שלום וברכה.
אנחנו ממשיכים בלימודנו היקר והמרתק בספר דרך השם לרבנו הרמחה לזכותו הגן עלינו אמן.
השיעור לרפואת עושר רפאל בן קרן ליאת ושלמה הגור בן רות.
ואנחנו בספר דרך השם בחלק רביעי,
פרק ד' פסקה ח', כמובן.
פרק ד'
פסקה...
כן, הנושא של הפרק בכללו קריאת שמע.
מה הפעולה של קריאת שמע בעולם?
ראינו מספור דברים, הכרזת אמונה, קבלת עול מלכות,
השפעה
על כל העולמות,
כל זה קשור ליד שמע בפסוק הראשון.
שמע ישראל, השם אלוהינו, השם אחד,
שאפשר להרחיב עליו הרבה מאוד.
יש ספר שלם של הרב מנחם מנדל קשר על הפסוק שמע ישראל.
זה ספר דשאמן.
כל מה שכתבו,
יש לפחות נגיד באופן פשוט
משהו כמו שמונה עשרה פירושים על דרך הפשט,
קודם כל, לפסוק שמע ישראל.
זה פסוק לא פשוט בכלל.
רבי אברהם סבא.
רבי אברהם סבא בעל צרור עמו.
מכירים?
לא מכירים?
רגע, רגע.
רש"י, שמעת?
טוב, בסדר, בסדר.
טוב, היה ממגורשי ספרד יהודי בשם רבי אברהם צבא,
שעבר כל מיני תלאות בגירוש ספרד, זה פשוט נורא מה שקרה לו,
לקחו את הילדים שלו לשמד,
אשתו מתה, הוא עצמו כמעט טבע בים, קיצור, הרבה צרות.
כשהוא יצא מהצהרות הוא החליט לכתוב פירוש על התורה בשם צרור המור.
כן, שעל פי הפסוק,
צרור המור דודי לי, שאף על פי שמצר לי וממר לי,
דודילי.
ויש לו שאלה לגבי פסוק שמע ישראל.
הוא גם שם דן הרבה באופנים השונים איך להבין את הפסוק.
בסוף מגיע למסקנה שהתורה מסרה בידינו משפט אחד שבו
היהודי יכול לבטא ברגע אחד את כל עולמו הפנימי.
במיוחד אם הוא צריך למשל למות על קידוש השם, שזו סוגיה שהייתה אקטואלית מאוד בימיו.
עכשיו מה,
בסדר, שמע ישראל, מה עם השאר?
ואהבת את השם אלוהיך וכו',
ואומנם שאר הפרשיות,
למה היא שאר הפרשיות? כן, ואהבת,
והיה עם שמוע, ויאמר, בשביל מה כל זה?
ואומנם שאר הפרשיות, הנה אני קורא פסקה ח', כן, בפרק רביעי של חלק ד',
ואומנם שאר הפרשיות, הנה הם השלמת זה העניין, ונכלל העניין בשלושה עיקרים, והם
קבלת עול מלכותו ואהבתו,
שזה הפרשה הראשונה,
שתיים, קבלת עול מצוות,
שזו הפרשה השנייה,
וזכירת יציאת מצרים, שזו הפרשה השלישית.
כן, שהם כולל בעצם התפרטויות של אמונת הייחוד.
כן, האהבה, המצוות ויציאת מצרים.
כן,
לא כתוב ויהיתם קדושים,
בוורשה השלישית.
אה, ויהיתם קדושים ולא איכם, כן.
אבל איך? על ידי זכירת יציאת מצרים. הרי ההלכה דנה, למה בכלל תיקנו את הפרשה השלישית?
כי יש מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום.
ושמה מוזכרת יציאת מצרים. עכשיו נשאלת השאלה,
מה זה אומר?
זה אומר שהזירה של התגלות האלוהות זה ההיסטוריה.
היה אפשר להגיד,
האלוהים מתגלה בעשייה הדתית הפרטית.
כן? יש אלוהים בליבי.
כן? שזה דבר חשוב.
השאלה היא, האם זה הזירה
העיקרית של הקדוש ברוך הוא?
התשובה היא לא.
הזירה העיקרית זה ההיסטוריה.
הגיאוגרפיה? זהו, אז זה פה אתה שואל שאלה מעניינת.
