טוב, אנחנו בפרק 12 בסימן נ"ו.
כזכור,
אנחנו בסוגיה של אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימר, מנהל לשון נוטריקון מן התורה.
אז ראינו, "כי אבא מונת גוי נדתיך",
ורבי יוחנן דידי אמר,
"אנוכי נוטריקון, הנפשי כתביתי אבית",
רבנן עמרי, אמירה נעימה, כתיבה איבה וכולי.
דבר רבי נתן עמרי,
המקור לדוגמה, לכך שיש לשון התיקון בתורה,
ירת הדרך לנגדי.
ירת ככה,
זה הפסוק שמצטט את דברי בלעם ביחס לאתונו,
ירת הדרך לנגדי.
ראשי כתיבות, יראה רעתה נטטה.
אומר הרב, דבר רבי נתן עמרי כי יראה את הדרך לנגדי,
יראה רעתה נטטה.
בתכונה של נוטריקון,
חוץ ממה שנתבאר שיש בו משום התפשטות הגורמת
להופעות רעיונות
חוץ מהנאמר מפורש,
ולגילוי השורש של ההתפשטות הזאת
במקורה יסודי,
ישנה עוד תכונה אחת,
אה,
לא קם לתחייה פה בכלל, סליחה,
הפכתי את הרחוקים,
עוד תשומטרי ולקרובים.
טוב,
אז אמרנו ש...
כי אנחנו בפרק 12,
סימן נ"ו,
בהמשך סוגיית מנין ללשון נוטריקון מן התורה,
ודבר רבי נתן עמרי, ירת הדרך לנגדי. הפסוק שאמר בלעם ביחס לאתונו, כי ירת הדרך לנגדי,
זה נוטריקון,
ראשי תיבות, יראה, רעתה, נטטה.
אומר הרב
דבר רבי נתן עמרי, כי ירת הדרך לנגדי, יראה, רעתה, נטטה.
בתכונה של נוטריקון,
חוץ ממה שנתבהר שיש בו משום התפשטות
הגורמת להופעות רעיוניות, חוץ מהנאמר מפורש,
ולגילוי השורש של ההתפשטות הזאת במקורו היסודי,
ישנה עוד תכונה אחת שהיא מורה על ביאור של חיזיון
עם הסיבות הגורמות להופעתו.
וזאת היא הדוגמה של הפועל ירת,
ולעניין המדובר אודותיו,
על ידי העובדה שלמלאך עם בלעם,
שביאר לו בתיבה אחת את החיזיון הנפלא של נטיית
האתון מן הדרך, אה, זה היה דברים לא שבלעם אמר, זה המלאך אמר את זה,
כי ירת הדרך לנגדי.
אז מה שאמר המלאך לבלעם ביחס לאתונו, שביאר לו בתיבה אחת את החיזיון הנפלא של נטיית האתון מן הדרך,
מפני שבתחילה, לפני ראייתה,
גם כן הרגישה את הפחד מפני המלאך ברגשה
אינסטינקטיבית.
אחר כך באה הראייה המוחשית
שהיא גרמה את הנטייה,
שלא היה אפשר לה להזדמן לולא שתי הסיבות שקדמו לה לנטייה זו,
שהיא יראתה סתמית,
וראייתה את ההולך לאומתה להתייצב שטן בדרך.
זאת היא סגולה מיוחדת מבינות ריקון.
וזהו מה שחידשו כאן
דברי רבי נתן מהכה,
יראת הדרך לנגדי, יראה רעתה נתתה.
דבר רבי נתן עמרי כי ירת הדרך לנגדי יראה רעתה נתתה.
בתכונה של הנוטריקון חוץ ממה שנתבאר שיש בו משום התפשטות הגורמת להופעות רעיוניות
חוץ מהנאמר מפורש
ולגילוי השורש של התפשטות הזאת במקורה היסודי,
שזה מה שראינו בפספות הקודמות
של א. הרעיון הבסיסי של נוטריקון,
שחוץ מאשר התוכן הפשוט,
אז יש פה
קודש רעיוני פנימי שהרמז שבעניין, הנוטריקון שבעניין,
נותן לנו כיוון להתפשטות רעיונית, להופעת רעיוניות,
הופעות רעיוניות
מעבר למה שנאמר במפורש.
וחוץ מזה,
זה שלמדנו שרבי יוחנן דידי אמר אנוכי,
על הנפשי כתבית יבית,
אז יש פה את הרעיון שהכול נובע מאיזה תוכן פנימי, עצמי, נשמתי,
שהוא הולך ומופיע פה.
וכמו באנוכי והתוכן של הראשי תיבות שבו,
אז ככה אולי בכל נוטריקון,
נוטריקון, אז יש את הרעיון של תוכן על שהניסוח הפרוזאי, הניסוח הפשוט, החיצוני,
דל מלבטא אותו, ואז יש את דרך הרמז הזאת,
שהיא מעודדת לשים לב לשורש הפנימי, גילוי השורש של ההתפשטות הזאת במקורו היסודי.
אבל יש עוד אספקט,
והוא גילוי השורש,
שישנה עוד תכונה אחת שהיא מורה על ביאור של חיזיון עם הסיבות הגורמות לפאתו.
זאת אומרת,
לא רק שמתרחש משהו,
אלא
יש רמזים על הגורמים להתרחשות.
כמו הדוגמה הקלאסית הזאת של ירד.
ירד,
אז זאת תהיה דוגמה של הפועל ירד, שלעניין המדובר דוטר,
על ידי העובדה של המלאך עם בלעם,
שביאר לו בתיבה אחת את החיזיון הנפלא של נטיית האתון מן הדרך.
הוא לא רק אומר, תראה, יראת הדרך לנגדי, הכוונה זזה,
מן הדרך לנגדי, זה הפשט של המילה ירת.
אבל גלו בזה גם כן סיבות שבגללה היא נטטה.
ירת הדרך לנגדי, נטטה.
אבל היא יראה,
רעתה, נטטה.
אה, כן, מפני שבתחילה,
לפני ראייתה,
גם כן הרגישה את הפחד מפני המלאך ברגשה האינסטינקטיבית,
ואחר כך באה הראייה המוחשית שהיא גרמה את הנטייה,
מה שלא היה אפשר לה להזדמן מעולי שתי הסיבות שקדמו לנטייה הזאת,
סיבה אינסטינקטיבית וסיבה חושית.
האינסטינקטיבית יראתה הסתמי,
וראייתה את ההולך לעומתה להתייצב לשטן בדרך,
ראייה חושית,
האינסטינקט הפך להיות לתחושה ממשית.
וזאתי סגולה מיוחדת בנוטריקון.
וזהו מה שחיטשו כאן, דברי רבי נתן, מהאחה.
יראת הדרך לנגדי,
יראה רעתה,
זה השורש הסיבתי, סיבה אינסטנקטיבית, סיבה ממשית,
וכך שנתת.
דברי רבי ישמעאל תנא,
כרמל,
קר מלא.
כרמל זה עוד מילה בתורה.
כרמל רש"י, לגבי מנחת העומר כתיב גרס כרמל,
שמביאה כשהיא לחה,
בעוד שהזרע נפוח
והכר של הקש מלא הימנו.
אז כר מלא.
זה מה להגיד כשתביא את התבואה
ואת העומר,
אז הוא צריך להיות גרס כרמל,
כשהתבואה עדיין לחה, בעוד שהזרע נפוח
והכר של הקש מלא הימנו.
ככה אני מבין, המסגרת של הקש היא מלאה מהתוכן הפנימי הנפוח.
וזה הרמז של הנוטריקון של כרמל, כר מלא.
רבי ישמעאל טענה,
דבי רבי ישמעאל טענה,
לכאורה זו הגרסה שלנו, לא יודע, אולי לרב יש
גרסה אחרת,
רבי ישמעאל טענה,
כרמל,
כר מלא.
בכלל הרמז הנוטריקוני כלול גם כן מה שלפעמים ישנם שני מושגים שהם מתאחדים בנושא אחד.
ומבחוץ רואים רק עניין אחד
בנושא ההוא.
אבל כשמדקדקים את הדבר מוצאים באותו הנושא כפת של מושגים.
וההכפלה הזאת היא דוגמה לכמה דברים שאנחנו
משיגים אותם בגוון אחד לפי ההשגה הראשונה.
אנו עומדים על עומקם של דברים נמצאים שהם מתפרדים לענפים שונים.
לוקות דברי כאש,
נאום השם,
וכפטיש יפוצץ סלע,
מתחלק לכמה טעמים.
והמשל הוא מפירוש המילה כרמל,
שרבי ישמעאל
מתרגמה לשתי תיבות
ששני מושגים כלולים בה, כר מלא.
לא יודע מה להסביר.
עוד פעם, פשוט,
רבי ישמעאל תנא, כרמל כרמלה בכלל הרמז נוטריקוני,
כלול גם מה שלפעמים ישנם שני מושגים שמתאחדים בנושא אחד,
ומבחוץ רואים רק עניין אחד בנושא ההוא.
אבל כשמדקדקים בדבר מוצאים באותו נושא כפל של מושגים.
אז הרעיון הוא שהדוגמה שכל אחד מביא מהחכמים,
או מתלמידיהם, האדבי הישיבות האלה,
על כל פנים,
כל אחת מהדוגמאות הוא בענייניו,
הוא לא דוגמה
בלעדית,
אלא בלגיד שהתוכן הנוטריקוני,
יש בו את הרעיון הזה,
ויכול להיות שהוא גודש בקרבו המון וריאציות של רעיונות.
זאת אומרת, א', לא באופן כללי, שים לב, יש פה רעיון מופשט, גדול, מקיף,
יותר מהמילה הפשוטה ממה שאתה מביא,
ושים לב שזה השורש הנשמתי הוא המתגלה פה,
ושים לב שהסיבות
סיבות ברמות שונות של סיבות של המאורע המתואר מתגלמים במה שמתואר. זאת אומרת, חפש את הסיבות
הרחוקות הרחוקות,
הברורות או פחות ברורות, בכל מקום, מחפש סיבות
תוך כדי
העיון בתוכן הנלמד.
ופה, שים לב, ומה שנראה כפשוט,
יש והוא נושא מורכב.
כרמל זה כרמלה.
מזה תלמד על כל הנוטריקונים.
אבל כשמדקדקים את הדבר מוצאים באותו הנושא כפל של מושגים.
ההכפלה הזאת היא דוגמה לכמה דברים אשר אנחנו
מושגים אותם בגוון אחד לפי הסגה הראשונה,
וכשאנו עומדים על עומקם של דברים,
נמצאים שמתפרדים לענפים שונים.
הלוקות דברי כאש, נאום השם.
וכפטיש שיפוצה סלע.
אז כן, אתה רואה סלע, אבל הוא כפטיש.
מסתבר שיש לך המון אבנים פה בפנים.
מכל נצורות, לפעמים אתה שובר סלע, אתה מגלה בפנים,
יש מרקמים מינרליים מסוג אחר,
אז כל דברי,
כל דבריי,
זה כפטיש שיפצה צלע, ריקע אש, יש שם הרבה
גוונים, הרבה צבעים שם בפנים, זה לא רק
מתחלק לחמת העמים,
והמשל הוא מפירוש המילה כרמל,
שרבי ישמעאל מתרגמה לשתי תיבות,
ששני מושגים כלולים בה כר מלא.
רבי
דרב אחא בר יעקב אמר,
קללה נמרצת.
עד עתה זה היה מדוגמאות מהתורה,
היה דוגמאות
מהנבואה.
והוא קיללני קללה נמרצת.
כך מספר דוד לבנו שלמה ביחס לשמעי בן גירה.
אז רב אח אברה יעקב אמר, קללה נמרצת זה נוטריקון.
נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא.
נראה איזה מגובל.
לא רק ברגעים אלה נוהגים לדבר על דמות מלכותית,
כל הדברים האלה שאתה יכול להגיד, אתה תוקע עליו.
מה שנקרא? מרוכז.
כן, אומר הרב,
רב אחמא יעקב אומר,
קללה נמרצת,
נוטריקון, נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבר.
כשאתה מתנגד אליו פוליטית,
אז הוא פשוט התגלמות או רוע בכל מה שאפשר להעלות ואי אפשר להעלות על הדעת.
כן,
בכלל הנוטריקון, אנו מוצאים כאן
גם כן
העמדה על מחשבות
הכמוסות בתוך הלב,
שהן מתבטאות בתיבה אחת,
שאנחנו מכירים ממנה את כל מה שהיה נעשיו
במעמק הנפש.
שמעי בשנאתו את דוד רצה בקללתו למצוא
את כל הערכים שלו לחובה,
ובמקום שבאמת מנוקהו דוד מחטא ניאוף בעניין בת שבע,
מפני שכל היוצא למלחמת בית דוד,
גט כריתות,
היה כותב לאשתו,
הבליט הוא שהיה כאן חטא של ניאוף,
ורמז דוד בנון של נמרצת.
ובמקום שחשש של גזעו, כבר נתבררה הלכה של המוני ולא המונית, מואבי ולא מואבית,
ביקש עם אי לטוט את הדין הפסול עליו, או הפסול עליו, לא יודע, הפסול עליו,
לומר מואביהו.
וברמז הוא העניין במ"ם של נמרצת, מואביהו.
ובמקום שמשפטו של אוריה היה מפני שהיה מורד במלכות,
לא היה על דוד חט של רצח בו,
אמר הוא רוצחו.
ברמז הריש של נמרצת,
ובמקום שעמדת מלכות בית דוד הייתה הטובה העליונה של בניין האומה ונצחה,
ומלכות בית שאול לא הייתה מסוגלת לרומם את כנסת ישראל לא תעמידה המשיחית,
מה שמעי לגלגל על עצם המלכתו של דוד,
שמפני כך ירד הערך את בית שאול,
שהוא עניין של גרימת צרות לכלל ישראל,
עד שהביע את זה בביטוי "צורר הוא".
אמרו מאז
בת צדיק
של נמרצת.
ובמקום שכל המדומה של מלכות בית דודיל רומם את כבוד קדושת ישראל בהראות גדולת האומה ואצילותה נגד כל עמי תבל,
רצה שימעי לומר שהשאיפה הכללית של מלכות דוד היא ההיפוך מהקדושה,
כמו עבודה זרה, חס ושלום,
שנקראת תועבה,
ולשם כך אמר תועבה הוא,
שנאמר בתף, שנאמץ בתף
של נמרצת.
וזה אנו מבינים את הרעיונות העמוקים של הנוטריקון,
נקודה.
אנחנו יודעים להבין את הצפון וגנוז בתוך נפשו של אדם, שמתגלים לפנינו מצפוניו, גם כשלא ביטא אותם במפורש.
כמו שאנו מבינים את כל צדי האבסורד שרצה שבעי בכעסו לגולל על דוד,
ובקללו אותו הקללה הנמרצת
שביעורה הוא נואף ומואבי, הוא רוצח, הוא הצורר, הוא טועד והוא.
לא שומע.
הרב עכשיו, כי צבעו מועד, אין נקודה.
אף אחד לא טילקון?
כן.
יש לי נקודה, ומזה אנחנו מבינים את הרעיון הדעת,
כי אנחנו נוטים להבין את הסיכון בגנות ותקווי את נפשו של אדם.
אה,
יותר טוב,
כי באמת אצלי זה כך כתוב.
יפה מאוד, כל הכבוד להם שהם תיקנו.
אז פשוט למחוק
את הנקודה, ואחרי העמוקים, פסיק.
שני הדברים לא נמצאים אצלי.
יפה מאוד.
בטח רפצלי.
טוב.
רב אחא בר יעקב אומר,
כללה נמרצת,
נוטריקון, נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועברו.
בכלל הנוטריקון אנו מוצאים גם כהעמדה
על המחשבות הכמוסות בתוך הלב,
שהן מתבטאות בתיבה אחת.
שאנחנו מכירים ממנה את כל מה שהיה נחשב במעמקי הנפש.
אז מה זה מוסיף על מה שלמדנו?
לא סתם עומק כללי לנוטריקורד, זה הדבר הראשון שלמדנו.
ולא רק שורש הנשמה,
ולא רק הסיבות המסובבות,
ולא רק יסודות כפולים,
אלא יש,
ובפיתוי שאתה דורש אותו, ושם לב לרמיזות שבו,
תעמוד על הלוחי נפש עלומים
שנמצאים שם, או מתבטאים שם, מעבר לגלוי.
לילות ריקון אנו מוצאים גם כן העמדה על מחשבות הכמוסות בתוך הלב,
שהן מתבטאות בתיבה אחת,
שאנחנו מכירים ממנה את כל מה שהנחשב במכי הנפש.
אם היא בשנאתו את דוד,
רצה בקללתו למצוא
או למצוא
את כל הערכים שלו לחובה.
ובמקום שבאמת מנוקה עוד דוד מחטא ניאוף בעניין בת שבע. זאת אומרת, אין, כל מה שאפשר
לחשוב עליו לרעה, למרות שזה כבר נידון והוחלט ההפך וברור ההפך, לא משנה.
כשהוא בעל עין רעה,
אז הוא לא מקבל את כל המסקנות ההפוכות,
הוא בדעתו הרעה.
בכל ההבאמינות שהיו בהיסטוריה של דוד.
אז, במקום שבאמת מנוכה הוא דוד מחטא ניאוף בעניין בת שבע,
מפני שכל יוצא לנכון מודד דוד גט כריתות היה כותב לאשתו,
וכמו שלמדנו את הסוגיה הזאת שם לאל בדף נ"ו,
הבליט הוא שהיה כאן חטא של ניאוף.
ורמז זה דוד בנון של נמרצת.
דוד אומר,
הוא קללה נמרצת,
הפשט של נמרצת קללה חזקה,
אבל נמרצת,
כל האלמנטים, הרעיונים של...
ודוד רומז את זה במילים שלו,
כלולה המחשבה הפנימית שדוד עונף.
ובמקום של חשש של גזעו כבר נתברר הלכה של עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מאביה,
או מואבית,
ביקש שימעי להטות את הדין הפסול עליו, כלומר מואבי הוא.
נו, זה כבר מזמן התברר גם כן,
שם בבית מדרשו של שמואל הרמתי,
המוני ולא המונית,
מואבי ולא מאבייה,
וזה כל הרעיון של מגילת רות,
של יורד בועז השערה אל הזקנים, ומברר את ההלכה הזאת, ואל תבוס כי זקנה ימיך.
הכל כבר נסגר מזמן, לא, אצלו זה עדיין פתוח.
וברמז ההוא,
וברמז ההוא העניין במ״ם של נמרצת מואבי הוא.
ועל מואבי.
ובמקום שבמשפטו של אוריה הוא מפני שהיה מורד במלכות, ולא היה על דוד חטא של רצח.
בוא.
אמר הוא, רוצח הוא. גם זה ראינו שם דף נ"ו.
וברמז הרש, וברמז הרש של נמרצת.
ובמקום שעמדת מלכות בית דוד,
אישי הטובה העליונה שבעניין האומה וניצחה ומלכות בית שאול,
לא הייתה מסוגלת לרומם את כנסת ישראל לאותה עמידה המשיכית.
בא שמעי לגלגל על עצם המלכתו של דוד,
מפני שמפני כך ירד הערך של בית שאול,
שהוא עניין של גרימת צרות לכלל ישראל, עד שהביע זה בביטוי "צוררו"
פירוש המילה "צורר" זאת אומרת
צרור של צרות.
הוא גורם לנו להמון צרות,
במקום שזה בדיוק ההפך מזה,
כי דווקא יש כוח
במלכות דוד, אל רומם את עם ישראל לרוח אפינו, משיח השם,
דוד מלך ישראל חי וקיים, נצח ישראל, הכוח
שפודה אותנו מכל הצרות.
כלומר זה ההפך.
הוא מז בצד של נמרצת.
גם אצלי, גם אצלי, אבל זו טעות.
לא, אבל אתה יודע למה?
יכול לקרות
אפילו לרב,
סתם טעות. תרשום את זה לעצמך,
יש דברים כאלה.
ובמקום שכל המגמה של מלכות בית דוד היא לרומם את כבוד קדושת ישראל,
וראות גדולת האומה באצילותה נגד כל עמי תבל,
רצה שימי לומר שהשאיפה הכללית של מלכות דוד היא ההיפוך מהקדושה,
כמו עבודה זרה, חס ושלום,
שנקראת תועבה,
שהם כך אמרו, תועבה היא, תועבה הוא שנרמז בטו של נמרצת.
אז כן, ככל המהות של דוד,
הם ביקשו את השם אלוקיהם ואת דוד מלכם, ובאמת באמת,
אם אתה לא קשור דוד המלך,
תחלום על זה שאתה קשור לקדוש ברוך הוא, כי הקשר הבלעדי של עם ישראל
לקדוש ברוך הוא באמת באמת, בלי הגשמה ובלי דמיונות ובלי הזיות,
זה רק על פי הקשר לדוד המלך.
אתה באמת, דוד המלך,
זה לא אישיות פרטית, זה אישיות כללית,
זה המלך,
להיות כולם,
הוא כולל את כל נשמות ישראל,
וכל הזיקה שיכולה להיות
לעם ישראל, לקדוש ברוך הוא, זה דרך התבטלות אל כנסת ישראל,
והתבטלות אל כנסת ישראל היא התבטלות אל דוד.
לך אמר ליבי בקשו פניי
את פניך ה' מבקש,
לך למענך אמר ליבי מרכז כוחות נפשי
לכלל עם ישראל. בקשו פניי,
שאני אהיה הרבה שלכם,
ותהיו קשורים אליי ואל מגמת חיי,
כי אני את פניך ה' מבקש.
אני כל כולי דבק בך,
ועל ידי שכלל ישראל דבקים בי,
גם הם דבקים בך.
ואין דרך אחרת להיות דבק בה' באמת.
מי שחושב שהוא קשור לה' בלי זה,
שירשום את המחשבות שלו במסגרת
הרשימה הארוכה של עוד מחשבות רבות שיש לו,
ועצת השם היא תקום. זאת אומרת, לא בטוח שכל מה שיש לך בראש זה נכס כל כך גבוה,
ואם את זה לא הבנת, ואת זה אתה לא יודע, ולזה אתה לא קשור,
אז יש לך למה להשתפר.
ומזה אנו מבינים את הרעיונות העמוקים שבנוטריקון,
אה, לא, ומזה אנו מבינים את הרעיונות העמוקים שבנוטריקון אנחנו
אנו יורדים להבין את הצפון וגנוז ותוכיות נפשו של אדם.
זאת אומרת,
עכשיו פתאום אני חושב שאולי זה ככה.
בהתחלה למדנו באופן כללי, רעיון של נוטריקון, זה בא להגיד לך,
שמע, יש את הפשט ויש רמז, מה בא הרמז לומר לך?
שחוץ ממה שאתה תופס את הפשט,
יש עוד מה להיות ער,
ולדרוש ולחקור ולכבוש רמזים ולעלות על גל מחשבתי לשיטתי בספירה אחרת.
זו קביעה סתמית.
מהי הספירה האחרת שהיא גבוהה יותר מאשר המובן הפשוט?
וזה עכשיו הדעות השונות.
או מצד השורש הנשמתי, או מצד השורש הסיבתי,
סיבתי אינסטינקטיבי, סיבתי ממשי,
או מצד כפל רעיונות,
מרכיבים המתבטאים במילה אחת או מצד התכנים הרעיונים שבלב האומר שהמילה הפשוטה על הביטוי הגלוי שלו לא ביטא אותו והנוטריקון בא להגיד לך ברזולוציות גבוהות
את המעמדים הנפשיים הפנימיים
שהיו ביסוד ההתנהלות שלו.
וכל אלה הם מפרוטים של העומק הרעיוני שבנוטריקון.
ומזה אנו מבינים את הרעיונות העמוקים שבנוטריקון במה שתבין לעומק,
אם תשים לב ליסודות הפסיכולוגיים שעומדים ביסוד,
או הפסיכולוגיים או הרעיונות שעומדים ביסוד ההתנהלות או ההתבטאות של מישהו.
כדי שהמילה הנוטריקונית
באה להגיד לך את התוכן, שים לב לא רק לפשט,
אלא גם לרעש הנרמז פה, או הרמז הנדרש פה,
ועל ידי זה תעמוד את תבין את הצפון וגנוז לתוכיות נפשו של האדם,
והלוחי רוחו,
רעיונותיו,
שמתגלים לפנינו מצפוניו גם כשלא ביטא אותם במפורח.
או שאנו מבינים את כל שדה הפסול שרצה שמעי בקעסו לגולל דוד.
אז שוב, כמו שאמרנו מקודם,
זה לא דווקא פה,
זה דוגמה.
הייתה דוגמה כמו שבנמרצת אז דוד במילה אחת
נותן לך תרכיס של
כל שלל הרעיונות שהיו
להתנהלותו של שמעי בקללתו את דוד,
אז ככה תמיד כשיש נוטריקון,
אז תחפש את שלל הרעיונות המחוללים את העניין,
הרעיונות הנפשיים, המעמדי הנפש,
כוונות
שמחוללות העניין.
כן, כמו שאנו מבינים את כל שדה הפסול שרצה שמעי בכעסו לגולל על דווי,
בקללו אותו הקללה הנמרצת
שביעורה הוא נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא תועבה.
הרב נחמן בר יצחק
הוא סוגר את העניין
וסוגר את הפרק.
רב נחמן בר יצחק אמר,
מה נדבר ומה נצטדק.
נצטדק כנראה זה ראשי תיבות.
נכונים אנחנו, צדיקים, אנחנו טהורים, אנחנו דקים, אנחנו קדושים, אנחנו.
מעניין הסדר הזה, זאת אומרת, על זה הייתי מצומח, רק הרב היה חונה על זה.
אבל אם זלגנו פה לדוד, למה זה הסדר?
זה חוזר לבראשית.
טוב,
רמלך מן בר יצחק אמר מהכה.
מן דבר מהצדק, נכונים, אנחנו צדיקים, אנחנו טהורים, אנחנו לוקים, אנחנו קדושים.
רוצה להבליט בנוטריקון זה את כל המחשבות האפשריות להעלות על הדעת.
איך שעלה על דעת הבנים שנקרסו במצודה כל כך
נוראה במעשה הגביע של בנימין,
וכל הצדדים שיש אפשרות לחשוב על שמותיהם בין
ידועים לפי דתם לזה האיש המגלגל אותם עליהם,
יוסף,
ובין שאינם ידועים לו,
אבל להם הם ידועים,
והשמות אינן נתפסות בלבבם להרבות את עינויי נפשם.
הם לא רואים מענות ריקון הזה את אמיית הלב שלהם, לעומת החשד הגלוי של הריגול שעליהם בעת תשובתם כנים אנחנו.
נרמד כאן נכונים אנחנו.
לעומת חטא מכירת יוסף שחשבו בלבבם ודיקאי את רוחם,
וסוף כל סוף ניחמו את עצמם שלמרות כל החטא שיש בזה,
הלא הם דנו אותו במשפט,
ועל פי שיקול דעתם נמצא חייב,
עד שתורת מפת צדק עשו נגדו כל מה שעשו,
ונמצא עד שיכולים לומר לעצמם גם בנוגע לתשמע הגדולה הזו,
צדיקים הלכו.
ולעומת הדיבה של טומאת הגוף שאמר יוסף עליהם,
שהם נושאים את עיניהם לבנות הארץ,
בא בזה ביטוי הכרתם שבאמת טהורים הם מכתם זה,
ושגיאה הייתה בידו של יוסף בזה.
ולעומת הדיבה של גאווה נגד אחיהם, בני השבחות,
שמזלזלים בהם וקוראים אותם עבדים,
בדקו ברוחם ולא מצאו בו תוכן של גאות,
ואמרו בלבבם השבטים, בני הגבירות, דקים אנחנו.
ומתוך שכל אלה הדברים המעכבים את הקדושה הראויה לשרות אליהם מתוך עוצם רוממות נשמתם ועוצם קדושת אביהם,
אוצר קדושת העולם,
לא נמצאו בהם,
אלא נשארה החלטה שהם עומדים במצב הקדושה,
שהם מקושרים עמה על פי עומק טבעם המקודש,
ונחקק בלבבם העומר "קדושים אנחנו".
שכל אלה המחשבות מתבטאות הן באותו הנוטריקון של מן הצטדק.
נכונים אנחנו, צדקים אנחנו, טהורים אנחנו, דקים אנחנו, קדושים אנחנו.
אלה פסקאות מאוד פשוטות, שלא באמת יש לי מה להסביר פה,
לא חושב שאני מבין את זה יותר ממה שאתם מבינים,
אבל נקרא עוד פעם.
רב נחמן בר יצחק אמר מי האחא
מה נדבר ומה נצדק?
נכונים אנחנו,
צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דקים אנחנו, קדושים אנחנו.
רוצה להבליד בנותניקון זה את כל המחשבות האפשריות להעלות על הדעת.
איך שעלה על דעת הבנים שנתפסו במצודה כל כך נוראה,
פה הבנים זה השבטים כמובן,
נתפסו במצודה נוראה, זאת אומרת,
הם חוזרים עם השליח של יוסף,
שחיפש, מצא את הגביע בים תחת בנימין,
וניסים, הסתכו עליו, חוזרים מצרים, עומדים לפני יוסף ואומרים לי, אומרים לנו, מה נדבר? הוא מלצת דק.
אלוקים מצא את עמון אבדיך והריינו עבדים לאדוני.
אז,
אבל,
אומרים לי, הריינו עבדים לאדוני. באמת,
מה נדבר לנו? הצתדק?
באמת הם חושבים את עצמם צדיקים גמורים לחלוטין.
למרות שאומרים, מה נדבר לנו?
אלוקים מצא את עוון עמדיך, באמת, הם חושבים את ההפך.
זה מעניין.
רוצה להבליט בנדריקון זאת את כל המחשבות האפשריות להעלות על הדעת,
איך שאלה על דעת הבנים שנתפסו במצודה כל כך נוראה,
במעשה הגביע של בנימין וכל הצדדים,
שיש אפשרות לחשוב על אשמותיהם
בין הידועים לפי דעתם, הם מריצים לעצמם, האלוקים מצא את עוון עמדיך, איזה עוון?
זה מה שהם חושבים על כל המאורות שהיו בהיסטוריה שלהם.
ואת הכול אומרים, זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר.
קיצור, קיצור, צדיקים דמורים.
אז כן,
וכל הצדדים שיש אפשרות לחשוב על אשמותיהם, בין הידועים לפי דעתם,
כי זה האיש המגלגל אותם עליהם.
בין שאינם ידועים לו,
אבל להם הם ידועים.
כי אלוקים מצא את עמון אוהדיך,
אבל באמת,
אנחנו צדיקים.
והאשמות הינן נתפסות בלבבם,
להרבות את עינויי נפשה.
כשהם מצטדקים, זאת אומרת שהם אוכלים את עצמם מבפנים.
הם מסבירים שבכל זאת הם בסדר,
אבל כל זמן הם בכידותי נפש של זה.
אז אלינו רואים בנוטריקון הזה את אמיית הלב שלהם.
לעומת החשד הגלוי של הריגול שעליהם באה תשובתם, כנים אנחנו.
מזמן אמרו לו, כנים אנחנו, לא היו עובדים דרך המרגלים.
נרמז כאן, נכונים אנחנו, אותו רעיון.
כנים, נכונים, אותו דבר.
ולעומת חטא מכירת יוסף, שחשבו בלבבם ודיכא את רוחם.
סוף כל סוף ניחמו את עצמם, שלמרות כל החטא שיש בזה,
הלא עמדנו אותו במשפט.
אמרו, אבל אשמים אנחנו אחינו, אשר יהיה נצרת נפשו, ויתכננו אלינו ולא שמענו, על כן בעלו אלינו הצהרת זאת.
מכל מקום,
על פי שיקול דעתם, זאת אומרת, עמדנו אותו במשפט, גם את זה צריך לשים לב, שהם לא אומרים,
אשמים אנחנו על אחינו שרצינו להרוג אותו ולשלוח אותו למצרים.
על זה הם לא חושבים שהם אשמים.
אבל הם אשמים שראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו.
אבל לעצם הדין, מה נעשה? זה הדין.
כל בית דין יושבים בדין, מוציאים אותו להורג.
מה יעשו? זה אומר, עכשיו מתחנן, אל תרגו אותי.
טוב, מה אפשר לעשות? זה הדין.
אבל פה יש להם נקיפות מצפון.
אז,
אז עוד פעם, על זה שהם דנו אותו. דין הם אין דנו אותו. היה דין של, היה אחרי המיטה, היה דין של אורדש.
של כלל ישראל.
אז בסדר, מה שהרגו.
אז זה מה שהם חושבים.
אז זה מה שהם רואים, אלוקים יצא את עוון עבודיך,
אבל לגבי עצם הרצח, אנחנו לא,
לא.
הם דנו אותו במשפט,
ועל פי שיקול דעתם נמצא חייו.
עד שבתורת משפט צדק עשו נגדו כל מה שעשו.
ונמצא שיכולים לומר על עצמם, גם בנוגע לאשמה הגדולה הזאת, צדיקים אנחנו.
ולעומת הדיבה של טומאת הגוף, שאמר יוסף עליהם,
מזמן יוסף האשים אותם, וכל הסיפור התחיל, ויוצא יוסף ודיבתם רעה אל אביהם, שמה הוא אמר?
שלושה דברים מעניין, הטיעון הזה שאוכלים איבר מן החי, על זה הם לא מתנצלים בכלל.
אבל טוב,
על זה שהם נושאים עיניהם אל בנות הארץ.
אז לבנות הארץ.
כמו שאתם רואים, זה מירושלמי.
אז בא בזה ביטוי הכרתם שבאמת זה לא נכון, פשוט לא נכון.
את ההורים מכתם זאב השקיעה את עבדו של יוסף בזה.
זה לא.
ולעומת הדיבה של גאווה נגד אחיהם, בני השפחות, שמזלזלים בבני השפחות, זה היה חלק מהדיבה שהוציא יוסף אל אביהם,
דיבתם רעה אל אביהם.
הם מזלזלים והם קוראים אותם עבדים.
אז לא.
בדקו ברוחם ולא מצאו בו תוכן של גאות. זה פשוט לא נכון.
שוב, גם בזה טעה יוסף.
ואמרו בלבבם השבטים בני הגבירות, דקים אנחנו.
כמו שראינו פה, בדקים,
בדק"ץ,
אתם זוכרים?
דק"ץ, דקים הם כנים הם צדיקים.
אז פה, דקים אנחנו.
ואני אֶדקה,
לא א־שפל רוח.
דקים אנחנו. מתוך שכל אלה הדברים הם עקבים את הקדושה,
ראויה לשהות עליהם מתוך עוצם רוממות נשמתם
ועוצם קדושת אביהן, אוצר
קדושת העולם, לא נמצאו בהם.
ממילא נשארה החלטה שהם עומדים במצב הקדושה,
שהם מקושרים להם על פי עומק כתיבם המקודש ונחקק בלבם.
העומר קדושים אנחנו.
הם המשך יעקב אבינו,
בני יעקב,
ומיטתו שלמה, וקדושים אנחנו. מה קדושים?
ממשיכים את קדושת יעקב,
שהוא אוצר הקדושה בעולם.
ומאחר שאין בנו את כל הקליפות,
אין בנו את כל המחיצות,
אין בנו את כל המסכים האלה של ההאשמות שעלולים...
אהב אמינא אולי אנחנו, אבל לא, אנחנו בסדר, אז מה נותר לנו?
להיות שקופים לגלם את הספירה הנשמתית
של הקדושה,
שהיא עניינו של יעקב.
כל אלה המחשבות מתבטאות הן באותו הנוטריקון של מה נצדק.
אם אנחנו מצדיקים, אנחנו מתורים, אנחנו מדגים, אנחנו קודשים, אנחנו...
כן.
אז זהו, בגלוי...
אז נכון, אתה צודק.
זה בדיוק מה שהפסוק בא להגיד לך.
בא להגיד לך, שאומרים מה נצדק,
אז בגלוי אנחנו לא יודעים איך להצדק,
ובסמוי הם יודעים איך להצדק.
ליוסף הם אומרים,
אלוקים מצא את תומנו על דרך.
אנחנו יכולים להגיד לך.
אני חושב שזה גם עומק העניין, מה עכשיו התחילו להסביר לו?
יש לנו רשימה, אלוקים מצא את תומנו על דרך, אבל
מה נגיד לך פה עכשיו?
על כל פנים, זה בא להגיד
שיש ביטוי,
אז יש בו,
שוב, כמו מה שראינו מקודם,
יש בו עומק רעיוני,
רעיונות עמוקים בתוך אלנוטריקורן, ופה הרעיונות העמוקים,
רעיונות הפוכים ממה שמתבטא.
אולי זה גם החידוש,
בקללה נמרצת.
לא, לא, אז הוא מקלל אותי.
רזולוציה לקללה נמרצת.
פה יש, ומה שמתבטא בעומק,
זה לא רזולוציה על מה שמתבטא, אלא רעיונות הפוכים,
בדיוק בכיוון ההפוך.
טוב,
פרק 13. תניא,
רבי שמעון בן עזר אומר משום חילפא בר איגרא,
שאמר משום רבי יוחנן בר נורי,
המקרע
בגדיו בחמתו,
והמשבר כלים בחמתו, ומפזר מעותיו בחמתו, יהיה בעיניך כעובד עקום.
רש"י, כעובד עקום, שמלמד ומרגיל להתיצרו לברליו.
שכך אומנותו של יצר רע, הוא אומר לך, עשה כך.
ומחר הוא אומר לו, עשה כך,
עד שאומר לו עבוד עקום והולך ועובד.
תניא,
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפה בר איגרא שאמר משום רבי יוחנן בר נורי,
או נוריה,
נורי, לא יודע,
המקרע בגדיו בחמתו,
והמשדר כליו בחמתו,
והמפזר מעות בחמתו,
בעיניך כעובד עבודה זרה,
וכך אומנותו
של יצר הרע.
היום אומר לך לא עשה כך.
מחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובדה.
כל זמן שקשר הקדושה הטהורה של קבלת הולכות שמיים לא נותק
מנשמתו של האדם,
הרי נפשו מקבלת ישור וריצוי.
כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו, בין בעניינים שהם בגדר העבר, בין בעניינים שהם בגדר ההווה,
בין בעניינים שהם בגדר העתיד,
עד כמה שהם עומדים נגד מאוויה ונגד חפצו וטבעו,
לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי,
עד כדי אבידת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו.
כי הידיעה שסוף כל סוף טוב השם לכל,
וכי כל המעשים כולם הינם תפקידים שהקב"ה הוא מנהיג על ידם את עולמו,
ושם בוודאי משמשים הכל לטובם באחריות.
כשבאה האמיתית הזאת מוכחת להניח במידה ידועה את מידת החימה של האדם,
בהיותו נפגש במשהו נגד רצונו,
שלא תתפרץ בכל מילואה.
ואם אנו רואים שאחד קורע בגדיו בחמתו,
שבא על פי רוב
מצד קצף נורא על דבר שעבר,
כמו שהקריאה החיובית משמשת על צרה שלא תבוא,
שהייתה,
בהיותה כבר בגדר עבר.
והמשבר כלליו בחמתו על איזה קצף נגד העובדה שנמשכת של ההווה,
ומפזר מעותה בחמתו נגד זה מחזה שהוא רואה שבעתיד יעשה נגד
חפצו ותשוקתו.
אז כל אלה יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה.
ההתחלה של הכעסנות הקיצונית היא בה מנתיקה
גמורה של הרעת חסד עליון מנפשו של אדם,
והרוגז הנורא מתפרץ על גדרי הדעת והיושר,
ומתחלחל כערש בטבעו הנפשי של אדם,
שמצא לו כבר כן בלבבו,
עד שקצב כללי ומסתמה נוראה עלולה להתפרץ מתוך הנפש הזוהמת על הכל,
על כל הייצור.
והיא עלולה ממילא לבוא עד כדי הטומאה של עבודה זרה,
שיונקת עם היסוד הכעסני,
שבה השקפת המציאות המוטעית, שמפני כך היא מאורגזת.
ומפני שאף על פי שתחילתה של מידה מסויבת זו של הכעסנות הפראית,
היא דבר של הפתעה, שבאה בלא משקל השכל,
בכל זאת ההשחתה הנמשכת אחר כך ממנה
היא כבר המשכה,
הוא, לא יודע איך לקרוא את זה,
אומנותית או אומנותית,
שנעשה גם שכלו של האדם עבד מחודן לה,
וזוהי כבר אומנותו השכלית הרעה של היצר הרע,
שעושה מהרשעה הזועפת כבר שיטה שלמה בחיים,
עד שהוא יוצא מכל מסורת הקדושה,
אם אורחו הרעה מגיעה עד הגבול של רגישה קיצונית,
שהיא עבודה זרה,
אין לא יכול כבר להתנגד לה.
ועל כן, אם ראית אדם מקרע בגדיו וחמתו מצד העבר,
מה שובר
כאילו בהחמתו מצד ההווה,
מה מפזר מעותה בחמתו מצד העתיד המורגש לו נגד רצונו,
בעיניך כעובד עבודה זרה,
תיקח אומנותו של יצר הרע,
היום
אומר לו, עשה כך, ולמחר הוא אומר לו, עשה כך,
עד שאומר לו, עבוד עבודה זרה, והולך ועובדה.
דני רבי שמעון בן אלעזר אומר,
משום חילפא בר איגרא,
שאמר משום רבי יוחנן בר נורי,
המקרע בגדיו בחמתו, המשבר קהילה בחמתו, המפזר מהותם בחמתו, יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך
אומנותו
בשל יצר הרע.
או שזה אומנות שלו, או שזה המקצוע שלו.
מה אני יודע?
היום הוא אומר לו,
עשה כך, ולמחר הוא אומר לו, עשה כך,
עד שאומר לו, עבוד עבודה זרה, והולך ועובדה.
כל זמן שקשר הקדושה הטהורה של קבלת עול מלכות שמאי הוא לא נותק מנשמתו של האדם, הרי נפשו מקבלת ישו וריצוי.
כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו, בין בניינים שהם בגדר עבר, בין בניינים שהם בגדר ההווה, בין בניינים שהם בגדר העתיד,
עד כמה שהם עומדים נגד מאווייו ונגד חפצו וטבעו,
לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי,
עד כדי אבדת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו.
קורע,
כלים, שבר כלים,
מבחורת בגדה, משבר כלים, מפזר כספו.
שיגנר,
בן אדם איבד שליטה לא שכלית ולא מוסרית,
זהו, יצא משליטה.
אדם לא יאבד את הראש שלו בצורה כזאת
אם הוא עושה את החשבון
של עול מחוץ שמיים.
יש פה סך הכל כל המציאות,
כל מה שקורה, קרה, קורה, יקרה,
הכל במסגרת איזו תוכנית אלוקית,
הכל.
זה שבן אדם בתודעה הזאת,
אז בסדר, יש הרבה דברים שממש לא מתאימים למה שאנחנו רוצים.
אבל זה לא עושה אותנו שמחים,
אבל זה לא גורם, לא אמור לגרום לאובדן עשתונו.
כי הידיעה שסוף כל סוף טוב השם לכל,
וכי כל המעשים כולם אינם תפקידים שכדאי הלכה הוא מנהיג על אדם את עולמו,
אתם מבינים? זה קצת כמו דוד המלך,
השם אמר לו ויקלל.
אז בסדר, יש דבר
מרגיז ביותר שיכול להיות, מכל מקום.
שמע, אם השם לא היה רוצה, לא היה קורא.
אז זה מרגיז, זה מעציב, זה
הכל נכון.
מכל מקום,
עצם התודעה שיש שם עוד חשבונות,
אז זה כבר אומר לבן אדם, שמע,
התחושות האלה הן לא מוחלטות.
ושם בוודאי, איפה זה שם?
בתפקידים שהקדוש ברוך הוא מנהיג
על ידם את עולמו.
ושם,
אולי זה צריך להיות והם, או ושהם.
ושהם זה באמת יפה.
והם זה גם יפה. והם בוודאי משמשים הכל.
ושהם, או והם, משמשים בוודאי
לטובה בחרית.
אפשר היה לוותר את המילה הכל טובה.
טוב,
או אולי ושם בכל זאת, זה ושם בא התפקיד,
במסגרת התפקיד,
שכל מה שמתרחש פה במציאות זה במסגרת התפקידים שהקבוצת ברוך הוא ונגיע לעולם את עולמו.
אז שם, בתפקידים,
ודאי משמשים הכל לטובה בחרית.
אז מכביש, צירעה, משוגע.
ולכל דבר יש תפקיד במבט הקרוב המנשי.
יש תחושה של דחייה וצער ו...
אבל
יש עוד חשבונות.
כי ההקשבה האמיתית הזאת מוכרחת להניח במידה ידועה את מידת החיימה של האדם
בהיותו נפגש במשהו נגד רצונו.
אמור להרגיע אותו קצת,
בכל הפחות,
בצורה כזאת שלא תתפרץ בכל מילואה.
ואם אנו רואים שאחד קורע בגדה בחמתו,
וזה בא על פי רואה מצד קצף נורא על דבר שעבר.
בגדים זה על העבר, כמו על אבלות, אז קורא הבגדים, מה שהיה.
כמו שהקריאה החיובית,
חיובית אני מבין שחייבים לקרוא,
משמשת על צרה שלא תבוא.
אני מפרש יחד, כמו שאני פירשתי, אתה רוצה, תפרש מה שאתה רוצה.
אבל אני אומר, חיובית, הקריאה שחייבים לקרוא,
משמשת על צרה שלא תבוא,
בהיותה כבר בגדר של עבר.
הוא משבר כלה בחמתו על איזה קצף נגד עובדה שנמשכת על ההווה.
למה דווקא הכלי משבר כלה, וזה משהו בפועל עכשיו לא מתרחש טוב, משבר את הכלי.
אולי הכלי אמור לקבל משהו לתוכו, ואין מה לקבל, אז הוא משבר אותו.
והמפזר מעותיו בחמתו נגד איזה מחזה שהוא רואה שבעתיד יעשה נגד חפצו ותשוקתו.
למה דווקא אז מפזר?
אולי שאז ישבר את הכלים.
למה דווקא אז נפזר את הכסף?
אולי הכסף, מה כל הכסף? הכסף זה מה שאתה במציאותו יכול לעשות את כל מה שליבך כוסף.
אז יש לך שאיפות,
זה כסף אמור למלא אותו, אבל לא ייתן לי מה שאני רוצה.
אז הכסף לא שווה.
טוב, דווקא הרב מכניס פה איזה היגיון אצל המטורף הזה.
בסדר.
שבעתיד יעשה נגד חפצו ותשוקתו. אז יהיה בעיניך על כל פנים, שוב מאבד אשתונות מכל סיבה שבעולם,
יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה.
ההתקלה של הקעסנות הקיצונית היא באה מהנתיקה הגמורה של הרעת חסד ובגיון מרשתו של האדם.
הוא לא קשור,
הוא לא קשור לרעיון של מלאכות שמיים, לא קשור שהכל פה סך הכל הולך
ומבטא את הטוב האלוקי של טוב יושב לכל, רחמם וכל מעשיו, ועולם חסד ייבנה.
והרוגז הנורא מתפרץ על גדרי הדעת והיושר, הדעת השכלית והיושר המוסרי.
התמוטטות השכל והמוסר זה הכעס.
הוא מתחלחל כערש בטבעו הנפשי של האדם.
בהתחלה זה מתבטא פה, וזה הולך ומרכיב אותו, משחית אותו.
שמצא לו כבר כן בלבבו, עד שקצף כללי ומצטמה נוראה עלולה להתפרץ מתוך הנפש הזועמת על הכל.
פה העבר לא היה טוב, העובד לא טוב, העתיד לא היה טוב.
הכל לא טוב.
כשהכל לא טוב,
אז לך למי שעשה אני.
זאת אומרת, יש לך
הסתכלות על זה שהכל פה לא טוב, על מי יש לך פה ביקורת?
על כל הייצור,
והיא עלולה ממילא לבוא עד כדי הטומאה של עבודה זרה,
שהיא יונקת מהיסוד הכעסני שבהשקפת המציאות המוטעית,
שמשנה כך היא מורגזת. טוב, זה ניתוח פסיכולוגי מעניין,
שעבודה זרה זה מין כעס,
כי הסבה,
מרירות,
חוסר נחת.
אז זה מה שמחפש האדם בעבודה זרה.
טוב,
זאת אומרת, הוא פונה לעבודה זרה, הוא אולי בא,
אני לא יודע, יש סוג כזה של עבודה זרה, אחז.
כל מה שעשה זה היה כדי להכעיס את בוראו.
לפעמים כל העבודה הזרה היא יסודה להכעיס את בוראו,
כי הרעיון של הבורא
מגיע אדם לדיסונן נפשי עם התוכן האלוהי
כל כך שאז הוא מחפש אמצעי
תחליפי ליחס שלו אל הקדוש ברוך הוא.
זה בא כצער,
כצער לכביכול הקדוש ברוך הוא.
ומפני שאף על פי שתחילתה של מידה מסויבת זו של הקעסנות הפראית היא דבר של הפתעה,
שבאה בלא משקל הסכם,
פתאום בן אדם,
יש משהו שמוציא אותו מהכלים,
בכל זאת, ההשחתה נמשכת אחר כך מעיני כבר נמשכה
אומנותית מקצועית.
זאת אומרת, בא מקרה, פורץ לו הכעס,
אבל זה אחר כך הופך להיות שיטה,
שיטה, גישה מקצועית, שנעשה גם כן אומנותית, זה יצרה,
אומנותו של יצרה, זה שיטתו,
שנעשה גם שכלו של אדם, אבן מחודן לה. זאת אומרת, זה לא התפרצות רגשית,
וזה אחר כך הופך להיות אידיאולוגיה,
כי תמיד אדם עושה, אם איך שהוא מתנהג,
הוא עושה אידיאולוגיה.
אז זה כבר מכניס את השכל להסביר למה הצודק מה שהוא עושה.
זוהי כבר אומנותו השכלית הרעה של היצר הרע,
שעושה מהרשעה הזועפת
כבר שיטה שלמה בחיים עד שהוא יוצא מכל מסורת הקדושה.
אם רוחו הרעה מגיעה לגבול של הרשעה הקיצונית,
היא עבודה זרה, אינו יכול כבר להתנגד לה.
אז מאחר
יש לו שיטה להסתכל על הכל בצורה רעה,
אז ההשחתה הזאת היא הגיעה עד לכך שכן, למה לא עבודה זרה?
ועל כן,
אם ראית אדם המקרע בגידה וחמתו מצד העבר, ושובר קהילה וחמתו מצד ההווה, וממסר מהותה וחמתו מצד העתיד, המורגש לו נגד רצונו, למה אדם מתרגז? כי הדברים לא הולכים כפי שהוא רוצה.
זה יסוד הכעס אצלנו.
אז זה יהיה בעיניך,
ואם כתוצאה מזה אדם מגיב למאורעות שהם אינם כפי שהוא רוצה באובדן עשתונות,
בהתפרקות כזאת שכלית ומוסרית,
ובעיניך כאובד עבודה זרה,
הוא עלה לציר, השלב הבא,
יעשה מזה אידיאולוגיה, יגיע לעבודה זרה, היום הוא אומר לו, עושה כך,
ההורה לא עושה כך,
עד שאומר לו, עבוד עבודה זרה, והולך לעבודה.
