה שלו.
יוצא לפי זה שכל אדם, אתם שואלים,
האם אדם צריך לקבל את ה... במיוחד בימי ההתנתקות היו דיונים כאלה.
האם צריך להישמע לרב או למפקד?
התשובה היא לא זה ולא זה, אדם צריך להישמע למצפון שלו.
מצפונו יכול להכתיב לו לשמוע לרב, לשמוע למפקד,
כפי שכל אדם באשר הוא אדם עושה.
לכן אין אדם שלא מקבל על עצמו נורמה של עול מסוים,
נורמות של עול של פקודות שהוא מקבל על עצמו,
והשאלה היא מהו הקריטריון שעל פיו הוא פועל.
אז זה אומר רבי נכוניה בן הקנה, כל המקבל עליו עול תורה, ממילא הוא לא קיבל את העול האחר,
שזה יכול להיות או עול מלכות או עול דרך ארץ.
מה ההבדל בין מלכות לדרך ארץ?
גם דרך ארץ, מה, אז אדם פטור מהמוסר כי הוא קיבל על עצמו עול תורה? זה מסוכן לומר דבר כזה, סגיל?
לא הבנתי.
לא, אבל לא הסברת לי מה זה דרך ארץ.
המוסר הטבעי.
אז לפי דבריך,
יוצא שמי שקיבל על עצמו עול תורה יהיה פטור מהמוסר הטבעי.
זה לא מה שכתוב.
כלומר, אתה בעצם מחליק לכיוון של הדוסים שאומרים שאין דבר כזה מוסר טבעי,
יש רק תורה.
אבל מה נעשה שחז"ל אמרו דרך ארץ קדמה לתורה,
כן? והיא קדמה 26 דורות מאדם הראשון עד משה.
מה זה אומר? זה אומר שרק כאשר דרך ארץ הצליחה,
אז יכלה התורה להינתן.
שאם לא כן, אתה תאמר שבמעמד הר סיני,
לפני ששמעו את דבר השם,
כל אחד רצה לדעת איך הוא יכול לרצוח את חברו ותכנן.
אבל פתאום הוא שמע, לא תרצח.
באמת? אסור? טוב, בסדר, אני לא רוצח יותר.
אז זה ברור שזה לא עולה על הדעת.
ברור שהאמירה "לא תרצח" לא נאמרה לאנשים בעלי יצר הרע של רציחה,
אלא נאמר לאנשים שכבר הפנימו את זה שזה לא טוב לרצוח,
והקדוש ברוך הוא אמר, זה גם ציווי, זה גם מצווה.
אז לכן, אי אפשר להגיד שפה דרך ארץ הכוונה המוסר הטבעי,
אלא הכוונה,
יש כמה משמעויות למילה דרך ארץ בחז"ל.
יש באמת המוסר הטבעי,
יש גם מלאכה, מקצוע, שאדם עוסק בו.
אדם עוסק במקצוע, יש לו דרך ארץ.
ויש,
חיי אישות,
גם כן נקראים דרך ארץ.
זה הדרך למלא את העולם באנשים, כן? במילאות הארץ וכבשוה.
עכשיו,
פה הכוונה בפשטות, הכוונה העול של הפרנסה.
ירמו טוב תורה עם דרך ארץ.
אז דרך ארץ שמע הכוונה פרנסה גם פה.
זאת אומרת, אם אדם מקבל על עצמו עול תורה,
מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
כלומר,
מי זה מעבירים ממנו?
אז כוונה, כנראה ההשגחה, המעבירים,
זה הקדוש ברוך הוא מסדר שהוא לא יהיה תלוי בעול מלכות
ועול דרך ארץ.
זה אם תאמר שמעבירים נאמר על הקדוש ברוך הוא.
יכול להיות שנאמר פה על החברה.
החברה מעבירה ממנו עול מלכות.
מה זה עול מלכות?
העול העיקרי של המלכות
זה המיסים.
הלכה היא תלמידי חכמים פטורים ממס.
