טוב, שלום עליכם.
אחרי הפסקה של שבוע שעבר שלא זכיתי להיות.
הבאתי לכם לך שם, כן, דפים כפולים.
אם אפשר, מי שיכול להתקדם לפה זה יעזור לנו בחיים.
טוב, יהי נועם אדוני אלינו עלינו, מעשה ידינו קונה עלינו, מעשה ידינו קונה נהו. אנחנו בשיעור פרשת שבוע,
והפעם על פרשת בעלותך.
הנושא שלנו יהיה היום בניית ההנהגה של משה רבנו,
לאורך הפרשה, ובעזרת השם לאורך החומש כולו, אבל נתמקד בפרשה הזו.
אבל לפני כן, כדרכנו בקודש, נעשה איזושהי סקירה על הפרשה,
ואז נרד לשני עניינים
בפרשה עצמה, שבעזרת השם חוברים לעניין אחד, שזו
בניית ההנהגה של משה.
אז מה יש לנו בפרשה?
מי שיש לו חומש ומי שאין לו,
שיקשיב.
הנושא הראשון זה פרשת המנורה,
שאהרון התקנא בנשיאים, שהם מביאים את הקורבנות, אומר לו הקדוש ברוך הוא שלך גדולה משלהם.
הנושא השני זה פרשת הלוויים וההתארות שלהם לקראת העבודה במשכן.
הנושא השלישי זה אהרון, אהרון מניף את הלוויים.
מישהו לא יודע כמה לוויים אהרון הניף?
יפה מאוד. ביום אחד הוא הניף 22,000, כפשוטו.
תפס אותם וישקשקם, בסדר?
ממש, בעצם כל לוי הוא סוג של כלי קודש,
בסדר? כמו שצריך להניף את הכלים, להרים אותם, לרומם אותם, אז ככה גם ממש את הלוויים.
כל אחד מהמשמשים ב... תודה רבה לך שחשבת עליי.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
אז זה הנושא השלישי, הארון שמניף את הלוויים.
אתם יודעים אולי מאיזה גיל הלוויים מתחילים לעבוד במקדש?
שלושים, מגיל עשרים וחמש עד שלושים
הם לומדים במשך חמש שנים, אבל התשובה שלך הייתה
שתי נקודות.
מגיל עשרים וחמש עד שלושים הם לומדים את מלאכת הלוויה, ומ-שלושים עד חמישים
הם עוסקים במלאכה. מה הם עושים מגיל חמישים?
הם מלמדים סוג של פנס...
הם אחראים על נעילת השערים,
הם אחראים על השירה,
ככה
המקצועות של פנסיונרים, כבר כוחם לא במותניהם
עשרים שנה שהם עבדו מגיל שלושים עד חמישים אבל חשוב מאוד, זה נושא בפני עצמו בהזדמנות
הנושא הרביעי זה פסח שני
בסדר, שם גם תכתוב, אין מוקדם או מאוחר בתורה אבל גם לזה לא ניכנס
לאחר מכן מסעות בני ישראל על פי הענן,
נכון, הענן רובץ, הם נמצאים, הענן עולה, הם מבינים שצריכים לזוז
לאחר מכן עסוקים במעשה החצוצרות
ואז יש את התיאור של עם ישראל ששוכן למרגלות הר סיני. כמה זמן הוא שוכן, אתם יודעים אולי?
שנה פחות עשרה ימים, בסדר?
מיום א' בסיוון, כן, לא מזמן,
עד כ' באייר של שנה לאחר מכן, בסדר? שנה פחות עשרה ימים, עם ישראל שוכן.
איך איך?
לא, לא, לא, כל המסעות לוקחים ארבעים שנה, נכון? אנחנו מדברים רק על השהייה,
למרגלות הר סיני זה כמעט שנה שלמה
ואז יש לנו את שני הפסוקים המפורסמים קומה השם ויפוץ אוהביך ולאחר מכן שובה השם למנוחתך נכון יש לנו שני חצוצרות שמה נכון שני נונים כאלה
שגם זה נושא בפני עצמו אבל גם עליו לא נדבר היום
זה בעצם סוג של תפילת הדרך לפני כל יציאה למסע אז הקדוש ברוך הוא משה רבנו אומר קומה השם ויפוץ אוהביך
אהרון מתכבד ללכת לפני כל המחנה, אתה הקדוש ברוך הוא ואנחנו אחריך
ומתי שהם חונים, שובה השם למנוחתך.
אז ההליכה והחנייה.
לאחר מכן יש לנו פרשת המתאוננים, זה נקרא התבערה,
נכון?
שם כרגיל, עם ישראל לא התחיל מעכשיו את קשיות העורף שלו,
אנחנו כבר ותיקים בזה.
מסע שאמור לקחת שלושה ימים, התארך לו, ואז הם אומרים, אנחנו מתאוננים, מה פתאום, למה אתה...
זוכרים את השומים ואת הבצלים?
לא מזמן.
פרשת המתאווים,
כן, זו פרשה נוספת, קברות התאווה, עליה אנחנו בעזרת השם כן נדבר.
לאחר פרשת המתאווים,
אני רק רגע סוקר את הפרשה, כן?
לאחר פרשת המתאווים אנחנו יודעים ששבעים הזקנים נהרגים, כן? הקדוש ברוך הוא מכלה אותם,
וזה מוביל אותנו לעניין הבא,
שמתמנים שבעים אנשים נוספים, ועוד שניים שזה אלדד ומידד, כלומר עוד שבעים ושתיים אנשים חדשים.
לאחר מכן הסלב, והדבר האחרון בפרשה שלנו, העניין האחרון זה מעשה מרים הנביאה.
בסדר? אז אנחנו רואים שיש לנו פה הרבה עניינים.
מתוך כל העניינים האלה אנחנו נתמקד בעזרת השם בשניים. אחד מהם דיברנו עליו באחד השיעורים, אבל הוא חשוב מספיק כדי, לא באחד השיעורים פה, אלא באחד השיעורים
היותר פרטיים,
אנחנו נרחיב בו בעזרת השם. בכל מקרה,
המהר"ל קורא בספר גבורות השם, הוא קורא לספר במדבר, ספר ההנהגה.
למה הוא קורא לו ספר ההנהגה? זה בגבורות השם בפרק ס"ט.
מכיוון שבעצם הנהגתו של משה הולכת ונבנית.
