בואו נטפל בתאוות,
מה מעביר אותנו מהתאוות האפלות ביותר לבין תאווה לשם יתברך.
כי בסוף זה כוח אדיר
שיש באדם שרוצה להיות בגן עדן, כתוב במדרש,
אמר רבי יהודה, אמר אדם הראשון
מסב בגן עדן היה,
היה יושב כך,
היו מלאכה שרת צולעים לו בשר, מצננים לו יין,
יש איזו שאיפה פנימית כזאת לשלמות.
אומר הבעל לנפש החיים, להיות בהשוואה גמורה. אצל הקדוש ברוך הוא הכל בהשוואה גמורה. אין למעלה, אין למטה, אין לפנים, אין לאחור.
אצלנו הכל אחד, אחדות גמורה.
אז עולם התאוות
זה יונק מאיזה מקום מאוד, זה נורא ואיום, אבל זה יונק ממקום מאוד מאוד עמוק,
שאדם רוצה להיות כאלוהים,
כאלוקה, להתקרב להשוואה גמורה.
זה קלקול שבא מתמיד, צריך לטפל בשורש.
זאת אומרת, מאוד עוזר שיטות התנהגותיות ולהגיד ככה, לעשות סרגל מאמץ, וכמובן, תשים חסימה על המחשב,
אבל בסוף הטיפול הוא חייב להיות שורשי, והשורשי
הוא שאני חייב לצאת להיות דתי ולהיות בעל דעת.
אני חייב להתחבר לשם יתברך.
בסוף, בחיים האלה,
ככה אומר הרב קרליבך לרב צי יהודה,
אחד המציל אנשים מסמים,
על ידי רבי נחמן ובית יעקב,
הזביצה. כלומר,
אתה צריך משהו שמחליף את התאווה,
שהוא הרבה יותר אמיתי ועמוק, כי הוא מחבר אותך פנימה, הוא לא מפזר אותך כמו התאוות
כדרכם.
אדם אוכל, אוכל, אוכל, פתאום
מסתיר את הסכינים, יש עניין, מסתיר סכינים וזה, כי אחרי ארוחה,
יש לו כוחות לא בדיוק
במקום הנכון,
וככה אנחנו צריכים לעבוד. יש בפרשת שלנו, פרשת בעלותיך,
ואספסוף, כן? ואספסוף שהיה אשר בקרבו, התאוות אהבה.
ואנחנו רואים שזה דור של באי הארץ.
זאת אומרת, יש איזה משהו שפתאום אחרי 40 שנה, 38 שנים במדבר, יש משהו שמתעורר שם,
איזו הנהגה אחרת, לא של מאן ובאר,
שזה מאוד יפה, אבל בסוף
אני מחפש חיים, כן? מחפש
את השם יתברך.
ובוא נראה.
בוא נראה.
יש נושא מאוד מאוד מעניין אותי שנקראת אכילה רגשית.
כשאדם אוכל מתוך נחמה, להרגיע את המתחים שלו, להרגיע את התאוות שלו, את האהבות הנפולות שלו, את כל החלקים הנמוכים,
אפשר לקחת את האוכל כאובייקט ואז בעצם לטפל בקשר הזה שלנו לאוכל,
כן, מה האוכל בא לעשות לנו.
ואדם שלא אוכל בכלל ועושה כל מיני תרגילים של שליטה,
אז זה גם, הכל בא מחוסר פיתוח של הכוחות הציורים שלנו.
שהכוחות הציורים הם קשורים לתחיית סיפוקים,
שאנחנו בעצם מסוגלים להתחבר לארץ זבת חלב ודבש
בצורה טובה, בצורה של עונג.
כן, ארץ חמדה,
וארץ שמוכרת עצמנו חמדה.
גם על שבת כתוב,
יום חמדה.
הבחינות האלה זה בחינות שנקראת המלכות,
הנפש.
הנפש אין לה מעצמה כלום.
המלכות אין לה מגרמה כלום.
והיא לובשת כל מיני לבושים של תשוקות ותאוות ודברים כשהיא לא מתוקנת.
כשהיא מתוקנת היא מחוברת הכי הכי הכי עמוק למה שנקרא אמונה.
זאת אומרת שבסוף מה שנצטרך זה להתקלף
ולגלות בתוך התשוקה הזאת
את היסוד הפנימי של הדבקות,
של מחשבות רוממות,
של עולם ציורי עשיר, של
כל מה שעושה שאני מתחבר נכון לאוכל.
לכן יש ברכת הנהנים,
שאני לוקח את האוכל, או ברוך אתה השם אלוקינו מלך עולם השער, מה אני עושה?
אני לוקח את האוכל, אני
מוריד שפע על האוכל הזה,
ואז אני לוקח את השפע הזה ומרים את זה עד האינסוף.
ואז מקבל,
פותח איזה מעיין מטורף. זאת אומרת שכל תשוקה בעולם הזה, כל הנאה,
היא באה לעזור לנו להתחבר יותר עמוק.
ואשרי מי שעוסק בזה לפחות, מודע לדבר הזה.
וכל אחד על-פי דחקו כמובן,
אבל זה חשוב להבין שלא להיות באשמה ולא להיות ב... זה דרך העולם שיש תאוות,
אבל הולך להגיד לנו הרב קוק דברים מאוד מהפכניים,
מאוד מאוד מהפכניים.
אז בואו נראה.
עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלוהית.
אתה רוצה ללכת לעומק-עומק של הטבע הנפשי, תלך לספירת המלכות.
שמה זה ספירת המלכות?
