טוב מוריי ורבותיי שלום לכולם אנחנו זוכרים או שולם עליכם מה קורה אנחנו שוב מי שהגיש לי כוס מים יבורך
מפי העליון מי זה? מי השם?
תודה רבה קטונת קטונת אבל זה טוב ביקשו ממני כל פעם להקפיד לברך ולכסות כי אחר כך אנשים מברכים אומרים אמן בבית שהם שומעים את ההקלטה ואומרים אמן סתם לחינם
ברוך אתה אדוני אלוהים מלך העולם שהכל נהיה בגברו.
העירו לי על זה כמה פעמים ועכשיו הצלחתי.
אנחנו זוכים ללמוד ביחד שוב בלימוד משותף את הספר הקדוש סוד הישראלי.
ספר שפעל רבות ויפעל עוד רבות
לבירור הזהות של עם ישראל בדור הזה.
והתחלנו בשבוע שעבר סוגיה מאוד מאוד מעניינת
שעל פניו נראה כאילו היא חורגת מנושא הספר אבל באמת
זאת הסוגיה העמוקה שנמצאת בתוך הספר הזה, וזה נבואה.
תפקידה של הנבואה, נבואה בעם ישראל,
מה זה נבואה,
למה נבואה זה דבר כל כך יסודי בהבנת הזהות של עם ישראל.
וכדי לפתוח את הסוגיה הזאת, אני רוצה לרגע שנחזור למשהו שדיברנו עליו לפני המון המון המון זמן,
זה בעצם המפתח להבנת כל הספר.
במבוא הקצר
של אברהם לבני לספר,
במהדורה החדשה זה יוצא בעמוד 11,
ראש דבר.
גם הרב צוקרמן בהקדמה שלו חוזר על הנקודה הזאת,
אבל אברהם לבני עושה את זה בצורה מאוד מאוד תמציתית.
הוא מסביר,
מי שיכול שיפתח את עמוד 11,
הוא כותב ככה: "תוכנו של חיבור זה נשאב ישירות ממקורות ישראל העתיקים, כך שהביטוי 'שיבה' בצרפתית ריטור,
ריטור,
מבטא כאן את המונח העברי 'תשובה' במובניו השונים. במובן הזה,
השם החדש של הספר קצת חוטא לשם המקורי, כי השם המקורי באמת מדבר על התשובה.
אז אברהם ליבני מחלק את התשובה לארבעה מימדים.
תשובה לשאלה,
שיבת אדם למקומו,
התחדשותו של מחזור הזמן, בסדר? לתשובת השנה,
וחרטה עזיבת החטא ושיבה אל האלוהים, שזה מה שאנחנו מכירים בדרך כלל, בסדר?
ארבעה מימדי התשובה.
למה היה חשוב לי כשאנחנו עוסקים בנבואה לחזור לתמה הזו של הספר? בסדר, זה ספר שעוסק בתשובה בסופו של דבר.
הסיפור של הספר זה התשובה.
אז למה היה חשוב לחזור לעניין הזה? כי כשאנחנו מדברים על נבואה,
אנחנו יכולים להתבונן על נבואה בשני מימדים.
מימד אחד, כמו שראינו בפעם הקודמת, זה עיסוק בעתיד.
מה זה להיות נביא?
נביא זה מישהו שמספרים לו מה הולך לקרות,
לכאורה.
ואז זה לא משנה כל כך מה הולך לקרות, יכול להיות שיקרה שהבורסה תיפול,
ויכול להיות שתפרוץ מלחמה, ויכול להיות שישראל תתקוף באיראן. אני לא יודע, יכול להיות, כנראה,
בעזרת השם.
לפי כל מה שנאמר זה מה שנקרא עומד אחר כותלנו,
בעזרת השם שתהיה הצלחה גדולה.
בכל אופן,
מה זה להיות נביא? נביא זה מי שאומרים לו את העתיד,
ואם כן, מה המשמעות של אמירת העתיד?
אז בואו ניכנס פנימה וכשתראו מה אברהם לבני מסביר,
אז זה יסביר גם את כל העניין של ארבעת ממדי התשובה,
בסדר?
אז ככה,
הגענו בפעם הקודמת לעמוד 80-81,
ראינו את הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, שהמסילת ישרים מבוסס על הברייתא הזו,
ואחר כך הוא מביא את הדברים של הרמח"ל בעמוד 81,
מתוך סוף מסילת ישרים,
לאחר שבחן בדקדקנות את כל שלבי העלייה הזאת, מסיים הרמח"ל.
שוב, נקודה שדיברנו עליה בפעם הקודמת.
תפקיד עבודת השם בעם ישראל ותפקיד תיקון המידות זה הנבואה.
זאת אומרת, היעד בסופו של דבר זה לא סתם להיות אדם טוב, אלא אדם שראוי לדיבור האלוהי.
לכן,
מסילת ישרים מסתיים בקדושה.
הקדושה, רוח הקודש, תחיית המתים.
כלומר, להגיע למצב תודעתי כזה שהקדוש ברוך הוא יכול לדבר עם האדם,
והאדם יאזין וישמע.
וכך אומר הרמח"ל, הנה, בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו,
ובעזר האלוהי אשר יותן לו, תתגבר נפשו בו,
ותנצח את הגופניות.
תנצח, הכוונה שוב,
תהיה שולטת על הגופניות, ותדבק בקדושתו יתברך.
תשלם בו, ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר, והיא רוח הקודש,
שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי.
יפה.
משום שרוח הקודש הינה התכלית המוסרית ושיאו הטבעי של לימוד התורה בקרב עם ישראל,
יכול גם הרב קוק להצהיר,
זו הצהרה מאוד מרחיקת לכת,
באמת,
חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות,
כי אם מום ומחלה,
ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת,
שהיא מוכרחת להירפא.
זה ביטוי מזעזע.
למה?
למה חסרון רוח הקודש? שוב, צריך לחלק.
רוח הקודש זה לא נבואה.
רוח הקודש זה רמה מסוימת של התגלות אלוהית.
כמו שהסברנו בפעם הקודמת,
התגלות אלוהית זה אומר שהאדם מעפיל
בתודעה שלו לקליטת המציאות בשלמותה.
כוונה, הבן אדם יכול לקלוט למשל את הכוס הזאת.
הוא יכול לקלוט את המים.
עכשיו, הוא יכול לקלוט
בראייה יותר חודרת, במיקרוסקופ, את החלקיקים שמרכיבים את המים.
זו תמונה יותר שלמה של המציאות.
אבל יש בתוך המים האלה וגם בתוך השתייה או האוכל,
יש גם חיות אלוהית,
שהאדם לא רואה אותה בעין רגילה.
אבל זה גם חלק מהמציאות.
איך אומר הארי הקדוש? משביע לכל חי רצון.
האוכל לא משביע אותנו רק מבחינה פיזית,
אלא הוא משביע את הרצון שלנו, מעורר בנו רצונות.
כשאתה אוכל, פתאום מתחדש בתוכך הרצון.
איך זה קרה?
מהצד הרוחני שבתוך האוכל.
כי כל אוכל כולל בתוכו גם מימד חומרי,
שזה המינרלים,
החלבונים,
החומרים הפיזיים שמרכיבים את האוכל.
אבל בתוך האוכל קיים גם מימד רוחני,
והמימד הרוחני הזה מחיה את האדם.
בסדר? יש תהליכי עומק שאנחנו מכירים גם,
שהמקובלים מדברים עליהם, של העלאה של כוחות חיים אלוהיים שקיימים בתוך החומר.
ניצוצות אלוהיים, כלומר,
דברים אלוהיים שנמצאים בתוך חומרים,
ואנחנו מתקנים אותם, זוכים לתיקון.
זה גם חלק מהמציאות. אז מה האמת?
אז מה זה המציאות?
מה זה מציאות?
האם המציאות זה המימד הפיזי של החומר,
המימד הכימיקלי של החומר,
או שיש בתוך החומר גם מימדים שאנחנו בעצם לא מתייחסים אליהם בכלל?
וכשאברהם לבני חוזר בספר הרבה פעמים,
בכמה מקומות,
על החוסר של הציונות החילונית,
הוא מדבר על כך שהציונות החילונית לא מתייחסת לכל מימדי הקיום.
היא מתייחסת לשיבת עם ישראל, לדוגמה, רק כמקלט בטוח.
רק כמקום שיגונן על הקיום של עם ישראל.
אבל מה עם הייעוד של עם ישראל?
כלומר, יש פה איזה עיוורון לא לראות את כל מימדי הקיום.
ובעצם הספר הזה כל הזמן מנסה לפתוח את התודעה שלנו,
לראות את המציאות בכל מימדי הקיום,
לא רק בחלק מממדי הקיום.
אז גם כשהוא מדבר על נבואה,
הוא ידבר על הנקודה הזאת.
עכשיו, יותר ברור למה הרב קוק אומר שחסרון רוח הקודש
זה לא חסרון שלמות, זה לא רק שהבן אדם לא הגיע למצב השלם שלו.
הכוונה, הוא היה,
נגיד, יש מיכל דלק,
חצי,
עכשיו זה מלא, זה טוב, עכשיו זה טוב.
זאת אומרת, זה היה לא שלם, עכשיו זה שלם.
זה לא ככה,
אלא מום ומחלה.
זאת אומרת, אתה יכול לנסוע גם על חצי מיכל דלק,
אבל כשיש לך חום,
זה לא שחסר לך דלק,
זה שמשהו שם חולה במערכת.
מערכת היא מעוותת.
נכון, נכון מאוד. תחשוב שבן אדם, תחשוב שבן אדם,
אנחנו היינו לפני,
לפני יותר מחצי שנה, היינו במוזיאון בחולון, דיאלוג בחשיכה.
הייתם? מי שלא היה.
זה מדמה, אתה,
אתה עובר תהליך של חוויה, איך אדם עיוור מרגיש.
בסדר? זו חוויה מטלטלת.
ברור שזה לא באמת כמו חוויה, אבל שעה אתה נמצא במקום שאין בו אור בכלל.
חושך מצרים.
ואתה רק שומע צלילים של מקומות שונים, בסדר? חוף ים, שוק, כל מיני מקומות.
ומי שמלווה את הסיור זה אנשים עיוורים.
ואז אתה בעצם יושב איתם אחר כך. אחר כך יושבים,
הולכים לקנות אוכל במקום גם בחושך מוחלט.
ואוכלים גם בחושך מוחלט.
ואז דיברנו איתם,
וחלקם הם לא עיוורים מלידה,
אלא הם אנשים שפתאום יום אחד התעברו.
כן, והם תיארו את התהליך הזה שבן אדם פרודוקטיבי,
יצרני, שעובד,
מפרנס משפחה,
אבא לבית וזה, פתאום מאבד את יכולת הראייה תוך יומיים-שלושה באופן מוחלט טוטאלי.
איזה טלטלה, איזה זעזוע.
אז הנקודה שדומה פה בשני המקרים,
תחשוב שבן אדם מאבד כוח
שעוזר לו לתפקד ביום-יום.
אז אצל עם ישראל הקשר לאלוהים זה כמו יכולת ראייה של בן אדם רגיל.
כי מה זה לראות?
מה, אני רואה עכשיו שתי מטר?
זה לראות? שלוש מטר? מה אני רואה?
אני רואה,
זוכרים איך הסברנו בשבוע שעבר בשם הרב קוק,
מתלמידו הרב שמעון סטרליץ?
רואים את הקולות.
הרב סטרליץ הביא בשם הרב קוק, מה זה רואים את הקולות?
שהאדם רואה
ומבין את המשמעות של מה שהוא רואה.
בסדר? זה לראות את הקול.
הקול זה כמו שאתה, נגיד,
אתה רואה עכשיו קיר בצבע מסוים.
עכשיו, אתה לא יודע מה התכוון המשורר.
למה הוא צבע את הקיר דווקא בצבע הזה? ואז פתאום אתה שומע קול שאומר לך,
אני צבעתי את הקיר בגלל 1, 2, 3.
ואז אתה מבין מה משמעות הדבר.
רואים את הקולות, זה אומר שאתה רואה את המציאות
ומבין מה משמעות המציאות.
ככה הרב קוק הסביר, רואים את הקולות.
עם ישראל הגיע במעמד הר סיני למצב שבו הוא לא רואה את המציאות, אלא מבין את פשר המציאות.
מה זה אומר?
שמה החוויה שיש לאדם שרואה הרבה מאוד דברים ולא מבין מה הוא רואה?
מה החוויה שנוצרת אצלו?
זרות,
ניכור,
חוסר משמעות, בסדר?
זאת אומרת, ההיעדר הקול, כשאדם לא שומע מה הקול,
כשיש לו פוטנציאל לשמוע את הקול,
אז הוא חווה את העולם ברמה מאוד עמוקה של זרות.
כי זה כמו בן אדם שלא נדע, נגיד בן אדם שמסתובב בעולם, רואה דברים ולא שומע,
אז הוא לא מבין, הוא לא מבין, פשוט לא מבין כלום.
כאילו, תחשבו שבן אדם רואה אנשים רוקדים.
והוא לא שומע מוזיקה,
לא מבין מה הם עושים, זה מוזר.
אבל אם אתה שומע את המוזיקה אז אתה מבין מה פשר ההתנהגות.
זו נקודה, זו נקודה שעוזרת לנו להבין למה זה מום,
מום ומחלה.
מום ומחלה בגלל שכשיש לך יכולת ראייה מסוימת ואתה לא מגלה את היכולת הזאת,
אז אתה כמו אדם חולה שאין לו יכולת ראייה רגילה.
בארץ ישראל היא מחלה מכאבת,
שהיא מוכחת להירפא. למה?
בגלל שכמו שלמדנו בספר הכוזרי,
ארץ ישראל היא הארץ שבה עם ישראל יכול להתנבא.
רק כשאתה מגיע למקום שבו אתה אמור לראות ואתה לא רואה,
זה חייב, חייב להתרפא. זה לא יכול להישאר ככה.
אנחנו חייבים להרגיש את הנקודה הזאת,
לקלוט את היכולת הזאת.
אנחנו עוד נדבר על הנקודה הזאת, זו נקודה מאוד מעניינת. כאילו, מה התהליך
שהעולם עובר באופן כללי?
תהליך שאנחנו חווים עכשיו,
התפרקות מסוימת של התודעה גם.
כלומר,
בגלל שאנחנו מוצפים מוצפים במידע אינסופי,
החוויה המיידית שנוצרת אצלנו זה שאנחנו לא מצליחים להבין מה פשר המאורעות.
כשבן אדם מקבל כמות מסוימת של מידע, הוא מסוגל להכיל, לתכלל את המידע.
כשאתה מקבל מידע מכל הכיוונים, כל הזמן, בצורה אינסופית,
כאילו אתה הופך להיות מוצף.
וההצפה הזאת מונעת ממך להבין מה קורה.
אז מה זה אומר?
אפשר להגיד, טוב, תשמע, הגענו למשבר.
הגענו למשבר, אנחנו לא יכולים להתמודד עם הכמות הזאת, השטף של הידע.
או שאנחנו בעצם מצפים עכשיו לאיזה קול גדול יותר, גבוה יותר מהמציאות,
שיתכלה לנו את המשמעות של הדברים.
לא, אני לא מתכוון ל-AI.
לא מתכוון ל-AI, אני מתכוון ל-AI,
מה שנקרא, לבינה האמיתית,
לא המלאכותית.
בסדר?
זאת המשמעות של הדברים של הרב קוק כאן, הציטוט מאורות הקודש.
עכשיו,
הרב לבני מביא כאן כמה דברים יסודיים מאוד. הנבואה שייכת באופן כל כך הדוק
לתודעה העברית, בסדר? זה הזכרנו הרבה פעמים בשם מניטו,
חלק מהמשמעות של העברי
בלשונו של מניטו, זה העברי, זה היכולת להיות מעבר.
זאת אומרת, גם היכולת לעשות מעבר,
מעבר משלב לשלב,
וגם היכולת של האדם תמיד לחיות פה,
אבל בתודעה של מעבר.
מעבר הכוונה, הוא לא רואה את המציאות רק דרך מה שרואים,
אלא גם מעבר.
אז הנבואה זה בעצם הפרי של מושג העברי.
העברי תמיד רואה מעבר.
הוא לא רואה רק מה שכתוב,
הוא רואה את משמעות מה שכתוב.
הוא מבין,
הוא מבין את הספר.
הוא לא עם הספר,
עם שיש לו הרבה מאוד טקסטים,
אלא טקסט, גם המושג טקסט, מה זה?
זה, זה, יש, כשאתה אומר טקסט, משהו זר.
טקסט זה דבר זר.
אבל אם זה מכתב שמישהו אוהב שלך,
אהוב שלך, כתב לך, זה לא טקסט.
זה משהו חי.
כשאתה קורא ספר שמישהו כתב לך באופן אישי, אתה לא חווה שם טקסט.
טוב, בוא נקרא את הטקסט, מה אומר הטקסט? לא.
אתה חווה פה איזה מסר אישי.
והמסר האישי הזה, זה בעצם המשמעות של הנבואה.
אמנם אחרי שהבהרנו שהכישרון הנבואי שייך למכלול כישרונות האדם המסייעים לבניין הדעת,
דילגתי קצת,
שחסרונה,
שוב,
הנבואה שייכת באופן כל כך הדוק לתודעה העברית שחסרונה
מורגש בכאב הדומה לזה שבא בעטיו של חסרון השראה אצל משורר.
זה דימוי מאוד מאוד יפה, בסדר? זה דימוי שהוא כבר חזר עליו פעם אחת.
אדם ללא השראה, אדם שבעיקרון הוא מוזיקאי,
או משורר, או סופר, לא משנה, כל אחד והכישרון האומנותי שלו,
שיש לו תחושה של סתימה בנביעה.
הוא לא מצליח להרגיש שיש לו איזה חשק ליצור משהו,
אבל הוא הרגיש פעם שהיה לו.
מה זה מייצר אצלו?
זו תחושה של מועקה מאוד גדולה. הוא מרגיש שמשהו סתום אצלו.
איפה ההשראה? איפה הזרימה שהייתה? היה לי רעיונות?
היה יוצא לי 30 שירים ביום, הייתי כותב.
שירים, יצירות, הייתי יושב, כותב, היה זורם, הכל היה זורם, ופתאום הכל חסום.
זה תחושת מועקה.
זה דומה לחוויה של עם ישראל שלא מתנבא.
לא מתנבא, הכוונה שהדיבור האלוהי לא זורם ממנו.
זהו, אז לכאורה, לכאורה. אז צריך לדעת קודם כל שאין דבר כזה לגמרי שנבואה.
יש רוח הקודש.
לעם ישראל תמיד יש רוח קודש. זאת אומרת, כשאתה לומד עכשיו תורה,
במידה מסוימת יש השראת שכינה במקום.
אנחנו לומדים עכשיו ביחד תורה,
יש השראת שכינה במקום. זה אומר שאנחנו לא לומדים טקסט,
אנחנו בעצם פותחים את עצמנו להופעת אלוקות, בדיוק.
הקול, הקדוש ברוך הוא מדבר עכשיו.
לא מדבר דרכי, הוא מדבר דרך כל הלימוד שלנו עכשיו.
כל הלימוד שלנו בעצם זה... עכשיו, בן אדם פתאום לומד תורה,
ואז פתאום נופל לו איזה חידוש.
הוא אומר, וואי, איזה קטע, מאיפה בא לי הרעיון הזה? מאיפה?
כי יש קול שמדבר.
עכשיו, זה לא נבואה, זה לא כמו נבואה.
הנבואה זה שהקדוש ברוך הוא מדבר אליך ישירות, אומר לך ככה וככה.
כאן זה סוג של נבואה.
נכון, נכון מאוד.
ובגלל זה הרבה שואלים, למה הרב קוק כתב בסגנון שהוא כתב?
הוא כתב בסגנון הזה בגלל שבמידה מסוימת
הפרויקט של הרב קוק היה, בין השאר,
החזרה לנבואה.
הוא לא עשה את זה כסוג של טכניקה.
הוא בעצם ניסה,
לעניות דעתי,
הרב ניסה להתחבר לצינור הנבואה שקיים תמיד בעם ישראל.
והכתיבה שלו היא כתיבה שמשלבת בתוכה גם סוד וגם נגלה ביחד.
למה? בגלל שהסוד, כמו שהסברנו,
זה צינור הנבואה של עם ישראל שעבר במסורת.
מה זה סוד? מה זה תורת הקבלה?
תורת הקבלה זה המסורת הנבואית שעברה במשך הדורות.
כלומר, הנביאים מדברים בשפה של קודים.
הקודים האלה נקראים שפת הכינויים.
הכינויים האלה הם הכינויים של ההנהגה האלוהית.
והנביאים לומדים בעצם את השפה של ההנהגה האלוהית.
כלומר, כשאתה מתנבא ואתה רואה בחזון הנבואה
אש או מים,
אז אתה מבין שמדברים איתך עכשיו.
פשוט זה דיבור בצורה של חיזיון.
וכשאתה לומד את משמעות החיזיון,
אז אתה מבין מה אומרים לך.
מה אתה רואה?
אתה רואה סיר נפוח,
אתה רואה מקהל שקד, אתה רואה, לא משנה, מנורה, מנורת זהב כולה.
לא משנה, כל הדיבור האלוהי הוא דיבור בחזיונות.
בגלל זה צריך כוח דמיון לנביא.
זהו, וכן הלאה.
בסדר? זה שני צינורות שונים. יש צינור של כתב,
כתיבה, ויש צינור של נבואה.
הנבואה היא יותר חזיונית.
כוח הדמיון.
השפה של הכתיבה היא שפה לוגית.
הסקת מסקנות. אתה קורא, לומד.
כן.
זה בדיוק מה שאמרנו עכשיו, לפני כן, בשם הרב
הרב קוק הסביר את רואים את הקולות
כרואים מציאות ומבינים את משמעות המציאות.
כלומר, אתה רואה אש,
אתה מבין את משמעות האש שאתה רואה.
אתה רואה מים, אתה מבין את משמעות המים.
בסדר, הדברים שאמרתי עכשיו מופיעים בצורה יותר מפורטת בתחילת ספר כלך פתחי חוכמה של הרמח"ל.
מסביר שזאת המשמעות של הנבואה.
בסדר? בגלל זה הרב קוק דיבר הרבה על חשיבות לימוד קבלה.
למה חשוב כל כך ללמוד סוד וקבלה כשחוזרים לארץ?
כי אתה צריך להכשיר את עצמך להיות נביא.
איך תהיה נביא אם אתה לא תלמד את שפת הנבואה?
שפת הנבואה זה שפת תורת הקבלה, תורת הסוד.
כלומר, על ידי זה שאנחנו לומדים את הסוד,
אנחנו בעצם מכשירים את עצמנו לקלוט את הידע הנחוץ בשביל להיות נביא.
זה מכשיר את עצמך, מכין את עצמך.
בגלל זה, אגב, תמיד המימד של רוח הקודש,
יש כאלה שיגידו זה יצירתיות.
זה לא יצירתיות.
כשאנחנו לדוגמה לומדים ביחד, אז יש דברים שחשבתי ללמד,
חשבתי להגיד,
ויש דברים שלא חשבתי בכלל להגיד ופתאום אני אומר אותם.
אז אפשר להתייחס לזה כסוג של
פתאום התחשק לי להגיד אותם, אפשר להגיד לא,
פתאום יש פה השראה אלוקית
שחלה כתוצאה מהאינטראקציה המשותפת שלנו ויצא הדבר הזה.
פתאום בן אדם אומר, לא תכננתי להגיד את זה,
למה אמרתי את זה? כל מיני סיבות.
אגב, יש גם מצב הפוך.
יש בספר שערי אורה,
בשיעורים של הרב אשכנזי, יש לו שיעורים על שערי אורה.
יש קטע בתוך הספר,
שהוא, אני לא זוכר עכשיו בדיוק איפה זה,
אבל הוא מפסיק ללמד,
מפסיק ללמד קטע,
והוא אומר,
או בעיירת שוליים כתוב שם,
כאן הרב הפסיק ללמד כי הוא הרגיש שיש מישהו בתוך
הכיתה שבגלל סיבה כלשהי הוא לא יכול להמשיך ללמד את הדבר הזה.
כלומר, יכול להיות לפעמים חסימה
שנובעת מאיזה חיסרון במציאות.
ודיברנו על זה גם.
הלאה,
עמוד 81 למטה. אמנם, אחרי שהבהרנו שהכישרון הנבואי שייך למכלול כישרונות האדם המסייעים לבניין הדעת,
עלינו להוסיף
הערה יסודית שתאפשר לנו להבחין בהחלטיות בין ההשראה הנבואית ובין ההשראה השירית.
זאת אומרת, בן אדם יכול להגיד, שמע, הרב קוק היה משורר,
לדוגמה,
הוא כתב בסגנון שירי.
ואז איך נדע להבדיל אם מדובר במשורר או בנביא?
כלומר, איך נדע אם מדובר בהשראה אלוהית באמת יוצא דופן,
או שבאמת מדובר פה בסתם משורר מוכשר מאוד? איך נדע?
אז הנה, הוא מסביר.
בעוד שההשראה השירית קשורה ברגישותו האישית של המשורר,
המכונס בעולם ההוא הפנימי.
כלומר, מה גורם לאדם המשורר להיות משורר טוב שהוא מאוד מחובר לעולם הפנימי שלו ברגישות רבה, הוא יודע לתאר לך רגשות,
בעדינות,
כל מיני דברים, אירועים, דברים שקרו לו.
הרי שההשראה הנבואית נוגעת לעתידה המוסרי של האומה
ועל ידה לעתידו של המין האנושי.
בשל כך
היא מופקעת בצמצום בחוויה האישית של היחיד ומגיעה עד כדי אמיתות
מוחלטות בעלות ממדים כלל אנושיים.
אז מה ההבדל בעצם בין נבואה לבין שירה?
ששירה עוסקת בסובייקט היחיד,
ותמיד נבואה קשורה להבנת מאורעות שהם חורגים מהאדם היחיד.
מה?
למה?
או אתה אומר ביאליקו אצג
אורי צבי,
כי בגלל שהם דיברו על דברים כלליים.
אז קודם כל, לפי מה שהרמב"ם אומר,
והזכרנו אותו בשבוע שעבר, מורה נבוכים,
הרמב"ם אומר שכל אדם
שמתעורר אצלו רצון להציל קבוצה של אנשים,
אז זה רמה מסוימת של רוח הקודש.
זאת אומרת, כל לוחם יש לו רמה מסוימת של רוח הקודש.
למה? כי הוא פועל פעולה שחורגת מהעזרה הפרטית שלו ושל מישהו.
ואם הוא עוזר בכלל לעם ישראל, אז רמה מסוימת של רוח הקודש יותר גבוהה.
עכשיו, הרמב"ם מכניס שם בתוך הקטגוריה הזו גם אדם שכותב חיבור לטובת העם והעולם.
כלומר, לא סתם אקספרסיוניזם אישי,
כלומר, אני מבטא את האהבה שלי למי שהיא וכותב על זה שיר.
אלא אני מבטא איזה שאיפה,
שאיפה עולמית, שאיפה לאומית, לא משנה מה.
אז זו רמה מסוימת של רוח הקודש.
אז בהחלט יכול להיות שמשורר לדוגמה,
שכתב משהו לטובת העם, לא יודע, אלתרמן אולי אפילו,
בשירים מסוימים,
יכול להיות שהתנוצצה בו איזה הופעה שהיא מעבר לפרטי.
עכשיו, את ההוכחה שלו הוא מבסס על רבי יוסף אלבו, אגב,
שתופס פה מקום מאוד מרכזי בספר.
ספר העיקרים של רבי יוסף אלבו מופיע במהלך הספר כמה פעמים.
הוא מצטט ממנו לא מעט,
וזה לא במקרה לעניות דעתי,
כי ספר העיקרים של רבי יוסף אלבו, שלצערי לא כל כך לומדים אותו,
הוא מיוחד.
הוא מיוחד בכך שהוא מהווה
הוגה של קו התפר בין תקופת הפילוסופיה לתקופת הנבואה.
סליחה, תקופת הקבלה.
בעצם רבי יוסף אלבו נמצא בסוף תקופת הפילוסופיה,
ובתחילת תקופת הקבלה,
לפני 600 שנה בערך,
והוא תלמיד
של רבי חסטאי קרסקס,
אור השם,
ורבי יוסף אלבו בעצם הופך את הרעיונות של רבי, של חלק מהרעיונות של אור השם ליותר פופולריים,
והדבר הזה הוא סוג של התעמתות
עם הפילוסופיה היהודית עד אותה תקופה,
שהייתה מושפעת מאוד מהרעיונות של אריסטו,
והיו פרשנויות שונות של התורה דרך הפרשנות שלו.
לא בדיוק אחד לאחד, אבל היה שם הרבה מזה.
ורבי יוסף אלבו פתאום בא,
יחד עם, כמובן, מרבו אור השם,
מרבי יחסטאי קסקס, ומתנגד לזה.
ומתנגד לרעיונות של הפילוסופיה היהודית.
ומתחיל בעצם לסדוק
הסדקים הראשונים שיהפכו להיות אחר כך נביאה מאוד מאוד גדולה של תורת הקבלה,
של הרמק,
של הארי וכן הלאה וכן הלאה, שערי הוראה,
בסדר, שערי הוראה זה לפני,
זה בעצם
תקופה של המקובלים הראשונים, מה שנקרא, הרמב"ן ועוד.
בכל אופן,
מתחילה פה תקופה חדשה בהיסטוריה, המהר"ל גם,
ממש מקביל ועל התפר תקופה שממש קרובה לרבי יוסף אלבו.
זאת אומרת,
הרוח הנבואית של הקבלה מתחילה להתנוצץ בספר של רבי יוסף אלבו.
כלומר איזה שילוב בין פילוסופיה לבין תחילת תורת הסוד בעם ישראל.
הדברים שאמרתי עכשיו לא המצאתי אותם הם מופיעים בספר חמשת עמודי המחשבה הישראלית של הרב פרופסור שמחה בונים אורבך.
ספר מופת של ארבעה כרכים שבעצם שני הכרכים האחרונים
מתוך הארבעה מוקדשים לספר אור השם של רבי חסטאי קרסקס.
תחשבו, שני הכרכים הראשונים עוסקים במורה נבוכים,
כוזרי,
חובות הלבבות,
אמונות ודעות,
ופספסתי משהו,
חמשת עמודי המחשבה הישראלית,
כוזרי, מורה נבוכים,
אמונות ודעות,
ספר האיכרים וחובות הלבבות, כן. זהו.
שני הכרכים האחרונים מוקדשים לאור השם של רבי חסטאי קרסקס.
מעמיק בו מאוד.
בכל אופן ככה,
כך העיר כבר רבי יוסף אלבו רב ופילוסוף בן המאה ה-15 בספרד.
עיקר מציאות הנבואה במין האדם
אינה כדי להגיד העתידות ולסדר עניינים פרטיים אישיים כמו שיוודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים אבל כלומר אלא
כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושית
וזה דבר בארור רבותינו ז"ל בפרק עין עומדין
במסכת ברכות אמרו וידבר השם אל משה לך רד כי שיחת עמך אמר לו הקדוש ברוך הוא רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל
עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי
הנה בארו בפירוש כי הגיע הגיע כלומר הגעת משה למדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל כדי שיקבלו התורה ויקיימו ה...
על זה נאמר באיזה שביל עלה משה רבנו להר סיני?
שביל ישראל.
אז הרעיון הזה הוא רעיון מאוד מאוד יסודי. אגב, זה מסביר גם עיקרון גדול מאוד בספר הכוזרי, נכון?
כשרבי יהודה הלוי מסביר כמה מדרגות יש בעולם,
דומם, צומע, חי, מדבר, ויש מדרגת ישראל.
מי מדרגת ישראל? מה הדוגמה שהוא נותן?
משה רבנו,
שנכנס לאש ולא נכווה ולא אכל ארבעים יום וארבעים לילה ועוד ועוד ועוד כל מיני דברים. מה זה קשור?
זה מדרגת משה רבנו, לא מדרגת עם ישראל.
מה התשובה?
מדרגת משה רבנו בשיאה, זה מדרגת עם ישראל.
בשיאה.
זאת אומרת, כשעם ישראל ממצה את הפוטנציאל שלו, הוא מגיע עד מדרגת משה רבנו.
וכשעם ישראל נופל ממדרגתו, מי מאבד את המדרגה שלו?
משה רבנו.
כי משה רבנו קיבל את כל המדרגה שלו בזכות עם ישראל.
אז אם עם ישראל ירד מהמדרגה שלו, אין דבר כזה שאתה נשאר למעלה והם נשארים למטה.
כלומר אפשר להגיד כמו שרבי צדוק הכהן מלובלין אומר בצדקת הצדיק ששבירת לוחות הברית
זה בעצם יישום של מה שקרה.
יישום של מה שקרה.
למה?
כי עם ישראל בעצם נשבר אז התורה נשברה.
כלומר מה משה רבנו עושה הוא בסך הכל הוא מיישם את מה שקרה הוא מימוש של מה שקרה.
התורה נשברה.
התורה נשברה כשעם ישראל נשבע ירד ממדרגתו.
משה רבנו יורד ממדרגתו לך רד.
יכול להיות, פתאום אני חושב לעצמי שזאת המשמעות
של מה שמשה רבנו שבר את הלוחות.
הוא בעצם הבין מה השם אמר לו, הולך רד.
הורדתי אותך מגדולתך,
אז משה רבנו אומר, אין טעם לתורה,
אז בוא נשבור אותה.
למה? בגלל שהתורה בעצם,
אם התורה שלמה ועם ישראל שבור,
אז זה מקטרג על עם ישראל.
משה רבנו אומר, אני לא יכול לקטרג על עם ישראל,
אני עושה עגל.
ככה רב יצלוק מלובלין אומר, הוא אומר, זה כביכול מעשה העגל מה שמשה רבנו עשה.
הוא עשה משהו שהוא לא ציווה עליו.
איך יכול להיות שאתה עושה דבר כזה?
לא.
רבי צדוק מלובלין אומר שזה שמשה רבנו שבר את הלוחות זה כמו מעשה העגל כביכול, חס ושלום. למה?
כי זה לעשות משהו שהשם לא ציווה.
כן.
לא, זה כאילו, איך אתה מעלה על דעתך לשבור את הלוחות? מה, אתה היית זורק ספר תורה?
איך יכול להיות דבר כזה?
אלא שמשה רבנו מבין
שאם התורה תישאר,
ועם ישראל יישאר במצב הזה, זה קטרוג על עם ישראל.
אז הוא חייב לעשות, חבל לשבור את התורה, חבל לשבור את זה, זה לא יכול להימשך.
כן, כן, כן, כן, כן. זאת אומרת, אין דבר כזה לקבל נבואה
ברמה הפרטית.
ברמה הפרטית יכול להיות שיהיה רוח הקודש,
יכול להיות שיהיה משהו,
אבל נבואה זה בשביל עם ישראל.
לכן,
גם רבי יהודה לוי אומר את זה,
מתנבאים או בארץ ישראל או בעבורה.
ב או בעבורה.
למה?
למה צריך שזה יהיה בא?
כי רק כשעם ישראל נמצא בארץ,
הוא נמצא ברמה שהוא יכול לא רק לקבל משהו לטובת עצמו,
אלא לטובת העולם.
כי רק בארץ הוא בעצם נמצא במדרגת עם,
וכעם הוא יכול להשפיע ברמה עולמית. אז או בא הוא מקבל נבואה,
או בעבורה, בשביל ארץ ישראל הוא מקבל את הנבואה.
אכן יחזקאל הנביא מקבל את הנבואה שלו בבבל, אבל זה בעבורה.
בגלל שזה בשביל הגאולה,
בשביל
לעזור לעם ישראל.
טוב, מאחר ואני הגעתי מאוחר,
אבל הזמן שלנו תם להפעם הזאת,
אז אנחנו נעמוד כאן.
נעמוד כאן מעמוד 82, תזכרו.
סיימנו את החלק של רבי יוסף אלבו,
ולמדנו פה,
אני רק אשלים את המהלך,
ככה, לסגור אותו.
פתחנו בהתחלה של הספר, ארבעת ממדי התשובה.
והנקודה שביררנו היום לגבי הנבואה, ואנחנו עוד נדבר על הנבואה באריכות, בסדר? זה נושא שהוא מדבר פה לא מעט על הנושא של הנבואה.
הנקודה שביקשנו להבהיר היא שנבואה
היא לא עוד איזה פרט במציאות,
לא לראות משהו, זה לראות את המציאות במכלול.
ממש כמו שתשובה היא לא תשובה שלמה,
היא לא רק שבן אדם חוזר בתשובה על חטא,
שכל ממדי התשובה מתקבלים, שהעם חוזר לארץ שלו,
ושהמציאות חוזרת לעצמה,
שיש תשובה לשאלה, כל הדברים האלה ביחד זה מכלול.
ואם בן אדם, נגיד, אם העם חוזר לארץ אבל לא מקבל תשובה לשאלות שלו, זה לא תשובה שלמה,
זה תשובה חלקית.
אז גם הנבואה, הנבואה זה סוג של ראייה הוליסטית של המציאות.
מה זה ראייה הוליסטית של המציאות?
זה שהמציאות, אתה מבין למה היא הולכת, למה העסק הזה הולך פה.
רואים את הקולות.
אתה רואה מה יש, ואתה מבין לאן העסק הזה הולך.
אתה לא מרגיש שכאילו הכל פה בבלאגן אחד גדול.
בדיוק, בן אדם אומר, כן, ברגע שחסר לבן אדם, תחשבו מה קורה פה.
יש פה בעצם בתוך העם, באותו רגע,
ושוב, זה דבר שצריך להתפלל עליו, שייפתחו העיניים.
יש אנשים שמבינים את גודל האירוע,
ויש אנשים, יכולים להיות גם דתיים, שלא מבינים את גודל האירוע.
למה הם לא רואים?
הם רואים ולא שומעים.
הם רואים מה קורה ולא מבינים את גודל האירוע.
צריך להתפלש שהם יפקח עיניים לאנשים, שהם יראו את גודל האירוע.
מה זה?
חייבת להיות ראייה רוחנית.
אה, נו, נו, אבל זה מה שהסברנו.
שראייה הוליסטית חייבת לכלול גם מימד רוחני,
אבל מימד דתי בלבד הוא לא בהכרח רוחני.
זאת אומרת, זה שאדם דבק
במה שכתוב,
זה לא אומר שהוא יבין את האירועים הגדולים שקורים פה.
עובדה.
רואים את זה, זאת אומרת, אדם יכול להיות איש דת נפלא והוא לא נביא.
הנביא בעצם,
הנביא קולט את האירוע.
נכון, כולם מדברים על השיחה המפורסמת של הרב צבי יהודה
בערב מלחמת ששת הימים, מזמור י"ט.
איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?
ואז שאלו אותו, מה, איך, איך הרב ידע? נדברתי. זאת אומרת, שהקדוש ברוך הוא דיבר, לא אני דיברתי.
אבל מה הנקודה?
שהרב צבי יהודה, אגב,
הרב צב יהודה זה נקודה מאוד יפה שהרב אבינר כותב את זה גם בספרים של השיחות.
למה זה נקרא שיחות?
כי השיחות של הרב צב יהודה הם היו סוג של נביעה.
הוא נבע ואמר את הדברים,
הוא אמר דברים גדולים, אבל כאילו זה פתאום התחיל,
ופתאום זה הסתיים,
ופתאום זה קרה. זאת אומרת, לפעמים, לפעמים כשאתה מכין משהו יותר מדי, לפעמים כשאתה מכין משהו יותר מדי, שיעור או לא משנה מה,
אז זה נכון שצריך להכין, אתה לא בא סתם,
אבל ברגע שאתה מכין יותר מדי, אז אתה לפעמים חוסם את הנביאה מלהופיע.
כי אתה לא נותן מקום למעבר להתגלות פתאום בתוך האירוע.
כאילו, סגרת את זה, אתה בדיוק יודע מה תגיד מפה עד פה.
אבל לא נתת לזה להופיע.
הנבואה לא מגיעה.
טוב, חזק וברוך, מוריי ורבותיי.