כל הזמן מאתגרים אותו,
באמת עושים לו מסע בין כוכבים, מסע לא פשוט.
מתאוננים, מתאווים, זה בפרשה שלנו, ואחרי זה גם בהמשך החומש,
כל ספר במדבר,
זה ספר שאנחנו הולכים במדבר, יש בו איזה סוג של תנועה,
סוג של בנייה גם של כל עם ישראל בכללו, 42 הסעות,
וגם של משה רבנו באופן אישי, שגם הוא הולך ונבנה.
בסדר?
מה אתה אומר, זה קל להיות מנהיג או לא?
מישהו פה רוצה להיות מנהיג?
מישהו רוצה להתחתן?
אז בעזרת השם שתזכו גם להנהיג וגם להתחתן.
אנחנו מתחילים ברשותכם עם קברות התאווה. מי שיש לו חומש אני קורא בפרק י"א פסוק ט"ז ומי שאין לו שיקשיב יפה עם ידיים שלובות.
ויאמר אדוני אל משה
סליחה
יספה לשכיבים ומזכנים מזקני ישראל אשר ידעתי כי הם זקני העם ושוטרם ולקחת אותם אל אוהל מועד והתייצאו שם עמך אמרתי את הפסוק בגלל שאמרתי את שם השם
אני קורא מחילה מפרק י"א פסוק ד'
והאספסוף אשר בקרבו יתאבו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר?
עם ישראל רוצה בשר.
בסדר?
מאז ועד היום וינפנפהו.
אני קורא עוד פעם פרק י"א פסוק ד' ואספסוף אשר בקרבו יתאבו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ואמרו מי יאכילנו בשר?
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הכישויים,
את האבטיחים, לא יודע על מה מדברים,
ואת החציר,
ואת הבצלים, ואת השומים, ועתה נפשנו יבשה, אין כל בלתי, אל המן עינינו.
והמן כי זה רגדו, ואינו כי אין הבדולח, שטו העם ולקטו,
וטחנו ברכיים, וכולי וכולי וכולי.
וישמע משה, פסוק י'
וישמע משה את העם בוחן למשפחותיו,
איש לפתח אוהלו,
ואיחר אף אדוני מאוד ובעיני משה רע.
טוב, משה ממש כמעט נשבר, עוד מעט נשמע ממש פסוקים קשים מאוד.
הם באים אליו בטענות,
ובתחילת הדרך שלו, ובהתחלת ההנהגה שלו.
ואז תראו מה משה נושא תפילה שיש בה הרבה משברון הלב.
ויאמר משה אל אדוני, למה הריאות האלה עבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את מסע כל העם הזה עליי?
האנוכי הריתי את כל העם הזה? אם אנוכי ילדתי הוא,
כי תאמר אלי שאוהו בחקיך כאשר יישא האומנת היונק על האדמה שנשבת על אבותיו?
מאין לי בשר לתת לעם?
מה אני אעשה איתם?
מה הם רוצים ממני? לאן הם באים אלי בטענות?
מה אני אמור לעשות עם הבקשה הזאתי?
מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי למות? נע לנו בשר ונאכל לה.
ואז הוא אומר, לא אוכל אנוכי לבדי
לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני,
או כבד ממני,
ואם כך אתה עושה לי, הורגני נהרוגו.
אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי.
קובע משה רבנו ממש נשבר
ואומר הקדוש ברוך הוא אני מעדיף שחזלש את האירוע,
קח אותי מן העולם,
אני לא מסוגל לעמוד בדבר הזה.
בסדר? מבחן הנהגתי גדול מאוד,
כבד מאוד וגם תגובה מאוד מאוד קשה של משה, בסדר?
אני מעדיף שתהרוג אותי
ושאני לא אשאר פה עם כל הבלאגן הזה.
טוב,
אז זה הסיר לצורך העניין. כלומר, עם ישראל מבקש בשר.
מה הפתרון, חברים? מה אתם אומרים?
איך? להביא לו בשר. יפה מאוד.
אבל זה לא מה שכתוב בתורה.
הקדוש ברוך הוא, שימו לב מה הוא אומר, מה המכסה לסיר?
ויאמר אדוני אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל,
אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו,
ולקחת אותם אל אוהל מועד והתייצבו שם עמך. זאת אומרת,
אתה זוכר, משה רבנו, הרי הרגע,
נהרגו שבעים הזקנים, נכון? בקברות ה... נכון? אז עכשיו אנחנו צריכים חבר'ה חדשים.
כן, אבל הקדוש ברוך הוא לא שמעת מה שאמרתי.
אני בא אליך עכשיו בשם העם, הם רוצים בשר.
הם רוצים על האש.
אז מה אתה עונה לי?
מה הקשר בין הסיר לבין המכסה?
בין השאלה
לבין התשובה? אני ברור?
מה אתה אומר, ידידי?
הבנת את השאלה?
אחזור אליה עוד פעם?
שאלה טובה, לא?
כן או לא?
עוד פעם, בא משה רבן ואומר, הקדוש ברוך הוא, אני צריך בשר. הוא אומר לו, אל תדאג, קח 70 זקנים. טוב, מה אני אעשה עם ה-70 זקנים? אעשה אותם על האש, חס וחלילה?
מה אני אמור לעשות איתם?
איך המענה עונה על הסיר? איך המכסה מכסה את הבקשה?
מה זאת אומרת?
ואז מה?
ומה עם הבשר?
טוב, חזק הוא באותו. אז מה, איך זה מרגיע את העם?
תגיד לי, כשאתה רעב,
כשאתה רעב,
אתה בא ואומר, אימא,
תעשי לי על האש כאשר אהבתי.
אז והיא אומרת לך, טוב, לך תארגן כמה זקנים מהרחוב.
ואז מה?
אז עוד יותר.
קיצור, השאלה, אני חושב, היא שאלה טובה.
אז מה העניינים פה? מה הסיפור הזה?
למה שהקדוש ברוך הוא מבקש,
זאת אומרת שמשה רבנו מבקש מהקדוש ברוך הוא בשר,
אז התשובה של הקדוש ברוך הוא היא לאסוף 70 זקנים.
אני אמשיך.
בפסוק י"ח כתוב שגם יביא להם בשר.
ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר, כן, מביא להם סלב, ואומרו שהסלב היה בגובה של מטר.
