שלום וברכה קהל קדוש,
ערב הפגנה שמח.
אנחנו ממשיכים בספר לנבוכי הדור מאת רבנו הקדוש עור האורות הרב קום,
זכרותו יגן עלינו אמן,
פרק כ"ד,
בעמוד 132,
פרק העומד לפני עצמו.
חמישה כוחות כלליים שצריכים להיות מושגחים,
שיהיו שלמים בחיי הכלל והפרד,
ואז יימצא בהם הכוח המתאים להרחקת כל פגע ולהפכת החיים בדרך נכונה.
כלומר, אתה רוצה להרחיק מעליך או מעל הכלל נזק,
ואתה רוצה גם שהכלל או הפרט יצליח.
מה צריך לעשות?
לחזק את הכוחות.
איזה כוחות?
הנה הם.
האחד,
בריאות הגוף והנפש בתור בעל חיים שלם ואלז בחיים.
כלומר,
אם החתול או הכלב
שמח ובריא,
אז למה שאני אהיה פחות ממנו?
גם אני,
אני בהמה,
חיה,
מלבד זה שיש לי נשמה.
אבל בתור בעל חיים,
אני צריך להיות שלם במה שבעל חיים הוא שלם,
בגוף
ובנפש.
בסדר?
טוב.
גם לפרות יש נפש.
לכן יכולה להיות פרה שמחה, פרה עצובה.
לא שמעת?
כנראה שאתה לא בא במגע עם פרות כל כך,
אבל אכן כן, יש פרות שמחות, יש פרות עצובות.
זה אפילו משפיע על טיב החלב.
אפילו אומרים במחלבות שמים מוזיקה קלאסית.
נכון,
צריכים מוזיקה קלאסית בשביל המצב רוח הטוב של הפרות,
ואז החלב הוא יותר טוב.
ביפן נותנים להם דירה.
מאיפה יש להם דירה?
טוב, אז איך בריאות הגוף והנפש בתור בעל חיים שלם ועלז בחיים?
הרי הרבה פעמים אנשים שואלים אותי,
כיוון שחושבים שאני פסיכולוג, זו טעות, אני מיד מכחיש את זה.
אנשים באים לספר לי את הצרות שלהם,
ספקות שיש להם, הרגשות כאלה.
תמיד אני אומר דבר אחד פשוט, קודם כל תהיה שמח,
אחרי זה נדבר.
אם אתה לא שמח,
אתה לא יכול לראות את הדברים במבט רעב,
אתה גם לא יודע אם אתה לוקח החלטות נכונות או לא, אז קודם כל תהיה שמח.
הנה, עד כאן ההיצע הפסיכולוגית
זה 250 שקל היום.
טוב,
השני,
הכוחות האנושיים,
מה שאין לבעלי חיים, הכוחות האנושיים יפותחו כראוי,
שזה רגשי העינוגים הרוחניים, היופי, השירה, הדמיון הבריא,
כן, מה שהיום מכנים בשם תרבות.
כי לא יודעים בדיוק מה זה תרבות, אז אומרים,
תרבות, אתה רואה, אסתטיקה,
וכדומה,
הדמיון הבריא, ובכללם תכונת המידות הראויות להיות נעימות בחבורה כיסוד דרך ארץ שקדמה לתורה,
ביסוד, סליחה, דרך ארץ שקדמה לתורה.
למשל,
אתה הולך ברחוב,
אתה רואה
שכנה, בוקר טוב, גברת מיליבנסקי,
או מועלם, לא משנה,
אתה אומר לה,
מה שלמה, פיצקלה, שמעתי שהייתה לו אנגינה, כן, עכשיו ברוך השם, הוא בריא, יותר טוב,
כן, אה, איזה יופי של מזג אוויר היום, כל מיני קשקושים כאלה, שאינם מוסיפים שום דבר בחיים,
אבל הם חלק מדרך ארץ.
עכשיו, לא מצאנו דרך ארץ אצל בעלי חיים,
אבל יש דרך ארץ אצל בני אדם.
הדרך ארץ כולל גם החוש האסתטי,
שיהיו מוזיאונים, שיהיו כל מיני, תערוכות,
חלק מהפרשת חלל.
אתה מתכוון?
אה, כן, בסדר, לוקחים, עושים מה שזה העתק הדבק.
היום עם AI אתה יכול להרכיב כל מיני סיפורים,
אתה לוקח עשרה מרכיבים,
תהיו יותר נבדלים מזה סיפור.
טוב, השלישי,
רגש הלאומי,
צריך שיהיה מפותח כל צורכו,
כל אחד וחד לפי ערך ומתו צרכיה.
כן, יש אומות שהצרכים שלהן מרובים,
יש אומות שהצרכים שלהן מועטים.
אבל בכל מקרה, רגש לאומי יש.
טיבה ומעמדה להיות לבוער
ונפשו מרגשת בחוש אמיץ ובריא את הטוב לעמו,
וישתוקק באהבה חיה וטבעית להגדיל ערכו והצלחתו של עמו.
זאת אומרת, אתה רוצה שעמך יצביע, חישגשג ומכובד באומות,
שימוגן מאויביו.
ד.
פיתוח הרגש הדתי.
מה זה רגש הדתי?
זה דבר לא פשוט, כי יש הרבה שטויות שמתלווים אליו,
אבל הוא קיים.
שהוא רגש נשגב,
נטוע בנפש האדם מיוצר נשמתו,
כדי להטביע בקרבו את היחס האמיתי שבין האדם לקונו.
בתור היחס הראוי להיות בין יציר ליוצרו,
והוא חובק בזרוע עוזו את כל יסודות החיים והמוסר הכללי והפרטי.
נעשה את הדברים האלה מצויים בעולם כולו, כן? אין לך חברה אנושית
שבה אין כל הצרכים האלה,
גם צורכי בריאות הגוף והנפש,
וכוחות הדרך ארץ,
והכוח של הרגש הלאומי ושל הרגש הדתי. כן, מה שאלתך, אדוני? יש הבדל בין יחס בסין, יחס בסין?
לא.
המילה יחס בסין זה לפי הכתיב בתנ״ך,
בסמך בחז"ל.
בעידן של התחדשות השפה העברית,
הנטייה הייתה לכתוב בסין כמו בתנ״ך,
בימינו בסמך כמו בחז"ל.
על מה אתה שואל? על נפש האדם או יוצר נשמתו?
יוצר נשמתו. כן, נשאלת השאלה מאיפה בא הרגש הדתי באדם.
אפשר להגיד שזה משהו שהוא בטבע החייתי.
יש הרי,
גילו שיש שבטים של קופים
בלב אפריקה,
שכאשר אין גשם יש להם ריקוד מיוחד.
זה ההתחלה של הרגש הדתי.
אפשר להגיד זה בא מהטבע.
אפשר להגיד לא.
זה יכול שיש מרכיב שבא מהטבע,
אבל יש חדירה של הנשמה לתוך הנפש.
למה אני מתכוון?
יש הבדל בין נפש לבין נשמה.
נפש זה מהטבע,
נשמה זה עילאי.
עכשיו, מאיפה זה בא באדם שיש לו לפעמים נטיות עילאיות, מה שנקרא געגוע מטאפיזי? מאיפה זה בא?
אפשר להגיד, זה חדירה,
טפטוף דקדק של הנשמה שלו בתוך הנפש.