ודרך ארץ הוא יפטור מלפרנס את עצמו. השאלה זה איך הוא יחיה.
כן, הכוונה שנותנים עדיפות. כלומר,
יש הלכה,
מגיע תלמיד חכם לשוק
ויש לו משאית מלאה בעגבניות.
הוא רוצה למכור עגבניות.
מה ההלכה אומרת?
כל הבסטות
שמוכרות עגבניות בשוק סגורות,
עד שהוא מוכר את העגבנייה האחרונה,
ואז הם יכולים לפתוח את הבסטות.
זאת אומרת, מה הנחת היסוד פה? קודם כל שנותנים עדיפות כלכלית לתלמיד חכם, ב' שתלמיד חכם עובד.
יש אגב שלוש הלכות מפורסמות שמן הסתם תלמידי חכמים מקיימים.
ההלכה הראשונה זה שאסור להתפרנס מתורה.
זה הלכה ידועה.
שתיים,
שלמלחמת מצווה הכל יוצאים, כולל תלמידי חכמים.
ג. שאדם חייב במזונות אשתו, ולא אשתו מפרנסת אותו.
שלוש הלכות
שאני מתאר לעצמי שכל הציבור הדתי כולו מקיים אותן.
ואז יוצא שכיוון שהציבור הדתי מקיים את שלושת ההלכות האלה,
אינני מבין מה הטענות נגד הציבור הדתי.
בסדר?
מה?
איך רבנים מתפרנסים מהתורה?
אני לא מאמין לך, זה לשון הרע, לרבנים.
איך יכול להיות דבר כזה?
לא, זה לא יעלה על הדעת.
כן.
אגב, אבן אישחי,
שהיה הרב הגדול בבבל, כן?
איך הוא היה מתפרנס?
היה לו מחסן
שבו הוא היה מוכר ניל. מה זה ניל? זה צבע האינדיגו.
שהוא דומה לתכלת,
מגיע מהודו.
והוא היה פותח את המחסן הזה שעה או שעתיים ביום, מוכר,
ואחר כך סוגר והולך ללמוד תורה.
מזה הוא היה חי.
בסדר?
אבל מה?
ברור שאפשר להקל על תלמידי חכמים,
שפוטרים אותו מן המס,
ונותנים לו עדיפות בשוק וכדומה.
אם זה היו עושים את זה כך,
אז גם פרנסתם של תלמידי חכמים הייתה יותר קלה.
טוב,
אתם זוכרים ודאי את הרב מצליח מזוז, נכון?
היה הרב הגדול של תוניס
לפני שהוא נרצח בשנות ה-70.
כן, הוא היה גדול הרביינים, אף בית דין,
ראש ישיבה, כמו שאתם רוצים.
פרנסתו הייתה מצורפות.
הוא היה צורף.
כן, זה היה המקצוע שלו. מה אתה אומר?
הוא לא יכול לעבור מלכות שמיים?
הכל זה מלכות שמיים.
גם תורה,
גם דרך ארץ וגם המלכות זה מלכות שמיים.
הקדוש ברוך הוא מופיע בעולמו בשלושה אופנים.
ולכן אי אפשר להגיד מלכות שמיים מעבירים ממנו כתשאר.
כן, אז מעבירים ממנו עול מלכות. מה זה עול דרך ארץ?
שהוא לא צריך כל כך לטרוח
בעולם הזה.
וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו. עול מלכות ועול דרך ארץ. גם אנחנו רואים את זה במציאות.
במה אנשים מתעסקים?
מה שחשוב לאדם, בזה הוא מתעסק, זה העול שלו.
אם יש אדם שלמשל רודף אחרי הכסף,
אמר כבר שלמה המלך,
אוהב כסף, לא יסבע כסף.
וכדומה. כל אדם לא שבע ממשהו אחר. הרי האדם בטבעו איננו שבע.
תמיד הוא רוצה יותר, השאלה מה הוא רוצה יותר.
זה מה שאומר רבי חנינא,
נחוניה, סליחה, בן הקנא.
משנביו.
כן.
כי זה מה שהיה. אז זה הגיע מהודו,
וכנראה זה היה הכי נוח
לרכוש את
הצחורה הזאת ולמכור אותה.
מה הבעיה?
הבדיקה של התכלת.
לא, דווקא האינדיגו זה זיוב של התכלת.
זה מה שהגמרא קוראת לו כלאילן.
שמי ששם כלאילן בבגדו ואומר תכלת הוא,
הקדוש ברוך הוא עתיד להיפרע ממנו.
וזה אגב, זה אחד הדברים שעוזרים לזהות את התכלת הקדומה.
היא צריכה להיות דומה בדיוק לאינדיגו.
ואכן כך, התכלת שהיום מייצרים היא דומה לאינדיגו בול.
לא רק זה שהיא דומה,
המבנה המולקולרי של החומר הוא אותו הדבר.
רבי חלפתא, משנה ו',
רבי חלפתא, איש כפר חנניה,
אומר,
עשרה שיושבין ועוסקין בתורה,
שכינה שרויה ביניהם. לפני כן כתוב
שכינה ביניהם.
כאן היא שרויה.
כמובן שיש לה קביעות.
למה עשרה?
כי עשרה זה המינימום של עדה, שנאמר, אלוהים ניצב ועדת אל.
למה עשרה?
עשר, לפי זיכרוני,
זה שלוש פעמים שלוש,
ועוד אחד.
שלוש זה חבורה.
כלומר, בלי שלושה אין חבורה, אין החלפת דעות.
וחבורות,
כלומר, חבורה של חבורות זה שלוש כפול שלוש.
וצריך אחד שקולט את דברי כולם.
אז זה עשרה.
בסדר?
זה המינימום של חברה מינימלית.
לכן גם אברהם אבינו,
כשרצה להציל את
סדום ועמורה מן ההשמדה,
אולי יש חמישים צדיקים, ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים, עשרה.
ויאמר לא אשחית
בעבור העשרה.
למה אברהם לא יורד לתשע, שמונה, שבע וכולי?
כי אברהם מבין שאם אין עשרה צדיקים בתוך העיר,
אז הקושייה היא על הצדיק, למה הוא נשאר בה?
כן? כלומר,
אתה כ-כבר אין תקווה לתקן את החברה.
צריך איזה מיקרו-חברה, צריך עשרה.
אם לא, אז מצילים את הצדיק, כמו שהצילו את לוט,
כן? אבל לוט לא בסדר שהוא נשאר במקום.
זה נקרא שכינה שאולי בן אדם,
בשם שנאמר אלוהים ניצב בעדת אל.
בקרב אלוהים ישפוט, ומנין אפילו חמישה שנאמר ואגודתו
על ארץ יסדה. מה זה אגודה? זה חמישה. למה זה חמישה?
כי הפיזור הוא ארבעה, החמישי מחבר.
כמו שמצאנו שבצלעות של האדם,
הצלע החזקה שכנגד הלב נקראת החומש,
כי היא הצלע החמישית.
ויכאו על החומש מקום החוזק שלו, מכאן הביטוי תחמושת.
תחמושת זה דבר שנותן כוח.
אז ומנין אפילו חמישה, שנאמר, ואגודתו על ארץ יסדה, ומנין אפילו שלושה, שנאמר,
בקרב אלוהים ישפוט.
מה זה בקרב אלוהים?
אלוהים זה שניים.
אז איך אתה אומר שלושה?
יש לנו כלל בהלכה.
שני דיינים
יכולים לשפוט.
כן, אומרים, אל תדון יחידי.
אבל שניים שדנו דינם דין, כך אומרת הגמרא,
אלא שנקראו בית דין חצוף.
כלומר, זה לא יפה לדון שניים,
כי הם כאילו לא זקוקים לשלישי.