יש הלכה שאומרת שצריך לסמוך גאולה לתפילה.
מה זה לסמוך גאולה לתפילה?
הברכה האחרונה של קריאת שמע
מסתיימת במילים געל ישראל.
זה שייך לקריאת שמע, זה לא קשר או לתפילה.
התפילה מתחילה ב"אדוניי שפתיי תפתח".
אומרת הגמרא,
חשוב מאוד לסמוך גאולה לתפילה.
השאלה, למה?
הרי בימי קדם לא סמכו גאולה לתפילה.
הרי כתוב במפורש,
היה עומד בראש האילן או בראש הנדבך והגיע זמן המקרא,
קורא.
זאת אומרת, אדם עובד על העץ,
ופתאום מגיע הזמן של המקרא.
מתי זה זמן המקרא?
לא!
עלות השחר.
עלות השחר.
פתאום הוא... מה?
אה?
טוב, זו שאלה בדיוק מתי זה.
אבל זה ברור שזה די מוקדם.
זאת אומרת, זה בן אדם שבעצם עובד בלילה.
הוא עובד בלילה כי זה זמן נוח, לא חם מדי.
הוא יכול לעבוד על העץ או על הנדבך בזמן שיש חושך.
מה?
אפשר לעבוד בחושך, תאמין לי.
יש גם אפשרות להביא פנס.
כן, גם היו פנסים בימי קדם, היה לפידים, דברים כאלה.
עכשיו, מגיע הזמן של המקרא, קורא.
איפה הוא קורא? בראש האילן.
הוא לא צריך לרדת.
אחר כך מגיע זמן התפילה,
שזה מתי?
והנצח אמה,
יורד ומתפלל.
כמה זמן עבר בין שניהם?
יכול להיות שעה שלמה.
כן? הרי,
אז זאת אומרת שבימי קדם לא סמכו גאולה לתפילה.
וקרה פתאום משהו בימי רבי יוחנן, זה בגמרא,
שגרם לחכמים לומר, מכאן ואילך כולם סומכים גאולה לתפילה.
מה שגורם לדבר קצת לא נורמלי, אנחנו קוראים את קריאת שמע למי שמתפלל בהנץ,
הרבה אחרי עלות השחר.
לפעמים שעה שלמה אחרי עלות השחר, למרות שכבר הגיע זמן המקרא.
הדבר הזה גורם לכל מיני בעיות, האם מותר אז לעסוק בכל מיני מלאכות או לא.
עכשיו,
זה כדי לענות על השאלה שלך, כן?
מה בעצם גרם לדבר הזה?
בזמן שבית המקדש היה קיים,
מיהו אלוהי ישראל?
אתה שואל, כל אדם בעולם, רומאי, פרסי, יהודי,
למי היהודים מתפללים?
תשובה,
למי שמשכין את שכינתו במקדש בירושלים.
כלומר, יש כתובת גאוגרפית,
אתה יודע איפה אלוהים.
אלוהי היהודים, זה הוא שם בירושלים.
זה מה שכתוב בהצהרת כורש.
הוא האלוהים אשר בירושלים.
נחרב המקדש,
כבר אין יותר נקודת ייחוס.
ואז ההכרה האמונית עוברת למרחב אחר לגמרי,
למי שבעבר גאל את ישראל ובעתיד יגאל את ישראל.
זאת אומרת, הממד ההיסטורי מתחיל להיות משמעותי.
בוא נגיד את זה ככה, בזמן בית המקדש,
הקדוש ברוך הוא אלוהי ההווה,
בזמן הגלות, הקדוש ברוך הוא אלוהי העבר והעתיד.
וזה ההבדל בין
שיטתו של הרמב״ם ושיטתו של רבי יהודה הלוי.
רבי יהודה הלוי מדגיש את מה שאמרתי מקודם,
שהזירה של התגלות האלוהות זה הממד ההיסטורי.
הרמב״ם מדבר על הקדוש ברוך הוא בתור נשיא הכבוד או נשיא הקוסמוס בכלל.
זאת אומרת, הוא פוגש את הקדוש ברוך הוא דרך ההווה,
וזה מסיבה פשוטה שרבי יהודה הלוי חי בזמן הגלות,
והרמב״ם
בזמן המקדש,
לפחות מנטלית.
