שלום, מה שלומכם?
הכל טוב?
טוב, אנחנו לומדים נפש הפרשה שזה לחיות עם הזמן,
עבודת הנפש וגות הפרשה.
והיום אנחנו בעקבות רצף של תורות
נפלאות מאוד שבעצם באות לענות על שאלה
שהיא ממש שאלת פשט, גם רש"י והרמב"ם מתייחס אליה,
והיא הולכת ומתפתחת לאירוע מכונן,
אירוע מכונן בתוך הלב שלנו.
ענייני בשר.
המילה בשר יש בה גם בשורה.
ננסה לגלות את הבשורה שבאכילת הבשר.
עם ישראל
זה דבר מאוד מעניין, כן? באופן יחסי,
כל עוד הם למרגלות הר סיני,
בסך הכל התקופה עוברת סביר. אחרת העגל זה משבר,
הוא עדיין חלק מהדרמות של מתן תורה ומעמד הר סיני,
אבל מרגע שהם מגיעים לאיזושהי התייצבות, יש שם הכל בסדר.
אצלנו בפרשה מתחילה התנועה לארץ ישראל,
לא אמורה להיות ארוכה, 11 יום.
אמור לקחת מחורב דרך הר-שעיר עד קדש ברנע,
ולא מפסיקות כל הצהרות,
ישר מתחיל כל הבלאגן.
למדנו מזה עיקרון חשוב,
שברגע שאדם מתחיל תנועה,
כל הסיט רעך עליו.
ארגון טרור, רק אל תתקדם.
תשאר,
אם אתה נשאר במקום, אין לי בעיה, זה גם יעד למגלות הר-סיני.
אבל אם אתה מתקדם,
או-הו,
כי אם אדם מתקדם,
הוא יכול לקחת אותו ל...
אז לכן מתחילות כל ההצהרות וכל המשברים.
אבל זה לא רק משברים,
אלא ברגע שאתה מתחיל ללכת לארץ ישראל,
אתה מתחיל להריח
את האירוע הבא.
האירוע של המדבר כבר לקראת סיום, לפחות ככה היה אמור להיות,
והאירוע של ארץ ישראל הולך להתחיל.
אז כמו שיש לקראת שבת, יש בין השמשות,
וזה עדיין לא שבת, אבל זה כבר גם לא יוכל.
גם בתת שבת.
אז גם במהלך הכניסה לארץ ישראל יש כבר אזור דמדומים כזה, שכבר זה לא מתבהר,
עדיין לא ארץ ישראל, ושם מתחילות
להופיע כל מיני תופעות, האדמה מתחילה לרעות, כל מיני סדקים מתחילים לקרות.
אנחנו ננסה היום להיכנס באחד הסדקים האלה.
אז כתוב ככה, והאספסוף אשר בקרבו התאבו את האווי וישובו ויאכו גם בני ישראל, והם אמרו, מי יאכילנו בשר?
זכרנו את הדגה שמראכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבטלים ואת השומים.
עכשיו תשימו לב שהם לא מזכירים פירות, כי במצרים לא היה פירות.
וכשמשה רבנו ישלח אותם בחטא המרגלים,
בפרסת שלח הוא יגיד להם, והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ.
כי הם לא יכולים לזכור.
אין פירות במצרים, מצרים זה גן ירק.
ועתה נפשנו יבשה, אין כל כי בלתי אל המן עינינו.
והמן כי זרק עד והוא כנו כן עבדו לך,
שתו עם ולקטו וטחנו ברחיים ומודחו במדוכה ובישלו בפרור ועשו תרוגות ועד טעמו כטעם לשד השמן.
וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו.
ישמע משה את העם בוכר למשפחותיו יש לפתח אוהלו ואיחר אף אדוני מאוד ובעיני משה רע".
אה, יש פה פסוק פעמיים.
"ויהו משה אל אדוני למה ארעות עליו דרך ולמה נוצאתי כן בעיניך לסשום את משא כל העם הזה עלי.
האנוכי אריתי את כל העם הזה אם אנוכי אליטיהו
כי תאמר עלי סייעו בחכך כאשר יישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת עליו אותה. מה אין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמור
שם לנו בשר ונוכל לה.
לא אוכל אנוכי לבדי לשאת כל העם הזה כי כבד ממני ואם ככה את עושה לי אורגני נהרוג ומצאתי כן בעיניך ובל יראה ברעתי".
גם פה כבר יש פה...
קיצור,
פסוקים כאן מאוד מאוד דרמטיים,
הם קשים ביותר,
הם כי דורשים
הקושי הכי בסיסי זה, מה הבעיה?
מה הסיפור? יש לכם בשר,
נכון?
יש להם בשר,
נכון?
להמעיט אותי ואת מקנאי בצמא,
וגם ערב רב עלי איתם, וצאן ובקר מקנה כבד מאוד. אז יש לכם בשר.
אז על מה התלונה?
ברמת הפשט.
רש"י אומר,
מי יאכילנו בשר?
וכי לא היה להם בשר, והלו כבר נאמר,
וגם רב רב עלי איתם, וצאן ובקר וכולי.
ואם תאמר החלום,
הלוא בכניסתם לארץ נאמר, ובמקנה רב היה לי בני גדוי ראובן, אין להם מבקשים עלילה.
רש"י פתח, כאילו, ענה על שאלה אחת, אבל השאיר אותה בעצם פתוחה.
סתם?
בלי שום סיבה.
אבל יש לכם, מה העלילה? יש לכם בשר, אתם רוצים בשר, תאכלו בשר.
הרמב"ן
כאילו מרגיש בקושי הזה, ואומר,
לא,
לא היה להם, לא היה לכל העם בשר לאכול כל יום.
רוצים לאכול בשר כל יום, לא היה להם, רק לשבת.
כמו המקובלים.
אף על פי שאכלו ממנו פעמים רבות, והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים,
כמנהג המחנות ומקומות היוקר,
אבל בדגים אמרו, זכרנו את הדגה כזוכר נשכחות, כי לא אכלו הדגים מיום צטה ממצרים ועד הנה.
אז גם הרמב״ם אומר, כן, הם אכלו בשר, אבל לא כל יום.
יש פה איזה...
יכולות להיות עוד אפשרויות של תירוצים, לדוגמה,
כנראה,
שהרי בפרשת ראה אנחנו מבינים שעם ישראל
במדבר לא יכלו לאכול בשר סתם,
אלא כל פעם שהם רצו לאכול בשר, זה היה צריך להביא את זה למי?
למשכן,
לשחוט את זה לקורבן שלמים.
כלומר, זו אופרציה,
צריך לבוא, לקבע תור, הכהן נשחט,
וכל הדברים האלו, ו...
בסדר?
זה ה...
אז הם כאילו רצו לאכול בשר חינם, מה, נכון, איך כתוב?
זכרנו את הדגל חינם.