כל כך הרבה בשר הוא הביא להם,
עד שכתוב בפסוק כ',
מושג שהיום אנחנו משתמשים בו,
עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם
והיה לכם לזרע, יען כי מאסתם את אדמה ישר בקרבכם ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים. זאת אומרת,
תשובה ראשונה, תאסוף שבעים זקנים. תשובה שנייה, אם זה לא יספיק להם,
תארגן להם בשר עד שיצא להם מהאף.
ברור?
אז עכשיו אנחנו אמורים לענות לשאלה מה הקשר בין אסיר למכסה.
על כך,
בדף הזה.
יש לכם אותו?
טוב,
כולנו יודעים מה זה אכילה רגשית?
מישהו פעם אכל באופן רגשי?
יש פה כמה חבר'ה שאני כבר שמתי עליהם עין שעושים את זה באופן קבוע.
מה זה אכילה רגשית?
כל אחד מאיתנו, הקדוש ברוך הוא נתן בכל אחד מאיתנו
גיחל פנימי.
זו הנפש, הנשמה האינסופית שנמצאת בקרבנו,
כן, האינסוף שנמצא בתוך הסוף.
חלק
אלוקה ממעל.
לבת מלך הזאתי צריך לארגן מזון שמתאים לה,
והיא כל הזמן משתוקקת לקדוש ברוך הוא, וכל הזמן משתוקקת לרוחניות.
אממה,
שלפעמים הרוחניות לא זמינה,
או שהיא קשה להשגה, או שהיא דורשת הרבה עמל,
אז מה עושים?
אז פותרים את הבעיות בצורות אחרות.
זאת אומרת, לכל רעבון גשמי
יש שורש של רעבון רוחני.
איך אני יודע את זה?
כתוב בנביא
וכתוב במדרש.
עשרה סוגי רעבון ירדו לעולם,
והרעבון האחרון לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע דברי השם. זאת אומרת,
הרעב והצמאון אולי הוא בא לכדי ביטוי בצורה מעשית אנחנו רוצים בשר
אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה
אתה עכשיו בספר ההנהגה אתה עכשיו עובר סטאז' אני בונה אותך
שים לב
שאתה רואה בקשה יצרית
בקשה תאוותנית
בקשה שהיא מעבר למה שצריך הרי יש להם יש להם יש להם מנה הכל טוב
כן רש"י אומר שם שנתאוות תאווה אבל שוב פעם זה נושא אחר
זאת אומרת, הוא אומר לו, משה, אתה לא הבנת.
תמיד כשאתה רואה
שיש משהו קיצון,
זאת אומרת, מציאות קיצונית שבה מתאווים איזו אובססיה מיוחדת לקניות,
לדברים אסורים, לדברים גם מותרים, נקרא להם, לשטחים האפורים, באופן אובססיבי,
באופן מוגזם, מועצם,
דע לך שזה יושב על רעבון רוחני.
אלא שהוא מתורגם בצורה גשמית.
מה עושים בדרך כלל לאנשים?
אם הוא מתורגם בצורה גשמית, אז הנה, כמו שכבודו אמר, כן, בלי לזלזל בתשובה של כבודו.
אתם רוצים בשר, נביא לכם בשר.
אבל זה לא מה שהקדוש ברוך הוא אומר לו.
הם רוצים בשר, אבל הם בעצם רוצים רוחניות.
בסדר?
בואו נקרא את זה בפנים.
הקטע שהבאתי לפניכם
הוא מספר שנקרא "צו וזירוז" של האדמו"ר מפיאסצנה,
כן, שנרצח בשואה
לפני כשמונים שנה.
ופסקה ט', היא מדברת על העניין הזה,
על קברות התאווה שאנחנו פוגשים בפרשה שלנו ועל השברון של משה.
יש עוד מאמר שאנחנו למדנו אותו במשך כמה שבועות,
מאמר של הרב קוק שנקרא העונג והשמחה,
כדאי מאוד מאוד להסתכל שם,
העונג והשמחה, שבו גם הרב מבהיר שבעצם כל העניינים הללו, כן, של רוחניות וגשמיות, משיב הרוח ומוריד הגשם זה אותו עניין, זאת אומרת הבקשה והמשאלה והצורך,
וממילא גם המימוש והמענה הם כל הזמן מתכתבים בין רוחניות לבין גשמיות.
בסדר?
טוב.
שימו לב, אני
ככה לוקח אותנו קצת יותר בצורה יותר רחבה, אבל תראו מה הוא כותב כאן.
נפש האדם אוהבת להתרגש.
זאת אומרת,
רש"י אומר שם שהם אמרו, אנחנו לא מלאכים, אנחנו לא רוצים יותר את המן שאתה מוריד אלינו, כי זה לחם אבירים.
כן, לחם,
החז"ל אומרים,
המה נקרא לחם אבירים? לחם שנבלע באיברים.
אין מותרות.
מקבלים בדיוק מה שצריך.
הוא אומר, אנחנו לא רוצים את זה, אנחנו רוצים להיות בני אדם, אנחנו רוצים להתאבות תאווה, כן? אנחנו רוצים לפרנס את הצד האקסטרימרי שלנו, את הצד הפנימי, את הלהט הפנימי שיש בתוכנו.
לא סתם כולם היום מחפשים אקסטרים וקצוות, נכון?
אתם צדיקים, אבל אולי שמעתם על חברים שלכם שמחפשים קצוות בחיים.
או, גם חברים צדיקים.
טוב, אולי חברים של החברים.
נפש האדם אוהבת להתרגש, כן, הרגש, הרגש העמוק,
הצמאון והרעבון,
זה לא רק לספרדים ונשים,
בסדר? אני אומר את זה בתור ספרדי.
נפש האדם אוהבת להתרגש,
לא על שמחה לבדה, רק גם סתם להתרגש אוהב אותי.
אף להתרגש בעצב ובכייה רוצה היא, כן? יש לנו איזה צורך כזה לפרנס את הצד הרגשי שבתוכנו,
בסדר?
אוהב האיש לראות מראות איומות, הרי אין לזה שום היגיון, מה, למה שאני אוהב לראות דברים לא יפים,
דברים איומים?
ולשמוע מעשיות נוראות, עד כדי לבכות, כדי להתרגש, אני יודע, כן?
הייתם פעם בתאונת דרכים, לא עליכם?
נכון, יש לנו את הפקק של התאונה ויש את הפקק סקרנים.
מה קרה?
מה? כמה? כמה? מה נהיה?
נכון?