בסדר?
איך אני יודע שהרמב״ם חי בזמן המקדש מבחינה מנטלית?
הלכות את הפסח,
נכון? ליל הסדר, אומר הרמב״ם,
כשגומרים כוס שנייה,
לוקחים את המצות, מברכים שתי ברכות, המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה,
ואז מביאים את הקורבן גם של חגיגה וגם של הפסח, מברכים אשר קידשנו ומסותיו יצוינו על אכילת הזבח, ואחר כך אשר קידשנו ומסותיו יצוינו על אכילת פסחים,
ואם בית המקדש איננו קיים, ממשיך עם המרור.
זאת אומרת שלפי הרמב״ם המצב הנורמלי זה המצב המקדשי.
אז לכן ההערה שלך היא נכונה,
רק היא נכונה בזמן שבית המקדש קיים.
טוב,
בזמן האבות,
לא יודע אם הם שמחו גאולה לתפילה.
לא, אני אגיד לך משהו, האבות הן מחוץ להיסטוריה.
כי מה זה
להיות אב?
זה אב של בן.
זאת אומרת, האב חי עבור
איזשהו גורל שיתקיים רק בזרעו ולא בו.
יוצא שלהיות אבות זה להיות מחוץ להיסטוריה.
בסדר?
טוב.
ולכן גם אם לא קיבלו תורה וכל מיני דברים. מה אתה אומר?
אה, זה בדיוק השאלה.
אז זאת אומרת,
קבלת הוד מלכותו ואהבתו זה הדרך הנכונה. זאת אומרת, זה הנצחי, בסדר?
ברגע שאני יורד מהנצח,
יש לי עשייה וזיכרון.
העשייה זה קיום המצוות,
והזיכרון של ההיסטוריה, בסדר?
זה הסדר.
זה מחייבת להיות מציאה שנייה. הפרשה השנייה היא תיאור המציאות של האדם של בדיעבד.
אם שאתה...
לא, השאלה אם זה רק בימים או גם בלילות.
בסדר?
טוב.
הפרשה הראשונה בה התכוון האדם להתחזק באהבתו יתברך בכל תנאי היעד, דהיינו,
וכל ליבב חופכו נפשך וכל מאודיך,
ולהמשיך הערת קדושתו יתברך ועול מלכותו יתברך לבניו,
ולכל צאצאיו,
והיינו לשינן אתם לבניך.
ולתקן בכל בחינת מצבו של אדם, דהיינו בשבתך וביתך ובלכתך בדרך, ולתקן בזה בחינת הבית שלו, והיינו כתבתם על מזוד ביתך ושעליך.
כלומר, זה האדם השלם.
האדם, איך אומר הרמב״ם, אינו אוהב את השם,
אלא בדעת שידעהו.
ולפי הדעת תהיה האהבה,
אם מעט-מעט, ואם הרבה-הרבה.
לפיכך,
צריך שיחוון האדם, לא, סליחה,
שיתעסק, אני לא זוכר בדיוק את הביטוי, האדם בדעות ובחוכמות המודיעות לו את קונו,
כפי שביארנו בהלכות יסודי התורה.
נכון? כך כותב הרמב"ם.
כלומר, אדם השלם הוא אדם שבנצח
שייך אל האלוהות, גם בשכלו, גם ברגשותיו,
גם בבניו ובביתו.
זה בעצם הפרשה הראשונה.
אחר כך
מקבל עליו עול מצוות
ב"והיה עם שמוע".
הרי אם שמוע תשמעו, אל מצוותיי.
מה עם פרשה ראשונה? יש שם מצוות?
לא, זה לא מצוות.
נכון, כתוב, וכתבתם על מצוות ביתך וכו',
אבל שמה זה לא מתואר בתור מצווה.
זה מתואר בתור התנהגות מתבקשת מזה שאתה מכיר שהשם אלוהינו הוא השם אחד.
אם אשם אחד,
לא ייתכן שלא תקיים ואהבת.
זה הולך ביחד.
האהבה היא תולדה של הידיעה.
מה שאין כן,
בפרשה שנייה,
מדובר באדם שיש לו כבר ריחוק מן האלוהות,
ולכן אצלו האהבה איננה דבר המובן מאליו, איננו דבר ספונטני.
