שלום, שיעור נפש הפרשה, לחיות עם הזמן, נדחה, מיום שני ליום חמישי,
אנחנו רוצים לחיות עם הזמן,
והזמן זה פרשת השבוע,
פרשת נשוא, פרשה ארוכה,
ובפרשה הזאת יש למרבה הפלא דרמה גדולה מאוד, כמה שזה נראה ככה,
החלק הארוך בפרשה זה איזו מין חזרה,
חוזר על עצמו,
כל נשיא מביא את אותו קורבן,
אבל בסוף יש שם איזה פסוק,
שהוא חשוד מאוד.
וכשאנחנו מתרגלים ללמוד ביחד פשוטו של מקרא,
אז אמור לקפוץ, לזנק לנו מילה עיניים.
אז אני עושה כאן רגע איזו הקדמה, וזה גם לפניכם בדף.
מהו סדר הזמנים,
תודה למי שביא לי מים, ברוך אתה, אדוני, אלוהים נלחם שעה, כל יום דברו.
מהו סדר הזמנים בספר במדבר? ספר במדבר מתחיל, קראנו בשבת שעברה,
בא' אייר
של השנה השנית לצאתם ממצרים.
בני ישראל יצאו ממצרים בי"ד ניסן,
קיבלו תורה בו' סיוון,
היו למרגלות הר סיני לאורך כל החודשים, סיוון, תעמוז, אב, אלול,
עד יום הכיפורים,
אז הם התחילו לבנות,
אז נעברה פרשת תרומה והם התחילו לבנות את המשכן לאורך כל חודשי החורף.
המשכן הוקם, אני אומר, יש כמובן דעות בחז"ל, אני אומר את הדעות המרכזיות,
את הדעה המרכזית, המשכן הוקם בא' ניסן,
אז התחילו גם,
באל"ף ניסענו כמה משכן,
והסתיימו שבעת ימי המילואים,
ובעצם ספר במדבר מתחיל באל"ף אייר. מה קרה באל"ף אייר? אחרי חודש המשכן עומד, אה, וגם עשו,
עשו גם פסח, חגגו את הפסח.
אז בזמן הזה, באל"ף באייר התחיל המפקד הצבאי לקראת הכניסה לארץ ישראל.
המפקד הזה מתואר בפרשת במדבר,
וגם בפרשת נשוא, ובפרשת בעלותך, שנקרא בשבת הבאה,
מתוארת תחילת התנועה לארץ ישראל בכ"א.
זה תחילת התנועה.
בכ"א אי"ר מתחילים תנועה לארץ ישראל.
אני פותח פה סוגריים למה כ"א,
דיברנו על זה בעבר, כ"א זה קצת תאריך מוזר,
התורה יותר אוהבת א' או ט"ו, למה הענן נעלה בכ"א באי"ר? אני חושב שהסיבה היא,
כתוב בתורה שזה 11 יום מחורב,
חורב
דרך הר שעיר עד קדש ברנע.
11 יום הליכה.
הם לא הולכים בשבת,
אז זה 12 יום הליכה.
אז אם זה כ' הגענו כבר ל-ב' או ג' סיוון.
שלושה ימי התכוננות,
כמו שכתוב בספר יהושע,
ואז הם אמורים להיכנס לארץ ישראל בו' סיוון.
כלומר, המטרה היא לחבר את התאריכים בדיוק בתאריך שהם קיבלו תורה בשנה שעברה, באותו תאריך הם ייכנסו לארץ כדי לקבע את החיבור המוחלט בין התורה לבין הארץ.
התורה היא המכתב וארץ ישראל היא הכתובת ומימוש התורה זה רק בארץ ישראל לכן צריך שזה יהיה באותו יום.
חג הכניסה לארץ ישראל הוא גם חג מתן תורה, זה אותו עניין.
ולכן נכנסים לארץ ישראל ומיד אפשר לאכול חיטה,
ימי ביקורי קציר חיטים,
אחרי החיטה אנחנו נאכל, אחרי החיטים נאכל ענבים, אחרי הענבים נאכל תאנים, אחרי התאנים נאכל תמרים, אחרי התמרים ימונים ואחרי זה זיתים.
כלומר, ממש נכנסים לארץ ישראל בזמן שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה.
כל זה השתבש בגלל החטאים והמתאוננים והמרגלים וכולי וכולי. אבל זה בעצם הרעיון המסדר.
האם עד כאן?
אז כתוב כאן, א' באייר,
תחילת הספר, מפקד בני ישראל מבין 20 שנה ומעלה,
שזוהי הוכחה שמדובר במפקד צבאי.
מפקד הלווי מבין חודש ומעלה,
ואז נאמרת לנו כאן,
פרשת, אצלנו בפרשה, פרשת נזיר וסוטה,
שזה כל מיני חריגים שנמצאים בתוך המחנה,
וכ' באייר, פרשת בעלותך, תחילת תנועה לארץ ישראל. דן, הדברים ברורים?
אם זה ברור לך, אז זה ברור לכולם. מדהים.
בתוך האירוע הזה יש שתי פרשות שהן לא במקום.
הארדקור לא במקום.
והפרשה שלא במקום, איזה פרשה זאת?
פרשת, לא, פה פרשת סוטה במקום, אין בעיה.
פרשת סוטה, מדברים על המחנה, אז אומרים, מה קורה אם יש לצאת מחוץ למחנה?
איזה פרשות הן לא במקום מבחינת התאריך?
פרשת הנשיאים.
