שלום וברכה, קהל קדוש. ובכן, אנחנו ממשיכים ללא לאות בלימודנו המרתק בספר לנבוכי הדור, מת רבנו אור האורות,
הרב קוק, זכותו יגן עלינו אמה.
כמובן, איזו שאלה. אנחנו בעמוד 127. עדיין.
כן.
זה נקרא פרק כ"ג.
האלה. טוב, העיסוק של חלק גדול מהפרקים זה במעמד הדור הצעיר שמתרחק
מן המסורת, מתרחק מיד.
אז מה עושים עם העובדה שהם מתרחקים מן היד?
אז יש כמה, צריך לברר מי אשם קודם כל, מי אשם.
חלק מהדברים זה שלא התעסקו בשאלות הגדולות או שלא הראו איך השאלות הגדולות מוצאות את פתרונן בתורה.
במה עוסקים לומדי התורה.
מה למשל בישיבות בליטא, בימי הרב קוק,
האדם הנחשב יותר הוא היודע לפלפל.
אם אתה יודע לפלפל, כמובן פלפול ישר ולא עקום,
אז אתה נחשב.
אומר על זה הרע, כל דבר של כישרון.
אין ראוי לשאוף שיעבוד מן העולם, כי אם להיפוך.
ראוי להשתדל בהרחבתו ושכלולו,
אפילו אם יהיה דבר קל וקטן,
אל תהיי מפליג
לכל דבר שאין לך דבר שאין לו מקום.
זאת אומרת,
כל דבר בעולם זה חשוב,
אין דבר לא חשוב.
ופה הרב קוק לקח את זה.
המשנה.
המשנה אומרת, אין לך דבר שאין לו מקום.
ופה המשנה לקחה את זה.
מה יש בתורה?
יש הרבה דברים שהתורה לא דיברה עליהם.
יפה. זאת אומרת, השם אחד.
כלומר, כיוון שהיהדות היא מונותאיסטית,
זה שם אחד, הוא נותן מקום לכל.
בדיוק ההפך מאמונת האיחוד המוסלמית, שמפקיעה את הכל, אבל דווקא אמונת האיחוד הישראלית.
ואתה מחיה את כולם.
אז אם אתה מחיה את כולם, אין דבר שאין לו מקום.
אז מתי הקלקול?
שהוא לא במקום.
זאת אומרת, אתה לוקח רעיון שהוא נכון בספירה מסוימת,
אתה מעביר אותו לספירה לא מתאימה,
ואז הוא מופיע כקלקול, כעבירה, כיצר הרע, וכדומה.
הנצרות התמחתה, במה? לא הבנתי.
בלשים דברים לא במקומם.
לשים דברים לא במקומם.
כן, חלק מהדברים לא במקומם, חלק כן במקומם.
כלומר, נצרות יש לה קרבה ליהדות מבחינה מסוימת, וזה,
איך אומר הרמב״ם, זה מה שהרגיל את בני אדם למסרים התנ"כיים.
אז זה לא הכל פסול, הרוב רק.
בסדר?
לא, זה משמעותי.
אז יש תמיד,
איך אמר רבי נחמן ברסלב,
כל העניין הוא להשיב את האי סדר להיות כסדר.
יש סיפור
הנקרא בין המלך
ובין השפחה שנתחלפו.
מכירים?
מי כתב?
רבי נחמן וגם מארק טוויין.
כן, כלומר זה בעצם בנוי על אגדה גואית
שיש לה כמה עיבודים, אחד מהם זה מארק טוויין, באמת עשה, זה שכתב את תום סויר,
סמואל קלמנס.
וגם יש גרסה של רבי נחמן מברסלב, מעשה בבן המלך ובבן השפחה שנתחלפו.
עכשיו, אתם מכירים את הסיפור,
אבל כדי לספר אותו, זה בסיפורי רבי נחמן.
כדי לספר אותו זה לוקח חצי שעה.
אל תצפה ממני עכשיו
לקרוא לכם את כל הסיפור, סיפור ארוך מאוד.
אבל דבר אחד שקורה שמה,
לקראת סוף הסיפור,
בן המלך,
שחושב שהוא בן שפחה,
מגיע אל המקום שבו נמצא
הכיסא של המלך אביו.
ואז הוא מגיע למקום, מקום, ג'ונגל ממש, קוצים, ברקנים, חיות רעות.
ואז הוא שואל את האנשים, מה זה?
אומרים לו, זה הכיסא של המלך הקודם.
ואז מי מולך עכשיו תחתיו?
אף אחד.
ולמה אף אחד לא מולך?
בגלל שצריך לשבת על הכיסא הזה.
מי שיצליח לשבת על הכיסא,
הוא יהיה המלך.
אבל בינתיים אף אחד לא מצליח.
למה? כי יש באמצע חיות רעות,
וקוצים, וגאיות,
אי אפשר לגשת.
הוא רואה בן המלך את הכיסא,
ואז הוא שם לב
שמתחת לכיסא, מאחורי הכיסא, יש שושנה שנפלה.
והוא רואה מאיפה היא נפלה, מאיזה מקום בדיוק בכיסא,
ואז הוא מבין שאם הוא ישים שם את השושנה, הכל יסתדר.
הוא מגיח את השושנה,
שם במקום,
הכל נפתח,
והוא נכנס, יושב על הכיסא ומולך.
ככה פחות שיותר. אני קיצרתי מאוד.
עכשיו, מה זה אומר? מה זה השושנה?
הזוהר אומר, שושנה זה כנסת ישראל.
נכון? כנסת ישראל משולה לשושנה, אני חבצלת השרון, שושנת העמקים,
ואז הדרשה הראשונה של הזוהר זה מסביב לזה.
ואז אומרים שכיוון שכנסת ישראל לא במקומה, כל העולם מבולבל.
תשים אותה במקומה, פתאום הכל יסתדר, בסדר? ואז
ימלוך מלך המשיח וכו'.
אז זה העניין של דבר שהוא לא במקומו,
פתאום הוא מקבל צורה עקומה,
מקולקלת מאוד,
ואז אנשים אומרים לרע טוב ולטוב רע.
הקלקול מתהווה רק
בחילוף הרע,
ובהעלם עין במקום השימוש הראוי.
למשל,
עכשיו זה מזכיר לי משהו,
תחום קצת שונה אבל קרוב.
הוויכוח שהיה בשנות ה-30 של המאה ה-20 מסביב לתורת הקבלה.
היה ויכוח בתימן, קם חכם, הרב יחיא
בן סלים קפח,
שכתב, הקים את הזרם הנקרא דרדעים,
דור דעה, כן, בתימן,
שהתנגד לתורת הקבלה, אבל בצורה תקיפה מאוד.
כלומר, האשמה שהקבלה היא כפירה, היא עבודה זרה, כל הדברים הרים שבעולם זה הקבלה.
והוא כתב על זה ספר שנקרא מלחמת השם,
ורבני ירושלים הזדעזעו מהדברים, כתבו ספר נגדו הנקרא אמונת השם.
הספר,
אמונת השם, גם כן מלא חירופים וגידופים כלפי הרב הזה.
ביקשו מהרב קוק להצטרף, הרב קוק אמר לו, אני לא מצטרף, אני רוצה לברר את העניין.
כי שמעתי שהוא תנית חכם גדול,
ואז הוא שלח מכתב
אל הרב קפח
כדי לדבר איתו על הטענות שלו וכולי, בכדי השם של כבוד.
יש גם תשובה של הרב קפח לרב קוק.
