שלום וברכה, קהל קדוש.
הגענו לימים היסטוריים
של הכרעות היסטוריות,
ואז אנחנו נמצאים במצב טוב.
כמו שנאמר בספר ישעיהו,
לך עמי,
בוא בחדריך,
וסגור דלתיך בעדיך,
חבי כמעט רגע
עד יעבור זעם.
פסוק זה נתפרש במדרשים כמתייחס
למלחמת גוג ומגוג,
המלחמה שבה יש הכרעה
סופית
של גורל התרבות האנושית.
ישעיהו, מה, אתה לא זוכר?
כן, עכשיו, זה,
ועל זה נאמר,
והתגדלתי והתקדשתי,
ונודעתי לעיני עמים רבים,
וידעו כי אני אשם.
אנחנו מתפללים שהדברים האלה יוכרעו בימינו אלו ממש.
ובכן, אחרי כל זה, האם אנחנו פטורים מלהמשיך ללמוד תורה?
התשובה היא לא,
אנחנו חייבים ללמוד תורה.
להצלחת עם ישראל.
להצלחת עם ישראל, נכון.
ובכן, אנחנו ממשיכים בספר נתיבות עולם מאת רבנו הגדול,
מהר"ל מפראג.
בנתיב,
נתיב הביטחון, פרק א'.
נתיב הביטחון, במהדורה שלפניכם,
בכיתה,
מהדורת ברקוביץ',
זה בתקצ"ג.
עמוד תק"ג,
נתיב הביטחון,
פרק א'.
יש, אתם אומרים, זה טוב לבטוח בשם,
כן?
צריך לבטוח בשם.
מיד עולה השאלה, מה זה לבטוח בשם?
האם זה אומר
שאני צריך לקבל,
שכל מה שיקרה יהיה טוב?
לא,
הרי אנחנו רואים
שגם הבוטחים בשם
לפעמים נפגעים, אז איך אתה יכול להגיד ביטחון בשם?
מה התוכן של הביטוי הזה?
יש ספר שכתב רמב״ן,
ספר האמונה והביטחון.
יש גם ספר של רבי אברהם בן הרמב״ם,
שנקרא כפאית אל-עאבדין,
או המספיק לעובדי השם,
ושם יש כמה פרקים על מידת הביטחון.
כמו כן גם בספר חובות הלבבות,
לרבנו בחיי
בן יוסף אבן פקודה,
הדיין מסרגוסה,
גם שם יש שער שלם הנקרא שער הביטחון.
כך שכאשר המהר"ל כותב את נתיב הביטחון,
יש מאחוריו כבר ספרות שלמה שעוסקת בדבר הזה.
מה?
על ביטחון זה רבנו בחיי.
אחר כך אתה מוצא אצל רבי אברהם בן הרמב״ם
ואצל הרמב״ן.
ייתכן שיש עוד פה ושם,
אני לא עברתי על הכל.
אז יש הרבה פסוקים גם שמדברים על ביטחון בתנ״ך,
וצריך לדעת איזה עיקר,
איזה תפל וכדומה.
בספר משלי,
כן, הרי דרכו של המהר "ל
לפתוח תמיד עם פסוק ממשלי,
כמו רבנו בחיי גם כן בפירושו לתורה.
בספר משלי, בטח אל השם בכל לבבך,
ואל בינתך
אל תשען.
אז יש פה השלמה.
שלמה המלך עליו השלום רצה לומר,
האדם ישים ביטחונו בו יתברך ביטחון גמור,
על מה שהוא צריך,
ואל יישען על בינתו,
כלומר, כי על ידי תבונתו יוכל להשתדל מה שצריך אליו,
רק,
כלומר, אבל ישים על השם ביטחונו.
כי אף שצריך לעשות כל מעשיו בחוכמה,
ואין סומכים על הנס,
כן, אדם לא יאמר ,
מכיוון שאני בוטח בשם,
אז אני אעשה את כל השטויות שבעולם ללא אמצעי בטיחות וכולי.
מכל מקום, אל יישען על תבונתו בלבד.
כלומר, כי חוכמתו תגרום לעשות מה שירצה,
רק יבטח בשם שהוא יוציא מחשבתו אשר חפץ לעשות אל הפועל.
אתה רוצה להבין למה?
למה על בינתך אל תישען?
כי בינת האדם מוגבלת.
מה הוסיפו?
נכון , נכון, זה פרשנות של אמרה.
ואמר...
זה שינוי משמעותי, לכן המהר "ל פירש את זה,
הרי המהר "ל יודע שאדם,
הקדוש ברוך הוא נתן לו חוכמה,
זה אומרים, אל תשתמש בחוכמה,
ואז תוכל לעשות כל השטויות שבעולם.
מה אומר משלי?
אז לכן אומר משלי,
מה שהמהר "ל הסביר ,
שעכשיו קראנו,
והוא שצריך לא לחשוב שרק בינתו היא זו שתביא אותו לתוצאות רצויות,
אלא הוא גם צריך לבטוח בשם.
הוא מבין את הפסוק כי פשוט הוא אומר,
זה פשוטו של הפסוק.
הרי מה זה ואל בינתך אל תישען?
האם זה אומר שהבינה אין לה משמעות,
וכי הקדוש ברוך הוא סתם נתן בינה באדם?
לא,
אלא אל בינתך בלבד אל תישען.
דבר פשוט.
ואמר,
אין נתק בין שני החלקים האלה.