כיוון שיש איזשהו צורך פנימי שלנו להשביע את הרעבון והצמאון הרגשי הזה.
זה העמוק הזה, כן? רגש זה דבר מאוד עמוק.
עוד מעט נסביר גם מה ההבדל בין רגש לריגוש.
אבל רגש זה דבר עמוק.
אולי נסביר את זה עכשיו.
יש לנו שני מושגים שלפעמים אנחנו מתבלבלים ביניהם.
רגש וריגוש.
רגש זה דבר מאוד מאוד עמוק, שלוקח
להשיג אותו הרבה זמן,
והוא יוצר אצלי, בעזרת השם, אחרי שכבר נפגשתי איתו, הוא יוצר תחושת מלאות,
והוא הופך להיות חלק ממני, בסדר?
ארבעה קריטריונים אמרנו, נכון?
גם לוקח זמן, גם יוצר תחושת מלאות ושובה אמיתי וגם עושה אותי שמח וגם מלא ונשאר בתוכי.
ריגוש זה דבר שמגיע הרבה יותר מהר, בדרך כלל משאיר אותי עצוב, נכון?
אכילת יתר, כל האובססיות למיניהן, בן אדם אוכל יותר מדי,
שותה יותר מדי, מבלה יותר מדי, מבלה את זמנו יותר מדי, אז הוא מרוקן, נכון?
כן או לא?
לא, צריכים פעם לאכול קצת יותר מכדי העמידה?
אז יש לי קושייה אליכם.
כתוב שצדיק אוכל לשובע נפשו.
אז איך זה יכול להיות שאכלתם מעבר לשובע?
זה היה לפני מכון מאיר.
בכל מקרה, בסדר?
אז מה זה הריגוש?
הריגוש הוא מגיע מהר, הוא יוצר תחושת מלאות.
אחרי זמן קצר מאוד הוא גם יוצר תחושת ריקון,
נכון?
הוא משאיר אותנו עצובים ולא שמחים,
ובעיקר יוצר אצלנו סוג של תחושת ריקנות
ולא מלאות. כלומר, לרגע הרגשתי מלא ומיד לאחר מכן אני מרגיש ריק.
בסדר? זה ההבדל בין רגש לרגוש.
אומר לנו אדמו"ר מפייסטנה, שימו לב,
הוא קובע קביעה במציאות.
זהו סוג של דיאגנוזה.
הוא היה פסיכולוג האמת.
האדמו"ר מפייסטנה היה איש אדיר.
בסדר?
רב אדיר, היו לו אלפי חסידים גם בתוך,
גם תוך כדי השואה.
אומר ככה, שורה רביעית בפסקת ט'
חוק וצורך הנפש היא כשאר חוקותיה וצרחותיה.
מישהו פה אכל היום?
ישנתם בלילה?
יפה מאוד.
אומר אדון פרססתא, אם ישנת בלילה ואכלת בבוקר,
אתה גם צריך לפרנס את הצד הרגשי
שקיים בתוכך
ולהשביע את הרעבון ואת הצימאון האמיתי,
בסדר?
עכשיו, מה הוא מציע?
חוק וצורך הנפש כשאר חוגותיה וצרחותיה. לכן,
רק האיש המשלים חוקה זו בעבודה ובהתרגשות התורה והתפילה
שומר נפשו. זאת אומרת, לא יכול להיות
שאדם
עובד השם,
במיוחד בתקופה שלנו, לצורך העניין,
שאדם עובד השם וחלק מהסיפור שלו בעבודת השם
יהיה שהוא לא מתייחס לצד הרגשי העמוק שקיים בתוכו,
על הרעבון והצמאון הזה שהוא לא בר השקטה, אלא אם כן ניתן לו המזון המתאים לו.
ואז הוא אומר ככה, אתם תבחרו מה אתם רוצים.
מי שלא יעשה את זה, יש לו אחת מהשתיים.
מה שאין כן,
מי שעבודת קודשו בלא התרגשותי, זאת אומרת, אני מתפלל,
אבל אני אחרי זה לא זוכה אם בכלל התפללתי.
קורה לפעמים.
עשית תפילה? לא עשית תפילה. עשיתי? לא עשיתי.
אם בן אדם, אם היינו זוכים,
ואתם זכיתם, אבל אם אני הייתי זוכה,
שכל תפילה שלי
הייתה מלאה באמת ברגש עמוק,
ברגש עמוק, שאני עכשיו עומד מול מלך מלכי המלכים,
ואני מוציא את כל חרצובות נפשי ואת כל ליבי,
ושופך את שיחי לפני קוני,
אז בוודאי שלא הייתי שוכח אם עשיתי או לא עשיתי.
התפללתי, עבודת השם זו תפילה.
מי, מה שאין כן, מי שעבודת קדשו בלא התרגשות היא, זאת אומרת שזה לא, וידעת היום והשבות האלה ובך, קורא לו אחת מהשתיים.
או שתבקש להנפש התרגשויות אחרות זולות,
אף של עבירה להשלים חוקה.
אם לא תעשה את זה בצורה מתוקנת ואמיתית,
אז אתה תמצא את עצמך ותמצא את הנוער שמסביבך או האנשים שמסביבך
מחכים לספק את הצורך הזה בצורה של עבירה
או סובע זול ואסור.
בסדר, אני לא רוצה לפרט כאן מפרט כבוד בית המדרש,
נכון?
שאנחנו רואים תופעות
שלא שערו אבותיכם.
לאן אנשים הולכים? לאן אנחנו הולכים לפעמים?
איך אני משביע את הרעבון והצמאון שלי?
כשאני מרגיש שאני משתוקק למשהו,
אז אני לא תמיד,
אני מטייל את זה כלפי הקדוש ברוך הוא. אני לא מבין שזה בעצם איזה תמרור אזהרה, איזה שעון מעורר שאומר, אדוני,
את עבודת השם שלך אתה צריך לעשות במלוא השכל וגם במלוא הרגל שלך.
אם בן אדם לא עובד את השם גם בעניין הזה,
הקוצקר אומר,
הוא עובד אלילים,
כי הוא עובד את עצמו.
דברים נוראיים, בסדר? זאת אומרת, בן אדם חייב להיות,
לעבוד את השם גם בשכל וגם ברגש העמוק.
שוב,
תמיד אפשר להתבלבל, הוא אומר, אה, הבנו, כן, זה הסוואנה והקפיצות וה...
זה גם,
אבל זה לא מסתכם שם, זה משהו מאוד מאוד עמוק.
