טוב, אנחנו לומדים כל הסוף וחכמינו והיום סיפור שילווה בסיפורים רבים בעזרת השם
למורנו ורבנו עטר את ראשנו הרב מרדכי אליהו זכס צדיק לברכה
שיום ההילולה שלו יחול בשבוע הבא נדמה לי נכון?
בכ"ו
אבל נתחיל מהסיפור
יש כאן שלושה סיפורים לדעתי על אותה דמות
על אותה דמות וזה מאוד מאוד מעניין
הסיפור שלנו מתחיל עם מסכת בבא בתרא
בדף חטא אני אגיד שאנחנו עדיין בימים
היום סיימנו את ימי התשלומים לשבועות, היום, נכון, היום היה ימי ג' בסיוון,
ויש כל מיני דרכים לקבל תורה, כל מיני דרכים, הדרך הנורמטיבית לקבלת תורה זה ללמוד תורה.
אבל יש עוד כל מיני דרכים, כנראה, תכף נראה אותם היום.
אומרת הגמרא במסכת בבא בתא שהיה רעב,
ורבי לא כל כך שיתף פעולה עם לחלק אוכל לעמי ארצות.
כל מי שהיה מגיע לקבל אוכל, רבי היה מבקש לבחון אותו.
למה?
אז אומרת הגמרא רבי לטעמי, דאמר רבי, אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
הוא אומר, אם יש רעב,
זה בגלל עמי הארץ.
אז אני לא אחראי עליכם, לכו תלמדו.
תלמדו תורה ויפתרו הבעיות. עכשיו אני רוצה להגיד על זה משהו.
לדעתי,
הסיבה שרבי
אומר את האמירה הזאת זה בגלל שהוא המפעל המרכזי שלו,
שזה כתיבת המשנה,
זה מפעל שנועד כדי ליצור שלא יהיו עמי הארץ.
מילא אם זו תורה שבעל פה, ודברים מסובכים,
וי"י לדעות, אז אתה לא... כתבתי לך את המשנה, אומר רבי, דברים פשוטים, ברורים,
מובנים לכל אחד, תפתח משניות,
קהטי, תלמד.
מי שלומד ש"ס משניות, אפילו לא ש"ס משניות,
מי שלומד שלושה סדרים,
זרעים,
מועד,
נגיד, מועד נשים נזיקין.
עם הארץ הוא כבר לא.
זהו.
הוא כבר בכל הסוגיות, הוא כבר יודע היטב את החגים, את המועדים, את העיקרי הדינים בדיני בן אדם לחברו ובדיני בן אדם למקום.
אז רבי אומר, אני לא סתם מפריח כאן איזה דרישה להעביר,
אני עומד מאחורי הדרישה שלי מפני ש...
ניצרתי את הכלים כדי שלא תיאמר, אני חושב שבדור שלנו אולי זה הרב שטיינזלץ,
אתם יודעים שהכותרת של הרב שטיינזלץ,
במרכז שטיינזלץ היה כתוב שפע,
ולמטה היה כתוב למד את עמי,
כמו ששלח את עמי,
למד את עמי. והמטרה היא שכל אדם יוכל לגשת אל הספר,
וזה יהיה מונגש לו בצורה ברורה,
בהירה, באור טוב ובהיר,
הוא כתב המון המון בהירים, לתנ"ך ולמשנה ולרמב״ם,
והרמב״ם בעצמו הוא בהיר.
בקיצור, אין סיבה.
אם אתה, יש לך תואר ראשון באוניברסיטה,
ואתה בוגר שאתה למצוא לימוד,
אתה יכול לגשת לכל הספרים וללמוד בעצמך.
אתה לא צריך...
אין סיבה שתהיה עם הארץ.
זה היה החזון הגדול של הרב סטנזלס, הפרשן הגדול,
להנגיש את היהדות בכל המעגלים שלו, והוא עמד בחזון הזה. התלמוד כמובן, התלמוד הבבלי,
וזה המפעל המרכזי שלו, בסדר?
אז זה מה שאומר רבי.
מספר את הגמרא,
כי ההוא דמי כלילה דשדו טבריה.
על העיר טבריה הטילו הרומאים מסים.
עטו לקמדי רבי, באו לפני רבי תושבי טבריה יהודים.
מה קורה, אהרון?
יש פה דף, אתה חושב, איך הברך? הכל טוב?
טוב, מדהים, מדהים, אהרון, תפועה שלמה.
אטול כמדי רבי,
באו לפני רבי, אמרו ללטבו רבנן באדן,
שרבנן ישתתפו איתנו בתשלומים, בסדר?
אמר להם, לא,
לא משתתפים.
רבנן לא חלק מהסיפור הזה.
אני יודע מה עובר לכם בראש. שנייה, תכף אני מגיב לזה.
אמרו לערוקינן, אם רבנן לא משתתפים, אנחנו עוזבים את העיר.
אמר להם, ערוקו, אתם לא מאיימים עליי, תעזבו.
ערקו פלגי נון, פלגי און, חצי עזבו את העיר.
דליו הפלגה, אז הרומאים קיצצו את המסים בחצי.
נס.
אטו אנו פלגה כמדי רבי, בא החצי שנשאר לפני רבי,
אמרו לו, ליטוו רבנן באדן, שהשתתפו איתנו רבנן בתשלומים.
אמר להו, לא, רבנן לא משתתפים.
אמרו לו, ערוקינן, אנחנו נערוק. אמר להם, ערוקו? אין בעיה, אתם לא מאיימים עליי.
ערקו כולו, עזבו כולם את טבריה,
פאש, אה הוא כובס.
נשאר רק כובס אחד.
ביטלו את כל המיסים והשאירו רק את המס על הכובס.
שדיו הוא הכובס.
ערק הכובס, פקע כלילה. הכובס גם עזב את טבריה,
אז הרומאים ביטלו את המס לגמרי.
אני פותח פה סוגריים, אין לזה כל קשר לסוגיית הגיוס.
בסדר?
לשלם מיסים לרומאים,
זה אפשר להגיד שתלמידי חכמים פטורים והעם צריך וכולי. להתגייס לצבא ישראל, זאת מצוות עושה מהתורה של עזרת ישראל מייצר, ואין
ממנה פטור בכלל.
זאת מצווה וחובה קדושה, בסדר? רק שלא יהיו פה איזה אי הבנות שיש פה זה, זה קושור אחד לשני.
זה ה... מה מה?
כן.
מה אומרת שהדיוח, אפילו את כל החטי...
שאלה.
או שבאמת השאירו רק את מה ש... לא, לא ברור, אתה צודק, זה דו משמעי, כן.
כן, כן, יכול להיות שכל החצי.
רק הכובס פקע קלילה.
הכובס הזה, כל המס נעלם.
אמר רבי, ראיתם
שאין פורענות באה לעולם אלו בשביל עמי הארץ? ראיתם? זהו, זה האירוע.
הנה,
מה שאני לא הוכיח.
עכשיו אני אומר, זה לא סתם שרבי, יש לו כאן איזו אמירה חלילה,
רבי מלא בענווה, הוא לא סתם אמירה חלילה נקמנית או משהו, אלא רבי הוא המנהיג,
הוא הנשיא של הדור, והוא רוצה לחנך.
רבי תיקן תקנות, רבי תיקן תקנת השווים.
עשה עוד כל מיני דברים.
אז הוא אומר,
אני רוצה להגיע למצב שבו לא יהיו עמי ארצות בעם ישראל. לא יהיו.
ואני גם עבדתי חיים שלמים כדי שלא יהיו עמי ארצות.
כתבתי את המשניות,
ואדם יכול לגשת, כמו שאמרנו, וללמוד ולהיות עם הארץ.
תגדירו לי עמי ארץ.
מה?
וואי, פעם שמעתי מ...
הגמרא אומרת, כל מי שיודע מסכת אחת.
כמו שצריך, הוא קורא לו עם ארץ.
טוב.
מי שלמד
חומש עם רש"י היטב,
הוא לא, אתה לא יכול להגיד על שם ארץ,
הוא לא,
מי שלמד חומש עם רמבן הוא אחד מגדולי הדור.
ויודע את הרמבן היטב,
בסדר, אחד מגדולי הדור.
זה לא עזר, אתה אומר, אני לא יודעת עם הארץ, צריך ללמוד את כל התורה כולה. לא, כמובן להיות, לדעת, להכיר את התורה. אז מי שלומד משניות, לא נדבר כאן עכשיו גמרא, משניות, למד משניות,
חוזר עליהם,
אז הוא עובר עליהם היטב, מבין את המשניות היטב.
מה, אפילו משנה יומית, יש קצת משנה יומית, שתי משניות ביום, פרק ביום.
פרק ביום אתה מסיים את הש"ס משניות בחמש שנה וחצי, משהו כזה.
משנה יומית זה הרבה יותר, לא משנה, אבל אתה, לאט לאט, וגם לא חייבת את כל הזה, יש גם המסכתות המרכזיות, לדעת אותם היטב.
ככה יש לי אצלנו בקהילה התלבטות, יש לי חבורה לגמרה, לילדי ד' עד ו'.
עכשיו הם חמודים ומתוקים,
וזה יותר מתאים ללמוד איתם משנה בשלב הזה, לא גמרא.
הם מאוד מתקשים בלקרוא, הם מבינים טוב, אבל הם מתקשים בלקרוא.
הרבה יותר מתאים. אם הייתי ללמוד איתם משנה, הייתי מרגיש שאני עושה איתם
עבודה יותר נכונה.
היינו גם מספיקים יותר.
כי לפעמים, אתם יודעים, הגמרא אף פעם מסתייבת, היא מתייחסת לכל מיני פינות שהם הולכים לאיבוד שם.
מצד שני, אני רואה איך הם מגיעים,
הם גלוקות עם הגמרא, הם מרגישים ככה, כאילו,
יום של הגדולים וזה, אבל יאללה, משניות, יש להם בית ספר, מלמדים אותם, אני, בשביל ליצור איתם את הקשר ולעורר איתם את אהבת תורה,
שיבואו עם הספרים הכבדים.
אז זה, בסדר? אז זה עד כאן עמדת פתיחה לסיפור.
טוב, אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי הכובץ.
כי הווה גמי רבי תלת עשרי אפי הלכתה,
כשרבי היה גומר ללמוד
את הסוגיה בשלוש עשרה דרכים.
היה לו שלושה עשר הסברים לכל סוגיה שהוא למד.
אגמרי לרבי יחיא שבעה מינון.
הוא היה מלמד את רבי חייא,
נדמה לי שרבי חייא היה האחיין שלו, אם אני זוכר נכון, לא בטוח.
הוא היה מלמד אותו שבעה.
למה לא שלוש עשרה? כנראה הוא חשב ששלוש עשרה זה כבד על רבי חייא.
מה?
מה זה רבי חייא, כן.
לסוף חלש רבי.
רבי נחלש.
ומה?
נחלש, הכוונה נחלש לו הזיכרון.
זיכרון.
אולי, כמו שיש היום, קצת איזה מין סוג של
תחילה של דמנציה או משהו כזה, כאילו, דברים ש... בסדר, יכול להיות.
עכשיו תחשבו,
תלמיד חכם
שהוא עובד עם ה...
עובד עם ה... זה שלו, והוא
פתאום מתחיל להתקשה ולזכור.
קראתי עכשיו על הרב ליכטנשטיין ששמע בברכה.
בסוף ימיו,
אז אחד התלמידים שאל אותו שאלה. עכשיו הרב ליכטנשטיין ידע את הכל.
כל התורה הייתה פרוסה לפניו על כל היקפיה.
ותלמיד שאל אותו שאלה והוא לא יצטרך לזכור,
הוא לא יצטרך לענות לו,
הוא לא יצטרך לזכור איפה זה נמצא, התשובה.
הוא נורא היה מתוסכל מזה.
ואז בני בית אשתו לימדני אמרה לו, אתה אומר, מה אתה עצוב, אבל הבנת את השאלה. כאילו, יש כאלה בגילך שגם את השאלה לא מבינים.
הוא אמר לו, נכון, את צודקת, צריך להיות בהכרת הטוב. אה?
באחד.
כן.
אז הוא לימד את רבי חיה שבעה, אבל הוא נחלש
ולא זכה.
אהדא רבי חיה קמיה אנו שבעה אפי דאגמרי.
אז רבי חייא החזיר לרבי ולימד אותו את השבעה הדרכים שרבי לימד אותו. רבי חייא לימד אותו בחזרה.
כנראה, ישב איתו, חזר איתו עד שהוא נזכר.
אבל שיטא עזדו,
שישה נעלמו,
כי שישה רבי לא לימד את רבי חייא, הוא למד אותם בעצמו.
הווה הו קצרה. רש"י אומר קצרה זה כובס.
הו קצרה אותו כובס.
שמע אמינא?
זה הכובס שלנו.
אבל שמיע לרבי כדאבה גר יסלעו.
הוא היה שומע את רבי כשהרבי היה גורס
את הסוגיה.
אז על רבי חייא, הלך רבי חייא
וגמר יתון קמא קצרא. הלך ולמד את הדרכים של הסוגיה מחדש
מן הכובץ הזה, ועטה ואהדר יתון קמא רבי בא ולימד אותם
מחדש לרבי.
כתב אחזי ליה רבי לאו קצרא כשראה הרבי את אותו כובץ,
אמר לו רבי, אתה עשית אותי ואתחייה, החיית אותי.
או איכא דהאמרי איכא אמר לו,
אתה עשית אתחייה וחייה עשה אותי.
מה שכאן אומר,
אתה עשית אותי ואתחייה,
דגמר לאו,
יש להם לימוד,
לכל המלמד את בין חברות תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו,
שנאמר בית הנפש אשר עשו בחרן.