ולכן צריך גם לתת לו פרסים,
סוכריות.
אם שמעתי שמואל מצוותיי,
אז יהיה מה לאכול,
ואספת לגניך,
יהיה לך טוב,
ותירושך וישרריך, תוכל גם לשתות יין,
להתעדן בשמן, אה,
כדאי.
ואם לא, דרבאלק, אתה תצא לגלות, לא כדאי לך.
כן, למען ירבו ימיכם ומלכם. אז זה בעצם האדם של בדיעבד, שההכרה שלו צריכה להתעורר.
אז זה משנה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות, ויהיה עם שבוע, ואחר כך מזכיר
יציאת מצרים ופרשת ציצית. והאין? למה צריך להזכיר את יציאת מצרים?
כי הנה יציאת מצרים היה תיקון גדול,
שנתקנו בו ישראל ונשאר הדבר לנצח.
והיינו,
כי מאחר
חטאו של אדם הראשון נשאר האנושיות כולו מקולקל כמו שנדבר בחלק א',
והיה הרע מתגבר בחולו עד שלא היה נמצא מקום לטוב שיתחזק כלל.
ואף על פי
שנברר אברהם אבינו עליו השלום להיות הוא וזרעו להשם נבדלים מכל האומות,
אז מה אתה אומר שהיה כזה חשוך?
יש פחות משפחת אברהם?
אז הנה עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחינת אומה שלמה ולזכות לעטרות הראויות להם מפני הרע, שהיה מחשיך עליהם, ואז זו אמה ראשונה שלא יצאה מהם עדיין.
זאת אומרת,
זה לא היה פשוט למשפחה הזאת להחזיק מעמד במשימותיה מול כל הרוע העולמי.
וזה המצב
של אז.
הרמב״ם, מורה נבוכים,
אומר מה ההבדל בין תורת אברהם לתורת משה?
מעניין, לא? שאלה טובה.
אומר הרמב״ם, התורת אברהם הייתה קריאה חלושה.
כלומר, אברהם אמר, בואו תאמינו בשם,
תזבחו לשם, תעזבו עבודה זרה.
יש אנשים שהשתכנעו.
ואילו משה ציווה, תראו את ההבדל המהותי בין תורת אברהם לתורת משה.
ציווה להרוג עובדי עבודה זרה.
זה ההבדל, הורגים.
אם אתה הורג, תרציני.
זה אפשרי רק, למי יש סמכות להרוג?
למלך, למדינה.
המדינה יש לה סמכות להרוג, סתם ככה לא הורגים.
זה המעבר אם כן מן הדתי אל הפוליטי.
או אם תרצו מהקדושה הפרטית
לקדושה הכללית, קדושת הכלל.
משה רבנו הייתה לו מדינה, לא הייתה לו טריטוריה.
הייתה לו מדינה, הוא היה מלך של מדינה שהולכת במדבר.
אגב, זה דבר שהיה מצוי הרבה בעמים הקדמונים. למשל הגותים היה להם מלכים ולא הייתה להם טריטוריה.
כן, טוב,
אז כן, אז ודאי, ויהי בישורון מלך, מלך אומרים חז"ל זה משה.
ואז הוא אמר, ראשונה שוב,
ועל כן הוצרח שיגלו למצרים וישתעבדו שם,
ובתוך השעבוד הגדול יצורפו כזהב בתוך הכור ויטוהרו.
והנה כשהגיע הזמן הראוי,
חיזק האדון ברוך הוא את השפעתו והערתו על ישראל,
וחפה את הרע לפניהם והבדיל אותם ממנו ורומם אותם מן השפלות שהיו בו
והעלם אליו ונמצאו גאולים מן הרע, גאולת עולם.
אז מה, תגיד, אבל בכל זאת היהודים עושים רע?
נכון, אבל החותמת של הטוב שהוטבע בהם מיציאת מצרים לא נמחקת.
ומשם והלאה הוקמו לאומה שלמה דבוקה בו יתברך ומתעתרת בו.
המהר"ל שואל,
ומה תאמר על הדורות החוטאים?
אומר המהר"ל, אה, כמה דורות חוטאים כבר.