מתי הנשיאים הביאו את הקורבנות שלהם?
מא' בניסן עד י"ב בניסן, נכון?
אנחנו כבר בספר במדבר נמצאים, איפה?
בא' ואייר, אז כאילו אתה חוזר אחורה.
כאילו פרשת הנשיאים הייתה בכלל אמורה להיות כתובה איפשהו בספר,
בספר ויקרא או בספר שמות, נכון?
איפשהו שם.
וזה מה שכתוב כאן, ויקריבו נשיאי,
ועוד פרשה אחת, גם פרשת פסח שני,
גם היא נאמרת בעצם בי"ד בניסן,
נכון?
משה רבנו מצווה את עשיית הקורבן, ואנשים שהיו טמאים באותה זמן, אמרו לו, רגע, מה איתנו? ואז,
עוד שנייה, בסדר? אז גם פרשת פסח שני נאמרת קודם לכן. אז שתי הפרשות האלו נאמרות לא במקום, הרמב"ן מעיר על זה במקום ועוד,
ולכן צריך להבין, אנחנו נתעסק היום בעיקר בפרשת הנשיאים,
למה היא נאמרת,
למה היא, כן, זה ממש כך, כתוב, תראו, בפרק ז',
פסוק א', לא הבאתי את הפסוק הזה.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן,
וימשך אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו, וימשכם ויקדש אותם ויקריבו נשיאי ישראל.
מתי זה יום כלות משה להקים את המשכן? איזה יום זה?
א', ניסן. אז הקורא, הלומד,
המצטיין כמו נריה, אומר, רגע, מה זה?
התחלנו את ספר במדבר מאייר,
ואנחנו עוד מעט כ' באייר, פתאום באמצע אתה מחזיר אותי
חודש אחורה, יש לזה דבר כזה סיבה כלשהי. טוב,
אז
עזוב, לא קשור לשיעור שלנו.
נזיר וסוטה, כשאתה מסדר את המחנה
לקראת התנועה,
אתה צריך להסביר מה עושים עם מי שצריך להיות מחוץ למחנה.
זה הכול.
יפה.
אז למה זה מופיע כאן?
אפשר להגיד ככה, כשאתה רוצה
להדגיש מה שהוא,
יש כל מיני דרכים להדגיש אותו. אתה יכול לסמן אותו במרקר,
ואתה יכול להחליף לו את המיקום, ולהגיד, יופס,
שים אותו ואומר, רגע, מה זה עושה כאן?
אה, אם זה כאן, הוא בא להגיד לי משהו חשוב.
כשהתורה משנה את המיקום של משהו,
היעמוד במקום אחד ובמקום אחר, זה כי היא רוצה מה?
להדגיש אותו.
בסדר, להדגיש.
כיוון שרוצים להדגיש, עושים פה איזה בלאגן. אתה אומר, רגע, מה זה עושה כאן?
אם זה היה כתוב במקום בסדר, הייתי אומר, טוב, זה הסדר, אז זה.
אבל אם מייבעים את זה מהמקום שלו, ואם זה מקום אחר,
זה כדי להדגיש איזושהי נקודה.
זה הרעיון.
מה רוצים להדגיש?
מה שרוצים להדגיש, רבותיי,
זה את הדבר הבא הנפלא.
יש פה פשוט דרמה עצומה לתוך הפרשה, אבל צריך קודם כל להבין
על איזה רקע היא נאמרת.
אני מאוד אוהב ללמוד תורה ותנ״ך עם משקפי זבר כאלו, מכירים?
משקפי מציאות מדומה.
לראות איך זה היה נראה.
לא רק מה כתוב, אלא איך זה היה נראה.
אז אנחנו מתחילים עכשיו את חומש במדבר.
החומש מסדר את עם ישראל לפי מחנות ולפי דגלים.
אז אתה יכול לדמיין איך עם שלם
הולך בסדר מסודר, ובפחדת בעלותך אנחנו נקרא שהכל היה לפי הענן,
והם לא זזים מטר בלי שהענן אומר להם יום, יומיים, חודש, שבוע, שבועיים.
יש לך איזו תחושה כזאת, אתה מקבל תחושה של משהו מאוד מאוד מהודק,
מאוד מאוד מאורגן, מאוד מאוד מסודר,
מאוד לא ספונטני, מאוד לא זורם, מאוד, יש כאן סדר,
יש כאן ציווי אלוקי,
יש פה ענן,
מי שמתחכם גם יכול לחטוף, בסדר? אם אתה,
כמו שקראנו בעצם בחומש ויקרא,
אם אתה נדב אביהו כזה, ונכון, וגם קראנו את זה בשבת שעברה.
איך בדיוק המחנה זז, ואיך מכסים את הכלים, ומי צריך לבוא ולכסות כל דבר, ומה קורה למי שמציץ,
ולא יבואו לראות כבלי את הקודש, אומר רבי יצחק,
באמת תוך חלילה, כן.
אתה מקבל תחושה מהקריאה שיש כאן משהו מאוד מאוד מסודר,
מאורגן,
יציב,
שצריך כמו מחנה צבאי, צריך למלא פקודות, צריך למלא את הזה.
על גבי הדבר הזה, אם לא הספיק לנו,
אם לא הספיק לנו,
באה פרשת נשוא,
ושם אנחנו קוראים
י"ב נשיאים כולם אותו דבר.
נכון?
אין גיוון, חביבי.
זה הנשיאים,
הנשיאים הם מנהיגים,
המנהיגים צריכים מלא פקודות
ולבצע בדיוק כמו שאומרים להם.
זה מה שצריכים לתת,
הקריבו כל אחד,
מה, מה כתוב, והקריבו כל הנשיאים?
מה?
אנחנו קוראים את זה בחנוכה, קוראים את זה בזה,
בואו נקרא את זה, עכשיו אתה חוזר על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, זה אמנם פרשה ארוכה, אבל לילד בר מצווה זה לא כזה, כי אותו,
אותם טעמים, נכון?
ביום הזה ויקריבו וכו', ויביאו את קורבנם,
וייקח משה את העגלות, ואז מה כתוב.
ביום מקריב, ביום הראשון, החשוב ממנו, קורבנו, קהרת כסף אחת, אין יום שקרנים, זה לקחת כסף,
פעם אחת מבקר, ויהיה קורבני, והכל אותו דבר.
אז לא רק שהתחושה שדיברנו עליה היא נוכחת, אלא זה מקבל העצמה
נכון? בקצב הזה, הזה, לחלוטין, זה ממש שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל.
אתה יודע, נשיא לזה, נשיא לזה, טה-טה-טה, הכל אותו דבר, הכל זה. יש בזה, יש בזה איזה משהו מאוד מאוד מרהיב מצד אחד, נכון?
הכלליות הזאת, שזה אולי מה שמבדיל בין אומה
לבין אוסף פרטים, עם של עבדים,
מפוזר כזה, יש כאן משהו מסודר, מאורגן,
דגלים, סמלים,
יש ציווי, איש על מחנהו ואיש על דגלו יחנו בני ישראל. יש כאן ציווי, אתה צריך לחנות במחנה שלך. ואז גם הנשיא,
תחושה מאוד מאוד חזקה של נשמעת,
של מחנה מאורגן, מסודר,
אבל בקצה הלב
של ארגמן ושל עוד כמה אנשים רגישים פה,
מתגנבת גם איזו תחושה קצת של מה?
קלילה של, כן, דוגמטיות קצת,
מחיקת העני,
קצת איזה, מה?
ערך?
דיקטטורה קצת אפילו אומר לנו פה, דן, נשתמש כאן במילה, כאילו יש כאן איזה, אהה.
רגע, מה אם קצת לנשום, קצת זה, כאילו זה נורא נורא חזק.
כשאתה רוצה להדגיש משהו מה אמרנו, אתה משנה את המקום שלו.
בדיוק במקום הזה.
בדיוק באירוע הצבאי הזה.
כן?
בדיוק ב...
במה שנקרא, לצלילי המרש הצבאי,
טוטלת לנו התורה פרשה ממקום אחר,
מלפני חודש,
שכל כולה מה?
יוזמה,
יצירה ופעולה מלמטה.
אני צוחק, זה מזכיר לי,
לבן שלי היה לו קצין,
שזכה במצטיין, פיקוד, משהו,
אבל הוא כעס על המערכת,
הוא רוצה לקבל תפקיד,
ולא נתנו לו.
נתנו לו תפקיד אחר. הרי הצבא אלוף בזה, אתה
ממלא את התפקיד שאתה רוצה, ואתה יכול להיות בטוח שזה התפקיד שלא תקבל.
מאה אחוז.
אז הוא שלח לי תמונה שהוא עומד כאילו עם התעודה,
עם האלוף או מישהו כזה,
אבל הוא,
כאילו, אתה יודע, מצלמים אותך.
הוא מחזיק את התעודה הפוך.
הוא מחזיק אותה, כאילו.
זה, כן, זה היה מחאה שלו, כאילו, אתם, אתם נפגתם אותי, אני מחזיק את זה הפוך. חמוד כזה, כן?
כן, זה בתוך ה...
בואו תראו על מה מדובר.
רבותיי,
תראו את הפסוק הזה. פסוק, אין לי מילים, זה דרמה, אני אומר לכם, אני נמס מזה.
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית רבותיהם עם נשיאי המטות, הם העומדים על הפיקודים.
ויביאו את קורבנם לפני ה'.
לפני הקורבנות שכרגע ציינו עם המזרק אחד כסף וכל הדברים האלו,
מה הם הביאו?
שש עגלות צב,
עגלות צב,
ושני עשר בקר,
העגלה, כלומר שני פרים לכל עגלה, הוא, זה עגלה רצינית, כן? זה משהו
סמי-טריילר
על שני הנשיאים, כלומר הם עשו גם שותף,
שזה מאוד מעניין.
כל שני נשיאים הביאו עגלה אחת
עם שני פרים.
כל שני נשיאים התנדבו סמי-טריילר.
ושור, וגם שור,
לאחד ויקריבו אותם
לפני המשכן, נכון?
כתוב, שני עשר בקר.
לא ברור אם הבקר היה לזבח או השור היה, לא ברור.
טוב.
ואז כתוב כך, ויאמר ה' למשה לאמור, קח מאיתם.
והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד,
ונתתם אותם אל הלווים איש כפי עבודתו.
למה הקב"ה צריך להגיד למשה,
קח מאיתם?
מה קורה כאן?
אומר המדרש, אבל לפני כן אורחה עם הקדוש,
כך מאיתם, אומרו מאיתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה.
אוקיי,
כלומר, מה זה?
זה כאילו הייתה יוזמה שלהם.
וטעמו של משה,
לצד שלא נצטווה שאיספו המשכן על העגלות,
לא רצה לקבל, כי למה הם ראויים?
משה אומר, רגע, רגע, אני לא מבין.
הקב"ה לא אמר לי
שאת המשכן סוחבים בעגלות.
כל מה שצריך לעשות במשכן, הקדוש ברוך הוא אמר לי לפני כן.
זה וזה וזה, גם את כל החומרים.
זאת התרומה שתיקחו מאיתם, זהב, כסף נחושת, חילת אגר, הכל, הכל נאמר.
זה לא נאמר לי.
לא יודע מאיפה הבאתם את זה?
אז לא, לא מקבל.
אומר אורחיים הקדוש,
אתם יודעים שהיה בית-כנסת מרוקאי, שמעתי פעם סיפור אמיתי על בית-כנסת מרוקאי שהביאו רב
למועמד כאילו להיות זה, והרב העביר שיעור,
והוא אמר, אור החיים בלי להגיד אור החיים הקדוש.
אז הם לא קיבלו אותו.
הוא אומר, אור החיים הקדוש?
אור החיים הקדוש?
והנשיאים שיערו בדעתם,
כי הקרשים והאדנים, מסע גדול שצריך לעגלות,
והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא.
הנשיאים הסתכלו ואמרו,
הקרשים האלה נורא כבדים,
איך הם יסחבו אותם בזה?
הם צריכים עגלות.
אז הם הביאו את זה מעצמם.
אוקיי,
זה רק התחלת הדרמה.
מה שאומר ארוחיים הקדוש,
בואו תראו איך המדרשת לפניו כמובן,
פותח את זה הרבה יותר.
בואו נראה.
תראו איך המדרשת דורש כאן פסוק.
הפסוק בשיר השירים אומר,
יפה את רעייתי כתרצה,
נבע כי ירושלים איומה כנתגלות.
מה זה יפה את רעייתי כתרצה? תרצה זה אחד מהשמות של בנות צלופחד.
תרצה, נועה, חוגלה, מילכה ומחלה.
מחלה,
כולן קשורות לתנועה.
תרצה רצה, מלכה הולכת, חוגלה חגה, נועה נעה ומחלה מחוללת.
מה?
ראי, שזה שם של בן אדם,
אז עושים שם, כן.
אז אומר המדרש על הפסוק הזה, דבר אחר,
יפה את רעייתיך תרצה כשאת רוצה.
אומר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, מתי את הכי יפה בעיניי?
הכי יפה, מתי?
כשאת רוצה מעצמך.
לא רק כשאת מקיימת מה שאני מצווה אותך,
אלא כשאת עושה איזה משהו מעצמך.
וואי, אז אני משוגע עלייך, אומר הקדוש ברוך הוא. יפה את רעתי כתרצה,
כשאת רוצה.
כדאת בעיה, כשאת רוצה,
לית את צריכה בעיה מכלום, מי אלף מכלום. כשאת רוצה, את לא צריכה לחפש מקור.
מי אמר? תלכי עם הלב,
תלכי עם מה שאת רוצה.
מי אמר להם לאבי עגלות ובקר ולטון המשכן?
מאיפה הם ידעו את זה? זה היה כתוב באיזה מקום?
משה רבנו אמר להם את זה באיזושהי צורה? לא!
מהן ובהן הביאו אותן. הם הסתכלו פנימה לתוך הלב ואמרו,
לא נראה לנו הגיוני שהלוויים,
האחים שלנו הלוויים,
יצטרכו לסחוב את הקרשים הללו על הכתף. בואו נעזור להם. סברה של הנשיאים.
הדאוד הכתיב, ויביאו את קרבנם לפני השם שש עגלות צב,
ויקריבו אותם לפני המשכן. מלמד שהם סרוב לציבור. כן, הם מסרו את זה, זה לא היה עכשיו הגלות של הנשיאים?
אלא הם הקנו את זה כעניין גמור לכלל ישראל.
אנחנו משתדלים אצלנו בקהילה שהשופר,
נגיד, שתוקעים בו בראש השנה, יהיה שופר של הקהל.
כלומר, בעל התוקע מקנה את השופר לפני החג לגבאים,
שזה כאילו, זכות הציבור.
אם זה רק השופר שלך, אז בעל תוקע אולי...
אבל אם זה של הציבור, זכות הציבור. וכן, אז זה הדרך.
ספר תורה המרכזי אצלנו בקהילה, ספר תורה שהקהל קנה,
וכאילו,
הציבור עשה אותו,
הוא לא תורם פרטי.
ומה?
למי חזקה?
כן, אבל את השופר הוא יכול להקנות, את השופר שלו.
מקנה אותו לציבור.
בהחלט על זה הדרך.
פותר הרבה בעיות.
אז גם פה, מלמד שמסורים לציבור, ואומר השם אל משה לאמור, מהו לאמור?
אמר לו הקדוש ברוך הוא,
למשה,
צא ואמור להם דברי שבח ונחמות.
לך תשבח אותם על היוזמה הזאת.
אמר רבי יהושעיה, אמר הקדוש ברוך הוא,
מעלה אני עליכם
כאילו כבר הייתי צריך לסבול בו את עולמי והבאתם לי.
כאילו, הקדוש ברוך הוא אומר, אני מעלה עליכם, כאילו אתם עזרתם לי.
אתם עזרתם לי, אתם כאילו סייעתם לי.
עכשיו תראו מה אומר המדרש, באותה שעה נטיירה משה
בליבו אמר,
משה רואה אותם באים עם עגלות, הוא אומר, רגע, איך זה יכול להיות?
מה אני לא יודע?
מה, הקדוש ברוך הוא ציווה אותם ישירות בלעדיי?
או שהם עושים משהו בלי שנתיירם או שאמר בליבו תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרתה על הנשיאים או שמא נביא אחד עמד
וחידש את ההלכה כאילו יש כאן איזה נביא חוץ ממני או שהם מדלגים עליי
אמר לו הקדוש ברוך הוא משה אילו להם הייתי אומר שיביאו הייתי אומר לך שתאמר להם אם זה היה מגיע ממני הייתי מעביר את זה דרכך אבל מאיפה זה הגיע?
מהם.
ולקח מאיתם והיו, מה הוא קח מאיתם? מאיתם היו הדברים.
יוזמה.
אז דווקא על הרקע המאוד מהודק של המצעדים והדגלים והמחנות,
פתאום לוקחים איזה פרשה מלפני חודש, מביאים אותה כדי להגיד,
זה לא בא במקום היוזמה,
זה לא בא במקום הרצון,
זה לא בא במקום התרצה,
יפה את רעייתי כתרצה כשאת רוצה.
נפלא בעיניי.
אני מתלהב, אתם לא מתלהבים?
חכו, נגיע עוד למאה שילוח, אתם תתעלפו.
הטעמים, מה הכוונה?
יפה, יפה. ומי נתן להם את העצה?
מהנשיאים, מי נתן את העצה?
אמר רבי סימון, שבטו של יששכר.
אמר להם, המשקן הזה שאתם עושים, פורח באוויר,
עשו לו עגלות,
כדי שיהיה נטען בהם.
הוא שהכתוב משבח שבט יששכר שנאמר הוא מבני יששכר יודעי בינה לעתים. יודעי בינה לעתים, הכוונה, יודעים לחבר את בינת הלב אל העת, אל הזמן.
כאילו מסתכלים ואומרים רגע, מה צריך לקרות פה עכשיו?
יששכר היה לו תכונה מיוחדת לחבר זמן עם איזה תובנה.
יהודי בינה לעיתים. אז יששכר נתן להם את העצה.
וכאן בואו ניכנס, נראה מה כתוב כאן קצת בתורת החסידות, דברים נפלאים מאוד. כי אתם צריכים להקשיט עליהם קושייה חמורה, מה?
נדב ואביהו, בדיוק.
וגדול המצווה ועושה, אדוני המצווה ועושה.
ואיפה עובר הגבול, וכו' וכו', בסדר?
קודם כל, רק תדעו שלגבי נדב ואביהו זה לא כזאת קושייה, כי נדב ואביהו הם עשו משהו שלא ציוו אותם כדי לזכות בעצמם במדרגה רוחנית.
ואילו כאן, ועוד בהרבה מקומות,
כשאתה עושה משהו שאתה לא מצווה,
כמו אהרון, דוגמה, אהרון עקרון עשה גם כן משהו שהוא לא מצווה,
כמו
הייתה בין ה' אבל הוא עושה את זה והוא משלם מחיר.
אם אתה עושה משהו שאתה לא מצווה ואתה מרוויח מזה, זה בעיה.
אם אתה עושה משהו שאתה לא מצווה ואתה הולך להפסיד מזה, אז כנראה זה בסדר.
הם עושים משהו שהם לא מצווים,
והם לא הולכים להרווח מזה כלום, זה לא בשבילם, זה בשביל הלוויים, בסדר?
אבל בכל אופן אפשר לשאול,
מה המכניקה? איך אני יודע אם אני עושה משהו
וזה נכון או לא? אז כאן נכנסים רבותינו מהחסידות. בואו תראו.
יש פה דברים נפלאים בעיניי. ביהור המדרש דהנה כל מי שערב ליבו לגשת אל הקודש
צריך לפלס דרכיו בהשכל ובדעת.
גם במעשים טובים אשר כוונתם שלמה להשם,
צריך שיכוון לרצון השם יתברך.
אם אדם עושה משהו טוב,
אבל לא מעורבים בזה כוונות זרות וכאלה.
והנה מצינו בעוזייה שנענש כאשר פשט ידו בארון השם,
כאשר שמטו הבקר.
כמו שנאמר, ויחרף השם בעוזייה. נמצא
שלא לרצון היה שיאת עוזייה באחוז בארון השם.
כי היה לו להניח ולסמוך על מעשה השם בעת ההיא.
זה כמו שהיה בירדן,
שאהרון עשה את נוסיו.
אם זה הלכה פסוקה,
אם יש הלכה פסוקה שצריך לשאת את המשכן בכתפיים,
מנין היה לנשיאים להביא הגנות למשכן לשאת אותו?
מאיפה הנשיאים ידעו את זה?
וכאן מצינו שהיה לרצון. מה ההבדל בין הנשיאים לבין פרץ ועוזה?
כמו שנאמר,
כך מאיתם היו לעבודה ולעבודת העולמועד. ואיך היה הדבר?
אמנם האיש הישראלי,
האיש הישראלי,
הדבוק בהשם יתברך ותורתו,
יוכל להעמיק בדעתו ובשכלו הכל במקומו הראוי לו.
וזה פירוש כדאת בעי,
דהיינו, אם לבבך שלם עם השם,
לית אצריך למלף מכלום,
כי תוכלו לכוון ההלכה לעשות במקום הראוי לעשות. אם אדם אומר לעצמו הקדוש ברוך הוא, אני רוצה רק לעבוד אותך,
אני לא רוצה כבוד, אני לא רוצה כסף, אני רוצה לעשות אצלך, הוא יקבל את המחשבות הנכונות.
ויוזמתו תהיה לברכה.
אבל אם הוא אומר, כמו נגיד אצל עמדה ואבי, הוא אוהם כפר זקנים, משה ואהרון, ואנחנו רוצים, לא טוב.
אז בכאלה מקרים תלך על בטוח,
תעשה רק מה שכתוב, רק מה שמופיע להלכה.
אבל אם אדם הוא נקי ואומר, אומר הקב"ה, אני רוצה לעבוד אותך, הוא יקבל את המחשבות הנכונות.
וכמו כאן בהבאת העגלות שכיוונו בני יששכר ההלכה באומרם,
המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באוויר,
ואיתהו הדבר בעת ההיא,
וישר לפני המקום, ונרצה כוונתם, כמבואר במדרש, כנגיד תשע מקרים ושני מבראשית,
היין שם, והוא הכתוב משבח מבני שכר,
יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל,
היינו שמבינים בדעתם במקום הראוי ואת הראוי לעשות או לא, ולכוון ההלכה הכל במקומה.
וזה פירוש הפסוק, אלה הדברים שציווה השם לעשות, דהיינו משה רבנו עליו השלום לימד דעת את ישראל איזה דבר לעשות או לא לעשות,
גם במעשה הטוב וגם עדת כאותיות דעת,
ההבדלה הוא בדעת.
כלומר, יש כאן איזה כלי,
כלי מאוד מאוד משמעותי. מהו הכלי?
אם אדם אומר, הקדוש ברוך הוא, איך הוא אומר?
דבוק בהשם יתברך בתורתו, אומר הקדוש ברוך הוא, אני רוצה לעשות רצונך.
תעזור לי!
הוא ידע מה נכון ומה לא נכון, והקדוש ברוך הוא יחתום איתו על הדבר הזה.
אבל יש פה עוד עניין,
עוד כלי מדהים,
או עוד, לא יודע, כלי, המילה כלי לא מתאימה, עוד עצה מדהימה.
כמה עגלות הם הביאו?
שש.
למה שש?
למה לא שתים עשרה עגלות?
שיתוף.
יש לך איזה רעיון,
יש לך איזה רעיון ואתה לא בטוח, מה תעשה?
לא, לא רק תחפש שותפים.
להתייעץ עם חבר,
תחברותא.
חבר יגיד לך, תקשיב, אחי, אתה לא בכיוון.
לא, אתה הגזמת, בוא,
או יגיד לך, שמע, וואלה,
כן, אתה יודע מה?
ואם אתה אומר לו, אתה יודע מה, אתה מסכים איתי, אתה מוכן להיות איתי שותף?
אם הוא יגיד לך כן,
זה הדרך של הקדוש ברוך הוא להגיד לנו
שאם הוא מרוצה ממה שאנחנו עושים או לא, עוברת דרך מי?
דרך החבר. תראו, הוא אומר את זה מהשילוח.
ויביאו את קורבנם לפני השם ששג לא צהב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים
ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן. כי באמת,
היה להם גודל רחמנות על הלוויים הנושאים שיישאו מסע כבדה. קודם כל, זה התחיל מאחווה, מאמפתיה, מה הלוויים האלה. עכשיו,
סחבו את הקרשים הכבדים, קרשים שקלו,
לפי המידות זה שקל מאות קילוגרמים מהאירוע הזה, בסדר?
עצי שיטים
בגובה עשר אמות, על אורך הקרש,
זה בעובי, חמש מטר קרש. זה כבד מאוד, כן?
ואני לא מדבר על הכלים, המנורה,
היא הייתה שוקלת לכאורה כמה טעות.
כי באמת היה להם גודל רחמנות על הלוויים,
הנוסעים שיישאו מסע כבדה.
ולכן לא היו יודעים מה לעשות, כי לא היה על פי הדיבור למשה.
משה לא ציווה, ויראו פן יצרכו הלווים לעמל את גופם בעבודת המסע כדי שיזדכך ליבם,
כי נמצא לפעמים לא יוכל האדם להזדכך ליבו עד שיעבוד השם יתברך בגופו.
ואולי אין הרחמנות הזו
ממה,
אולי אין הרחמנות הזו אמת,
או רק ממה שנמצא במזג להם,
ובמקום שאין השם יתברך חפץ נקרא אחרי רחמי רשעים אכזרים.
הם לא יודעים.
אולי הקב"ה אומר, כן,
הנשיאים צריכים, הלווים צריכים לסחוב בכתף, כי הם צריכים לבטש את גופם.
כן, צריכים לעבוד קשה, אחרת הלב שלהם לא יהיה... אני רוצה שהם ייקראו את עצמם.
אולי.
ואם אנחנו נותנים להם את העגלות, אנחנו בעצם
גורמים להם נזק, כי הם יתחילו לעבוד כזה קל, ואז יהיה ליבם גס,
חלילה, במשכן. אולי דווקא זה שהם נורא נורא מתאמצים וסוחבים, זה יהפוך להם את העבודה שלהם למספיק רגישה.
לא ידעו.
מה הם עשו?
על כן ראוי שיביאו שני הנשיאים עגלה,
כי שניים שיעשו דבר,
יסכים אשר מתברכים.
נפלא מאוד.
וכמו שכתוב, אבל זה היה יותר מ...
כן, אבל זה היה שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים, שישה זוגות.
כמו שכתוב, ודעת צדיקים יחלצו,
היינו כאשר יסכימו שני תלמידי חכמים לדעת אחת,
כן? ושור לאחד, כי תפסת מועה תפסת,
כי לא רצה לסמוך על דעתו.
וכאשר ראה שחברו הסכים לזה,
כן, יששכר, הציע את זה ליהודה.
נשיא יששכר, נתניה בן-נצוער, בא, דיבר עם נחשון בן-אדם. נחשון הסכים לו, מצוין.
שניים הסכימו, ואז עוד שניים הסכימו.
התפתחה כאן איזו הסכמה.
כאשר ראה שחברו הסכים לזה, אז הבינו כי מהשם הוא.
כמו שכתוב בירמיהו, כאשר בא חנמאל ואומר לו, כן אליך,
אז אמר, ואדע כי מהשם הוא.
כמו שדובר בפסוק "אלוהים הסיכה לא תעשה לך",
שם בפסוק הזה הוא מובהר שהאדם לא יהיה נוקשה.
"אלוהים הסיכה אל תהיה עקשן" תנסה לחפש את הרמזים של הקדוש ברוך הוא.
וכאשר ראה משה רבנו עליו השלום, משתומם מאוד.
מה זה?
מאיפה הם ידעו את זה?
וסבר שנגלה עליהם הדיבור בלא ידיעתו,
עד שאמר לו השם יתברך, לא ככה, כך מאיתם.
היינו שלא היה רק מדעת עצמם, ועם כל זה כך מאיתם,
שכיוונו לאמיתת רצוני,
כי כן היה רצוני שיתנדבו שעור לאחד ועגלה על שתי הניסים.
אז אם זה רצון השם יתברך, אז למה הקב"ה לא אמר את זה?
כי הקב"ה רצה שזה יהיה,
יתגלה דרך הרחמנות של בני ישראל על הלווים,
ודרך האהבה,
ודרך היוזמה. אז הוא השאיר את זה לנו, שזה יהיה מלמטה.
פרשת
יוזמה מלמטה, בלב כל האירוע המהודק של המחנות, כדי להגיד, כן, הקב"ה חפש בדבר הזה.
והוא חפץ להתגלה דווקא בדבר הזה. אם הוא היה מצווה, אז טוב, היינו נותנים עגלות, אבל הוא רוצה שאנחנו,
שיהיה התבוננות, ושנסתכל רגע על הלווים,
ושהם ירחמו עליהם,
וגם טיפה יתלבטו, ואז יתייעצו אחד עם השני, ושזה יתגלה דווקא בדרך הזאת.
רבותיי, איך קוראים לדבר הזה?
לזה קוראים חינוך.
זה חינוך. הרי מה ההגדרה של חינוך? אתם יודעים מה ההגדרה של חינוך?
הגדרה של חינוך זה כל דבר שהמתחנך יעשה אותו מעצמו,
מעצמו כאשר המחנך לא יהיה לידו.
זה חינוך.
כל שאר הדברים זה לא חינוך.
כלומר, אם אני רוצה לחנך ילד לתפילה, מה ההגדרה של חינוך?
מה אני כרגע עושה
כדי לגרום לילד הזה להיות אדם מתפלל גם כשהוא יהיה מבוגר ואני לא אהיה לידו ויגיד לו נו, נו, נו, אלא הוא ירצה, זה הכל. אם אתה חושב שאם אתה מושך לילד שלך באוזן או אומר לו לשבת וכל זה, זה הופך אותו לאדם שיותר אוהב תפילה בעתיד.
תבוא עליך ברכה, בסדר?
אז זה פתאום מגדיר בבת אחת מה נקרא חינוך ומה נקרא דברים אחרים שהם גם לגיטימיים. יש כללים, יש אילוף, יש הרבה מאוד דברים.
אבל חינוך זה רק דבר שנוגע במה?
בנקודה הזאת. עכשיו יש סערה סביב חוק הגיוס וכל הדברים האלה.
אני לא רוצה להתייחס לזה כאן, זה לא הזמן שלך, אני רק רוצה להגיד דבר אחד מאוד מאוד פשוט.
אתה יכול לכפות בן אדם, להביא אותו לבקו"ם.
אין ספק. תפוס אותו, לעצור אותו, להביא אותו לבקו"ם.
אני לא מכיר אף
מפקד בעולם שיכול לכפות על חייל להיות חייל קרבי.
לא מכיר דבר כזה.
לא מכיר.
מי שלא רוצה להיות קרבי, הוא לא יהיה קרבי.
שם אותו בבסיס,
שבוע-שבועיים,
הוא מספיק שהוא משמיע איזה קול שהוא רוצה לעשות עצמו משהו, הוא במקום, קאבאן, שלום הביתה.
אז כולם מבינים מה זה חוק הגיוס. חוק הגיוס יכול לגייס איזה בן אדם אחד,
הוא עוזר בשביל המסגרת, אבל התוכן צריכה להיות מהזדהות, חינוך.
טוב,
זה מה שאומר השפת אמת.
אומר השפת אמת,
את הפרשה הזאת קוראים מתי?
השבת, בנסו, ובחנוכה.
עניין קריאת חנוכה בנשיאים.
נו,
כאילו, האם הצלחנו בחינוך של הנשיאים?
אומר הקדוש, הצלחנו, למה? איך אתה יודע שהצלחת?
שמישהו עושה משהו מעצמו.
אם מישהו עושה משהו מעצמו, סימן שהוא...
ככה אומרים על הפסוק,
איך כתוב?
תפארת
בנים אבותם,
ועטרת זקנים
בני בנים.
תפארת בנים אבותם, כל בן משוויץ באבא שלו. אבא שלי הוא הכי גדול, הכי גבוה, הכי עשיר, בסדר גמור.
אז הבנים משוויסים באבות.
אבל האבא, אתה לא יכול להשוויץ בבן,
כי זה לא חוכמה,
הבן תלוי בך.
במי אתה יכול להתפאר?
בנכד.
עטרת זקנים בני בנים. אם אתה רואה את הנכד שלך
הולך בדרך שאתה רוצה, סימן שמה?
שהצלחת לחנך את הבן שלך כמו שצריך,
והוא כבר מעצמו מחנך את הבן שלו כמו שאתה רוצה.
אז בזה אתה יכול להתעטר.
אם אתה רואה את הנכדים,
הרב אשטיינזלץ היה אומר,
היה נוהג להגיד מיהו יהודי,
מי שהנכד שלו יהיה יהודי.
זה יהודי, לא מי שאימא שלו הייתה יהודייה, זה לא מספיק.
מי שהנכד שלו יהיה, שהוא חינך את הילדים שלו באופן כזה,
שגם אם הילד הזה יצא לטיול בחו"ל או משהו כזה, הוא לא יחזור עם איזה גויה,
שזה לצערנו קורה הרבה.
אומר השפת אמת עניין קריאת חנוכה בנשיאים
דכתיב כך מאיתם
ואיתה במדרש מאיתם היה שכיוונו מעצמם לרצונו יתברך
ויששכר נתן להם העצה אין שם דכתיב בני שכר ובני הלעתים
וכמו כן במצוות חנוכה שחידשו החכמים כמו שכתוב בני בני ימי שמונה קבעו שיעור רננים
אוקיי אז פורים היה לפני חנוכה
פורים
זה אומנם, קריאת מגילה, בסדר גמור,
באיזה מסיבה, אבל חנוכה, ראש, המעלה והדלקת נרות חנוכה,
מצוות הסבב, כל דברים, מי נתן לכם את החכמים מעצמם,
נכון?
וחינוך הנשיאים היה הכנה לכל הקורבנות אחר כך.
כי מה זה קורבן? קורבן העניין המרכזי שאתה רוצה להקריב, אתה לא חייב, אתה רוצה, נכון? לרצונכם,
נכון? אדם כי יקריב מכם, לרצונכם תזבחו.
וחינוך הנשיאים היה הכנה לכל הקורבנות, אחר כך דהי אתה עושה דברו לשמוע בקול דברו
וכן ולעולם הנהגת בני ישראל צריכים מקודם לפתוח הדרך
וזה נקרא חינוך.
מה זה חינוך? כשאתה רוצה, כשאתה מביע רצון,
זה פתיחת היעד, אחר כך
גם יש את כל מילוי הציווי, אבל איפה נמצא הרצון שלך, איפה נמצאת המוטיבציה?
ההכנה לכל הקורבנות של הנשיאים, שהם יגידו שהקורבנות האלה הם היו מצווים ועומדים,
לכן הם הביאו כולם אותו דבר.
מה הייתה ההכנה?
העגלות,
הרצון שלהם.
ואז אחר כך זוכין,
כן, כתוב גיבורי כוח, עושה דברו, לשמוע בקול דברו.
אז אם אדם הוא עושה דברו, גיבור כוח מעצמו, עושה דברו, הוא זוכה גם לשמוע את הציווי.
אחר כך זוכין לשמוע בקול דברו, שאחר מעשה הנשיאים כתיב,
ובמבר משה, וישמע את הקול,
מידבר אליו. אבותיי, זה אירוע.
איפה היוזמה שלנו בעבודת השם היא לגיטימית?
היא רצויה, היא חביבה, היא לגיטימית, היא רצויה, היא חביבה, רק צריך לכוון את אמת הלב,
וצריך להתייעץ עם איזה מישהו,
וצריך כאילו לא לעשות את זה, ולראות שאתה באמת מכוון לרצון השם מדבר, ואז הקדוש ברוך הוא שמח בדבר הזה, רוצה בו, חפץ בו, וזה נקרא חינוך.
איך נדע אם אנחנו חינכנו טוב את אחרים, או אנחנו בעצמנו מחונכים?
האם אנחנו רוצים לעשות אותו עם דברים מעצמנו?
האם אנחנו גם בעצמנו רוצים קצת ליזום,
ליזום, לא רק ימה חובתי ועשיינה, אלא להוסיף, בקודש ובחול וכן הדברים האלה.
ולכן משה רבנו, הקדוש ברוך הוא אומר לו, קח מאיתם,
קח, יישר כוח, למה?
יפה יתרעתי כתרצה,
כמה את יפה, אומר הקדוש ברוך הוא, כשאת רוצה,
כשאת מביעה איזה רצון מעצמך.
תדעו לכם, נכון, הלל שבועות,
שנשארנו ערים, מי כאן נשאר ער בליל שבועות?
יפה, כולם מרימים את הידיים, מדהים, מדהים, מדהים, כן?
כן, איפה זה כתוב? צריך להישאר ל... הלכה?
זה חיוב? זה מצווה?
זה מופיע מנהג בשל"ה הקדוש.
לפני 400 שנה,
משהו כזה. אז מה?
רוצים.
הקדוש ברוך הוא, אנחנו רוצים אותך.
נשארים ערים.
עבדים את הרצון.
שנזכה לזה אמן ואמן, להיות מלאי,
להיות שבעי רצון, מהשם יתברך, חזקו ואמצו, שבת שלום לכולם.