לכן מה שעושים אין בית דין שקול, יש לנו כלל אין בית דין שקול,
מוסיפים עליו עוד אחד.
לכן אם כתוב בקרב אלוהים, כי הנה בתוך הבית דין ישפוט,
משמע שהקב"ה נמצא איפה שיש שלושה דיינים.
שלושה דיינים גם כן טוב,
וזה סוגים שונים של דרגות שונות של השראת השכנים.
ומנין אפילו שיניים שנאמר,
אז נדברו יראי השם משל ראו ויקשב השם וישמע.
ומנין אפילו אחד.
אז לפני כן היה כתוב שאדם אחד שיושב ועוסק בתורה,
הכסף הוא קובע לו שכר.
וכאן כתוב משהו יותר חריף.
ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
וברכתיך לשון יחיד.
כן? היה צריך להגיד בכל מקום אשר תזכירו את שמי, אבל אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
אז זה לכאורה יותר חזק ממה שנאמר לפני כן שהוא רק נוטל שכר.
אלא זה כנראה תלוי בשאלה למה הוא לומד.
האם הוא לומד לשמה
או לומד שלא לשמה.
אם הוא לומד לשמה,
אז השכינה שורה עליו,
לומד שלא לשמה נוטל שכר, כי גם כשלומד שלא לשמה,
מקבל שכר.
כן?
שניים שונים, גם שנייה, תורתית. נכון.
נו, אז מה?
כי לפני כן יש הבדל בין דברי תורה
ליושבין ועוסקין בתורה.
כלומר, שניים שיושבין, ויש ביניהם דברי תורה.
הם לא התיישבו כדי לעסוק בתורה, זה לא העסק שלהם. כאן הם יושבים ועוסקים,
יש להם קביעות.
אז יש הבדל בין מי שקבוע בלימוד תורה למי שלא קבוע בלימוד תורה.
יש לזה השלכות לגבי ביטול תורה,
למשל,
כן? האם זה טוב
לטייל או שאני צריך לשבת בבית המדרש?
אתם אומרים.
תלוי מי אתה.
אם אתה קבוע בלימוד התורה,
אז אל תתבטל, אל תלך לטייל.
אבל אם אתה לפעמים לומד, לפעמים לא לומד, אפשר לתאר.
כן? כלומר, יוצא לפי זה שביטול תורה הוא דבר מדורג,
משתנה מאדם לאדם.
יש למשל ברמב״ם,
בהלכות מלכים, הוא כותב שהמלך
אסור לו להשתכר.
למה? כי הוא מתבטל מן התורה.
אסור למלך לשתות יין.
לכאורה,
אם זה בגלל ביטול תורה, גם אני, שאני לא מלך, גם כן יהיה אסור לי לשתות יין.
וזה לא מצאנו שאסור לשתות יין.
מזה לומד בעל אבן האזל,
רבי איסר זלמן מלצר,
שהיה מגדולי ישראל במאה ה-20 בירושלים,
ומזה לומד שביטול תורה הוא תלוי באדם גם כן.
זה מדרגות באדם.
יש ביטול תורה.
כאמור למשל אדם שכל כולו עסוק בתורה כל רגע ורגע,
אפילו דקה אחת של ביטול תורה הוא נענש על זה.
ולעומת זה, אנשים שהם חיים את החיים הטבעיים,
הנורמליים, החברתיים,
לא יידונו על זה, לא ייענשו על הדבר הזה.
מה, מה? וואי, וואי. זה קשה? לא, זה לא קשה, זה עוד אדם.
אשריכם, פה היושבים
בכיתה הזאת, שכולם עוסקים בתורה יום ולילה,
זה משהו אחר. טוב,
משנה ז',
רבי אלעזר,
איש ברטוטה,
אומר,
תן לו משלו,
שאתה ושלך שלו,
וכן בדוד הוא אומר, כי ממך הכל ומידך נתנו לך.
מה בעצם רבי אלעזר במשברת אותה אומר?