גם שלמה המלך, שהוא היה חכם מכל אדם,
ביקש לב מבין, נכון?
יש הבנת הלב שהיא יותר עמוקה מאשר הבנת השכל,
קוראים לזה בזוהר אובנתא דליבה, כן? איזה רצון קמאי ראשוני שעוד עומד מעל ובעומק של כל הרצונות שהם.
גם הרב כותב על זה שיש רצון שהוא רצון קמאי,
רצון ראשוני עוד לפני השכל,
ויש רצון אחר שבא בעקבות השכל, בסדר? זה שני סוגי רצונות, אחד עמוק מן השני.
הרצון עוד שלפני ההבנה
הוא רצון שהוא כל כך עמוק, הוא בלתיין במערכת.
ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו,
עם השתוקקות
של החלק כאילו קמים מעל אל השלם, בסדר?
וזה מה שאומר לקדוש ברוך הוא.
אם אתה לא תאסוף לו שבעים זקנים,
אז אתה פספסת את הנקודה.
אם לא תאסוף עכשיו שבעים זקנים, שבעים זה תמיד מספר שלם של שבע הספירות התחתונות, מחסד, גבורה, תפארת, נצח, עוד, יסוד ומלכות, כפול עשר,
שבעים שמות ירושלים, שבעים פנים לתורה,
תמיד המספר שבעים זה ביטוי של שלמות ברבדים שאנחנו,
שהם קשורים אלינו.
אלה המידות הרגשיות, חסד, גבורה ותפארת,
והמידות המעשיות, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
בסדר? דברים שתלויים בך.
חוכמה, בינה, עבודת, וכתר, זה כבר מתנה של הקדוש ברוך הוא.
בסדר? שבעים.
שבעים זקנים.
תאסוף שבעים זקנים, שבעים מחמחים,
שבעים אנשים שיידעו לסעול מסילות לליבותיהם של האנשים האלה, של התלמידים הללו, של העם הזה,
תראה שלא ירצו בשר.
ואז זו האופציה האחת, זאת אומרת, אם לא תעשה את זה, אז הם יבקשו עוד פעם בשר, ועוד פעם בשר, ויזכירו שומים ובצלים ויספרו לעצמם סיפורים.
והאפשרות האחרת, שהיא הרבה יותר גרועה, או לא יודע אם יותר גרועה,
אבל היא גם גרועה, או שסוף כל סוף תכלה אחת ממחלות הנפש מחוסר אחת מצרחותיה.
כלומר,
והנפש לא תימלא.
אם נפשו של האדם לא מקבלת את המענה הרגשי הזה לצורך שלה,
היא פשוט משתגלת.
לא סתם אנחנו רואים תופעות של מראות שחורות ודיכאונות למיניהן. בארצות הברית, ככה אומרים,
כל בן אדם שלישי הוא על כדורים.
אצלנו, אני יודע, כל בן אדם חמישי, שישי,
אבל זה לא טוב,
זו מציאות לא טובה.
למה זה קורה?
מדובר בנשמות מאוד מאוד מאוד גבוהות,
שרוצות דברים מאוד מאוד גבוהים,
ובעצם אנחנו מספקים את המענה המיידי.
אחת התאוות הכי דומיננטיות בנערות, וגם לפעמים מאוחר יותר,
זה תאוות האכילה.
למה תאוות האכילה היא כל כך דומיננטית?
אתם יודעים איך מזהים ישראלים בחוץ לארץ?
במסעדות של "עשה כפי יכולתך"?
אני לא הייתי הרבה בחוץ לארץ, אבל כדי להבין, נטליה, כשהייתי טלק קטן,
אז הערום שלי היו שליחים בארגנטינה.
משם אני יודע קצת פה קיטו.
אז, ואז היה שם מסעדה כזאת של "אכול כפי יכולתך". אתה רוצה לזהות ישראלי,
אתה רואה אותו הולך עם שני empire state כאלה, כן, שני צלחות, הוא לא רואה בכלל, הוא נתקל באנשים, העיקר
למלא את הצלחת.
"אכול כפי יכולתך".
אז הניסיון, אז התאוות האכילה, למה היא כל כך דומיננטית?
כי היא יוצרת תחושת מלאות מאוד מהירה.
בן אדם זקוק לאנרגיה,
נכון?
זקוק לכוחות.
לוקח אוכל,
מתרגם את זה מחומר גס לחומר דק. הנה, בבקשה, אני מלא באנרגיה,
בסדר?
זה יוצר תחושת מלאות וכולי, אבל שוב פעם, כמו שהרב כותב הרבה פעמים,
תסתכלו אחר כך במידות הראייה בנושא העלאת ניצוצות,
כן?
שם כותב הרב שלא סתם בן אדם אוכל,
אבל אם הוא אוכל מעבר,
הוא נהיה עצוב,
כי זה מוריד אותו, כן? כל האוכל חמין חייב מיטה.
נכון, אם בן אדם אוכל מעבר, מעבר למה שצריך,
אז הוא רובץ,
כי יש בו איזה סוג של התבהמות.
כבדות, בדיוק, הכבדות הזאת נוצרת בגלל שבעצם ניסינו לתת מענה לדבר רוחני בצורה גשמית.
אז זה קברות התאווה, אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה.
אתה במסגרת ספר במדבר, ספר ההנהגה, שאתה בונה את ההנהגה הפרטית שלך וגם את ההנהגה של כל העם,
אני רוצה שלכולם יהיה ברור קבל עם ועדה,
שבעצם תמיד הרעבון הגשמי יושב על רעבון רוחני.
ותשים לב, תמיד תנסה למצוא את הפתרון הרוחני, גם צריך קצת גשמיות בעולם הזה.
אבל בעיקר, בעיקר, בעיקר לזהות את הרעבון הרוחני.
טוב, אפשר להעריך על זה המון, על הדור שלנו,
שבאמת הכל הוא רגשי,
או הרוב הוא רגשי, כל הפרסומות הן רגשיות, נכון?
רוצים, זה אומר לך, אתה יודע, תאכל קונפלקס, תהיה אלוף.
תאכל שלוש פעמים ביום, תהיה אלוף.
אני אכלתי שלוש פעמים ביום,
עבדתי על המידות שלי.
אז מה, מה זה הדבר הזה? או תאכל קוטג' תרגיש בבית.
מה זה הדבר הזה? זאת אומרת, העולם שלנו,
ההסבר שלו, ההסבר האמוני, ותמיד ההסבר,
כאילו התודעה הכלל-ישראלית היא גם משפיעה על ההסברים האמוניים שלנו,
בתודעה שלנו, איך אנחנו בונים את עבודת השם שלנו בין השאר,
ולכן גם אנחנו צריכים להתייחס לצדדים הרגשיים בנפש ולא להתעלם מהם.
בגלות היה פחות צורך בדבר הזה, אבל בשעה שאנחנו מגיעים לגאולה,
זה כבר סיפור אחר לגמרי,
שאי אפשר להתכחש אליו.
אתם יודעים שמתי,
כשהרב קרליבך נפטר, אתם הייתם בין החיים?
אני לא יודע, לא, אולי הייתם קטנים.
כשהוא היה בין החיים, אז קצת זלזלו בו.
והיום אין קהילה שלא מכבדת את עצמה, שעושה מניין קר ליבך, נכון?
או חם ליבך.
למה? למה זה קורה?
למה אנשים מחפשים שבתפילה יהיה צד של שמחה בריקודים, כמו שאנחנו עושים פה? למה זה כל כך חשוב?
מכיוון שכולנו מרגישים את הצורך הזה,
הצורך הפנימי,
להשביע את הנפש גם ברבדים הללו,
שהם רבדים מאוד מאוד מאוד עמוקים,
שהם בדרך לנבואה, דרך אגב.
כן, אם מישהו יבוא ויגיד, לא, בסדר, מה הרגש, זה לא...
מה זה נביא?
מה זה נביא?
זה בא מפה?
זה בא מפה, בסדר?
אמנם אנחנו,
הרב קוק כותב באורות, חכם עדיף מנביא, אבל יש דברים שהנבואה,
שאנחנו הולכים לקראתה, ותהיינו גם במורה נבוכים,
בחלק ב', פרק כ"ג, אם לא טועה,
יש עשרה מדרגות בנבואה, כן, רוח הקודש וכו',
אבל אנחנו מתחילים להיכנס לסיפור הזה.
אנחנו ערב היורצל של הרב מרדכי אליהו,
כן, אנחנו עוד נספר על זה ארוכות,
אבל מה, מה היה בו הרב מרדכי אליהו? התנצצה ברוח הקודש.
התנצצה ברוח הקודש מכיוון שעבודת השם שלו
הייתה גם כמובן על ידי השכל ועל ידי לימוד, לימוד תורה,
אבל לא פחות מזה, גם ברגש עצום, ברגש רחב,
לשם איכות קודשה ברכוש, בתחושות עצומות, בתחושות רחבות, בשם כל ישראל,
וככה הדברים נעשים בצורה שלמה, וכמו שהזכרנו שהאר"י הקדוש אמר שהיתרון שלו על כולם היה משתי סיבות: אחת זה העמל הגדול שלו,
והשנייה שכל מה שהוא עשה, הוא עשה בשמחה.
הפריבילגיה של השמחה ושל הרגש היא לא פריבילגיה נוספת,
אלא הקדוש ברוך הוא אומר:
אתה יודע למה יבואו אליך כל הקללות פרשת בחוקותיי?
תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.
אבל אני לא כזה.
הנסחלתן.
בכל זאת,
אם אתה לא עושה את זה בשמחה ובטול לבב, יבואו אליך הקללות האלה, כך הקדוש ברוך הוא אומר.
זאת אומרת שזה ממש בלתי אין, חלק ממש מעבודת השם, זה לא תוספת.
זה חלק מעבודת השם שהיא מאוד מאוד מאוד מהותית.
טוב, נראה לי שהייתי ברור.
אנחנו ברשותכם נעבור לדף הבא.
הוא קצת יותר מורכב וקצת יותר כבד,
דורש ריכוז מלא.
אתם יודעים שרוב ההיסטוריה,
לאורך רוב ההיסטוריה אנחנו כל הזמן אנחנו מתנהלים עם שני מנהיגים
נכון?
יש לנו מלך ונביא
חוץ מזה של שמואל שהוא שקור כנגד משה ואהרון
כי גם בעצם יש בו מימד של גם הוא גם הסתובב כל השנה כולה וגם
תשובתו הרמתה פעם בשנה חוזר הביתה הוא גם מבחינת משה
שמשה הוא איש האלוקים
אדם מורם מעם כל מי שכל הרוצה את התורה כל הרוצה את הרב יבוא אליו זה משה
ואהרון הוא יותר אוניברסלי, נכון? יותר חביב, ידידותי.
הוא אוהב את הבריות, הוא קרבן לתורה.
שמואל היה בו את שני הממדים האלה, אבל לאורך כל הזמן, תמיד יש לנו,
כמעט תמיד,
יש לנו שני מנהיגים שיצרו איזה איזון, איזה בלנס אמיתי בין הצורך להנהיג,
להנהיג את הצאן שיבוא אחריו, לבין הצורך להיות מאסף.
אהרון ומשה.
ברשותכם,
מכיוון שאנחנו מדברים על ההנהגה,
תראו
מאמר, כן, דיבור של הרב קוק בשמונה קבצים, בחלק ח',
פסקה קנ"ז, זו פסקה מאוד ארוכה, עוד קיצרתי לכם,
ואנחנו בעיקר ננסה להתייחס לשורות שהן מודגשות.
בסדר,
לחגור חגורות,
באמת דיבורים מדהימים, כן,
הסבר עמוק ומדהים של הרב קוק לגבי משה ולגבי המשיח.
לפני שנקרא,
יש כמה קושיות.
אנחנו יודעים שמשה רבנו,
הוא לא נתקשה בארון, נכון?
דיברנו על זה פעם.
בארון הוא לא התקשה.
הארון, קודש הקודשים, שם נמצאים הלוחות השבורים והלוחות השלמים,
והמטה,
והצנצנת המן, שם הוא לא התקשה.
אבל לעשות את המנורה,
הוא כן התקשה.
אבל המנורה היא משנית,
נכון?
המנורה היא נמצאת איפה?
בקודש או בקודש הקודשים?
בקודש, נכון? בקודש היא נמצאת, נכון?
באיזה צד היא נמצאת?
דרום, נכון? הרוצה להחכים ידרים.
ואיפה נמצא עליכם הפנים?
בצפון, למה?
הרוצה להעשיר יצפין וכו' וכו'.
בכל מקרה,
אני בטוח שאתם יודעים את כל התשובות, אתם בסך הכל מתרגשים וכו', הכל טוב.
בכל מקרה,
משה רבנו הוא אדם מורם מעם
וזה בדיוק הסיבות שגורמים לו להתקשות בכל מיני דברים שהם מתפקדים כטרנספורמציה
קוראים להנגשה
המנורה היא כנגד תורה שבעל פה לכן משה רבנו התקשה בה
בסדר זה לא שזה הקודם ברוך הוא מראה לו
זה לא עניין טכני זה עניין מהותי
משה רבנו זה סוג של הנהגה מאוד מאוד מיוחדת שהיא מורמת מעם מעל עשרה טפחים
מי ימלא את החלל שבין העשרה טפחים ועד מדרגתו של משה, שנקרא איש האלוקים?
חציו אדם, חציו האלוקים.
מי ימלא את זה? אהרון, בסדר?
אז בהיות משה אדם כזה, שהוא מורם מעם,
הוא מאוד מאוד שונה מהמשיח שמשה רבנו הרי נולד לשני לויים, נכון?
מאיפה יצא המשיח?
נכון? באיזה לופ כזה.
הגיע אלינו בכל מיני נפתולים כאלה.
למשיח יש מציאות אחרת וסוג הנהגה אחרת,
וגם הוא בנוי יותר לחוצפה יסגה.
כן, הדור שלנו, שאנשים חצופים, אתם יודעים שאנשים חצופים היום?
כן?
יש פה חצוף?
אז בואו נקרא.
משה, בואו נלך לפי השורות המודגשות ברשותכם. טוב, בהתחלה אנחנו ממש מתחילים לקרוא את הפסקה.
משה רבנו כוללו את כל נשמות ישראל מצד,
יפה מאוד,
ומשיח הוא כולל אותה מצד,
יפה מאוד, עידו, יישר כוח.
עדי.
משה רבנו כולל את כל נשמות ישראל מצד התורה.
ומשיח, הוא כולל אותה מצד עצמה. זאת אומרת, במשיח יש משהו יותר שורשי מאשר משה. כלומר, משה זה אחרי שיש עולם,
וניתנת בו תורה.
כן, אפשר להתייחס לזה גם אחרת, אבל לצורך העניין אפשר להגיד שתורה קדמה לעולם,
אבל
לצורך ההסבר עכשיו.
מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל, ומצד הפנימיות הלא...
נקודה.
מצד הפנימיות הלא נשמתה של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה,
והתורה בשביל ישראל נבראה,
על כן וגבה מאוד נאמר במשיח.
כלומר, במידה מסוימת המשיח גבוה ממשה.
על כן וגבה מאוד נאמר במשיח גם ממשה, כלומר הוא יותר גבוה ממנו.
ומכל מקום מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה.
בסדר? אז יש לי את הדבר העצמי, ויש את הדבר הגלוי.
מהצד העצמי המדרגה של המשיח גבוהה יותר מהמדרגה של משה.
מצד הגילוי, מדרגתו של משה גבוהה יותר. אבל אנחנו מדברים מהצד העצמי.
משה רבנו, כמו שאמרתי קודם, הוא נולד מ... וילך איש מבית לוי,
והעיקר אישה מבת לוי, נכון?
בהתחלה לא כתוב מיהם,
רק אחר כך כתוב, נכון?
בפרק שלאחר מכן.
כלומר, הוא לא אדם פרטי,
הוא אדם כללי.
הוא קשור כנגד כל נשמות ישראל.
הוא נולד מהלוויים.
לעומת זאת, משיח,
אני מדלג לשורה המודגשת הבאה, הוא משיח ממואב קעטה.
מה זה קעטה?
יפה. ממואב הוא יצא.
דחציפה
ואמרה מואב ולא די שלא פגמה בנשמתו. נכון אנחנו מכירים?
מה זה מואב?
מי התחתן שם עם מי? מי התחבר למי?
איך?
לא, לא, לא. ממי יצא מואב עוד פעם?
לוט, נכון?
לוט, שתי בנותיו, כן, התעברו על ידו,
הבכירה והצעירה ובעצם הוא יצא מסוג של זנות
מואב מואב כאילו מי האבא שלו כאן זה מואב זה חיבור של שתי מילים מי אבא שלו
מי אבא שלו בסדר?
עשו מעשה גילוי עריות וממנו יצא מואב ומהמואב הזה מהגילוי העריות הזה מהדבר המפותל הזה יוצא המשיח
למה צריך שהמשיח יצא ממקום כל כך מפותל וכל כך רחוק?
תשובות.
מה זאת אומרת? אתה יכול להסביר לנו? אמרו פה תיקון, כן.
אומר, אתה אומר את דברי הגמרא, הגמרא באבא בתרא אומרת, גדול קידוש השם שמתוך חילול השם מאשר קידוש השם לבד. זאת אומרת, מי שבא מהמשהו מקומו מלמטה,
כן?
ולא מהחלונות הגבוהים,
כן? מי שממש היה בסרט הזה מישהו בין גויים או בין גירים,
הרבה פעמים יכול לתת מענה,
כי הוא היה שם, הוא יודע מה זה, אז הוא יכול לאסוף את כל הנשמות הנידחות,
בסדר? זאת אומרת, משה,
יש לו תפקיד להיות מורם מעם,
אבל למשיח
יש עניין לאסוף את כולם מלמטה.
אני מדלג עוד פעם כמה שורות. שוב פעם, ראוי היה ללמוד את הפסקה הזאת עכשיו איזה שעה וחצי, אבל
לא נעשה לכם את זה.
והמה בכתובים, אני מדלג עוד פעם, לא, סליחה, אולי אני אקרא עוד פעם, ומשיח ממואב קהטי, אתם רואים אותי חברים?
משיח ממואב קראתי דחציפה ואמרה מואב ולא די שלא פגמה בנשמתו אלא שהיא מרחצתו
מואב סיר החצית
התעוררות קדושת משיח בנבואה
באה על ידי אלדד ומעידד נכון שגם הם אנחנו פוגשים אותם איפה?
הפרשה שלנו נכון שניבאו על עסקי גוג ומגוג ובזה נכללים כל ענייני הערת משיח וכל המסיבות הסובבות אותו ותורה שבעל פה
שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב היא באה מצידם של מי?
שלדעד ומידעד שמתנאים ברחניה והמשיח והם הבכתובים
בזיהרה היא לעד האדם הראשון כן כאשר האדם הראשון לפני שהוא חטא
זיהרה כאילו הזוהר העליון של האדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח
כלול באחד
האדם הראשון לפני שהוא חטא נכללו בו גם המימד הגבוה של משה וגם המימד התחתון
שהוא עליון, שהמשיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא.
זאת אומרת, היה ראוי שבאדם אחד,
כמו אדם הראשון לפני החטא,
ייכללו שני הממדים האלה, הגבוה והנמוך, הלמעלה והלמטה,
הדוכרא והנוקבה, הנגלה והנסתר, בסדר? כך היה ראוי,
אבל אי אפשר.
ואז בעצם הקדוש ברוך הוא פיצל את זה לשתי נשמות.
שני אישיויות, לשתי פרסונות.
משה רבנו מלווה אותנו.
אני מדלג
ממש קצת.
על ידי נפילת העולם בחטא, אתם רואים את השורות המודגשות באמצע העמוד?
על ידי נפילת העולם בחטא הקדום נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפה. כלומר, הוא לא בנוי לזה.
הוא פרש מן האישה.
הקדושה של דומר נדבר טבעה את האחדות של זערת האדם הראשון, ורצו שמשה דווקא יאכיל להם בשר. אמרו לו, אנחנו רוצים שאתה תהיה.
אתה מעני כל כך גדול, בוא תהיה קצת מכורכע, בוא תהיה איתנו.
בוא נאכל בשר, בוא נתאבן להתאבות, בוא נהיה בני אדם, לא נחיה כמו מולאכים.
ושייכנס לעיר בתוך החוצפה, ככה הם רצו העם. ומשה אמר, אנוכי הריתי את העם הזה?
כלומר, בתוך החוצפה אי אפשר לי להעיר, אני לא מסוגל, זה לא אני.
אני לא מסוגל להעיר במקומות התחתונים האלה,
כי אין לי שייכות בזה.
מי שעתיד להעיר את המקומות האפלים האלה, מי זה?
המשיח.
בסדר?
שייכנס להעיר בתוך החוצפה. ומשה אמר, אנוכי הריתי את העם הזה, כלומר, בתוך החוצפה אי אפשר לי להעיר, ונשאר קץ משיח סתום,
לא יודעים מתי הוא יגיע,
ולא נתפרש בתורה.
לא כתוב מתי יהיה התאריך,
וכולי וכולי. אני מדלג עכשיו לשורות הבאות,
כיוון שממש זמננו קצר.
גם קדושת נשמת ישראל, איפה שמודגש,
בעמודה הימנית,
גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון,
אבל לא כפי ציורה שבפועל.
על כן הייתה המנורה צריכה להיות מצוירת אצל משה כמראה אשר אירע השם את משה,
אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה. אתה יודע למה הוא לא יכול לעשות?
כי הוא לא בנוי לזה.
הוא משהו אחר.
הוא הנהגה ניסית ולא הנהגה טבעית.
הוא מורם מעם ולא שפל כמותן.
כי אם כן עשה את המנורה, מי שעשה מעשה שמיים על ידי תעלומה של נשמת משה מצד זיהרה, אוקיי, נמשיך.
לעומת זאת,
אני בעמוד הבא.
איפה בשורה מודגשת?
אורו של משיח,
רואים?
רואים חברים?
אורו של משיח שאינו מתיירא מחוצפה, הוא לא נבהל מזה.
אורו של משיח שאינו מתיירא מחוצפה, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר.
ופסוק "ויסעו מהר ה'", ולא מההתאוננות
והשפלה, כן, הוא לא נבהל מזה, כמו שמשה רבנו ממש
בפרשה שלנו נבהל.
עד כדי להתאבות תאווה וטביעת בשר.
החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה עם השופר הגדול של הגאולה.
ששם מאוחד הוא משה ומשיח.
בחצוצרות וקול שופר אריהו לפני המלך השם.
טוב,
הפסקה היא עוד ארוכה,
וראוי ללמוד אותה, היא מאוד מאוד עמוקה.
אבל שוב פעם, בואו נסביר מה הבנו.
באמת, זה לא סתם
מקרים ותגובות.
כלומר, משה רבנו מתקשה,
רוצים ממנו שיביא בשר, אחרי זה אומרים לנו שהוא מתקשה עם המנורה, אחרי זה יהיו לנו עוד כל מיני אירועים שבהם לא יהיה ברור מה התגובה שלו. ועכשיו גם אומרים לו, ילדד ומדד מתנביאים במחנה, לא אכפת לך? הוא אומר, מי ייתן? כולם יהיו נביאים.
אין לו בעיה עם זה.
כי הוא באמת מעל המציאות,
והוא מזין את המציאות,
וצריך שיהיו אנשים כאלה,
שהם מבחינת משה.
אבל בדור שלנו אי אפשר בלי משיח,
אי אפשר בלי הארוניות הזאת,
אי אפשר בלי הגישה אל הצד הרגשי, כמו שאמרנו מקודם,
לגבי קברות התאווה.
אי אפשר להתכחש לצמאון והרעבון הזה שקיים אצל האנשים. ורק ההשלמה
של משה מצד אחד
ושל משיח מצד השני, הם יביאו את המציאות השלמה. זה נכון שזה היה לפני חטא האדם הראשון, בגן עדן,
אבל מה שיביא אותנו בעזרת השם לגן עדן, לאותו גן עדן,
לאותו עולם מיוחל, אותו עולם שאנחנו רוצים אותו, אותו עולם הבא שהוא הולך ובא.
זה רק החיבור בין הנשמות הללו, בין הרבנים הללו, בין הנשמות הללו,
שהם יהיו גם מבחינת משה וגם מבחינת משיח, גם מבחינת משה וגם מבחינת אהרון, שיחברו את הלמעלה ואת הלמעט. האי רצון שבעזרת השם,
השיעור שמסרנו יהיה לעילוי נשמת כל ההרוגים,
תגידו אמן והנרצחים
ולהצלחת חיילינו בשדה הקרב ולתת שכל טוב ובינה ותשועה
ועצה טובה לכל המנהיגים שלנו
וכן יהי רצון ונאמר אמן.
רבי חנניה בן הקשייה אומר ירצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל
לפיכך ריברנו תורה ומצוות שנאמר אונה יחפץ מעם צדקו יגדיל תורה ויאדיר