עכשיו, מה שמעניין שמה,
אחת הטענות שמועלות
על ידי הרב קפח,
זה שיש בקבלה תיאורים אירוטיים.
אז זה לא יפה.
מה פתאום, ספר קדוש, אתה שם תיאורים כאלה? איך זה יכול להיות?
אומר לו הרב קוק,
מה?
הזוהר וכל הקבלה.
כל הקבלה. הוא נגד הזוהר, נגד הקבלה.
מה?
זה אחת הטענות של הרב קוק. גם בתנ״ך יש.
אבל לא רק זה, אומר, מה אתה אומר?
איך תלוי, ספר יצירה, הכל, הכל, הכל, ספר יצירה אני לא יודע, כי ספר יצירה אפשר להסביר שזה לא... כן, כן, ברור, ברור, ברור, אבל בואו ניכנס לרזולוציה הזאת.
אתה יכול לראות את ההתכתבות בין הרב קוק לבין הרב קפאח, נראה שם זה מאוד מעניין.
הוא היה הסבא של הרב יוסף קפאח,
חי פה,
וקיבל פרס ישראל על הספרים שלו.
עכשיו,
אחד הדברים שאומר הרב קוק,
שיש דברים שמכוערים בחוץ והם קדושים בפנים.
ואז הוא מביא את הנושא של הכרובים.
שהכרובים היו מצוירים באופן כזה שהם היו מעורים זה בזה. כלומר, מעשה מיני.
וזה מראה את חיבתם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא.
אומר הרב קוק, מה שמכוער מחוץ לקודש הקודשים, הוא קודש קודשים בפנים.
בסדר? זה בדיוק מה שהרב אומר כאן.
הקלקול מתהווה רק בחילוף הערכים,
ובהעלם עין ממקום השימוש הראוי.
מתוך כך אנחנו נגיע פה לדוגמה שהרב מביא כאן.
למשל,
היו ימים שרבים מלומדי התלמוד בעלי הכישרון נטו לפלפולים מאוד רחוקים.
רחוקים הם מנקודת האמת,
מצד הדרישה המדעית של העיון ההלכותי.
כן, מי שמאוד מאוד כעס נגד הפלפולים הישיבתיים היה המהר"ל מפראג.
המהר"ל מפראג אומר,
הכל עושה האב כדי, הוא משלם כסף למלמד,
שילמד את בנו לקרוא בתוספות.
כדי שכולם ידעו שהבן שלו מבין את דברי התוספות.
ואז יוצא שאת פשט התורה הוא לא יודע.
אבל המהר"ל ידע שהדבר הזה כל כך קשה בדורו,
שהוא ידע שאם הוא יגיד לאנשים,
תפסיקו עם זה, תלמדו משניות, הם לא ישמעו לו.
אז הוא ביקש מהתלמיד שלו, רבי יום טוב ליפמן הלר,
לכתוב פירוש מפולפל על המשנה,
כדי שאנשים יקראו אותו.
יקראו את המשנה,
זה התוספות יום טוב המפורסם.
בסדר?
מה?
של רבי יום טוב ליפמן הלר,
תלמידו של המהר"ל מפרן.
הוא כותב שם בהקדמה,
הרב שלי, המהר"ל, ציווה עליי לכתוב את הפירוש הזה,
כדי שילמדו משניות.
בימינו, אני לא יודע אם צריך לשכנע אנשים ללמוד משניות,
צריך בכלל לשכנע את האנשים לשבת על הכיסא.
טוב,
אז מה שאומר כאן הרב? למשל, היו ימים שרבים מלומדי התלמוד, בעלי הכישרון, נטו לפלפולים מאוד רחוקים.
רחוקים הם מנקודת האמת,
מצד הדרישה המדעית של העיון ההלכותי, על כן צדקו
אותם שהתנגדו על מהלך זה.
כלומר, המהר"ן מפראג צודק,
זה מה שהרב אומר.
אגב, עוד מישהו, הגאון מווילנה,
גם הוא התנגד לפלפולים.
גם.
לא, לא, לא, לא, לא.
הרמח"ל לא מתנגד לפלפולים,
הוא מתנגד לזה שזאת תהיה מטרת החיים.
הוא אומר, יש אנשים שמתמחים ברפואה,
יש עולי פילוסופיה,
יש פלפולים, יש הלכות.
מה עם לימוד היראה?
זה הכוונה שם שלי, הוא לא אומר לא לעשות פלפולים.
אבל אומר הרב, אלה שהתנגדו, על כן צדקו אותם שהתנגדו על מהלך זה.
אבל,
מתי ההתנגדות צודקת?
בזמן שיהיה השימוש של הפלפול הרחוק,
עומד במקום הדרישה והעיון,
במקום הבירור והליבוד. כלומר, אם אתה מפלפל,
ובגלל זה אתה לא מברר את הדברים לאמיתתם,
אז הפלפול הוא רע.
אבל אם אתה מברר את הדברים לאמיתתם,
ואתה עושה גם פלפולים,
אז זה כבר נחמד, זה וורט כזה, אסתטי.
לא כן הוא, כאשר ידע המשתמש בו יפה את ערכו,
שאין בו ערך של חיכור דין, כי אם הוא חפש, ייתן לו ערך אסתטי.
דבר מאוד מעניין.
אנשים בישיבות לא למדו לימודי אמונה.
אמונה, זה יפה, לא?
נכון? זה נחמד, לימודי אמונה.
וכיוון ש... ואז יוצא שמי שלומד אמונה,
זה מפרנס את התביעה לאסתטיקה.
אסתטיקה רוחנית.
יוצא שמי שלומד אמונה זה מפרנס אצלו את הצורך
לאסתטיקה, אסתטיקה רוחנית, בסדר?
אבל מי שלא לומד אמונה,
אז איך הוא ייתן ביטוי לתביעה האסתטית שלו?
על ידי הפלפול.
הפלפול זה, איך אומרים? גשמקט,
נכון?
זה כזה יפה, אמרת איזה דרוש, איזה פלפול, זה ממש עשה לי נחת רוח.
זהו דבר התלוי בטעם.
היופי הוא מעדין ומרחיב את הלב, אמנם החומר של היופי
תלוי לפי קרבתו של אדם למושגים.
עד, סיכמו אותו דבר, באמנות.
יש אנשים שאוהבים אמנות פיגורטיבית,
ויש כאלה שאומרים, לא, אני רוצה אמנות מופשטת.
יש להם סימפתיה
לאמנות קונספטואלית.
פיגורטיבית ציורית.
כלומר, אני רוצה, תצייר לי כלב.
אה, יפה, ציירת כלב, יפה מאוד.
יש אחד אומר, מה, לצייר כלבים?
אני אעשה לך אומנות קונספטואלית.
ואז יש לי סימפתיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב.
כלומר, מושגית.
אני אצייר לך עכשיו ריבוע שחור.
זה ימכר יפה מאוד, יקר מאוד.
מפורסם לה.
בשנים האחרונות מישהו עשה ציור שנמכר בהרבה מאוד כסף.
הוא לקח שתי בננות והדביק אותן מסלוטייפ
על יריעה.
נמכר יקר מאוד.
בסדר.
מה?
טוב, לא משנה.
אז מה שאומר הרע,
יופי זה גם דבר סובייקטיבי. יש אדם שיש לו רגישות
לאומנות קונספטואלית, יש מי שלא.
יש אפילו שיר כזה, מי שלא שם לב.