שכי אתה נותן לקדוש ברוך הוא,
אתה בעצם לא הפסדת כלום, כי ממילא זה לא היה שלך.
כן?
תן לו משלו, כי אתה ושלך שלו.
טוב, הדברים האלה הם פשוטים, אבל צריך להבין יותר לעומק.
כן? השאלה היא, מי זה אתה?
כן, תן לו, כי אתה ושלך שלו. מי זה אתה, אז?
אתה זה הנברא.
מה ההגדרה של הנברא?
מי שיש לו בורא.
מה ההגדרה של בורא? מי שנותן מציאות לזולתו.
כן, כלומר,
הקב"ה הוא הנותן,
ואז בעצם מה אני מקבל?
ואם נדייק יותר, ונעבור לתחום הרצון,
הקדוש ברוך הוא יש לו רצון להשפיע ואין לו רצון לקבל.
לעומת זה, הנברא יש לו רצון לקבל.
ואז במובן הזה, הנברא הוא ההפך מהקדוש ברוך הוא.
אם הוא ההפך מהקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא הטוב המוחלט,
יוצא שהנברא הוא הרע המוחלט.
מזעזע.
בעצם יוצא שאני לא יכול שלא לרצות לקבל,
ולרצות לקבל זה הרע.
אז אני רע.
אז הקיום שלי חסר משמעות, הוא אבסורדי.
אז מה עושים?
יש כמה אפשרויות.
אפשרות אחת,
זה לומר שאני אלוה.
יש כאלה שחשבו, בסדר, אם הוא האלוה, אז הכל בסדר, הכל שלו.
ויש אפשרות אחרת, זה להתאבד,
לבטל את הקיום.
איך אפשר להתאבד?
הבודהיסטים מצאו דרך יעילה מאוד,
זה להיעלם מבחינה רוחנית עד שבסוף האני נעלם.
זאת אומרת, זה נירוונה.
אפשרות שלישית
זה לעשות מה שהיהדות אומרת.
לקבל על מנת להשפיע.
אני מקבל, אבל קבלתי היא לא בשביל עצמי, אלא בשביל זולתי.
מי זה הזולת?
אפשר להגיד בן אדם אחר. אבל אז זה לא לגמרי זולת.
למה? כי גם אני בן אדם.
יש ביני לבין החבר שלי מכנה משותף מסוים שעושה שבעצם כאשר אני תורם לו, אני גם תורם לעצמי.
אנחנו חיים בחברה.
הזולת המוחלט זה הקדוש ברוך הוא.
כלומר, אני מקבל כדי לעשות
לא נחת רוח.
ואז יוצא שהנתינה היא נתינה אמיתית.
לכן אומר לך רבי אלעזר איש בר תותה, תן לו משלו,
כי אתה ושלך שלו,
ואז יוצא שכאשר אתה מכיר בזה ששלך וכל אשר לך שלו,
כבר אין פגם בזה שאתה מקבל.
אז זה כדי ליישב את האדם,
לפייס אותו עם העובדה שהוא מקבל.
הוא מפייס עם עצמו בעצם.
וכן, בדוד הוא אומר,
כי ממך הכל ומידך נתנו לך.
למה הדוגמה לקוחה מדוד? תגידו, כי הפסוק נאמר על ידי דוד.
מה אפשר לעשות?
אני חושב שזה משהו אחר.
דוד הוא המקבל האולטימטיבי,
כי הרי הוא המלך.
הוא המלך האידיאלי.
מלך זה מי שכל-כולו כולל בתוכו את כל הציבור.
הוא המקבל שבכל הממלכה כולה. הוא המקבל.
והוא בא עם ההכרה שזה לא שלו,
אז לכן הוא חי בהרמוניה פנימית.
לכן דווקא מדוד יש לומר, יש ללמוד.
טוב, עכשיו יש המשך, רבי שמעון אומר, אבל זה נראה לי שזה ידרוש אריכות מיוחדת.
נשמור את זה בעזרת השם יתברך לפעם הבאה.
שלום.
