אנחנו ממשיכים בחפץ חיים.
אסור לגנות את חברו, לספר עליו מידות מגונות
שיש לו.
כגון שראה עליו שנתגאה או כעס בדבר שלא כהוגן,
או שראים מידות מגונות,
זה ודאי גנאי גמור.
ואף שהוא רואה, זה אמת, הוא רואה שהוא כועס.
אפילו שהוא רואה אותו כועס הרבה פעמים.
מישהו כאן כעס פעם,
פעם אחת, אני זוכר,
כמו משה רבנו.
אבל ראיתי שהוא כועס.
אסור לספר את זה.
מדוע? הוא מסביר, הוא מנמק מדוע אסור לספר את זה.
מי יודע אם לא עשה תשובה?
בסדר, היית אותו כועס. אולי אחרי שהוא עשה תשובה, התחרט, הצטער על הדבר הזה.
וליבו מר לו על המידות הרעות האלה.
אפילו אם הוא רואה עליו שהוא אורגן באותן המידות הרעות,
ואין ליבו מר עליהם כלל,
אף על פי כן אסור לו לכו להליג עליו.
אולי אינו יודע את כל מיני איסורן.
כי באמת זה אנו רואים בחוש כמה אנשים, אפילו בעלי תורה,
שהם כעסנים.
הם לא יודעים שזה אסור. התרגלו.
הדבר, ההרגל נהפך לטבע, אבל הכעס זה חלק מהחיים.
יכול לקרות דבר כזה?
יכול?
אז הוא לא ידע שזה אסור.
הוא התרגל לכוס.
הוא לא ידע שזה אסור.
שאין מחזיקים המידות הרעות האלה לאיסור גדול כל כך כמו שהם על פי האמת המתבונן בהם בכתובים.
רק לדבר שאינו הגון סתם.
הוא לא מייחס איזו חשיבות לאיזשהו כועס כל הזמן.
צריך להעיר לו ולהסביר לו
שזה אסור.
ואם היה יודע את חומר איסורם כמו שאם אפשר, היה מתחזק בכל כוחותיו שלא לעבורו עליהם.
אם כן, צריך מאוד להיזהר.
לא לדבר בגנותו של אדם,
לקחת בחשבון שאדם זה יכול לעשות תשובה,
או שהוא לא יודע שזה אסור הדבר.
אז שהוא בא למכון מאיר.
הוא בא לכאן, אומרים לו, אסור לי כעוס, מה אתה אומר?
חשבתי שזה חלק מהחיים שלי.
זה בסדר.
זה מה שהוא אומר, כדאי לדבר בגנותו של אדם,
בין שהוא כועס פעם אחת, בין שהוא כועס כל הזמן,
לא לדבר אליו בגנותו.
לא לדבר אליו בגנותו.