אמנם,
החומר של היופי תלוי לפי קרבתו של האדם למושגים,
עד שיש אדם שכל כך נפשו דבקה בעיון התורה ואהבתה,
עד שגם צורת היופי שהחומר שלה הוא ערוך
מסדרי עניינים של דברי תורה והלכות תלמודיות,
הוא מרגיש בזה יופי שלם וערב לנפש.
ויש אדם שכל כך שקוע וטובל בים התלמוד ובכל התורה כולה,
שהוא גם חש את היופי שבזה.
אני זוכר פעם הכרתי מורה למתמטיקה,
שכשהוא היה מגיע לפתרונות, הוא היה רוקד
מרוב שמחה.
זה היה איזה יופי, איזה אסתר,
איזה הרמוניה וכולי, כן?
היה רוסי.
נכון,
היה רוסי,
כן?
ולכן הוא אמר שיש שמה גרמוניה.
בעצם אמרו רוסי שהנפש שחזר על המורים,
כן, עברה שיעור והוא עושה ככה.
וואו.
נראה, איזה יושב. זהו.
זה גם קשה לצייר.
אם כן, זאת הנטייה איננה כי אם הוראה נכבדה
על דבקות הנפש באהבת התורה,
עד שהחוש האסתטי מבקש גם כן ממנה חומר.
על כן,
למטרה כזאת התירו חכמי הדורות להשתמש במהלך הפלפול הרחוק,
כלומר זה היתר, מותר לך להגיד שטויות, מפולפלות,
כי זה מפרנס את הנפש.
וראוי באמת ליתן לו מהלכים,
במידה כזאת שלא יהיה עומד במקום ההעמקה המחקרית.
כלומר אומר הרב תיזהרו,
אל תהפכו את כל הלימוד שלכם לפלפולים,
יש לזה מקור,
אבל העיקר זה לחקור,
לחקור בסברה ישרה ולהגיע לאמת.
ונמצא
שמקבלים ממנו תועלת של שמחת הנפש למי שחושו הפנימי מתאים לזה,
נוסף על חידוד התלמידים והרחבת כישרונם,
כשנעשו הפלפולים באופן של כישרון. כלומר, גם הפלפולים לפעמים,
יש להם מטרה נוספת, לא רק לספק את הצד האסתטי,
אלא גם לחדד את השכל.
שוב, לחדד את השכל כדי להגיע לאמת, זה גם חשוב.
כן, אז למשל מספרים על זה רב ששאל את התלמידים בבית המדרש האם אישה יכולה להיות נזירה
או שנזיר זה רק לבן.
אז אחד הביא ראייה מספר קצות החושן
ואחד עשה דיוק מדברי אחד האחרונים
וכולי וכולי.
עד שאחד אמר,
יש פשוט פסוק בתורה,
איש או אישה כי יפלי לנדור דדר נזיר.
בסדר, אז זה גם תשובה, כן, בסדר.
על כן, אבל הפלפולים מסביב לזה הם יפים,
כן? הרי אתם יודעים שליתרו
היו שבע בנות,
שנאמר ותבונה שתיים ותדלנה שתיים ותמלנה שתיים.
יוצא שש.
והשביעית
לא פרסמה הכתוב,
רק שכתוב הוא לכהן מדיין שבע בנות.
בסדר? טוב.
על כן,
אין ראוי גם לישר שבבעלי היגיון להביט בשת נפש גם על דרך הפלפול היותר רחוק. אל תזלזל. אומר הרב קוק, בואו נלמד זכות גם על הפלפלנים הרחוקים.
ובלבד שיהיה ערוך בכישרון הגון.
ואם יש אדם,
אגב, יש סיפור פעם באיזו חנוכה,
זה היום השמיני של חנוכה,
היו רגילים בישיבות שבמסיבת חנוכה התלמידים אומרים קידושים שלהם.
אז אצל הרב צבי יהודה קוק התאספו במסיבת חנוכה,
וכל אחד אמר איזה פלפול כזה,
והשני אמר פלפול כזה, ועוד פלפול כזה, דברים רחוקים.
דפק הרב ציודה על השולחן בתקיפות רבה, ואמר
רמב״ם רש"י תוספות ר"ן,
רמב״ם רש"י תוספות ר"ן.
ואז כולם השתתקו.
כן, כלומר אתה בא לעשות פלפולים? קודם כל תגיד את הדברים הבסיסיים.
ואם יש אדם שאיננו נהנה מאותם הציורים,
הנה כל דבר התלוי ברגש וטעם לא ניתן לכל אדם בשווה. כלומר, זה בסדר שאתה לא אוהב פילפולים, וראוי גם לאותו הרחוק מתענג בציורים רחוקים כאלה,
שלא לבזות את העוסקים בהם במידה הראויה.
ויכיר לטובה את השתדלותם בדבר שבכללו
הוא מביא תועלת ועונג רוחני כזה,
שכל שיתרבו הנהנים ממנו,
תתרבה גם כן אהבת התורה וכבודה.
ומזה תוצאות טובות ונכונות.
יש ב...
פעם ראיתי חוברת של חסידי ברסלם,
שבו הם אומרים שזה טוב לכתוב הרבה ספרים.
אז מקשה המחבר שם,
ואם תאמר,
למה כל כך הרבה ספרים? הרי קהלת אמר,
ויותר מהמה בני זר עשות ספרים הרבה ולג דברים
ויגיעת בשר.
אומר המחבר של החוברת, שלא זוכר מי היה,
הוא אומר, ומי ביקש ממך לקרוא אותם?
כלומר, יכול להיות שיש מישהו שדווקא הספר הזה, שאתה חושב אותו למיותר,
יביא לו תועלת. אז מה אכפת לך שזה ייכתב?
זה ייכתב.
אגב, היום,
בערך כל שבוע יוצא ספר חדש על הלכות שבת.
פחות או יותר.
אז אפשר למלא ספריות שלמות
בהלכות שבת.
כן?
ולבזבז את כל,
לבלות את כל החיים רק מסביב לכמה סעיפים בשולחן העורף.
אבל נגיד, הלכות עבודה זרה,
מקסימום אולי חוברת קטנה,
זה הלכות עבודה זרה.
סקל בתורה זה בדיוק הפוך.
כן? בתורה על עבודה זרה חוזרים כל הזמן. אל תיזהר, לא לעבוד עבודה זרה, וזה תועבה וכולי.
ומה עם כשרות?
תאכל כשר.
מה?
זה גם ביזנס, נכון? התורה חסה על ממונם של ישראל, זה מצווה גדולה.
כן?
וראוי לכנס גם כן דברים כאלה בערך המאמר המפורסם,
קודשה בריחו.
חדה בפלפולה דאורייתא.
כן, עכשיו מה זה המאמר המפורסם?
כשהרב כותב המאמר המפורסם קנה שזה מאמר בלי מקור.
אבל זה כולם יודעים, יש לך חדה בפלפולה דאורייתא.
עד כאן פרק כ"ג.
בין פתירה נכונה לבין פלפולים מיוצרים זה בעצם כמה נשאטים יהודים?
לא, כמה זה אמיתי או לא?
מה זה חדה? אבל יש שם פלפולים נפולים. חדה זה סלמיה.
מה? יש קשר פלפולים לפעמים, לפעמים שהוא אומר. כן, כן. לפעמים צריך לפלפל כדי להגיע לאמת, אין מה לעשות.
אבל זה לא צריך להיות התמסרות קבועה לדבר הזה.
כן? יש קודם כל ההלכות היסודיות, היותר פשוטות, היותר ברורות.