כתוב חינם מן המצוות, נכון? מה זה חינם מן המצוות?
כשאתה יודע, מגיע לקיר קורבן,
צריך עוד הרבה מצוות.
צריך לתת לכהן, את הזרוע, על החיים, הקיבה, צריך פה, צריך שם,
להיטהר לפני כן, אז לא, תן, אני רוצה לרדת על שווארמה, בלי את כל האופרציה לפני.
נגיד, אז זו אפשרות אחת.
או אפשרות נוספת, להסביר מה הייתה הטענה שלהם, נראה לי זו האפשרות הכי פשוטה, נכון?
ברמת הפשט זו האפשרות הכי פשוטה. רוצים לאכול בשר בלי...
כמו שנאכל בארץ ישראל.
הרי בארץ ישראל,
אדם שוחט בשר,
לא, צריך רק לשפוך,
לכסות את הדם אם מדובר בעוף ובחיה, במין כסידה.
וזהו, אוכל.
יש דברים שמותר לאכול, יש דברים שאסור לאכול, צריך לנקר וכל זה, אבל לא צריך לעשות אופרציה שלמה.
במדבר כנראה זה היה קר.
בשביל לאכול איזה חתיכת כבש,
צריך להשיג יום שלם של עבודה. לא מתאים.
בסדר?
אפשרות, פשט, מדהים.
אבל בחסידות,
שמו לב שהפסוקים כאן מסתירים,
מסתירים פה איזה אירוע גדול מאוד.
מה?
בדיוק.
בדיוק.
בדיוק.
כי קודם כל, אם אנחנו קוראים את הפסוקים האלה
באוזן רגישה, אז באמת זה נראה שמשה רבנו,
אפשר להגיד, הוא כאילו נעלב מהבקשה הזאת. כאילו,
מה הסיפור? כאילו, אם זה עניין של בשר, אז נפתור את הבעיה. מה?
זה דבר אחד. דבר שני, קריאה,
רגישה בפסוקים, מראה שזו טענה אישית כלפי משה.
בסדר? כלומר, נכון? כי מי יאכילנו בשר? וכשמשה רבי מגיב,
הוא אומר, מאין לי בשר,
האנוכי הריתי, כי תאמר אליהם, מאין לי בשר? מישהו ביקש ממך לתת להם בשר?
הקב"ה יטענה להם בשר.
זה נראה שמשה רבנו לוקח את הטענה הזאת באופן אישי, כאילו כלפיו,
בסדר?
אז זה נראה שהפסוקים כאן מסתירים איזה דיון ודו-שיח,
שאנחנו כרגע לא מבינים מהו בין משה לבין העם,
וזה לא רק דיון של בשר,
זה דיון של בשורה.
משהו במנהיגות של משה מתחיל שם לזוז.
אני מזכיר לכם שבסוף הפרשה יש את הסיפור עם אלדד ומידד,
נכון?
ומה הם התנבאו?
הם התנבאו שמשה לא יכניס אותנו לארץ ישראל. איך הם ידעו את זה?
רק אגיד, הם קיבלו את זה בנבואה.
מה זה קשור לאירוע?
כנראה הדברים קשורים.
אז בואו נראה, נתחיל לאט לאט. השפת אמת אומר רעיון ידוע ומפורסם,
דורש את הפסוק התאוות אהבה ואספסוף אשר בקרבו.
אגב, גם פה האספסוף לא ברור מי זה.
אתם מפרשים מה?
ערב רב.
אבל יש מפרשים מה?
החשובים.
הספסוף זה מי שבסוף.
מי בסוף?
תלוי.
אתה מסתכל על זה, יכול להיות בסוף הנחשלים,
אבל הרבה פעמים בסוף הולכים גם מהקצינים.
זהו, הוא הולך מאחור.
אז האספסוף אשר בקריבו, התאוות תאווה, אתה יכול להגיד, אה, כל הערב רע וכל זה, זה לא רציני.
אתה יכול להגיד, לא, אלה הקצינים.
אלה הקצינים, אלה שנמצאים בסוף, כאילו, בקצה למעלה. איזה קצה זה? הקצה התחתון או הקצה העליון?
אז השפת אמת אומר, ברש"י מי יאכיל לנו בשר?
ולא היה להם מקנה רעב, רק כשמבקשים עלילה.
אז הוא אומר, בקשה.
מהי עלילה יש?
מאחר שהיה להם, אז כאילו, מה העניין פה?
יש לכם בשר, תאכלו.
ומשמע שלא היה להם תאווה.
רבותיי, זה קרה לכם פעם שלא הייתה לכם תאווה?
הייתם פעם מלאכים?
אני הייתי.
מתי?
איך?
בנעילה. כן, צודק, בנעילה. לא, אני מדבר תקופה יותר ארוכה.
כשאדם חולה,
נגיד אני נזכר בקורונה, בקורונה אין חוש ריח,
ולכן גם אין חוש טעם,
זהו, אתה מסתכל על האוכל, מסתכל עליך,
אתה צריך לאכול, כי אני מבין שאני צריך לאכול, שהגוף יעבוד, אבל זה לא טעים פשוט.
זה לא בסדר, אין טעם.
וזה היה עשרה ימים, אני חושב, היה לי את האירוע הזה.
נכון? בקורונה, עשרה ימים.
הפעם הראשונה שהצלחתי להריח,
זה היה בהבדלה השנייה.
כאילו, שבת אחת אמרתי לאשתי את הסיעה, אתה לא מריח כלום.
אז לא הבאנו, אחי חזקים, אחי זה, כלום.
בהבדלה השנייה, עשיתי איזה פעם, או,
התחיל להרגיש איזה ניצרון של איזה ריח.
אתה לא מריח, אתה גם לא טועם.
אובדן, חוש הטעם, חוש הריח,
אובדן התאווה.
אז מה תגידו?
בהתחלה התלהבתי מזה, איזה יופי, יאללה, עכשיו כאילו אפשר לעשות גם ניקוי רעלים,
נאכל רגברים וכל זה.
זה בסדר גמור, אני לא... אבל מצד שני, פתאום אתה מרגיש שהחיים שלך, העוצמות,
הכול ירד בחצי.
כאילו אתה אוכל, אוכל, הכול כאילו...
אין על מה להתגבר כל כך, אין למה להימשך, אין שום דבר.
מה זה דבר רציני?
לא סתם זה נקרא יצר, יצר.
יצר הטוב, אבל יש יצר.
עכשיו, תפנה אותו למקומות הנכונים,
אבל אם אתה, במקום להפנות את היצר שיהיה טוב ולא רע,
אתה אומר, יש לי פתרון הרבה יותר פשוט, מה? פשוט נהרוג את היצר.
לא צריך את היצר, אז גם אם יהיה יצר טוב, אז אין כלום.
שמשון, בדיוק, כשדיברנו על שמשון, כמה דברים חשובים ללמוד אותם על שמשון, סליחה שאני עושה, זה לא פרסומות לי, זה לשיעור, זה להציל, אני שומע כל מיני דברים מזעזעים על שמשון, אני משתגע מזה.
אז זה בדיוק אותו חטא, נכון. אז מה?
משמע, אך יש לומר דכתיב התאוות תאווה, משמע שלא היה להם תאווה.
שהיו למעלה מהטבע. טוב, זה די ברור שהיו למעלה מהטבע, נכון?
התורה בעצמה מעידה על זה.
שמלתך לא בלטה מעליך, רגליך לא בצקה, אוכלי מן.
איך?
מה?
אז חכה, הנה, עכשיו הוא אומר את זה.
היו למעלה מהטבע חירות מעצר הרע.
ולכך היה נראה להם שנכון שיהיה להם תאווה,
שיזכו לעשות נחת רוח להשם יתברך על זה שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי.
זה אירוע,
תחזירו לנו את התאווה, אנחנו אוכלים בשר. אבל זה כמו שאתה אוכל,
כאילו,
תבליות של אצות, בסדר? אפשר, לא יודע מה, לאכול משהו, לקחת כאלה כדורים, יש לך את כל הוויטמינים,
את כל המינרלים,
זהו, נגמר הסיפור, ככה יאללה, מה זה?
הם רוצים תאווה,
להתאוות, ואת זה לעלות למעלה לשמיים.
עכשיו, למה זה קורה? כי כבר מתחילים להיכנס לארץ ישראל.
נגמר את הדרך. כל עוד היו במדבר, אז סבבה, קיבלו את המן וכל הדברים האלו.
אבל הם כבר מתחילים להיכנס לכיוון ארץ ישראל.
ארץ ישראל זה מקום של חיים טבעיים.
זה מקום של חיים נורמטיביים.
זה לא מקום של איזה...
מקום של נס, כן?
אז הם מתחילים להרגיש את המדרגה הזאת.
וזה שאמרו, או זה שכתוב, "נפשנו יבשה".
מה זה "נפשנו יבשה"?
קראנו בפסוקים.
שלא קיימו בכל נפשכם, ואהבת את ה' אלוהיך, ובכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מועדיך.
בכל נפשך, אנחנו פרשים, אפילו נוטל את נפשך, אבל
למה ללכת על הפירוש של מוות? בכל נפשך, הכוונה בכל כוחות נפשך.
אתה מתאבל איזה משהו, ואתה אומר,
תשמע, את זה אני אוכל בשבת,
או את זה אני אוכל בקדושה,
או את זה אני אוכל, יש לך איזה תאווה, יש לך איזה חשק, אבל את זה אני, את החשק הזה,
אני ארתום לכבודו יתברך, בסדר?
אתה קונה איזה משהו חדש,
איזה בגיד חדש, לא, בגיד חדש, אני אחדש טוב לשבת.
אם אין לך שום בעיה, איך אכפת לי בגיד חדש, בגיד ישר, מה זה משנה לי, הכל אותו דבר, אני לא...
אז גם אין לך מה לחדש לשבת, אז אין לך שום...
אם אין לך חוש באסתטיקה,
אז לא היה לך יפה, לא זה, אבל גם לא זה.
לא מהצד הלא-טוב, וגם לא מהצד הטוב, אנחנו מפסידים פה.
אז הם רצו,
זה שכתבו נפשנו יבשה שלא קיימו בכל נפשכם, כמו שכתוב במדרש
בכל נפש ונפש שברא בך, שזו דרשה הפוכה לגמרי, אולי זה הבדל דרשות בין חוץ לארץ לבין הגלות,
בסדר?
בחוץ לארץ אתה אומר בזה בכל נפשך,
אפילו נוטל את נפשך. עובדים את הקדוש ברוך הוא גם אם זה דורש מסירות נפש.
בארץ ישראל קודם כל אנחנו שמישהו יהרוג אותנו.
הקם להורגך,
שכם להורגו, אף אחד לא נוגע בו, כן?
שמחת תורה זה חידול השם,
שמע, ככה הרגו אותנו. מה זה הדבר הזה? בארץ ישראל אנחנו גיבורים. מי שבא להרים את הראש, מורידים לו את הראש.
אז איך נקיים בכל נפשך?
בכל נפש ונפש,
בכל כוח וכוח,
בכל תאווה ותאווה,
בכל יצר ויצר,
איתו תעבוד את הקדוש ברוך הוא. יכול להיות דבר כזה?
לקוחות.
עבודת השם צבעונית, מלאה, שמחה, אנרגטית.
ארץ ישראל.
שולחן שבת, איך נראה שולחן שבת?
היי סרטי.
דאגים, ומרק, קינוח,
ומפה יפה, וככה, וככה, הכל ככה, ז'נגלר.
בית כנסת, נראה יפה, מקווה, ספא.
נכון, תסתכלו בשו"תים,
כל השאלות בשו"תים על המקוואות של עימותינו הקדושות בגלות.
מה, כל מיני דינים, שמה דינים, המקווה מנוכלך, המקווה ירוק, האם זה יוצאים מידי חובה, לא יוצאים,
שוברים את הקרח כדי לטבול, הכל כאילו מסירות נפש, כדי,
בכל נפשך, אפילו נותן את נפשך, חלק היו מתקרעות באות לידי סכנת חיים.
בארץ ישראל, בכל נפשך, המקווה ספה.
מעוצב, עם פסוקים, רצפה מחוממת,
רגבות,
פסוקים ככה בכניסה, מקווה מעיין חיים, באר מים חיים ונוזלים,
והכל זה, והבלנית אומרת לה זה, ואומרת לה פסוקים, יש מוזיקה ברקע וכל זה.
נכון?
ככה זה.
מקוואות.
מה?
כן, לא, בארץ ישראל,
דווקא בניו יורק המקוואות לא אירוע חזק, אבל בארץ ישראל, כל מקווה זה מיליוני שקלים.
חוויה של אסתטית נעימה ביותר.
מקוואות משהיא מהכוונה.
אז זה מה שהם רצו.
בכל נפח, זה כאילו אולי הבדל בין,
כמו שלמדתי על תחיית המתים.
תחיית המתים.
תחיית המתים ישר מפרשים, והמתים יקומו לתחייה. זה נכון, זה עתיד לבוא.
אבל יש מדרגה נוספת בתחיית המתים שמתאימה לארץ ישראל.
שהחיים לא ימותו.
בואו נתחיל מזה.
שהחיים יהיו כל כך טובים, כל כך מבורכים,
שבני אדם לא ימותו. למה למות?
כשהמתים יקומו לתחייה, זה עוד חידוש.
מה שכבר מת, להחיות אותו. הקדוש ברוך הוא יכול לעשות את הכול.
אבל המדרגה הראשונה בתחילת המתים,
שבני אדם לא ימותו.
שהמנגנון של הגוף יהיה כל כך בריא,
עומד על מכונו,
אדם לא יעשה חטאים,
יהיה סינרגיה מוחלטת בין הרוח לבין הגוף,
מילא הגוף לא יזדקן, ואז הוא יחיה.
טוב,
אז בכל נפש ובנפש המראה וחדש הוא ביטול כל הרצונות הטובות להשם יתברך.
וזה לא היה להם שהיו למעלה מבחינת הנפש.
טוב, אז אם זה ככה, אז לכאורה מצוין, אז מה הבעיה?
אבל לא הותוו דבריהם להשם יתברך.
למה?
שצריך האדם להיות חרד יותר לירה,
וניבטל חלילה רצון השם יתברך,
ולא יביא עצמו לידי ניסיון, אף שיוכל לזכות למדרגה על די זה, שזה נקרא לגרמאיו קצת, זה ממש מזכיר את שמשון.
בדיוק מה שאמרנו.
כי מי שיראה באמת לעבור רצון ראש המתברך, מרוצה יותר בפשיטות.
ואלו, מה אתם עכשיו רוצים את זה?
תלכו בדרך שאומרים לכם. כשיגיע הזמן
להחזיר לכם את התאווה, יחזירו לכם את התאווה. ככה אומר שפת אמון.
בסדר?
טוב.
טוב. בסדר גמור.
אוה.
בדיוק, רבותיי, עכשיו תראו, מי ש...
באמת שמי שלוקח את כל הפסקאות האלה ועושה מזה רצף אחד, יש לרב קוק פסקה נפלאה
בקובץ ח קנ"ז, אולי נראה את זה ביום חמישי.
זה ברור שזה בנוי על הדברים האלו.
אבל בואו רגע נתקדם.
יש פה,
כמו שראינו בפסוקים,
זה נראה שזה דו-שיח ממשה רבנו, שכאילו עם ישראל באים למשה רבנו.
כלומר, על השאלה בעצם, מי יאכילנו בשר?
מה התשובה שהם רוצים לשמוע ממשה?
אני.
כלומר, זו לא שאלה פתוחה. מי יאכיל לנו בשר? הם בעצם אומרים למשה רבנו, אנחנו רוצים שאתה תאכילו אותנו בשר.
אני אתרגם את זה לשפה טיפה יותר מובנת, בסדר?
או לשפה שלנו.
אה?
לא, זה לא בקטע של... הוא דואג להם. בקטע הזה הוא דואג להם. הנה, יש לכם מעל, יש לכם בעיר, הכל מסודר.
התלמיד בא לרב ואומר לו, הרב, כן,
אני לומד אצלך תורה, מדהים.
אני רוצה לשחק איתי כדורסל גם.
הוא אמר, מה?
אני רוצה לשחק כדורסל.
אני רוצה לפגוש אותך בחיים.
אני לא רוצה לפגוש אותך רק מחוץ לחיים,
בבית המדרש, בית הטרורות. אני רוצה לפגוש אותך, אני רוצה לטייל איתך.
אפשר שתצא איתנו ביחד לטיול, כבוד הרב?
אפשר?
מה? כן, כן, לטיול ביחד, שנלך, נעשה...
ומה יהיה בטיול?
בטיול נטייל, נדבר, ככה זה, גם תעשה לנו הלאה אש.
נאכל ביחד.
הרב יסכים או לא יסכים?
בדיוק עכשיו אני קורא, תלוי מה?
תלוי באיזה דור. תלוי באיזה דור. אז אני עכשיו קורא סיפורים על הרב ליכטנשטיין. יצא ספר מאוד יפה של הבן שלו, הרב מאיר,
"מוסר אבי",
שיעורים שהוא העביר באזכרות של הרב ליכטנשטיין,
ומרוב שהיה לי מתוק,
אז חזרתי לקרוא ספר שכבר קראתי,
שנקרא "אשרי אדם עוז לא באך", נדמה לי,
מאמרים על הרב ליכטנשטיין,
כל מיני, שכתבו תלמידים, וזה מאוד מאוד,
ליכטנשטיין היה, א' הוא היה חוצניק,
הוא גדל בארצות הברית,
היה גאון עולם, עצום,
חתן של הרב סולובייצ'יק ועוד ועוד.
הוא היה משחק עם התלמידים שלו כדורסל.
הוא היה משחק איתו כדורסל.
ואחד הסיפורים זה שפעם אחת הוא הפסיק את המשחק באמצע, הוא אמר להם, אתם משחקים באופן לא מוסרי.
איש המוסר, הוא ככה... אמרו לו, למה? מה? אנחנו צועקים? הוא אומר, לא, אתם לא יורדים להגנה.
חה, חה, חה.
אז,
נכת לגמרי.
זה לא פגם ביראה שלהם ממנו.
וזה הפך אותו בעיניהם לאדם שלם.
תראו מה אומר הבית יעקב.
הבית יעקב זה הישביצי, זה הבן של הישביצי של עמי השילוח.
תחזיקו ראש כי זה פצצות מטלטלות.
האנוכי הריתי אם אנוכי אליתיהו.
ירצה באמת להגיד
צדיק הדור
אשר הוא בבחינת לב ישראל, כל ישראל הם כמו בניו ממש.
באמת משה רבנו מתייחס לעם ישראל כאילו הילדים שלו.
אמנם משה מרוב ענוותנותו לא האמין בעצמו להיות במדרגה קדומה. משה אומר, מה, אני אבא שלהם, אני אמא שלהם, מרוב שיש לו ענווה.
אבל מה שפשוט זה קצת ענווה מוגזמת.
לזה אמר, האנוכי הריתי וכו',
וכי אנוכי במדרגה זו,
כי תאמר אלי שאהו וכו', כאשר ישא שאני נשבתי לאבותיו.
כלומר, משמע שהקדוש ברוך הוא בא למשה רבנו בתביעה, אומר לו, כן, תהיה כמו אמא שלהם או כמו אבא שלהם, ותאכיל אותם בשר,
ומשה רבנו אומר, אני לא מסוגל.
ואז תראו מה הוא אומר.
"מאין לי בשר
ירצה
כי מבואר לאל שאמרו מי יאכילנו בשר",
והכוונה שמשה נקרא מי,
על שם שאמר מי האנוכי כי ילך אל פרעה.
הכינוי של משה זה מי.
אז כשהם אומרים מי יאכילנו בשר, הם אומרים מה?
משה, תאכיל אותנו בשר. אתה, משה, מי אני כי ילך אל פרעה? משה שהוא מלא ענווה.
האקט הראשון שלו, הפסוק הראשון שלו, בין הפסוקים הראשונים זה הפסוק של הענבה.
מי אמרו לנו, אנחנו רוצים שמי. כלומר, אתה משה רבנו עם כל הענבה,
תתגבר על הענבה שלך ותאכיל אותנו בשר. תן לנו בשורה, כלומר,
תרד איתנו לחיים.
מה?
כי הוא חושב שהוא לא ראוי לזה, אני אאכיל איתכם בשר, אני יכול להישאר כאילו,
אני יכול ללמד איתכם תורה, אבל אני לא יכול לשחק איתכם כדורסל,
אני לא...
והכוונה שמשה נקרא מי על שם שאמר, מי אנכי כי ילך אל פרעה, הוא יאכיל לנו בשר.
אמנם לצד שמשה היה רחוק מזה,
כי גופו היה נזדכך מאוד בבחינת נשמה,
יהיה רבנו, ארבעים יום בהר סיני, לא אכל ולא שתה, כפול,
כפול,
כפול שתיים אני רוצה לטעון.
אנחנו נוכיח את זה באותות ובמופתים ובראיות ברורות שאין לערער עליהן כלל וכלל,
שהארבעים יום הראשונים של משה רבנו היו בהר סיני, זה לית מנדפליג,
40 יום האחרונים היו בהר סיני, גם זה לטנדפליג, 40 יום האמצעים היו בתוך המחנה.
קל מאוד להוכיח את זה.
40 יום האמצעים שבהם הוא בעצם יצר את השינוי של עם ישראל וגרם את הסליחה, הוא היה בתוך המחנה, הוא לא עלה למעלה חזרה.
אז, אבל כל פנים, 40 ועוד 40 ו-80 יום שהוא לא אכל ולא שתה.
היה מופשט מכל צד גשמיות להיות לו רצון לזה, והיה קשה עליו הדבר.
קשה עליו.
להאיר בתוך הבשר.
אני מרוחק מזה.
וזה שטען משה, מאין לי בשר כי יבכו עליי לאמור,
שאנוכי, אומר להשם, תנה לנו בשר. לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי יכבד עליי,
מה שהם בבחינת כבד הוא ממני,
החיסרון הוא ממני,
ומצידי ייבצר להם השלמות.
ככה מה שהוא אומר. אתה צודק, ככה מה שהוא אומר. החיסרון הוא ממני. אני לא מסוגל לתת להם את הדבר הזה.
מי כן יהיה מסוגל?
כתוב,
"הנה ירום עבדי ונישא וגבה מאוד". זה פסוק שנאמר על המשיח.
גבה ממי?
אז המדרש אומר, גבה ממשה,
שמשיח לא יפרוש מהאישה.
משה פורש מהאישה,
משיח לא יפרוש מהאישה.
בסדר?
כאילו זה ה...
אני לא יכול, אני לא...
התורה שבני ישראל מבקשים, או היחס שבני ישראל מבקשים עם משה רבנו לקראת הכניסה לארץ ישראל, זה להגיד למשה, בוא תתחבר איתנו לחיים.
יש פה בשר,
יש פה עולם של תאוות, יצרים, חיוביים.
אפשר לעטות אותם לקדושה.
בוא תהיה איתנו, מה שהוא אומר להם? אני כבר לא שם.
אני כבר לא שם.
אני כבר אחרי.
אני כבר,
אתם יודעים, זה אולי קצת,
נגיד, בן אדם בן שלושים.
בן שלושים, כתוב בין עשרים לקוח,
בן שלושים לרדוף, נכון? ככה כתוב? עשרים לרדוף, שלושים לקוח, לא זוכר.
שלושים לקוח.
למה? החזון אומרים, זה גיל שאדם יש לו מוטיבציה להוכיח את עצמו.
הוא בא, נגיד עכשיו מציעים לו להיות איזה ראש ישיבה או משהו כזה, בן 30,
הוא נכנס, מתמסר, כל כולו.
עכשיו תטיע את זה לבן אדם בן 60. הוא יכול לעשות את זה.
אבל אני אומר, תשמע, אני כבר אחרי, אני כבר גמרתי להוכיח למה שיש לי. כאילו, אני...
אני לא עכשיו מגיע עכשיו ב...
אני כל טוב, מי שרוצה.
האנרגיה היא אחרת.
אני חושב, לא?
כאילו אתה...
יש, כן, חילי סגולה.
נכון, כן, כן, כן. זה הטענה.
ככה הרב קוק אומר, שהם טוענים,
הם טוענים למה אתה פרוש מהאישה, למה אתה לא,
באמת הם טוענים למה אתה לא משיח.
זו הטענה שלהם כלפי, תהיה משיח, הוא לא, לא יכול.
אז עם ישראל באים למשה רבנו ואומרים,
ואז הוא אומר, זה באמת מצידי,
ואם ככה את עושה לי,
ירצה שאם את עושה ככה לשום את מסע העם הזה עליי, לי,
בשביל כבודי, אורגני נהרוג.
רצה לומר אני מוחל על כבודי,
ולצד כי אין מלכות נוגעת בחברתה,
לכן אורגני נהרוג,
ואמות,
ויהיה להם מלך אחר,
מלך המשיח אולי,
ואל יראה ברעתי.
כי הרע שמגיע להגוף ביותר נוגע להלב.
לזה מתייחס רעתם חס וחלילה לרעתי.
כי הרואה הנאמן בצערתם לא צר,
אשר הוא בחינת לב.
כאילו,
כאילו משה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא, אני מבין שאני הבעיה פה, אני חוסם אותם מלהגיע למה שהם רוצים.
ואז זה גורם להם רע. אז תיקח אותי, אני לא רוצה לראות ברעתם.
תיקח אותי ותשים מישהו אחר.
אני לא מסוגל, אני אחרי 40 יום בהר סיני ועוד 40 יום בהר סיני,
לא מסוגל להיות איתם בכל ההארה של הבשר.
והסכים הקדוש ברוך הוא אימו, הוא אמר לו, אתה יודע מה אתה צודק?
מה?
הוספה לי, הוא אמר לו, הוספה לי 70 איש והתייצבו עמך,
כי כיוון שנפרדו בני ישראל מבחינת משה,
היו מוכרחים לדבק אותם במושך על ידי האמצעי,
והוא 70 זקנים.
אי אפשר לחבר הגשמיות ברכונית רק על ידי הממוצע הקרוב לשניהם, בתוך ה-70 הזקנים האלו יש לנו את מי?
את אלדד ומידד, נכון?
אלדד ומידד,
שמתנבאים מה?
בעקבות הסירוב של משה רבנו לתת בשר, מה הם מתנבאים?
משה לא יכניס אותנו לארץ ישראל. הוא לא מסוגל.
זה יהיה יהושע.
ככה הם מתנבאים. זו הנבואה שלהם.
לכן יהושע נורא נרעש, מה אתה עוזר?
משה רבנו כאילו גדול מדי על המציאות הזאת.
או רוחני מדי, כמו שהוא אומר, או נשגב מדי, וכן על זה הדרך.
אז יוצא... מה?
הרייך?
זה לא עונש לעם.
טוב, אז אחר כך יש שם גם... זה הסכנה. כשאתה מבקש את האהבה, יש גם סכנה שאתה תיפול.
אבל עצם הבקשה הייתה חיובית, ואדרבה,
יכול מאוד להיות שהסיבה שנפלו זה כי משה לא הכיל אותם. אם משה היה מאכיל אותם בשר, זה לא היה קורה.
אבל מכיוון שמשה לא הכילו אותם, אז הם אכלו מעצמם, אז זה הידרדר.
כלומר, בעצם באמת מתואר כאן דו-שיח בין משה לבין עם ישראל.
ומה הפשר הדו-שיח הזה? עם ישראל מבקש ממשה רבנו, בוא תהיה לא רק רבנו, אלא מנהיגנו,
משיחנו, בוא תפגוש אותנו בכל רבדי החיים, לא רק עם המדרש.
איפה אני פגש את משה רבנו?
היה פעם ילד, יש לו אבא, כן?
אז אם אבא אומר לילד, אתה רוצה לפגוש אותי?
רק בית כנסת,
מספר חורש, אז זה המפגש שלנו.
אז זה מאוד מצומצם.
הילד אומר לאבא, אבל אבא, אני רוצה גם לשחק איתך.
ששחק איתי,
שתאכיל אותי, שנעשה ביחד טיולים, שנעשה, כאילו, אני רוצה לפגוש אותך בחיים.
אתה לא רק רב שלי, אתה גם אבא שלי.
כאילו בני ישראל רצו שמשה רבנו לא יהיה רק רב שלהם, אלא
אבא ואימא. ומה משה רבנו אומר?
אני לא, אנוכי הריתי, אני הרב שלהם, אני לא ההורים שלהם.
הקדוש ברוך הוא אומר, אתה צריך את ההורים שלהם.
בסדר?
איך דוד, איך הוא אומר לשאול, ואתה אבי, ראה גם ראה.
מה?
זה אחרי מתן תורה. כן, זה אחרי, כן, כן, נכון, נכון.
כן.
כן, כן, אבל כנראה, כן.
מתן תורה, לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה.
פרש מן האישה בעצמו, והסכימה דעת המקום על ידו.
ואז משם זה כבר...
עכשיו, יש משהו בבשר, מי יאכילנו בשר?
יש כאלה שקוראים לזה בחסידות, בזוהר,
צריך להוסיף מילה.
מי יאכילנו?
לב בשר.
כתוב ביחזקאל שלעתיד לבוא,
הקב"ה ייקח לנו את לב האבן וייתן לנו לב בשר.
נכון?
מה זה לב אבן?
כאילו לב שלא מרגיש.
נכון?
ואילו לב בשר זה לב שמרגיש.
במדרש כתוב שלב אבן הוא לא רק שהוא לא מרגיש, אלא הוא טוטאלי.
מקצתו, לב אבן, או שהוא כולו חם או שהוא כולו קר. ואילו לב בשר,
חלק יכול להיות חם, חלק יכול להיות קר.
לב בשר זה לב של תהליכים.
אז הטענה של עם ישראל יש לנו לב אבן.
למה?
כי אנחנו, אני קצת חוזר לשפת אמת הראשון, אנחנו לא מרגישים.
אנחנו רוצים שתיתן לנו מה?
לב בשר.
תראו, הזוהר אומר את זה.
לך לך מארצך, זוהר עלה, לך לך, רבי אבא פתח ואמר,
שימו עלי אבירי לב הרחוקים מצדקה
שימו עלי אבירי לב כמה תקיפין ליבאיו דחייבה
כמה קשה הלב של החייבים של הרשעים
דחמאן שבילי באורכי דאורייתא רואים את דרכי התורה
ולא מסתכלים באו ולא מסתכלים עליהם
וליבאיו תקיפין דלא מהדרין בטיופתא לגבי מראו ויש להם כל זה לב אבן לא חוזרים בתשובה
ולכן במקרים אבירי לב
הרחוקים מצדקה דרחוקים מהתורה
כן אבירי לב בתור כינוי שלילי
על זה אומר השפת אמת בעוד מקום, בזוהר.
שילמו אליי אבירי אלהב, כמה תקיף אם דברך כן וכולי. עניין פתיחה זו לכאן, יש לומר, על פי מה שכתבתי לעיל, פירוש הפסוק לך לך.
כעיקר רצונו יתברך, שיניח האדם רצונו,
ורק לקוות ולחפש למצוא מה שהוא רצונו יתברך.
זה עיקר העניין.
עשה רצונך כרצונו.
אבל כדי שאני אעשה רצוני כרצונו, מה צריך שיהיה?
שקודם כל יהיה לי רצון.
ואז אני יכול להתחיל לעבוד,
אבל אם אין לי רצון, אם אני על אוטומט,
אם יש לי לב אבן דקדושה, לא דטומה,
לא, אני לא אטום כי אני רשע, אני אטום כי פשוט לקחו לי את היצר הרע.
ממילא מה?
אין לי, אז אין לי,
הכל יצא כאילו, הכל, כל המשחק איננו.
והנה הלב הוא העיקר שבאדם,
ומעלות הלב הטוב הוא רק ביטול רצונו על ידי טוב רכות הלב, כמו שכתוב, ונתתי לכם לב בשר.
אז כשהם אומרים, מי יאכילנו בשר, הכוונה, מי יהפוך את הלב שלנו מלב אבן,
שפשוט הוא על אוטומט,
ללב בשר.
זה רבנו, תן לנו לב בשר.
תן לנו בשורה להרגיש שיש לנו רצון,
אנחנו את הרצון הזה מתאים לכיוון רצונו של השם יתברך,
ולא רק על אוטומט כזה.
כי הרצון והנדיבות הוא המובחר שבמעלות,
והוא לעזוב את רצונו,
והוא מידת אברהם אבינו עליו אבסון שנקרא אוהבי.
וכל אוהב עוזב רצונו עבור הנער.
אתם מבינים?
אם זה על אוטומט,
אם זה מן,
ואין פסולת,
אז אין יצר רע, אז גם אין יצר טוב.
ולכן לקראת הכניסה לארץ ישראל, עמיסה מתחילים להרגיש,
להרגיש את החירות הזאת, להרגיש את הטבע, אז הם מתחילים להגיד למה שרבנו, בוא, תן לנו,
אנחנו גם רוצים להרגיש,
כאילו, תן לנו את הלב הזה שפועם.
תחשבו, הלב פועם.
אדם יש לו איזה,
אפילו הוא חושב לעבור עבירה אולי, יש לו איזה דפקות בלב.
ואז הוא אומר, אני לא אעשה את זה, מתגבר.
כן?
נו, נחת.
הם בודקים דופק אצלם, הדופק סטטי כל הזמן.
דופק שמונים כל הזמן, שבת, אוכל, יום חול, קודש, דופק שמונים.
אוכלים מן וזה הכל...
מה?
אחרי שנה סטטי,
וכאילו שבע נמדה על מן.
כן, כן. ובהר סיני, ופרחה נשמתם, ועוד זה.
כי הרצון והנדיבות המומחה שבמעלות והוא לעזוב רצונו
ומידת אברהם אבינו על אבשם שנקרא אוהבי
וכל אוהב עוזב רצונו עבור הנאהב שזו אגב הגדרה מאוד יפה
יש כל מיני ביטויים לאהבה נגיד בין בני זום
ביטוי אחד זה שאני עושה דברים שאני יודע שאשתי שמחה וכל הדברים האלה אבל מדי פעם זה לא קורה הרבה
אני עושה משהו שאשתי מבקשת ואני לגמרי לא מזדהה איתו
לגמרי לא מזדהה כלומר אני חושב שזה מיותר לגמרי אין לזה שום הצדקה
וכל זה, אבל אני עושה את זה. למה?
כי אשתי ביקשה.
אז אני עוזב את רצוני, בשביל רצונה.
בדרך כלל זה קשור לכל מיני עניינים של אסתטיקה.
אז תראה לך, אנחנו יכולים ללכת לקנות מנג'טים בסופר.
מה חשוב מנג'טים? יאללה, פורסים את הרוגה, שמים על זה.
אני הולך.
בדרך כלל אני לא מוצא.
אבל בסדר, קנה את ה...
כשחיתנו את הילדים, אז עכשיו, אז...
אני שמעתי שתי מדברת עם הצדה, עם המחותנים, על הצבע של המפיות,
שיהיה באיזה צבע לבחור.
אז אמרתי לה, תגידי, את זוכרת באיזה חתונה שהיינו, מה היה הצבע של המפיות?
מה את עסקת עם זה בכלל? כאילו, שעשינו מה שבא להם.
היא אמרת לי, אתה הולך מפה, זה כאילו,
לא מתקשרים לך לבחור, אני אבחר.
לפעמים אתה עושה משהו,
אני לא מזדהה איתו, אבל זה חשוב לה.
אז אם זה חשוב לה, זה חשוב לי.
זה צריך שיהיה לך איזשהו רצון כלשהו,
לעזוב את הרצון שלי ולעשות... אבל אם אין לי רצון, אם אני...
כן, מה שאת רוצה, כן. תגיד משהו, תתנגד, תביע עמדה. מה, אתה מים?
וכל אוהב עוזב רצונו בעבור הנאה, ומי שליבו חזק
נקרא רשע, ולב רע.
ועל זה נאמר לב אבן שאינו יכול להטות ליבו. אבל אתם מבינים שזה יכול להיות גם בכיוון של הצידקות האוטומטית. גם אותו דבר.
הם אומרים, אנחנו רוצים להטות את ליבנו,
תחזיר לנו את עצמנו, את הרצון שלנו,
ואת זה אנחנו ניקח להשם יתברך.
משה אומר להם, אני לא יכול לעזור לכם, כי אני בעצמי לא כזה.
אני בעצמי לא כזה. אני בעצמי כולי דבוק והשם יתברך.
ועל זה נאמר לב אבן שלא יכול להטות ליבו, כמו שאמרו חז"ל, על רשעים שהם ברשות ליבם.
ולכך נקראים אווירי לב.
וזהו גם כן מה שכתוב, שימי ותוראי ושכי עמך.
שזה מה שנקרא כנסת ישראל בת נדיב ביתו של אברהם אבינו עליו השלום,
שהוא הנדיבות להניח כל רצונו עבור רצונו בורא ברכו.
ולכך נקרא בת לשון אישה,
שהיא מבחינת מקבלת, שכל מהותה רק לקשט ולהעלות מינה לבעלה ולא לעצמה כלל.
אז הם רצו, הבאתי את זה, כי בעצם
הם רצו מה?
בואו נשחק טיפה עם המילה בשר.
המילה בשר, יש בה בשורה.
מה הבשורה? הבשורה היא שמתאפשר שבר,
שזה גם כן אותיות בשר.
יש כאן איזשהו שבר, יש כאן איזשהו לב נשבר, יש כאן איזה רצון,
ואתה לפעמים מצליח, לפעמים לא מצליח, אבל אתה חי.
ולעומת זאת, ללא לב בשר יש לב אבן. לב אבן יכול להיות מהטומאה, חלילה, וגם יכול להיות מהקדושה.
אתה פשוט, לא, לא, אין לך שום משיכה לשום דבר, אתה עושה מה שאומרים לך.
תראו, יש בקבלה,
יש עולם שנקרא עולם העקודים, שמעתם עליו?
יש עולם העקודים
ויש עולם הנקודים.
בעולם הנקודים
הייתה שבירת הכלים,
ועולם הברודים זה כבר עולם התיקון, בסדר?
מה זה עולם העקודים?
עולם העקודים זה עולם שבו האורות עקודים בכלים,
ככה מבואר.
ולכן, בעולם העקודים זה עולם כאילו,
אין בו שבירת כלים. למה אין בו שבירת כלים? כי האורות עקודים בכלים.
שבירת הכלים היא בעולם הנקודים.
והתיקון, עולם התיקון זה עולם הברודים. נסביר את זה רגע במילים שלנו.
האורות עקודים בכלים,
הכוונה שהתוכן והבחירה הם אותו דבר.
לדוגמה, ראיתם פעם ילדים קטנים בגן ילדים ברכים ברכת המזון?
ראיתם?
מה זה כוונה?
איזה תענוג?
ברוך אתה, אהו אלוהו המלך, אהו הולך, נכון?
מתנדנדים וכל זה.
הייתם פעם מבוגרים ברכים ברכת המזון?
אהה, ברוך טוב, ברוך טוב, ברוך טוב, נכון. אנחנו צריכים, בעצמנו, כל אחד יודע.
א', אנחנו הרבה פעמים מדלגים,
בכלל לא אוכלים לחם כדי לא להיכנס לזה,
וכשמכם אוכלים לחם ואוכלים ברכת המזון,
לפעמים בקצב...
למה? למה בנו העץ הערה מתגרה ואומר לנו אל תאכל לחם כדי לא להתחייב, ואם אתה זה, אז טוב, אתה יודע, הברכה הזאת היא חפוזה שצריך כאילו להתאמץ,
והילדים אין להם בעיה.
כי הילד לא מברך ברכת המזון,
הוא מחקה את הגננת.
הוא לא מבין את המשמעות.
האורות אצלו עקודים בכלים.
הכלים זה הגן, הילדים, זה האורות, וזה אקוד. אז היד סערה בכלל לא...
זה בכלל לא מאיים על היד סערה שהתנדדת מוחרתיים.
אין לו באמת בחירה לא לברך, הוא פשוט ילד, והוא עושה, עכשיו כולם מברכים, אז הוא חייב לברך, הוא לא יכול לעשות משהו אחר.