זו ספירה שהיא בגלל שהכי נמוכה בספירות,
יש עשר ספירות,
ספירה הכי נמוכה,
אז היא הכי מסוגלת לקלוט את המקומות הכי גבוהים. כי דרכנו בקודש שהכוס לעולם באנרגיה יותר גבוהה מאשר התכולה של הכוס. זאת אומרת שהכלי, התחתית, הדרגה האחרונה של העולם, הכלים,
כלים זה איזשהם כיליון, אתה כאילו מסיר את האור,
ואז אתה מגיע לכלי,
אז הכלי הוא המקום היותר שבא מאנרגיה יותר גבוהה מאשר התכולה של הכלי.
ברור?
הוא טיפשי שורשה של המלכות בכתר עליון, לא?
בדיוק, זאת אומרת, כתר מלכות. זאת אומרת,
המקום הזה שנקראת הנפשי, למשל שבת מלכתם, מה זה שבת מלכתם?
הכוכב ששולט בשבת, שבתאי,
כוכב החורבן.
אז מה, אז מה, אז מה, אז מה, אז מה, למה אנחנו כל כך מבסוטים בשבת?
לא.
היום הזה שהוא יום של ויין נפש,
שאין לו מגרמא כלום,
אנחנו מסוגלים להתרומם על ידי שמירת שבת
קלחטה למה שנקרא עונג שבת,
לדבקות,
המקום הכי גבוה.
כי ברגע שאתה בכלום הזה,
אתה לא בסמארטפון שלך, אתה לא בזה שלך, אתה לא בישרקים שלך, אתה לא בזה,
אז אתה בסוף אתה מפנה מקום לאור אינסוף.
זה נקודה מאוד מאוד חשובה, אני חושב, בדור הזה,
כי אנחנו בסוג של מין בולה רזה כזה של כל מיני ערכים, כל מיני דברים.
פעם האמנו שהקניון הולך לפנות off, הולך אותנו למאושרים יותר, ופעם האמנו שגם הסמארטפון
הולך לגאול אותנו מהגלות,
סוף סוף יש לי פונגו,
יש לי בנק,
יש הכל, יש לי כל מיני.
בסוף אנחנו רואים שזה לא הנושא,
אלא הנושא הוא ההפך,
הוא לאפשר ביטול, לאפשר ענווה, הוא לאפשר הקשבה,
כן? לאפשר נבואה, בסוף.
גיל,
כוס-א,
שאנחנו במכון שלנו לפסיכותרפיה עובדים עם הגוף, כי הגוף זה כאילו כנגד הכוס,
זה הכלי האחרון.
למה? כי בגוף שלנו יש את הכוחות היותר פנימיים,
הכי פנימיים, אתה רוצה להגיע למקום הכי פנימי בתודעה, אז בואי נהיה פילוסופיים עכשיו, נחשוב על קארנבלה ואריסטו וכלום לעומת מה שהגוף כול, כי הגוף
הוא נושא בתוכו את השכל החושב הזה.
לא, לא, אל תגידי, מה?
אל תגידי מילה מלבוש, לא.
אבל זה מסבך.
אני חוזר.
האנרגיה של הכלי יותר גבוהה מאשר התכולה של הכלי, זה אתה מסכים?
לעולם, לעולם. אם לא הכלי נשבע.
אז אני הולך לתוך, אני הולך לכלי לחיצוניות,
ושם אני מוצא את המקור לרוממות.
שם אני פוגש את האמונה.
אמונתך בלילות. למה בלילות? כי אין אור.
למה? אז מה?
מי שאמר, אה, עכשיו שבועות, אורות, אורות. כן, אורות, אבל צריך כלים.
זה טוב אורות, זה חשוב.
פעם ראשונה יש אורות,
אבל צריך ארבעים ותשע, תשע ימים בנינו כלים כדי להכיל את האור הגדול הזה.
כלומר,
אין מכוונים בארבעים ותשעים האלה, מקובלים לא מכוונים. למה?
צריך קצת להחשיך
כדי ליצור את הכלי.
אז זה שנקרא...
אז כשאני הולך למציאות למשל,
אז יש אור במציאות בארץ ישראל שיותר גבוהה מאשר לפעמים בתורה.
זאת אומרת, התורה שלנו היא עוזרת לנו להרכיב משקפיים
ולהבין מה השם יתברך ומתגלה בתוך הדרך השכינה בארץ ישראל.
אז אני צריך להיפגש עם המציאות הכי מציאותית
כדי להיפגש עם המקומות הרוחניים הכי גבוהים.
בשביל זה אני צריך תורה.
כי מה זה תורה?
משקפיים על האף.
בזכות התורה אני מצליח להבין מה המציאות הזאת
באה לדבר איתי, באה לעזור לי, באה לבנות אצלי.
זה הרב קוק אומר, למה אני מדבר במקומו?
אני פחות ממנו.
עומק התיבה הנפשי הוא תיבה האמונה האלוהית.
תאוות הדבקות האלוהית ברעיון ובחפץ פנימי
הוא תאווה וחמדה
עליונה אנחנו בפסקה ש"ח.
8 קבצים זין קלט.
תאוות הדבקות האלוהית ברעיון ובחפץ הפנימי היא תאווה וחמדה עליונה.
חמדת ימים אותו קראת, דיברנו על השבת
ארץ ישראל לארץ חמדה,
זאת אומרת שיש מלכות שמעוררת את התשוקה,
כן? יש שבת שמעוררת את התשוקה.
הם מעוררים, מבחינות של מלכות זה מעורר
את הרצון הזה. כשהאישה בתרבות המערבית היא יותר מדי מתחפשת,
כל מיני תחפושות,
זה פחות טוב.
כי בסוף אתה יכול להתהווה אולי לחיצוניות,
אבל אתה לא אוהב באמת.
כי זה נהפך להיות אובייקט.
אז מבחינת צניעות, מה זה צניעות?
אתה מצניע, למה?
ככל שאתה מצניע יותר,
יש לך יותר אהבה, יותר פנימית, יותר מוכה, יותר, אתה מתעורר יותר לדבר.
כן, לא, לא, קישוטים, כל מיני תכשיטים, כל מיני
ציפורנאים, איך זה נקרא?
ל"ג ג'ל, זה אחד האפה.
מי שרוצה לעשות כסף היום, ל"ג ג'ל.
זה, זה, זה עבודה זרה.
לא, לא, כאילו,
זה נראה לי לא פרופורציונלי לקטע.
בסוף זה לעשות קצת אדום פה, כאילו.
זה עולה 200 שקל,
פעם בחודש.
כן?
זה מטורף.
אם אתה רוצה לבזבז את כספיך,
תשלם.
לא, זה מטורף.
אז מה זה התרבות ה... זה כלום.
אני מדבר על תרבות שבנויה על נראות חיצונית, אז בסוף היא מסווה עוד פעם, היא מלבישה
על תכונה שהייתה תכונה שהייתה מעוררת אותנו יותר לאמונה אם היינו נוגעים בה.
בסדר?
לא ברור.
הבחינות של מלכות שאין לה מגרמת כלום,
התרבות המערבית, מה שהיא עשתה היא אמרה, אה, אין לי מגרמת כלום, אני אעשי משהו.
אז מלכות הרשעה,
כי זה אני אמלוך,
כי זה הכל, זה כאילו נראות כזאת חיצונית מאוד מפציצה,
אבל היא מנתקת את האדם מהקיימות שלו,
תחושת, כי הוא חי בדמיונות.
זאת אומרת, זה דמיון,
זה מנתק אותו מהנוכח.
אז מה עושה נביא כשהוא רוצה להתנבא? הולך למדבר,
פוגש את הכלום הזה, ושמף, מתחיל לא להתעורר.
כי אם אתה חי בקניון, אתה לא יכול להתנבא.
נכון? כי יש המון נראות מה עשו בקניון.
הלבישו את החומר, את חיי החומר, שזה עוד פעם, זו נקודה שנקראת המלכות, הגופניות, כאילו,
בהמון תחפושות, המון המון תחפושות.
ואז אתה חי בציורים חיצוניים, אז אתה מתנתק מהאמונה.
כי כדי להיות באמונה אני צריך להיות במקום הזה שנקרא המציאות כפי שהיא,
בראשוניות שלה.
רואים שכתוב בפרק ידי רבי אליעזר כתוב שהמבול היה בכל העולם כולו חוץ מאשר בארץ ישראל.
אז מה יש בארץ ישראל?
איך היה העולם בבריאת העולם?
זה מה שיש בארץ ישראל.
מה נהיה מכל הארצות האחרות?
הארצות הזדקחו,
כל מיני זיכוכים של מי המבול.
ואיבדו את הראשוניות שלהם.
ארץ ישראל היא ארץ הנבואה.
זאת אומרת, היא נשארה ארץ.
הכי הכי הכי ארצית.
הכי ארצית,
הכי מסוגלת לרוממות.
אנשים רוצים לעשות את הסדנות של רוחניות,
אז הם עושים כל מיני דברים דמיוניים,
כל מיני תרגילים, כל מיני דברים.
בסוף הרוחניות היא פה, היא אצל החקלאי, אצל, בשדה,
בפשוט
זה מאוד חשוב בנושא של אכילה.
כי היום אדם אוכל,
יש בערך מאה אלף סוגי מאכלים בכל סופר ממוצע,
לא ספרתי האמת, יש המון,
ואדם שאומר, אני אוכל פשוט, הוא בבעיה,
כי הוא הולך באיזה מקום, אחרי זה הם מפזרים את הדברים הבריאים,
אז אתה הולך לפה, אחרי זה בדרך שאתה, כל מיני, אתה צריך ללכת לשם,
וזה אומר לבוא באיזה צמצום מסוים של שפע,
ואיך אתה עושה את זה?
אז יש לך אידיאל, שאתה מבין שיכול להיות שהשלושה ארבעה סוגי טמא קצ'ופ זה מפזר לך את הדעת.
וקרונפלקס וקולה ועם דייט בלי דייט בלי קולה,
כאילו קולה אבל אין קולה.
כל התרבולות של צבעי מאכל, כל התעשייתיות הזאת היא נוראית,
היא מנתקת את האדם מהאמונה,
מהאמונה,
מהטבעיות,
הכוונה, כן, מהמקום הטבעי הזה שאפשר להיפגש סוף סוף עם החומר,
זה לא ברור, זה מובן או לא?
אז ככה, אז חזקה וגדולה יותר מכל התאוות שבעולם,
וזאת שורשה והתפשטותה הפנימית,
ובוודאי בקדושה.
אמנם יצאה לחוץ ונתחללה על ידי יצרה דע עבודה זרה, מסה יצרה דע עבודה זרה,
הפך אותנו מבעלי דעת אלוקים לאנשים דתיים.
אז מה קורה עכשיו ליצר הזה?
היצר הזה, הכוח שלו, זה כוחות הרצון.
אז אני רוצה לקחת אותו חזרה למקום שלו.
