לקראת סוף או לקראת אמצע,
סימן נ"ב, נתחיל את הכל
מההתחלה.
אמר רבי יהודה, אמר רבי יוחנן,
משום רבי יוסי בן זימרא,
הנה לשון נטריקון מן התורה,
שנאמר כי אב המון גוים נתתיך.
אב נתתיך לגויים,
בחור נתתיך לגויים,
המון נתתיך בגויים,
מלך נתתיך לגויים,
ותיק נתתיך בגויים,
נאמן נתתיך לגויים.
אז כבר דיברנו פעם קודמת שהאברהם,
שזה בעצמו אב המון גויים,
שיש בו נטריקון או נטריקון או נטריקון,
זה
משם אומר רבי יהודה,
רבי יוחנן,
משום רבי יוסי בן זימרא,
ששם אתה יכול למצוא עוד רזולוציות יותר גבוהות על נוטריקון.
אב, בחור, המון,
מלך, ותיק, נאמן.
הנוטריקון
הוא מורה שחוץ מהנכתב בפנים התורה המפורש,
ישנו שפע גדול של רעיונות גדולים שמסתעפים מתוך מה שנאמר.
כמו הנטריקון,
שנכתב רק
אות אחד,
וממנו יודעים המשך של תיבה שלמה
שאינה כתובה.
ונבחר הרמז לנטריקון שבתורה
הפסוק שנאמר לאברהם אבינו בעת ששינה הקדוש
ברוך הוא את שמו מאברם לאברהם,
שייך על פי שבתוך העצמיות הפנימית של אברהם אבינו הרי קדושת ישראל
היא מהותו האמיתית,
וכדמרינן במדרש שכל האבות נקראים בשם ישראל,
ואברהם גם כן נקרא ישראל.
מכל מקום יש ממנו התפשטות רבה,
הולכת ומשפיעה טובה,
רבת ערך גם לכל הגויים כולם.
אב המון גויים.
והטובה המושפעת לגויים מתוך עצם קדושתו של אברהם אבינו עליו השלום,
לשישה חלקים מתחלקת.
החלק הראשון הוא היסוד השורשי,
שכל צד של קדושה,
של אמיתיות,
בענייני אלוהות ומוסר,
של אמת וצדק שנמצא באומות העולם מניו, המקור
האבהותי,
הוא מקורו הרוחני של אברהם אבינו עליו השלום.
שהוא ראש צורים שהתחיל להפיץ בעולם את דעת השם בדיבור על אמתה,
ועל זה רומז הנוטריקון של האלף,
של אב המון גויים,
אב נתתיך לגויים.
החלק השני הוא שהשפעתו של אברהם אבינו נשארת תמיד
בתור
חטיבה
מיוחדת.
בין כל התסבוכת של רוחות שונות
שנושבות בקרב עמים רבים,
והיא התכונה הנבחרת
שאינה מתערבת כלל עם כל שיגי הדעות הפסולות שאומות העולם מעוותים בהם.
וזהו הרמז של הנוטריקון באות הב'
של אב.
האומר בחור, נתתי לך בגוי.
החלק השלישי הוא שיש,
עד לפה הגענו בקריאה שנייה בפעם קודמת.
החלק השלישי
הוא שיש להשפעתו של אברהם אבינו בדעת השם,
ובהודעת דרכי הצדק המביאים מתוך ידיעת הבורא את יראתו,
כוח מושך
שממשיך אחריו
המונים רבים בחבילות רבה.
מאוד כי דברים ישרים ונאמנים לוקחי לבבותם,
ועל זה מתאים המון חביב נתתי המונגוים.
המון חביב
נתתי חמגויים.
אב המון.
המון
הוא בעצמו רומז להמון, המון חביב.
אז הרעיון ברור,
זאת אומרת שהתוכן הרוחני של היהדות,
הוא מתחיל לשפוע מאברהם אבינו,
אז יש בו חן שבעיני כל רואיו
יש איזו משיכה נפשית פנימית לתוכן.
המוסרי, רוחני, דעתי,
של אברהם אבינו.
וכתוצאה מזה,
אז יש משהו לוקח לבבות.
כי
דברים ישרים ונאמנים לוקחי לבבות הם,
ועל
ועל זה מתאים המון חביב נתתיך גוים.
החלק הערביעי
הוא כוח השלטון המתגלה מתוך קדושת האמת האלוהית.
שזוהי נחלתו המיוחדת של אברהם,
אבינו הלוחם בעד האמת,
נגד כל העולם הנתון באפלה,
ומנצחו בגדולת אמיתתו,
שעל זה נאמר מלך נתתי לגויים.
כמו שרש"י אומר,
נשיא אלוקים אתה בתוכנו,
כך אומרים בני חטא לאברהם.
מתייחסים אליו בצורה...
כאל ה...
מלך,
נשיא.
וזאת כי הן החלטות של אברהם אבינו בגלל שהוא איש האמת,
והוא מוכן לעמוד
באמת כנגד כל העולם כולו,
ולשלם את המחיר,
אז זה ה...
מסירות הנפש על האמת,
אז היא יוצרת הערצה, הערכה גדולה
אצל הגויים, והם
מתייחסים אליו
כאל מלך.
כי
המנהיג האמיתי הוא זה שהוא לא נגרר אחרי העם,
אלא הוא מוביל.
זה שמסוגל לעמוד נגד כל העולם כולו.
מעבר אחד ומעבר השני,
אז זו עוצמה שמסוגלת להיות מנהיג.
אז מלך נתתי לגויים.
החלק החמישי הוא התוך המשפיע על המעשים
והמידות ליישם בתוך קדושת האמונות והדעות.
הניצוץ היוצא מאורו של אברהם אבינו פועל את פעולתו המוסרית בחיי העמים.
כדי למעט את הרשעה ולקרב בכל אופן את
החיים הכלליים אל אור צדק והטוב האמיתי.
על זה מרמז המאמר הנוטריקוני ותיק.
נתתיך לגויים, כלומר, כוח של ותיקות מעשית
בחיים בפועל נשאר מהופעתך,
המשפיע גם על הגויים.
אז כן,
ותיק,
זה כמו ותיקים.
שמשמעותו אנשים המדקדקים במצוות.
זה,
דומה נשכח הרש"י,
מגדיר את המושג ותיקין.
והוותיק
זה הכוונה
דקדקן במעשים שלו,
אור הצדק והטוב האמיתי.
קורן
מהתנהלותו.
אז
זה התוכן המשפיע על המעשים,
על המידות,
ליישר מתוך קדושת האמונות והדעות.
זו הוותיקות מתוך
אידיאולוגיה נכונה, אמונה נכונה, דעה נכונה.
אז זה גם גוזר מדיניות התנהלותית, נפשית ומעשית.