כי הנפש בדרך כלל אין לה נטייה כזאת.
למשל, אני תמיד רגיל לומר בשיעורים על התפילה שהטעות הפדגוגית המצויה אצל מורים ללימודי קודש,
זה לומר שהתפילה היא טבעית לאדם. זה הרי לא נכון, כי אני אוהב את הפוך יותר מהסידור.
אלא שההתרגלות
אל בית הכנסת, על מנהגי התפילה, אז זה מתחיל מהסוכריות ועוד כל מיני דברים כאלה,
זה בסוף פותח אותי לטפטוף עליון,
שבא ממקום אחר.
בסדר?
אז זה נאמר, ותרגילנו בתורתך.
והחמישי הוא פיתוח השכל, סוף סוף. הרי מה מיוחד לאדם באשר הוא אדם,
במובן שהוא אדם באמת, זה השכל.
כן, מה את רוצה?
נכון.
האינטליגנציה המלאכותית עומדת לאכול אותנו.
יש אנשים שמזהירים אותנו שזהו, עוד כמה שנים אנחנו נהפוך להיות כלים בידי האינטליגנציה המלאכותית.
אני תמיד אומר שאין מה לדאוג.
כי אם זה נכון,
אז אין מה לעשות.
אז בואו נזרום עם זה.
כן, מה אתה אומר?
כן.
אני מסביר, כן. הרגש הדתי, טוען, לא, אני לא אמרתי שיש הבדל, אמרתי שהמקור של הרגש הדתי,
הרבה פעמים הדתיים אומרים שזה טבעי.
הרב אומר, זה לא טבעי.
זה בא מטפטוף של הנשמה לתוך הנפש.
נו?
לא, לא אמרתי את זה.
טוב.
אה?
אה, יש הרבה שטויות דתיות, כן.
כן, אמונות תפלות וכדומה ועמדות נפשיות שחושבים שהן צדיקיות יותר.
למשל,
קורה איזשהו אסון, חס וחלילה, חס ושלום.
אז שואלים את הנפגעים,
נו, מה אתה אומר?
הוא אומר, זה הכל מלמעלה.
מי אנחנו? אנחנו לא מחליטים.
הדבר הזה הוא חדירה של האסלאם ליהדות.
כן? כלומר, האסלאם אכן אומר שהכל
מכתוב מן ערוע וזהו.
אבל היהדות, אני חושב שהיא אומרת,
דברים תלויים בבחירת האדם,
למשל.
או למשל, שזה נקרא יותר יראת שמיים אם יש לך חוט אדום.
וזה לפי התוספתא מדרכי האמורי.
כי הרי התוספתא אומרת
שמותר לצבוע עץ חולה באדום,
בתחתית,
ואין בזה משום דרכי האמורי,
כי מסמנים את העץ כדי שידעו להתפלל עליו.
אז אם יש עץ חולה וצריך להתפלל עליו, מותר לשים אדום.
זאת אומרת שאם אתה שם
חוט אדום כדי להודיע שאתה חולה ואתה צריך שיתפללו עליך, זה בסדר.
החמישי
הוא פיתוח השכל.
השכל זה האדם, זה מי שיש לו שכל.
לכן האמירה
זרוק את השכל, שפירושה זרוק את השכל,
הנצרות אומרת את זה, וכו' וכו', יש הרבה שטויות כאלה שאומרים,
השכל אויב האמונה.
זה ההפך.
כן? אומר רבי יהודה הלוי,
אנחנו לא נאמין בשום דבר שהשכל דוחהו.
נגמר השכל שם.
זה אפשרי.
כלומר, האמירה במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה. זאת אומרת, אתה מיצית את השכל כמה שיותר, לא דחית אותו.
עכשיו, יש דברים שאתה לא יכול לברר אותם על ידי השכל,
אז מתחילה האמונה.
זה לא שאתה מאמין בדבר שהשכל דוחה.
ברור?
זה לא הפשט.
אתה יודע שזה הפשט.
מתחילה האמונה במה שמעבר לכוח של השכל, נכון.
זאת אומרת, אתה מתחיל מהשכל,
כי יש דברים, למשל, הרמב״ם אומר,
ההוכחה שלפי דעת הרמב״ם אפשר להוכיח שיש אלוהים, כן? זו השיטה שלו בפילוסופיה,
אפשר להוכיח שיש אלוהים.
ולכן מי שלא מאמין באלוהים, לפי הרמב״ם הוא טיפש כי יש הוכחות.
לעומת זה, האם העולם נברא או קדמון?
אומר הרמב״ם, כאן השכל לא יודע להגיד.
אין הכרעה בשכל האם העולם קדמון או העולם מחודש.
לכן אומר הרמב״ם, שם כותב בחלק ב'
של מורה נבוכים, פרק כ"ה, אם אני לא טועה,
אומר,
אם הייתה הוכחה
על פי השכל שהעולם קדמון,
הייתה נופלת התורה בכללה.
ואם היינו יכולים להביא הוכחה שכלית שהעולם נברא,
היינו מבטלים את כל מה שפקרו בו הפילוסופים.
אבל זה כבר שלושת אלפים שנה שמנסים להעביר ראייה לכאן או לכאן, וזה לא יצליח.
אז כאן הרמב״ם יגיד, לכן אנחנו מקבלים את דברי הנביאים.
אנחנו מאמינים בהם, כי הם היו אנשים גדולים וכולי וכולי.
זו המשמעות של איפה שנגמר השכל, שם מתחילה האמונה.
לא,
השכל זה מיוחד לאדם.
השאלה היא, מה מקור השכל באדם?
על זה אפשר לדבר, יש בזה שתי בחינות.
יש השכל הטבעי
ויש השכל האלוהי.
השכל הטבעי זה היכולת, זה כמו קוף משוכלל.
אנחנו קופים משוכללים. איך אנחנו קופים משוכללים? אנחנו יודעים לגנות מחשבים.
הנה, זה לגנות מחשב, זה הקוף יודע לעשות קצת,
אנחנו יודעים לעשות הרבה, אז אנחנו סופר קוף.
כן?
עכשיו, לעומת זה,
יש גם הכרות שמקורן במקור העליון.
למשל, ההכרה המוסרית.
טוב ורע טוב ורע זה לא נמצא בשכל הטבעי זה נמצא בנשמה
ועל זה היה ויכוח
בין האדם לבין הנחש בגן עדן
שהנחש בעצם אמר לאדם אני אתה בעצם רק נחש
ואילו הקדוש ברוך הוא אמר לאדם אתה אדם ולא נחש כן זה כל הנפרד
כן מה?
האדם לא דיבר עם האישה האיש דיבר עם האישה
הנחש דיברתי עם האישה.
מה אתה רוצה לומר? לא הבנתי.
מה, זה קושייה, זה, זה, מה?
מבחינת המצב,
כן, נשמע,
סיפרה זה לימוד תורה שהוא בעצם לא סיפורי קצת.
אני לא הבנתי מה שאתה אומר, לא הבנתי מה שאתה אומר.
לא, לא, לא, זה לא, אני לא מתאר לך, אתה לומד את זה מהסיפור של גן עדן.
לא, לא, גן עדן היה...
יש ידיעות,
שאני יודע שהן אמיתיות,
ואין לי ראייה שכלית להן.
אבל איך אני יודע שהן אמיתיות?
השכל מורה, למשל, בואו ניתן דוגמא.
