שלום, ערב טוב ברשות הרב.
אם בכל חג מצאנו בהלכה שצריך לציין את היום שאחרי החג,
כלומר את האיסרו חג,
כמו שכתב הרמ"א בתחילת הלכות פסח,
ונוהגים להרבות קצת באכילה ושתייה ביום שאחר החג,
והוא איסרו חג,
שהרי בכל חג
אנחנו זוכים להשפעה,
להערה רוחנית,
וצריך את היום שאחרי כדי לעצור, כדי להתבונן,
כדי שהחג יוליד בנו
הערה שלא הייתה בנו לפני החג.
על כן בירושלמי
איזרו חג נקרא בריידי מועדם,
כלומר
המועד הוא האבא
והאיסרו חג הוא הבן, מה נולד
מההארה הזו של החג.
אם הדברים נכונים כלפי כל חג,
הרי שהבן אישחי,
בפרשת במדבר, עוד זין כתב
שאיסרו חג של שבועות
הוא גדול מכל איסרו חג
של שאר המועדים.
הוא סתם ולא פירש
למה האיסרו חג של שבועות הוא יותר גדול.
ואולי,
כפי שלימדונו חז"ל,
שעל אף היקר והכבוד והחשיבות של כל המצוות,
אבל תלמוד תורה כנגד כולם.
ומשום כך,
האיסרו חג של שבועות,
שבו אנחנו מציינים את הערת מתן תורה,
הוא אסרו חג שקדושתו
עולה על כולם.
אומר הכלי יקר
בפרשת אמור,
בפרשיית המועדים,
שם
מציינת התורה את מצוות העומר ואת מצוות ספירת העומר,
עד
שמגיעים ליום החמישים
ומקריבים מנחה חדשה להשם, זה שתי הלחם.
שואל הכלי יקר,
למה לא ציינה התורה שבפסגת ספירת העומר אנחנו מגיעים ליום מתן תורה והתורה מציינת
דין כביכול צדדי מסוים שנוהג בשבועות, הקרבת שתי הלחם, מנחה חדשה.
אומר רק לי יקר,
לא,
כשכתוב והקרבתם מנחה חדשה להשם יש פה רמז לתורה
שהיא צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום,
בכל יום, כאילו קיבל אותה מהר סיני.
נכון, קיבלנו את התורה,
אבל המתנה של התורה היא לא ביום אחד,
אלא היא מתוך אותו יום אחד של מתן תורה לכל הימים.
כל יום
יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים.
ועל פי זה הוא כותב:
"ומה שלא נזכר בתורה בפירוש
כי שבועות הוא יום מתן תורה,
מפני שעל מתן תורה לא רצה השם להגביל יום ידוע,
לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום,
מכל ימות השנה, כאילו באותו יום קיבלה מהר סיני.
אומר רק ליקר,
בכוונה לא נמצא בתורה את התאריך של יום מתן תורה,
כי אין לו תאריך.
כל יום צריך
להיות בעינינו יום מתן תורה.
כל יום צריך לקבל תורה,
כי באמת אמרו רבותינו ז"ל
שהתורה נמשלה לדד.
הרי התורה היא חיים בשבילנו.
מה דד זה?
כל זמן שהתינוק ממשמש בו, הוא מוצא בו טעם חדש.
כך התורה,
כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש.
זה לא שהתינוק נולד
והוא יונק
פעם אחת
והוא מבסוט
והוא מודה לאימא שלו שהעניקה לו מזון,
ובזה זה נגמר.
אלא אחרי כמה שעות הוא רוצה עוד פעם לנעוק,
ואחרי כמה שעות עוד הפעם.
כל יום הוא רוצה לנעוק.
התורה נמשלה למזון.
לא נכון לומר,
קיבלנו את התורה בשבועות, זהו, זה מספיק.
אלא
אם התורה היא
סם חיינו,
הרי שבכל רגע אנחנו רוצים
לצרוך את הסם הזה.
על כן דינו שיהיה דומה אליו בכל יום כאילו היום קיבלה מהר סיני.
ולכן,
ההוגים בתורה, אצלם כל יום הוא מתן תורה.
לכן אין ראוי לתורה להגיד יום מסוים
הוא יום מתן תורה, כי כל יום הוא מתן תורה.
וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל,
שיהיו דברי תורה חדשים עליך,
ולא כדבר ישן של ליבו של אדם קץ בו,
שהרי באמת אתה מוצא בדבר חידוש בכל יום ויום.
נכון, יש דברים שאנחנו חוזרים עליהם,
אבל תמיד מי שחוזר ברצינות
מוצא טעם חדש.
ועל כן אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה,
להורות שהתורה היא מנחה חדשה בכל יום.
הת"ז באורכה עם סימן מ"ז מרחיב בנוסח ברכות התורה
והוא כותב
על ברכת אשר בחרבנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה השם נותן התורה בשם הטור
יכוון בברכה הזאת על מעמד הר סיני
אשר בחרבנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני
והשמיענו דבריו מתוך האש.
אשר בחרבנו מכל העמים,
זה מה שקרבנו לפני הר סיני.
ב.
ונתן לנו את תורתו,
תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.
עד כאן לשון הטור.
מוסיף
הטז
דבר שלישי על חתימת הברכה.
ברוך אתה השם נותן התורה,
ונראה לי עוד שתקנו לחתום נותן התורה.
שיש במשמעותו לשון הווה ולא נתן בלשון עבר.
שואל עטז,
אם הברכה
היא שאנחנו מברכים על מעמד הר סיני,
אז כמו אשר בחר בנו מכל העמים
לשון עבר,
ונתן לנו את תורתו לשון עבר,
כך החתימה הייתה צריכה להיות, ברוך אתה השם,
שנתת לנו את התורה בלשון עבר.
אבל אנחנו אומרים נותן התורה,
אלא הכוונה שהוא יתברך ונותן לנו תמיד בכל יום תורתו.
דהיינו, שאנו עוסקים בה
והוא ממציא לנו בה טעמים חדשים,
כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "דדיה ירבוך בכל עת מה התינוק הזה וכולי",
מה שכבר הזכרנו בדברי הכלי יקר.
אז בכל יום ריבונו של עולם נותן התורה.
על פי זה אפשר להבין
איזו תמיהה.
הרמב״ם כתב
באיגרת תימן.
זכרו מעמד הר סיני,
וראוי לכם אחינו,
שתגדלו בניכם על דימוי המראה הגדול ההוא.
אומר הרמב״ם,
ממליץ הרמב״ם,
לזכור את מעמד הר סיני,
לגדל את בנינו
על זיכרון מעמד הר סיני.
אתה הולך
בלילה להשכיב את הילד,
דבר איתו על מעמד הר סיני.
נספר לו שוב על המאורע הגדול הזה.
המקור לרמב״ם זה פסוק
בתחילת חומש דברים.
רק ישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודאתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני השם אלוקיך בחורב.
אומרת התורה
הישמר לך ושמור נפשך, שלא תשכח.
את מה? את היום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב, את מעמד הר סיני.
אכן הרמב"ן,
בפירושו לתורה,
ובהשגותיו לספר המצוות לא תעשה בעת,
אומר הרמב"ן,
יש לאו
לא לשכוח
את מעמד הר סיני.
כלומר, צריך לזכור את עצם המעמד עצמו.
עכשיו, בחז"ל אנחנו מוצאים,
לפחות בשלושה מקורות,
דבר פלא.
איך הם מפרשים את הפסוק הזה,
שלפי הפשט, או כפי שהרמב"ן כתב,
לזכור את המעמד.
אבל נתחיל במשנה בפרקי אבות, פרק ג'.
"כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב, כאילו מתחייב בנפשו,
שנאמר יישר מלאך ושמור נפשך מאוד,
בין תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.
נכון שהמשנה שם מסיימת,
שאם אתה מתאמץ וקרה ששכחת,
אל תהיה בלחץ, לא קרה כלום.
מדובר באדם שלא אכפת לו,
הוא יכול היה לזכור את מה שהוא למד,
אבל זה לא חשוב בעיניו.
אז הוא עובר עליו והוא מתחייב בנפשו
מהפסוק הזה.
הישמר לך ושמור נפשך מאוד, בין תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.
אבל על מה הפסוק דיבר?
אמרנו הרמב״ן, הפסוק דיבר על זכירת מעמד הר סיני.
אני זוכר את מעמד הר סיני,
אבל שכחתי דבר אחד,
שכחתי פרט, שכחתי משנה.
למה אני עובר על
איסור שכחת מעמד הר סיני?
בגמרא במנחות,
כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר פן תשכח.
לפני זה במשנה כל השכחת דבר אחד ממשנתו.
בגמרא כל המשוכח דבר אחד מתלמודו.
גם כן.
למה זה נקרא, אם שכחתי
כמה שורות בגמרא,
זה נקרא ששכחתי את מעמד הר סיני
בגמרא בברכות
מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודאתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני השם אלוקיך בחורב.
כמו שבני ישראל נצטוו
להיות טהורים לקראת מעמד הר סיני,
כי טמא אסור בדברי תורה,
אז כל יחיד
גם צריך לשמור על טהרתו בבואו ללמוד דברי תורה.
אבל כשהוא בא ללמוד
איזה דבר תורה,
זה דבר פרטי, זה לא מעמד הר סיני,
שם נדרשת טהרה.
למה הגמרא לומדת מהפסוק?
שכל שעה שאתה לומד אתה צריך להיות טהור
כאילו זה מעמד הר סיני.
אלא ברור שאנחנו רואים שמעמד הר סיני מתן תורה והלימוד האישי הפרטי שלנו
זה דבר אחד.
זה אותו דבר.
זה לא שאתה זוכר את המעמד,
משהו מופשט,
אלא אם אתה לומד עכשיו ברצינות,
אם אתה יודע שריבונו של עולם שנתן את התורה,
הוא נותן את התורה עכשיו,
והמעמד הזה אין לו תאריך.
כפי שהתפתחנו בדברי הכלי יקר,
אז כל רגע שאנחנו לומדים תורה,
אנחנו מחיים את מעמד הר סיני.
זו גדלותו של איסרו חג
של מתן תורה,
שאנחנו בעזרת השם
אומרים נעשה ונשמע,
ואנחנו מקבלים על עצמנו
עול תורה,
בעזרת השם,
לחיות
ולעסוק
בדברי תורה בכל השנה כולה.
בהצלחה.