אז אני רוצה רגע להתעכב
על שני הסיפורים האלו, לפני שנמשיך לסיפור השלישי שהוא הכי דרמטי פה מכולנו.
מה היה פה?
מה היה פה?
הכובס הזה שהיה בטבריה,
והוא בעצם לכאורה היה פסגת עמי הארצות,
נכון? כאילו, כל השאר היו לפניו, הוא הארץ האחרון שנשאר,
נכון?
פתאום אנחנו מוצאים אותו איפה?
בבית מדרש של רבי,
ברמה כזאת שהוא מה?
לא את השישה, את כל השלוש עשרה,
והוא מלמד את רבי יחיא.
מה היה פה?
אתם יכולים להסביר לי מה היה פה?
מה, הוא פתאום נהיה כזה גאון?
תראו, זה לא שהוא לא נהיה מהארץ והלך ללמוד משניות מסכת ברכות,
אלא הוא עכשיו יודע ללמד את כל השלוש עשרה דרכים
שרבי, אפילו את רבי חייא לא לימד את הכל.
ואיך זה יכול להיות הדבר הזה, אה?
לא, לא צריך את המסקנות בלבד.
זה ברור שהוא...
אז לכן אומר רבי אלה, זה ברור שהוא הבין את המסקנות. ברור שהכובס הזה, בעקבות מה שקרה בטבריה, עברה עליו טלטלה נפשית עמוקה.
טלטלה נפשית עמוקה.
הוא הבין את העוצמה של רבי ואת העוצמה של הדרישה והוא עשה שינוי בחיים.
אבל מה השינוי?
אז אני רוצה להגיד פה קודם כל איזה משהו, איזה הקדמה לשינוי הזה.
אני חושב שהרבה מאוד מהאופי של האדם
בא לידי ביטוי במלאכה שהוא עוסק בה,
אבל גם הפוך,
גם המלאכה שעוסק באדם
משפיעה עליו בחזרה.
בסדר?
הייתי פעם,
היינו צריכים לקנות כל מיני דברים לבית, דברים, ארונות, וגם עשינו סורגים.
אז הלכתי לאזור תעשייה,
יש רחוב החרש, רחוב הנגר, אז נכנסתי למסגר,
הזמנתי סורגים, ונכנסתי לנגרייו, ועשיתי איזה משהו.
אתה רואה את ההבדל בין האנשים.
כמו שאתה רואה, ההוא המסגר, בן אדם כאילו קשוח כזה, והנגר הוא כזה,
מעץ.
כמו שאתה רואה את ההבדל.
כנראה זה הדדי.
הוא, הבחור הזה שלנו, הוא כובס.
מה הוא עושה כל היום?
לוקח דברים מלוכלכים,
ומחדש אותם.
החוויה הנפשית שלו זה שאין דבר שאתה לא יכול לנקות.
כל דבר, גם אם הוא ישן, ו... אתה יכול.
קיבוץ, אגב, קיבוץ שלהם,
במסכת תענית, קיבוץ שלהם זה גיאוץ גם.
כולל גיאוץ.
גיאוץ ש... זה בסדר?
מיישר את הבגד, עם בורית מיוחדת.
אז הוא כאילו לוקח דברים מקומטים ומגהץ אותם, לוקח דברים מלוכלכים ומנקה אותם.
מי שקרא את הספר המונומנטלי הבלתי נשכח, החשוב מאוד,
של הרב חיים סבטוק, "עפפי שחר",
אז הגיבור של הספר זה עזרא סימנטוב הכובס.
והוא מתאר שם בהקדמה את המלאכה שלו,
איך הוא לוקח בגדים מקומטים ומיישר אותם, ויחד עם זה הוא מפשט עקומיות שבלב,
ומנקה כל דבר, ועזרא סימנטוב הוא עם הארץ, הוא לא יודע ללמוד כלום.
הוא לא יודע ללמוד כלום. תכף, אנחנו מאוד נשתמש בעזרא סימנטו, כי הסיפורים כאן התבהרו לי בעקבות הסיפור של הרב סבטו.
רק בסוף הספר עזרא סימנטו מצליח ללמוד תורה עם רחם, עם כליף המנגן העיוור שעשה ניתוח לעיניי.
אבל רוב הזמן הוא לא מצליח ללמוד, הוא אומר תהילים וכל הדברים האלו.
האם אחי ורעי,
הדרך היחידה להיות קשור אל התורה
או אל החכמים שמלמדים את התורה זה ללמוד תורה לפניהם.
הסיפור הזה אומר לא.
יש עוד דרך.
מהי
הקשר הנפשי עם החכם,
בלי שאתה מבין מילה מה שהוא אומר.
לדעתי, הכובץ לא הבין כלום.
הוא לא הבין כלום.
אבל הוא התחיל לשבת בבית המדרש של הרבי.
והוא מה?
הוא מקשיב והוא יודע לחזור.
הוא יודע לצטט מילה במילה בלי שהוא מבין מה נאמר. אני הכרתי אנשים שיודעים להגיד עמודים שלמים בזוהר,
עמודים שלמים, חבר'ה ספרדים שגרסו זוהר כל החיים,
בלי להבין מילה, לחבר מילה למילה.
אבל הם אומרים, גורסים את הזוהר, בסדר?
הכובס,
נהיה לו קשר עם רבי, החיה את רבי,
כי הוא אומר, לא, אני כובס, אני לא יודע, פשוט, אבל גם אם אני לא יכול ללמוד,
ולא למדתי, אני יכול לשמוע, לראות את רבי, לראות את הפנים שלו,
לראות את המאור פנים שלו, לראות את ההנהגות שלו,
לראות מה הוא אומר, לחזור על הביטויים שלו, זה הקשר שלי לרבי.
שזה?
אה, כן, יפה, קצרה, כן.
יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות דבר כזה.
תראו, אני זכיתי לגור שלוש שנים בירושלים,
מתוכם שנתיים גרנו
ממש צמוד לבית הכנסת של הרב אליהו.
אני רוצה להגיד ברכה.
מול הרב אלישע
זה צריך להגיד ברכה,
ודקה הליכה בבית הכנסת.
הקדוש ברוך הוא נתן לי קצת שכל, אם היה לי יותר שכל הייתי יותר שמח,
הייתי יותר מנצל את הזמנים, אבל אגב, בכל אופן היה לי קצת שכל, והבנתי איזו הזדמנות זאת של פעם בחיים,
והשתדלתי ללכת כמה שאני יכול לשיעורים של הרב.
וגם היה קל, הרב היה נגיש, היה זמין, היה אפשר...
אז הייתי שם שנתיים, הסתכלתי מה שראיתי.
טוב, הרב היה הולך, זה היה אצילות,
זה היה... הגאונות של הרב זה,
אתה מדבר, אתה מתח... כן?