האם יש לי הסבר שכלי לגמרי מספק לגבי מצוות לחם הפנים?
הרמב״ם כתב שהוא לא מצא.
במורה נבוכים, חלק שלישי,
הרמב״ם אומר, מצאתי הסבר למנורה, למזבח, לארון הברית,
לכרובים, לא מצאתי הסבר ללחם הפנים.
אז נשאלת השאלה, למה הרמב״ם
כותב את הלכות לחם הפנים אם הוא לא מצא הסבר?
כי הוא יודע שהתורה אמת.
ברגע שהוא יודע שהתורה אמת, ואת זה הוא הוכיח,
כיוון שהתורה אמת, אז גם דברים שאני לא יודע להסביר, הם אמת.
זה ברור, זה הכוונה.
אה?
דבר אמר בעצם התורה אמת. לא, שזה נכון שמשה הביא את התורה לבני ישראל,
שיש בה תרי"ג מצוות,
שזה מחייב אותי וכולי.
ולכן, גם אם יש פרט מסוים שאני לא הצלחתי להסביר,
כיוון שהתורה היא אמת, אז גם הפרט הזה הוא אמת.
זו הכוונה.
מה שאין כן, אם היה רק הפרט הזה
ללא כל התורה, אז באמת לא הייתי מקיים.
מה פתאום לקיים דבר שאין לי הסבר בשבילו?
זה העולם הזה, זה מה שצריך להגיד, שאם יהיה הופכה של העולם קדמון,
אז זה פוסל את כל התורה.
איך בעצם הרמב״ם? כי פשוט הרמב״ם אומר, לא ייתכן שהתורה
תצווה על דבר שהוא ההפך האמת השכלית.
למה? כי לפי הרמב״ם,
מי שברא את התורה, הוא זה שברא את השכל.
מסקנה זה אותו הדבר.
אפשר להתווכח עם הרמב״ם, יש דעות אחרות, כן?
וקודם כל הרמב״ם, יש לו הנחת יסוד,
שאם זה אמת,
אז זה אמת בכל.
אביא לך דוגמה.
יש שאלה האם
לפי התורה,
אלוהים יש לו גוף או אין לו גוף?
נכון?
זה דיון.
מה המסקנה אגב?
אין לו גוף.
מאיפה יודעים?
יש בזה ג' שיטות.
שיטת הרמב״ם,
שיטת ספינוזה, להבדיל,
שיטת רבי יהודה הלוי.
עכשיו, למה עשיתי אותה בסדר הזה?
הרמב״ם אומר,
ברור שהתורה לא מלמדת שהאלוהים יש לו גוף, ברור שאין גוף.
למה? כי השכל דוחה את זה, שיש לו גוף,
מסכנה גם התורה אומרת את זה.
ספינוזה אומר, איזה מין דבר זה.
קודם כל תוכיע מהטקסט,
שמחבר הטקסט שובר שאין לו גוף,
ויכול להיות שהמחבר אומר משהו נגד השכל.
לכן אומר שפינוזה,
לפי התורה אין לאלוה הגוף, כי מהטקסט עצמו זה מוכח.
והוא מביא פסוקים כדי להוכיח שלפי מחבר התורה אין לאלוה הגוף.
עכשיו, מה זה היסוד של הוויכוח בין הרמב״ם לבין שפינוזה?
כי לפי שפינוזה התורה היא לא מהשמיים,
אז היא יכולה להיכתב על ידי טיפש.
אבל מכיוון שבמקרה המחבר הזה אומר כמו השכל, אז נקבל את זה.
מה אומר רבי יהודה הלוי?
הוא אומר, זה שאין לאלוה הגוף זה מוכח,
גם מהשכל, גם מהפסוקים.
והוא מביא ראייה מהפסוקים, ראייה מהשכל.
בסדר? טוב.
מה אתה מתכוון צורך שעה?
מה?
הנביאים, השמיים,
הארץ, הטום הזה, כל מיני דברים שאומרים. יש, יש ביטויים בצל הנביאים, כן, שלכאורה אומרים ההפך.
כן.
ביטוי הנביאים, זה לא כזה מה המסקנה תהיה אם אדם יחשוב שיש לו גוף או אין לו גוף. אתה שואל מה זה חשוב לדעת אם יש גוף או אין לו גוף?
כן.
כך שהצורך נשאר ויכול בגלל הנצרות שהיא... יכול להיות שזה בגלל הנצרות, יכול להיות, כן, כל מיני, יכול להיות, בסדר.
יש מה לדבר על זה, זה קשור למחלוקת עם הראב"ד.
כן. בסדר. אבל לא, בבקשה, לא ניכנס לזה.
החמישים, כן אומר הרב קוק,
הוא פיתוח השכל, דעת העולם והמציאות.
כן, השכל מאפשר לי להכיר את העולם.
למשל, מדי פעם, כל כמה חודשים,
מישהו מתקשר אליי, אני לא יודע אפילו איך קוראים לו,
כדי להגיד לי שהארץ שטוחה.
כי כך מוכח מהגמרא.
אגב, זה נכון.
בגמרא רואים שרוב הסוגיות מניחות שהארץ היא פלטה.
זהו, אז הוא מתקשר אליי עם חוט אדום.
כן, בסדר.
והוא לא מבין למה אני סוגר לו את הטלפון.
טוב, הלאה.
אז אומר הרב קוק, הוא ביטוח השכל, דעת העולם והמציאות.
החוכמות העיוניות,
המעשיות והמופשטות.
עד אשר,
יחוש גם כן צורך טבעי להיות מתענג על דרך החוכמה המופשטת
המדברת על האלוהות וכל העניינים המתלהבים לידיעותיה.
כלומר,
זה שאדם מתעסק במה שאנחנו קוראים תיאולוגיה,
עניינים אלוהיים,
זה אחרי שהוא השתכנע שלשכל יש ערך,
יש תקפות.
למשל,
מקובל לומר ככה,
שהפילוסופיה מבססת
את ה... את הלגיטימיות של השכל האנושי.
אחר כך,
בעקבות זה, התפתחה מחשבה נוספת, מה שנקרא סקולסטיקה,
שזה הפילוסופיה הדתית של ימי הביניים,
שמבססת את הלגיטימיות של היחס של האדם אל האלוהות.
זה מה שהרב קוק אומר כאן.
ויש אחרי זה חוכמה שלישית, תורת הקבלה,
שהיא עוסקת בעולם האלוהי עצמו.
בסדר?
ולכן, זו אחת הסיבות שצריך
איזושהי התפתחות לפחות בגרות של הגיל כדי לעסוק בקבלה,
כי צריך קודם כל לאמץ את הבסיס השכלי. כמו שכותב רבי חיים ויטל בהקדמתו לעץ חיים,
לא כתבתי ספרי זה, אלא בשביל מי שנתפלסף תחילה.
לא במובן השלילי של המילה,
אלא צריך קודם כל לעסוק בבירור השכל הבריא.
כן, בבקשה.
כן, בדיוק.
אז לכן אומר הרב כאן,
על ידי שאדם עוסק בחוכמות,
אז הוא מגיע גם לחוכמת האלוהות.
עכשיו, זה חשוב, כי הרבה פעמים אנשים אומרים, תעזוב אותי מחוכמות העולם,
אני רוצה רק את הדבקות באלוהים.