מה עשה יצחק בעבודה זרה? הוא הוציא אותנו מהרצון,
רצון הוא לראות את מלכנו, אמרו בהר סיני.
זה הרצון הפנימי, אמיתי, עמוק.
אומרים בשבת, אני עם זמירות, ושירים אהרוג כי אליך נפשי תהרוג.
כתבתי לעצמי,
נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודיך.
מבסוטים שרים את זה, נכון? זה משמח כזה.
אבל זה צריך להבין מה שכתוב פה.
כשאדם הוא מחפש את השם יתברך.
ולעתיד לבוא יואר העולם וכוח הטומאה ייקלש.
אז זה קורה.
אז תתעורר התאווה היסודית, תאוות הקודש האמונית.
אין ריפוי לאכילה הרגשית, אין
ריפוי לפגם הברית, אין ריפוי להתמכרות למסכים,
אלא כשאדם מתחיל סוף סוף להתמכר לתאוות הקודש האמונית ויתברר
לכל כי בטהרתה היא נמצאת
להתמלא רק באמונת אלוהים אמת.
השם אלוהי ישראל ממילא ימי לכל העולם כולו בזה רעיון,
וברדיפה זו לבוא אל תוך החידור חדירה של החיים אשר בטבעיות הקודש.
כל העולם כולו
מחכה לראות איך עם ישראל הולך להסתדר עם הנושא הזה של מה שהוא מתאר לנו כאן, של תאווה לקודש האמונית.
כי בעצם זה הולך להסביר לנו למה עכשיו.
למה יש תפקיד בישראל,
יש לנו תפקיד,
ולהפוך את התאוות
לתאווה לקודש
ואת תאוות האמונה.
מתור שיסוד חג הסוכות,
חג הסוכות, מה הוא הולך להגיד לנו? משהו מדהים.
מה זה חג הסוכות?
מה עושים בסוכה?
אנחנו מכניסים את הקודש בתוך הטבעיות, נכון? מה זה סוכה?
טבעי.
מה מכניסים שם? צילד אמנותה.
אז הוא אומר, חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה,
כלומר חומר הרוחני
של האמונה,
כן?
יש אמונה שנהפכה לחומר, אפשר לחוש את האמונה, זה נקרא סוכה.
זה טבעי לנו,
כשאנחנו בונים סוכה מאפנית כזאת, עם כל מיני קישוטים לא נראים,
אנחנו מבסוטים של החיים, כי אנחנו אומרים, הנה עכשיו יש לי בית לה' יתברך.
זה, זה, זה מה? אתה צוחק.
כן.
למה? כי זה טבעי.
אז אתה רואה שיש פה, סימן שזה אחדות כזאת.
אומר הרב,
או צד הגבורה שבו.
עוד פעם, אני חוזר למשפט.
מה זה חג הסוכות?
לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה,
כלומר חומר הרוחני של האמונה,
הוא הצד הגבורה שבו.
למה יש גבורה פה? יש צמצום,
כן?
אתה לוקח סוכה, מה אתה עושה עכשיו? שבעה ימים, תקוע.
לא, לא תקוע.
כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה,
אבל הצד החסד שלה?
ירדפו כל העמים לחוג את חג הסוכות, כן? בפסח זה נקרא חג האמונה,
וזה הפוך.
פסח,
מבחינת האמונה, זה להאמין שאפשר שהכול ישתחרר.
יש איזו הטבה כזאת גמורה בעולם.
וידוע שהמידה הזאת ששולטת בחג הסוכות זה יותר חג הגבורה.
כתוב בפסוק בזכריה, והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים,
ועלו מדי שנה בשנה, להשתחוות למלך על שם צבקות,
ולחוג את חג הסוכות.
הם מתפעלים מהגבורה שיש בה אמונה.
זו לא אמונה שמתפשטת בכל מקום, זו אמונה שהשתחררת פה,
במקום הזה, הטבעי שלך, איפה שאתה נמצא עכשיו.
זה לא אמונה שאתה סוגר עיניים ואתה עף בשמיים,
זה בגוף הישראלי, בטבעיות הישראלית.
זאת אומרת,
הדבר הזה, הוא יתבשם בבישום הטבעי של האמונה האלוהית ואורחות החיים הנובעים ממנה
מתור דחיפה טבעית עצומה מאוד.
וזה הדבר שאומות העולם הכי מצפים מאיתנו,
לראות איך אפשר לחיות אמונה בטבעיות.
לכאורה, אתה רוצה להיות מאמין, אתה צריך להיות אדם עם בגדים של כומר,
אני יודע, ללבוש תחפושות כזה של אדם מאמין,
או להתנתק, להיות אדם משונה כזה, נכון?
אנשי דת,
לא.
אצלנו הצבא,
החייל בצבא הגנה לישראל הוא קדוש.
כי מה? כי אין לו לעצמו כלום,
והוא מגן על האומה.
אז יש משהו שאצלנו, שאפשר לראות האמונה,
איך היא מתבטאת בגבורה דווקא,
במסירות נפש, זאת אומרת, הוא הולך להגיד לנו מסירות נפש.
אז אתם מבינים מה זה מלכות עוד פעם, זה משהו דל,
משהו מצומצם.
שמה דווקא,
כן, שמה דווקא אפשר שיהיה גילוי הכי הכי הכי עמוק.
וזה כנגד האכילה הרגשית,
בעקבות כל התאוות וכל ההתמקחויות.
כי מה זה בא לעשות תמיד?
זה בא לנחם אותך,
יש לך כעסים, פתאום אתה אומר, וואה, אני חייב לאכול עכשיו,
או יש לך שפע,
אתה מלא חברים על איזה אוכלים, אוכלים, כולם אוכלים, אתה אוכל,
כן?