זה האירוע שלו, ולכן היד סערה אומר,
אין פה בכלל בחירה, אני לא רוצה בכלל,
אני לא מתעסק איתך, תעשה מה שאתה רוצה.
איפה שיש בחירה,
שם יש שבירת הכלים.
למה זה קשה?
ואתה צריך לתקן,
עולם הברודים זה עולם שבו הנקודה נהפכת לשטח, ואתה כאילו מרחיב את ה... הנקודה זה אני יודע שאני רוצה לברך, וצריך לברך, ואני רוצה לברך, בוא נרחיב את זה.
נברך לאט, נברך מהברכו, נברך לאט-לאט, נברך בניגון, נעשה כל מיני תרגילים
כדי להרחיב את הדבר הזה. אבל במקום שהאורות עקודים בכלים,
זה לא מעניין את העץ הערה, כי זה פשוט לא מעניין.
אז עם ישראל אומרים למשה רבנו, אנחנו,
מיס, זה משה רבנו, יאכילנו בשר.
ומשה רואה, אני לא יכול.
ואחרי זה אתם צודקים, אהרון ומרים כועסים על משה רבנו. למה? למה אתה פרש מהאישה? למה אתה לא זה? כאילו, מה הסיפור?
אבל משה לא הצליח להעיר שם, במקום הזה.
אנחנו, מה זה בא לומר?
זה בא לומר
בעומק שהעבודה של ארץ ישראל,
הרי כל האירוע הזה קורה בעקבות ההתקרבות ותחילת המסע לארץ ישראל.
העבודה בארץ ישראל היא עבודה של רצון חי,
רצון חי,
צבעונית.
העבודה בארץ ישראל היא לקחת את החיים,
לכל שיש יותר חיים,
ואת החיים האלו לנתב ולהעלות ולעדן לכבוד רצונו יתברך.
אבל כדי שזה יהיה רציני צריך שיהיו הרבה חיים.
כל צמצום בכוחות החיים
זה בעצם צמצום בהופעת האור האלוקי.
כל צמצום בהופעת כוחות החיים זה צמצום בהופעת האור האלוקי.
בסדר?
ולכן האכילת בשר הזאת. עכשיו, לדעתי,
זה כאילו התגלגל לאללה של יום העצמאות.
כלומר,
העובדה שביום העצמאות אוכלים בשר,
אני לא חושב שהם מבינים את זה, אבל זה מין איזה אירוע כזה שאתה אומר,
אנחנו באנו לכאן לארץ ישראל כדי להאיר את המציאות,
לא כדי להסתגר באיזה מקום וללמוד תורה ושהמציאות יהיה מופקרת.
אנחנו רוצים שהמציאות המלאת חיים, עשירה, מגוונת, תהיה כולה,
לכבודו יתברך, אבל יפה, עוצמתית,
מהירה,
יש בשורה בבשר, יש גם שבר בבשר,
יש גם לב נשבר בבשר,
אבל גם לב נשבר זה טוב.
קרוב השם לכל קוראיו,
לכל אשר יקראו באמת.
לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה.
המקומות שבהם הכי נבננו בקרבת השם,
המקומות שבהם הכי התפתחנו,
המקומות שבהם היה לנו שבהם איזה שבר,
המקומות שבהם נכשלנו, המקומות שבהם טעינו, המקומות שבהם היה לנו איזה קושי, משם עלינו, משם צמחנו.
מישהו היה מוכן לוותר על זה?
מישהו כאן היה מוכן לוותר על איזשהו משבר שעבר, סליחה, שעבר עליו בחיים?
לא, כי במשברים האלה בסוף צמחנו באמת. אתה מסתכל רטרואקטיבית, אתה אומר, שמע, פה צמחתי, פה גדלתי.
בלי המשבר הזה הייתי חסר, הייתי חצי כוח.
זה המשחק
עם המילה בשר, שזה גם בשר, וזה גם בשורה,
וזה גם שבר,
בסדר?
זה האירוע.
והמדבר זה מין מציאות פלואידית כזאתי,
הכל עובד, הכל זה,
אבל זה כמו לפני כמה שנים עשיתי ניקוי רעלים.
המשכתי,
המשכתי, היה צום ופשוט המשכתי אותו עם מים כמה ימים.
כאילו, לפי, יש הוראות וזה, הכול בסדר.
לא יותר מדי, היה שלושה ימים, משהו כזה.
מים, בסדר.
אתה לא רעב ולא צמא, לא צמא כי אתה שוטה, אבל אתה לא רעב כבר אחרי 24 שנות, אתה מפסיק להיות רעב.
קצת כזה חלש, אבל אז שמתי לב מה קורה לך.
אתה מסתכל על המציאות ככה, במין כזה מבט מאורער, אתה כאילו, אתה מחוץ למציאות.
העסק דוהר, ואתה כזה מסתכל, וכאילו,
אתה כמו צופה.
צופה.
מסתכל וכאילו זה עובר לידך.
מין ירידת...
אז פתאום הבנתי שאולי ככה הם הרגישו במדבר.
כי כתוב שהם כל הזמן היו בסוג של רעב מתמיד,
אבל הם היו בסדר, הם היו זה, אבל כאילו, אתה מסתכל על המציאות
במין מבט מזוגג כזה, מסוים.
קמים, חולים על, לומדים תורה,
זהו, זה היה כאילו,
מתחילים לנוע לארץ ישראל, הם רוצים להתחיל להרגיש חיות,
הם רוצים בשורה, מבקשים בשר ממשה רבינו.
העלילה שרש"י אומר,
אלא שמבקשים עלילה, זאת העלילה.
זה מה שפרסנו.
העלילה היא, אנחנו רוצים להיות חלק מהעלילה. אנחנו לא רוצים להיות רק פליימוביל כזה שעומד ופשוט מסתכל ככה ולא זז.
אנחנו רוצים להיות חלק מהעלילה.
תן לנו בשר, תן לנו עוד שותפים.
זה הסיפור.
זהו, רבותיי, רק הערת קטנה. הערה קטנה, בשר, הכוונה בשר בימה. עוף, לא נחשב בשר אצל ספרדים,
שנאמר
ואת העוף לא בשר.
רבותיי, הודעה חשובה מאת הנהלת מכון מאיר והמכון והגלילות.
בשעה 16:15, שיעור איתי,
בכועס וחכמינו.
ב-4 ורבע,
במקום שיעורו של הגאון המופלא בדור הרב אורי שרקי,
שהשיעור שלו לא התקיים היום,
ולכן ב-5 ורבע יש לכם שיעור חופשי, אתם יכולים כבר להגיע יום קצר, מגיעים הבית הקצר היום.
בסדר? אז ב-4 ורבע, כועס וחכמינו,
נדבר היום על אגדה מאוד מעניינת עם סיפורים על הרב מרדכי אליהו.
לא כדאי לפספס.
אם תהיו.
����
