אנחנו בעמוד 14 בחוברת
בגן עדן מקדם,
הנהגות ועצות טובות ומועילות לזוג
בחוברת הזו.
הגענו לעמוד 14 ואנחנו נמצאים בנושא הנכבד שנקרא לדון לכף זכות.
לדון לכף זכות.
כדי להבין את הפסקה הזו היטב,
אנחנו צריכים הקדמה קטנה, מתוכה כמובן
ניכנס למילים עצמם ונראה איך
הפסקה הזו לפרטיה למעשה הדגמה
של העיקרון
אותו אנחנו נאמר בפתיחת הדברים.
לדון לכף זכות.
יש ביטוי במסכת אבות, בי עקיבא, העולם נידון לטובה.
נידון לטובה.
מה זה בא להגיד שהעולם נידון לטובה?
אדם צריך לסגל לעצמו
מבט אמוני,
מוסרי,
שלמעשה הוא נמצא בעולם שהוא נידון לטובה.
פירוש דבר,
גם כאשר אנחנו רואים את חלקי הלא טוב
בתוך המציאות,
ולא חסר כאילו,
השאלה איזה משקל אנחנו נותנים לזה.
איזה משקל וגם איזה תפקיד.
אורח רע, מה הוא אומר? כך כתוב במסכת ברכות.
כל מה שטרח בעל הבית,
לכבודו טרח.
אורח טוב, מה הוא אומר? שמתארח ומגישים לפניו מנה
עם כל בני הבית של המארח.
מה אומר אורח טוב?
כל מה שטרח בעל הבית בשבילי טרח.
אורח רע,
הוא מחפש את הפרסנות השלילית.
גם כאשר נותנים לו לאכול,
מזמינים אותו לבית לאכול,
הוא יתלה את זה באיזשהו אינטרס של בעל הבית.
אורח רע זה אדם שהוא בנפשו,
יש בו מידות רעות.
המידות הרעות הן מאוד מעצימות את החלקים החסרים במציאות.
כל מידה רעה,
כן, לפי עניינה, לפי תוכנה,
גורמת להפרת האיזון בתפיסת
הטוב והיפוכו בתוך המציאות.
שוב אני אומר, ברור שיש
בתוך המציאות שלנו מורכבות גדולה מאוד,
הרבה חושך, וכן הלאה,
איך שנקרא לזה, ודאי.
השאלה היא מאיזה מבט אתה מגיע.
ככל שהמבט שלך הוא ניזון
באמונה יותר עמוקה,
בריבונו של עולם,
בהשגחתו,
העולם נידון לטובה,
ככל שאתה ניזון ממידות יותר ממוצעות, כלשונו של הרמב״ם,
דרך האמצע במידות,
ככה אתה מסוגל להבין את היחס בין הטוב והיפוכו בתוך המציאות.
את היחס הנכון.
לעולם אתה לא תתפעל יתר על המידה,
ממציאות חסרה,
ותאמר,
זהו,
זה מה יש.
אתה לא תהיה בלעם.
לא, לא תהיה בלעם. בלעם, עניינו זה לראות את השלילה.
הוא לא מתייחס אל הטוב.
מבחינתו לא קיים טוב בתוך המציאות. הטוב זה פיקציה.
העולם הוא עולם רע.
העולם הוא עולם שמתנהג על פי אנרגיות שליליות,
והוא מתעל את האנרגיות השליליות האלו כדי לקלל גם בני אדם פרטיים,
וגם אומות
בלעם הוא הטיפוס שמחכה לאותו רגע שהקדוש ברוך הוא זועם.
רגע באפו,
האיים ברצונו.
האף
הוא רגע.
תבלין,
כמו תבלין.
אתה שם מעט מלח בתוך התבשיל, אתה לא שם הרבה מלח.
אתה תקדיח את התבשיל.
רגע באפו.
זאת אומרת, אפו של הקדוש ברוך הוא מציין את מידת הדין הקיימת בעולם.
מה שאנחנו קוראים רע.
אבל רגע באפו.
למה רק רגע?
כי יש לאף תפקיד של תבלין.
זה לא יכול להיות שהתבלין יהיה יותר מהתבשיל,
הוא יהרוס תבשיל.
בהשגחה האלוקית, בראייה האלוקית,
האף
הוא מכשיר את החיים.
אבל בלעם,
הוא מחפש את אותו רגע שהקדוש ברוך הוא זועם,
ואותו הוא מדגיש.
אותו הוא מעצים.
בלעם זה אותו אדם שיראה את המעשה הלא טוב שעשית,
את אותו חטא שיש לך,
את אותו קלקול שיש לך,
ואותו הוא יעצים.
שמעת לאדם ההוא?
הוא אמר אתמול לשון הרע,
הוא אמר חילוט, איזה מנוול,
איזה חוסר התחשבות.
אדם הזה אי אפשר לסמוך עליו,
הוא כזה רשע.
וואי,
הוא תופר לו מי התיק.
מכיוון שבילעם באמת
חושב
שהיפוכו של הטוב הוא העיקר במציאות.
המציאות היא לא מושגחת.
והטוב שיש במציאות לפי בלעם זה טוב חולף.
הוא לא משמעותי, הוא לא יציב,
הוא לא מגמתי.
אין לו מגמה ברורה של התחזקות ובעצם תיקון עולם.
אין לו דבר כזה.
אנחנו צריכים להסתכל גם על עצמנו.
לפעמים אנחנו מסתכלים על מציאות מורכבת בחיים האישיים שלנו.
כמו שאמרנו,
אנחנו נמצאים במצב רוח ירוד,
אולי לא בדיוק עכשיו מבינים את מה שאנחנו קוראים או לומדים בסוגיה.
צריך מאוד להיזהר, היסוד הבלעמי שקיים בכל אדם,
מה שנקרא עין רעה,
היסוד הבלעמי הוא צץ ברגעים האלו כאשר אנחנו במצבי חולשה.
והיסוד הבלעמי מטיף לנו ומנסה לשכנע אותנו שאנחנו לא מוצלחים.
לא נצליח ללמוד משנה,
אני לא מבין מה כתוב כאן, אפילו אם קראתי אני לא מבין,
אה זה לא מבין,
לא, לא מבין, לא מבין, מה זה עיסת חולין ועיסת תרומה, כן, שיעור של תרומה שהתערבב בעיסת חולין, תרבזו בזה,
ומה, לא מבין, לא.
ניסיתי להבין ולא מבין.
אני נפל,
אני לקוי, אני פלגמט, אני, ה-IQ שלי הוא נמוך,
ואתה מתחיל לספר לעצמו סיפורים על עצמו.
גם הוא לא מוצלח בבחינה חברתית בגלל שהוא נכשל באיזה מערכת יחסים מסוימת,
הוא לא מוצלח בזה, הוא לא מוצלח בזה,
והוא כבר תובע קורי עכביש סביב הדמות שלו,
שמתבססת על העצמה חסרת פרופורציה של אותה נקודה,
אותה נקודה של שלילה,
של אין.
החלק הלא בנוי בו,
הוא נטפל אליו ומעצים אותו. זו הנקודה הבלעמית שבכל אחד מאיתנו.
הגישה האמונית והמוסרית,
בזה נסכם את ההקדמה וניכנס לפסקה,
היא מחפשת את חלקי הטוב,
להעצים אותם את חלקי הטוב,
על כף המאזניים האלו
שקיימים נגד עיניו,
בין אור וחושך.
הוא מתבונן על הפרט של האור.
הוא נותן לו את זה, כמו שדיברנו בשבוע שעבר על המחמאות.
הוא לוקח מעשה פשוט של אשתו.
הוא מגלה שם אין סוף של מרכיבי טוב.
אין-סוף.
הוא רואה בהתנהגות שלה אמפתיות, רגישות,
השקעה, אהבה,
אמון,
דייקנות.
הוא רואה את כל זה,
בתוך המעשה הפשוט של אשתו,
הוא רואה את כל זה,
באבן הפשוטה
שנראית על פניו סתם חתיכת אבן.
הוא שם אותה מתחת למיקרוסקופ האלקטרוני,
ורואה שהאבן הזו זה עולם ומלואו.
מולקולות, אטומים,
לוקח פתית שלג,
שם אותו מגרדל מסגרו, רואה צורה גיאומטרית מדהימה,
לוקח עוד פתית.
צורה אחרת לגמרי, עוד פתית. צורה אחרת לגמרי, מסתבר שאין פתית שלג שהוא זהה לחלוטין לחברו.
הוא בן למוחלט.
הוא מתחיל לחקור כל חייו,
הוא מחליט לחקור,
ופתית השלג.
הוא עושה על זה דוקטורט,
פרופסורה, מתקדם בזה, וואו, פתית השלג.
ואותו אחד שמגלה עניין בזבוב שבעין של הפיל האפריקני.
יחסי הטפילות שבין הזבוב לבין העין של הפיל.
טפילות או פונדקאות,
כן, זה צריך לברר.
אבל מה שמעניין אותו זה העין שבזבוב,
הזבוב שבעין של הפיל האפריקני.
הוא גילה בזה חוכמה כזו אדירה בסימביוזה שיש ביניהם.
והוא לא מרפא מזה כל חייו.
ככל שיותר מעמיק בסוגיה הזו,
הוא מגלה עוד את ביתים שהוא לא חשב עליהם.
הוא רואה את חוכמת הבורא בתוך... מה זה הפונדקאות המדהימה הזו?
מה זה ה... יחסי הגומלין האלו?
גם הפיל מרוויח, גם הסבוב מרוויח.
אוי, זה מדהים, זה...
צריך לחקור.
זו הגישה שמעצימה את הכיוון היסודי של הבריאה.
ביר את כל אשר עשה, והנה
טוב מאוד.
אם כן, הגישה הזו האמונית והמוסרית, א',
היא חוגגת
כל טיפת אור,
היא חוגגת כל טיפת אור, לא בהגזמה, לא בהפרזה,
באמת כמו שהיא.
והיא גם מבינה את מציאותו של ההיעדר כמסייע לטוב.
גם ההיעדר אין לו קיום עצמי מהותי, אלא מקרי בלבד.
הוא קיים רק בגלל שיש לו תפקיד ביחס
להעצמת הטוב.
הוא הולך ומזהה את זה בחייו שלו,
הוא מבין איך הכישלון שלו ברעיון עבודה,
ששם קץ לחלום שלו לעבוד במקום פלוני.
הוא מבין איך הכישלון הזה,
איך ההיעדר הזה, איך האין הזה,
איך החושך הזה,
הוא בעצם מקפצה לגילויים חדשים.
זה המבט שלו על המציאות.
העצמת הטוב הגלוי
וההבנה של יחסי הגומלין בין הזבוב לבין עין הפיל,
בין ההיעדר לבין הטוב.
יחסים מופלאים,
יחסים של הפריה הדדית.
הפריה הדדית.
הרבה פעמים הטוב
נותן לרע מקום.
למה הוא נותן לו מקום? כדי שיחדד אותו.
כאילו הטוב,
יש לו כאילו עניין שהרע יתבלט.
למה שיתבלט?
כדי שהוא יתקדם יותר.
כן, תרגיז אותי, אני רוצה שתרגיז אותי.
זה יגרום לו להיות יותר טוב.
כאשר יענו אותו,
כן ירבה וכן יפרוץ.
עד כדי כך יחסי הגומלין בין האור והחושך.
החושך מסייע לטוב להתברר,
להתחדד,
והטוב מניח לחושך את מקומו
כדי שיחדד אותו.
התפיסה הזו שדיברנו עליה כרגע היא קריטית בזוגיות.
עכשיו בואו ניקח את כל היסוד האימוני הזה, שעכשיו טיילנו בעולם ומלואו
כדי להסביר אותו, וניקח את כל זה, נתעל אותו אל תוך הזוגיות.
אגב, אם אתם מחפשים את השם בערבוביה שבין טוב ורע,
כן, זה אדם הראשון.
אחרי את האדם הראשון הוא גרם את
הטשטוש
ואת הבלבול הזה, כאשר אנחנו רואים
את שני הכוחות האלו מתגוששים ביניהם.
אחרי את האדם הראשון שהפיל אותנו בעצם מעץ החיים לעץ הדעת,
הוא נותן משקל לחושך.
אני יודע את הרע.
ויהייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע.
עכשיו אני יודע, אני יודע את החושך.
הידיעה הזאת,
היא גורמת לנו הרבה פעמים הפרזה וחוסר הבנה של היחס הנכון והמשלים ביניהם.
זה קרה שם,
עמוק עמוק בהיסטוריה האנושית.
חטא האדם הראשון,
הנחש הקדמוני,
זה נגרם אז. מאז
אנחנו מסתכלים על שתי הבחינות האלה של אור וחושך,
וכאשר אנו פוגשים אותם,
יש בתוכנו גירוי מרגיז ומסוכן.
זו עצת הנחש.
ומסוכן.
לתת משקל יתר
למציאות של חושך.
החושך זה רק,
כל מציאותו זה הרי בגלל היעדר אור.
חושך, אגב, המילה חושך,
זה בא ממניעה.
חושך,
יען כי לא חסכת את בנך.
מה זה לא חסכת את בנך? איך זה כתוב שם?
חטא, סין,
חף,
חסכתא. חושך זה מניעה של אור, זה הכול.
הוא נועד
כדי שהאור יופיע,
והוא מתקיים כשיש חסרון בו, זה בהופעת האור, זה הכול מציאותיו.
טוב, עכשיו,
בתוך הזוגיור, עכשיו נסתכל בתוך הפסקה ונראה.
כאשר בני זוג מתחתנים, דיברנו כבר על אי בודד,
דיברנו על שאר בשר,
דיברנו על הקדוש ברוך הוא שידך, דיברנו על מתחתנים לנצח.
כל זה יצא לנו, כל האיכויות האלו יצאו לנו מאיפה?
מהברכה השישית ושבע ברכות, זוכרים?
"שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך וגן עדן מקדם".
כל האיכויות האלו,
שאנחנו באים איתן לנישואין,
ממילא
יש לנו את היכולת להתבונן על התקלות שבנישואין.
על הפשטידה שאשתך שרפה לך,
על האיחור השפתי בארוחת הערב.
היא הייתה אמורה להיות מוכנה בשבע, רק בתשע היא הייתה מוכנה.
על כל הפדיחות, על כל החולשות.
יש לך אפשרות להסתכל בצורה אחרת לגמרי.
שוב, לא מתוך אשליה.
זה לא אשליה.
א',
א', אם אתה חמוש בהסתכלות האמונית והמוסרית שעליה דיברנו, עין הטובה,
ממילא כאשר אשתך עושה פעולה שאפשר לשייך אותה להגדרה של היעדר,
של טעות, של כישלון, של חוסר הצלחה, שנוגע לך, אגב,
זה משפיע עליך,
א',
אתה תחדור לעומק מניעיה בהנחת יסוד פשוטה, אקסיומטית,
ואתה תאמר, כוונתה היא לטובה.
היא לא התכוונה לעשות לי רע.
אתה מאמין שהאדם הוא טוב גם כשהוא עושה רע.
גם הכופרים הם טובים ביסודם.
אומר הרב קוק,
הכפירה,
כל תעודתה וכל סיבתה ושורשה,
יש לה גם תכלית ויש לה גם סיבה למה יש כפירה.
אם היהדות הייתה מתגלה בכל יופייה והדרה,
לא היה מקום לכפירה.
הכפירה היא מדייקת את אנשי האמונה כדי לדעת איפה צריך להעמיק את ההסתכלות, התורה ועל המצוות.
זה כל תפקיד הכפירה.
הכפירה היא תוקפת
את המקומות החלשים בביטויי האמונה.
הכופרים הכי גדולים, לא הייתה להם בעיה עם הרב קוק,
ולא עם הרב ארי לוין.
כשהם ראו את הרב קוק, תראו את ההספדים שלהם אחרי שהרב קוק נפטר.
תראו את ההספד של נחום גוטמן,
תראו את ההספד של,
של, מי זה שם?
של בן-יעזר נפטר לפני הרב קוק, של רבי נחמן ביאליק,
כך קראו לו רבי נחמן ביאליק.
תראו את ההספדים של המשוררים אז באותו זמן על הרב קוק.
זה משתומם.
את כל זה הם ראו ברב קוק? אלה היו האנשים שהיו ברי הפלוגתא שלו,
הסופרים העבריים של העלייה השנייה,
שרבים מהם זיהמו
את מחשבת האמונה כתבו דברים לא פשוטים.
אבל האנשים האלו שפגשו את הרב קוק,
דיברו איתו,
הוא אחריו,
הם לא יכלו להימנע מלומר,
זה היהדות אמיתית.
איזה ביטויים שם יש?
זה כתוב מלאכים כבני אדם בספר על הרב קוק.
מלאכים כבני אדם, דברים מופלים.
לא הייתה להם בעיה עם הרב קוק, ולא עם הרב הר לוין.
הייתה לנו קרובת משפחה שהייתה בלח"י,
היא הייתה...
הייתה להיכרות מאוד עמוקה עם הרב הר לוין.
היא הייתה כזאת צברית כזאת חצופה.
נפגש עם הרב הר לוין,
הייתה מבחינתה כניסה לתוך
המקבל והמקודה של היהדות.
אמרה, איך ז'בוטינסקי אמר על הרב קוק?
אם היה מקדש בזמננו, הרב קוק הוא הכוהן הגדול.
כך אמר ז'בוטינסקי על הרב קוק.
זה לא סתם מילות חנופה, אלה דברים שהם חשו.
כל שורת הסופרים האלו,
חלפו בהם הרהורי תשובה בלי סוף כשהם ראו את הרב קוק.
נחום גוטמן סיפר שפעם אחת הוא ראה את הרב קוק יוצא לבית הכנסת מביתו והוא הלך בעקבות שלו בחול.
כך כתוב, בעקבות בחול, כך אמרו.
לא הייתה להם בעיה
עם היהדות היפה של הרב קוק. לא הייתה בעיה.
הכפירה וכוחה
עם כל הגסות שבה,
עם כל החוצפה שבה,
היסוד הפנימי שבה זה אמונה עמוקה מאוד.
הם לא מאמינים שהיהדות יכולה להתבטא בצורה כזו שהקודש צורר את החול והחול צורר את הקודש.
לא,
יהדות זה משהו של שלמות,
זה משהו של שלום, אמיתי.
כל עוד הם לא יראו את זה באנשים המאמינים,
הם יקפרו כדי לעורר אותנו. כך אמר הרב קוק, הכפירה מעוררת את כל אנשי האמונה.
פגע בך מנוול זהה,
מושכהו.
לך לבית המדרש ותברר למה.
כופרים בך.
למה?
בזים לך.
כל הכיפה הגדולה שלך והזקן שלך, למה בזים לך?
לך תמשוך אותו לבית המדרש.
קח את הכפירה לבית המדרש ותברר את השורשים שלה.
אם הגישה שלך היא גישה כזו של אברהם אבינו, עין טובה,
גם כשאתה נתקל במציאות מורכבת,
אתה תמיד חוקר ויורד לעומק השורש בקדושה.
שוב נעזוב את הדברים הגדולים ונחזור לזוגיות.
כאשר אשתך שרפה את האוכל,
העין שלך,
המחשבה שלך,
הרצון שלך,
כולך מופנה אל הנקודה החיובית. עכשיו, זה לא אומר שהנקודה החיובית פותרת אותה מלהשתפר.
אגב, אחרי שאתה תחשוף את היסוד החיובי שבהתנהגותה,
היא תשתפר ממילא.
אני לא רוצה לדבר כרגע על התוכחה, זו הפסקה הבאה.
ולא כדאי לערבב בין שני הפסקאות, למרות שהן קשורות מאוד.
הן קשורות זו בטבורה של זו, כפי שאתם שמים לב.
כי אנחנו לא נגד תוכחות.
קודם כל צריך להציב את היסוד של העין הטובה.
אחרי זה אתה גם יכול להוכיח על מעשים לא ראויים שנעשו, הרב קוק.
אוי, אוי, איזה תוכחות היו לו.
אבל איזה לשון, תסתכלו על המכתבים של הרב קוק.
שהוא כותב על אותה, אני יודע, אותו נהג דיליג'אנס שנוסע בארצליה שם ביפו ביום השבת,
איך הוא כותב לוועד של יפו,
איזה כתיבה,
איך היא מהלכת על דרך האמצע של אהבת ישראל עם התוכחה הגלויה.
זה חיבור מדהים, זה לא חיבור מלאכותי.
זה יוצא מקודש הקודשים של הרב קוק, החיבור. האיזון הזה בין האהבה, הנה הטובה,
לבין התוכחה,
היא יוצאת מתוך קודש הקודשים שלו בצורה מאוזנת.
עד כדי כך שאתה מתענג לקבל את התוכחה שלו? אתה לא מרגיש נזוף,
אתה לא מרגיש מזולזל, אתה לא מרגיש שמקללים אותך.
אתה מרגיש, וואו, אני כבר לא יודע מה יותר טוב.
מה יותר מענג?
המחמאה של הרב קוק
או התוכחה שלנו.
אני כבר לא יודע מה יותר נחמד.
עד כדי כך.
אבל על תוכחה לא נדבר כרגע.
זה נעסוק בשבוע הבא.
זה פרשה בפני עצמה, ראוי להקדיש לה שיעור בפני עצמו.
אנחנו מדברים פה קודם כל על הבסיס של התוכחה.
הבסיס הוא היכולת הזו לתפוס את המציאות כמציאות שנידונה לטובה.
ושני החלקים
שכביכול מתגוששים זה כנגד זה,
הם כולם בשירות הטוב.
ומאלה אני לוקח את אותו מבט
אל הזוגיות שלי.
וכאשר אשתי לא הציעה את המיטה,
לא נקטה את הבית, לא הספיקה לנקות את הבית לקראת הדלקת נרות.
אני לא חושד אותה.
אני מלמד עליה זכות.
אני מלמד זכות.
א',
כי אני יודע שנפש האדם היא טובה.
יש לאדם נשמה.
האדם עושה, לא עושה רע לשם רע.
ממש לא.
גם מי שנורא מתחשק לנו להגיד עליהם,
אולי שהם יצאו מדעתם,
והשתגעו לגמרי, ויבידו את הצפון.
לא, לא, לא.
בשום פנים ואופן, הם לא אנשים שליליים.
זה דורש מאיתנו, זה אתגר לא פשוט, ללמד זכות
על אותם יהודים יקרים, זה לא פשוט ללמד זכות.
אבל אל תחפש, עכשיו אנחנו נכנסים לפסקה עצמה, אני רואה קצת באותיות קטנות,
וננסה להשליך את עקרונות האל,
על הדברים שנאמרים פה.
אל תחפש בעיות בזכוכית מגדלת.
אם אתה מחפש בעיות בזכוכית מגדלת, עין רעה.
שתום העין, בלעם שיש לו עין אחת.
אין לו איזון בין העיניים.
יש עין שמאל ועין ימין, חושך ואור,
צריך להיות איזון בין העיניים.
כשיש איזון,
מוצגת תמונה מאוזנת, אפשר ללכת.
כשאין איזון בין העיניים,
נוצרת פזילה.
זו בעיה, זה מקשה ללכת.
אנחנו כבר מתקשים בעצם לקלוט את תוואי השטח של המציאות.
כן?
מסוכן מאוד.
אל תחפש בעיות בזכוכית מגדלת.
למה?
הרי אתם אוהבים זה את זה.
אז למה לפרש מעשה או דיבור שאפשר להבינו בשתי אופנים,
דווקא בצורה השלילית?
במה הוא תולט לימוד הזכות? אתם אוהבים, מה זאת אומרת אוהבים זה את זה?
אם אני אוהב אותה בגלל שאבא שלה עשיר,
או בגלל שהיא יפה, זה נקרא אוהבים זה את זה?
ממש לא.
בהזדמנות הראשונה או השנייה או השלישית אני אלמד עליה חובה.
מתי שאני לא אשיג ממנה את האינטרס שאני רוצה, אהבה שלי יבדווח.
מה זה אוהבים זה בזה?
אוהבים זה את זה.
אוהבים זה את זה, פירוש הדבר הוא שאנחנו ירדנו האחד לעומק הטוב שבזולתו.
זה נקרא אוהבים זה את זה.
למה אתה אוהב את ארץ ישראל?
למה אתה אוהב את התורה?
למה אתה אוהב את הזולת? כי הוא נברא בצלם.
אם את אוהב את הזולת בגלל שאני יודע כל סיבה חיצונית אחרת?
מהר מאוד תלמד עליו חובה.
אבל אם אתה אוהב אותו
בגלל שהוא נברא בצלם,
ממילא היסוד האלוקי שיש בו, צלם אלוקים שבו,
הוא ידריך אותך לשפוט אותו בצדק במצבים מורכבים.
וכמו שאמרנו,
בואו נדבר על זה עכשיו בשבוע הבא.
אבל בתוך השיפוט שאתה שופט אותו,
אתה דן אותו לכף זכות
מצד עצם כוונתו
אבל אתה מוכיח אותו מצד האופן שבו הדברים יוצאים לפועל, מה שנקרא כוונתך רצויה,
אך מעשיך לא רצויים.
מסעד המעשה הלא רצוי צריך להוכיח, יש מצווה בתורה, אגב.
יש מצווה בתורה להוכיח.
נקודת המוצא לתוכחה היא קריטית.
אחזור לעניין שוב.
כאשר אתה רואה דבר שהוא לא חיובי בבת הזוג,
כן?
אתה צריך לדון לכף זכות מצד עיקר כוונתה,
כאשר הדבר הזה חוזר על עצמו שלוש, ארבע, חמש פעמים,
הפספוס המעשי,
כוונתך לא רצויה,
יש מקום לדבר על כך. איך מדברים, מתי מדברים,
בשבוע הבא.
בואו נחזור לענייננו.
הרי אתם אוהבים זה את זה.
אז למה לפרש מעשה או דיבור שאפשר להבינו בשני אופנים דווקא בצורה שלילית?
כאשר אתה מפרש בצורה שלילית, מה פירוש הדבר?
שהכרעת אותה לכף חובה. כלומר,
במילים אחרות, היא כבר לא נאמנה,
לא אכפת לה ממני, היא מזלזלת בי.
ראיתם?
הפכנו אותה ממש לדמות שלילית.
לא אכפת לה ממני.
הצורה שהיא דיברה עכשיו.
לא, הוא לא עולה על דעתו שזה בגלל שהיא מאוד מאוד עייפה,
כן, מה שעבר עליה במהלך היום, אז היא לא שלטה בדיבורה.
זה לא עולה על דעתו.
הוא תכף ומייד הולך להגדרה שלילית שמגדירה את עצם אשתו.
לא מקרה, זה כבר הגדרה עצמית שלילית, עצלנית.
אני זוכר שהיה פה איזה בחור, תלמיד ישיבה.
אשתו הייתה בהיריון.
אז הוא בא באמצע החודשים הראשונים של הריון, הוא בא ואמר לי, היה תלמיד שלנו.
אז הוא בא ואומר לי,
וואלה, לא התחתנתי כדי לשטוף כלים כל היום, ולשטוף את הרצפה לקראת שם. מה, יש אישה, היא צריכה לעשות את זה.
עכשיו, אשתו עם הבחילות ועם כל התופעות של ההיריון, יש אנשים שחוות את זה קשה, אתם יודעים.
הוא היה בטוח שהיא השתנתה מקצה לקצה.
זאת אומרת, זה שאין לה כוח לשטוף כלים פתאום.
לשטוף מה מת הכלים,
היא עצלנית,
היא מטילה את כל המשימות עליה, לא אכפת לה מלימוד התורה. איזה דברים הוא חשב עליה.
אמר לנו, תגיד, עלה על דעתך שאישה בהיריון עוברים עליה תהליכים
נפשיים וביולוגיים שגורמים לה שינויים מסוימים בהתנהגות,
כן? למרות שהיא הייתה רוצה לנהוג אחרת.
אבל רחמנה פטרי, אונס, רחמנה פטרי.
עלה על דעתך אולי לחשוב שאולי המציאות שלה גורמת לה שינויים מסוימים בהתנהגות?
אה, שינויים מסוימים, מה בחייך? מה, בכזו קלות היא רואה אותי שטף כלים כל יום וזה, לא אכפת לה שתקום ותעשה משהו?
אז אולי תתחלפו בתפקידים שאתה תהיה בריאיון, מה אתה אומר?
והיא תלמד תורה בכיף, ככה, גן עדן תחתון,
בית המדרש, מכון העיר.
מה אתה אומר להחליף תפקידים?
טוב, הבנתי אותך, הבנתי אותך, כן.
הוא חשב כבר שהוא התחתן איתה במקח טעות.
הוא היה צריך להתגרש ממנה בכלל.
איך יד?
טוב בכלל שמותר לאישה קצת להיות חלשה לפעמים במצבים מסוימים.
הוא לא לימד עליה זכות.
לא לימד.
והמגמה בשיפוטיות שלו הייתה מאוד ברורה.
להפליל אותה.
פשוט להפליל אותה.
לקחת אותה לבית המשפט הבין-לאומי בהאג ולהאשים אותה בפשעי מלחמה.
את הצדיקה הזו, את עם ישראל הצדיק הזה,
המתוק הזה, המתחשב הזה, שאין דומה לו בית צבאות העולם ביחסו לאויב בכלל ואויב אכזרי בפרט.
אתה בא לדון את עם ישראל, אתה לא רואה את הטוב שבאת, אתה לא רואה את הטלית הזו,
שהיא רובת טלת, אתה לא רואה את העם הזה המופלא,
את הפנימיות שלו, איך אתה לא מתבייש?
ככה אתה אומר לאשתך שהיא התחתנה איתך, שהיא נאמנה לך,
ילדה לך חמישה ילדים,
וב-99% מהמקרים מביעה נאמנות מוחלטת והתמסרות אין קץ עליה. אתה לא שם לב?
אתה בוחר דווקא להדגיש את הדבר הזה על כף המאזניים, לקחת את הדבר הדל הזה, פתאום להעצים אותו באופן לחותי,
זכוכית מגדלת?
להגדיל את זה?
בואנה, איבדת את הראש?
תגיד, איפה אתה לומד?
אתה לומד מכון מאיר?
מה, זה מה שלראות הרב בגויין כל יום עושה לך?
אתה רואה את הרב בגויין כל יום? זו המסקנה, זו המסקנה שלך ש...
דבר מוזר.
באמת מוזר.
אז הדיבור, אפשר להבין אותו בשני אופנים, מה גורם לך להבין? בצורה השלילית.
דווקא בצורה השלילית.
הרי רצונכם הוא להיטיב זה לזה.
מה זאת אומרת, איך מטיבים אחד לשני?
איך מטיבים?
יש פה עוקץ, אז אתם שמים להם לעוקץ?
רצונכם להיטיב זה לזה, כלומר, מה הפירוש?
רצונכם לגרום אחד לשני להיות טובים.
אם אתה רוצה להוציא משתך את הטוב,
לאפשר לה לגלות את הטוב,
איך יכול להיות שאתה מגדיר אותה בצורה שלילית?
מעשיך סותרים את הנחת היסוד שלך.
לא יכול להיות.
אם אתה רוצה להיטיב לאדם, סימן שאתה מאמין בטוב הכמוס בו.
אבל אם ההתנהגות שלך כלפיו היא מגדירה אותו כשלילי,
פירוש הדבר הוא שאתה לא מאמין שיש לה מה לגלות.
יש פה הערה צינית. תגיד, איך אתה מתנהג אצלך?
הרצון שלך זה להיטיב לה, לא?
לא ככה אמרת מתחת לחופה, שאירע, כסותה ועונתה,
התחייבת מדאורייתא.
עוד תשעה דברים מדרבנן.
תגיד, אתה לא רוצה להיטיב לה?
אתה לא רוצה לגלות את הטוב הכמוה? אתה לא מאמין בטוב שיש בה?
אז איך יכול להיות שכאשר היא מפשלת או נכשלת,
אתה מדגיש את הצעד הפחות מוצלח.
זה סותר לחלוטין את כל מגמת ההטבה והשכלול שלה,
לאפשר לה לגלות את הטוב שיש בה.
מעשיך סותרים את הצהרותיך.
לא יכול להיות דבר כזה.
אתה רוצה להיטיב להם.
ומי שרוצים להיטיב,
אנחנו נותנים ומדגישים את הטוב שבו.
מי שרוצים להיטיב, אנחנו מאמינים בטוב שבו.
את זה אנחנו רוצים להדגיש.
ואם הוא עושה דבר שלילי,
אנחנו רואים בזה מקרה קרה בלתי טהור.
זה לא שייך לעיקר ההתנהגות שלו.
וגם כשזה חוזר על עצמו פעם, פעמיים ושלוש, אנחנו צריכים לברר.
מדוע היא מתנהגת כך? מה היא מרמזת לי בהתנהגותה?
היא מבקשת דיאלוג?
היא מבקשת לשוחח על משהו?
לא סתם היא מתריעה בצורת התנהגות לא תקנית.
יש כאלה שאומרים שאישה סוטה, לא עלינו,
אנחנו לא באים להצדיק את זה.
אבל אתם יודעים, יש סמיכות בין אישה סוטה, פרשת אישה סוטה,
לבין מעשרות לכהנים.
אומר רש"י בשם חז"ל, מה פשר הסמיכות הזו?
כל מי שלא נותן תרומה לכהן, סופו של מה?
שיביא את אשתו סוטה לכהן.
מה הקשר?
לפעמים נשים הן קצת סוטות,
מסיבה מאוד מיוחדת.
ההשפעה הרוחנית מהבעל היא דלה ועלובה.
האישה הזו התחתנה עם תלמיד ישיבה,
והיא קיוותה שהוא ירים את הבית!
גם את הזוגיות שלהם, גם את חינוך הילדים.
והבעל הזה למד בישיבה, נכון, שנה-שנתיים.
יצא לעבוד,
כל עולמו השתנה,
בקושי מתפלל בציבור.
שלא לדבר על קביעת עתים לתורה, בין מרחב ורביעית בכלל, מנדחר שמיה, פה ושם, אני יודע, פותח איזה הלכה יומת,
בקושי קורבה וזה.
האישה הזו מסכנה, היא נשארה בלי אוויר לנשימה.
אין מי שירים, אין נקודת ארכימדס בתוך הבית.
לפעמים באופן לא מודע,
האישה הזו מבקשת השלמה במקומות אחרים.
איך זה קשור לתרומה?
כי מי שלא נותן תרומה לכהן, זה סימן שהוא לא מעריך את עולם הרוח.
הרי הכהנים הם הנציגים הרוחניים של האומה, שאתה רוצה להתקדש.
לך תסתכל על הכהן.
כך כתוב בשלושה רגלים,
למה הצורה מצווה לעלות לירושלים?
תסתכל על הכוהנים,
על קדושי עליון האלה, על הפרצופים שלהם, תסתכל על הרב בגוד.
אבל מי שלא נותן תרומה לכהן, שלא מחשיב את הכהונה, שלא מחשיב את השפיץ הרוחני הזה,
שלא יתפלא שאחרי זה בבית אשתו היא נשארת מרוקנת,
ושהיא מרוקנת,
אז היא מחפש איזשהו פיצוי רגשי,
ויכול להיות שהיא תסתה עכשיו ותלך למישהו
שמעניק לה את החוויה הזו החד פעמית או המתמשכת, עד כדי כך.
אם לא נתת תרומה אל הכהן, סופך שתביא את אשתך סוטה אל הכהן.
אז לפעמים נשים מתנהגות באופן שהן מתנהגות כדי לרמז לאיש משהו.
יש בזה כל מיני עניינים.
זה רצונכם להיטיב זה לזה.
וגם אם אתם עדיין רואים את המעשה בראש שלי, שימו לב,
גם אם אחרי כל ההערות המוסריות שאמרנו עכשיו, למה להקדיב זכות מגדלת,
למה דווקא לראות את הפרשנות השלילית?
עדיין אתה רואה באור שלילי, עדיין.
מה זה אומר לנו?
אם זה עדיין באור שלילי, אחרי כל האזהרות,
יכול להיות שיש משהו באמת שלילי שראוי לתוכך.
יכול להיות, זה נראה בהמשך.
אבל עוד לא הגענו לתוכך.
אפילו בשלב הזה לא הגענו לתוכך.
גם אם עדיין אתה רואה באור שלילי,
למרות כל המאמצים שלך להביט בעין יפה על התנהגותה,
אז מה?
וגם אם אתם עדיין רואים את המעשה באור שלילי,
היא רואה בך ואתה בא.
כאשר תסתכלו על מעשים של בן הזו,
תראו שרובם והחשובים שבהם נעשים לטובת הבית.
הבאת דן את כל האדם
כף שחוט.
אל תדון את המעשה הזה בפני עצמו.
האדם הזה הוא מכלול.
מבוקר ועד ערב הוא עשה המון מעשים.
מרגע שהוא נכנס לבית המדרש,
הוא התנהג יפה. אומר לך בוקר טוב,
העיר לך פנים,
וחברו אותה ביניכם.
הוא הקשיב בנחת עד שגמרת את הסברה שלך,
או אפילו שיבח אותך על הסברה שלך. אחרי זה הוא אמר, תראה, יש לי סברה אחרת.
דיבר איתך בנחת.
הציע את שיטתו לא בחוצפה, לא בהתלהמות, לא בעזות פנים.
באמצע החברות אפילו הוא ראה אותך קצת עייף, קצת מדולדל.
הוא הציע לך קפה, הציע לך תה.
וככה הדברים נמשכו פחות או יותר עד חמש אחר הצהריים.
וחמש אחר הצהריים הוא בא לשבת לסדר אחר הצהריים איתך,
והוא דרך לך על הרגל
עם הסנדל המסומר שלו,
ואתה זעקת,
היי!
מתום.
בואנה, אתה לא רואה, בואנה, מה אתם...
היי, לך, לך, לך מכאן.
ככה אתה מדבר עליהם?
תגיד, יכול להיות שאדם שעשה לך את כל הטובות האלה כל יום,
עכשיו הוא יעשה דבר כזה בכוונה?
שים על כף המאזנים.
גם לעצמנו, אגב.
שכאשר מזדמן לנו נקודת חולשה במהלך היום,
בואו נזכור
שרוב היום אנחנו טובים.
רוב היום אנחנו טובים, אנחנו מאוד משתדלים,
אנחנו מתפללים כפי שאנחנו יכולים להתפלל. נכון, לא תפילת לבן של מים,
לא איזה תפילה להעניק כי יעטוף, בסדר.
ואנחנו קוראים מילה במילה, אנחנו משתדלים להיות עד סוף התפילה, משה ורב מכון מאיר, התפילה פה היא ארוכה.
רק על זה מגיע לנו כבר חצי צל"ש,
אמר אחד האדמו"רים בדורנו, להגיד קריאת שמעה.
זה כמו לטפס על קיר חלק.
אז מה נגיד על עצמנו? זה צדיקים אנחנו.
אז פתאום יש לנו פה איזו נפילה כזו או אחרת.
זה יפה כך לשפוט את עצמנו?
כן? ולבוא ולהגיד על סמך אותו כישלון קטן, לבוא ולהגיד אנחנו גורים, בוודאי שלא.
גם בזוגיות צריך מאוד מאוד להיזהר, צריך להכיר את המכלול.
וכשלא מכירים את המכלול,
זו כפיות טובה.
כמו שאמרנו שבוע שעבר על מחמאות,
זה סימן שאנחנו פסקנו בעצם להתבונן בטוב שבזולת.
הדברים מובנים אליהם,
זה פשוט שהיא צריכה לבשל לי,
זה פשוט שהיא צריכה לנקות את הבית.
זה התפקידים שלה.
מגיע לה על זה איזה יישר כוח.
צריך עכשיו לבוא ולחפש פה את כל הערכים שנמצאים בתוך המעשים שלה?
צריך להתפעל מזה? צריך להשתומם ממעשיה? מה פתאום?
בני שלום. מה, אני צריך להשיב לחמור שלי,
שנושא את המסעות שלי,
אני צריך לשבח אותו עכשיו? מה פתאום? זה טבעו של חמור.
חמור גרם, יששכר חמור גרם, הוא סוחב מסעות.
זה משהו זה.
לבוא ולשבח את החמור על תכונותיו.
וזה מונע מאיתנו, אם כן, להכניס את המעשה השלילי בתוך מכלול.
תסתכלו על המעשים של בן הזוג, תראו שרובם והחשובים שבהם נעשים לטובת הבית.
ואז ממילא, אגב,
גם המעשה השלילי הוא יובן בהקשר הנכון שלו, לא רק מבחינה כמותית.
לא רק שהרוב זה טוב
וזה רק אחד שלילי,
אלא גם הדבר השלילי הוא יובן כחלק מהטוב.
יש דרך לפרש גם את הדבר השלילי כחלק ממסכת הטוב,
אלא בשפה אחרת, כמו ילד קטן,
שהוא רוצה חום,
יש שני דרכים לקבל חום.
אמא, תחבקי אותי, כמו שהנכד שלי אומר לאמא.
אמא, אני אוהב אותך,
אז אמא מחבקת אותו.
אבל לפעמים אמא לא פנויה לחבק אותו.
נווה, אמא עסוקה, אמא מניקה את מעיין חיים.
לא, אני רוצה חיבוק, אני רוצה נשיקה.
אז מה היא תגיד?
ילד חצוף?
ילד רוצה לשכה, הוא צריך לחצה.
גם הדבר השלילי שהוא עושה, כביכול,
הגסות
והצעקה הזו.
לפעמים אפילו נותן מכה קטנה לאימא.
גם הדבר הקטן צריך להבין אותו בהקשר הנכון שלו.
אז לא רק שרוב הזמן נווה הוא ילד מקסים ונכד מתוק,
אלא גם הדבר השלילי שלו צריך להבין אותו בהקשר הנכון.
היכולת המופלאה הזו היא עומדת ביסוד
של ההסתכלות האמונית שהכל נידון לטובה,
כפי שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה מן הצדיקים,
כך הוא עולה מן הרשעים.
זה נאמר במסכת ברכות, פרק תשיעי, הרועה מרקוליס, עבודה זרה.
מה הוא אומר?
הרועה מרקוליס,
עובדיה קיימים ויהי קיימת, מה הוא אומר? ברוך שנתן ערך אפיים לעוברי רצונו.
ברוך שנתן ערך אפיים, שגם המרקוליס הזה, אומר הרב קוק שם,
גם העבודות זרות כולן,
הן מתאפשרות כדי שהאדם יגיע למסקנה של מהו הטוב דרך ניסוי ותהייה.
עד כדי כך.
כפי שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה מן הצדיקים,
כך הוא עולה מן רשעים.
מלך מהולל בתסבכות.
עד כדי כך.
אם לא הצלחתם לדון לכף זכות, אל תשמרו בלב.
אם לא הצלחתם לפרק את המטען השלילי הזה בעבודה אמונית ומוסרית מתאימה,
לא לשמור בלב, זה חייב להתברר.
אתה חייב, כן, כך אומר הרמב״ם בהלכות דעות,
שאם חברך עשה לך דבר מסוים,
אל תשמור בלב. לא ישנא איש, כן, בלב. איך כתוב שם בפסוק?
איש רעת ראהו לא תחשבו לוחם.
כאשר מישהו עושה דבר שלילי,
ואתה לא מצליח לפרק או לנמק או להסביר את התנהגותו בצורות שאמרנו כעת,
אתה צריך לדבר איתו.
תראה, דבר שעשית ואמרת כך וכך, פגע בי. תוכל להסביר לי מדוע עשיתי את זה?
זה לא גמור, הוא יסביר לך.
באמצעות הדיבור אפשר לתווך את כוונות הזולת,
אבל לא ששותקים.
זה מה שהוא אומר כאן, אנחנו מיד מסיימים.
אני לא רוצה לעכב אתכם שלוש שלכם בתוכניות,
אני רק מסיים את זה, כי אפילו בקריאה, דברו,
לא פעם תגלו על ידי דיבור,
שבן הזוג לא רצה להרע ולפגוע, על פי רוב ככה זה.
הוא לא רצה להרע ולפגוע, הוא פשוט לא ידע את הרצון האמיתי שלכם.
דברו ושתפו, ובאמצעות הדיבור אנחנו יכולים לעלות על העקבות של מניעי הזולת.
כאשר לדבר עם הכופר בגובה העיניים ובכבוד,
יגיד לנו הכופר,
אין לי שום רצון לפגוע בדת.
אבל כשאני רואה את הדתיים, או חלקם,
כפי שאני רואה,
זה לא משאיר לי ברירה אלא למחות.
אני אוהב את הדת.
אני חושב שהדת זה הדבר הכי נפלא בעולם.
אבל נציגי הדת לפעמים גורמים לי להרגיש,
לא, זה התורה שאני רוצה.
הוא יסביר לנו, הוא יסביר לנו את המניעים שלו.
הוא יסביר לנו. אבל צריך לדבר איתו.
כבר אמרנו שעל ידי דיבור אפשר לפתור את רוב הבעיות,
ובפעם הבאה תצליחו לדון לכף זכות.
כאשר הזולת יסביר לנו את מניעיו,
נדע שבמקרה דומה לזה,
יש מניעים פנימיים שנסתרים מאיתנו.
וגם כשהם נסתרים מאיתנו זה לא אומר שהם לא קיימים,
ועל ידי דיבור נוכל גם להיות שותפים למניעים האלה.
ונסיים, זכור,
בכל פעם שאתה תובע משהו מבן הזוג או בת הזוג, אתה בא אליי בטענות,
בעצם הטענה היא כלפי מי?
כלפיך למה?
כלפי השיפוטיות השלילית שלך.
כן? כשאתה אומר על העכביש כמה הוא מכוער,
זה סימן שעוד לא למדת את סגולות העכביש,
ואת הפלא העצום שיש ביצור הזה שנקרא עכביש.
כאשר אתה בא בטענות, כן, לאיש המכוער,
אותו רבי אלעזר ורבי שמעון, שראה את האיש המכוער.
כמה מכוער אתה. איך אמרו לו המכוער?
לך לאומן שעשה אותי ותגיד לו איזה כלי מכוער יצרת.
אתה אומר שאני מכוער?
סימן שאתה לא מבין את התכלית שלי.
גם דברים מכוערים בעולם יש להם תכלית יפה מאוד.
מאוד מאוד יפה.
ברגע שאתה תובע מבת זוגתך ומפליל אותה,
סימן שלא מצאת את נקודת הזכות בה.
התביעה היא כלפי ההסתכלות שלך,
כלפי העין,
נחילה,
הלא טובה שלך,
כלפי חוסר המסוגלות לבוא ולומר לה, בואי נדבר על מה שנראה בעיניי שלי.
זה החסרון שלך.
החסרון שלו בתקשורת,
גם על תקשורת של עין טובה וגם תקשורת כפשוטה,
היינו הידברות ובירור.
זה מה שכתוב פה בסוף, שימו לב.
זכור, בכל פעם שאתה תובע משהו עם בן או בת הזוג,
במידה מסוימת נכשלת,
בעין טובה,
בהסתכלות נכונה.
לטבוע רק מעצמך.
אם אתה צריך לטבוע, סימן שלא הצלחת להקרין מצוקותיך בלא מילים או בדו-שיח אמיתי, כמו שאמרנו עכשיו.
אז בפסקה הבאה אנחנו נראים את המצבים הקיצוניים, ששם באמת
מגיעה התורה של התוכחה.
מצווה מדאורייתא,
אנחנו נראה באיזה מצבים זה קורה,
ואז איך גם מקיימים את התוכן, מתוך איזו עמדה מעשית וגם עמדה
נפשית רוחנית, נפשית רוחנית, זה פעם באה.
עדכה.
::::::::::�����
