שלום וברכה לכולם,
ברוכים הבאים ללימוד קצר נוסף על יהדות ופוסט-מודרניזם.
אנחנו לומדים כאמור מהספר של מורי דוקטור דניאל שליט, ספר הקניון, שיצא לפני 20 שנה בדיוק,
ובספר הזה הוא מסרטט בצורה מעמיקה מאוד את קווי השבר
וקווי התיקון של התרבות שבה אנחנו מצויים.
הנושא שעסקנו בו במפגשים האחרונים היה הבינה המלאכותית,
ההשלכות של הבינה המלאכותית,
דיברנו על רדוקציה,
דיברנו על כך שהעולם שאנחנו חיים בו נהיה טכנולוגי יותר ויותר,
וכשאתה חי בעולם מאוד טכנולוגי,
אתה מאבד את היכולת להבין את המשמעות של הדברים ואתה פשוט משתמש ביכולת הטכנולוגית שלך לעשות.
אתה יודע איך לעשות,
אתה לא יודע מה לעשות ולמה לעשות,
אבל הטכנולוגיה זה פתרון כל הבעיות בעצם של
העולם שלנו.
אני לא בא להקל ראש, טכנולוגיה זה דבר נפלא, זה כלי.
אבל אם אין לך הכוונה לכלי הזה,
אז אתה גם הולך באפלה.
אנחנו נמצאים, למי שיש את הספר, בעמוד 28-29.
שוב, מאחר ואין לרבים את הספר,
אנחנו נקרא לאט-לאט ונסביר את הנקודה שנראה אותה היום.
היום אנחנו נתמקד בגמרא
שהזכרתי אותה כבר בצורה מאוד ראשונית,
במסכת סנהדרין יש גמרה, גמרה בדף ק"ב שמספרת על ירובעם,
דוד המלך והקדוש ברוך הוא,
זה נשמע כמו בדיחה,
הקדוש ברוך הוא, ירובעם ודוד הולכים בגן עדן.
לא, לא.
אז זה הסיפור, יש שם סיפור ודניאל מעמיק בעצם להבין את עומק המשמעות של הסיפור הזה.
ויש משהו לדעתי
בפרשנות הזאת,
שיכול להעיר לנו היום, יש הפגנה גדולה,
ואם נעסוק לרגע בהיבט הפוליטי של מה שמתרחש במדינת ישראל, בעצם בכל מה שאנחנו חווים בשנים האחרונות באופן ממוקד,
גם במלחמה,
אז אנחנו נראה פה פרשנות מרתקת לדבר הזה, לקו השבר הזה. תראו, דבר ממש מדהים.
עכשיו ככה, דניאל פותח
בהבדל שקבע אריסטו.
אריסטו קבע הבדל בין מה שנקרא טכנה,
שזה מה שאנחנו היום, משם נגזר הטכנולוגיה,
לבין התיאוריה.
טכנה זה החוכמה המעשית,
תיאוריה זה החוכמה העיונית.
יש גם אתיקה,
שזו חוכמה מוסרית, אבל ניגע בזה.
בעבר ידעו אנשים שעיקר החיים אינו בידע הטכני אלא מעבר לו.
אריסטו הבחין בין חוכמות עיוניות שנקראות תיאוריה
לחוכמות המעשיות שנקראות טכנה.
לפי אריסטו, הטכנה בקושי ראויות לשם חוכמה.
הבכורה נתונה בלי ספק לחוכמה העיונית.
כמו כן, יש תפקיד חשוב לאתיקה, תורת המוסר.
ולדעת סוקרטס היא חשובה אף מן החוכמה העיונית.
על כל פנים, רק אחרי שקבע האדם בעיונו
ובשיקולו את הראוי להעשות,
יש מקום לדעת האיך,
לדעת האיך, שהיא משנית לגמרי בעל אופי משרת.
אני חוזר עוד פעם על המשפט הזה,
זה חשוב מאוד.
רק אחרי שקבע האדם בעיונו ובשיקולו את הראוי להעשות,
יש מקום לדעת, לדעת האיך,
שהיא משנית לגמרי בעל אופי משרת.
כלומר, איך
זה נגזרת של הראוי.
רק כשהאדם יודע מה ראוי לעשות,
הוא יכול לשאול את עצמו איך.
עכשיו,
דניאל לוקח את אגדת חז"ל ומסביר ככה את העיקרון.
הפרשנות בגדול, בגדול,
קשורה למה שהרב קוק כותב במאמרי הראייה,
במאמר שלו, המספד בירושלים,
שנכתב על פטירתו של הרצל.
הפרשנות לקוחה משם,
בסדר? הרב מביא את הגמרא הזו ונותן את הפרשנות הזאת, ברוח הזו.
בהגדת חז"ל מופיע המתח בין שני אופני הדעת כעימות בין ירובעם,
איש הביצוע, שזה בעצם הטכנה,
עושה המלאכה, ככה הוא נקרא במלאכים א',
בפרק י"א עושה המלאכה לבין דוד בן ישי איש החזון והשירה אפשר להגיד אפילו בהרחבה שכל הפיצול במלכות ישראל ויהודה זה הפיצול בין הצד המעשי
לבין הצד התאורטי או הרוחני העיוני
בעצם קו השבר של החברה הישראלית הוא קו השבר בין הצד המעשי
של עם ישראל לצד הרעיוני של עם ישראל
תפסו הקדוש ברוך הוא לירובעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן אמר לו ירובעם מי בראש אמר לו הקדוש ברוך הוא בן ישי בראש אמר לו אי אחי אם ככה לא באי נא אם ככה לא רוצה
מה זה
מה הסיפור הזה בא לתאר
שימו לב לפרשנות ירובעם איש חוכמת הביצוע מרגיש את עוצמתו
ואינו מוכן בשום אופן להיות כפוף לחזון שמעבר לו.
לכאורה השותפות בשלישייה המובילה, יחד עם הקדוש ברוך הוא,
הייתה צריכה לתת טעם,
כיוון וגם עוצמה לפעלתנותו.
הממד האלוהי היה יכול להבטיח את הגישור והחיבור בין שני ההפכים הסותרים,
בין הנטייה אל החומריות לבין החזון הממריא בעקבות הרוח והאלוהות.
הוא יכל להרוויח מזה.
אבל ירובעם אינו מעוניין, לא בהינה.
הוא מעוניין בשליטה ולא בשירות.
ולו גם יוביל הדבר לאובדנו ולאובדן ממלכתו, כפי שאכן קרה.
בסדר?
זאת אומרת, יש רגעים בהיסטוריה שלפעמים הצד המעשי כל כך רוצה להחזיק בשליטה,
הוא לא מוכן להיות כלי לשתף פעולה,
לא מבין שהוא צריך אולי לפנות את המקום שלו.
כלומר, לפנות את המקום שלו זה לא אומר להתאבד.
זה אומר להבין שאתה לא יכול להוביל כבר,
מכל מיני סיבות.
אבל הוא כל כך מחזיק בקרנות המזבח,
כל כך לא רוצה לתת,
שהדבר הזה עלול להוביל לאובדן שלו.
כלומר, הוא רוצה את השליטה,
ובמקום שליטה בסוף הוא לא יקבל נאדה, הוא לא יקבל כלום.
הוא עלול לאבד את הכול.
זה הסיפור של ירובעם.
עכשיו, מה עומק העניין?
שכל מימד במציאות עלול, אם אתה הולך איתו עד הקצה,
להגיע למצב שבפנימיות, בקבלה, קוראים לזה
"אני אמלוך".
מלכי התוהו שקדמו לעולם התיקון נשברו כי כל אחד אמר "אני אמלוך".
אני אמלוך זה אומר, אני רוצה שליטה בלעדית,
לא מוכן להיות כלי,
לא מוכן לשרת,
לא מוכן לשתף פעולה.
זאת הייתה איזו התבוננות קטנה. דניאל ממשיך ואומר ככה:
"ואילו,
בתרבות הקניון,
אם אתם זוכרים, למדנו את הדברים של ניל פוסטמן,
הטכנופוליס, הטכנופוליס.
בתרבות הקניון אבדה מן האופק לגמרי חוכמת החזון.
אני קורא למי שאין, זה ספר שלא נמצא אצלכם, זה ספר הקניון של דניאל שליט.
כן, כן, כן, אני אעשה כך, בלי נדר.
נכון.
בתרבות הקניון אבדה מן האופק לגמרי חוכמת החזון, חוכמת הראוי להעשות.
במקביל גדלה והתרחבה חוכמת האיך ונעשתה לה שלטת.
למכתיבה את אופי החיים.
זאת אומרת, ככל שהצד הטכנולוגי מתגבר,
הצד של הראוי יורד, ולהפך.
ככל שהראוי הוא במרכז,
הטכני נעשה פחות מרכזי.
מה?
שזו סיבה. כי?
נכון.
נכון, אבל לאורך דורות היה דת, הייתה דת בעולם, והדת הכתיבה
מעשים מוסריים, לא מוסריים. התנ״ך היה מקור מאוד מאוד גדול,
אלפי שנים שהכווין את האנושות.
ברגע שהדת הפכה להיות משהו לא רצוי,
אז בעצם הטכנה תפסה את כל התמונה.
מה?
אפשר להסביר את האמת אחת?
כי כי היה אנשים שעיצבו את הדת, לא נותנים תשובות לבעיות.
זאת אומרת, הם הוכיחו שהדת היא לא... נכון, או יותר מזה,
הם הוכיחו כמה לא כדאי להיות קרוב לדת.
כאילו, הדת הייתה מאוסה בעיני אנשים.
מה?
כן, כן.
שוב, היהדות הייתה מה שנקרא בירידה
בימי הביניים, אז הנצרות והאיסלאם היו אלטרנטיבות
לא כל כך, לא כל כך מוצלחות.
למרות שזה דבר מאוד מעניין, מעניין להתבונן בזה שהאיסלאם,
בתקופת תור הזהב של האיסלאם,
הצמיחה הרבה מאוד פילוסופיה, הרבה מאוד מתמטיקה,
פיזיקה, ידע רב,
אבל זה היה לתקופה קצרה, ואז שוב ימי הביניים כאילו השתלטו על כל הסיפור.
אני מסיים את הפרק הזה.
לפי החוכמה הטכנולוגית,
כל החוכמה והמוסר שהתקיימו אי פעם לא היו אלא יצירי טכנולוגיה מסוימת.
זו בעצם הרדוקציה שדיברנו עליה.
בעצם,
ברגע שאתה מפרש את המציאות מבחינה חומרית,
זה אומר שכל הרעיונות שהיו בעולם הן נגזרות של מציאות טכנית.
שימו לב.
לפי החוכמה הטכנולוגית, כל החוכמה והמוסר שהתקיימו אי פעם לא היו אלא יצירי טכנולוגיה מסוימת.
החשיבה המיתית,
כלומר המיתולוגית, נוצרה למשל בתקופת כתב הציורים.
החשיבה הפילוסופית נוצרה על ידי הכתב האלפפתי.
הדפוס יצר את החשיבה המדעית וכן הלאה. כלומר,
הפרשנות היא מלמטה למעלה.
בכל זה יש משהו.
המצאות טכניות מסוימות עזרו להוציא לאור אפשרויות רוחניות מסוימות.
שרתו אותן.
אבל בימינו, כאשר הזנב
התחיל לחשקש בכלב,
דרושה באופן דחוף ביקורת על החוכמה והמוסר שיוצרת הטכנולוגיה.
כלומר, אפשר להגיד היום שהמצב הגיע עד כדי כך
שהטכנולוגיה קובעת כמעט את הראוי.
אם אני יכול לעשות את זה, אז למה לא לעשות את זה בעצם?
אם אני יכול לעשות ניתוח שכביכול משנה,
נגיד, את זהותו המינית של האדם, אז למה לא לעשות את זה?
אם יש אפשרות,
אז למה לא?
זאת אומרת, ברור שיש אתיקה בעולם,
יש ועדות אתיות,
אבל הרבה מאוד מהוועדות גם מונעות מדחפים של כלכלה וכסף,
וקשה לך מאוד לאכוף דברים כאלה, לא תמיד אתה יכול לאכוף דברים כאלה.
נקודת ההנחה בעצם,
וזאת ה... בזה אנחנו נחתום,
מה שדניאל רוצה להגיד זה שהעולם הטכני הוא תמיד עולם בעל
צד משרת.
לא יכול להיות שהצד הטכני יוביל.
ומתי שהצד הטכני מוביל, זה בדיוק מה שקרה לסיפור של ירובעם,
שהוא אמר,
יאחי לא באינה.
אם דוד המלך בראש,
אני לא מוכן לעשות את הדבר הזה.
מה דוד עושה בעצם? מה ייחודו של דוד?
שהוא כלי.
דוד מבין שהוא לא הסיפור.
דוד המלך מבין שהוא בסך הכל משרת של הקדוש ברוך הוא. ירובעם לא רוצה לשרת.
והפרשנויות האקטואליות מובנות למבין, ואין כאן מקום להאריך.
תודה רבה, בשורות טובות.