כל מיני חלקים רגשיים כאלה לא מבוססתיים,
שאתה שם את זה בתוך האוכל,
או בתוך הסם, או בתוך ההתמכרות, לא משנה מה,
יש לך איזה כאב, יש לך איזה קושי,
ואתה לא מצליח להיות שם, וזהו.
אומר לנו הרב, מה זה בעצם התיקון של התשוקה הזאת?
זה לאפשר,
קשה לך, נכון? בסדר, אז קשה, אז מה?
לאפשר שקשה,
כי מתוך הקושי הזה,
אתה מגלה אור אינסוף.
כן, זה התינוק שבוכה, רוצה בקבוק,
אימא לא פנויה עכשיו.
הוא לומד לצייר את הבקבוק החסר.
העולם הציורי שלנו מתעורר,
בשהייה בחסר.
החסידים הראשונים מושעים שעה אחת ומתפללים.
עולם התפילה מזהה?
עולם המלכות שהיא פוגשת את האמונה.
כשאתה מאפשר
התחוכנות קצת.
ולכן יש סוגיה שלמה של מחשבות זרות בזמן התפילה, איך אתה מחבר את זה חזרה פה.
לתוך התפילה, כאילו אתה לא מתפעל מזה, אתה לא נבהל מזה,
אתה מבין שיש פה איזה מהלך
שברגע שאתה במאבק עם מחשבות,
אתה הלך עליך מבחינת התפילה.
אמנם היסוד הישראלי המקודש,
אף על פי שתאוותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה,
הרי תאווה זו עצמה נזדקחה מאוד,
והצורה השכלית של החובה והמצווה האלוהית העליונה שבה התגברה על המשכה הטבעית
ואמתי קטעה, במרשנים של גלות,
עברנו סדנה של אלפיים שנה של הזדקרות, של יצרה דעבודה זרה.
אנחנו ברוך השם, מעט אנשים הם מסתובבים חצי ערומים מסביב איזה אליל בצרחות של אינדיאנים.
לא נפוץ, כאילו, יכול להיות, זה לא מנסטרינג.
ולמדנו דרך חיי קדושה,
ודרך, גם איזה קדושה שיש גדר לערווה,
ודרך חיי תורה,
לזכח את התשוקה הזאת.
הוא לא הולך נגד, הוא בעד.
אשר על כן מיוסד בישראל כוח הקודש של מסירות הנפש
והעמידה בניסיון בשביל קדושת האמונה.
כן, קיימנו
יהרג ואל יעבור.
קיבלנו מסירות נפש
כל השנים האלה,
וזה עניין מאוד מאוד גדול,
כי עשינו את הדבר הזה שנקרא לגלות את דרך הניסיון,
את מה שנקרא קדושת האמונה.
וסבילת כל צער
מפני חובת המצוות האלו, עוד מעט אנחנו נבין מה שהוא אומר,
כי הוא הולך לדבר על אומות העולם,
ואז נבין את ההבדל.
בסדר? אז תחזיקו חזק שנייה,
זה קצת מורכב, אבל תחזיקו חזק.
הוא הולך להגיד לנו שאצל אומות העולם,
עניין ואמונה זה לא, זה משהו אחר.
יש כאילו עולם האלוהות,
בעולם היצרים לא עלינו השטן,
ואני במאבק,
אבל אצלנו לא,
אצלנו פור.
גם הרע, גם היצר, גם ה...
זה חלק מהדרך להגיע אל המקום האינסופי הזה.
אנחנו בעולם אחדותי בתפיסה.
לכן, מה הם עושים עם הסוכה?
ברגע שיש איזה צער קצת גדול מדי,
מבעטים במדרש, מבעטים בסוכה, בועטים בסוכה.
זה מה שהוא הולך להגיד לנו.
ואצל ישראל לא, אצל ישראל היסוד של שיהיה בחסר ושל האמונה,
זה הולך ביחד.
פה דבר מאוד מאוד מאוד חשוב ועמוק לעבודת השם שלנו גם, לא רק
התגברות על התאוות.
אז אני חוזר למשפט המורכב הזה.
אמנם, היסוד הישראלי המקודש, אף על פי שתאוותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה.
כן, זה הטבעיות.
הרי תאווה זו עצמה נזדקה מאוד, כן, לאורך הגלות.
נזדקה של הנשמה?
כן.
זה תאווה של הנשמה או של הנפש? התאווה שלנו הנפשית, לא של הנשמה.
הנשמה היא, לא ברור.
כשאני מתעצבן אני נותן מקלה,
כאילו, להראות שאני עצבן.
לא, הנפש, הנפש הזדקה.
והצורה השכלית של החובה והמצווה האלוהית העליונה שבה התגברה.
המשכת הטבעיות, פחות טבעיות.
פחות טבעיות בעבודת השם. אלפיים שנה,
היינו מנותקים מן האדמה פה.
שנים של הזדקכות.
ולמה? כי חטאנו.
אז היה צריך את הסדנה הזאת, כן, הארוכה הזאת, הקשה הזאת,
כדי שנחזור ונוכל לחבר בין היסודות, כן?
אשר על כן, מיוסד בישראל כוח הקודש
של מסירות הנפש ועמידה בניסיון בשביל קדושת האמונה.
וסבילה כל צער מפני חובת המצוות האלוהיות.
יש טעות בזה?
האלוהיות.
ואם הטבע מתיישר כל כך,
עד שכל מה שהוא נגד התיבה והריצוי הנפשי הגופני,
הרי הוא גם כנגד המצוות האלוהיות.