הראיה שאין נתק זה שהם באותו פסוק.
לא, הוא לא אמר תתעלם מהבינה,
הוא אמר אל תישען.
כלומר,
אל תחשוב שרק בינתך,
וזה המשמעות של המילה בלבד,
שמוסיף ההערה, אני חושב שזה מאוד הגיוני,
כן?
אל תישען, שען רק על בינתך.
אדם שיש לו ביטחון בשם,
האם בגלל זה הוא לא יבדוק את המעצורים של הרכב שלו?
ברור שיבדוק,
כי אם הוא לא בודק,
הוא עשוי לעשות תאונה קטלנית.
מי התיר לו?
מה?
כן, הרי זה מפורש בתורה, ועשית מעקה לגגיך.
תגיד, למה צריך מעקה?
אני בוטח בהשם, אם מישהו צריך ליפול,
ייפול, לא צריך ליפול, לא ייפול.
זה לא עובד ככה,
נכון?
רב זושה, היה לו ביטחון מוחלט,
ואז מה הוא עשה?
בסדר, רב זושה היה אומר,
ריבונו של עולם, אני רעב, ואז היה מגיע האוכל.
ואם הוא לא היה מגיע?
בסדר.
ואמר,
בטח אל השם,
ולא אמר בטח בשם, שזה הביטוי המקובל.
אשרי אדם בוטח בך.
לא,
אשרי אדם בוטח אליך.
אז מה זה לבטוח אל השם?
מה?
אני לא יודע,
אם הייתי צריך לנחש, הייתי מצטרף אליך.
הבעיה היא שמכיוון שהמהר"ל טרח להסביר לנו,
למה שאני אטרח?
ואמר בטח אל השם ולא אמר בטח בשם.
כי מדבר בשעת מעשה ובאותה שעה.
ישים מחשבתו וביטחונו אל השם שיהיה עמו.
ודבר זה הוא כמו תפילה אל השם יתברך.
ואילו בטחו בו,
נאמר על שֶיָשִׂים האדם ביטחונו בו יתברך ואינו מדבר על שעת מעשה.
סליחה.
אז יש הבדל בין לבטוח ב לבין לבטוח אל.
לבטוח ב זה הנהגה כללית,
תמיד אני בוטח בשם.
אבל כשאני נמצא במעשה שבו אני צריך סייעתא דשמיא,
אני בוטח אל השם.
כלומר, זו תפילה בעצם.
ואל השם רצה לומר כי בשעת מעשה ישים...
מה?
מה הבעיה?
כן,
אליך השם נפשי אשא,
למשל.
מה זה אליך נפשי אשא?
זאת אומרת, זה סוג של תפילה.
אתה פונה אל השם.
לא, זה מצוין, רק שזה בשעת מעשה.
לעומת, כשאדם בוטח בשם, זה הנהגה כללית בחיים.
אני שואל,
איך, האם אתה בחייך חושב שתסתדר לבד?
לא, אני בוטח בשם.
זה הנהגה כללית.
אבל עכשיו מגיע מעשה ממש.
המעשה שבו אני צריך להצליח משהו ספציפי,
פה אני פונה אל השם,
בסדר?
נו.
הוא
מביא פסוק אחר.
תחילה, הוא לא מביא את הפסוק שהבאת.
יש פסוק, בטח בשם ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה,
זה אני מסכים.
אבל עכשיו הוא בא להסביר פסוק אחר,
זה הפסוק שאומר בטח אל השם,
הוא רוצה להסביר מה פירוש אל,
בסדר?
אז הוא מסביר שזה סוג של תפילה,
או משהו מעין תפילה,
בשעת מעשה,
מה כל כך מסובך?
ולשם רצה לומר כי בשעת מעשה ישים ביטחונו ומחשבתו אל השם יתברך,
שיעזור לו בכל אשר צריך להשתדל.
כי, עכשיו, למה זה ככה?
כי כאשר בוטח בו יתברך ולא יישען על תבונתו,
אז יעשה השם יתברך בקשתו.
כלומר, אם האדם בוטח רק בבינתו,
אז הקדוש ברוך הוא אומר,
טוב, לך תסתדר לבד, אני לא בעסק .
אתה הרי בוטח במשהו אחר, לא בי.
אבל ברגע שהוא לא נשען על בינתו,
והוא פונה אל השם,
אז הקדוש ברוך הוא מעורב.
כלומר,
הזמינו את הקדוש ברוך הוא להתערב.
מה?
לא, לא,
לא, לא, זה בדיוק ההפך ממה שאמר לך מהר "ל מקודם,
שצריך להשתמש בבינה ולא לעשות שטויות,
כי אם אתה אומר 100 אחוז,
אז הבינה שלי לא בעניין.
נכון.
מי כתב את זה?
נכון, יפה.
את מי אנחנו לומדים?
המהר "ל, יפה.
אז אם היית צריך להביא הוכחה שהמהר "ל איננו רבנו בחיי בן פקודה,
אז הנה סיפקת.
תודה רבה שסיפקת לנו הוכחה, כי לא ידענו.
נכון, נכון, נכון, נכון.
זה הרעיון,
כן.
זה בדיוק העניין של השלמת מעשה בראשית.
שהקדוש ברוך הוא מבקש מן האדם להיות שותף.
הרי זה מה שדיברנו כמה פעמים בהמצאת האש.
איך האדם גילה את האש?
שני אבנים שמי נתן לו?
הקדוש ברוך הוא נתן לו שני אבנים, נכון?
למה לא נתן לו לפיד בוער?
יפה, אז זה בדיוק מה שאמרת.
זאת אומרת, יש פה שותפות.
היית נכון, זה אחרת, אז אתה בעצם...
או שמא נאמר?
שהקדוש ברוך הוא מעוניין בשיתוף האדם.
הרי, למשל,
אסור לי להתפלל אל המת,
אבל אל אדם חי,
אני יכול לבקש מֵחַי שיעזור לי משהו.
למה זה לא עבודה זרה?
כי זה הזירה שבה האדם נבחן.
כל שדעת הבריות נוחה הימנו,
דעת המקום נוחה הימנו.
אז בקיצור,
זה מה שאומר המהר "ל.
אני חושב שזה מאוד הגיוני,
זה מאוד יהודי.
זאת אומרת,
אם אתה אומר, רק הקדוש ברוך הוא פועל,
הרי זה הסיפור הידוע לאותו אחד שטובע בים ואומר שאלוהים יציל אותי.
מגיע מסוק,
הוא אומר, לא , לא, אלוהים יציל אותי.
אחר כך מגיעה הספינה,
לא, לא, אלוהים יציל אותי.
וכולי וכולי, בסוף הוא מגיע למעלה,
הוא אומר, למה לא הצלת אותי?
הוא אומר,
שלחתי לך מסוק, שלחתי לך ספינה.
בדיוק,
טוב.
הגבול זה להבין שהקדוש ברוך הוא רוצה להיות שותף בנעשה עם האדם,
זה מה שכתוב כאן.
כי כאשר בוטח בו יתברך ולא ישען על תבונתו,
אז יעשה השם יתברך בקשתו, וזה שאמר הכתוב,
חרדת אדם ייתן מוקש,
ובוטח בשם יסוגב.
רצה לומר, כי כאשר האדם יחרד,
מורה זה על מיעוט ביטחון אשר יש לו בו יתברך.
ודבר זה ייתן אליו מוקש,
כי הוא הפך מה שאמר בוטח בשם יְשֻׂגָּב.
שרצה לומר שהוא מתחזק ביותר בשביל ביטחונו שֶׂשָּׂם בו יתברך.
כי כאשר יחרד,
מורה כי אין לו ביטחון כלל,
ודבר זה מוקש אליו.
משום נשגב, כלומר ינצל,
כן, כתוב מגדל עוז שם השם,
בו ירוץ צדיק ונשגב,
כן, לסגב הכוונה להציל, ויסגב אביון מעוני,
כן.
ובפרק אתה רואה,
הנה, פה יש הסיפור המפורסם,
ההוא תלמידא דהוה שקיל ואזיל לבתריה דרבי ישמעאל בר יוסי,
רבי יוסי.
כלומר, היה תלמיד שהיה הולך
אחרי רבי ישמעאל ורבי יוסי.
עכשיו,
כאן ההערה להשמיט, אבל כתוב בגמרא שזה היה בשוקה דציון.
מה זה שוקה דציון?
רחוב הנקרא ציון,
שבו היו הזונות בטבריה.
חזייה דקא מפחד.
ראה אותו,
רבי ישמעאל ורבי יוסי,
ראה שהתלמיד חרד, מפחד.
אמר ליה, חָטָאתָ,
אתה חוטא.
לא ברור בדיוק.
יכול להיות, יכול להיות שזה הכוונה.
דכתיב,
פחדו בציון חטאים.
אמר ליה,
והכתיב, אשרי אדם מפחד תמיד.
מה אתה אומר לי שאני לא בסדר שאני מפחד?
ציינה לו, ההוא בדברי תורה הכתיב.
זה נאמר בדברי תורה,
שאדם צריך לחשוש שייכשל בדברי תורה.
יהודה בר נתן הווה שקיל ואזיל באטרה דרב אמנונה.
אז ידע כמתנח.
כן, יהודה בר נתן היה הולך אחרי רב אמנונה.
אמנונה זה שם מעניין,
זה מישון אמונה.
והוא ראה אותו נאנח.
אמר לייסורין כבאיה הוא גברא לאתויה נפשה.
אותו אדם רוצה להביא על עצמו ייסורין, דכתיב,
כי פחד פחדתי ויטייני,
ואשר יגורתי בא לי.
זאת אומרת, אם אתה מפחד, אתה מזמין את מה שאתה מפחד ממנו.
אמר לו, והה כתיב, אשרי אדם מפחד תמיד.
כלומר,
גם הוא שואל, מה עם הפסוק הזה?
ההוא, בדברי תורה כתיב, זה נאמר על דברי תורה.
אז אם כן, אנחנו רואים פחד או הנחה,
זה חיסרון באמונה.
מה?
ירא השם,
כן.
זה נכנס,
ירא השם,
זה בדברי תורה.
אגב, מה זה ירא השם?
זה לא פחדנות,
זו הכוונה שאדם יש לו יראת שמיים,
יש לו גם יראת הרוממות, זה יכול להיות.
בעור זה.
כן.
מה ההבדל בין פחד לבין חש?
לאו דווקא, חרדה זה פשוט יותר חזק.
חרדה זה שהאדם מעורער לגמרי,
פחד, הכוונה שהוא עדיין שומר על שליטה מסוימת.
זה מה שאתה הצעת,
ולכן כשאמרתי לך שזה לא ההסבר לפי דעתי,
אתה בכל זאת מנסה לדחוף את ההסבר שלך.