מתוך כך אתה גם מוגגש,
כדי שאתה רוצה לברר שאלה חדשה,
באופן חקרני.
חקרני כמו מחקר, כמו מחקר מדעי.
בסדר?
עד שאתה מברר את האמת.
שאלות של רבי ירמיה.
שאלות של רבי ירמיה
זה בדיוק שאלה, מחלוקת רש"י ותוספות, למה הוציאו אותו מבית המדרש?
בסדר? לפי רש"י זה מה שאתה אומר.
כן, לפי תוספות זה משהו יותר חמור.
חוסר אמונה.
כן, חוסר אמונה.
טוב,
מה השאלה?
טוב, ובכן, כיוון שסיימנו את פרק כ"ג,
וכלו השאלות מן הקהל,
אז אני חושב שיש לנו הזדמנות אדירה לעבור לפרק הבא,
ששמו פרק כ"ג אחד.
תוכן, שימו לב למתי יש הערה קטנה.
תוכן הפרק כלול במאמר העיקרי מאמרי ראייה.
ראו קבצים מכתב יד קדשו א', עמ' צדק ו', ל' ר' שתיים.
בקיצור, זה רעיונות שהרב חזר עליהם מספר פעמים.
מה?
מה השאלה?
הרב מגביר.
קצת מביאים.
נכון.
נכון.
אני חוזר על שאלתך המעמיקה.
מצד אחד,
הרב אומר שפלפולים רחוקים,
לא צריך להתלהב מזה, ודאי לא לתת לזה מקום מרכזי.
ובסוף הרב מביא מאמר שלכאורה הורס את הכל. הוא אומר, הוא מביא מאמר (אומר בערבית: פלפולים רחוקים ופלפולים רחוקים).
עד כאן שאלתך?
אולי תיתן אתה את התשובה?
למה שאני אעשה את כל העבודה?
התשובה היא פשוטה, נו תגיד.
אתה לא יודע את התשובה.
יש צד כזה, יש צד כזה. זהו.
וואחד צד, נכון, ויש גם וואחד צד השני.
נגיד ככה,
השאלה הזאת היא לא כל כך, נגיד, היא חשובה מאוד,
אבל נראה לי שצריך לפתור בעיות אחרות לפני כן.
למשל, מינוי ראש השב"כ ועוד כמה דברים כאלה.
טוב,
פרק כ"ג אחד.
בגוף האדם ובגופות בעלי חיים כולם, שמוכנים,
נפגעים וסיבות המזיקות,
שם אדון כל המעשים חוק החסד
של ההצטרפות לטובה והיעדר ההצטרפות לרעה.
כיצד?
הרי משך החיים הולך מן הלב וממרכז החיים
שבמוח ומתאגד עם כל האיברים כולם הרחוקים ושופע גם כן על הבשר והחלב
הנמצא בגוף גם כן בתור הגנה לעת רעה
וכן על העור, השיער והציפורניים.
זהו הכישור הטבעי ביחס הטובה.
אומנם לרעה פגע אשר ייפול
הנה יש אשר המצב הרע יחייב לחיתוך איבר אחד או רבים
ומכל מקום אין הנשמה תלויה בהם והחי יקום ויעמוד על חייו הכלליים אף על פי שיישאר בעלמות.
כלומר
זה טוב שיש כל האיברים,
יש מערכות שמזינות
חומרים ועוד כל מיני, או מסרים מחלקי הגוף האחד אל החלק השני,
זה טוב.
לפעמים צריך לחתוך את היד,
אבל אם אתה חותך את היד, הבן אדם ממשיך לחיות.
והוא מכל מקום, כן, ויש,
שישוב אליו גם כן חסרונו על ידי תגבורת כוח החיים.
כלומר,
הגוף
יפתח מחדש את הפונקציות שעבדו לו על ידי חיתוך האיבר.
אמנם, גם אם יהיה במצב שלכל פנים יישאר בעלמום,
מכל מקום, אין מומו כי מתייחד בו לבדו מצד תוארו החיצון.
אבל כוח החיים אינו נעשה בעלמום. כלומר, זה שאני חי, זה תמיד אותו דבר.
בין שאני חי עם כל הגוף שלי, בין שאני חי עם חלק מהגוף שלי,
החיים זה תמיד אותו הדבר.
ואין סומה מוליד סום.
החיים כן.
והראיה שהעיוור,
כשהוא מוליד ילד, הילד לא עיוור.
נכון? זה מה שאומר, ואין תשומה מוליד תשומה,
ולא קטעיה מוליד קטעיה.
בכל אשר יחובר אל החיים,
יש ביטחון שיצא ממנו כוח משוכלל ושלם,
המועיל בכל אוהד תמימותו והשלמתו המתוקנת לעצמו ולזולתו.
הראיה, אנחנו בני ישראל, צאצאים של יצחק אבינו,
שבה תכהנה עיניו נראות,
וגם צאצאים של יעקב אבינו, שנאמר, ועיני ישראל כבדו, מזו כן לא יוכל לראות.
ואף על פי כן,
בני ישראל בדרך כלל רואים,
אם אחד הוא, בסדר?
מה אפשר להקשות על זה?
כבדו עיניו מזוקן אחרי שהיה לו את יעקב.
כבדו עיניו מזוקן אחרי שהיה לו יעקב.
זה לא יכול להיות, מעולם לא היה לו יעקב. הוא עצמו יעקב.
לא, אני קורא ליצחק. אז זה לא כבדו מזוקן? בסדר, בסדר, בסדר. בסדר, אז מה?
טוב, מי, מה?
מה? ברור, יש אנשים שעברו טראומות.
זה, זה מאוד נצון.
היום השיח המרכזי ביחס לטראומה זה
זה שטראומה אי אפשר לתקן,
כן? כלומר, אם אדם עבר אסון, אומרים,
לא, אנחנו יודעים שנדפקו לך החיים,
אין מה לעשות,
בוא נתייחס אליך כאל נכה.
השיח הזה הוא מזיק מאוד,
כי האדם שמרגיש טוב אחרי אסון, מרגיש שהוא לא בסדר, כן?
אז זה גם לגבי פגיעות מיניות ולגבי אסונות במלחמות וכולי.
השאלה היא, האם כוח החיים
עובר על גבי כל הקשיים או לא.
בסדר.
אז...
מה יוב?
אומר הרמב״ם, יוב צדיק היה, חכם לא היה.
שאם לא כן, לא היה מתלונן.
הוא סבל, ודאי. השאלה היא האם הסבל
זה הרס ההכרה שלו.
אז אין מה, רק את נפשו שמור.
זה בתיאורים שלו, בספר, שהוא... שמה, ש... שהיא לא תקינה או משהו כזה. נכון, אז הוא לא בסדר.
זה מה שאומר הרמב״ם.
כן, מה אתה אומר?
רק שנייה, רק שנייה, מה?
זו שאלה פסיכולוגית כאילו, אם טראומות...
כן, זו שאלה של פסיכולוגיה. עכשיו, יש שני סוגי אנשים שמטפלים בטראומות.
הפסיכולוגים והפסיכיאטרים.
הפסיכיאטרים והפסיכולוגים אומרים שני דברים הפוכים.
הנחת היסוד של הפסיכיאטריה זה שהאדם הוא חלש.
אדם חלש.
ואם הוא מצליח בחיים זה ממש נס.
ואם יש לו קושי אז צריך להגן עליו.
לתת לו תרופות,
לא להעמיד אותו מול אתגרים.
הפסיכולוגים, אם הם נורמליים,
אומרים בדיוק את ההפך.
אומרים, יש לך טראומה,
תתמודד איתה, תחזור אל המקום של הטראומה וכולי, כדי לצמוח.
אלה המקום החזק.
כן. עכשיו,
האם זה אומר שצריך לבחור בין פסיכולוג ופסיכיאטר? לא.
יכול להיות שאדם יש לו בעיה שדורשת טיפול פסיכיאטרי,
יחד עם זה, הוא לא צריך להישבר נפשית
מזה ואז שלך לפסיכולוג.
טוב, הלאה. מה?
ישראל בגלות, אז הוא חי רגיל. עם ישראל בגלות. מה? הוא חי רגיל? לא. עם ישראל בגלות לא חי רגיל. אבל... לא כל כך דבר. לא.
עם ישראל בגלות לא חי רגיל,
והוא שמר על החוט הפנימי של האמונה,
שאפשר לו לצאת מן הגלות.
זאת אומרת, אם היו מתייאשים,
הרצל לא היה מקים את המדינה.
הרצל יכול היה להקים מדינה,
בגלל שיש יהודים שכל יום התפללו ותחזינה עינינו,
משוכחה לציון.
אז יכול להיות שאצלם ארץ ישראל נראתה מיתולוגית,
אבל הם סחבו את ההכרה הזאת.
היה,
תלמידי רבי נחמן ברסלב,
שהיו גריעים בתוך זה נשמרת בריאות פנימית.
תלמידי רבי נחמן ברסלב הגיעו לארץ,
ואז הם כתבו לרבי נתן,
הגענו לארץ ישראל,
וראינו שזה אדמה.
או, היה להם הפתעה?
טוב, בואו נמשיך.
אז זה מה שאומר כן הרב, ויש שישוב אליו,
אמנם, גם אם יהיה במצב שעל כל פנים יישאר בעלמום,
מכל מקום אין מומו כי מתייחד בו לבדו מצד טוהר החיצון,
אבל כוח החיים אינו נעשה בעלמום, ואין סומה מולי תסומה, ולא קטע מולי תקדע, וכל אשר
יחובר אל החיים,
יש ביטחון שיצא ממנו כוח משוכנעד ושלם,
המועיל בכל הוד תמימותו והשלמתו המתוקנת לעצמו ולזוייתו.
היה פעם יהודי שעשה הרבה הרבה דברים רעים, שמו היה יעקב פרנק.
יעקב פרנק עבר דרך ארבע דתות,
כן, מיהדות לקתוליות, מקתוליות לקלוויניזם, מקלוויניזם לפרנקיזם.
בקיצור, עשה הרבה דברים רעים,
אבל בהתחלה הוא כשעושה את הדברים הרעים,
הוא עדיין לא המיר את דתו,
רק מאוחר יותר הוא המיר את דתו.
כשהוא המיר את דתו, בכה הבעל שם טוב.
שאלו את הבעל שם טוב למה אתה בוחר? הוא אומר, כי כל זמן שהוא היה מחובר אל החיים,
היה לו תקווה.
בסדר?
טוב.
מה, מוכרנו לנצור את בני המאוחר?
לא, אז הוא העמיר את ה...
מסוד היצירה, אני הקדמתי את המאוחר.
מסוד היצירה,
יתבוננו זקננו להקים את סידור התקיימות יסודות התורה בלבבות,
באופן המתאים אל ההנהגה הכוללת של האומה כולה בדרכי ה',
ויעריכו מערכה משטרית
להשכיל את ערכם של הדעות והמעשים הטוריים,
וסמן בהם עיקריהם במערכה לבד, וענפיהם לבד.
כלומר,
יש דבר שעשו הרבנים בימי הביניים,
התעסקו בשאלה מוזרה,
מה הם עיקרי היהדות.
אחד הראשונים שעסק בזה,
הרמב״ם,
כתב 13 עיקרים.
רבי חזראי קרסקס, שישה,
רבי יוסף אלבו, שלושה,
ויש כל מיני הגדרות שונות של מה הם עיקרי היהדות.
יש בספר המביט,
הספר שלה מביט בית אלוהים יש לו שער היסודות
ויש לרבי יצחק אברהם בנאל ספר ראש אמנה.
רבים הם שהתעסקו בשאלה של עיקרי היהדות.
השאלה למה הם עשו את זה? למה הם עשו את זה? הרי אכפת לך, יהדות זה יהדות.
שיהיה קל לשאת. אז זהו, זה כדי לדעת מה עיקר ומה טפל.
לפעמים אצל אדם נהרס חלק מסוים של היהדות, הוא לא יכול להאמין בזה.
שאלה האם הדבר הזה שהוא לא מאמין בו הוא עיקר או ענף?
אם אתה תגיד שזה ענף אז הצלת את אמונתו באופן כללי כי אתה השארת לו את העיקר.
בסדר?
אז זה מה שאומר כאן הרב אותו דבר כמו האיברים.
לפעמים חותכים איבר אבל שומרים על החיים.
לכן הוא אומר שהרבנים למדו ממה שקורה בטבע גם על התורה.
וכן, יש מצב שזה לא ענף.
כן.
למשל מי שאומר שאין תורה מן השמיים הוא פגע בשורש.
וכן,
מצוות התורה המעשיות, החמורות והקלות. למה אתה אומר זה מצווה חמורה, מצווה קלה? בכל מקרה צריך לקיים את כל המצוות.
נכון, אבל יש קדימה ואיחור, יש דאורייתא ויש דרבנן.
הכל במערכה וסידור מסומן.
אלה שבהן ובגללן החיים ניתנים כופרן ייהרג ואל יעבור, הנה,
למשל אם אדם תעבוד עבודה זרה או שהורגים אותך,
נהרג.
כן, כלומר זה כבר לא תורה.
אם עבדתי עבודה זרה זה כבר לא תורה.
והקלות מהן, שיעבור ולא יהרג.
חייבים מיתות בית דין, כריתות, דאורייתא דה רבנן.
והחלוקה הזאת מועלת הרבה.
כי בעת טובה,
בעת שהמצב המוסרי והדתי עומד על מכונו,
כשאין רוחות רעות שולטות בלב ובעולם,
אז הולך כוח החיים כמי השילוח ההולכים לאט,
ומראש פסגת יסוד היסודות ועיקר העיקרים,
יסול אורחו על כל הענפים והפרטים הרחוקים,
על כל הדעות העגונות והאמיתיות המביאות לידי טובה וברכה,
על כל המעשים הישרים והקדושים המתפרטים לפרטיהם,
כהתפרטות פרטים הגיוניים מכל כלל גדול.
זה כמו שלמשל יש לך נוסחה במתמטיקה,
על ידי נוסחה אחת אתה יכול לפתור אין סוף משוואות.
ברגע שאתה יודע איך פותרים,
אז גם כן,
יוצא לפי זה שהמשוואות שאתה פותר זה פרט מתוך כלל.
אותו דבר, אם אתה במצב שהחיים ללא התמודדויות רוחניות קשות מדי,
אז יסודות היהדות
חודרים עד פרטי הפרטים.
למשל,
הכנת קוסטה בשבת,
שזה פרט.
איך זה? שקית לפני המים, מים אחרי השקית,
כלי שלישי, לא כלי שלישי.
מה זה חשוב?
פשוט מאוד.
למה יש שבת?
כדי להעיד על בריאת העולם, נכון?
ביום השביעי שבת בעי נפש.
יוצא לפי זה שאם אתה מבין מה זה היסוד של בריאת העולם,
אתה תמשיך את ההבנה הזאת עד שזה יגיע גם לכוס התה.
אבל לפעמים אתה אומר, אני מאמין בבריאת העולם, לא מאמין באופן ההכנה של כוס התה בשבת.
זה חמור מאוד, נכון?
מה יותר חמור? אני לא יודע. אבל בכל מקרה, העניין של בריאת העולם זה יסוד.
אז גם פה, זה מה שאומר כן הרב,
כי בעת טובה, בעת שהמצב המוסרי בדתי עומד על מכונו, כשאין רוחות רעות שולטות בלב ובעולם, אז הולך
מכוח החיים כימי השילוח ההולכים לאט ומראש פסגת יסוד היסודות.
ועיקר העיקרים יסול הור הור על כל הענפים והפרטים הרחוקים, על כל הדעות העגונות והאמיתיות המביאות לידי טובה וברכה,
על כל המעשים הישרים והקדושים המתפרטים לפרטיהם.
להתפרטות פרטים הגיוניים מכל כלל גדול.
אמנם לעת רעה תואיל החלוקה כתועלת קיר המגן לעת הדלקה הנותן מעצור בעת כוח האש לאמור,
את לא תבוא ולא תוסיף.
ועל כן טבע החלוקה, אני חושב שיש הרבה יהודים אוכלים נבלות וטרפות אבל ליום כיפור הם באים לבית הכנסת.
כלומר זה איזה מין קיר מעמיד.
ועל כן טבע החלוקה הזאת היא העגונה והטבעית.
כי כן שמה החוכמה האלוהית הסידור המלא
עוז והגנה, לסידור מתוקן בעצמו, ואם שלעת הצער
יתגלה כוחו בתור מגן ומציל לשארית הפליטה,
אשר מזה ייבנה ויתכונן לבניין כולו בכל שיא חוסנו,
בכל עת יארע בסידור ההגיוני והטבעי".
אז לכן תמיד יש
דיבורים שמדינת ישראל בתור מדינה יהודית שומרת על מספר עיקרים,
כגון תחבורה ציבורית ושבת וכולי.
מה זה כל הדברים האלה שנחשבים לאופייה היהודי של המדינה?
שרידי שרידים של הלכות, בסופו של דבר.
למשל, יש במדינת ישראל חוק מוזר מאוד, חוק החזיר.
נכון?
אין חוק השפן.
אין חוק השפן, אבל חוק החזיר יש.
כלומר, אני יכול לגדל שפנים, לא יכול לגדל חזירים.
מה זה אומר?
זה אומר שהחזיר, איסור החזיר, אף על פי שהוא לא יותר חמור
מאיסור אכילת השפן,
הוא כמין גדר ששומר על הזהות היהודית.
אני זוכר שפעם נסעתי בעוונות העיר רבים, כלומר הייתי צריך לכפר על כמה עוונות,
נסעתי בטיסה מתל אביב, בדיוקוריון,
לפרנקפורט,
בחברת
לופטהנזה.
ושם אמרו, טוב, ברוכים הבאים לטיסה של לופטהנזה,
בטיסה זו אנחנו לא מגישים חזיר.
איך הם אמרו?
עכשיו,
הם הגישו כל מיני טרפות אחרות.
כאשר הגישו?
מה?
כאשר הגישו, כן, מי שהזמין כאשר קיבל כאשר, אבל
גם לגויים והטיסה לפרנקפורט,
הגרמנים אומרים, טוב, אנחנו רגישים לכם, לא מחלקים, לא מגישים חזיר.
כן? כלומר, למרות שזה לא,
מבחינה הלכתית יש מה לדון, כן? יותר חמור לאכול חלב, שזה איסור כרת,
מחזיר שזה איסור לאו.
אבל, כן, מה?
כן, כן, בדיוק.
אבל זה יותר טוב
לשמור על הלאו מאשר לעשות מלחמה.
מק לאו נוטואר.
כן.
עכשיו,
אז זה מה שאומר כאן הרב, יש גם דברים שמהווים כמין גדר שומרת.
על כן, למרות המשיגים ערבים מכל מקום,
כלל האומה בכוח קדושה אינסטינקטיבית הסכימה
על מפקד האיכרים.
למרות שהארי ז"ל אמר שהאיכרים זה שטויות.
כן?
הרי הארי אמר, כל התורה כולה זה איכר.
הוא מתכוון מצד האמת הפנימית, אין הבדל בין מדרגות לתוך.
אף על פי שגם כל ענפיהם הם קודש קודשים, וכולם כאחד האהובים עד אין קץ,
וכן על מספר המצוות.
אף על פי שרבו פרטיהם, שחיובם מונח גם כן עמוק
בלב ונפש של כל אחד ואחד מישראל. מה זה מספר המצוות?
יש דיון שלם כמה מצוות יש.
אף אחד לא יודע כמה יש,
אבל כתוב בגמרא תרי"ג,
365 לא תעשה,
רמ"ח עשה.
עכשיו, תיכנס עכשיו לרשימה,
תראה שזה לא פשוט, יש בערך 15 דעות שונות,
מה הן התרי"ג מצוות.
כן? אבל זה לא משנה, יודעים, יש תרי"ג.
זה, זה, הדבר הזה הוא בעל היגיון של איך לתפוס את כל התורה כולה.
בליל שבועות, אגב, בליל שבועות בסידור קריאוי מועד,
יש שם רשימה של כל המצוות, קוראים את כל המצוות.
מה?
אם נעשה את כל המצוות הלא משותפות,
כן, אז יוצא לך עוד. לכמה נגיע?
נגיע ליותר מתרי"ג, כן.
למשל, יש אפילו מצווה בהר סיני להגביל את ההר, נכון?
הגבל את ההר וקידשתו.
זה מצוות עשה, נכון?
בשעתה.
האם אתה מונה מצווה של שעתה או לא?
הרמב״ם אומר שלא.
אחים אומרים שכן, למה לא? למה לא לקחת מצוות הגבלה בתור אחת מתרי"ג מצו"ג?
נכון, זה יוצא דבר מאוד מעניין.
מלחמת מדיין, הרמב״ם לא מונה אותה. למה?
זה רק לשעתה.
המצווה לקרוא את התורה בהר גריזים והריבל,
הוא כן מונה אותה.
אני לא בטוח.
אבל צריך להבין, מה זה אומר? הרי זו מצווה שניתנה אחרי ה... לא, למשל, לא יבוא המוני בקהל השם.
אין המוני היום, ואחד וכן הוא מונה את זה.
זאת אומרת, כיוון שזה הולך לדורות שאחריהם מתן תורה,
אז הוא כן מונה את זה.
נכון, אז יש פה כמה שאלות, כן?
האם יש מצוות בניית המשכן, טוב, לגבי הכלים כולי עלמא לא פליגה,
אבל למשל עשיית ארון הברית, האם יש מצווה לעשות ארון
עצה שיטים עם שני קרובים זהב?
מה התשובה?
לא, אין מצווה כזאת.
אני לא אין מצווה כזאת. שהרי בבית שני,
כיוון שלא היו להם הלוחות, גם לא עשו ארון.
לא, אבל מי צוהר שיקלו בתי מיטה, לא צריך לעשות את זה? לא.
אם יש לך הרי לוחות הברית אתה עושה, אין לך לוחות הברית אתה לא עושה.
זאת אומרת,
שאם אהרון הברית שבנה בצלאל עדיין קיים,
אז המצווה הייתה בשעתה
לעשות אהרון. אבל אם יתגלו לוחות... בלי אהרון.