היה ביום חמישי בלילה, הרב היה מעביר שיעור,
היו מעט משתתפים,
אולי היו עשרה, 12,
ביום חמישי בקומה למטה. אני הייתי לומד שם סדר ערב,
אבל הייתי לומד סדר ערב. אז זה סדר ערב, אני כולי בשיעור.
אז זה היה יושב, שולחן, הרב היה לו רק עוס מים לידו והיה מימינו יהודי אחד
שהיה הוא היה כאילו קורא והרב היה אומר לו תביאי גמרא זאת וזאת תקרא בעמוד הזה וזה תביאי גמרא זאת תקרא פה תביאי שולחן ערוך תקרא זה
הוא קורא קורא ואז הרב היה אומר אז איך זה מסתדר?
כאילו הכל הכל פה הכל בראש
כולם ככה ואז הרב היה מקיש באצבע אלא העניין הוא כך
והוא היה מבאר את הסוגיה כאילו
בפה לעצמו הייתה רואה את הגאונות
ממש והרב היה קצרן הוא לא היה מעריך
ממש הרב עובדיה והרב אליהו הם היו שני הפכים לא רק במובן של בני שחי ומרן
וגם במובן שהרב אליהו היה יותר נוטה להחמרה והרב עובדיה יותר נוטה לכולה אלא גם במובן של קיצור ואריכות. הרב עובדיה מאוד מאוד מעריך והרב אליהו מאוד מקצר היה.
טוב, קצרה, כן? מקצר.
בסדר, אז ראינו את הרב, ראינו את ה...
גם ראינו שיש לו אורח הקודש.
אבל זה לא היה האירוע.
האירוע היה שהרב היה מוקף באנשים פשוטים ביותר
שאני לא יודע מה הם הבינו.
וכמה הם הבינו,
אבל הם היו מסתכלים על הרב בהערצה וחוקקים במוח שלהם כל תנועה שלו.
יכולת לשאול אותם,
מה זה, היו יודעים להגיד לך בדיוק מה הרב עשה, מתי הוא עשה, לאן הוא הלך, מה הוא חזר?
חלק הם הבינו, אני מניח, חלק מהדברים הם הבינו, חלק, לא, הרב היה מדבר דברים פשוטים, בדרשת וכל הדברים האלה, אבל
אבל הם היו,
אני זוכר את זה, את המבט של ההערצה אל הרב,
הייתי פעם, אני אספר לכם כמה סיפורים.
אה...
זה היה איזה ידיחת זקן, שאחרי שהרב נפטר הוא היה אומר,
הוא סיפר את הדבר הבא, הוא היה הולך לשיעור,
הרב היה מעביר,
הרב הכוונה הרב אליהו, כן, אתם מבינים שאני מדבר עליו,
הוא היה מעביר כל שבת מברכים,
שיעור בבית כנסת מנחת יהודה ברחוב נבון,
פה מול מחנה יהודה, מול השוק.
הוא היה מעביר שם שיעור, וגם בראשי חודשים,
נדמה לי.
אז הולכים איתו, הרב אף פעם לא הולך לבד, אין דבר כזה, לא היית רואה את אף פעם את הרב לבד, תמיד איתו קבוצה מלווה אותו וכל זה.
ואחרי שהוא נפטר, אז איזה זקן אחד אומר, שהשתתף בשיעור הזה עשרות שנים,
חורף קיץ,
והוא אומר, ירושלים פעם לא היה מזגנים, גם לא היה מזגנים.
אז באמת אולי תזביא לי את המזגן,
אהרון, אתה יכול?
אז הוא אומר,
תודה,
הוא אומר,
אף פעם לא היה זבוב על הרב.
שמעתם?
כן, זאת אומרת, 30 שנה! הוא אומר, אני עוקב אחרי הצבובים!
אף פעם לא ידעו על הרב.
איש יכול לשים לב לדבר כזה?
היו סביב הרב אנשים
שכל תנועה שלו, הם היו יודעים.
היו עוקבים, היו...
הקשר שלהם עם הרב
היה לא דרך התורה שהוא לימד, הפסקים שהוא פסק בבית הדין וכל הדברים האלה, אלא דרך השיוט שלו, המאור פנים, הקדושה,
התפילה,
ההנהגה, והם היו מאסטרים.
אם היית רוצה לדעת מה הרב אמר באיזה שיעור, היית תלך אליהם, הם יגידו לך.
יחזרו לך בעל פה.
הכרתי אותם.
היה יהודי אחד שאני חושב שעליו אני יכול,
הוא ודאי לא הבין.
באמת, אני לא חושב שהוא ידע לקרוא ולכתוב.
כאילו,
אולי הוא ידע לקרוא, אבל כאילו, ממש יהודי ככה,
שעלה, נראה ככה יהודי ככה וכל זה, הוא היה יושב בשיעור,
ו...
בכלל בלי ספר פתוח, זה היה שהוא בן איש חי, כן? הרב לימד בן איש חי.
היה קורא, אחד המתפללים היה קורא,
ואולי אני אגיד את שמו, כי הוא נפטר השנה, עזרא ברנע, היה תלמיד חכם,
והקים את מכון רננות, והיה ראש הוועד להוצאת כתבי הרב עוזיאל, תלמיד חכם גדול בפני עצמו.
אה?
איך?
פייטן, כן, כן, הקים את מכון רננות.
הוא היה קורא, איך הוא היה קורא, רק לשמוע אותו קורא, אתה נהיה לך,
שהיה שיעור בשבת, נהיה לך עונג מהקריאה שלו, מהדייקה, משהו, זה אחד מיקירי ירושלים, כן?
הוא היה קורא, והרב אליהו היה מסביר, ותוך כדי הסברים,
סיפורים, מה זה?
הייתי יושב פה על הבמה, ליד הרב, ככה וזה.
הבדידי הזה יושב בצד,
בכלל בלי ספר,
אבל ראית אותו,
כולו זה.
והיה, איך היה נגמר שיעור, היה רץ אל הרב,
חובק אותו,
מוציא מהכיס איזה גזיר עיתון,
ואין לו, היה כתבה עליך.
אוסף כתבות על הרב, או על הרב שמואל, או משהו כזה, כאילו, אוי,
אחד אומר, אחד יום אחד, אני הצלם האישי של הרב.
אוהבי מצלמה, מצלם, מי מינה אותך? לא,
אני הצלם, אני הצלם, מצלם את הרב וגמותו, כל מיני...
אז הכובץ הזה,
עזרא סימנטוב הזה,
אה, בסיפור הזה של הרב סבטו,
אז עזרא סימנטוב, הוא לא יודע ללמוד לבד,
הוא בחיים לא ללמוד גמרא,
בסדר? אבל הוא קשור לחכם, חכם פינטו.
הוא הולך לדרשה.
הוא אומר את הדרשה, הוא טוען בה את כל הטעמים שבעולם.
וכל זה, הוא כאילו, כשחכם פינטו נפטר, הוא...
שבת, הוא לא יודע איפה לשים את עצמו, איך אפשר בלי...
כשהרב היה, הרב אליהו היה דורש,
כל שבת היה דורש,
אבל בדרשות של שבת תשובה.
קודם כל היינו מגיעים שעה לפני בכלל של סיכוי לתפוס מקום.
כי אז היה מפוצץ, מפוצץ.
והרב היה מגיע, הגלימה לבנה, היה לו,
כל הרב כשאתה עומד.
"שאר ידאגו לאל מרבה ויברך לגברה רבה אשר נותו נפשי האיבה" נכון?
"אבל אוברוב חיבה ויאמרו לו ברוך הבא שעדיין יברך אותו ו...
כל העם יוצאים לקראתו מי יזכה
מבחינתי זהו אחרי זה הרב ידרוש מה שזה הכל זה אבל
שבלתי במקווה של אהבת קהל לרבם,
בהערצה הרבה.
מי זכר, מי לרב בפסח אדומה פעמים דורש בהלכה,
לא תמיד תפסו ראש, לא תמיד אני תפסתי ראש, אבל
המעמד הזה, האהבה,
הסיפור הזה אומר, יש סיכוי.
הכובס הזה, אני לא חושב שהוא נהיה כזה תלמיד חכם יותר מרבי חייא,
אבל ההשתוקקות שלו להיות קשור לרבי, לאור מה שהוא עבר בטבריה,
גרמה לו לשבת שם ולהיות,
כאילו, לחקוק כל תנועה בליבו.
עד כדי כך שהוא זוכר מה הרב אמר, בלי שהוא מבין, כל דבר צריך להבין. לא כל דבר אתה מבין, אבל אתה זוכר מה הוא אמר.
פלא עצום.
אני השתמשתי במלאכת כיהנות?
אני לא השתמשתי במלאכת כיהנות, חלילה.
לא, זה נראה לי מעולה, זה נראה לי מה שהסיפור פותח פה את האפשרות.
זה קשר,
זה קשר חי שהוא לא עובר דרך
הפה, אתה מבין?
יש לי איזה חבר שהוא קשור לאיזה רב אחד מאוד גדול, הוא אומר, תשמע, כל פעם שאני הולך לרב הזה, אני ישוב בשור שלו, אני נרדם.
והוא קשור אליו מאוד. אז פעם אחת הוא שאל את הרב, הרב, מה קורה אליו?
אז הוא אומר לו, תדע לך, הקשר בינינו
הוא לא קשר שקשור לתורה שלי, זה קשר נפשי.
ולכן אתה מגיע כדי להירדם פה.
אתם מכירים אחד הגיע הביתה, מעדף יומי, הולך לישון.
אז אתה אומר לו, מה אתה עושה? הוא אומר, אני חוזר על השיעור.
בסדר, זה לא חקיינות,
זה השתוקקות,
זה, זה, זה, זה,
זה קשור אל המילים, אל התנועות, אל המחוות.
הרב נפטר,
הרב נפטר היה יום שני בשבוע.
הייתי פה בירושלים, כמו היום, יום שני.
ו...
אז טיפה הלכתי לאיפשהו, לבית כנסת,
והלוואי הייתה בלילה, היו
מאה אלף איש,
מאה אלף בנים, הרגשנו בנים.
אנשים הלכו, לא קראו את החולצה, קראו ככה.
ראו את הכתף,
אנשים שמו את הרכבים במוצא ועלו ברגל, ממוצא לזה, עשו מסע כומתה כדי להספיק ללוויה.
אהבה עצומה.
אהבה עצומה, הייתה אהבה באוויר, געגוע, כאב ממש של יתמות.
ואני זוכר שליד הבית הכנסת בדיוק הביאו את האלונקה עם הרב, את המיטה.
למדו שם שניים
שהיו מאוד מאוד קשורים לרב מהבית הכנסת הזה.
יהודים,
יהודים שהם אחד מהם היה כהן, והם היו מאוד מאוד,
קרובים וקשורים אל הרב, אבל
ראיתי על הפנים שלהם, פשוט ראו על הפנים שחרב עליהם עולמם ממש.
כאילו, הם לא היתו שום דבר הזה. חרב עליהם עולמם.
אחד מהם צעק, נפלה יותר את ראשינו, אוי נעלנו, כיחתרנו, כאילו, ממש ככה, ו...
וזה עשה עליי רושם עצום הדבר הזה.
היכולת להיות מחובר לא דרך הציר של ה...
אלא אתה מחובר אל האישיות של החכם.
ולדעתי זה מה שנוצר בין הכובץ לבין רבי.
והיה המון מה להעריץ אצל רבי, הרמב״ם כשהוא מתאר את רבי הוא...
הרמב״ם הרי הולך, הרמב״ם
מנסה ללכת בדרכו של רבי.
בצחות הלשון, בדיוק, בהנהגה, במנהיגות, בכל הדברים האלה, הרמב״ם ממש הולך,
אבל כשהרמב״ם מתאר את רבי אז אתה רואה כאילו מי זה המודל של הרמב״ם, מי המופת שלו, וכן הוא מתאר נכון איך זה הולך, אתה זוכר את הלשון ארגמן.
נצחות לשונו, ותיקון מידותיו, ועושר,
נתאר שם בהקדמה למשנה תורה.
נתאר את רבי,
הוא עושה שם, מונה את כל החכמים,
וכשהוא מגיע לרבי הוא עוצר קצת והוא נותן איזה תיאור.
לראות את רבי,
אדם שהיה לו כל טוב היה הכי עשיר, והוא יודע להרים את זה ולהגיד, בעשר ארץ זמן לא נהייתי מן העולם,
אפילו באצבע קטנה.
קדוש, רבי הקדוש.
טוב,
אז אני חושב שזה היחס בין הסיפורים.
ואז מגיע הסיפור הבא.
טה דם.
כתובות ק"ג.
טענו רבנן.
אני רוצה להגיד עוד משהו אחד לפני. והסיפור שם, קפקפי שחר,
יש שם גם תלמיד חכם,
משה דוד, כך קוראים לו.
הוא תלמיד חכם.
והוא,
הרב סבתא שם מתאר בידו מה, אנחנו מנסה לכתוב חיבור.
הוא ככה, לפני כן מנפח את עצמו, נכתוב חיבור, וכל הישיבות ידברו עליו, וכל הזה, מכין את הדפים,
מכין את הפור, מכין את העפרונות.
אבל לא יוצא לו כלום, כי הוא מלא בגאווה.
עכשיו,
כמה זמן קודם לכן הוא היה לומד בשבת בבית הכנסת,
ועזרא סימן-טוב,
הכובץ, היה אומר תהילים בניגון.
והוא ניסה להתרכז בסוגיה,
וזה סברה דקה, והתהילים של עזרא סימן-טוב וזה, אז הוא התחיל לצעוק על עזרא, מה אתה עושה עם התהילים שלך? אתה כאילו מפריע לי ללמוד.
עזרא כאילו נימן, בחיים מישהו לא נזף פה את זה שהוא אומר תהילים.
אבל הוא שתק, הוא כאילו...
ואז ההוא, משה דוד, הוא מנסה לחבר חיבור,
וכל התורה שלו, הוא לא מצליח.
הכל כאילו בורח לו.
אז הוא ממש כאילו מתחיל לבכות, מה כל התורה שלמדתי, כל מה שזה, איפה זה, לאן זה נעלם?
סגר את הש"ס, סגר את הגמרא, סוגר את הזה, קיפל את הדפים, התחיל לבכות.
ואז פתאום הוא רואה תהילים.
הוא נזכר בניגון שעזרא סימן אותו, הכובץ, אמר את התהילים.
אז הוא מתלבט האם לקחת את התהילים כן או לא. הוא תמיד חכם, הוא יגיד תהילים? אה, איך הוא אומר?
כתוב שדוד המלך ביקש שאמירת תהילים תיחשב כלימוד תורה, כן?
אבל לא כתוב שהקדוש ברוך הוא הסכים, ככה אומר נפש חיים, לא כתוב שהסכימו לזה.
אז בסוף הוא מתגבר על יצרו ולוקח את התהילים, מתחיל להגיד אותם
בניגון של עזר סימנטר ואיזה פרק הוא אומר קי"ט.
מגיע לו עוד ג', "גל עיניי ואבית הנפלאות מתורתך" והוא חוזר על הפסוק הזה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם
עד שהוא מרגיש שמשהו נפתח,
הוא פותח את זה והוא רואה משנה ראשונה בברכות,
זכר מה שאמר עליו התוספות, זכר מה שזה כותב, כאילו פתאום הכל בא אליו.
וטהרת הלב הזאת שהוא לקח בכלל ממי?
ממי שלא הבין מילה, לא הבין מילה בכלל.
כיצד לומדים?
טוב,
טענו רבנן.
"בשעת פטירתו של רבי אמר לבניי אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: היזהרו בכבוד עמכם.
צוואה. נר יהיה דלוק במקומו, שולחני יערוך במקומו, מיתה תהיה מוצעת במקומה.
ויוסף, חופני, שמעון, אפרתי, הם ישימשוני בחיי,
והם ישימשוני במותי.
היזהרו בכבוד אמכם,
אז הגמרא מבררת את הצוואה, הצוואה של רבי. הגמרא מבררת.
היזהרו בכבוד אמכם, דאורייתא היא.
דכתיב, כבית אביך ובית אמך.
מה?
אומרת הגמרא אשת אבא וואי, זה לא הייתה, אמא שלהם זו הייתה אשתו השנייה.
אומרת הגמרא אשת אבנמי דאוריית איליתניה,
קבלת אביך בית אמך, את אביך זו שתאביך בית אמך זו בעל אמך,
וויתרה לרבות אחיך הגדול.
אומרת הגמרא נמי למי החיים, אבל לאחר מיתה לא. לאחר מיתה אין חיוב על הבנים לכבד את אשתו של האבא שלא הייתה אמא שלהם.
טוב, הבנו.
נר יהיה דלוק במקומו,
שולחן יהיה ערוך במקומו, מיטה תהיה מוצעד במקומו. מה היא טעמה?
למה?
קול ביישים שיהווה אתי לביתי.
רבי המגיע לביתו, אחרי מותו,
מגיע לביתו בלשבת, עושה קידוש.
היו שומעים קול, עושה קידוש. רבי היה מגיע.
תהיה לפלאות.
אאו ביישים שעה, באותו בין השמשות של שבת, אל תשיב את הקקריה הבאה,
באה השכנה דווקא בדלת.
אמרה אמתו של רבי, שתיקו דרבי יתיב. תהיו בשקט, רבי עושה קידוש.
כיוון שדשמה שוב לא אתה, כיוון שרבי שמע שגילו את הסוד,
יותר הוא לא הגיע, שלא להוציא לה, זה הצדיקים הראשונים.
הרבי מגיע, אחרים לא מגיעים.
יחשבו שזהו, הרבי אומר, אני לא רוצה להוציא לה, אז הוא לא מגיע.
יוסף חופני, שמעון אפרתי, הם שימשוני בך, הם שימשוני באמותי,
סבור מינה, בעדין עלמה הודקה אמר. כאילו, הם ישמשו אותי,
יעשו את הטהרה, יישאו את המיטה בלוויה, לא.
כיוון דכס ודקדים ערסה לו לערסה, הם נפטרו לפניו.
אז
הוא אמר את הצוואה, הם נפטרו לפניו, וזה וינוי של מה הוא התכוון?
שהם ישמשו אותו בעולם הבא.
בעולם הבא.
אתם מבינים, מי שהיה גבאי פה, גם בעולם הבא הוא גבאי.
הוא הולך בגן עדן, רואה את הרב עובדיה, את בבא סאלי, את הרב זה, מגיש להם תה, מסתובב, מביא את הספרים,
הוא גבאי פה, גבאי שם.
אומרת הגמרא,
שמיה מיניה להר אלמוד דקאתי.
מה?
וכן, ואיידה אמר, אחי, דלא נמרו מילתאווה אלוהו, ועדיין ענה מזכותו דרבי ודאיין עליהם. כן? אז ככה הוא אמר.
אמר להם לחכמי ישראל, אני צריך, יכניסו את זה לחכמי ישראל.
אמר להם, אל תספדוני בעיירות,
והושיבו ישיבה לאחר שלושים יום.
שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא,
וחנינה בר חמה יושב בראש.
טוב, זו גם צווה חשובה.
אל תספדוני בעיירות.
סבור מינא, למה לא להספיל את רבי בעיירות?
הכוונה מקומות קטנים.
למה לא להספיל אותו בעיירות?
סבור מינא משום טרחה ודקאמה. רבי לא רוצה להטריח, חשבו שהוא לא רוצה להטריח.
כיוון דחזי דקספ דבקרכים וקעתו כולי עלמא,
אמרו שמע מינא משום יקרא ודאמר.
כיוון שראו שרבי,
כאילו ציווה שלא יעשו הספדים קטנים ויעשו רק מה?
הספדים גדולים אמרו כנראה מישהו מי יקרא, כלומר כנראה רבי רצה להעביר אבל בגדול
את מה?
את המסר שלו, מה המסר של רבי?
זוכרים?
מה המסר?
אל תהיה עם הארץ, נקודה.
יש לך אפשרות לא להיות עם הארץ, תעשו לי הספדים גדולים,
כי כשאתה מגיע להספד גדול,
כמו שהיינו,
מגיע להספד גדול, דברים שם כל החכמים,
אתה יוצא עם תחושה, כן, אני גם רוצה, אני גם מסוגל,
אני גם יכול להיות בדבר הזה, בסדר? אז כאילו,
כן, אז עזוב במה, אל תעשו לי כל מיני הספדים קטנים,
מניין וחצי באיזה בית כנסת, אנשים נרדמים על הספה, ליד התהם עננה. לא, אני רוצה הספדים גדולים, אני רוצה דרמות גדולות, כי חשוב לרבי שהמהלך שהוא החל בו,
שבו בעצם לא יהיו עמי הארצות בעם ישראל. כל אחד הולך עם ש"ס משניות ביד,
וכל העם לומד משניות, לומד משניות. אנחנו היום רגילים, יש לנו כבר את השם משניות יותר מאלף שנים,
אבל כשרבי יוציא את זה, תחשבו איזה מהפכה זה היה. כל אחד יכול,
נגיש לכל אחד, אתה לא צריך ללכת לאיזה בית מדרש, שאיזה חכם ילמד אותך. כל אחד יכול לקחת את הספר וללמוד משניות,
ולגרוס ולגרוס ולגרוס ולדעת את המשניות.
רבי אומר, אני רוצה את הדבר הזה, אירוע. תעשו אירוע גדול,
הספדים גדולים.
מעולה. טוב, אז זה חשוב.
ההספד זה הדרך,
אפשר לקרוא לזה לארוז,
לסכם, לדייק את המשנה של החכם ולהעביר אותה לדורות הבאים.
בסדר?
הרבה פעמים מהאספד אתה,
הלכתם להאספדים של חכמים.
עכשיו, הימים האלו,
הרב ישראלי, זכר צדיק לברכה, נפטר בשבת שלח.
הייתי גם כן, אז בדיוק בירושלים,
למדתי אז במרכז הרב איזה חודש,
והייתי בשבת שהוא נפטר, הייתי במרכז.
והרב ישראלי, זה היה כל התורה כולה, ותורת ארץ ישראל, ותלמיד של הרב קוק,
ובמשך שבעה ימים,
במשך השבעה, לא שבעה ימים, היה הספדים בשבת מרכז הרב
כל הבוקר,
לא זוכר נכון?
שיעורים, עליו.
מה זה, כאילו,
כמה לקחתי מהשיעורים האלה, איזה גובל, בית המדרש מלא מפה לפה, והם מדברים, אתם דרך החיים הכי גדולים, הם הגיעו והספידו, דברים עצומים.
אתה מתמלא בחשק להיות, לאחוז בדרכים של הגדול הזה שנפטר.
זה הערך של ההספד.
טוב,
טוב, הושיבו ישיבה לאחר שלושים יום,
דלא עדיף נא ממשה רבנו, כן, אחרי שלושים יום,
ישיבה על קברו,
דכתיבו היבקו בני ישראל את משה בערבות תנועיו שלושים יום,
תלתים שלושים יום, סופדים ביום ובלילה,
ואמרנו הספד זה הכרת הערך,
מכאן ואילך ספדו ביום ולמדו בלילה,
או ספדו בלילה וגרסו ביום,
עד שספדו אותו 12 חודש.
אומרת הגמרא, האו יומד אשכבתי דרבי,
באותו יום של לוויית רבי,
נפקא בת קלה ואמרה:
כל דאבא בה אשכבתא דרבי מזומן לחיי העולם הבא.
מי שהיה במעמד הזה,
של הלוויה של הרב אליהו,
זכר צדיק לברכה,
הרב עובדיה,
הלוויה הייתה כל כך עוצמתית,
כל כך חזקה. אני אגיד לכם משהו גם על הלוויה של הרב עובדיה.
הרב עובדיה, הלוויה שלו הייתה בתשע"ד, ג' חשוון.
אני באותו יום ערכתי חופה, הייתה לי חופה לערוך של תלמיד פה במכון
ברמת רחל.
יצאנו בשלוש בשביל להגיע לחופה ברמת רחל,
כדי להקיף את כל ירושלים,
כי בירושלים עצמה כל החופות שהיו במרכז העיר לא היו חופות.
הכל התבטל, אין מלצרים,
אין אפשרות להגיע, הכל התבטל. ירושלים הייתה,
אני הספקתי לערוך את החופה ועוד לחזור לכאן בשביל להספיק להשתתף בלוויה.
מרוב שהיא הייתה עוצמתית, כאילו, לא היו אוטובוסים.
אתה רוצה להזמין אוטובוסים? אין אוטובוסים! נגמרו אוטובוסים!
ואצל הרב אליהו, כמו שאתם אמרתי לכם, היה...
הקצב היה יותר מהיר, כאילו,
הרב נפטר בצהריים, וכבר בערב הייתה לוויה.
אנשים השאירו, לא, אי אפשר היה להיכנס, אי אפשר להיכנס לכניסה לעיר. השאירו רכבים ברמות,
השאירו רכבים בכניסה לעיר,
כביש מספר אחת, הלכו ברגל, קילומטרים, מישהו אומר לי, זה פעם שנייה שאני עושה את זה, פעם שנייה שאני הייתה בצנחנים, עכשיו פעם שנייה.
הולכים, הולכים, מעמד כזה,
כן, מעמד שם, לצערי לא הייתי אומר,
מעמד כזה של,
אתה יוצא מזה ממש כמו, אתה שומע את הנשמה, יוצאת מסוף העולם ועד סופו.
דבר כזה.
שכבתי דה רבי. אז יש פה שתי תנועות.
תנועה אחת זה ההספד,
שזה, אוקיי, בוא נדבר עליו, בוא נעזבי, ואדרבה,
הרבה פעמים, דווקא אחרי שהחכם נפטר,
התורה שלו מתגברת יותר, יוצאים מלא ספרים, נגיד
אחרי פטירת הרב אליהו יצאו מלא ספרים, הרבה יותר מבחיי הרב אליהו יצאו מלא ספרים שלו.
כל אחד מהם אוצר בלום, כן, אבל הקיצור שלך נרוך, דרכי טרה וכל זה.
אחרי פטירתו התחילו להוציא בכמויות.
אז דווקא אחרי שהחכם נפטר, מבחינת ההספד והתורה, הרבה פעמים יש תגמורת.
אני חושב שרוב הספרים של הרב קוק יצאו אחרי שהוא נפטר, ולא בחייו.
אבל מצד הקישור והמעמד,
אז מי שהיה בהספד, בלוויה, זה חוויה של...
כמו אלישע הנביא ואליהו,
שאלישע הולך ורואה את אליהו עולה והוא צועק, אבי, אבי, רכב ישראל, הוא פרשה וקורא את בגדיו וכל זה, הפרידה היא קשה מאוד, אתה...
יתמות, יתמות אמיתית הרגשנו כשהרב נפטר.
אז מי ששאר, מזומן לחיי העולם הבא.
אספד זה כאילו דרך ארוכה שהיא קצרה, אתה לומד, אתה הולך בדרך הזאת.
הלוויה זו חוויה מטלטלת שמשלחת לך את החיים.
צריך להיות, אם אפשר, גם וגם.
אבל בכל אופן,
אני עושה כאן איזה, אוקיי?