כן? מדי פעם יש כמה דורות של חטאים,
אבל באופן כללי, לאורך ההיסטוריה, עם ישראל הוא העם
שדבוק בשם.
הכוונה, הכניע אותו.
כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.
למי אומרים את זה?
לדור שמצטער שהמקדש לא בנוי,
אם לא אכפת.
כן?
אז זה כמו עם החירות, כן?
בסופו של דבר, אתה אומר, תראה, זה כאילו שהחרבת את המקדש. מה, באמת?
זאת אומרת, זה חשוב לו המקדש.
והנה, זה תיקון שנתקן לעולמים כמו שהתבאר,
כל הטובות שהגיעו ושמגיעים לנו, כולם תלויים בו.
ועל כן, נצטווינו לזכור אותו תמיד,
ולהזכירו בפינו, שעל ידי זה מתחזק התיקון ההוא עלינו,
ומתאמץ האור בנו, ומתמיד בנו התועלת הנמשך מן התיקון ההוא.
זאת אומרת,
לכן גם כל יום קוראים את שמה.
זה תרגול, כן? שמטמיע בתוך ההכרה שלנו את כל הקניינים
שדיברנו עליהם עד עכשיו.
האם אני יכול לחזור על כל מה שהפסקה הזאת אומרת?
כן.
הפסקה אומרת שמקבלים עול מצוות בבעיה עם שמוע,
ואת יציאת מצרים זוכרים בפסקת ויומר,
ולמה זה חשוב יציאת מצרים?
כי זה ההתחלה של ההתגברות על הרע, ולמרות שהייתה כבר התחלה של התגברות על ידי משפחת אברהם, אבל לא היה להם כוח של לאום,
ולכן היה צריך להמתין עד יציאת מצרים, שאחרי הזיכוך שעברנו בשעבוד מצרים, הזדככנו ויכולנו להיות לעם השם הדבק בשם.
ולכן שלושת הברכות האלה,
שלושת הפרשיות האלה שאנחנו קוראים בכל יום ויום,
הן מטמיעות בה נולד ולעולמי עולמים את הקניינים האלה.
זה בדיוק מה שהוא אמר, לא הבנתי מה היית צריך שאני אחזור על זה.
טוב,
מה,
יציאת מצרים היא רומזת לנושא הגיאוגרפי, למה?
לא הייתה גיאוגרפית, יציאת מצרים הייתה יציאה מהגיאוגרפיה,
נכנסנו אל המדבר,
אל מקום שהוא לא מקום, אל מקום שהוא כלום.
המטרה כן, אבל בסופו של דבר, המטרה היא לקיים את האבטחה אל האבות.
אבל יציאת מצרים, אדרבה, היא דגם,
מאוד קלאסי של תלישות מוחלטת.
מי השבט שעומד באמצע המחנה בזמן המדבר?
לוי, נכון?
לוי זה התלוש,
כן? הוא לא שייך לו לאריסטוקרטיה הכוהנית ואין לו נחלה בארץ.
אז מה הוא? לופטמנץ', כלומר, איש אוויר.
זה המצב של עם ישראל במדבר.
מה שאין כן,
והוא מוקף בארבעה מחנות, דן, ראובן, יהודה ואפרים, נכון?
ארבע השבטים, דן, יהודה, ראובן ואפרים, בארץ ישראל מקיפים את איזה שבט?
בנימין.
בנימין, מי שיש לו שייכות אל האדמה.
בסדר?
אה, כי הוא היותר אציליס.
מה? לכהן?
הכהן יש לו, אפילו מקבל חמישה שקלים על כל בכור, מה?
זה חמישה סלעים, זה מאה גרם כסף.
ששש, זה המון.
כן.
כן, אפשר לדבר על כל המתנות וזה. מה שהלוי בהגדרה הוא יותר מסתובב בין הערים שם,
באשר הוא שם.
חשבתי שפוינט זה כאילו חוסר זה משרד החינוך,
פרופסורים, זה כאילו הם גאורים.
כן, ברור שהם מורים, אבל הם גם, איך כתוב?
שהיו כהנים,
היה להם יהירות,
כן, יהירות, כלומר הם סנובים כאלה, פיצרים.
שהיו נוהגים
סלסול בעצמם.
סלסול לקומה פאר, כן, התהדרות.