מה?
אנחנו לא מדברים על תופעות פתולוגיות,
אבל גם בתופעה פתולוגית, הרבה פעמים הנטייה
של הפסיכיאטרים זה לא לתת אמון ביכולת של האדם להתגבר.
אני לא אומר שאין תופעות בלתי נשלטות לפעמים, אבל באופן כללי,
גם האדם שעשוי להיכנס לחרדה,
ויש כל מיני דברים שקרו,
נפגעי חרדה וכדומה,
עיקר הריפוי של האדם זה לא על ידי כדורים,
אלא על ידי תודעה.
כן.
כן,
ברור, אפשר לעשות מה שנקרא פחד בתור אמצעי פעולה,
זה כן.
אדם בן חושש.
כן,
אבל פה לא מדובר על זה,
הוא מדבר על הפחד במובן הזה שהאדם לא בוטח בשם.
זה הכוונה.
אם האדם היה בוטח בשם,
אז פסקה אותי בכל העולם,
נכנס למקלע.
ודאי שהוא נכנס למקלע.
נכון,
לא בפחד, אלא בגלל שצריך לעשות את זה,
כן?
בזמן האזעקה צריך להיכנס לממ "ד, זה נכון.
איך שמואל לא רצה ללכת?
אה,
אז אתה אומר, שמואל אמר, איך אלך,
ושמע שאול והרגני.
אומר על זה הרמב״ם,
שבזה שמואל חטא.
לדעת הרמב״ם, זה חטא של שמואל.
לא חטא של עבירה על השולחן ערוך,
אין בשולחן ערוך הלכה, אסור לפחד.
אבל זה חיסרון במידות.
אני לא מחזיר קצת את שמואל.
אה, כן, כן, בוודאי.
במיוחד לפי רבי אברהם בן הרמב״ם, שהנביאים,
לפי רבי אברהם בן הרמב״ם, שהנביאים הם מוגנים.
ולכן מה שאסור לסתם אדם לעשות,
להסתכן ללא צורך, אצל הנביאים הם כן צריכים להיכנס לסכנה,
כי כיוון שהם שלוחי השם, ברור שהם יצליחו.
חג פוגל הוא לא היה צריך לחג מהחטא,
אלא לחג מהחטא.
נכון.
ביאור זה, הנה כאן הוא מסביר לך.
כי המפחד הפך הבוטח בו יתברך,
שהבוטח בו יתברך אינו ירא.
כמו שאמר שלמה, חרדת אדם תן מוקש ובוטח בשם ייסוגיו,
ולכך אמר,
ייסורין בעית, כלומר, אתה רוצה ייסורין.
דרך אבן שאין בך ביטחון,
אתה גורם לייסורין שיבואו.
כן, זו תופעה גם פסיכולוגית ,
שהאדם מזמין לעצמו את המאורעות
שבהם הוא ייפגש.
כן,
אני חושב שפרויד מספר את זה.
כן, משהו כזה, בדיוק.
פרויד מספר על אישה אחת שאמרה,
אני לא יכולה לנסוע למקום פלוני,
ברור לי שאני אשבור את הרגל.
אז היא בסוף שוכנעה לנסוע,
ושברה את הרגל.
פרויד מסביר כי האדם מזמין.
זה לא משהו מיסטי,
זה בסופו של דבר תהיה התנהגות שתסתיים בסוף בשבירת הרגל.
כן, אז מה?
כן, אדם מחליט אם להיות חולה,
לא להיות חולה, הוא לא רוצה לצאת לבית ספר.
כן, לא רוצה, היום לא בא לי בית ספר,
יש בחינה במתמטיקה, לא בא לי, לא בא לי, לא בא לי, בסוף אומרים,
הבחינה בוטלה.
אה, אני מרגיש מצוין.
כן,
בסדר, טוב.
זה לא אני.
כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו,
אין צורך שיהיה ירי מן השבירה כאשר הוא חזק,
אבל כאשר הוא רע,
קל הוא השבירה,
וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם.
והוא כמו כלי רעוע שנאמר, פחד, פחדתי,
ויטייני,
מפני שהוא כלי מרוע בשביל הפחד.
כן,
מפורסם
שהעוזר של השר מגיע אל השר ואומר,
אשר יגורתי בה,
אומר שייכנס.
לכך,
גבי ההוא,
במתנח,
לגבי אותו שנאנח, אמר ייסורין כבית וכו',
מפני כי הנחה שוברת חצי גופו של אדם.
כלומר, כשאדם נאנח,
אז הוא מזמין איזשהו סדק בחוסן הפנימי שלו.
ונחשב בשביל זה כלי מרורע ביותר,
ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי,
והאודי מפחד, דאמר חטא את, כי החטא קרוב לו השבירה,
בשביל חטאו, ולכך הוא מפחד תמיד.
הוא מקשה והקטיב אשרי אדם
מפחד תמיד, ומוקלה, כלומר, מעמיד את זה בדברי תורה.
בדבר זה יש לו טעם מופלג מאוד.
כי כאשר הדברים הם שייכים לאדם עצמו,
אין ראוי להפסד כי מצד החטא.
בוודאי אין ראוי לפחד שאין האדם עומד לפורענויות,
אלא אם כן היה גורם החטא כדלהל,
שאז הוא כלי קרוב לשבירה,
ולפיכך אמר חטאת,
שאם לא כן, לא היה לו פחד כלל.
כן, בעבודה.
זה כמו שלמשל, אדם עובד את השם,
בשעת עבודה יש עירה והפחד.
זה חלק מדרכי העבודה.
זה לא המלצה של אישיות.
כלומר,
לא אומרים תהיה כל הזמן ירא ומפחד.
זה כמו שלמשל,
בשעת וידוי.
כאשר האדם מתוודה,
הוא צריך גם לחוש צער.
האם זה אומר שאדם ש...
שצריך להתוודות, צריך כל הזמן להרגיש צער, לא.
הצער זה בשעת הווידוי,
לא לפני ולא אחרי.
ואז אותו דבר, גם לפניו נעבוד, משפט העבודה זה דרך העבודה,
לא לפני, לא אחרי.
כל פעם שהוא אומר וידוי,
הוא מתעמק עוד יותר,
הוא מבין את זה עוד יותר.
דיברנו על זה כשלמדנו הלכות תשובה לרמב״ם
לגבי ההלכה המוזרה לכאורה,
שעבירות שהוא כבר התוודה עליהן
וחזר בתשובה ביום כיפורים שעבר,
חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים החדש,
שזה באמת דבר תמוה, תמוה, לכאורה,
נכון?
ואז הבאנו את הפירושים השונים,
בין היתר הפירוש שלך,
ודחינו אותו.
כן, כן, לא, בסדר, לא, לא, בסדר, ויעיינה כבודו באורות התשובה,
פרק ז', פסקה ז',
ודעת לנפשך ינעם.
לא, אין שום צורך,
כי זה לא הנושא שלנו,
אני רק מפנה אותך,
אורות התשובה, ז', ז', בסדר?
אוקיי.
ולכן התורה.
שכבר התבהר במקומות הרבה,
כי אצל התורה נחשב האדם שבור.
זה בסדר.
כלומר, התורה היא לא מהעולם הזה,
היא מספרת קיום אחר לגמרי.
ולכן, כדי להיפגש עם התורה,
משהו צריך להיות שבור בקרבי.
ולפיכך אמרו פרק אין דורשים,
לא יערכנה כסף וזהב וזכוכית וכל כלי פז.
אלו דברי תורה שקשים לקנות כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית.
והטעם ביארנו בפרקים,
כי קשה על האדם.
האמת היא שבפסוק כתוב, זכוכית,
בחולם.
והטעם ביארנו בפרקים,
וזה, מה זה בפרקים?
מה, הר "ל כתב את שמונה פרקים לרמב״ם?
פרקים הקודמים שהוא...
לא,
לא,
לא, לא.
כשהוא אומר הפרקים, הוא מתכוון לפרקי אבות.
לפירוש שלו על פרקי אבות, הנקרא דרך חיים.
והטעם ביארנו בפרקים כאמור בספר דרך חיים,
כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם.
כי תורת השם היא לא תורת האדם עד שיקנה את התורה,
ואז היא תורת האדם,
ולפיכך קשה לאדם לקנות התורה ככסף וזהב.
כי בעצם אתה נפגש עם תוכן
שהוא מעל האדם.
ונוחים להשתבר ככלי זכוכית,
כי אף על גב שקנה התורה,
אין זה קניין גמור,
כי לא יתחבר השכל עם האדם שהוא גשמי חיבור גמור.
ולכך בדברי תורה דווקא,
כן, יש לאדם לפחד תמיד,
כי בדבר הזה, שהוא התורה, נחשב האדם כלי שבור והוא נוח להשתבר,
ולכך יש לו לפחד תמיד,
מפני שהוא קרוב אל השבירה,
ודבר זה מבואר.
זאת אומרת,
אז ביחס לענייני העולם הזה,
או ביחס לחטאים אפילו,
אין עניין לפחד,
אין עניין להיות שבור, והשבירה היא חולשה.
אבל כאשר אתה נפגש עם תוכן שמעבר לאדם, אז יש עניין
של שבירה.
מעניין הדבר הזה,
זה קשור למידת הענווה.
מידת הענווה,
שספינוזה אמר שהענווה היא מידה לא טובה כי היא חולשה,
היא סוג של עצבות.
ועצבות זה מכלה את השלמות של הישות של האדם.
זה בגלל שאצלו הענווה איננה יכולה להיות כלפי אלוהים,
כי אלוהים הוא לא טרנסנדנטי.
לעומת זה, בספר מסילת ישרים,
הרמח"ל מסביר שכדי לדעת,
כדי להגיע לענווה אמיתית,
אפשר רק אחרי שיודעים את השם.
אני יודע את השם,
אני נפגש עם תוכן שהוא אינסופי,
הרבה יותר למעלה מההכרה שלי,
ולכן אני יכול גם להיות בעל ענווה כלפיו.
לא,
דברי תורה, דברי תורה, כל דברי תורה, למה דווקא הקבלה?
לא, כל דברי
תורה.
כן, התורה איננה,
לא, מה שרוצה לומר שהתורה איננה פילוסופיה.
זאת אומרת, נכון שאתה יכול לתת טעמים למצוות וכל מיני דברים כאלה,
אבל בסופו של דבר יש תמיד איזשהו מרכיב שהוא לא לגמרי בשליטת השכל האנושי.
למשל, הרמב״ם אומר,
אל תשאל מדוע בקורבן מוסף של ראש חודש יש שבעה כבשים
ולא שמונה.
למה הוא אומר?
כי אם היו שמונה היית גם כן שואל.
זאת אומרת, מה אומר הרמב״ם?
השכל מבין שצריך הרבה כבשים.
אז הרבה, זה יכול להיות שש,
זה יכול להיות שבע, יכול להיות שמונה.
אבל למה התורה אמרה דווקא שבע ולא שמונה?
זה לא בתחום שלך.
זה מה שהרמב״ם אומר במורה נבוכים.
אף על פי שהתורה איננה טבעית,
יש לה מבוא בעניין הטבעי.
אז מצד הטבע, יש לי שייכות אל התורה.
מצד מה שהתורה היא באה מעל הטבע, אין לי שייכות.
לכן, כדי להיפגש, צריך איזושהי שבירה פנימית.
כן?
שזה פת במלח תאכל וכולי.
כן.
ביטחון מופרז, זה מופרז,
כמו כל דבר.
איך אומר הרב קוק?
אין דבר שאין הקיצוניות מזיקתו.
כל קיצוניות זה מזיק,
לא משנה במה, גם בדברים טובים.
לא
הבנתי.
למה אי אפשר בלי קיצוניות?
כן,
אבל השאלה היא אם אתה צריך לנהוג בקיצוניות.
אז אנחנו מדברים על הגדרות.
טוב,
אז הוא בפרק הקומץ,
מה?
הכוונה שיש חשש שהוא יאבד את זה.
כן, כלומר, אדם קונה דברי תורה,
קשה לקנות כמו זהב,
וקל לאבד כמו זכוכית.
נכון,
זה מה שהוא אומר.
הוא בפרק הקומץ,
במסכת מנחות.
בעא מיניה רב יהודה הנשיאה מרבי עמי.
מי זה רבי יהודה הנשיאה?
אה, מה פתאום?
זה הנכד של רבי יהודה הנשיא.
רבי יהודה הנשיאה, הוא היה גם כן נשיא,
והוא אמורא,
כן?
הוא אמורא, הוא לא רבי יהודה הנשיא .
אז מה?
רב הוא תלמיד של רבי יהודה הנשיא, מה הבעיה?
לא, למה?
מרב,
אה, יש קרבת משפחה עם הדרך רבי חייא וכו'.
טוב,
אבל מי מדבר פה על רב?
אנחנו מדברים על רב יהודה נשיאה.
בעא מיניה רב יהודה נשיאה מרבי עמי.
מי זה רבי עמי?
תלמיד שלו.
של רבי יוחנן,
נכון?
זאת אומרת, מדובר שני דורות אחרי כתיבת המשנה.
רבי עמי בהתחלה היה תלמיד של רב הונא,
עלה לארץ ישראל, לא משנה.
ואז הוא שואל אותו,
מאי דכתיב ביטחו בהשם עדי עד,
כי ביה השם צור עולמים.
אמר ליה,
כל התולה ביטחונו בקדוש ברוך הוא,
הוא לא מחסה בעולם הזה ובעולם הבא.
כן, אז זה מה שאומר,
ביאה השם צור עולמים,
עולמים, שני עולמות, עולם הזה, עולם הבא.
עד כאן.
יש לך לדעת,
כי אצל הביטחון כתיב,
ביטחו בו עדי עד.
רצה לומר, כי אף על גב,
כי לפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע המזל שלו.
ועל זה אמר, שעל כל פנים יש לפתוח בו יתברך.
וזהו ביטחו בו עדי עד,
כי ביאה השם צור עולמים.
כלומר,
כי העולם הזה, עולם הבא, נברא בשם יוד ה.
כן, הרי עולם הבא ביוד ועולם הזה בהה,
ולכך יש לפתוח ולהתברך עד דעה שיכול להשפיע עליו מעולם העליון שהוא כולו טוב, אף
אם יש לו מזל רע בעולם הזה.
זאת אומרת, יכול אדם לומר,
שמע, איך שאני בנוי, מבנה האישיות שלי או המזלות לפי האסטרולוגיה,
אני דפוק.
בסדר,
נכון,
אנחנו נגיד שזה נכון,
זה כמו אדם שהולך לפסיכולוג כי יש לו רגשי נחיתות.
בסוף, אחרי זמן רב, הפסיכולוג אומר, אין לך רגשי נחיתות, אתה באמת נחות.
זאת אומרת,
אז השאלה היא ככה,
יכול אדם שאומר, תשמע, יש לי נתוני פתיחה גרועים.
אז אנחנו, אז הפסיכולוג לא יגיד לו...
לא, אין לך נתוני פתיחה גדולים, יש לך,
אבל אם תפתח בשם,
השם מביא לך שפע מעולם עליון יותר.
על ידי השפע מעולם עליון יותר,
אתה יכול להתגבר על הנתונים הבעייתיים שלך.
זה מה שהוא אומר כאן,
ביטחו בשם עדי עד.
לכך מי ששם ביטחונו בו יתברך,
מגיע דבר זה עד עולם העליון.
הוא עולם הבא,
ולכך השם יתברך, אז מה שאומר עולם הבא,
לא העולם שעתיד להיות,
אלא העולם העליון, הוא הבא מעל גבי העולם הזה.
לכך השם יתברך גם כן מחסה עליו בעולם הזה ובעולם הבא,
כי בא לביטחון, עושה לו השם יתברך מחסה לגמרי.
ולכך הוא יתברך מחסה עליו בעולם הזה ובעולם הבא,
במה שמגיע מחסה שלו עד עולם העליון והבין זה.