אם אני תלמיד של הרב והרב נפטר,
אם אני תלמיד של הרב והרב נפטר,
אני צריך להיות מודאג?
אה?
והנה פי שניים ברוכך אליי.
ברור שכואב, ברור שזה, אבל הרב ישיר לכם ברכה,
ספרים וזה, אנחנו נמשיך ללמוד את תורת הרב.
נלמד, נלמד, נעצים, כאילו, זה יהיה תגמורת.
תורת הרב תהיה פי כמה וכמה. כך כתוב ש...
למה אלישע ביקש פי שתיים מאליהו? כי אחרי שהרב הגדול נפטר, צריך לפחות פי שתיים תלמידים כדי
לטפל בכל מה שהוא טיפל לבד.
בסדר?
אבל אם אני קשור אליו קשר נפשי,
אבוד.
זהו.
זה, אני אומר לכם, אני מכיר אנשים שמאז שהרב אליהו נפטר, הם כאילו, העולם שלהם די נעצר.
הם חיים על הזיכרונות,
על הקשר של הזה, אבל הם כאילו, הם לא מצאו מנוח לנפשם.
אני מבין את זה.
אין להם עם מי להתייעץ.
אין להם לפני מי, אין, זהו, מאז שהרב נפטר, אין לו, אין לו למי.
אולי הרב שמואל, כאילו, נכון, הקשר הנפשי, יש לו גם מחירים.
מצד אחד, קרבה מאוד גדולה, קרבה יותרה, גם הרב היה מראה מאוד קרבה לאנשים האלו שהקיפו אותו,
והיו מוסיעים אותו, היה מאוד מראה להם קרבה יותרה. מצד שני,
כשהרב נפטר, אז זהו, אין לזה תכלית, אתה לא, הוא צריך את
הכובס הזה
שהיה כל יום מגיע לרב, לרבי,
"האו יומא דהשקפתא דהרבי נפקא בת כלא ואמרה כל דאבה בהשקפתא דהרבי מזמן לך יום עולם הבא",
האו כובס כל יום ההבאה תקמא, האו יום הלא עתה.
אותו יום של הלוויה, הוא לא הגיע.
כוון דה שמא אחי
סליק לאיגרא ונפה לארו ומית
יצתה בת קול ואמרה, עפה הוא כובס, אה הוא כובס, מטבריה, מזומן לחיי העולם הבא. מה הוא עשה? הוא התאבד נראה לכם?
חלילה, אני לא חושב שאם היה מתאבד, אז
בת קול הייתה...
מרוב הצער כדאי.
מרוב הצער.
אתם יודעים, היה מאוד קשור אל הרב אליהו,
הרב בנטוב, בדרך כלל צדיק לברכה.
הם מאוד קשורים אחד לשני.
הצדיקים בירושלים, הם קשורים, היה קשור.
אני הלכתי לנחם את הרב אליהו
בבית, בשבעה, בדיוק כשהרב בן טוב הגיע.
אז גם קיבלתי ממנו איזו ברכה.
אני זוכר, אני לא זוכר במדויק, אבל אני זוכר שהוא דיבר דברים לא ברורים.
בניחום הוא דיבר דברים לא ברורים, כאילו לא הבנו מה הוא אומר. סיפר סיפורים וזהו.
40 יום אחרי שהרב נפטר, הרב בן טוב נפטר. בול.
הם קבורים אחד ליד השני, יחסית.
הרב בן טוב בכניסה מימין והרב קצת למעלה משמאל.
כאילו אתה, דברים קשורים זה לזה.
יש קשר נפשי עמוק.
עמוק.
לפעמים יש מקרה כזה של בעל ואישה.
אישה נפטרת,
ועכשיו יש לי עוד מעט יורצה את דודה שלי ודוד שלי מיצחק ודינה רוקח,
שהדודה נפטרה, אחולה נפטרה.
הדוד היה, גם לא היה אדם בריא, אבל הוא היה בסדר, אבל מרגע שהיא נפטרה, בשבעה הוא הפסיק לדבר.
אמרנו לו דוד, וזה, באתי, חיבקתי אותו, משקתי אותו, וזה, היה בן למעלה מ-90, אבל הוא הפסיק לדבר, וחודשיים אחרי זה הוא נפטר.
כאילו, ברגיש שהוא שמע שנפטרה, הוא איבד את הרצון לחיות.
קשר כזה קרוב.
אז הכובש הוא הקשר הכל כך עמוק אל הרב,
שהוא לא הצליח לחיות בלעדיו.
לא הצליח.
לא הצליח. לא הצליח. מעורב הצער, מעורב שברון הלב.
אז יצא בתקול ואמרה, אתה...
כזה שינוי עשית, אתה מזומן לחיי העולם הבא.
רבותיי, זה האירוע.
זה הסיפור, זאת האפשרות.
לדעתי, יש כאן פתח עצום להתקשרות אל התורה שלא בציר הלימודי.
אלא בציר הנפשי,
הקיומי, החברי, לא, זה לא חבור אותה של הרב, אבל בציר של ה...
והכובש הזה עשה שינוי גדול מאוד.
וככה, אם אני חוזר רגע לעזרא סימן-טוב,
גם הוא, בסוף עזרא סימן-טוב מתנחם על הרב,
כל הספר זה, איך הוא לא מצליח להתנחם על הרב של שנפטר,
על הרב פינטו, הוא לא מצליח להתנחם.
בסוף,
איך הוא מתנחם?
הרחב עם כלפה המנגן העיוור שעשה ניתוח, הוא כבר יכול לקרוא,
הוא אומר לו, בוא תלמד איתי,
אז הם לומדים ולא מבינים וטועים.
אבל יש שם איזה מישהו, תלמיד חכם,
בתוך הזערי החמה, שכשהוא רואה שהם טועים, אז הוא קורא קצת בקול, והוא קורא
איך נכון,
כאילו איך זה, את הגרסה הנכונה, מה זה הם קוראים ומבינים.
רש"י על החומש וכל זה.
ואז תוך כדי שהם לומדים,
הם מתחילים, אה, וגם עזר סימן טוב באבל על הרב פינטו, הוא שכח את כל המעשיות שהוא שמה מהרב פינטו.
פתאום תוך כדי לימוד חוזרים לו כל המעשיות.
והוא נזכר, ואז הוא מגיע הביתה, פותח מחברת, מתחיל לכתוב את המעשיות ששמע מהרב פינטו,
את הרעיונות, יש לו עוד מחברת ועוד מחברת ועוד מחברת,
ובסוף, דרך הכישור הנפשי, הוא גם מצליח באיזשהו מקום
לשחזר את התורה ואת המעשיות.
היו הדברים האלה, אלא יהיו נשמת רבנו הגדול, הרב מרדכי צמח בן מזל,
שנזכיר ללכת בדרכו, לאור באורו, אמן ואמן. חזקו וימצאו החי ברעיין, נעמתם לי מאוד.
חיים לחיים.