כן, מה?
זאת המטרה.
המטרה היא להגיע לארץ.
אבל אפשר בדרך להתמכר לזה, להתמכר אל המדבר, וזה חטא המגלים.
אה!
מה?
על מה אתה מדבר?
בפרשה ראשונה מוזכיר את ארץ ישראל?
זה, כי שם מוביל אותנו לאנגל האנגלית.
מה, איפה? בתורה?
מה פתאום?
סתם, טוב,
פסקה י"א.
והנה חז"ל חיברו לעניין הזה הברכות של קריאת שמע.
מה?
אה, יו"ד?
טוב, יאללה.
ואולם עוד תיקון אחד נכלל בכלל קריאת הפרשיות האלה, והוא
לתקן האדם כל פרטי וכינותיו, באור ייחודו יתברך,
וכן לתקן בו כל פרטי הבריאה.
טוב, פה זה מאוד מעניין מה שאומר כאן הרמח"ל,
המשפט לכאורה פשוט אבל הוא מסתיר פה משהו,
אני אסביר למה.
הוא אומר,
למדנו,
יש קבלת עול מלכות שמיים, קבלת מצוות,
יציאת מצרים, נושא אחרי נושא.
כל נושא עומד בפני עצמו.
אבל האם יש גם דבק שמחבר את שלושת הנושאים ביחד?
התשובה היא כן,
וזה הייחוד, ייחוד השם.
וזה חלק משיטתו המיוחדת של רמח"ל בקבלה בספר סוד הייחוד,
שמעבר לכל המדרגות שחכמי המקובלים מדברים עליהן, יש גם הערה כללית
של ייחוד השם שחודרת דרך כל המדרגות.
וזה נמצא גם בזה, הרמז לכך הוא שיש מספר
ברור של מילים לשלושת הפרשיות ביחד, והוא רמ"ח.
יש 248 מילים כנגד
רמ"ח איברים של האדם.
כלומר שהכל זאת יחידה אורגנית אחת.
וזה מה שהוא אומר כאן, ואולם עוד תיקון אחד נכלל בכלל
קריאת הפרשיות האלה, והוא
לתקן האדם כל פרטי בחינותיו באור ייחודו יתברך,
וכן לתקן בו כל פרטי הבריאה, וזה כי הנה כלל בחינותיו של אדם הם רמ"ח,
והם רמ"ח איברים שלו.
ואולם חלקי הבריאה גם כן,
לפי כוננויותיהם, הם רמ"ח,
בהקבלה לרמ"ח איברי האדם.
כלומר, אם תסתכל בכללות העולם, תמצא 248 חלקים לעולם.
רגע, ואלו,
ואלו צריך שיתוקנו, ואור ייחודו יתברר, וזינגן ורמך תיבות
שבקריאת שמע.
מה אתה אומר?
למה זה רק משתלם עם שלוש אותיות,
עם שלוש מילים של השם אלוהיכם אמת.
הוא לא מדבר על זה, אז אני לא יודע מה הוא חושב על זה.
אם הוא היה מדבר,
לא, הוא אומר רק רמך,
שעשה את זה המסגרת.
זה מה זה, הרי, מה זה מצוות עשה? מצוות עשה זה מילוי.
מה זה מצוות לא תעשה? אל תעשה קלקול.
זה משהו אחר. מה?
והנה,
מה?
חלקי הבריאה, כן? אז הוא לא מסביר איך.
אבל אם תלמד את סתרי התורה, אתה תבין שכללות המציאות כולה זה 248 חלקים.
איך?
לא יודע.
י"א.
והנה חז"ל חיברו לעניין הזה הברכות של הקריאת שמע.
כן, יש לנו בבוקר שתיים לפניה ואחת לאחריה,
בערב שתיים לפניה או שתיים לאחריה.
נכון?
אז למה צריך את הברכות האלה?
נעימה, לא יכול לקרוא את שמע בלי ברכות?
התשובה היא,
בלי הברכות לא תבין מה שאתה אומר.
למשל, אתה אומר, השם אלוהינו, השם אחד.
אחד? איך הוא מאחד?
איך הוא אחד?
הוא אחד בין יוצר המאורות ל"הבוחר בעמו ישראל באהבה".