גם באישור זה מונח תוכן רוחני טהור, עליון,
ואידאלי מאוד, הוא לא מתנגד לזה.
הוא אומר, זה מה שהיה צריך להיות.
אלפיים שנה
היינו דתיים, מה נעשה?
היה צריך לזכך את היסוד הזה.
מה שאין כן ומאות העולם
אינם נמשכים לתכונת האמונה בקדושתה.
זה לא טבעי עצם, זה תרבותי.
אלא מפני שעל פי מעמד העולם,
התגברות השכל וההרגשה הרוחנית,
כן, מתוך למידה אצלנו,
נתפלש כוח התאווה אל הערך הקודש העליונה, נוצר מאבק,
כן, שזה מאבק.
אבל כאשר ייפגשו בשבילי החיים,
שעל פי היסוד האמוני דברים מצערים,
אדם הוא בתוך העבודת האלוהים שלו, הוא פוגש צער,
אז מה הוא עושה? מנתק קשר מהאלוהים.
אף על פי שלפי ישרות העולם יהיה הצער כבר טעם הגון לגלות שאין,
המצווה נהוגה שם,
שזהו סוד מצטער, פטור מן הסוכה. לפעמים יש לנו דין גם,
מצטער, פטור מן הסוכה. יש לי סוד כזה.
קשה לך מדי? בסדר, אתה לא חייב.
אבל מפני שסוכה מפתחת את העולם,
את הזמן ואת הנפש ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב קדושתה,
אז מהי תפקידה של הסוכה? אמרנו, למזג בין הדברים, בין היצריות לבין האמונה.
וביעילוי העולם והחיים אין מקום לצער במצווה,
כי כל מה שהוא שווה
עם טבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג.
אז יש משהו בסוכה, עוד פעם, שהמצטער הוא פטור.
כי אתה לא באת לסבול כל כך.
אבל הציור הישראלי,
הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו,
לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, אתה לא מבעט.
אתה יוצא בצער,
בכאב, קשה לך.
כן, וזה, יש פה, יש פה דבר מאוד גדול. אני שוב אומר לכם, כי אני מרגיש שזה הנושא, כי חרדה לי,
מביא אותי לאכילה רגשית.
עצוב לי, בודד לי, אכילה רגשית.
מגיש צער,
ישר אתה מתנתק מהיסוד האמוני.
אומרים לא,
תאפשר בעצם, כי בתוך החסר הזה, תדע לך,
מסתתר יסוד של האמונה.
כל השיטות שאנחנו משתמשים בהן בפסיכותרפיה היהודית, היא תמיד תמיד שיטות שמאפשרות חסר.
יותר מזה,
אדם שעבר את הטראומה בילדות הרחוקה,
והוא לא זוכר, אז נותנים לו סם שמכניס אותו למצב פסיכוטי כזה.
והוא משתגע,
והוא פתאום נזכר בזה, נכון? יש חומרים היום, כן? משנת תודעה,
שמקבלים כל מיני סדנאות, דברים,
שמזכירים לבן אדם את ה...
ואז הוא משתגע, ומתוך זה הוא משתחרר מהטראומה.
זאת אומרת, הריפוי הוא לא איכשהו להשתיק את הכל.
הקטע הוא לאפשר,
לאפשר שאתה סובל ואז אתה מתרפא.
אדם פוסט-טראומטי, מה הוא עושה בדרך כלל? הוא מכחיש את הכאב.
ואז מה קורה? זה נהפך להיות יותר עמוק כזה.
לא, תן, תן.
תן, תן, תן. אל תהיה בשליטה, תאפשר, שקשה לך.
ואז מתוך זה אתה מתרפא.
זה אותו דבר, אתה עכשיו נמצא בתוך סיבוך נפשי, אני יודע.
אל תתנפל על האוכל.
זה לא מנחם באמת, זה לא סותם באמת, זה להפך.
תפשך חסר.
הוא אומר, כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא,
ואי אפשר לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה,
כי אם בצער ומכאובים,
הרי הם ישראל תמיד מוכנים על זה.
ואף על פי שמצער וממהר לי,
כל מקום,
דודילי כתבו בשבת, מסכת שבת, פח עמוד ב'.
אצלנו יש מוכנות לצאת את האידאלים הגדולים גם מתוך הכאב,
שזה דבר מיוחד,
כן, זה מיוחד.
ואומות העולם אומרים חלאס, לא רוצים לסבול, סובלים,
חוזרים הביתה, מזוודות, סוגרים מזוודות חזרה.
מה אתה בורח?
אבל אומות העולם אינם רודפים,
אלא תוך הרוחני, הגרעין האידאלי שבאמונה,
אלא את תאוותה ומילוי תשוקה מתעוררת עז בחוזקה.
בגישה של צער, גדירת חמה,
הם מבעטים, זה מה שדיברנו, כן?
קצת הקדוש ברוך הוא הוציא את החמה מן הרתיקה,
שזה כנראה לא נעים כל כך.
אז יש שם מבעטים, מה זה מבעטים?
זה לא יוצאים בצער, אלא
אין לי כוח לדבר, אני רוצה רוחניות שהיא כיפית כזאת,
כזאת גיטרה על חוף הים, קבלת שבת.
וואו, וואו, וואו, כן.
כאילו, אני רוצה, תן לי רוחניות שהיא כיפית.
זה לא הדרך.
הרוחניות שלנו היא גם עוברת דרך לפעמים שאתה
מרגיש שצר, אתה עובר איזה תהליך אבל למשל,
ואתה מאפשר שחסר לך.
ובתוך החסר הזה אתה דווקא מרגיש
רגשות של רוממות, אתה מתרומם.
ואתה בא לנחם אבלים עכשיו של כל הדברים הקשים שאנחנו עוברים בעם שלנו,
בתור אנשים, מה זה חזקים?
מה זה אנשים האלה?
מה זה הדבר הזה?
זה העם שלך,
ואתה שייך לזה.
תלמד מהם, תלמד מהם. יש לך יותר,
טוב לכת לבית אבל, בית משתה.
למה?
בית משתה.
כאילו, אוו,
כזה, בירה,
בית משתה, סיבה.
לא.
אתה הולך למקום של חסר, פוגש שם את הקדושת האמונה שהיא נפשית, שהיא בבשר שלך.
אבל אומות העולם אינם רודפים,
אלא התואר הרוחני,
הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאוותה ומילוי תשוקה,
תורת עז בחוזקה בפגישה של צער, קדירת החמה, הם מבעטים.
וזה מצריך זיכוך חדש לעולם.
כן, כתוב הגוס, שיגים מכסף, יצא לצורף,
כלי בגלל שהם מבעטים, אומרים חלאס לכאב,
אז יש משהו שהם לא מצליחים לפגוש.
אבל אנחנו התרגלנו,
אנחנו הודקים מתפיסה אחרת שהיא תפיסה אחדותית,
שמאמינה שגם במציאות של העולם הזה,
גם כשהמציאות היא נראית כזאת פשוטה,
גם כשהיא גם מציאות כואבת,
אז מתוך זה זה מעורר תפילה. הקדוש ברוך הוא מתאבד לתפילתן של צדיקים,
שיש את אהבה אצל הקדוש ברוך הוא לתפילתן של הצדיקים, שהם חווים את השהייה בחסר הזה, שרואים שעה אחת מתפללים ושל זה חיים
הרמוניים יותר.
ואת ההרמוניה זה לא פסודו ההרמוניה, זה לא שאתה אומר, כל מה שיוצא מההרמוניה,
פו,
תעיף אותו.
ההרמוניה, הוא בא מתור זה שאתה עכשיו חווה את הצער ואתה מכליל אותו.
אתה לא נבהל מזה.
אז חי זוגיות.
זה לא שפתאום יש איזה משהו שלא הולך בינו לבינה ואז הוא מפרק את החבילה, הולך לרבנות.
אה, לא.
תמתין.
אתה יודע מה זה צער בין איש לאשתו?
זה התחלתא דגאולה.
סוף סוף אתם מתחילים לבנות משהו אמיתי סוף סוף,
כי מתחיל להיות שער,
כן, אתה מתגעגע, אתה
זה, שזה, זה, שזה, משהו שקורה שם.
אבל מי שלא מבין את היסוד הזה,
אז ברגע שיש איזה, איזה, איזשהו משהו שלא בדיוק,
בום, מנתק את התקעה מהשקע. למה?
כי אין יסוד
של מה שדיברנו עכשיו,
שהכוח הציורי שלנו מתעורר דווקא במקומות שאנחנו בדיעבד, כמובן, שוהים בחסר,
ומאפשרים שלפעמים קשה,
והקשה זה רק הלחם, הלחם הוא קשה, אין קשה.
למה שאירייה דווקא עוד פעם שואלים נגשות שליליים, זה כן יקריא עליהם פעילה?
אתה שם עכשיו 100 דולר שלך.
נדבר איתך, אבל כאילו, אני לא מצליח להתרכז.
הוא אומר לדוח שלך ששכחת.
בסדר, תיקח את זה בסוף השיעור, אבל לא נעים לי, אני לא יכול לדבר איתך עכשיו.
למה אני כן, לא אכפת לי?
יש לי את הציור הזה שזה לא שלי.
אז כל האיפוק שלנו,
של הפוך מחוסר תחיית סיפוקים, נכון?
בא מאושר ציורי,
שאני מאפשר לעצמי להתאפק. אז אני נכנס למכולת,
אני רואה מאה אלף חומרים,
אני אומר, אני אקרק את הדברים הטבעיים,
רק הדברים הבריאים.
אז מה זה היסוד? זה גבורה שבאמונה.
וזה, אתה מבין?
והשהייה הזאת בחסר,
זה היסוד של הגדילה הנפשית שלנו.
מה זה אדם מפונק?
תביאי תביאי רוצה לקבל כל הזמן הכל נכון הוא לא
לא יכול להיות בכלל תביא לי אני אתה רואה ילד במכולת ואתה אומר צורח אהה צורח רוצה את הסוכריית הזה.
ההורה לא נעים לו אז הוא אומר טוב טוב טוב שתוק כבר
אבל זה בעייתי כי כשמפנקים שונאים
זה שנאה פינוק
כי נותנים שפע
גם אם אין לו כוח ציורי לשרות בחסר אז זה לא יהיה לו אמונה זה כופר.
כופר מרוב שפע.
גם להיות חסר הכל זה לא טוב, בשני המצבים,
כן, או חוסר מוחלט, כן,
זה פסוק במשלי,
או שאדם הוא רעש ואין לו כלום,
או אדם הוא עשיר ואין לו הכל, בשני המצבים לא מציירים. מתי מציירים?
כשיש, אבל אני מאפשר שלפעמים חסר,
נותן מקום לחסר.
יש אהבה בין איש לאשתו, כן, ולפעמים יש משברים, מה נעשה?
אז משבר לידה.
משבר לידה.
אין מילה בעברית שהוא ירידה שלא כלול בתוכו של העלייה שבאה אחר כך. זאת אומרת, כל החיסרון הזה הוא בא להעצים.
אז מה זה התמכרות?
כשאני רואה את הסם עכשיו מונח פה על השולחן,
הוא ממש לא מדבר, איך אתה יכול לדבר עם סם עכשיו מול העיניים שלך?
זה יכול להיות קפה או פחמימות, כן?
וזה כאילו, זאת אומרת, לזה באנו,
להיות
ממוקדים פנימה,
לתת לתשוקות האלה,
להיות לה עיקר ולא לטפל.
כן.
זה לא מסתדר.
יש יסוד לפעמים בחסידות שהיא יסוד של מלחמתי עם היצרים.
צריך מאוד להיזהר לא להיכנס לזה בצורה,
כי בארץ ישראל זה פחות מסתדר. זאת אומרת שמוח שליט על הלב זה ברור.
יש נפש שבהמין, נפש כן.
אבל כשהשכינה חוזרת,
משהו צריך להשתחרר בעבודה.
זו עבודה מי יראה לשמחה ואהבה.
אני ארגיד שזה רוכב על הבהמה זה דבר שהוא לא...
זה טוב, לא. זה טוב מאוד, לא.
לא גם מה שאומר הרבה, חס ושלום.
עוד פעם, אני חוזר.
מה שכתוב בכל הספקי מוסר למיניהם, וכל ההשתלטות...
טניה וכולם, זה לא רק הטניה.
כל ההשתלטות של מוח נפש האלוקית, נפש הבהמית, זה התחלתא דגאולה, זה מאוד חשוב.
זה רק התחלה.
יש משהו שהמוח שמאל שלנו מורכב ממקום של חושב ומרגיש.
אז המחשבות שלי על הרגשות שלי.
טוב, יפה מאוד.
גיל שלוש.
אבל בהמשך צריך לחנך את הילדים למה?
ליצירה, לחוויה, לאהבת ישראל,
למסירות נפש, לכוחות אדירים,
שזה להכיר בטוב, שבהוויה.
זה החינוך,
לא מוח שליט על הלב.
זה טוב.
עוד פעם, זה חשוב.
בגן.
לא, אבל יש משהו היום בנשמות, הן כל כך עוצמתיות,
שזה לא מחזיק מים.
זה לא הקטע.
נשמות בדור הזה צריכות תורה מעיפה,
מדהימה, מרוממת,
פוגשת את החלקים של הנפש.
יש פה איזה דור של נשמות מיוחדות.
אז זה לא שזה לא נכון, חס ושלום, זה מאוד נכון.
המוהר שליט על הלב, נפש האלוקית מעל לנפש הבהמית, אין שאלה בכלל.
יש עוד דבר שנקרא כוח המדמה.
הכוח המדמה זה לראות את הטוב שבהוויה.
כל הזמן להתחבר לכל דבר.
במקום לבקר בקוף,
לבקר בכף.
מה זה לבקר בכף? להרים את המציאות.
חג הביקורים
והשבועות.
זה לא רק אח כגיגי, זה גם אח כגיגי. זה חשוב מאוד. יש יסוד של כפייה,
של יסוד של עבד.
אבל אנחנו כבר עברנו כיתה.
אנחנו כבר בן זוג,
כנסת ישראל בת זוג של הקדוש ברוך הוא.
אנחנו כבר עלינו לדרגה מאוד מאוד גבוהה, אנחנו עם של נביאים, אם לא נביאים הם אז בני נביאים.
אנחנו רוצים לגלות את היסודות האלה הרוממים,
מה שבהנפי שלנו יותר.
זה מעניין מה שאתה אומר, זה שהם מבעטים בסוכה, זה אומר אולי שהיסוד שלנו לא רלוונטי, וזה הפוך.
אנחנו באנו ללמד אותם אמונה.
הרי הנבואה זה רק פה, לא הייתה נבואה באף מקום בעולם,
חוץ מאשר פה.
אז יש לנו פה שיעור תורה ללמד אותם,
שיש קשר בין היסוד הטבעי של החיים
ליסוד האמוני.
מתי? כשאתה מוכן להיות בצער, להיות בחסר,
לא להתפחד מהחסר.
מה עשו בעצם עובדי עבודה זרה או הנצחות או לא משנה מה?
מילאו את יסוד החסר בכל מיני סיפורים.
שהוא עכשיו,
היא נכנסה להיריון בגלל שהעלתך עם הקדוש ברוך הוא לעשות ילד.
כלומר שטויות, סיפורי ילדים באמת, דברים מפחידים.
ושהוא עכשיו מת
כדי לכפר על כל העוונות של כל הזה,
מה זה כל הבלוף הזה?
שיש איזה מקום של צער, של מקום של קושי,
פו, מכניסים סיפור, לא קשור לכלום,
שבעיקר הופך אדם למושחת. כי אם הדת שאני מאמין,
זה דת שכל הצער זה הוא שמת שמה והוא לקח את כל העוונות שלי, אז מה?
בקיצור, בעם ישראל אנחנו בריאים בזה, האמונה היא בריאה.
כי אמונה שנושאת את המציאות,
היא חיה את המציאות, היא לא מספרת סיפור שמלביש על המציאות הכואבת.
אלא אמונה היא אמונתך בלילות, היא מאפשרת לילה, היא מאפשרת גלות אלפיים שנה, לחזור ובליינר,
טפו טפו, זה עם מדהים.
טוב, שבוע טוב,
טוב, שבוע טוב,