זה מה שמיישר את המעשים,
את המידות,
בתוך תפיסת העולם הכללית.
כשניצוץ,
הוא יוצא מאורו של אברהם אבינו,
פועל את פעולתו המוסרית בחיי העמים.
הוא
ממשיך לפעול עליהם
בתור גורם מעצב לכיוון האמיתי והמעדן את המידות ואת המעשים.
אז זה ותיקות.
כדי למעט את הרשעה ולקרב בכל אופן את החיים הכלליים,
האנושיים, האוניברסליים,
אל אור הצדק והטוב האמיתי.
ועל זה מרמז המאמר הנוטריקוני,
ותיק נתתי לגויים.
כלומר,
כוח של ותיקות מעשית בחיים,
בפועל נשאר מהופעתך,
המשפיע גם על הגויים.
כי דעתי, ושירצווה את בניו ואת בתוך הרב,
ושומרו דרך השם לעשות זיקה ומשפט,
וזה גם פועל
על כל העמים כולם.
את
הכיוונים האלה.
החלק השישי
הוא כוח האמונה המקושרת
עם קדושת אברהם אבינו שנאמר בו ואמין בהשם ויחשבה לו צדקה.
בכוח אמונה וניצוצה הוא מתפצל מכוחו הפנימי של
אברהם אבינו והולך ומתקפל על דורות רבים
להמשיך בקרב עמים רבים איזה ניצוץ של אמונה חיובית
שהיא מתרוממת לאמונת השם יתברך בתוהר וזיקוק.
וזה נרמז באות נון של המון נאמן את מתי הגויים.
אני מבין שהרב מבין שהפירוש מוצג נאמן, זאת אומרת,
נחזיק באמונה נכונה.
זה הנאמנות.
זה
כוח האמונה שמקושרת עם קדושת אברהם אבינו,
האמין בהשם ויחשבה לו צדקה,
דומני שאיך שהרב
מבין את הפסוק פה.
האמין בהשם ויחשבה לו צדקה,
ויחשבה הקדוש ברוך הוא לאברהם את אמונתו כצודקת.
כי אמונה נאמנה,
ויחשבה לו צדקה.
במקומות אחרים הרב מסביר את זה אחרת,
אבל דומני שזה הפשט פה.
באמין בהשם ויחשבה לו צדקה,
בכוח אמונה וניצוצה,
הוא הולך ומשפיע על כל האמונות של העמים כולם,
ו...
גורם להם יסוד מעמד, יסוד מעמד, יסוד
מושך את האמונות שלהם לכיוון הנאמן.
וכוח האמונה וניצוצה הוא מתפצל מכוחו הפנימי של
אברהם אבינו והולך ומתקפל על דורות רבים.
הפירוש המילה מתקפל...
לא יודע,
אני
חושב שמתקפל זה מתרכז,
כמו קיפל את כל הארץ תחתיו.
זאת אומרת, ריכז ותמצת.
הולך ומתקפל, הולך ומתרכז.
על דורות רבים.
להמשיך
בקרב עמים רבים,
איזה ניצוץ של אמונה חיובית.
אז זו הפעולה של אמונת אברהם שהולכת ופועלת
על רוח האדם
לדורי דורות,
עד דור ודור אמונתו,
אמונת ישראל שהיא אמונת אלוהי אברהם,
המשכה בישראל מאברהם אבינו,
אז היא פועלת
על דורות רבים,
להמשיך בקרב עמים רבים,
זה ניצוץ של אמונה חיובית.
שוב, אני מתלבט מה פירוש המילה חיובית פה,
חיובית פה, דומני.
אמונה חיובית פה זה,
כמו שאנחנו אומרים,
בשפה הכי נמוכה שלנו,
זה דבר חיובי.
זה
לא דבר שלילי,
זה דבר חיובי.
אז אמונה חיובית, אמונה טובה.
כי יש המון,
באמת יש המון אמונות טפלות ושטויות,
אבל...
יש ניצוצות של אמונה חיובית.
זו הצעתי, אני לא בטוח.
שהיא מתרוממת לאמונת השם יתברך בתוהר וזיקוק.
כן,
אז יש להם אמונה חיובית, שהיא כמובן,
כמו כל האמונות,
תמיד צריכה את העידון שלה,
את
התיהור שלה,
את
הזיקוק שלה.
עירת השם טהורה עומדת לעד.
אבל ניצוצות של אמונה,
אוריינטציה.
היא חיובית,
טובה,
שצריך עוד לאבד אותה,
צריך לאבד אותה.
כן?
טוב.
סליחה.
אני שומע את הצעתך, מוכרח להתוודות לפניך
שחשבתי עליה,
ולכן אמרתי את מה שאני אומר, שזה לא מה שאמרתי.
ואני בסדר.
אבל
כשאני לא בטוח במה שאני אומר,
אז
אני לא בטוח בשלילת מה שאתה אומר,
אתה מבין? לא בטוח,
אבל
יותר מצא חן בעיניי מה שאני אומר.
כן.
אמונה,
התייחסות להשם.
הקשר להשם,
קשר החיים להשם.
כנראה.
זה הרב טאה בהתחלה,
הוא אמר לי שבעה,
ואין שבעה.
והגיע לחמישי, שביעי.
לא יודע מה קרה.
בסדר.
הוא הולך,
הוא מתרכז ב דורות רבים.
שוב,
אני שוב ממש לא בטוח בזה, אבל...
כן, תמציתית,
מופיע בדורות רבים.
הרב משתמש בזה בכמה מקומות.
כופל את כל העולם כולו.
בקיצור,
למה אני אשיק
שזה מופיע?
זה כמו
כולל תמציתית.
מתקפל על דורות רבים,
מצטמצמת בהם,
מופיע בהם בצורה תמציתית או בצורה מרוכזת
בדורות רבים, או בצורה כוללת דורות רבים.
טוב,
ורבי יוחנן דאמר,
אז כל זה אמר רבי יוחנן לרבי יוסי בן זימרה.
מה המקור ללשון נוטריקון מן התורה?
אבל רבי יוחנן דידיה אמר,
אנוכי
נוטריקון,
אנא נפשי כתבית יהבית.
היא ראשי.
איך הוא יודע שזה נוטריקון?
כי זו שפה מוזרה.
אתה אומר אנוכי,
תגיד אני.
מדוע לא אמר אני.
אז מדוע לא אמר אני, אז הוא רצה להגיד, זה אנוכי.
אנוכי,
נוטריקון.
אנא נפשי, כתבית יהבית.
אנא נפשי, אני בעצמי.
טוב.
אני את עצמי כתבתי ונתתי.
אנא נפשי, כתבית יהבית.
סליחה.
נכון.