כי יוצר המאורות זאת ברכה על הסדר הקוסמי של המציאות, גם של המלאכים,
גם של כוכבי הלכת,
גם של ההיסטוריה, של המלחמות וכדומה, כל זה כלול בברכה הראשונה.
וזה די דומה למה שחכמי הקבלה קוראים עיגולים,
אבל יש גם התגלות היושר,
זה דבר השם אל עם ישראל, התורה.
ולכן, אפשר לומר, זה שני עולמות שונים.
או שאתה מכיר את הקדוש ברוך הוא דרך המאורות,
או שאתה מכיר אותו דרך התורה, תחליט.
אז יש חיבור שמא ישראל השם שנותן את התורה.
אלוהינו שיוצר את המאורות, השם אחד ואותו עניין.
צריך חיבור של אחדות בתוך הנפש.
זה מה שאומר כאן.
הנה חז"ל חיבור לזה הברכות,
בעניין הזה הברכות של קריאת שמע וזה. כי הנה בכל יום מתחדש כל המציאות כולו מלפניו יתברך.
וזה בשתי בחינות. אחת, מבחינת הקיום וההתמדה.
שהנה מתחדש השפעה בקול להתקיים ולהתמיד על מציאותו.
והשנית, כי הנה כל הימים ממאה ששת אלפי שנה,
הנה הם גזורים ועומדים מלפניו יתברר בבחינת
הערות והשפעות מציאויות ומצבים המצטרחים לעולם,
שישנים הסיבוב הנרצה ויגיע אל השלימות.
זאת אומרת שיש לנו הערה סטטית והערה דינמית,
ונמצא כל יום בחינה חדשה ממש.
והבחינה היא מתחדש כל המציאות כולו, ועל זה נאמר מחדש בטובו בכל יום ותמיד.
בכל יום, מעשה בראשית,
הנה על השורש הזה תקנו הברכות האלה והשבחים על כלל הבריות כולם, שהם מתחדשים יום ביומו.
והנה כלל הבריות האלה מתחלק לשניים, האחד
כל בריות העולם התחתונים והעליונים,
והשני כלל מין האנושי.
והיינו, ישראל שהם מן האדם באמת.
כלומר, יש הטבע והאדם,
התוכיות של האדם זה ישראל, אתם קרואים אדם.
והנה על סדר זה סידרו ברכה ראשונה בשבח כלל הבריות ופקידיהם,
והם הבריות למטה
והמלאכים למעלה, כל אחד בסדריו,
וכללו בזה עניין היום והלילה והמאורות המושלים בהם.
שנית,
בשבח על עניינם של ישראל והאהבה שאהבם והקירוב שקרבם
תודה לעבודתו.
ונכללו בברכות האלה
כל אלה העניינים בדרכים האמיתיים, אחר כך קריאת שמע,
ואחר כך סידרו ברכה אחרת על כלל הניסים הגדולים שעשה לנו האדון ברוך הוא, והעיקר הוא יציאת מצרים בפרטיו ומסודר על פי סודותיו האמיתיים
וכל אבחנותיו.
ממש מברכים בראש הלכה בריאה, אבל אין ברכה על ההרס והפיגלון בעצמו. ודאי שיש.
בעל מלחמות זורע צדקות.
זה בתוך יוצר המאורות.
בסדר?
מה?
יוצר ובורי חושך.
יוצר ובורי חושך.
ברור שיש סביבה. כן, כן, ודאי, ודאי.
אבל זה העניין של בעל מלחמות, אומר הרב קו,
אף על פי שהוא בעל מלחמות,
הוא משתמש במלחמות, הוא צורע צדקות.
כן?
ואז הוא גם בורא רפואות.
הוא מחדש בטובו.
אז כדי לחדש צריך הרס.
כן.
לא, מה זה התחדשות העולם?
התחדשות העולם, הכוונה,
שאם אתה תשאל את הקדוש ברוך הוא ברגע נתון,
מה המוטיבציה שלו לקיים את העולם,
אתה תקבל תשובה שהיא תהיה שונה ממה שהוא יענה לך ברגע אחר.
ולכל שעה יש תתר"פ תשובות.
נכון? כמבואר בנפש החיים בהתחלה,
שיש הרי בכל שעה תתר"פ חלקים,
וכנגד כל חלק וחלק יש צירוף אחר של שמותיו של הקדוש ברוך הוא.
מה זה אומר? צירוף של שמות, הכוונה, המטרה שהוא מציב לו בבריאת העולם.
כשיש בחילת ההווה,
אז זה בתפילה,
אתה עומד לפניו בתפילה, בעמידה.
בעמידה זה אתה עומד, לא הולך.
לכן בימינו אנחנו סומכים גאולה לתפילה, בגלל שיש לנו קושי
להשיג את ההווה.
כי האומר הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדר.
י"ב,
והנה עיקר עניין זה בבוקר.
כן, הרי הברכות הארוכות
העיקריות
זה של קריאת שמע של שחרית.
שאז הוא התחדשות המציאות, כמו שנתבהר,
או, תודה.
ואולם,
בלילה
אינו נוסף עניין בבריאות כולם לפי עניין הלילה.
ואין זה אלא כמו גמר עניינו של היום והשלמתו.
ובבחינה זו, גם כן סידרו ברכות קריאת שמע של הערב,
כפי ברכות קריאת שמע של שחרין.
אך
יותר בקצרה.
הברכות של הערבית קצרות.
כי אינו אלא חזרת הדברים בקיצור, כפי מה שמתחדש בסדרי הנהגה,
נמשך אחר מה שנתחדש ביום.
ועוד הוסיפו ברכה על עניין מנוחת הלילה והשינה בכל בחינותיה,
והיינו ברכת אשכיבנו.
כן, הגמרא שואלת, רגע, איך אתה אומר לסמוך גאולה לתפילה בערבית? הרי יש אשכיבנו.
עונה הגמרא, גאולה אריכתא.
זאת אומרת, יש שני סוגי גאולה. יש גאולה
צרה, יש גאולה ארוכה.
גאולה ארוכה מלווה בסכנות.
ולכן ברכת אשכיבנו ברכת גאולה אריכתא היא כנגד הצרות שיכולות לבוא
בתהליך של לילה.
מה שאין כן כשהיום בהיר אז הגאולה גלויה ואז לא צריך להוסיף את אשכיבנו.
מה?
הברכה עצמה היא ברכת אשכיבנו אמת ויציב בבוקר.
כן היא ארוכה כן אבל ברוך אתה השם געל ישראל זהו.
אגב מה פירוש המילה געל?
גאל, אם זה לשון עבר, היה צריך להיות אשר גאל ישראל,
משה גאל ישראל.
אתה אומר ברוך אתה השם, גאל ישראל.
בדור ה-18 יש לך, ברוך אתה השם, גואל ישראל, זה אני מבין, לפי הדקדוק זה מובן.
מה?
משקל בעלי המטפל. אז זהו, זה ראיון של נחמה ליבוביץ', עליה השלום,
שאמרה גאל ישראל זה כמו על משקל של בעלי מלאכה, נגר, נפח,
סייד,
גאל. גאל מי שאומנותו לגאול.
עכשיו, שמה תגידו קושייה שוב דקדוקית?
לא, גאל זה כוונה מי שזה המקצוע שלו.
כן. עכשיו יכולת להגיד, רגע, רגע.
למשל נגר, אז מתחת לאות הראשונה יש פתח,
ואחר כך יש דגש באות השנייה,
וקמץ באות השנייה.
עכשיו, אז גאל זה בדיוק הפוך.
אלא שהסיבה היא פשוטה מאוד.
אתה לא יכול לשים דגש באלף,
ולכן זה הופך את הפתח לקמץ,
ומכיוון שגאל פה בסמיכות למילה ישראל,
הגואל של ישראל,
לכן הקמץ הופך להיות פתח.
אז כך שאין הבדל מבחינת הכתיב בין גאל כפועל לגאל כבעל מלאכה.
בסדר?
אז כך שהכל מתורץ,
ובסך הכל אני חושב שהדרוש הזה נחמד.
טוב,
פרק חמישי.
זה כבר אנחנו עוברים אל התפילה.
תפילה זה העמידה.
עכשיו למה אנחנו לא נעסוק בזה?
כי אנחנו צריכים בסופו של דבר להתכונן להפגנה.
אז אנחנו צריכים לעצור כאן. שלום, שלום.
::::::::::::::::::::::::::