אם יתגלו הלוחות בלי האהרון, אז באמת יהיה מקום לשקול.
טוב,
מה?
מה?
זה משל בעצם בים ישראל?
לא.
למה זה משל? למה זה משל? לא הבנתי.
הוא אומר, יש עיקר ויש לפה.
אה, זה כן. זה גוף האדם, זה משל,
ומזה אתה לומד על מבנה היהדות.
אין עניין בדיוק של התרי"ג?
זו שאלה גדולה, אם יש עניין בדיוק של התרי"ג.
הרמב"ן, בהקדמתו לפירושו, לספר המצוות,
מנסה לפקפק בערך של המניין הזה בכלל.
או למשל, בספר חרדים לרבי אלעזר הזיקרי,
שם הוא מונה לא לפי תרי"ג.
כן?
בין העיקרים עצמם,
הואיל, למשל, בכלל שאומרים לך שרמ"ח עשה זה כנגד רמ"ח איברים שבאדם.
בדקת שיש רמח איברים באדם?
טוב, הלאה.
בין העיקרים עצמם, הועיל הרמב״ם
ליתן פדות
בין יתר הדרישות העיקריות לבין אותן של יסוד היסודות מציאות השם יתברך.
שאף על פי שהרבה הרחיב בדברים על דבר רפואת מחלת דת כדמות העולם,
ההורסת במושגה את יסודות התורה וענפיה לפי מושגה הגס בייחוד שהיה לה לפי מצב החקירה בימים ההם,
מכל מקום, לא הניח ידו לבאר את הכרח מציאות אשר מתעלה, גם לדעת בעלי הקדמות.
ויותר לדעתם, באשר לפי החידוש, המופתים הם יותר גלויים, ואינם צריכים כל כך עמל שכלי והתבוננות חדה.
למה הוא מתכוון כך?
במורה נבוכים,
הרמב״ם עוסק בהוכחת ארבע ידיעות.
שיש אלוהים?
לא, לא, אל תערבב, אל תערבב בבקשה.
הרמב״ם עוסק בלהוכיח ארבעה דברים.
א', שיש אלוהים,
ב', שאין לו גוף,
ג', שהוא אחד,
ד', שהעולם נברא,
שהעולם מחודש ולא קדמון. בסדר?
אולי כן, אולי לא. זה לא אכפת לי עכשיו, אני לא דן בזה.
כן?
הרמב״ם כן מבקש להוכיח את ארבעת הדברים האלה.
עכשיו,
זה שהעולם מחודש ולא קדמון, זה מיסודות היעדות, נכון?
לפחות לפי איך שתפסו את המושג של קדמון בימי הרמב״ם.
כי הרב קוק אומר שאנחנו יכולים לתפוס את המושג של קדמון בהרחבה יותר גדולה,
ואז זה גם לא יסתור את היעדות.
רגע, אני חוזר,
אתה מסבך אותי, אני מנסה להסביר בפני הציבור התמים והישר פה
דברים עמוקים, אז תן לי להסביר את זה בצורה פשוטה, בסדר?
אני חוזר,
לפי הרמב״ם,
האמירה שהעולם קדמון סותרת את היעדות, ברור?
בסדר.
הרב קוק בתחילת הספר כתב שני פרקים כדי להראות
שתלוי איך אתה תופס את המושג של קדמון.
כי אפשר לתפוס את המושג של קדמון באופן הרבה יותר רחב, וזה לא היסטוריית היעד.
בסדר?
אבל,
לפי הרמב״ם, האמונה, דעת הקדמות סותרת את היעד.
עד כאן ברור?
בסדר.
עכשיו, כשהרמב״ם רוצה להוכיח שיש אלוהים,
אם הוא היה בונה על זה שהעולם מחודש, זה קל.
אם העולם מחודש, יש מי שחידש אותו, אם כן יש אלוהים.
אבל הרמב״ם, כשהוא רוצה להוכיח את מציאות השם,
בונה דווקא על יסוד ההנחה שהעולם קדמון.
כן? זה מה שהוא עושה בחלק השני של מורה נבוכים. זה לא גול עצמי.
זה לא גול עצמי. כי אומר הרמב״ם,
אם כל ההוכחה שיש אלוהים תהיה תלויה בזה שהעולם מחודש,
אז וההוכחות לזה שהעולם מחודש הן חלשות לרמב״ם,
אז אתה מחליש גם את האמונה באלוהים.
לעומת זה, אם אני אוכיח לך שממה נפשך, בין שהעולם קדמון בין שהעולם מחודש
יש אלוהים,
אז זה יותר חזק לגבי השאלה אם יש אלוהים או לא,
נכון?
לכן הרמב״ם מקדיש הרבה פרקים על יסוד ההנחה שהעולם קדמון, למרות שהוא לא מקבל את ההנחה הזאת, בסדר?
עכשיו, כל זה אומר הרב קוק,
תראו איזה גאונות יש לרמב״ם,
הוא בנה מה שנקרא אמונה רזה.
כלומר, מה הדבר שאתה לא יכול לוותר עליו בשום אופן,
ומה יקרה אם יחלש אצלך משהו.
לפי הרמב״ם,
אם אדם יקשה לו להאמין בעולם מחודש, והוא יאמין בעולם קדמון, עדיין הוא יכול להאמין שיש אלוהים.
בסדר? אז זה מה שאומר כאן הרב, שוב, אני חוזר.
מה יש ברמח"ל?
אני לא יודע אם למדנו את זה ברמח"ל,
אני עכשיו לומד את הרב קוק.
תראה,
אתה מדבר עם אדם צר אופקים שאין כמוהו.
בסדר?
אני, מה ש... אני, מה לי כתוב? אני לקרוא.
בסדר?
אני, יש להבין.
עברית, קשה שפה.
טוב, בין העיקרים עצמם, אני חוזר פה לפסקה.
בין העיקרים עצמם הועיל הרמב״ם לתת פדות בין יתר הדרישות העיקריות לבין אותם של יסוד היסודות מציאות השם יתברך.
שאף על פי
שהרבה הרכיב בדבריו על דבר רפואת מחלת דעת קדמות העולם ההורסת במושגה את יסודות התורה וענפיה לפי
מושגה הגס בייחוד שהיה לה לפי מצב החקירה בימים ההם,
מכל מקום לא הניח ידו לבאר את הכרח מציאות השם יתעלה גם כן לדעת בעל הקדמות.
וביותר לדעתם,
באשר לפי החידוש, כלומר אם העולם מחודש,
המופתים הם יותר גלויים ואינם צריכים כל כך עמל שכלי והתבודדות חדה.
בסדר?
על כן,
גם אנחנו, אגב זה לא לגמרי פשוט, יש מה לדבר על דברי הרמב״ם, אבל אנחנו כעת לא לומדים מורה הנבוכים.
על כן, גם אנחנו,
עלינו לדרוך בעקבות זקנינו סתירת זקנים בניין.
אם אומרים לך נערים,
בנה, אל תבנה,
אם יאמרו לך זקנים סטור סטור,
שסטירת זקנים בניין ובניין נערים סטירה.
עכשיו, מסביר המהרש"א למה זה ככה?
באים הצעירים, הם רואים, יש כבר אבנים פה על האדמה,
ונוסיף על זה עוד אבנים ויהיה לנו חומה.
ואינם יודעים שהאבנים שהם ראו למטה בנויים על יסודות ראויים, ואז כל החומה תיפול.
זה נקרא בניין נערים סטירה.
לעומת זה, הזקנים אומרים, לא, לא, לא,
אתם לא תבנו את החומה לפני שאתם מורידים את האבנים שלמטה.
למה? כי הם יודעים ששם זה רעוע, ולכן סטירת זקנים, בניין.
מה שרחבעם לא הבין, שהוא הלך אחרי הנערים.
כן, על כן, גם אנחנו עלינו לדרוך בעקבות זקנינו סטירת זקנים בניין,
בבואנו להקים על ידי ספרותנו את בניין התורה במעשים ובדעות בעמנו, עלינו להשכיל.
איך?
ליישר הדברים על מכונם.
לסדרם במערכה שכלית באופן שהפגעים שיוכלו לפגוע
במי שלא נשלמה די נשתלמותו הטורית בדעות ובמעשים,
אם יפגעו בחלק אחד,
לא יגררו עימם הפסד כללי בבניין כולו.
למשל, אם מישהו יאמר
שאברהם אבינו הוא דמות פיקטיבית, לא היסטורית,
אהה, בסדר, אמנם זו טעות,
אברהם אבינו הוא דמות היסטורית ובדדית,
אבל נגיד מישהו אומר, אני חושב שזה אגדה.
שאל אותו,
ויציאת מצרים ומתן תורה זה גם אגדה? לא, לא, זה אני מאמין.
כלומר, אפשר לעשות הבחנות כאלה,
כן? כי אם הבניין יעמוד על עומדו,
ואז התקווה משחקת לפנינו,
כי עוד יחליף כוח לכונן גם את החלקים הנפגעים. כלומר, אם אתה שומר על העיקר,
אז זה גם אתה תוכל להחיות את אותם חלקים שהפסקת להתחבר אליהם. כן.
כן, אבל יש כמה סיבים של אמת.
למשל, אדם אומר,
אני מאמין שיש כביש.
בסדר? זה דבר חשוב, כדי לדעת שיש כביש.
אז תגיד, אני חושב שהכביש הוא בצבע ירוק, לא שחור.
פחות חמור.
השאלה מה האמת?
אבל השאלה מה זה חשוב האמת הזאת. כלומר, זה שהכביש הוא שחור, זה לא...
זה פחות חשוב.
אמנם זה יגרום שאנשים יתבלבלו, כי כשהם יראו שחור, יגידו, זה לא הכביש.
בסדר, אבל זה פחות משמעותי.
בסדר? זה מה שהוא אומר כאן.
עוד יחליף כוח לכונן גם כן את החלקים הנפגעים,
על ידי הקיום האיתן שימצא בכוח החלק העיקרי, היותר גבוה, נשאר בידו.
כן, זה כמו לגבי השאלה של תורה מן השמיים.
הרב באורות האמונה, עמוד 48,
כותב שיש אנשים,
לא לא תעזוב,
יש אנשים שלא מאמינים בתורה מן השמיים.
שאלה מהם לא מאמינים בתורה מן השמיים? כי השמיים שהם חושבים עליהם הם שמיים נמוכים.
כן, כי זה שמיים מלאי מחשבות תוהו ושטויות.
אז זה טוב שהם לא מאמינים בשמיים האלה.
עכשיו, זאת אומרת שאתה מזמן, איפה התורה באה?
הוא, התורה, זה באה ממוסר הנביאים.
חוכמת האדם.
אה, בסדר, אז התקדמת.
כן? אז לא הגעת אל מרכז האמת, אבל התקרבת אל האמת.
ועוד באה עשירייה ושבה והייתה לבער.
כאלה
וכאלון אשר בשלך את מצבת בם,
זה רק קודש מצבת.
כן, הפסוק הזה, בעצם תראו איך שהרב כאן מסביר אותו ביחס לשאלות האמונה.
זה באיזה ספר זה?
הפסוק הזה?
ישעיה, באיזה פרק?
על...
נכון?
מה?
מה?
מה הוא בא להגיד?
שמה הנביא ישעיהו,
כל הפרק הזה כותב דברים קשים מאוד על עם ישראל, נכון?
איכה איתה לזונה, קריאה נאמנה, מלאתי משפט, צדק, לכן ינקה מאויביי ויינקם,
וכולי. שמה זה אחד הפרקים הקשים ביותר שנאמרו על העם היהודי אי פעם.
ובסוף הספר, בסוף הפרק,
אומר הנביא, ועוד בא עשירייה.
כלומר, יישאר עשירית
מהעם.
ושווה והייתה לבער, גם העשירית הזאת
היא תעבור שטיפה.
כאלה וכאלון אשר בשלחת,
כן? כלומר, האלה והאלון, שזה עצים חזקים, כשהם בשלחת,
כל העלים נופלים.
מצבת בם.
כלומר, בכל זאת נשאר משהו יציב,
זה רק קודש מצבתא, מה שיישאר הוא יהיה נצחי.
אז בעצם מה הוא רוצה להגיד, אז זה נאמר על העם היהודי, שעם היהודי יחטוף באבו אבו, כפי שקרה.
אבל,
אומר הרב, בואו נעביר את זה אל תחום האמונות.
שגם באמונות לפעמים יש חלקים שנופלים,
אבל העיקר נשאר, מצבת בעם זה רק קודש מצבתא, ומזה הכל יכול לצמוח בחזרה.
בסדר? זו הסיבה שהוא הביא את הפסוק הזה. כן, א'
כל הפסקה הזאת,
יכול להיות שעם הזמן כדי לשנות את פתרון האמונה לפי החוקשה או הצפה של הדור. נגיד, צריך לפי זה לנסח את האמונה לפי דרך התפיסה של הדור. ולפעמים צריך דווקא להגדיל את האמונה
באופן שלא תהיה ילדותית.
אני מדבר כאן על העיקרים, בסדר? איך יכול להיות שבדורסיהם העיקרים צריכים להיות כאלה כדי ש... נכון, נכון, נכון. ודבר שני, למה חז"ל לא עשו את זה בעצמם בפתרון האמונה? אה, חז"ל לא עשו את זה מסיבה פשוטה.
מה הם לא עשו?
עיקרים.
הם לא עשו עיקרים בגלל שהם היו נורמליים.
כלומר, צורת היהדות הייתה חיה.
אז כשאני חי, אתה לא צריך להסביר לי מה זה החיים.
כשאני נחלש, אז צריך להגיד מה עיקר ומה טפל.
וגם אצל חז"ל. אצל חז"ל, בזמן חז"ל,
אז אומנם היו כמה דעות מקולקלות, ולכן חז"ל השתמשו רק בשלושה עיקרים, האומר הן תחיית עמיתים מן התורה,
ואפיקורוס והאומר הן תורה מן השמיים.
וגם עוד זה על דרך השלילה,
להגיד אם יש לו עולם הבא או לא.
קצת קשה לי, כי לכאורה גם חזרת משום שהאדמה משפטרת עם עוד מלאכל צפדת, ולכן הם קיימו את המשנה.
בדיוק. נכון. וגם את התלמוד. זאת אומרת, הם כן האמינים שיש פה איזשהו...
נכון, יש צורך, כן. הם הרגישו שהגלות הולכת ואוכלת אותם,
אבל עדיין הם הרגישו שאין צורך לנסח כללי.
למשל, זה כמו צניעות.
צריך להתלבש בצניעות, נכון?
כמה סנטימטרים?
איבדת משהו
לחלק תפוחים,
אבל לא אכלה תפוח.
יש אפילו ספר כזה. מה אתה אומר?
מה? הבנת אותי או לא?
כן, בסדר.
טוב, עד כאן להיום.