אנא נפשי, אני בעצמי.
כתבית יהבית.
זאת אומרת,
אני את עצמי כתבתי ונתתי.
ורבי יוחנן דידיה אמר,
אנוכי נוטריקון,
אני נאה כתב יורדת.
לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זימרה,
לבאר את הערך של הנוטריקון שבתורה מצד
הבחינה של המחשבות הנפעלות מאותו האור כתוב,
מפורש בתורה,
הערכה העצמית,
כלולה בתוך האות
הכתובה מפורש.
והערכה שנייה
מתפשטת,
מה
שהאור המחשבתי של האור הכתוב גורם להופעתו.
כי הערך של אברהם מצד עצמו והוא מעלתו,
שזהו היסוד של אורן של ישראל העצמי,
והערך השני
הוא המתפשט מכוחו, שאין כל הבחינות סיכויים ליונקים מזיבו של אברהם.
ועל זה בא רבי יוחנן להוסיף מדידיה.
שבבחינה הפנימית,
גם האור מתפשט על ידי תולדה של כוח האות הכתובה,
מעניין,
שהאור מתעקש.
לא לומר כמוני.
אות כתוב.
כן?
זאת אומרת, תקנו אותו.
מה זה למעלה?
כמה שורות מלמעלה, הרב כתב, מחשבתי של הערות הכתובה גורם להופעתו.
גורם להופעתו.
הרב קרא את זה, הכתוב גורם להופעתו.
גם למעלה הוסיף וא"ו.
אני לא יודע על מה אתה מדבר.
מה זה פסקה ראשונה?
אצלי זה הכל פסקה אחת.
שלישית מלמטה עדיין לא קראנו את זה.
לא יודע על מה אתם מדברים.
את המילים שאתה אומר,
אני פשוט לא רואה אותם כתובים
פה.
רגע, רגע, איפה זה?
אצלי זה פה,
משהו אחר.
אור הכתוב,
מפורש,
בשביל זה תקרא לי שתי הערכות,
אחת מתור האות,
מתור האות הכתובה,
בסדר?
זה מה שאמרתי.
וערכה שנייה,
מתור האור,
שנייה,
של האות הכתובה,
אה,
איזה, כן, האות הכתובה, פה לא תיקנתי באמת.
להופעתה.
אה, להופעתו, גורם להופעתה,
הבנתי.
תודה רבה.
טוב, עוד פעם,
נורא.
הכל מתחיל.
ברבי יוחנן ידידי אמר, והכי נטריקון.
על הנפשי כתבית יביא,
לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זימרא,
נבאר את הערך של הנטריקון שבתורה,
מצד הבחינה של המחשבות הנבעות מאותו האור הכתוב,
מפורש בתורה שיש לפי זה כאן שתי הערכות,
הערכה אחת עצמית הכלולה בתור
האות הכתובה מפורש,
והערכה השנייה מתפשטת מה שהאור המחשבתי של האות הכתובה
למה צריך לתקן את זה?
גורם להופעתה.
גורם להופעתו.
אפשר להשאיר את
זה.
זאת אומרת,
מה שהאור המחשבתי של האות הכתובה,
גורם להופעתו,
למה דווקא להופעתה?
זה צריך לתקן את התיקון שלהם שם.
כי
להערכתי הרב קטן כתב ככה, והם תיקנו אותו.
רואים מה קורה שמתחילים לתקן.
כי הערך של אברהם מצד עצמו ברור ממעלותיו
שזהו היסוד של אורן של ישראל העצמי.
והערך השני, אצלי פה מתחילה פסקה חדשה.
גם אצלכם?
יופי,
זה כבר טוב,
גם אני חושב שצריך לבטל את הפסקה החדשה הזאת.
והערך השני
הוא המתפשט בכוחו,
שאין כל הבחינות שהגויים יונקים מיזיבו של אברהם.
ועל זה בא רבי יוחנן להוסיף מדילה,
שבבחינה הפנימית גם האור מתפשט לתולדה של כוח האות הכתובה,
גם הוא באמת,
הוא כלול ברוחניותו
בתוך עצם האות.
אתם רואים שפה זה לשון זכר ומה שכתוב,
האות הכתובה גורם להופעת,
לא צריך לתקן להופעתו, מה
שפה הוא גורם לאור.
הלידה והולדה של האות הכתובה,
אז האור מתפשט,
אז הוא באמת כלול ברוחניותו בתוך
עצם האות הכתובה.
ומצד הקדושה העליונה מפרשים אנחנו את הנוטריקון של אנוכי,
בין מצד מדרגת הנותן בהשפעתו הקרובה אליו,
שהיא נערכת בצורה עליונה קודם שהגיעה עדיין לידי המקבלים,
בין מדרגה שנייה שהיא כבר מודרגת לפי כוח הקבלה של המקבלים,
שהיא באה להם אחר שהופעת הקדושה ניתנה כבר להם.
אף על פי שלכאורה,
הדבר נראה כאילו יש כאן חילוק מדרגות.
בשורשם...
הכל הוא עניין של הופעת קדושה אחת,
של עניין הופעה של קדושה אחת,
ואין חילוק בין האור הכלול באות הכתובה בפירוש,
ובין האור היוצא ממנו בהתפשטו בתור נוטריקון.
על הכל כאחד אנו דורשים אנוכי, אנה, אני בעצמי,
אני הוא ולא אחר,
נפשי,
המידה העצמית של אור החיים המחיה את הכל כנפש.
המחיה את הגוף כתבית, מה שהשפעתי
מתוך מה שכתוב ומפורש באות הכתובה.
אני חושב שצריך לחזור בתשובה על כל מה
שאנחנו מתקנים פה את הרב על האות הכתובה,
כי הרב רצה להגיד אות כתוב בכוונה.
מה, הוא לא יודע?
הוא
רצה להגיד, האות פה היא זכר, היא לא נקבה.
טוב,
יהבית מסרתי להתפשטות של אפשרות המקבלים לקבל את מתנת הקודש העליונה,
והקול מאוחד בסוד האחדות העליונה,
שהוא האור המבהיק מהדיבור הראשון, הכולל את הקול בעוצם ייחודו,
על אנוכי,
על
הנפשי כתבית יהבית. טוב, האמת היא,
לא הבנתי מה כתוב פה.
עוד פעם.
ורבי יוחנן דידי אמר,
האנוכי נוטריקון,
על הנפשי כתבית יהבית.
לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זימרה לבאר את העניין של
הנוטריקון שבתורה מצד הבחינה של המחשבות הנפעלות מאותו האור הכתוב ומפורש בתורה,
שיש לפי זה כאן שתי הערכות,
הערכה עצמית,
הערכה אחת עצמית,
הכלולה בתוך
האות הכתובה המפורשת,
והערכה שנייה מתפשטת,
מה שהאור המחשבתי של האות הכתובה,
גורם להופעתו כהאור של אברהם מצד עצמו,
ברור מעלתו שזהו יסוד אורם העצמי של ישראל.
וזה הערכה אחת.
וחוץ מזה,
בנוטריקון אתה לומד לגויים,
לגויים,
לגויים,
כי אב המון גויים,
אב גויים, בחון גויים,
המון גויים, מל גויים, ותיק גויים, נאמן גויים.
אז זה
האימפקט שלו, ההשפעה שלו.
המתפשטת אל מחוץ למציאותו העצמית.
מציאותו העצמית זה היותו צור חוציו,
נו, ממנו.
הביטוי אל אברהם רחב,
מציאותו העצמית זה מה שמאיר בישראל.
אז אברהם,
לא אברהם, יקרא שמו אברהם,
והרעיון היסודי הוא ש...
אברהם אינו יולד,
ואברהם יולד, שרי אינה יולדת, ושרי יולדת.
מה יולדת?
בן.
איזה בן?
ישראל. אז זה הרעיון העצמי
של אברהם עצמו, ברומתו.
מכל מקום יש בו גם כן,
גלו בו גם כן את היכולת ההתפשטות והרושם.
על המציאות הפריפריאלית,
הסביבתית,
הרחוקה של הגויים.
זה הערך השני,
שהוא מתפשט מכוחו,
של כל הבחינות שהגויים יונקים מזיוו של אברהם.
ואמרנו שש, שש בחינות,
שזו השפעתו של אברהם
על כל הסביבה הרחוקה.
ועל זה...
בא רבי יוחנן להוסיף מדיליה.
עד כאן זה היה רעיונו של רבי יוסי בן זימרא.
ורבי יוחנן הוסיף מעצמו שבבחינה הפנימית גם האור
מתפשט על ידי תולדה של כוח האות הכתובה,
גם הוא באמת כלול ברוחניותו
בתוך עצם האות.
ומצד הקדושה העליונה מפרשים אנחנו את הנוטריקון של אנוכי,
בין מצד מדרגה שניתן בהשפעתו הקרובה אליו,
שהיא נערכת בצורה העליונה קודם שהגיע עדיין לידי המקבלים,
בין במדרגה השנייה שהיא כבר מודרגת לפי כוח הקבלה של המקבלים,
כי בא להם אחר שהופעת הקדושה ניתנה כבר להם.
אף על פי שלעינינו זה נראה כאילו יש כאן חילוקי מדרגות,
בשורש הכל עניין הופעה של קדושה אחת.
ואין חילוק בין האור
הכלול באות
הכתובה
בפירוש,
ובין האור היוצא
ממנה
בהתפשטו בנוטריקון.
מה אני מבין שהוא
אומר פה?
שאב המון גויים ותיק,
זה לא פיצול אישיות,
לא פיצול
תפקידים באברהם,
שמצד אחד הוא משמש בתור אבי האומה,
יולד את האומה, ושם מופיעה עצמיותו העליונה.
וחוץ מזה,
אז הוא יש לו שעות עבודה,
עוזב את הבית,
עוזב את המסגרת,
ואז הוא קשור לכל העולם כולו.
לא להבין את זה כך, אלא להבין
שהרשמים החיצוניים שישנם מאברהם אבינו על כל העולם כולו והשפעתו הפריפריאלית,
היא אחת עם עצם...
ערכו העצמי,
השפעתו היא מעצמיותו, עצמיותו משפעת,
זה עניין אחד.
וזה מה שמתבטא בנוטריקון,
אל נבין שהנוטריקון,
משמעות מילולית,
אברהם,
לא יודע,
שמו, שמו עצמי.
ושהוא יתאפיין בתור אבי האומה.
וחוץ מזה,
אז יש בינוניות אחרת,
והיא רואה את הדברים ברזולוציות של
ההשפעות על עמים אחרים.
צריך להבין שהשם העצמי שהנוטריקון מבחין בו את הבחינות השונות,
זה הבחינות השונות שהם המופע העצמי.
זה עניין אחד, זה לא שני דברים.
העצמיות היא זאת שקורנת,
שהיא מתקבלת ועושה את הרושם בכל מקום בעולם,
אז היא מופיעה ברזולוציות האלה של
ששת הבחינות האלה.
ואת זה אנחנו לומדים
מאנוכי.
כי אנוכי,
אז בא להגיד שאני נפשי כתבתי יהביתי.
זאת אומרת,
העצמיותי
היא זאת שהולכת ומופיעה.
מה שנכתב,
מה שמופיע, מה
שמהווה השפעה פריפריאלית של הקדוש ברוך הוא,
שמה שהולך ומופיע בתור תוכן רעיוני,
הגותי, כתוב, מתקבל פה אצל הברואים,
אצלנו,
מכל מקום, זה העצמיות האלוקית.
על הנפשי היא כתובה וילודה.
אז כמו שהמציאות האלוקית,
העצמיות היא בעצמה המתפרטת,
וההתפרטות היא לא מאבדת את הערך העצמי,
אז ככה גם הדרשה הזאת של הנוטריקון
באברהם אבינו,
היא לא אובדן הספירה העצמית שבה נמצא אברהם,
אלא רישומה העצמי כפי שהוא מופיע בכל הגוונים,
בכל ששת הגוונים הנשפעים ממנו.
אני מקווה שמה שאני מסביר זה נכון.
כי זה מה שאני מבין,
ואני מקווה שמה שאני מבין זה נכון.
אבל אני רק מקווה,
ולא בטוח.
כן.
עוד פעם, נראה את זה
בפנים.
את הכל.
לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זימרה
לבאר את הערך של הנוטריקון של התורה מצד הבחינה
של המחשבות הנפעלות מאותו האור הכתוב מפורש בתורה,
שיש לפי זה כאן שתי הערכות.
הערכה אחת עצמית,
מה שכתוב מפורש בתורה,
הכלולה בתוך האות הכתובה המפורשת.
והערכה שנייה מתפשטת
מה שהאור המחשבתי של האות
הכתובה
גורם להופעתו,
כי הערך של אברהם מצד עצמו ברור מעלתו,
שזה היסוד של אופן
של ישראל לעצמו,
והערך השני הוא המתפשט מכוחו, שאין כל
הבחינות שגויים ונכרים מזרעו של אברהם.
אז כדי שלא תחשב,
אתה יכול ככה להבין את זה מדבריו של רבי יוסי בן זימא,
שני דברים.
שם עצמו,
וחוץ מזה יש עוד נוטריקון,
וזה רעיון אחר.
על זה בא רבי יוחנן להוסיף שבבחינה הפנימית
גם האור מתפשט על ידי תולדה של כוח האות הכתובה,
גם הוא באמת הוא כלול ברוחניותו בתוך עצם האות.
האות הכתובה והנוטריקון שבה זה אותו דבר,
כי התוכן שבסוף מתגלה ברזולוציות שלו הוא גלום שם בפנים.
ומה שמתפשט זה העצמיות שמתפשט.
מצד הקדושה העליונה מפרשים אנחנו את הנוטריקון של אנוכי,
בין מצד מדרגת הנותן בהשפעתו הקרובה אליו,
שאנוכיותו
היא הנותנת,
שהיא נראית בצורה העליונה קודם שהגיעה עדיין לידי המקבלים.
אני,
אנוכי,
אנוכיותי הסגורה ביני לבין עצמי.
בין במדרגה השנייה, כתבית וידעית,
שהיא כבר מודרגת לפי כוח
של המקבלים,
היא באה להם אחר שהופעת הקדושה ניתנה כבר להם,
מה שזה כבר בכלי הקיבולת הסובייקטיביים המצומצמים של המקבלים.
אף על פי שנניח,
הדבר נראה כאילו יש כאן חילוקי מדרגות.
יש פה את העצמיות הנפשית.
ויש את מה שנכתב וניתן.
זה, לנו עושה רושם, זה
דברים שונים.
בשורשם, הכל הוא עניין של הופעת קדושה אחת.
וצד הנפשי,
כתבית וידעית,
מה שנכתב וניתן,
זה העצמיות האלוקית.
ואין חילוק בין האור הכלול באות הכתובה, בפירוש,
מתפשט בתור נוטריקון.
ככה אתה עושה הרעיון של הנוטריקון של הנוטריקון.
ומזה תלמד על כל נוטריקון.
וכל נוטריקון זה לא שני רעיונות,
המציאות העצמית והמציאות ה...
אתה יכול לדרוש אותה,
אלא
התוכן העצמי
ומה שנדרש ומתגלה ברזולוציות.
בצורה נוטריקונית,
זה תוכן אחד.
ועל הכל כאחד הנדרשים אנוכי.
אנא,
אני, בעצמי, אני הוא ולא אחר, נפשי.
המידה העצמית של אורח חיים המחיה את הכל כנפש המחיה את הגוף.
אז העצמיות שלי
היא הנפשיות המחיה את הגוף של מה?
של הכל.
הכל, המציאות, ההוויה,
היא
כולה הגוף
של אנא,
של נפשי.
מה שהשפעתי מתוך מה שכתוב מפורש,
מה שהשפעתי מתוך מה שכתוב מפורש באות הכתובה,
הבתי,
מסרתי להתפשטות של אפשרות המקבלים לקבל את מתנת הקודש העליונה,
אז מה שכתבתי,
וזה הושפע,
בכתוב,
ומסרתי להתפשטות של אפשרות המקבלים
לקבל מתנת הקודש העליונה,
זה הכל מורחב בסוד האחדות העליונה.
זה,
מבחינה ערכית, אין פה נפילת ערך.
אין פה נפילה בין המציאות העצמית המקורית,
לפני שיש לה כל בגד,
עם מציאות חיצונית לה,
ובין מה ש...
הולך ומתקבל כתוכן כתוב
אצל מה שנראה כחיצוני לה.
כי
בסוד העניין אין שום דבר מחוץ למציאות האלוהית.
וגם מה שמחוץ לה,
היא בו.
וכן,
על הנפשי כתבי תיבית.
שהוא האור המבהיק
מהדיבור הראשון הכולל את הכל בעוצם ייחודו אנוכי.
על הנפשי כתבי תיבית.
אז שוב,
אני חושב, אם אני מבין נכון, מה ש...
רוצה רבי יוחנן לומר לנו,
שמהלימוד הזה של ראשית ההתגלות האלוהית,
שתוכנה הנוטריקוני הוא אנא נפשי כתבי תיבית,
זאת אומרת שמה שהולך ומתפרט ממני זה עצמיות,
זה שופך אור על כל הנוטריקונים כולם.
שמה שהולך ומתפשט כנוטריקון הוא כלול בעצמיות.
ואם הפירוש הוא אחר,
אז אני לא יודע מה הוא.
רבנן אמרי
אמירה נעימה, כתיבה יאיבה.
מאחר שהגענו פה אל אנוכי ואל הנוטריקון שבאנוכי,
כשרבי יוחנן התנדב להסביר לנו את הנוטריקון
כי על הנפש היא כתבית יהבית,
אז יש עוד דרשה
שהיא של רבנן,
והם דורשים את אנוכי בנוטריקון אחר.
אמירה נעימה, כתיבה יאיבה.
אמירה פירושה,
שהיא נעימה. ורבנן אמרי, אמירה נעימה, כתיבה יאיבה.
לא די שעצם השורש העליון, האיחוד,
הוא כל כך מופלא,
עד שאין חילוק בין האור,
שורשי הכתוב והאור המתפשט על ידו בתור הבעת הנוטריקון במילואו,
אלא שגם בהרגשה של המקבלים,
והכרת הטעם הטוב שבנועם ה' בצורה של
רגש הבא ממקור על נועם העליון,
גם כן,
זה הנועם המקורי מופיע מכוח היסוד השורשי בתור אמירה,
במילואה, בכל נעימותה,
בתענוג העליון הכלול בה בכל מילוי הנועם, נעימה.
כתיבה,
הנועם
הכתוב מפורש, יאיבה.
נועם הניתן על ידי התפשטות,
באופן שגם המקבלים יכולים לעלות לאותה מדרגה שהתאחדות האור המתפשט
עם האור המקורי מזהיר בה בכל שלמותה ובכל גילוי נעומה,
בכל מלוא נשמתם.
אמירה נעימה, כתיבה יאיבה.
אם אני מבין...
מה שהרב אומר פה,
שרבנן אמרי, אז
הם מסבירים,
זאת אומרת,
מה ההבדל בין אנא נפשי כתבית יהבית
לבין אמירה נעימה
כתיבה יאיבה?
מה ההבדל בין הרעיונות?
אז
אנא נפשי כתבית יהבית,
זה מבחינה ערכית,
שהערך,
הערך האלוהי המוחלט של אנא,
אני,
נפשי, עצמי,
הוא לא נופל מתי שהוא נכתב וניתן.
אבל לא בטוח שהערך האלוהי
שהוא לא נופל,
אין פה גם שינוי מבחינה כאשר הדברים מתקבלים סובייקטיבית אצל המקבל,
אצל ישראל, אצלנו, אצל הלומדים, לומדי תורה.
אז
אולי ישנו הבדל
בין הנועם,
בין הערבות,
בין המתיקות הנפשי של עומק,
הנשמה היהודית.
את עומק נשמתנו בתודעה נשמתית,
אז שם היינו חשים את המתיקות,
ידידות,
נעימות,
חביבות,
שהיו בעולם משתגעים אחריה,
כמו שאומר אורח חיים הקדוש.
לו היו בני אדם יודעים,
אבל המציאות התודעתית,
אז
הם לא יודעים,
לכן הם לא משתגעים.
ולא שזה לא נעים,
לא
שזה לא יפה,
לא שזה לא ערב,
אבל נפילת ערך. יש תודעה נשמתית, יש תודעה רוחנית, נפשית,
ובכל פאזה יש פעם, יש שם גובה אחר.
מחדשים חכמים,
ידע לך שהנועם,
הנועם העליון,
הוא יכול להיות מושג, הוא מבחינת,
מבחינת הנתון האלוהי,
הוא יכול להיות מושג.
מה שנמצא בנשמה,
הוא יכול להיות מושג גם כרוחנית נפשית.
יכול להיות שאנשים לא משיגים את זה.
אבל לא שזה לא יכול להיות.
כי אמירה נעימה כתיבא יאהיבא.
היא ניתנה בצורה כזאת שהנועם העליון של האמירה,
מה שהולך ונקלט אצלנו,
אז הוא לא נופל בנועמו.
לא רק אין פה נפילת ערך,
אין פה גם לא נפילת רגש.
וזה ההבדל בין שני אמירות, אם הבנתי.
בואו נראה אם זה,
מההבנה שלי,
מחזיקה מים, נמצאת פה בתוך המינים.
ורבנן אמרי, אמירה נעימה, כתיבא יאהיבא.
לא די
שבעצם השורש העליון, האיחוד הוא כל כך מופלא,
עד שאין חילוק בין האור,
שורשי הכתוב בין האור,
מתפשט על ידו בתור,
בתור.
בתור.
אצלי אין הערה,
רק נפלט לי
באינסטינקט.
זה
באמת צריך להיות בתור.
כן,
לא נראה לי שבעצם השורש העליון,
האיחוד,
הוא כל כך מופלא עד שאין חילוק בין האור
שורשי הכתוב ובין האור המתפשט על ידו בתור הבעת
הנוטריקון במילואו.
עד כאן
זה מקביל למה שאמרתי בעל פה, אין נפילת ערך.
זה היה סיכום של אנא נפשי כתבית יאהיבא.
לא די שאנא נפשי כתבית יאהיבא,
כלומר שבעצם השורש העליון הייחוד הוא כל כך מופלא,
עד שאין חילוק,
זה מה שאני קורא, אין חילוק ערכי
בין האור השורשי הכתוב,
ובין האור המתפשט עלינו בתור הבעת הנוטריקון במילואו.
הערך זה אותו ערך.
אלא שגם,
בהרגשה הסובייקטיבית
של המקבלים.
ובהרגשה יש כמה רמות של קבלה.
אני הצעתי,
יש קבלה נשמתית, קבלה רוחנית, נפשית,
כל מיני רמות כאלה.
והם כולם נקראים הרגשה.
אלא שגם בהרגשה של המקבלים והכרת הטעם הטוב שבנועם ה'
בצורה של רגש הבא ממקור הנועם העליון.
כל
נועם העליון זה הוא נועם השם לכל עינינו,
אצלנו לכל עינינו,
אנחנו נבוא לזה תכף,
תכף נגיד את זה עוד
כמה דקות.
זה בא להגיד שכן, התוכן הרוחני העליון,
שורה עלינו בתור נעים, יפה דודי אף נעים.
זה מתאים למה שמורגש אצלנו.
גם כן זה הנועם המקורי מופיע.
זאת אומרת,
מה שמורגש אצלנו,
הרגש הבא ממקור הנועם העליון,
גם כן,
זה הנועם המקורי.
מה שמופיע במקור, זה הנועם הנשמתי, כי הנשמה היא
חלק שלא קמים מעל,
והיא כוללת את הדברים בצורה הכי טהורה,
וממילא הרגש שם הוא לא
מסונן, לא...
לא מעורפל,
לא מעונן, על ידי שום גורם,
כי
הכל שם טהור.
אז שם מופיע הנועם המקורי,
מכוח היסוד השורשי בתור אמירה,
במילואה, בכל נעימותה.
התענוג העליון,
הנועם,
תענוג,
זה כנראה מילים נרדפות,
התענוג העליון הכלול בה בכל מילוי הנועם,
נעימה,
כתיבה.
הנועם הכתוב מפורש.
מה שנאמר...
זה הנועם,
לא יודע,
המקביל לנועם הנשמתי.
הוא אחד עם הנועם הכתוב,
מפורש,
וזה כבר מהדהד את המציאות הרוחנית.
הנה,
הנועם ניתן על ידי התפשטות.
אולי זה הנפשי,
לא כל כך משנה, רוחנין,
העיקר,
החלוקה, אני לצורך הנגשת...
...ההסברה,
אני מחלק לכם נשמה, רוח, נפש.
הרב לא כתב את זה, אבל...
בעיקרון, לא רק בגובה, אלא גם כשזה מתפשט.
באופן שגם המקבלים יכולים לעלות לאותה מדרגה.
המקבלים יכולים לעלות לאותה מדרגה של האמירה שהיא
מצד עצמה מלאת הנועם המקורי.
שהתאחדות שלא מתפשט עם האור המקורי,
מזהירה בה בכל שמותה,
בכל הרגשת נועמה.
אז...
באמירה,
עוד פעם,
אני מציע שאמירה היא מה שקולט את הנשמה.
אז שם
המפגש בין הקדוש ברוך הוא ובין חלק אלוקא ממעל,
שזה הנשמה,
הוא מלא וטהור,
וממילא התחושה היא הכי מלאת
עונג ונועם.
והממד הזה הוא גם ממשיך במציאות של הכתיבה.
הנה,
אם האור המקורי מתזהר בה בכל שמותיו,
בכל שמותיו והתנעמותה,
בכל מלוא נשמתה.
מלוא, האמירה היא במלוא הנשמה,
אבל היא נמשכת גם כן במציאות מתחת לנשמה.
אמירה נעימה, ואם זה כתיבה
יהיבה.
איקא דאמרי,
אנוכי למפרע.
איקא דאמרי,
למפרע, אנוכי למפרע.
יהיבה כתיבה נאמנים אמריה.
איקא דאמרי אנוכי למפרע.
יהיבה כתיבה נאמנים אמריה.
אתם מבינים?
אותיות מהסוף להתחלה.
י' כ' ו' נ'
א'.
זאתי ההבחנה.
שהאחדות האמיתית היא כוללת את כל האור המתפשט בתוך האור העצמי השורשי,
עד שמרגישים אחר כך בכל התולדות של המטלבות והמצטעפות,
כי זה בקודש המפורש בה כתוב,
את ההתאמה של הקדושה לעומת השורש המפורש.
כל מה שהתולדות המתפשטות מתרחבות לא יצא שוב דבר מגבול הקדושה,
ממה שהיא במקוריותה העליונה,
וזה מבחינים דווקא בשעה שהולכים למדרגה של השכלה מלמטה למעלה.
ומקשרים את המחשבות המתפשטות לשורשן המקורי,
ורואים את כל הדברים שמתאימים,
כאילו הם כולם כתובים מפורש בכל מילואם.
וזהו המופת הנלמד מן המאוחר אל הקודם, למפרע.
יהיבה כתיבה.
ההופעה מתקבלת ונחקקת בנשמת המקבלים,
אלא אם ניתן להתבונן, יהיבה כתיבה,
מתאימה עם הכתב המפורש בלא שום נסיגה מעצם הקדושה במילואה,
כי נאמנים מאמריה.
איקא דאמרי אנוכי למפרע,
אליבא הכתיבה הנאמנים מראה.
זאת
היא ההבחנה שהאחדות האמיתית היא כוללת כל האור מתפשט בתוך.
כל
פעם זה בתוך.
שלוש פעמים, שלוש פעמים טעות,
פה לא תיקן,
אם צריך לתקן גם פה.
בתור,
כי זה בדיוק אותו דבר, אתה מבין?
תסתכל למעלה,
בין האור המתפשט על ידו בתוך הווית הנאצלים,
זה בדיוק הביטוי,
כל האור המתפשט בתוך האור העצמי השורשי.
לא יודע מה להגיד על זה.
יותר מדי לטעמי שלוש פעמים
שהרב טועה.
לא יודע.
אבל עוד פעם,
אם תיקנו למעלה, גם פה צריך לתקן.
רק עכשיו יש לי נקיפות מצפון על מה שתיקנו למעלה.
מה אתה אומר?
לא, אני לא, אם תיקנו למעלה, צריך לתקן גם פה.
אבל זה מה ש...
זה מה שמפריע לי.
כי...
מה זה?
הרב בצורה ש...
זה כמו האות, אתה מבין?
אז הרב רצה לכתוב אות.
זה לא רק טעות,
לא הבחין.
הוא רצה את האות,
כי אות זה,
הוא רצה להגיד אות פועלת, אות פועלת זה זכר,
לכן בכוונה הוא קורא לו אות.
מבחינת העברית התקינה, מותר להגיד אות,
אות יפה,
בסדר גמור.
כל שאינו נקרא ולא נזכר.
אז יכול להיות שרב מתכוון פה,
ואנחנו מתקנים אותו,
ועל ידי זה מאבדים רעיון שבו.
עכשיו,
גם פה יכול להיות שהוא חוזר על זה עוד פעם,
עוד פעם.
לא יודע,
לא יודע מה שישוב על זה.
הנה, דברים כאלה,
זה צער שיש לי שה...
מי שהיה צריך להכריע בדברים כאלה זה הרב צבי יהודה.
אני רוצה לדעת.
הוא היה מחליט.
ואם הוא מחליט, אז כאילו הרב יחליט.
אבל הרב צבי יהודה לא הציע את זה,
אז אני לא יודע פה.
בסברות שלנו.
יש פה...
תראה, אתה יודע, הייתי חסיד לרבי צבי,
כמה אני מעריץ אותו, והוא רבי וכולי.
גם הוא יכול לטעות.
גם משה רבנו יכול לטעות,
אז אפילו רבי צבי יכול לטעות.
זה לא נורא.
מותר לחשוב גם על
מה שרבי
צבי עושה.
אז פה לא תיקן.
צריך להגיד לו,
יש
תקן גם פה.
זהו,
זה לא נורא.
זאתי הבחנה שאחדות האמיתית היא כוללת כל
האור המתפשט בתור האור העצמי השורשי.
טוב,
אמרתי בדרך לנריה,
אני כל מה שאני מתקן,
אני בכוונה,
אני מתקן בעיפרון,
אתם מבינים?
בזה אני מתקן,
בזה אני מתקן.
ארוך ומוכן.
כל מה שאני מתקן זה מה שנקרא
לקריאה הבאה, בפעם הבאה שאני אלמד את זה,
שים לב למה אני צריך,
על מה אני צריך לתקן,
התיקונים שלי אני צריך לתקן.
טוב.
אז עוד פעם,
אי כדאמריה נוכיל למפריע,
יהי וכתיבה נאמנים אבי.
זאתי ההבחנה שהאחדות האמיתית היא כוללת את כל האור המתפשט
בתור האור העצמי השורשי.
אתם מבינים, זה סגנון הכתיבה הקלאסי של הרב,
שהוא בשורות הראשונות של פסקה, הוא עושה לך תמצית
של הפסקה הקודמת, ופה הוא עושה לך תמצית של
כל הפסקאות הקודמות.
הן של רבי יוחנן, והן...
הן של רבי יוסי בן זימרא והן של רבי יוחנן,
טילה.
והוא מסכם, זאת ההבחנה
שלמדנו על ידי רבי יוסי בן זימרא ורבי יוחנן.
א',
שאחדות אמיתית כוללת כל האור מתפשט בתור האור העצמי השורשי.
לא רק אותם, אלא גם רבנן, רבי יוחנן בן זימרא,
ולא, רבי יוחנן ורבנן.
זהו, לא רבי יוסי בן זימרא, הוא מסכם פה.
הוא
מסכם פה את רבי יוחנן ואת רבנן.
רבי יוחנן שלימד אותנו אנוכי,
הנפשי כתביתי אבי,
זאת אומרת,
האור העצמי לא נופל,
ורבנן שלימדו אותנו שהרגש של המקבלים והנועם,
גם הוא לא נופל.
אז זאת ההבחנה שהאחדות האמיתית היא
כוללת את כל האור המתפשט
בתור האור העצמי השורשי,
עד שמרגישים אחר כך בכל התולדות של המחשבות המסתעפות,
הבנים?
הערך העצמי נשמר עד שגם הרגשה נשמרת,
הרגשת הנועם נשמרת.
עד שמרגישים,
זה רבנן,
עד שמרגישים אחר כך בכל התולדות של המחשבות המסתעפות מזיו
הקודש המפורש והכתוב את ההתאמה של הקדושה לעומת השורש המפורש,
וההרגשה של ההתאמה זה הנועם.
וכל מה שהתולדות מתפשטות,
מתרחבות,
לא יוצא שום דבר מגבול הקדושה.
עם כל מה שזה מתפשט,
זה הערך המקורי של הנפש מהותה העצמית.
כפי מה שהיא במקוריותה העליונה.
עד כאן זה היה סיכום של שתי הפסקאות הקודמות.
זה מבחינים דווקא בשעה שהולכים לדרגה של השכלה מלמטה למעלה.
זה האיכא דאמרי,
שלומדים את זה למפרע.
שתשכילו את זה מלמטה למעלה.
אם אתה תתאמץ להבין,
מקשרים את המחשבות המתפשטות, מחשבות,
מה
שאתה מבין במילה הכתובה,
מילה הכתובה שאתה קורא אותה,
שאתה מבין אותה,
שאתה מתאמץ בה,
אתה משכיל אותה ואתה מרחיב את דעתך, בינתך,
ידיעתך,
תודעתך על ידי המילה הכתובה.
והנה פה אתה מרגיש את הנועם שיש ברוחב הדעת,
שיש בלימוד, בהבנה.
ולהבין את התוכן הנלמד,
זה מעורר אותך לתחושת הנועם,
שעל ידי שאתה מתעורר לנועם, תבין שהנועם שמופיע אצלך פה,
הוא מהדהד את שפעת החיים המקורית,
שיצרה את ההגות הזאת
בצורה שתשפע נועם.
זאת אומרת שמה שמופיע הנועם אצלך
הוא באמת איזה קרן שמש הנועם העליונה.
וזה הכל אחד.
מה שמופיע אצלך מלמטה זה הלמעלה.
אז אדרבא,
זה מבחינים דווקא בשעה שהולכים במדרגה של השכלה מלמטה למעלה
ומקשרים את המחשבות המתפשטות לשורשן המקורי ורואים את כל הדברים שהם מתאימים.
כאילו הם כולם כתובים מפורש בכל מילואם.
זה הבחנה ש...
הבחנה בכל התובנות הסובייקטיביות שלנו,
הידיעות, הלימודים, ההגויות שלנו.
ואנחנו מרגישים בהם את הנועם, ואת השכל, ואת הטוב,
ואת היושר, ואת האמת. ואם נגיד...
רגע.
אבל זה מה שאני מבין.
מה?
זה מה שגם
משה רבנו הבין.
מן הסתם,
זה כמו, אני כמו ילד והילד הכי גרוע לעומת
משה רבנו.
אז ההבנה שלי, מה היא שווה?
ואם זה,
כן, ההבנה שלי,
היא ממלאת אותי נועם ושכל ויושר ואמת וערך,
ואני מתעורר למחשבה שהחוויה הסובייקטיבית שלי,
היא בעצמה מעידה
על מקור רחב יותר,
עמוק יותר,
כולל יותר,
שלם יותר, שמה שאני אוחז בו זה מופע שלו,
זה חלק ממנו.
אז הנה כן,
אני עולה למחשבה שמה שאמר משה רבנו כולל גם את התובנה שלי.
אז, אם אני חושב על זה,
שמה שאמר משה רבנו,
זה גם כן,
אולי תגיד שיש פער בין מה שמשה רבנו אומר,
כלומר, חושב ומבין,
ובין מה שהקדוש ברוך הוא אומר,
חושב ומבין.
לא נורא לחשוב שהפער בין הקדוש ברוך הוא למשה
רבנו אולי גדול יותר מהפער בין משה רבנו ואני.
ועם זה,
המחשבה שהתוכן האלוהי יצר את כל המדרגים האלה
של משה, של הקדוש ברוך הוא, ושל משה ואני,
אבל זה הכל הופעה אלוקית אחת.
וממילא
הערך שלי מתלכד עם עניינו של משה
רבנו כאשר התוכן האלוקי מתגלה על ידו.
ובזה מתברר שגם התובנות
הסובייקטיביות שלי
כאילו הם עצם מה שכתוב, ועצם מה שניתן,
ועצם מה שנאמר,
ועצם
התוכן האלוקי.
אז הם מבחינים דווקא בשעה שהולכים במדרגה של השכלה מלמטה למעלה,
ומקשרים את המחשבות המתפשטות לשורשן המקורי,
ורואים את כל הדברים שמתאימים,
כאילו הם כולם כתובים מפורש בכל מילואם.
כל הגות הנלמדת,
והיא בתנאי שהיא באמת מתאימה לרוח התורה בכללותה.
אז כן,
אילולי שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בצורה כזאת,
שאפשר להבין את התכנים כפי שאני מבין אותם,
והייתי מבין אותם כך,
אז יוצא שגם מה שאני מבין,
זה מה שהקדוש ברוך הוא עשה,
אז זה כלול באות הכתובה.
אז כאילו מה שאני מבין זה מה שכתוב,
וזה מה שכתוב.
וזהו המופת הנלמד מן המאוחר על הקודם.
זה מפריע.
יאיבה, כתיבה,
ההופעה מתקבלת ונחקקת בנשמת המקבלים,
שלהם ניתן להתבונן.
התוכן שניתן לנו להתבונן על פי...
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה,
זאת אומרת שאני אמור ללמוד אותה.
אבל רגע,
אם אני לומד,
זה אני לומד.
ואני לומד,
זה על פי השקפה שלי,
אני לא יכול ללמד על פי השקפה שלך,
ובטח לא על פי השקפה של משה רבנו.
אז
מה לי ולתורה?
ואם זה אני אומר שאני לומד,
כי זה ניתן לנו ללימוד.
זאת אומרת שזה מה שכתוב שמכוון לעניין.
זאת אומרת,
שזה דבר אחד עם תורת משה,
שזה דבר אחד עם תורת השם.
החשבון הזה, הוא מעלה לך את ה...
הוא זה שמאשר לך את התובנות האלה של יאיבה כתיבה,
אמירה נעימה,
יאיבה כתיבה.
אדרבא,
מהחשבון שיאיבה כתיבה,
יאיבה כתיבה,
נאמנים מאמריה,
זה החשבון מלמטה הוא זה שמאשר אותך בעומק הרעיון היסודי שנאמר שם
בנוטריקון מלמעלה למטה.
ההופעה מתקבלת ונחקקת בנשמת המקבלים שלהם ניתן להתבונן.
יאיבה כתיבה מתאימה עם הכתב המפורש ולא נסיגה מעצם הקדושה ומילואה.
היא יאיבה כתיבה
וניתנה לי כתובה.
אז אם זה ניתנה לי,
זאת אומרת שכשאני קורא את זה,
אז אני לא יוצר זיוף וסטייה ואובדן של התוכן הכתוב,
אלא מה שאני לומד, כלול בכלל התוכן הכתוב.
וכי נאמנים אמריה, כי באמת,
האומר העליון,
הוא מתגלה בנאמנותו עד שהוא מגיע למציאות הסובייקטיבית שלנו.
טוב.