והרב קוקאר אומר לך, לא, הפוך, קודם כל תעסוק בחוכמות העולם, מתוך כך תגיע לחוכמת האלוהות.
כן.
שלושת החוכמות של אריסטוטלי.
כן, כן, כן, זה ביטוי אריסטוטלי.
איך פעם תעסוק בחוכמות העולם, ואז תעסוק בכ? כי אתה צריך לדעת, לא,
לא, אתה צריך להיפגש עם מה שאתה
בא ומגע איתו ראשוני,
מה שהחושים שלך אומרים.
אתה קם בבוקר, אתה רואה את השמש עולה.
צריך שיהיה לך הסבר, מה זה השמש עולה?
זה יכול להיות, היא שוקעת אחר כך.
הלכה לישון אולי?
מישהו סחב אותה?
כן, אבל זו המיתולוגיה הזאת.
מה?
כן, בדיוק.
לא, לא, לא.
לא הבנתי מה שאלתך.
לא, לא, מי אמר תורה?
כאילו... מי אמר חוכמה.
עכשיו, הדברים האלה הם נכונים,
גם גוי יכול לקרוא את העמוד הזה ברב קוק ולהיזהר אותי.
כן? זה בכלל לא, אנחנו דיברנו על תורה פה.
אגב, יש בהקדמת הרמב״ם למשנה,
הוא מפרש את הביטוי של חז"ל,
שאומר מיום שחרב בית המקדש אינו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה.
אומר הרמב״ם, מה זה ארבע אמות של הלכה?
זה מעשה מרכבה.
זה ממש לא מה שכתוב.
אומר הרמב״ם, ברור שזה מעשה מרכבה. למה?
כי בימי שם ועבר איזו הלכה הייתה בעולם,
ובכל זאת העולם מתקיים.
אז משמע שכשאומרים 400 של הלכה, קבל המעשים הרקבות,
שבזה עסקו שם ועבר.
מעניין, לא?
אה?
יש שום תשובה רגש, אולי,
בשל מיום שחב את המקדש.
בסדר, אז הרמב״ם יגיד מיום שחב את המקדש, זו הקליפה החיצונית של זה.
כן.
יש בזה סלאם?
הרגש הדתי מצוי אצל בני אדם, מה הבעיה?
מה, לסוקרטס לא היה רגש דתי?
דלת הוא כלי להה, אתה אומר.
לא שותף.
כן, כלומר, יש באדם, קודם כל, נורמליות,
שאדם נאמן למסורת של אומתו.
כן, הוא גדל באיזושהי דת,
הדבר היותר פשוט זה שהוא יישאר בדת הזאת.
בסדר?
טוב.
והנה,
כל אחד מבני אדם,
יש לו הכשר טבעי
להיות קונה חלק מחלקי אלה הקניינים הכלליים,
כל אחד לפי מידתו וערכו.
אתה שואל את הרופא, למה הלכת ללמוד רפואה?
הוא אומר, כי אני רוצה רפואת הגוף,
חשוב לי.
מה אתה אומר על
סיוע הומניטרי לעזה?
לא מעניין אותי, אני לא עוסק בזה, אני עוסק ברפואה.
אז אמר הרב,
הנה כל אחד מבני אדם, יש לו הכשרתי להיות, קונה חלק מחלקי, אלה הקניינים הכלליים,
כל אחד לפי מידתו וערכו.
אמנם הבריאות לא תימצא כי אם כשיהיו כל הכוחות הללו נשקלים במערכה הגונה איש לעומת רעהו,
ולא כשישיג כל אחד גבול חברו להיות מתרבה על חשבונו.
כלומר,
נכון, לך יש התמקצעות א',
השני יש לו התמקצעות ב',
אז במקום לריב אחד עם השני, תעבדו ביחד.
כן? זה כמו שזה מזכיר קצת את דברי הרמב״ם בספר פרקי משה.
זוכרים, נכון?
לא מכירים פרקי משה?
פרקי משה זה ספר רפואה של הרמב״ם.
הרמב״ם כתב עשרה ספרי רפואה,
אחד מהם נקרא פרקי משה.
בפרק כה הוא תוקף את גלינוס.
גלינוס,
גדול הרופאים של העת העתיקה,
היה הרופא האישי של הקיסר מרקוס אורדיוס אנטונינוס,
והוא כתב ספרים חשובים מאוד,
שהם היו בסיס כל הרפואה של ימי הביניים.
והרמב״ם,
מתייחס בדרך כלל בכבוד לגלינוס,
חוץ מאשר מקום אחד שבו הוא תקף את משה רבנו, ואז הרמב״ם כותב פרק
כולו אש וגופרית נגד גלינוס.
עכשיו, מה שמעניין, שמע הרמב״ם לפני שהוא תוקף את גלינוס, נותן הקדמה.
והוא אומר, יש אנשים שהתמחו מאוד בתחום אחד של החוכמה,
ולכן יש להם שתי תגובות אפשריות.
או שהם אומרים, רק חוכמתם כדאי ללמוד, וכל השאר זה שטויות,
כי הרי בדברים אחרים, הוא יודע שהוא לא יודע, אז הוא אומר, זה באמת לא חשוב.
או יותר מזה, כיוון שהוא חכם,
רשום בתחום שלו,
אז הוא מביע דעה גם בתחומים שהוא לא מבין בהם.
והמחלה הזאת היא המחלה של גלינוס,
שאין כמוהו ברפואה בימיו,
אבל הוא התחיל לחשוב שהוא גם מבין בפילוסופיה.
ואז הוא נכנס בו.
זה מה שכאן אומר הרב,
ולא כשישיג כל אחד גבול חברו להיות מתרבה על חשבונו. והנה,
היתרון איננו לעולם רע מצד עצמו,
אבל לפעמים יוחש גם כן יתרון בתור דבר רע ומפסיד בערך צירופי,
כגון כשיפרוץ את משקל השיווי על ידי הכרעתו הבלתי נורמלית.
כן? זאת אומרת, אתה אומר,
זה הצבע העגול, הוא צבע מאוד יפה,
ולכן אנחנו נעשה חוק שצריך לצבוע כל דבר בסגול.
בסדר, זה שזה יפה זה לא אומר שאין לו צבעים.
כלומר, כשזה פורץ את הגבול שלו,
אז זה באמת יוצא מן הנורמליות.
אההה.
לא.
זה היה הפוך ממה שהוא כותב.
אתה,
נו, ואז מה?
מה זה, כאילו משהו?
אבל אני לא מבין, אתה מתכחש למה שכתבו בסוף עמוד 132, והנה,
כל אחד בני אדם יש לו הכשר טבעי להיות קונה חלק מחלקי אלי הקניינים הקטנים, כל אחד לפי מידתו וערכו.
לזה אתה לא מסכים.
אתה אומר שהרב קוק לא אמר את זה.
טוב.
אז אכן אומר הרב, הבריאות זה כזה שמשתפים פעולה. עכשיו,
כיוון שלכל אחד יש נטייה יותר לתחום אחד באשר לשני,
אז בואו נעשה שיתופי פעולה,
בסדר?
מה?
לא, הבריאות הכללית, לא בריאות הגוף בלבד,
הבריאות של האדם באשר הוא אדם, כן.
לא, זה קשור לזה, זה קרוב לזה, כן, כן.
אבל פה הוא לא מדבר על המדרגות היותר עליונות, הנבואה וכדומה.