וזה נרמז במה שאמר ואבו תחבא שם,
חסד יסובנו והוא חסד עליון,
ודבר זה מגיע עד עולם הבא.
כן , מה זה?
מה?
כן,
כן, ברור, יש פה סוד.
הסוד הוא שיש מאחורי ההנהגה הגלויה, יש הנהגה נסתרת.
למשל,
בהנהגה הגלויה יש חסד מצומצם.
למשל, אדם זקוק לעזרה, עושים איתו חסד.
אם זה אומר שהוא חי כל כולו מכוח החסד, לא,
זה ההנהגה הגלויה.
אבל מאחורי ההנהגה הגלויה הזאת מסתכרת הנהגה עליונה יותר של חסד עליון.
החסד העליון הוא מתמיד,
רק הוא לא גלוי.
בסדר?
זה מה שהוא רוצה להגיד והבן זה.
בקבלה קוראים לזה עריך הנפין לעומת זר הנפין.
זה מה שהוא רוצה לומר.
וזה מה שאומר כאן,
חסד יסובבנו, זה לא החסד הרגיל,
אלא החסד העליון, שהוא סובב, הוא למעלה.
מקיף,
סובב,
איך אני יודע שזה כך צריך לקרוא ולא בלמד?
כי אני קורא בפנים,
כתוב סובב בן הון בית.
לא, זה לא רק זה, צריך גם לקרוא.
יש סתירה בין הנקרא לבין הנשמע,
זה קורה לפעמים,
נכון, טוב.
ובפרק הרואה,
לנו רבנן,
מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך.
ושמע כל צווחה.
מה זה צווחה?
זאת אומרת,
קרה אסון באיזשהו מקום.
ואמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי.
עליו הכתוב אומר, משמוע רעה לא יירא,
נכון ליבו, בטוח בשם.
אמר רבא, היקרה מרשע לספי מדרש ומספי לרשע.
מדרש מרשע לספי משמוע רעה לא יירא, משום דנכון ליבו.
מספל ירא שם, משום נכון ליבו, בטוח בשם, משמורה לא יירא.
כלומר, זה כמו ביצה ותרנגולת.
כן, ש...
מה?
השאלה, מה מתחיל?
האם הכל התחיל מתרנגולת,
או הכל התחיל מביצה?
התחיל מתרנגולת.
איך אתה יודע?
אין בעיה עם תרנגולת.
אה?
אין בעיה עם תרנגולת.
ואיך התרנגולת נולדה?
שרנצה אותו.
טוב, אז אתם, יש לכם הכרעה בשאלות חמורות?
כן,
טוב,
בסדר.
ודבר זה,
כי השמועה ראה כאשר הוא שומע דבר פתאום,
עניין שהוא ראה, וזה אין ראוי למישהו בוטח בשם שישמע שמועה פתאום בפעם אחת.
ואם לא היה שמו הרע,
רק היה בביתו הרע, מעט מעט,
וכל דבר כמו זה נעשה בזמן.
כלומר,
הלל, אם הוא היה יודע למשל שיש לו קרוב משפחה שהוא חולה הרבה זמן,
ואז הוא שומע קול צווחה,
הוא אומר, אולי זה בבית שלו.
למה?
כי החולה
צפוי שימות.
אבל מה שהלל בטוח זה שלא יקרה לו דבר פתאומי,
דבר בלתי צפוי.
וכיוון שלא בא בפעם אחת,
רק מעט מעט בזמן,
אין לביטחון יכול לעמוד נגד זה,
שלא יבוא דבר רע מעט מעט,
שכך הוא הנהגת העולם,
שנמצא בו הרע,
אבל שיבוא אליו שמועה פתאום,
דבר זה אינו.
כי כל דבר שהוא בלא מֶשֶׁךְ זמן,
אינו בהנהגת עולם הזה,
כי עולם הזה הוא תחת הזמן.
ולכך אמר הלל על שמועה רעה,
שהוא מובטח שאינו בתוך ביתו.
כי השמועה הרעה היא כמו פגע,
שיפגע באדם פתאום.
והוא בלא זמן, והוא מן השם יתברך,
ואינו דומה למעשה שהוא נעשה בזמן.
אבל
השמועה שישמע האדם, שהוא בלא זמן, רק בפתע פתאום,
ובשביל ששם ביטחונו בו יתברך,
אין ראוי שישמע שמועה רעה בלא זמן.
ואילו היה בביתו,
ולא נאמר לו דרך שמועה,
בוודאי הדברים שהם בזמן הם שייכים לעולם הזה.
כלומר, יכול היה לקרות באופן כזה.
אבל שישמע שמועה רעה,
על זה כתיב משמועה רעה,
ופירוש זה ברור ונכון.
מה, מה אתה לא מצליח להביא?
נכון,
זה משהו.
שמה?
יש בציבור הזה ציבור זה צדיקים ורשעים.
אנחנו מדברים על דבר פרטי, לא.
על דבר שהוא פרטי ל...
הרי אם הוא שומע קול צווחה,
לא בקול העיר,
אלא יש בית ששם יש קול צווחה,
הלל אומר,
זה מדובר על משהו פתאומי,
זה לא יכול להיות שזה אצלי.
כן, מה אתה אומר?
כן, כן, הלל היה אדם יחיד בדורו,
אז הוא ידע מה...
כן, זה ייכנס לחשבונות השמיים,
מה יש?
אפשר לפעמים להיכנס לחשבונות השמיים.
לא כל אדם, אבל הלל הוא אדם מיוחד,
ולכן הוא יודע שהוא,
הרי הוא ראוי שהתורה תינתן על ידו,
כן?
אלא שקדם בו משה,
זה לא אדם פשוט.
איך מי?
אלי הכהן.
אלי, אלי.
אבל עלי היה חטא,
שהוא לא הוכיח את בניו.
יש שם משהו.
כן, הלל היה צדיק גם הוא,
ואצל עלי היה טענה חריפה,
נכון?
התנ״ך בעצמו אומר את זה.
אף אחד לא ביקש ממך להיכנס לחשבונות השמיים.
אבל אילן נכנס, מה?
אין איסור להיכנס לחשבונות שמיים,
רק שהאדם יודע שהחשבונות לא תמיד בטוחים.
וכן, כאשר...
ומה שאמר, כי הכתוב,
מדרש מסיפא לרישא ומרישא לסיפא,
ומה רצה בזה, כן?
מה העניין הזה?
משמרה לא יירא, נכון דיבו בטוח,
כלומר, האחד מודיד את השני,
או השני מודיד את הראשון.
אבל רצה לומר, כי אם אתה רואה אדם שאין שומע שמו הרע,
תגזור אומר שלכך אינו שומע שמו הרע,
בשביל שהוא בטוח בו יתברך,
ואין סיבה אחרת לזה.
ולא תאמר כי אפשר שיהיה כאן סיבה אחרת,
כי אי אפשר לתלות בסיבה אחרת.
ולכן, כאשר רואה אדם שהוא בוטח בשם,
תאמר ותגזור, כי בוודאי אדם זה אין צריך שיהיה ירא משום הרעה,
לכך מדרש מרישה לסיפה,
משום הרעה לא יירא,
בשום כדי בטוח בשם.
וגם נכון ליבו בטוח בשם,
לכך אין צריך שיהיה ירא משום הרעה, וזה מבואר.
האמת היא שכאן עולה שאלה,
האם המציאות מוכיחה את זה?
כן?
אבל נשאל שאלה אפיקורסית,
האם זה לא קורה לפעמים,
שיש צדיק,
שדווקא פתאום שמו הרעה בא אליו, זה איוב.
כן, יוב בוטח בשם, הכל בסדר גמור, פתאום נוחתים עליו דברים בלתי צפויים.
זה דווקא כן דוגמה,
עובדה שהתנ״ך דן בזה.
יש לך אדם שאין שום סיבה שישמע שמועה רעה,
ופתאום באה.
כן,
והשמועה שקיבל יוב הייתה בהפתעה.
מה?
אז אתה אומר שהייתה סיבה מיוחדת.
בסדר,
אז זה דוגמה,
אנחנו רוצים להבין למה זה היה.
איך אומרים,
איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה.
שמעתי הסבר, אני חושב בשם הרב יצחק ניסים, זיכרונו לברכה,
שאיוב לא היה ולא נברא,
אלא כדי לשמש משל.
והוא נברא, אבל זה כדי להיות משל.
זה הכי כואב, זה הכי כואב, כל מה שהוא אמר,
מתלבטים אם הוא היה חייב בכלל.
אהה.
טוב, על הצנעה, נהניתי.
אההה.
עוד שם,
אמר רב הונה,
אמר רב משום רבי מאיר.
וכן,
תנא, משמיד רבי עקיבא, לעולם יהיה אדם רגיל לומר כל די עבדין מן שמעיה לטב עביד.
אז יש כאן טעות מצויה,
אנשים חושבים שאם כתוב לטב עביד,
הכוונה שהכל טוב, זה לא נכון.
לא הכל טוב, אבל הכל לטובה, יש הבדל.
כלומר, זה פונה בעתיד לטוב.
כי יעדי רבי עקיבא, הוה עזיל באורחא,
והוה בהדי חמרה ותרנגולה ושרגה,
מתי להדוכתא, בעי ושפיזה ולא יעבו לה,
אמר כל דוד רחמנא,
כל דוד מן שמעיה לטב,
אזל בת בדברא.
אתר יאכלה לחמרה.
עתה שונרה הכלל תרנגולה,
אמר זיקה כבה,
עתה זיקה כבה לשרגא,
אמר כל דעבדין מין שמעיה לתו עביד.
מילא תגייסה שביה למטה,
אמר להו היינו דאמרי כל דעבדין
מין שמעיה לתו עביד.
טוב, סיפור, מה?
אה?
דאמרי, לא, דאמרי שאמרתי, הכוונה,
דאמרי.
דאמרי זה שאמרתי.
רק כשהוא מכניס פה את פסח.
את פסח?
שונרה.
מה הקשר בין שונרה לפסח?
אז מה?
אבל מה,
אין חתולים מחוץ לפסח?
ודאי שיש, נו.
כן,
לכן, אבל כשיש חתול, לכן זה אולי הסיבה שאין חוששים...
אולי זה הסיבה,
אולי זה הסיבה שאין חוששים שמא גיררה חולדה.
כן, כי יש חתולים,
אז לכן אין חוששים שמא גררה חולדה.
כן,
אבל זה נראה לי שזה לא רציני מה שאתם אומרים,
אבל לא נורא, לפעמים אפשר.
אנחנו נמשיך, בעזרת השם יתברך, בפעם הבאה, שלום.
