שלום לכולם, ברוכים הנמצאים, תודה רבה, תודה.
תודה. אתה שתית?
לא. זה חשוב, זה יום חם.
איזה מזגן, רק עכשיו נדלק.
תגיד לו, אני רוצה לראות את המזגן בפריפריפריה.
טוב.
אז קודם כל, ברוכים הנמצאים, ברוכים הבאים.
לימוד משותף נוסף בספר הסוד הישראלי, בחלק הראשון. בחלק השני נמשיך ביהדות ופוסט-מודרניזם,
מספר הקניון של דוקטור דניאל שליט.
ונפתח כהרגלנו בחדשות הסוד הישראלי.
ומה היה לנו השבוע? השבוע הרב אורי שרקי שלח אותי לשליחות מיוחדת,
ביקש שאדבר עם עיתונאי וסופר צרפתי בשם רישארד ארמון.
הוא עיתונאי די ותיק, הוא בן 70, קצת יותר מ-70,
והוא היה עורך של הג'רוזלם פוסט בצרפתית ודמות מוכרת בעולם של היהדות הצרפתית.
והייתי צריך להזמין אותו לאיזה יום שקשור לבית הספר הגבוה לחוכמת האמונה.
עכשיו, כשדיברתי איתו,
אז שאלתי אותו על הספר של אברהם לבני,
האם הוא מכיר אותו?
שאלתי אותו על מניטו, על ההיכרות שלו עם מניטו ושאלתי אותו על הספר של אברהם לבני.
והוא סיפר לי כדבר הזה.
הוא אמר לפני למעלה מ-40 שנה, כ-40 שנה,
הגיע אליהם לצרפת הרב יהושע צוקרמן.
והרב צוקרמן הביא לו את הספר הזה בצרפתית.
והוא אמר שבעקבות הקריאה בספר הזה הוא עלה לארץ.
העלייה שלו לארץ זה בעקבות הספר הזה. הוא אמר שהוא קרא אותו וזה כל כך שינה לו את כל התודעה שהוא החליט שנה אחרי הספר, שנת תשמ"ו, 86,
זה עדיין היה במהדורה הצרפתית.
בעברית זה יצא עשר שנים אחר כך.
אז הספר היה ממש,
רק יצא בצרפתית,
והוא אמר שהוא קרא את זה, וזה גרם לו לעלות לארץ.
אז זה ממש משהו שהיה לי השבוע.
הוא אמר, לא רק שאני מכיר, אני גם מוקיר לו טובה גדולה,
למחבר.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
אז למי שמצטרף אלינו עכשיו,
עכשיו אנחנו התחלנו את פרק רביעי לא מכבר,
והנושא שאנחנו עוסקים בו הוא נושא מאוד מאוד מעניין, כי אפשר להגיד ש...
מה?
בעמוד 75 מתחיל פרק רביעי, אנחנו נמצאים יותר קדימה,
בעמוד 77.
אנחנו בעמוד 77, כותרת למטה, הנבואה כאחד מממדי ההכרה.
מה שעשינו בשבוע שעבר זה קפצנו קדימה
לחלק בפרק הזה שעוסק במעמד הר סיני,
עשינו סוג של הכנה לשבועות,
יש פה חלקים מאוד מעניינים על מעמד הר סיני.
עכשיו אנחנו חוזרים למהלך הקבוע.
בואו ננסה להסביר איפה אנחנו נמצאים מבחינת המיקום הרעיוני של הספר.
הפרק הקודם,
הפגישה עם העם היהודי,
הסתיימה,
הפרק הסתיים, סליחה,
במשפט מה הנאום הקשור בתולדות ישראל והמחבר אמר שזה מה שנשתדל לגלות להלן.
מה שהוא התחיל ללמד בעצם מפרק רביעי זה על הנושא של הנבואה.
מה זה נבואה?
למה הנבואה היא נושא כל כך מרכזי בתולדות עם ישראל?
למי שלא מכיר את הספר "קול הנבואה"
של הרב דוד כהן הנזיר,
המהלך המרכזי של הספר טוען טענה מאוד מאוד יוצאת דופן.
הרב הנזיר בעצם מראה איך הנבואה היא בעצם סוג של זרם מעמקים
שחורז את כל ההגות היהודית לדורותיה.
סוג של היגיון מיוחד שייחודי ליהודים,
והוא קורא לו ההיגיון העברי השמעי.
כלומר איזה סוג של תודעה מאוד מיוחדת ומייחדת את העם היהודי,
הוא קורא לזה היגיון עברי שימעי,
זה יכולת להקשיב למה שנמצא מבעד למציאות,
לקרוא את המציאות בצורה ייחודית,
והיכולת הזו היא נבואית.
לכן הרב הנזיר טוען שכל ההגות היהודית לדורותיה שהתקבלה בעם ישראל,
חורז מעיין מעמקים בכל ספר, בכל רעיון של ההיגיון הנבואי,
של עם ישראל.
מה?
שההיגיון העברי השמעי,
זאת אומרת איזה כישרון נבואי נקרא לזה,
הוא מאפיין כמעט כל ספר בעם ישראל.
והוא מראה את זה, איך ההיגיון הזה הוא חורז את כל הספרים.
כלומר,
גם כשאין לנו נבואה,
משהו מהנבואה נשאר, והדבר הזה בעצם מלווה את כל הסיפור.
נוסף לכך, אז זו נקודה שכבר הזכרנו אותה לא פעם,
כל תורת הקבלה, תורת הסוד העברית, מהי?
ככה נגיד הרמח"ל כותב גם בתחילת קלח פתחי חוכמה ויש על זה מקורות רבים,
זה בעצם מסורת הנבואה של עם ישראל.
תורת הקבלה והסוד זה מסורת הנבואה.
מה הכוונה מסורת הנבואה? הנביאים התנבאו בחזיונות.
הרצון האלוהי התגלה אליהם בדרכים שונות,
בדימויים,
לפעמים בצורה של אריה, לפעמים בצורה של סיר נפוח, לפעמים בצורה של אש,
כל מיני דרכים.
ותורת הקבלה,
תורת הסוד בעצם משמרת את המושגים האלה
של הנבואה.
זה בעצם תורת הסוד העברית. תורת הסוד העברית היא תורת הנבואה בשפה אחרת.
אז מה שאנחנו הולכים ללמוד ביחד עכשיו, בפרק הזה,
זה מה זה נבואה
ולמה זה נקודה שכל כך מאפיינת את העם היהודי,
ולמה כשהנצרות, זה בעצם הסיפור הגדול שהוא הולך לספר פה,
הנצרות כשהיא מדברת על החלפה
של העם היהודי
בהם
היא סותמת את המעיין הנבואי הזה וגורמת למחנק לאנושות.
זאת הטענה שלו.
זה אנחנו נראה בעזרת השם תכף.
בסדר? עמוד 77 למטה, הנבואה כאחד מממדי ההכרה.
ממש יש לי תחושה לפעמים שבספר הזה יש תתי ספרים.
כלומר, ספר בתוך ספר, כמו על יציאת מצרים,
ספר בתוך ספר.
גם הנושא הזה של הנבואה פה הוא ספר בתוך ספר, הוא מסביר פה לעומק את העניין של הנבואה.
ולמה זה אחד מהמאפיינים של הזהות העברית.
בואו ניכנס פנימה.
הנבואה כאחד מממדי ההכרה.
הרגישות
וההבנה של המציאות הנבואית
שייכת לממדי ההכרה של האדם בדומה לרגישות וההבנה בשירה.
לא כל בני האדם משוררים הם,
אבל די בכך
שחלק מהם יהיו משוררים כדי להוכיח שהשירה הינה אחד מממדי הרוח האנושית,
בדומה להיגיון הבריא common sense,
שהוא לדעתו של דיקארט ההיגיון הבריא מה שהונחל לעולם בצורה השווה ביותר.
הוא מסביר
לא יוכל אדם להתפאר בכך שאינו משורר או שאינו
מתמטיקאי.
בדומה לכך,
לא כל בני האדם נביאים,
אבל מציאותם של הנביאים מראה לנו באותה הוודאות
שהנבואה אף היא ממד ייחודי של רוח האדם.
כלומר,
מה זה נבואה?
נבואה
זה יכולת אנושית
לתפוס ממד מסוים של ההכרה,
וגם אם אנשים אחרים לא מסוגלים לתפוס את זה,
זה לא בגלל שהנביא
הוא איזה מיסטיקן,
אלא הנביא בסך הכל עיניו פתוחות,
אוזניו כרויות לראות ולשמוע את מה שאחרים לא רואים.
אני אגיד לכם רעיון יפה מאוד שמופיע בספר מועדי הראייה,
כשמועה מפי הרב קוק זצ"ל.
הרב שמעון סטרליץ, תלמידו הגדול של הרב קוק,
סיפר בשמועה
שהוא שמע מהרב קוק את הרעיון הבא, וזה רעיון שמאוד מסביר את מה שהרב לבני אומר פה.
מה המשמעות
של מה שנאמר במעמד הר סיני,
בני ישראל רואים את הקולות?
מה זה לראות קולות?
נשתברו על זה כבר הרבה קולמוסים, ניסיון להבין מה זה רואים את הקולות.
מה התשובה?
יש כל מיני תשובות.
יש תשובה של אייבן עזרא,
שזה סוג של מצב
רוחני שהוא כל כך
יוצא דופן,
שהחושים מתאחדים,
ואז אין כבר הבדלה כל כך ברורה בין שמיעה לראייה, אלא הכל הופך להיות אחד.
זה כיוון.
עכשיו, ההצעה של הרב קוק היא הצעה מדהימה, מהפכנית,
ומאוד מאוד דומה לכיוון שבעצם אברהם ליבני מדבר עליו פה.
זאת אומרת, רואים את הקולות זה ככה.
יש את המציאות
הנגלית שאנחנו רואים,
המציאות החושית,
ויש את המציאות הנשמעת.
הנשמעת זה אומר מה המשמעות של המציאות.
לשמוע זה לא רק לשמוע voice,
לשמוע זה לשמוע את המשמעות של מה שיש.
המשמעות,
לפי הפרשנות הזו של בני ישראל רואים את הקולות,
זה רואים את המציאות
ומצליחים להבין מה המשמעות שעומדת מאחורי המציאות.
כלומר, הם רואים את הקול האלוהי שבוקע מתוך המציאות.
במילים אחרות, רוב בני האדם או שהם שומעים את דבר האלוהים בבית הכנסת או בבית המדרש,
וכשהם יוצאים החוצה, או בפוליטיקה או בעיתונות, אז הם רואים את מה שיש במציאות.
לראות את הקולות זה היכולת לשמוע מבעד להתרחשויות האנושיות הרגילות
מה אלוהים מדבר פה.
זאת המשמעות של רואים את הקולות בפרשנות הזאת.
בסדר?
פרשנות יוצאת דופן מאוד מאוד מעניינת. כלומר,
מה שקרה במעמד הר סיני זה שלעם ישראל כקולקטיב
נחקק בתוך הנשמה יכולת להבחין במה שנמצא מעבר להתנהלויות האנושיות הרגילות.
הם רואים משהו שהם שומעים מה המשמעות של מה שקורה פה.
כן?
בסדר?
מה?
זה נמצא פה?
לא נראה לי.
לא, מה?
הכל מבטא את המשמעות, ואנחנו רואים את הכל עוד, ואתם משתמשים בכפי...
חושי,
כלי חושי.
זאת אומרת, במילים אחרות, הם...
זאת אומרת,
הראייה זה החוש הרגיל שאיתו אנחנו נפגשים עם המציאות.
ומה שבדרך כלל בני האדם רואים, הם חוו את זה בשמיעה.
זאת אומרת, רואים, הם רואים את מה שבדרך כלל שומעים.
כלומר, במילים אחרות, רוב בני האדם,
אתם מכירים את ה...
יש בדיחה ידועה,
בדיחה,
על דיין זקן שלעת זקנותו התחרש,
נעשה חירש.
אז שואלים אותו מה קרה,
אז הוא אמר, נאמר, על השוחד שהוא יעוור עיני חכמים עשרה אלף דברי צדיקים. כלומר, אז למה אתה התחרשת? הוא אמר, על השוחד שאני רק שמעתי.
אז יש דברים שאנשים רק שומעים עליהם, הם לא רואים אותם.
אז השמיעה
היא דבר שלא במקרה מהירות האור היא מהירה ממהירות הקול.
אנחנו קודם כל רואים ואחר כך שומעים,
כי השמיעה היא צורך להעמיק קצת יותר, כי אנחנו רואים יותר בקלות מאשר שומעים.
שמיעה, לפעמים אנחנו לא רואים מול העיניים את מה שנשמע.
שמיעה היא בעצם דורשת מאיתנו איזה מאמץ כלשהו
להטות את האוזן.
אתה לא דורש, אתה לא צריך הרבה מאמץ בשביל לראות.
אתה רואה?
אתה רואה ישר.
אבל לראות את הקולות זה אומר שאתה מסוגל בחוש,
הנקרא לזה הכי מוחשי,
להבחין במשהו פנימי.
וזה דבר שקרה במעמד הר סיני.
עכשיו,
זו נקודה שחשוב לשים לב אליה, כי זה אומר שעם ישראל כקולקטיב
עבר במעמד הר סיני סוג של נבואה.
הייתה נבואה קולקטיבית לעם כולו.
כל העם התנבא.
ואז זה אומר שאנחנו בתכלית שלנו אמורים להגיע לנבואה.
זה התכלית.
ועל זה הוא הולך לדבר עוד רגע,
כמה הנבואה היא בעצם התודעה הפשוטה היהודית,
וכמה כשאין לנו נבואה זה סבל, זה קושי.
במידה מסוימת אפשר להגיד,
טוב, בסדר, נשאיר את זה בינתיים ככה.
ככה,
אמת היא
שהנבואה הופיעה בקרב העם היהודי בלבד,
בתקופה מוגדרת של דברי ימיו.
רק בעם ישראל הגיעה הנבואה לידי בשלות,
התאמה פנימית ושלמות,
והפכה לדעת אמיתית.
שאר העמים ידעו רק פירורים ממנה, קריקטורות
וצלליות מסופקות של הנבואה.
אף על פי כן,
אין התייחדות הנבואה בישראל משנה את ההכרח להכיר בנבואה
כמימד אפשרי של ההכרה.
כשבאים לעסוק בפנומנולוגיה,
סדר חקר התופעות
של הדעת,
כלומר, במילים אחרות,
העובדה שהנבואה הייתה רק לזמן קצר אצל עם ישראל ואצל העמים זה לא היה כמו אצלנו,
עצם זה יכול ללמד אותנו שהיה דבר כזה.
כלומר,
זה לא דבר דמיוני.
יש אפשרות להגיע למצב הכרתי שנקרא נבואה.
בסדר? זה מצב הכרתי בעצם.
הוא צועד פה בעקבות, אברהם לבני צועד פה בעקבות הרמב״ם בעיקר,
כמו שאנחנו נראה עוד רגע.
הייתה איזו נקודה.
רציתי שניגע לרגע, לרגע מה ההבדל בעצם בין נבואה לבין עבודה זר... לסוג של מיתולוגיה, מיתוסים, בסדר?
גם אצל העמים היו כל מיני
ידעונים ובעלי אוב וכל מיני אנשים שהייתה להם יכולת ראייה מסוימת. מה ההבדל בעצם בין הנביא
לבין בעל האוב והידעוני וכל הסוג הזה? בסדר, זו סוגיה שמתבררת אצל הרמב"ן על התורה בפרשת בלק,
ההבדל בין בלעם לבין משה.
מה הסיפור בעצם?
אז בואו נעשה את זה בצורה מאוד מאוד קצרה.
שוב, זה דבר שצריך לברר אותו באריכות, אבל
מה אתם חושבים ההבדל?
בין נבואה לבין כישוף וידיעת עתידות.
בסדר?
האם הנביא הוא מגיד עתידות?
אז מהו?
מהו בעצם?
מה ההבדל בעצם בין מגיד עתידות? כי יכול להיות שנביא יגיד לך את העתיד, את מה שהולך לקרות.
אתה הולך אפילו לפעמים לנביא, כמו שראינו אצל שמואל.
הולכים אפילו בשביל אתונות,
בשביל לחפש משהו מאוד פשוט.
בסדר, אז מה זה אומר? מה זאת אומרת שזה אמצעי?
אני חוזר,
למי שלא שמע,
הטענה שאצל הנביא אגדת העתיד זה לא מטרה, אלא אמצעי. אמצעי למה?
יפה, יפה. אז נגעת פה בנקודה עמוקה,
שההבדל העמוק בין מגידי עתידות למיניהם לבין נביאים
זה שהנביא מביא את דבר השם.
זאת אומרת, דבר האלוהים למציאות.
לפעמים זה יגיד לך מה הולך לקרות,
לפעמים זה לא יגיד לך מה הולך לקרות.
לפעמים זה יגיד לך מה אתה צריך לעשות.
יש הבדל בין מה הולך לקרות למה אתה צריך לעשות.
הנקודה אפשר להגיד היא שהבעל העובי והאידאוני ואנשים שאומרים לך מה הולך לקרות,
הם בעצם נותנים לך סוג של מידע,
אבל המידע הזה הוא לא בהכרח קשור
בהכוונה ערכית של האדם.
זה כמו שמישהו אומר לך על איזה פעולה שכדאי לך לעשות.
אני אסביר את זה, אני אסביר את זה בצורה אחרת.
בעצם התודעה של האדם האלילי הייתה כזו:
יש לאלים כוחות
ובני האדם חסרים את הכוחות האלה.
והאדם יעשה הרבה מאוד דברים כדי להשיג את הכוחות שיש לאלים.
עמיתוס אחים מפורסם שמספר את הסיפור הזה, מה הוא?
סיזיפוס.
לא, האמת, סזיפוס זה אחד מהם. פרומטאוס זה יותר, מה שנקרא, קצת יותר מפורסם בהיבט הזה. פרומטאוס רצה להשיג את האש שהייתה אצל האלים.
גנב להם את האש, ואז הענישו אותו.
מה הסיפור בעצם מספר?
שלבני האדם יש רצון להשיג כוח שיש לאלים,
ואין לבני האדם.
ועל ידי זה שהוא יגנוב לאלים את הכוח,
הוא יקבל את העוצמה. רק בסוף, הסוף טרגי,
טרגדיה יוונית, כאמור,
האדם בסוף נענש על זה שהוא העז.
אבל בעצם בתוך העולם המיתולוגי קיים מתח מתמיד בין מה שאלוהים,
יותר נכון האלים רוצים, למה שבני האדם רוצים.
תמיד יש מתח בין בעל הכוח
לבעל לחוסר הכוח,
שאין לו את הכוח.
עכשיו, מה ההבדל בעצם בין הנביא לבין
עובד האלילים
המיתולוגי?
זה שעובד האלילים בעצם יודע שיש בעולם כוחות מאוד מאוד חזקים,
וכדי שהוא יוכל להתמודד איתם,
הוא צריך לחטוף להם את הכוח.
צריך לקחת להם את הכוח. זה לא שיתוף פעולה
בין מקור הכוח לבני האדם.
זה תחרות בין בני האדם למקור הכוח.
הנביא בעצם לא מתחרה באלוהים.
הנביא רוצה להקשיב למה שאלוהים אומר לו.
בעלי האוב והאידאונים הם בעצם
השתמשו בכוח שלהם לדעת מה קורה בעולם העליון כדי לדעת איך להתחמק מזה.
זה לא רצון להכין את עצמך
במובן המתחמק,
אלא הרצון להבין מה אני צריך לתקן בשביל.
זו תפיסה אחרת.
כלומר,
כאן התפיסה בעצם היא שימוש בכוח הנבואי או הכוח של ידיעת הנסתרות
כסוג של דרך של האדם להערים על העולם העליון.
וכאן המטרה היא לא להרים על העולם העליון,
אלא להתכוונן בעולם הזה על פי העולם העליון.
שתי הסתכלויות לגמרי שונות
שמאפיינות גם בעצם עד היום את האדם המערבי.
מה זה?
למי? לעובדי האלילים?
זה לא נבואות.
שוב, בלעם היה איזה קוסם שהיה לו כוח אפילו לראות לרחוק.
והרמב"ן מסביר את העניין הזה באריכות.
אבל אני לא נכנס לזה בכלל. ברור לגמרי שאצלנו יש מסורות של נבואה, אבל צריך להבין שגם אצלם היו אנשים בעלי כוח. מה, אז מה ההבדל ביניהם לבין הנביאים?
אומר לבני,
שימו לב איך הוא קורא לזה,
שאר העמים ידעו רק פירורים ממנה,
קריקטורות וצלליות מסופקות של הנבואה.
זאת אומרת, הם הרגישו משהו, היה שם משהו,
אבל זה היה משהו מאוד מאוד חלקי.
למה?
כי לא היה שם שיתוף פעולה בין האדם לבין העולם העליון.
הייתה שם סוג של תחרות וניצול משאבים.
ניצול משאבים זה אומר, אתה יודע להגיע למשהו בעולם העליון ואתה
מנסה על ידו לעקוף, לעשות מסלול עוקף
תודעה אנושית,
על ידי המסלול האלוהי.
בסדר? זה בפנימיות מסבירים שזה עולמות שונים. כלומר,
הנביאים
קיבלו את הנבואה שלהם מגובה מסוים והעובדי האלילים ינקו ממקום נמוך יותר.
לכן הם ראו צלליות.
זה כמו שכשאתה נמצא במקום יותר גבוה תודעתי,
אתה רואה בבהירות רבה יותר מה הולך.
זה סוג של אחוריים, אז שאלה מה זה אחוריים? יש רמות של אחוריים ורמות של פנים.
אחוריים זה אומר שאתה,
גם על משה רבנו נאמר, וראית את אחוריי ופניי לא יראו.
אז גם זה סוג של אחוריים.
אבל הכוונה של אחוריים זה אומר שהם גם לא מסוגלים לראות בצורה בהירה מה הולך לקרות.
זה משבש את הראייה.
עכשיו תראו את ההסבר שלו, הוא בעצם צולל פנימה להבנת הנבואה.
אמנם
אינה השראה הנבואית ממד מצוי של ההכרה, והיא מעלה אל הדעת
אל מעבר לגבולות הרגילים של התבונה האנושית,
אך היא מהווה את הגשמתה ואת הכתרתה,
ובכך היא מאירה באור חדש את כל מערך הדת.
לידת הרמב״ם למשל,
מהווה הנבואה שלמות עילאית
הקיימת בכוח בטבע האדם.
כלומר,
יש פוטנציאל נבואי לכל אדם,
והיא אינה יוצאת אל הפועל ומתפתחת כי אם בתנאים מיוחדים מאוד שלא כולם נתונים בידי האדם.
וכך הוא מסביר במשנה תורה:
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם.
בסדר?
הרמב״ם בהלכות יסודי התורה בפרק ז' מלמד אותנו שאחד מעיקרי האמונה
היהודית לדעת שהאל מנבא בני אדם.
למה זה כל כך חשוב?
קודם כל לדעת
שהתורה שנמסרה לנו בנבואה
נמסרה ככה בגלל שהיה מישהו שהתנבא, שאלוקים אמר לו את מה שכתוב בתורה.
כלומר, יש יכולת לאדם להגיע לרמה רוחנית כזאת,
שאלוקים לא רק מדריך אותו באופן כללי,
אלא מדריך אותו באופן מעשי איך להתנהג בחיים.
זהו כישרון המצוי כייעוד סמוי באדם,
ולפי זה אין זה כוח על-טבעי או ניסי.
האדם המושלם המסוגל לפתח בקרבו את כל הגנוז בחוכמה האנושית
אמור להגיע לדרגה של נבואה.
יוצא לכם לפעמים?
לרצות
להגיע לנבואה?
אני חושב שאין יהודי שלא רוצה את זה.
כלומר,
אין יהודי שפעם אחת הוא לא אומר,
וואי, הלוואי שהייתי יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני.
מה הוא רוצה?
לאן הוא רוצה שאני אלך?
מה הוא רוצה שאני אעשה?
ברגע שבן אדם שואל את עצמו את השאלה הזאת, זה
רמה מסוימת של הכנה לנבואה.
תזכרו,
כל ספרי המוסר של העם היהודי,
המטרה שלהם הייתה בסופו של דבר להגיע לרמה מסוימת של נבואה.
שמונה פרקים לרמב״ם, שזה הקדמה לפרקי אבות,
המטרה בסוף של הספר,
להגיע למדרגה הנבואית.
זה הכנה מידותית לנבואה.
רמח"ל מסיים את הספר שלו בקדושה,
פרק כ"ו,
שזה מגיע עד רוח הקודש, עד תחיית המתים.
נבואה, סוג של.
הרמק,
הנזיר כותב את זה, הרב הנזיר כותב את זה,
שהרמק שכתב את ספר פרדס רימונים,
כותב ספר קטן שנקרא תומר דבורה.
הכנה מידותית.
מטרת
תורת הקבלה בסופו של דבר להגיע לסוג של השגה רוחנית,
ששם האדם לא רק יהיה אדם טוב,
שהטוב שבו יוביל אותו לרמה הכרתית אחרת.
בסדר?
זה לא רק מתנה.
לא רק מתנה. אנחנו נראה עוד רגע. זה מתנה שהקדוש ברוך הוא נותן, אבל זה לא רק מתנה.
זה עלייה הדרגתית להכרה אחרת,
ואז נותנים לך מתנה של דברים שלא יכולת להגיע לבד.
אבל במדרגות ראשונות אתה בעצם זוכה להכרה אחרת.
זה אומר שהאדם מסתכל על העולם הזה ורואה אותו בספירה אחרת.
זה מה שנקרא,
גם כמו שאומרים שיש ספירות,
המשמעות של הספירות זה הנהגה אלוקית במדרגות שונות,
אז האדם מטפס בראיית המציאות ברמות שונות.
אדם יכול להגיע בתפילה
למדרגה שהיא כמעט נבואית, ככה שולחן ערוך כותב,
שהאדם זוכה להתפשטות הגשמיות ומגיע לסוג של מדרגה נבואית.
זהו תפקידה של התפילה.
התפילה היא סוג של
נבואה בזעיר אנפין,
עבודה נבואית. למה? כי אתה מדבר עם אלוקים.
הוא מדבר אליך גם.
אנחנו לא שומעים,
לא תמיד שומעים.
אבל עצם זה שהבן אדם אומר זה לא נורמלי
שאני לא שומע את אלוקים, לא שומע מה הוא אומר לי,
זה כבר,
זה צימאון לשם, להיות צמא לדבר הזה,
להכוונה מהשם.
יש כל מיני פרקטיקות,
יש כל מיני דרכים שגדולי ישראל לימדו אותנו איך להגיע למדרגה שהיא קרובה לנבואה.
הרמב״ם בעצמו במורה הנבוכים מלמד שיש מדרגות מדרגות מדרגות לנבואה.
ולכן גם כשהאדם עושה פעולה למען הציבור,
להציל קבוצה גדולה של אנשים,
או אדם שכותב ספר,
הכוונה מתעורר אצלו רצון לכתוב משהו למען הציבור,
זה מדרגה מסוימת של נבואה, זה רוח הקודש, מדרגה מסוימת.
כלומר,
בחזרה עוד פעם להגדרה היסודית,
מהי נבואה לפי ההסברה הזו?
מצב הכרתי רוחני של האדם שמוביל אותו לראות דברים שאחרים לא רואים
ולשמוע דברים שאחרים לא שומעים.
לא נס,
לא איזה משהו מיסטי,
אלא בתוך המציאות יש כל הזמן תדר אלוהי,
והנביא מסוגל לשמוע את התדר האלוהי.
בסדר? יש לו כלים לקלוט תדר אלוהי.
כל אחד לפום מדרי גדילי,
כל אחד לפי השיעור שלו מסוגל לקלוט משהו מהתדר הזה.
אני חוזר עוד פעם על הפסקה האחרונה בעמוד. זהו כישרון המצוי כייעוד סמוי באדם,
ולפי זה אין זה כוח על-טבעי או ניסי.
האדם המושלם,
המסוגל לפתח בקרבו את כל הגנוז בחוכמה האנושית,
אמור להגיע לדרגה של נבואה.
מובן הדבר שעליו לעמוד בתנאים מוסריים ורוחניים מקדימים,
אבל הנבואה אפשרית בתור שלב אחרון של ההבשלה הפנימית.
כבר נאמר בתלמוד, אין השכינה שורה אלא על חכם,
גיבור ועשיר.
הוא פירש בן זומא בפרקי אבות, איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו גיבור הכובש את יצרו, איזהו עשיר השמח בחלקו.
כן, הוא הולך פה לפי ההסברה גם של הרמב״ם,
תראו.
לפי הרמב״ם, החכם הוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.
ובהמשך דבריו הוא אומר, אדם,
זה מתוך משנה תורה שם.
אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו,
שלם בגופו,
כשייכנס לפרדס, כלומר לחוכמת פנימיות התורה,
ויימשך באותן העניינים הגדולים הרחוקים,
ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג,
והוא מתקדש והולך, כלומר הוא פורש מהתודעה האנושית הרגילה,
שמסתירה בעצם את היכולת לראות את הקולות, אם נרצה.
הוא מתקדש והולך, הוא פורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן,
והולך ומזרז עצמו
ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים הבטלים,
ולא מאבלי הזמן ותחבולותיו,
אלא דעתו פנויה תמיד למעלה.
מה הכוונה למעלה?
תודעה עליונה.
הוא לא מסתכל על העולם הזה במובן החומרי בלבד.
הוא מנסה להבין את המשמעות, את השורשים.
קשורה תחת הכיסא.
מדרגה מסוימת של הכרה, שוב, כיסא,
הרמב״ם מסביר את זה בצורה מסוימת,
רמה מסוימת של תודעה נקרא לזה.
להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות,
הוא מסתכל בחוכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה,
מצורה ראשונה עד טבור הארץ,
ויודע מהן גודלו,
מיד רוח הקודש שורה עליו.
אז הרמב״ם נותן פה הדרכה מעשית ממש איך לזכות לרוח הקודש.
כלומר, כשהאדם מסולק
מבחינת
השקיעה במבט החומרי על העולם,
רמה מסוימת של רוח הקודש תהיה לו.
מה הכוונה?
שהוא לא רואה את המציאות באותה רמה כמו של בן אדם רגיל.
יש לו איזה יכולת
לקלוט תדר, תדר אחר.
קולט תדר אחר.
למשל, למה הדבר דומה?
זה כמו שאתה מחובר מאוד לאדם מסוים,
אוהב אותו,
אז אתה מסונכרן איתו,
אתה קולט מה הוא אומר, אתה קולט מה הוא,
אתה קולט לפעמים מה הוא מתכוון אפילו.
כי אתה מחובר ללב שלו.
אז אותו דבר, אדם שמאוד מאוד גבוה מבחינה תודעתית,
הוא בעצם מחובר ומסונכרן לגמרי לרצון האלוהי.
ואז הוא פשוט שומע מה האלוקים רוצה ממנו.
הוא מקשיב מה הרצון האלוהי אומר.
ליבי אומר לי.
ליבי אומר לי. מה הכוונה ליבי אומר? כי הלב שלי זה לא הלב שלי.
הלב שלי זה הלב
של השם יתברך.
אז ברגע שאני מרגיש משהו בלב,
אתה יכול להרגיש משהו מהרצון האלוהי.
הרב צוקרמן, הרבה פעמים, כשהיו שואלים אותו בעניינים של שידוכים ודברים כאלה,
אז הוא היה אומר,
צריך להרגיש קליק.
הוא היה ממש מדבר בשפה כזו של קליק. למה?
כי הוא רצה מאוד לעודד את ה...
שזה משהו אלוהי.
אז אתה צריך להרגיש את זה בצורה שהיא לא שכלית לגמרי.
צריך, משהו שם צריך ל... אתה צריך להרגיש אותו.
או נגיד כמו שההורים נותנים שם לילד.
יש להם רוח הקודש. מה הכוונה רוח הקודש?
בגלל שהם פועלים פה פעולה שהיא לא פעולה אישית רק שלהם,
אלא היא צריכה לדאוג גם לאדם נוסף.
אז הם הופכים להיות כלים למשהו,
לא בשבילם, אלא בשביל מישהו אחר.
זה דבר פשוט, זה מדהים אותי כל פעם שאני חושב על הדבר הזה.
שכל בן אדם בעולם בעצם
מקבל שם שלא הוא נתן אותו, בסדר?
יש מצבים שונים שמשנים את השם,
אבל עקרונית רוב בני האדם קיבלו שם,
יש להם שם שלא הוא, הם נתנו אותו לעצמם.
מה הדבר הזה אומר?
שבעצם אנחנו מקבלים את השם שלנו בסוג של רוח קודש מסוים, מסוימת.
אני משער שגם אדם שנתן לעצמו שם, יש לו איזה רוח קודש שם,
שהוא היה צריך איזו עבודה רוחנית עם זה.
אבל בגדול זה הסיפור פה,
יש פה איזה איזה מדרגה מדרגה נבואית.
כל שם הוא נבואה.
כל בן אדם בעצם קיבל את השם שלו בנבואה.
חתיכת
דבר מעניין.
אם כן,
אין ההתנבאות ברוח הקודש דומה לאיזו התעלות מיסטית דמיונית,
שהיא גם נחלת הבורים.
בסדר? הוא ממש הולך פה בעקבותיו של הרמב״ם.
אני לא רוצה להיכנס פה לדעות אחרות בתוך העולם היהודי,
אבל הוא צועד פה ממש בעקבות הרמב״ם, שאומר שהנבואה היא תהליך הכרתי שמתחיל קודם כל מידיעה של העולם הזה, של המציאות,
של תיקון מידותי, ועל גבי זה בעצם מגיעה הנבואה.
לכן לא יכול להיות שבור,
אדם טיפש,
שאין לו מידות טובות ואין לו ידע,
פתאום הוא יהיה נביא, פתאום הוא יקלוט משהו.
עכשיו תגידו, איך זה יכול להיות שיש אנשים כאלה?
יכול להיות שיש אנשים שיש להם כל מיני יכולות, זה לא נבואה.
נבואה חייבת לבוא על תשתית בריאה, נפשית, מידותית וכן הלאה.
כן, לא יכול להיות שזה נביא.
אבל מיסטיקה יכולה להיות אצל אנשים בורים.
כן, זה יכול להיות.
יכול להיות שאדם,
יש לו כישרון מיסטי לקלוט מציאות עליונה,
אבל בשביל להיות נביא שהוא קולט את דבר השם,
אין דבר כזה.
זה לא יכול להיות.
לא יכול להיות אדם שהוא לגמרי בור ועם הארץ, אין לו מידות טובות,
ופתאום הוא יקבל, נגיד, כמו בלעם, נכון? בלעם היה קוסם.
הוא ידע, ידע את הדעת עליון.
היה לו כל מיני דברים שהוא ידע להגיד,
אבל זה לא נביא,
זה קוסם.
קוסם זה אדם שיודע להשתמש בתודעה העליונה שלו לכל מיני פעולות, אבל זה לא נביא.
יש משל מאוד מפורסם של רבי חיים מוולוז'ין.
אם אני לא טועה, המשל בגדול אומר שההבדל בין
נביא לקוסם זה כמו ההבדל בין עטלף לנשר.
העטלף והנשר שניהם יודעים מתי לילה ומתי יום.
הנשר שמח שיש יום, הוא יוצא החוצה.
העטלף יודע גם שיש יום, אבל הוא בורח.
אז זה ההבדל בין הנשר לעטלף.
הקוסם יודע מתי יש יום, אבל הוא בורח מזה.
והנשר שמח ביום.
אז הנביא שמח כשיש את ההתגלות.
והקוסם יודע שיש התגלות והוא בורח ממנה.
זה...
מה?
לא, הוא בורח מהנבואה בסיבה אחרת, כי זה קשה לו.
אבל הנביא, הרי הנביאים היו בני נביאים, נכון?
הם התאמנו כדי שהם יזכו לנבואה, הם לא ברחו מהנבואה, הנה תראו.
אם כן, אין ההתנבאות ברוח הקודש דומה לאיזו היטלות מיסטית דמיונית שהיא גם נחלת הבורים, להפך, היא תובעת את מירב הידיעות.
היא הכתרתה של הכשרה מקיפה.
הכתרתה של הכנה שלמה שעניינה לאפשר לאדם להגשים את שלמות הכוח ההגיוני על ידי הלימוד,
ושלמות הכוח המדמם מעיקר היצירה ושלמות המידות.
ציטוט מהרמב"ם, ממורה הנבוכים.
זה כמובן משתלב גם עם הדברים של רבי יהודה הלוי בתחילת ספר הכוזרי.
למה גיבור הספר הוא מלך?
מה היתרון של מלך על פני כל אדם אחר?
שהוא בדרך כלל חכם, יש לו אושר,
יש לו כוח,
ואם חסר לו משהו,
כנראה שחסר לו משהו שהוא מעבר לכל הדבר הזה.
כלומר, בחרו להציג לנו את הסיפור על הנבואה על ידי דמות שיש לה את כל המימדים ההכרתיים.
האחרים של בני האדם רק חסר לו מימד שהוא מעבר לזה כוונתך רצויה מאז חיינו רצוי
אכן בחרו דווקא מלך.
הכנה מאומצת זאת הייתה עבודתם של בני הנביאים כלומר תלמידי הנביאים המוזכרים רבות במקרא
למשל בספר שמואל מסופר שם כיצד התנבא שאול בקרב חבל נביאים
שפעל מסביב לשמואל רבם וכך מסיים הרמב״ם
אלו שהם מבקשים להתנבא הם הנקראים בני הנביאים.
ואני ממשיך, עמוד 80. גם לאחר שהושגה הנבואה,
עדיין תלויה היא במידותיו של הנביא,
וכוח הנבואה משתנה מנביא לנביא.
על כן קיימות דרגות שונות של נבואה.
שוב ציטוט מהרמב״ם, שמונה פרקים, פרק ז'.
יש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי מחיצות רבות,
ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות.
לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה.
עד שאמרו משה רבינו עליו השלום,
ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה,
כלומר מזהירה,
מה שהגמרא ביבמות אומרת אספקלריה מאירה.
זאת אומרת, מה משמעות
מדרגות הנבואה לפי ההסבר הזה?
זה רמה הכרתית
של האדם. מה קובע את הרמה ההכרתית שלו?
ברמה התודעתית, הנפשית והמוסרית שלו.
זה מה שמבדיל בין הנביאים.
זאת אומרת, במילים אחרות,
בשונה נגיד מכישרון מוזיקלי,
הכישרון של הנבואה הוא לא רק טכניקה,
כלומר, כמה אתה מנגן יפה,
אלא יש פה מימד השראתי.
ומימד השראתי, אתה חייב לקבל אותו ממקור ההשראה.
ולקבל משהו ממקור ההשראה, אתה חייב להיות כלי ראוי לזה.
מה עושים כדי להיות כלי ראוי לזה?
מנקים את כלי ההכרה.
אז מה מבדיל בין נביא לנביא?
רמת ניקיון הכלי,
ואז הוא רואה את הדברים בצורה שקופה לגמרי.
כמובן שיכולים להיות מצבים שבהם הנביא
מקבל חסימה בגלל מצב הדור.
לפעמים האדם עושה את כל ההשתדלות שלו, הוא 100% ויש חסימה.
למה? בגלל שהמצב התודעתי, נקרא לזה,
יש בעיה ברשת
של הרדיו,
כי הגורם הוא לא אתה, לא אתה אשם בסיפור הזה.
אלא האשמה מגיעה בגלל מקור אחר לגמרי,
סיפור אחר.
זאת אומרת, יש שיבוש בקשר.
כמובן שבאופן עקיף זה קשור גם אליך.
כי עצם זה שהנביא
נמצא בדור כזה,
ואולי לא עובד מספיק כדי שהדור ישתפר,
כבר הדבר הזה מעיד על זה שהוא צריך לעשות איזה תיקון.
זאת אומרת, מצב הדור קשור גם למצבו.
נסיים את הלימוד
לימוד
מתוך הספר בפסקה הבאה:
"אין הנבואה מסר כתוב בלבד
הקשור במציאותם ובשיחתם של נביאים,
שזכרם נשמר במקרא ושכל אחד רשאי ללמוד אותה.
אין היא תופעה היסטורית בלבד שכל אחד יכול להכיר ולחקור לכל אורך העלילה המקראית,
אלא יש לראותה" כלומר את הנבואה,
"בנוסף לאלה גם כתכונה נפשית של האדם,
כמו השכל, הדמיון או הרגש,
ואף על פי שאין יכולה לצאת אל הפועל כי אם בתנאים מיוחדים ביותר,
יש להכלילה במערך הכללי של יכולת ההכרה של האדם.
עוד פסקה,
כישרון נבואי זה של האדם הוא מאבני היסוד של עולם המחשבה העברית.
הנבואה מצויה הן בראשיתה
והן בפסגתה של התפתחותו של העם היהודי,
כפי שהיא מלווה את התפתחותו של כל אדם יהודי.
היא מצויה בראשיתה,
שהרי כל מצוות המקרא והתלמוד נסמכות ישירות או בעקיפין על מקור נבואי.
והיא גם פסגת הגורל הקיבוצי והעלייה הפרטית,
שהרי תכליתו של תהליך החינוך המקראי, השגת הנבואה.
כלומר,
הבסיס של התורה זה נבואה והתכלית של התורה זה נבואה.
רבי משה חיים לוצאטו קובע זאת מפורשות באחד מהספרים הנפוצים ביותר של המוסר היהודי, מסילת ישרים.
הוא קובע בהסתמך על התלמוד את סדר המדרגות
המוסריות שחייב לרכוש מי שנשאו ליבו להשתלם באהבת האלוהים וביראתו.
בסדר? הוא מונה פה את המידות של הברייתא בגמרא במסכת עבודה זרה.
זהירות, זריזות, פרישות, נקיות וכולי.
נקיות וטהרה וכל המדרגות של מסילת ישרים. ומה המדרגה האחרונה?
יראת חייה מביאה לידי קדושה, הקדושה מביאה לידי רוח הקודש,
רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
לאחר שבחן בדקדקנות את כל שלבי העלייה הזאת, מסיים רמח"ל: הנה,
בדרך שרוצה להילך בה יוליכוהו ובעזר האלוהי אשר יותן לו,
תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות.
תנצח הכוונה לא רק תחסל,
תנצח הכוונה תהיה מנצחת על הכוחות הגופניים שהם לא ינצחו אותו.
ותידבק בקדושתו יתברך ותשלם בו.
ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר ויהי רוח הקודש,
שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי.
בסדר?
בפסקה הבאה
אנחנו נראה,
בגלל כל מה שהוא כותב כאן,
כמה היעדר הנבואה זה דבר שמביא לסבל,
לקושי.
כי עם שהנבואה היא הראשית שלו והאחרית שלו,
איך הוא יסתדר בלי נבואה?
וכאן אני חושב שאולי זאת הסיבה שאנשים כל כך, כל כך, כל כך
דבוקים לחדשות.
הם בעצם בעומק שלהם משוועים להדרכה אלוקית. בהיעדר הדרכה אלוקית הם קופצים על מה שיש ומנסים לשמוע מה אומרים. מה אומרים? אז מה אומרים שם?
אבל בעומק הם מחפשים הדרכה אלוקית.
מה?
כן, אבל למה אנשים שומעים פרשנות?
פרשנים, פרשנינו לענייני זה, לענייני זה. מה הם רוצים?
הם רוצים לקבל פרשנות עמוקה למציאות. מה קורה פה?
מה הולך?
אבל כשהן, אז הולכים לבורות הנשברים.
אבל זה עומק העניין.
אנשים מחפשים לקבל איזה פשר,
משמעות,
וככל שיש נקודת מבט יותר חודרת,
יש יכולת לפרש את המציאות בצורה יותר מעמיקה.
שנזכה בעזרת השם לנבואה.
כל האיחוד של הספר הזה, בין השאר,
זה שהוא הופך את הנבואה לנושא מרכזי מאוד.
זאת אומרת, המאבק שלו בנצרות זה בגלל שהנבואה נחסמה על ידי הנצרות.
מתי שהנצרות בעצם באה וחסמה את דבר האלוקים,
היא חסמה את צינור הנבואה,
שנמשך אצל עם ישראל ברמה כזו או אחרת עדיין.
הוא אומר שהנצרות בעצם חסמה, נעמדה במקום שעם ישראל עמד,
ולכן מה שעבר עד אז בצורה נקייה הפך להיות
בצורה לא נקייה, וזה חסם את הנבואה.
הוא ידבר על זה בהמשך, אתם תראו.
טוב,