אמנם,
להשיב ולשיווי נמצאים לעולם שני דרכים.
שיווי הכוונה איזון.
שיווי זה איזון.
אמנם להשיב ולשיווי נמצאים לעולם שני דרכים.
למעט את כוח היתרון,
או להגדיל את היתר הכוחות באופן שיהיה היתרון מתאים.
כלומר או שאתה משווה כלפי מטה או שאתה מעלה כלפי מעל.
ודבר ברור שכל זמן שיש אך צד אפשרות להגדיל,
כשאין ברירה.
זה מה שהוא אומר.
כן?
לפעמים יש הגזמה בפיתוח של כוח אחד,
אז למרבה הצער נצטרך להמעיט אותו, כי האחרים לא מצליחים לעלות אליו. זה מה שהוא אומר.
אבל זה מה שקורה כשלא נוטים לגמור את המשפט.
נגמור את המשפט כולו, הדבר יהיה ברור.
בסדר?
ודבר ברור שכל זמן שיש אך צד אפשרות להגדיל את יתר הכוחות
באופן שיהיה היתרון מעלה מצוינת כראוי לו,
הוא יותר טוב מאותה הדרך הפשוטה למעט את היתרון.
שבזה הלא הוא ממעט את הדמות, הוא מזהיר את החיים.
אם בפרט, חיי הפרט, ואם בכלל, חיי הכלל והאומה.
למשל,
יש הרבה פעמים,
כשחברה מגינה על עצמה,
אז היא מחליטה לוותר על יתרונות
שהייתה, היו, אותה חברה הייתה יכולה לקנות,
אבל היא חוששת ליציבותה,
ולכן היא מעדיפה להקטין את כוחות החיים,
ולא רק לשמור על הלוז שלה.
אחת הדוגמאות הבולטות, למשל, החברה החרדית.
החברה החרדית,
למשל, מסרבת לקבל, להכניס למערכת החינוך שלה לימודי ליבה.
צודק או לא?
לכאורה מראה באנגלית ומתמטיקה.
לא רק.
אבל בהקשר המיוחד של המבנה של החברה החרדית, ומה שמנסים
לגרום לה בעל כורחה שינוי בערכיה,
אז הם מעדיפים להקטין את המרחב של הדת,
ולו רק לשבור על הזהות.
זו אפשרות אחת.
יש אפשרות אחרת.
מה שעשתה הניאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה-19, שהחרדים הלכו
ולא אפשר היה להתמנות כרב
בשום קהילה בגרמניה בלי גם דוקטורט.
הרב היה חייב גם להיות עם תואר דוקטור,
דוקטור רבינר.
זאת אומרת, זה שתי עמדות שונות.
אתה אומר, טוב, זה אתגר, אז בואו נקנה את האתגר ונעלה את היראת שמיים גם לגובה הזאת. שתי שיטות.
אז אומנם,
זה אומר הרב כאן, יותר טוב הדרך השנייה של העלאת הכל,
אבל לא תמיד זה אפשרי. כן, מה אתה אומר?
אה, כן, כן, רבי מאיר, כן, נכון, שהוא הלך ללמוד מהאחר.
כן, כי הוא מסוגל.
הם לא.
אומנם,
מקום המכשולים של החברה, אגב, זה מה ש... זה מתחבר לנאום של הרב קוק בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים.
כן, כשפתחו את האוניברסיטה העברית בהר הצופים,
אז שם היה אירוע מאוד חגיגי, הגיע הנציב העליון, המופתי של ירושלים וראשי האוניברסיטה וכו', והרב קוק.
הרב קוק אמר, אני בא בתנאי אחד, אני מדבר ראשון.
טוב, לא הייתה ברירה, נתנו לו לדבר ראשון.
ואז הוא נתן נאום שבו הוא מסביר את הנטיות שיש בעם ישראל,
לפעמים להיפתח, לפעמים להיסגר.
הוא אומר, הפתיחות היא טובה,
אבל יש גם סכנות, שעל זה נאמר בנביא ישעיהו,
הוא פחד ורחב לבבר.
אומר הרב, צריך לפחד כשמתרחבים.
אז לא לדחות את ההרחבה,
אבל לשמור על כמה כללים.
שם הרב קוק מדבר על, למשל, שלא ילמדו ביקורת המקרא.
שם באוניברסיטה.
מה?
כן, כמו שמשל אדם שלא עוסק בפרייה ויריביה ממעט את הדמות.
כן, כלומר, הוא לוקח כוחות החיים ולא נותן להם להתפשט.
אמנם,
מקום המכשולים של החברה האנושית הוא,
כשתשים מבטחה או פתרון שאלותיה רק בכוח אחד מכוחותיה הכלליים הללו,
או במקצתם אפילו.
זה מה שלמשל,
יש חשיבה ביקורתית, אנליטית.
זה טוב? זה טוב.
יש חשיבה של יראת שמיים פשוטה. זה טוב או לא טוב? זה טוב.
עכשיו בוא נחבר חשיבה אנליטית עם יראת שמיים.
וואו, זה אתגר.
אבל אם אתה לוקח רק האחד ולא את השני,
זה לא ילך, כן? כמו הרב רידבז
אמר לרב קוק, מכירים את הרידבא הזה?
מכיר את הרידבא הזה, נכון?
אז למה אתה לא שואל?
הרידבא זה רבי יעקב דוד
בן זאב ולובסקי.
היה תל אביב חכם עצום,
כתב פירוש על הירושלמי בשם מראה הפנים, מודפס ברוב המהדורות של התלמיד הירושלמי,
והוא היה בקשרים עם הרב קוק,
והוא היה מהמתנגדים לרב קוק.
אבל יש דרכי חוות ביניהם, הם היו מדברים אחד עם השני,
משיבים אחד על טענות השני,
למרות שהם היו בעלי מחלוקת,
כלומר, הם נחלקו זה עם זה.
באחד הפעמים הרב קוק דיבר עם הרדבז
בענייני מחשבה עמוקים.
אמר לו הרדבז,
זה גדול עליי, די לי באמונה של סבתא שלי.
ענה לו הרב קוק,
אין שום ספק
שהסבתא של כבודו הייתה צדיקה ומקום שמור לה בגן עדן עם צדיקי ישראל,
אבל אי אפשר להתבסס על האמונה של הסבתא של כבודו כדי להנהיג את כלל ישראל.
ואתה אומר, זה כלל ישראל, אתה צריך גם חשיבה אנליטית,
רצינית, רחבה, שמתמודדת עם כל הלכי הרוח שבזמן.
חייבים, בסדר?
מצד שני, אם יש רק חשיבה אנליטית,
אומר הרב קוק באיגרת תשמ"ח,
זה מביא לייבוש לשד הקודש.
כן, החשיבה האקדמית
היא מאוד מדויקת, מביאה מקורות לכל דבר,
ובסוף כל מאמר מביאים לך 50 ציטוטים שאתה בכלל לא צריך ללכת לבדוק כי אף אחד לא בדק אותם,
אבל זה חייב להיות באופי מיוחד ושהגופן יהיה מדויק והמספור של הדפים מספור נכון,
כן? כי אם לא, זה לא עבודת דוקטורט, בסדר, אבל איפה היראת שמיים שם?
איפה הגשמקט,
כן? טוב,
אז זה מזכיר מה שהרב קוק פעם אמר,
לא, הרב ציודה אני חושב אמר,
על הפירוש של הרב שמשון רפאל הירש על התורה.
הוא אמר,
זה כמו חשמל,
זה מאיר ולא מחמם.
כן, אז זה מה שאומר כאן,
אומנם מקום המכשולים של החברה האנושית הוא כשתשים מבטחה ופתרון שאלותיה רק
בכוח אחד מכוחותיה הכלליים הללו או במקצתם אפילו.
כי גם אם תעצור כוח לגדור איזו פרצה מורגשת לשעה על ידי חסרון, איזה דבר המסתעף
ממחסור באיזה כוח מיוחד שעל ידו באה הרעה המורגשת,
מכל מקום, כל זמן שלא יהיו הכוחות כולם מתאימים,
לא יירפא השבר.
למשל, אפשר לחשוב כאן על הביקורת
של המרקסיזם נגד הדת.
המרקסיזם אומר,
יש בעיות כלכליות
בוערות
שהן פרי ההשתלטות של האדם על חברו, העושק
של הקפיטל נגד הפוליטריון,
וזאת בעיה כואבת, הדת מתעלמת מזה,
הדת היא אופיום להמונים,
יש בעיות בוערות, חייבים לפתור את זה.
ואז מתפתחת השיטה המרקסיסטית, הקומוניסטית,
שמנסה לפחות לתת פתרון כלכלי לבעיית האושר של האדם.
טוב, נכשל טוטלי, אבל לא משנה, אבל זאת הייתה הכוונה.
ומה עם הצימאון הרוחני של האדם, הדתיות?
אומר המרקסיסט,
זה מיותר,
זה אפילו מזיק.
אומר הרב קוק,
אתה מנסה לפתור את בעיית כלל האדם, את כלל בעיות האדם, על ידי התמקדות בממד אחד של חיי אדם,
שהוא הממד הכלכלי.
לכן אומר הרב, זה לא ילך.
כן? זה מה שאומר כאן.
מכל מקום, כל זמן שלא יהיו הכוחות כולם מתאימים, לא יירפא השבר.
כי מיד ייוולדו סכסוכים רבים אחרים,
המבצבצים ועולים מהחיסרון של הירוס שיווי המשקל הכללי.
צריך להשוות את כל הכוחות לפי ארגן,
כמה מניות כמו פרופורציות דרושות להיות מכל אחד מהם בהרכבת
מסכת החיים.
זה המניות פטורת בדיוק.
עכשיו, בעצם מה הרב כאן דורש?
נורמליות.
סך הכל.
אפשר להבין בזה שיש גם איזו מתקפה נגד כל מי
שאיננו חפץ בנורמליות הזאת. כן, בבקשה.
האם מה?
לא, אין לך דבר שאין לו מקום.
אמר לי פעם מומחה גדול לרפואה סינית,
אמנם הטבק
זה מזיק לבריאות,
אבל במצבים מסוימים כדאי לאדם שיעשן סיגריה אחת.
כן?
אגב, גם הרמב"ן, בפירושו לתורה,
להבדיל, כן?
אומר שזה טוב שיש הרס של הנחשים,
כי מההרס הזה אפשר גם לייצר תרופות.
אז כלומר, כל דבר יש שם מקום שלו.
לא, רוב בני האדם הם טיפשים, סליחה שאני אומר את זה, אבל רוב בני האדם אין להם את השיקול דעת
הטוב הזה. לכן יש טוענים שהדמוקרטיה היא דבר פסול,
ולכן צריך שרק בית המשפט העליון יגיד לך מה נכון.
בסדר, אז עובדים על זה, זה כבר אלפי שנים שאנחנו עובדים על זה,
ואני חושב שהאנושות מתפתחת דווקא לא רע.
יש הרבה הישגים.
מגינים על זה היום, וואו, זה נכון.
אז למה אנחנו לא שם?
כי זה עוד לא שם.
מה?
לא, יש...
טוב.
ודאי.
טוב.
רבותיי, אנחנו עוברים לפרק כ"ה.
טוב, אז אתם רואים שבעצם הרב כאן מדבר בסגנון,
הייתי אומר, קלאסי דתי,
כשהוא מתכוון בעצם למהפכה,
נכון?
המהפכה היא שהדתיים,
למשל, כי הרי אליהם הוא מדבר,
הדתיים צריכים לאמץ את כל המרחב של החיים.
בלי זה אין להם דעת אלוהים.
על זה נאמר,
הרמב״ם אומר בשמונה פרקים,
שעל זה נאמר בתורה,
ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך.
אז זה בכל לבבך, בכל כוחות הנפש.
בלי זה אין אהבת ה'.
אין דעת אלוהים וכולי.
טוב,
פרק כ"ה
כאשר יהיה האדם בן חורין באמת וברוח חופשי באין שום מועקה, יסתכל בכל המציאות כולה, בגשמותה וברוחניותה,
מסדריה הנפלאים בחוכמה וחסד היצוקים בה,
וישים נגד עיניו שהנה שני דרכים לפניו בפתרון השאלה הגדולה, חידת עולמים של המציאות,
האחת היא דרך החושך של האפיקורסות שבאמת אינה נותנת שום פתרון כי היא
משעת את העיניים שלא להתבונן, שלא לחזור בגאות השם,
ועמה ימצא האדם את עצמו, שהוא עומד בחושך ואפלה, אין עימו לא תכלית ומטרה ולא אור תקווה וחיים של אמת. והשנייה
היא דרך ההוראה, הכרת מקור החיים, החוכמה והחסד, מקור הסדר והמשטר, החפץ, החפץ והיכולת הכלליים.
אז מיד, על פי תיבה אנושיות הבריאה, יכיר את קונו,
ויגדל וירומם לשמו מעומק לב מבין.
כן, כן, כן, לא, זאת אומרת, אומר הרב,
הרב הוא בכלל, יש לו ביחס לאמונה עמדה אופטימית.
כן, זה קצת מזכיר בכמה פעמים,
יש כמה מקומות שהסגנון של הרב בדברים האלה
מזכיר לנו קצת את רוסו.
שרוסו טען שהאדם באופן טבעי הוא אדם טוב.
האדם, הוא נקרא לזה הפרא הטוב.
ואז מי מקלקל את האדם?
התרבות האנושית.
התרבות המשוכללת היא זו שקלקלה את האדם,
ולכן באותם הימים שגילו אז את אמריקה הצפונית,
וגילו שמה שבטים אינדיאניים מחוסרי תרבות מערבית לפחות,
ושכלולים טכנולוגיים וכולי,
האמינו באירופה דאז שהאינדיאני בקנדה, באמריקה,
הוא אדם טוב ומוסרי,
רק תבוא במגע איתם, תדע את זה.
התברר שזה לא לגמרי נכון.
יש בכל אדם יצר טוב ויצר רע,
זה נמצא גם אצל האינדיאנים, גם אצל האירופאים,
אבל יש איזה מין רצון לפחות להאמין שהאדם הוא טוב ביסודו.
אצל הרב זה חוזר הרבה.
על פי הפסוק בקהלת,
האלוהים עשה את האדם ישר,
והם מה? ביקשו חשבונות רבים.
עכשיו, האם הרב קוק צודק?
מה התשובה?
בוודאי, זו שאלה.
כן.
אבל צריך להבין,
מאיפה זה בא, הטוב הזה שהוא מדבר עליו.
אפשר, לפעמים שהטוב הזה הוא גלוי בטבע של הנפש,
לפעמים צריך למצוא אותו במעמקי המעמקים של הנשמה,
צריך לגרד הרבה,
אבל זה נמצא,
בסדר?
אז מה שאסור לטעות זה לחשוב שזה נמצא ברובד שבו זה לא נמצא.
לא כולם נמצאים שם. נכון, לא כולם נמצאים שם. לכן הרב אומר, כאשר
יהיה האדם בן חורין באמת,
אנחנו,
יש לנו ארבעה שעבודים בעולם.
יש עבדות פוליטית,
עבדות פיזית,
עבדות של היצר הרע ועבדות של המוות.
ארבעה דברים שמשעבדים את האדם.
שניים מהם, שוחררנו מהם ביציאת מצרים,
משעבוד מלכויות
ומשעבוד
אל הגוף, אל העבודה,
ושניים השתחררנו מהם במעמד הר סיני.
חירות במהלך המוות,
חירות מייצר הרע.
כלומר, אלה הם ארבעת השיעבודים,
וזה חזר, כן? בגלל חזרה זוהם התם, לא חזרה זוהם התם, בכל פנים,
יש איזשהו קושי בעולם, אבל יש לנו עדות היסטורית,
על ידי יציאת מצרים במתן תורה,
שהחירות איננה בלוף.
היה אפשר להגיד, אתה מדבר על חירות? באמת אין.
כן, אז אנחנו רואים שיש דבר כזה, שאדם הוא באמת בן חורין,
ועכשיו הוא מתחנך כבר אלפי שנים לאמץ את החירות הזאת, בסדר?
לכן הוא אומר, כשזה יקרה,
הרי זה משנה במסכת אבות, נכון? בסדר, בפרק שישי, כלומר, בפרק עניין תורה, שהוא ברייתא,
שאין לך עוסק בתורה, אלא בן חורין בלבד.
נכון. אז לכן, אתה רוצה, מה?
הפוך,
אז אתה אומר שהמצאתי, תודה רבה.
אבל,
אבל זה, בואו נסביר.
אתה לוקח את המשפט המודפס,
אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
בסדר,
אבל
למי אומרים משפט כזה?
למי שאוהב את החירות.
כלומר, אם אני אגיד,
מי
שיגמור את השיעורי בית יקבל שוקולד.
אם הילד לא אוהב שוקולד,
אז הוא לא יגמור שיעורי בית.
כלומר, אתה אומר את זה למי שאוהב שוקולד,
שהוא יקבל שוקולד.
אם אתה אומר אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אתה אמרת את זה למישהו שהחירות חשובה לו.
זאת אומרת שמזה משתמע שאין לך עוסק בתורה אלא בן חורין בלבד.
ולכן המשפט שאמרתי, אף על פי שאיננו כתוב, הוא אמת.
כן, מה אתה אומר?
שמה ש... או מי שהחירות מאיימת עליו. מי שהחירות מאיימת עליו, אז הוא לא יעסוק בתורה. נכון, נכון.
בדיוק.
אז לכן אומר רב, כאשר יהיה האדם בן חורין באמת,
איך כתוב? "עבדי זמן, עבדי עבדים הם, עבד ה' ולבדו חופשי".
מי כתב את זה?
זה רבי יהודה הלוי או רבי... כן, רבי יהודה הלוי, כן.
"כאשר יהיה אדם בן חורין באמת,
וברוח חופשי, באין שום מועקה,
יסתכל בכל המציאות כולה,
בגשמותה ורוחניותה".
אפשר,
תפתח את העיניים אל הכל.
לכן אתה צריך גם להיות מודע אל הכל.
למשל, כדי להיות בסנהדרין,
חבר סנהדרין, יש כמה תנאי סף, נכון?
הוא צריך לדעת כל התורה כולה,
הוא צריך להכיר את כל הלשונות,
הוא צריך לדעת בכישוף ועבודה זרה וחוכמות העולם ופילוסופיה.
כל זה הוא צריך לדעת.
אם לא, זה לא נכנס לסנהדרין.
עכשיו, כמה חברי חברי סנהדרין יש?
70. אחד מת, על המקום מחליפים אותו, מביאים עוד אחד.
סימן שיש באופן קבוע באומה 70 חכמים
מלומדים שמכירים בכל חוכמות העולם ולא חסר להם דעת של שום דבר.
זה אפשרי רק,
אומר רבי יהודה הלוי, אם החוכמות נפוצות בעם.
או מערכת החינוך צריכה להיות בנויה על זה שהאדם פותח את העיניים על הכל.
זה לא אני אומר, זה רבי יהודה הלוי.
אני אישית לא הייתי אומר ככה, אבל רבי יהודה הלוי אומר ככה.
אז זה מה שאומר הרב,
כשברוח חופשי בין שום מועקה, יסתכל בכל המציאות כולה.
וגשמותה ורוחניותה בסדריה הנפלאים,
בחוכמה ובחסד היצוקים בה".
אז קודם כל, נקודת המוצא של הכופר
ושל המאמין, אותה נקודת מוצא.
אנחנו מכירים את הכול.
כלומר, זה שאני מאמין או אפיקורוס,
זה לא בגלל שיש לי ידיעה שאין לך.
לשנינו יש אותן הידיעות.
מכאן ואילך בואו נתקדם לאן זה מביא.
אפשרות אחת היא אפיקורסות.
האפשרות השנייה, אמונה.
אומר הרב כך:
וישים נגד עיניו שהנה שני דרכים לפניו בפתרון השאלה הגדולה,
חידת עולמים של המציאות. כלומר,
ברור שכשאתה מסתכל על העולם,
הדבר הזה מעורר אצלך שאלה.
שאלה,
אני אגיד לך בדיוק איזו שאלה.
בואו נתאר לעצמנו,
שאדם הולך לישון,
הולך לישון, רוצה לנוח איזה רבע שעה,
שוכב לו על מזרונו,
ואחרי רבע שעה הוא מתעורר,
הוא רואה את עצמו שהוא שוכב באוויר.
לא על מזרון, אלא באוויר.
והוא מסתכל מעליו, הוא רואה
שלושה שמשות,
שני ירחים,
והוא רואה שמיים בצבע סגול,
ארץ מתחתיו בצבע אדום,
עצים לבנים עם פירות כחולים,
ויצורים ירוקים עם אנטנות שמסתובבים מסביבו ועושים זיק וזיק.
עכשיו,
מה התגובה הנורמלית של אדם במצב כזה?
איך הגעתי לכאן?
איפה אני?
איזה יופי.
מה עישנתי?
מי דברים כאלה? ברור שהדבר הזה מעורר אצלו סדרה של שאלות.
עכשיו, נתאר לעצמנו אדם
שמתעורר למצב הזה שתיארתי,
ואין לו שום שאלה והכל נראה לו לגמרי נורמלי.
מה אתם אומרים על אדם כזה?
אתה בעולם לגמרי לא מובן,
ואתה אומר שזה הכל בסדר.
עכשיו, בואו נשים לב לדבר אחד.
הסיפור הזה שסיפרתי לכם
הוא לא סיפור שהמצאתי, זה סיפור שקרה באמת.
לכל אחד מאיתנו כשהגיע לעולם.
פעם לא היינו פה,
פתאום אנחנו רואים שמיים כחולים, שמש ירח,
ארץ חומה, עצים ירוקים,
יצורים שאומרים, או, איך הוא דומה לסבתא שלו, לא, אבל האף שלו זה של ה...
כן, כל מיני כאלה,
נכון?
אז הדבר המתבקש זה לשאול שאלות.
זה מטמיע.
מה זה?
איך הגעתי לכאן?
איך יוצאים מפה?
כל מיני דברים כאלה.
מה רוצים ממני?
אבל כשהגענו לעולם,
לא היה לנו כוח לשאול את השאלות.
כשהגענו לגיל שבו אנחנו מסוגלים לשאול שאלות,
כבר התרגלנו.
זאת אומרת שרוב בני האדם לא שואלים את השאלה המתבקשת.
והיא, מה זה פה?
התמיהה, יש תמיהה טבעית ביחס למה שקורה.
אפלטון אמר,
התמיהה היא ראשית הפילוסופיה.
גם,
חז"ל אמרו,
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, והם שואלים שאלות.
מה העבודה הזאת לכם? מה העדות? מה זאת?
כן, כלומר,
התורה מדברת אל מי ששואל שאלה.
למה הוא גרם להשכחה?
יפה, גם זה חלק מהשאלה.
גם זה שאלה.
למה שכחתי לשאול?
כן?
אז מה שאומר הרב,
יש שני דרכים לפניו בפתרון השאלה הגדולה, חידת עולמים של המציאות.
זה מה שתיארתי לכם עם אותו אדם שהלך
לישון, שזה בעצם כל אחד מאיתנו.
האחת
היא דרך החושך,
והשנייה דרך האור.
אז דרך החושך, מה זה? של האפיקורסות,
שבאמת אינה נותנת שום פתרון, כי היא משעת את העיניים
שלא להתבונן.
אז זאת אומרת, שלא לחזות בגאות השם.
זה אפשר לומר בפילוסופיה,
מי שהכי מייצג את זה בעיניי, זה ברוך ספינוזה,
שיש לו מערכת חשיבה
שמנסה להסביר את הכל על פי דרכי החשיבה הגיאומטרית,
גם אלוהים נמצא בתוך המחשבה של שפינוזה.
יש לו זכות קיום, כי שפינוזה אמר על אלוהים שהוא קיים.
פסק להלכה, יש אלוהים.
ועימה ימצא האדם את עצמו שהוא עומד בחושך ואפלה.
אין עימו לא תכלית ומטרה.
אני שוכב לי על הגב,
מביט על התקרה,
ולי תקווה,
לי ייאוש,
אני פשוט
עוזר,
נכון?
בלי דבר אשר כדאי
למות למענו,
ולא אור תקווה וחיים של אמת.
זאת האפשרות האחת.
והשנייה היא דרך האורה, הכרת מקור החיים.
כלומר, מעבר למסגרת הסגורה של ההוויה,
יש פתח אל האינסוף.
הפתח הזה צריך להתפרנס, כן? שעל זה נאמר, וייתן לך האלוהים,
אומרים חז"ל, ייתן ויחזור וייתן.
המה?
זה מה שאתה אומר שגם משחקת הפנים העניינית, זה העניין לבד,
שבן אדם שאין לו ביתר נפגעים,
אז הוא מופיע נרעש והוא מושג כזה על האלוהות,
ואז כשמדיין להשתפש מאיתני הטבע אז הוא מותן עליו את תוכם האלוהות.
נכון, זאת אומרת, ברור שזה מה שנקרא החשיבה הפרומטאית.
זאת אומרת שהאדם על ידי הצלחתו מחליף את אלוהים.
כן, זה מגדל בבל.
אז היא דרך, עיין במהר"ל בתפארת ישראל על הגמרא במסכת שבת,
ש"והיה אמונת עתיך, חוסן ישועות, חוכמת ודעת, יראת ה' מיוצרו",
שזה שישה סדרי משנה,
כן?
אמונה זה סדר זרעים וכולי.
ואז מסביר המהר"ל ששישה סדרי משנה הכוונה כל ששת העסקים של החוכמה האנושית,
שזה המקום, זרעים, הזמן, מועד,
הנקבה והזכר, שזה נשים נזיקין,
וקודשים טהרות, זה הדמיון והשכל, בסדר? זה ששת הממדים של נפש האדם,
של החוכמה האנושית,
ואף על פי כן, אם יראת השם היא אוצרו,
אין ואילה לה.
כלומר, אם קדמה לאיזה יראת שמיים, אז היה כדאי כל הלימוד הזה.
אם לא, אז כל הלימוד הזה חוצץ בפני אינסוף.
אז זה בזה מה שר"ב אומר, כן, הדרך השנייה,
השנייה היא דרך האוראה, הכרת מקור החיים,
החוכמה והחסד, מקור הסדר והמשטר, החפץ והיכולת הכללית.
אז מיד,
על פי טבע האנושיות הבריאה, יכיר את קונו
ויגדל וירומם לשמו מעומק לב מבין.
כלומר, זה שתי עמדות
של נפש האדם.
אמנם,
ההכרה הבהירה תוכל גם היא להתפצל לשני דרכים.
כן, יש יראת שמיים בריאה ויש יראת שמיים חולה.
בואו נראה.
איפה אתה רואה?
איפה עוד? מה אתה רואה?
בריאה.
לא, איפה אתה רואה?
אמנם העקר הבהירה,
כן, דרך האור.
הדרך שמכירה באלוהים.
תוכל גם היא להתפצל לשני דרכים.
או שיכיר את האלוהות בתור עצם נשגב הכולל הכול בכוחו ומחדש ומחולל את המציאות מחוצה לו.
או שיכיר כשיטה השפינוצית
שאין שם שום מציאות אחרת, כי מציאות האלוהות,
שהמציאות הפרטית איננה כמתגלות חזיונות
שלפי ההכרה הפרטית של הנפש המכירת,
שהיא גם כן עניינה דבר אחר כי אם התגלות פרטית של ההתנוצצות האלוהית,
מילא כל דבר ועניין לפרט מיוחד ודבר מצוי לעצמו.
מה שבאמת אין דעה כזאת זרה כלל,
רק שזדעתך שלא תישאר באמצע הדרך כי אם להכיר על ידה,
כיוון שכל התגלות המצוי היא התנוצצות אלוהות ויחס הפרט המתגלה,
על כן גם בחזיון המוסר וההכרה המדעית והמעשית שמתלווה לה,
היא גם כן בכלל חזיונות המצוי.
גל שיש בין מצוי למצוי במדרגתו הוא הכל לפי רוב הגילוי של החיזיון העילוי שבה
עמדו משקל המציאות לפי זאת השיטה יהיה נערך לפי ההתגלות הפרטית
שעל פיה יש מקום למצב מעולה ומצב נמוך לא לפי ערך אביתת המציאות במקור הכללי שהכל
אחד והכל טוב.
אומר הרב
הבחור הזה ברוך שפינוזה
אמנם הוא אמר דברים שהוציאו אותו מכלל ישראל
מצד שני הוא אמר דברים שיש בהם צד האמת.
צד של אמת.
אומר הרב, בואו ננסה להעלות את התפיסה, את הניצוצות הטובים
שיש בפנתאיזם של ספינוזה.
הבעיה היא שהדבר הזה דורש
לימוד רחב,
שאין לנו יכולת לעסוק בו בגלל שהשיעור הגיע לסיומו.
נמשיך בפעם הבאה.
שלום.
