טוב, שלום וברכה.
השיעור לרפואת
אושר רפאל בן קרן ליאת,
שלמה עגור בן רות,
ורפואת רחל בת מוסבת ודינה בת רחל.
ובכן, קהל קדוש, אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא בספר,
בספר,
דרך השם, כן, כן, דרך השם.
יש לי שאלה דרך השם לרבנו משה חיים לוצטו רמח"ל
ואנחנו בחלק רביעי בפרק רביעי
בקריאת שמע ובחלק ד'
פרק ד'
בקריאת שמע וברכותיה
ציל ג' כבר הגענו?
טוב, מה אמרו בג'?
ואומנם מכל העניינים האלו יוצאות תולדות גדולות לתיקון כלל כל הבריאה,
וזה
כי אולם סדרי הבריאה וכוננותיה מסודרים בדרך שכאשר מלכותו יתברך שמו נודעת
ומודים בה כל ברואב, נמצא בברואים כל טוב וכל שלווה,
והברכה מתרבט בהם ושלומם מתגדל,
ובהתפרץ העבדים ואינם משתעבדים ומודים
ומלכותו יתברך, כל טוב חסר,
חושך מתגבר והרעה שולטת.
יש פרק דומה לזה בספר מורה נבוכים,
אחד הפרקים הפתטיים ברמב״ם.
הרמב״ם כותב
שאם כל העולם היה עסוק במה שהוא צריך לעסוק,
דהיינו דעת אלוהים,
היו חדלות המלחמות.
ושם רואים שהרמב״ם כמעט בוכה על זה.
כן?
אז גם פה,
כשמודים במלכות השם,
אז פה זה לא דעת השם, זה מלכות השם.
אבל זה ענף של דעת השם,
אז העולם בשפע רב והכל טוב ונחמד.
כן, והנה,
ואם לא, אז לא.
יש הרבה חיסרון בעולם, הרבה הצטברות של רע בעולם.
והנה,
נמשכים דרכי השם אלה בכל חלקי הבריאה העליונים והתחתונים,
הפועלים והנפעלים, כמו שזכרנו בחלק הראשון. כלומר,
בניגוד למה שאנחנו מוצאים אצל בעלי הפשט,
שקריאת שמע זה מועיל לאדם הפרטי,
אולי לחברה האנושית.
לפי המקובלים זה מועיל לכל ההוויה כולה, לכל הקוסמוס, כל העולמות, הנגלים והנסתרים.
זאת פעולה קוסמית.
זה לגבי התפילה, זה לגבי קריאת שמע, ובכלל במצוות.
המצוות יש להם השלכה על כלל ההוויה.
לשם ייחוד, קודשא בריחו, ושכינת בתחיל וכימו וכולי, יודקא בברכא,
כל הדברים האלה.
ואולם, היות
מלכותו יתברך נודעת או לא נודעת,
כלומר, איך אנשים יודעים שהשם מלך?
זה תלוי בהם.
נמשך ודאי
ממעשה התחתונים,
וכבר נתבהרו אלה היסודות במקומם.
אך מה שצריך עתה לענייננו,
שאם יהיה תם לשיופי הבורא יתברך מלכותו ואם לא חל עולמו,
יימשך מזה הטוב הרע והשלווה הגדולה לנבראים,
ותרבה ההארה הקטושה והטהרה וכל דבר טוב,
וכוחות הרע יהיו נכפפים ומשועבדים ולא יקלקלו טובת העולם.
ואם לא,
הנה הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו,
ואינו מגלה כוח ממשלתו,
וכוחות הרע מתפרצים ושולטים,
וכל תולדות העניין הזה הובעות בכל מקום שהן שייכות שם,
והוא כלל כל הרעות הנמצאות בעולם.
והנה,
ביותיס, ואם לא,
הנה הוא מסתיר פניו, ואם לא מה?
אם לא יעשו כל מה שכתוב למעלה.
כן, שזה שהשתעבדו אל מלכות השם.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדבורו.
והנה, בהיות ישראל מתחזקים בכל יום על דבר זה.
כלומר, כל יום אומרים קריאת שמע, פעמיים בכל יום באהבה.
ומקבלים מלכותו יתברך ומודים בה בלבם ובפיהם,
ופיה הקדוש ברוך הוא בעולמו.
וכוחות הרע נרפים,
או נכפים, צריך להגיד אולי, תחת הטוב.
ונמשך, מה?
אצלך כתוב דכפים, אצלי כתוב נרפים, תלוי בדפוס.
ונמשכת הברכה לעולם.
ובהעיד על ייחודו יתברך כמו שזכרנו למעלה.
הנה כנגד זה נענה לנו ומתנשא בייחודו וממחזיקו ומוסיף לעולם תיקון על תיקון בבחינת התיקון האמיתי שזכרנו.
כשאלם מתגלגלים כל מסיבות ההנהגה ומקיים עצתו שהיא העמיד הבריאה לטוב השלם כמו שזכרנו.
ומזה שצריך שתבין בזה הוא.
שאין כל הדברים האלה אמורים,
אלא שיהיה תיקון הבריאה מצד בני האדם ולא מאלה.
כי אולם ההנהגה כבר מסודרת היא ועומדת על הדרך הזה,
שכל גלגוליה הולכים אל ההשלמה,
וזה מה שאדון ברוך הוא מסבב בטובו וכוחו.
אלא שהייתה גזירת חוכמתו שהיא איזה נעשה על ידי בני האדם,
שאז השתלמו בני האדם שעשו הדבר הזה ותהיה ההשלמה עצמה בתכלית.
בהיות הברואים עצמם, בעלי שלמותם הוא זכר,
ונמצא שזה עיקרם של דברים אלה,
שמה שסידר האדון ברוך הוא והכין להיות
משלים את בריותיו,
יושלם ויצא לפועל לבני האדם, שישתלמו הם בשלמות הראוי להם.
טוב, מה הוא אמר?
דברים פשוטים, נכון? אפשר להמשיך הלאה?
או שאני קצת אסביר בכל זאת.
יש חידושים בעולם.
עכשיו,
העניין הוא שאם אני אשאל את עצמי,
האם הכל לטובה? התשובה כן.
אנחנו יודעים, ריבונו של עולם
הוא מלך העולם,
ולכן הוא לא ייתן לעולם שלו להתמוטט.
בסדר.
אז אם ככה אני יכול לא לעשות כלום.
אני אשאר במיתתי או בקורסתי,
ובכיף אבלה את ימיי ואחכה
שריבונו של עולם ישלים את הכול.
זה אומנם אפשרי,
אבל אז זה מגיע בדרך קטסטרופלית.
הרבה הרבה מאוד ייסורים.
לעומת זה, יש דברים שתלויים בעשייה שלי.
כמה תלוי בעשייה שלי, כמה שאני אעשה.
אבל תמיד יהיה הפרש בין הפעולה האלוהית על כללות ההיסטוריה
לבין מעשיהם של בני אדם.
מה העיקר?
מה שבני אדם עושים הוא ההנהגה הכללית.
אז אם כן, אני שומע פה לפחות ארבע תשובות.
אלה שאומרים שההנהגה הכללית היא העיקר,
אלה שאומרים שההנהגה של האדם היא העיקר,
אלה שאומרים החיבור ביניהם,
ואלה ששותקים.
זאת אומרת, יש פה ארבע דעות.
תשובה,
העיקר זה הנהגת השם.
זה ברור.
זה מה שאתה קראת, אור מקיף ואור פנימי.
מושגים של תורת הקבלה.
האור המקיף, הכוונה שריבונו של עולם מקדם את הדברים,
הוא בועט מאחורינו כדי שנתקדם.
ועל זה נאמר,
כי כאשר
ירד הגשם והשלג מן השמיים
ושמה לא ישוב,
כי היא מירבה את הארץ,
והולידה והיא צמיחה, ונתן זרע לזורע,
ולחם לאוכל.
כן יהיה דברי
אשר יצא מפי.
לא ישוב אלי ירקם.
כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתי".
זה בנביא.
איזה נביא?
זה ישעיהו, אני חושב. נדמה לי.
אולי, סליחה, באושר.
לא יודע.
מה אתה מתקיל אותי?
כן, טוב, אז שוב נחזור לנושא.
אז יוצא שהקדוש ברוך הוא בכל מקרה לא ייתן שדברים ייכשלו לגמרי,
אבל הדבר הזה,
ההצטרפות שלנו זה תלוי אם אנחנו נקדם את פני העניינים או שנחכה למכות.
על זה נאמר, מושכני אחריך נרוצה.
אז או מושכני או שאני רץ.
כן?
מושכני או אחרי כן מרצה?
רגע, רגע.
מה?
אפשר לומר, אם תפור מראש. נכון, תפור מראש. אבל כדי, לא רק שנתקן, זה שהתהליך הזה משתלם בעצמנו. יפה.
כלומר, זה מה שהוא אומר. למה הקדוש ברוך הוא נתן חלק מן העבודה לאדם?
כדי לזכות את האדם.
בסדר?
שזה דבר, נקודה מאוד מרכזית,
לפי רמח"ל, בהנהגת הבריאה.
כן.
המפוקד שלי, זה האור הפנימי, הוא מה שאני יכול לעשות. כן, זה מה שאתה, כן, בסדר, אני מבין את זה.
אבל לפעמים אנשים בלחץ, אומרים, אני עושה את כל המאמצים הנדרשים,
ושום דבר לא זז.
ובפסקי הקדוש ברוך הוא יש לו תוכניות.
יותר מזה, גם שאדם יאמר לעצמו,
וכי איזה כוח יש לי.
ישעיהו נ"ה, כן, כמובן, ישעיהו נ"ה, כן.
עכשיו, רגע, רגע, רגע, רציתי להגיד על זה משהו.
רגע, רגע, מה אתה אומר?
כן, כן, ברור, ברור, ברור, אבל חכה, חכה, היה לי עוד משהו להגיד בנושא הזה.
כן, יש סיפור שמספרים על אחד הצדיקים
שהייתה לו מצווה מן המצוות שהייתה חביבה עליו במיוחד.
ובשביל לעשות את המצווה היה משקיע הרבה מאוד אנרגיה כדי לעשות אותה בכל הכוונות הראויות,
וגם היה מבזבז הרבה ממון כדי להצליח לקיים את המצווה החביבה לו מאוד.
ויום אחד נאנס ולא עשה את המצווה.
ואז שמח שמחה גדולה.
שאלוהו למה אתה שמח דווקא ביום שאינך יכול לקיים את המצווה החביבה עליך?
ענה בגלל שכאשר אני מקיים את המצווה
אז הערך של המצווה זה לפי הכוחות שאני משקיע.
אז אני מצטער הרבה.
לעומת זה כשאני לא יכול לעשות את המצווה מעלה
עליי הכתוב כאילו הוא עשה.
ברור שכשזה הוא התברך,
הוא עשה את זה יותר טוב ממני.
לכן הוא שמח. זאת אומרת,
זה לא חיפוש אחרי התועלת שלו במצווה,
אלא על עצם זה שהמצווה נעשית.
ברור.
מה?
מה עדיף, ההעברה של הרב? אה, אני עניתי.
מה עדיף?
ההעברה מקיף, ברור.
זה כמו השאלה, למשל,
איך הקדוש ברוך הוא מביא גאולה על ידי עוברי עבירה.
כן, פעם מישהו שאל את הרב ציודה,
איך יכול להיות שתהיה גאולה על ידי חילונים?
אז הרב ציודה אמר, יש לך קושיות על ריבונו של עולם.
רק הקדוש ברוך הוא, יש לו תוכניות,
הוא מקדם איך שהוא רוצה.
כן.
מה אתה אומר?
כן, הסיום תלוי באדם.
ההפך.
כלומר,
חבר הכנסת רומן מתכוון, או מצד המכות או מצד ההבנה,
בסוף האדם יצטרך לפעול פעולה אקטיבית.
יכול להיות.
השאלה היא, מה המשמעות של המילים יושלם פה?
שזה ההשתלמות של האדם, או שהמעשה יושלם?
זה אפשר גם וגם.
מה?
הקדוש ברוך הוא מקיים מצוות, זה מאוד חשוב,
כדי שהעולם יזדכך ויתקן.
מה?
למה לברוא את האדם?
יותר טוב שזה יעבור דרך האדם.
יותר טוב.
אבל הריבונו של עולם לא ימתין.
למשל, יש פסוק בתורה,
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ,
וכל צמח השדה טרם יצמח.
כל עשיית אמריקה.
כי לא המציר השם אלוהים על הארץ,
ואדם אין
לעבוד את האדמה.
זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא לא מצמיח כי האדם לא פה.
רק כתוב, ועד יעלה מן הארץ וישקע את כל פני האדמה.
איך זה?
הרי האדם עוד לא היה.
העד עולה מן הארץ כי בינתיים האדם לא פה.
טוב, והנה,
אני קורא כאן פסקה ד'
והנה
כבר ביארנו בחלק הראשון שהשלמות האמיתי של הבריאה
הוא "הימשך לה בשלמותו יתברך"
כי הוא לבדו השלמות,
ואולם גם זה מתולדות המצווה הזאת,
כלומר מצוות קריאת שמע,
שבהיידנו על ייחודו ובהיותנו תולים את הכל בו,
גם הוא יתברך שמו נדרש לנו,
ונמצא לכל הבריאה שתשתלם בשלמותו ונתקנים
כל המציאויות במציאות האמיתי השורשי,
שהוא מציאותו יתברך וכמו שזכרנו שם.
בסדר, זאת אומרת שעל ידי קריאת שמע,
אז בעצם נעשה בלאגן שלם בעולם.
כל העולם כולו מתיישר.
השאלה שעולה זה למה לא להדליק את המזגן?
אנחנו הולכים ומתבשלים פה.
ואין שום סיבה שנמסור את הנפש על זה.
כלומר, כשאנחנו דורשים אותו, הוא נדרש אלינו. כלומר, כאילו דירשו השם בהימצאו.
וזה שמסדרי החוכמה העליונה בה נבראים, לא סליחה,
והנה מתנאי המצווה הזאת.
להיות האדם גומר בדעתו,
הנה אתה רואה?
דיברנו על מסירות נפש.
כן?
והנה מתנאי המצווה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו
על ייחודו יתברך.
אבל לא בשביל ללמד, כלומר זה משהו אחר, כן?
ולקבל עליו כל ייסורים ומיני מיתה על קידוש שמו יתברך,
ונחשב לו כאילו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם.
כלומר, כשאדם קורא את שמה,
הוא צריך לכוון לזה שאם הוא היה נדרש למסור את נפשו,
היה מוסר.
וגם מעניין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכלל.
כלומר, בזה שאנחנו מוכנים למסור את הנפש,
וואו, איזה סדר גדול נעשה בבריאה.
והוא, האם אנחנו שמחים שזה לא קרה? זו שאלה מעניינת.
כן? מספרים,
כאשר הגרף
גייר את הגרף פוטוצקי,
בסדר?
הגרף פוטוצקי, גרף זה תואר אצולה בפולין.
היה גרף אחד בשם פוטוצקי,
שרצה להתגייר,
בסדר?
והוא התגייר.
עכשיו, הדבר הזה היה נדיר מאוד, בימינו מגיירים בסיטונאות,
בימי הגר"א אדם אחד בשלוש מאות שנה היה מתגייר.
ולא רק זה, בפולניה מי שהיה מתגייר היה חייב מיתה.
ובאמת במשך שלוש שנים הגר"א פוטוצקי למד
אצל הגר"א,
ואז תפסו אותו הפולנים, גילו שהוא מתנהג כיהודי, שרפו אותו.
הגר"א אמר
שהגר"א פוטוצקי היה גלגול של אברהם אבינו,
שחי 175 שנה,
אבל עבד את השם רק 172 שנה, כי רק בגיל שלוש הכיר את בוראו.
ואז הוא צריך לחזור בגלגול, להשלים עוד שלוש שנים,
למות על כידוש השם, והוא מושלך לכבשן האש.
בסדר?
ככה זה הסיפור.
יש אפילו ניגון בישיבות שמקורו בגרף פוטוצקי.
עכשיו,
כשאיימו על הגרף,
השלטונות איימו עליו שימסור את מי שהוא גייר וכולי,
שיגיד איפה הוא נמצא, אני לא זוכר מה בדיוק,
כי אם לא, אז יהרגו אותו, את הגר"א.
ואז הגר"א אמר,
תנו למות על קידוש השם, מה הסיפור?
זאת אומרת, יכול להיות שהגר"א באמת היה לו חשק כזה, גם רבי עקיבא, נכון? רבי עקיבא, אשתו קקר, מתי יבוא לידי וקיימנו, נכון?
לא אמרתי, ודאי צריך לרפוץ בחיים.
אבל יש גם מצב של קידוש השם. למשל, מספרים
על רבי יוסף קארו.
רבי יוסף קארו כמפורסם היה לו מגיד,
מכיר?
אז המגיד אמר לו, לרבי יוסף קארו, כמה פעמים, אשריך שאתה תזכה למות על קידוש השם,
כמו רבי שלמה מולכו.
שאל אותו.
איי איי איי. רבי שלמה מולכו,
זה נכון,
רבי שלמה מולכו היה יהודי שגדל בפורטוגל נדמה לי,
תחת האינקוויזיציה,
חי כנוצרי,
ברח מפורטוגל וחזר ליהדות באיטליה.
בסדר?
והוא פגש באיטליה יהודי אחר,
דוד הראובני.
דוד הראובני היה כנראה, לפי מה שאומרים, התיאורים,
היה מהיהודים שבמדבר ערב.
כנראה שמוחמד לא הצליח להרוג שם את כולם,
היו כמה יהודים שנשארו,
ודוד הראובני טען שהוא, אגב הוא דיבר בעברית צחה,
הוא לא ידע שפה אחרת,
והוא אמר שהוא יכול להביא גדודים של חיילים כדי לכבוש את ארץ ישראל מידי המוסלמים בסיוע של הכוחות האירופאים.
ולכן הוא ורבי שלמה מולכו,
רבי שלמה מולכו בינתיים הספיק להיות חכם עצום, מקובל והכל,
הלכו לאפיפיור ביחד
כדי לשכנע אותו לגייס כוחות,
כדי לכבוש את ארץ ישראל מידי הערבים,
ושמערב יבואו גדודי יהודים.
הם דווקא אמרו למי שלא אמור לעשות להם את זה.
אז הם ניסו להציע לו, ודווקא הוא היה די סימפטי בנושא הזה,
ובסוף הוא הגיע לקיסר קארל החמישי, שהיה קיסר גרמניה וספרד,
ואז הקיסר אומר לו,
רגע, אתה גדלת כיהודי, נכון? הוא אומר כן.
לא, אתה גדלת כנוצרי, הוא אומר כן, ועכשיו אתה יהודי,
אז בסדר, אז אתה חייב שרפה.
שרפו אותו.
דוד הראובני לא שרפו, שמו אותו בכלא.
יש גם רחוב דוד הראובני בירושלים,
פה בשכונה.
יוסף קארו, הרב היה פה סיפור עליו. כן, כן, לא גמרתי.
לא גמרתי.
אבל זה פשוט, שאל אותי מי זה רבי שלמה מולכו.
כתב ספר בשם ספר המפואר.
כן, ישר הכל.
כן, כלומר, אני לא יכול לעשות את הכל ברגע אחד.
סקרנות.
לא, אז מה שקרה, שהמגיד אמר לי, רבי יוסף קארו,
אשריך יוסף קארו שאתה עתיד למות על קידוש השם,
להישרף על קידוש השם כמו רבי שרומו מולכו.
וכל ימיו הוא ציפה לזה.
והוא מת במיתתו.
זה לא קרה.
זה לא קרה. אז כתבו הכותבים
שהוא היה כל כך מוכן
למות על קידוש השם,
שבשעה שיצאה נשמתו זכה לכל מה שאדם זוכה כשהוא מת על קידוש השם.
ככה הסיפור.
אבל הוא כתב תוכן ארוך,
ואז הוא הפיץ הרבה תורה, למה הוא צריך... כן, הוא מגיש... כתב שולחן ערוך והפיץ הרבה תורה,
והוא יכול היה לאחר כך למות על קידוש השם, מה הבעיה?
אה, בסדר.
טוב,
אז בואו...
אני יכול להמשיך או לא?
אה,
זה באמת בעיה.
כן, הוא יכול להגיש תלונה.
הוא יכול להגיש תלונה.
אה, לא יעזור לו?
טוב, בסדר.
וזה,
שמסדרי החוכמה העליונה,
בנבראים ומציאויותיהם, הוא
שיימצאו נמצאים כולם במדרגה ידועה, כלומר מסוימת,
מה ששיערה החוכמה העליונה היות נאות לפי הנרצה בעולם ומצבו,
וכלל המדרגה הזאת היא מדרגה נותנת מקום לחושך להימצא ולטומאה להתפשט ולפעול.
כלומר זה שאנחנו עם רע בעולם גם זה חלק מהתוכנית.
אמנם כל זה בשיעור נודע,
דהיינו שלא יימצא החושך ולא תשלוט הטומאה,
כל כך
שיטמא לעולם לגמרי
ויתקלקלו הבריות.
כן, את זה אמר אדם בשם וינסטון צ'רצ'יל
במלחמת העולם השנייה,
כאשר גרמניה כבר כבשה את צ'כוסלובקיה,
את פולין,
את צרפת,
וברית המועצות
קרתה ברית עם הגרמנים וגם אוסטריה נכבשה על ידי הגרמנים
ומוסוליני באיטליה היה בעל ברית
של הגרמנים
והאמריקאים היו נייטרלים
וכל מה שנותר לעשות זה שבריטניה תיכנע
כי לא היה לה סיכוי.
ואף על פי כן צ'רצ'יל שנהיה אז ראש ממשלת בריטניה אמר
אני אביא דם, יזע ודמעות,
אבל אני בטוח שאנחנו ננצח כי אלוהים לא ייתן לרע להשתלט על העולם.
זה היה שיקול מדיני,
בסדר?
זה מאוד מעניין התפיסה הזאת.
אז זה גם מה שהרב אומר כאן,
הרמח"ל אומר כאן,
הרע יכול להשתלט על העולם,
אבל לא עד הסוף.
בסוף הוא נופל.
אבל בינתיים הוא עושה הרבה,
אנחנו יודעים, מלחמת העולם השנייה, השואה,
זה הרבה רע.
כן, אז זה מה שהוא אומר כאן.
שאם היה הדבר
מגיע לזה, היו צריכים כולם להיפסד ולהימחות, כמו שקרה בזמן המבול.
כלומר, באמת הייתה תקופה שהעולם כולו נחרף.
אך בשיעור מה שלא יקולקל העולם,
אבל יישארו בו העניינים, חול ולא קודש,
חשוכים ולא בהירים,
אז זה אפשרי.
והנה סדרה שזאת תהיה מדרגתם הראשונית ועיקרית.
כלומר, האדם מתחיל, העולם מתחיל קודם כל מהזבל.
כן, אנחנו מבינים, האדם זאב לרעהו,
וכל ההיסטוריה האנושית מוכיחה שהאדם חיית טרף.
ואז נשאלת השאלה, האם אפשר, האם זה היה כדאי לברוא את האדם בכלל?
כן, וזה מחלוקת, האם היה כדאי לברוא את האדם? המלאכים אמרו לא.
הקדוש ברוך הוא אמר כן.
אז כנראה שהוא העמיק יותר מן המלאכים.
כנראה, מה?
יחיד ורבים, הלכה כרבים. כן, אתה מזכיר לי שפעם שאלו את הרב צבי יהודה קוק,
מה הוא אומר על זה שאבא שלו זה דעת יחיד.
הרב קוק, דעת יחיד.
אז הרב צבי יהודה ענה, הוא היה יחיד.
יחיד ודעתו.
בדיוק.
ואומנם שבדרך תוספת תימצא בהם, הערה מעולה והשפעת יקר,
יתעלו בה מן המדרגה השפלה הזאת ויגיע לבירויים עניין קודש ובהירות,
מה שראוי שיגיע להם לפי העולם הזה.
זאת אומרת שלפעמים יש כן הערה שמופיעה בעולם,
יש גמרא שאומרת, האומר הלל בכל יום,
הרי זה מחרף ומגדף.
אתה אומר הלל, תראה איך העולם נראה, אתה אומר הלל על זה,
זה גול נפש, איך אפשר להגיד את זה?
אז למה כן אומרים הלל? יש ימים שכן אומרים?
זה בגלל שהערת העולם העתידי
פתאום מופיעה.
כן? כלומר, אתה רואה את העולם כפי שראוי שיהיה, משהו משתקף מן העולם העתידי.
אז אתה אומר הלל.
כל יום? מה פתאום?
זה מה שאומר כאן,
שלפעמים יש השפעה, והנה.
אז מתי כן, מתי לא?
הדברים משוערים בחוכמה נפלאה.
כל דבר בגבולו קראוי, לא פחות,
ולא יותר.
והיינו, כי שוער מה ראוי שיהיה להם בדרך עיקר,
וגם זה נתחלק לחלקים ומדרגות פרטיות שונות,
ומה ראוי שיהיה להם בדרך תוספת,
וגם הוא נחלק לחלקים ומדרגות פרטיות שונות,
וכן שוערו הזמנים שראוי שיהיה להם התוספת הזו במדרגותיו,
וכמו שנבהר עוד לפנים, בעזרת השם יתברך.
לכן גם יש מקום לחישובי קיצים.
אתה אומר,
אני משער לפי המבנה של ההיסטוריה,
שביום זה וזה, שנה זו וזו, יקרה כך וכך.
עכשיו, מה שבדרך כלל קורה, שכל פעם שיעשו חישוב קיצים,
זה יתפקשש.
אבל זה לא משנה.
מה הנחת היסוד שיש מאחורי חישובי הקיצים?
חז"ל אמור שאסור לחשב קיצים.
אבל מה מסתתר מאחורי חישובי הקיצים?
שיש מבנה, יש היגיון למאורעות.
גם אם לך לא בדיוק בטוח,
ברור מה הוא, מה אינה מאורעות.
כן, פעם מישהו כתב לרב קוק,
שכשם שהיה 400 שנה שיעבוד מצרים,
כך ארבע מאות שנה מכיבוש ירושלים על ידי העות'מאנים עד הצהרת בלפור.
בדיוק ארבע מאות שנה.
אז הרב רוק אומר, בסדר, כתבת את זה, מי יודע, אולי כן, אולי לא, אנחנו לא עושים חישובים כאלה.
אה, ברור, ברור. לפי הרמח"ל,
אין ירידת הדורות, יש עליית הדורות.
זה נקרא היסטוריה צורך גבוה.
יש על זה מאמר של אביבי,
כן? יוסף אביבי.
כן. השאלה האם זה תמיד לינארי.
לפי הרמח"ל זה לא לינארי.
יש מה שנקרא מסיבות מתהפכות,
שלפעמים גלגל צריך להסתובב כמה פעמים במכונה,
דווקא בכיוון הפוך מהתנועה של המכונה, כדי לשחרר שן אחת של גלגל יותר גדול שיקדם את המכונה.
אז כך שבאופן גלוי אני לא רואה את העלייה.
ונסתר כן.
כן, כן, בדיוק.
לכן אם אנחנו מחברים את הרעיון של ירידת הדורות
לרעיון של עליית הדורות,
יוצאת לנו פרבולה,
כן?
שהעולם יורד עד שהוא מתחיל לעלות.
אנחנו כבר אחרי נקודת השפל.
מתי היא הייתה נקודת השפל?
בסוף המאה ה-18, תחילת ה-19.
שם זו הייתה הנקודה של הנפילה היותר גדולה.
מכאן ואילך התחלנו לעלות. שפל במה?
שפל בגודל הנשמות.
הנשמות הלכו והתקטנו.
מה הסימן המובהק שאומר שזה שפל?
מה הסימן המובהק שאומר שזה שפל?
אני אגיד לך בדיוק,
האמנציפציה.
האמנציפציה.
כן, בואו נסביר.
יש בביאור הגרא שבתוספות פירושו לספרד הצניעותא.
הוא מדמה את האומה לפגר בתוך הקבר,
שעל פי יחזקאל הנביא, כן?
הוא אומר, מחזון העצמות היבשות,
הוא אומר, הגלות זה כמו קבר,
אבל בהתחלה הגוף שלם.
אבל הרימה אוכלת את הבשר, ונשארים רק העצמות.
הוא אומר, מה זה העצמות שנשארים?
פחמי ישראל,
שמעמידים את גוף האומה.
כן, בזמן בית שני, עדיין האומה הייתה חיה, היה כל מיני סוגי יהודים.
היה שם אנשים מהמפלגה הדמוקרטית, היה שם ליכוד, היה שם בן גביר, היה הכל,
כן, היה סיכריקים, היה מתבוללים, קצת מושחתים,
ומלך מהאגריפה, היה שם, זה היה חי, חי ותוסס ומלא זבל.
עכשיו,
יצאנו לגלות, כל זה נעלם.
מה נשאר?
בית המדרש.
בית המדרש עם הרבנים, זה מה שנשאר.
זאת אומרת, העצמות.
זאת אומרת, זה השלד בתוך העצמות.
עכשיו, איפה השלד הזה היה?
במקום אחד,
גלות בבל.
אבל אחר כך התחילו העצמות להיפרד זה מזה,
ולהתפזר.
וזה אומר הגר"א, כן, היו עצמות, זה היה הישיבות.
הישיבות בכל העולם, אז היה עצם אחת יבשה בצרפת,
הייתה בספרד,
ביוון, במצרים, בבבל. כלומר,
היית נכנס לבית המדרש, רואה את ראש הישיבה,
עצם יבש, אבל גדול, שלם.
ואחר כך אומר הגר"א,
נתפזרו העצמות פיזור אחרי פיזור,
ואז התחילו העצמות להירקב.
כלומר, זה ביטוי חריף מאוד, אם מבינים על אי הוא מדבר.
הוא מדבר על גדולי ישראל.
עד שנשאר מימי איתנו כתרווד רקב עצמות.
כלומר, ריקבון, זה מה שנשאר.
ואנו מצפים לתחיית המתים שנאמר,
התנערים מעפר,
קומי שבי ירושלים.
עכשיו, זה מאוד מעניין.
אם אנחנו מסתכלים על תולדות המשפט העברי,
בואו ננסה לחשוב מתי הגלות התחילה.
מתי התחילה הגלות? מישהו יכול להגיד לי?
אה?
ברור, התקדמת הרבה.
הייתי אומר, גלות התחילה עם חורבן הבית.
כן.
כן.
אבל, כן, זה תשבח, זה נכון.
אבל באיזה שנה?
אפשר להגיד, כן, שחרבה ירושלים.
בית שני.
בית שני.
אבל כפי שאנחנו יודעים, עדיין האוטונומיה היהודית נשמרה, כיוון שהייתה סנהדרין.
יבנה וחכמיה והנשיאות הייתה עדיין שלטון אוטונומי של היהודים
תחת השלטון הרומי.
עד שבטלה הסנהדרין
בתקופה של האמוראים
עד ידי הקיסרים הביזנטים
לא הסמיכה זה הסמיכה אבל היא המשיכה כן?
בוטלה הסנהדרין אבל נמשכה ראשות הגולה
ובבל עדיין צאצא של בית דוד הוא המלך של היהודים תחת השלטון הפרסי
והוא בעל סמכות של מלך ממש.
עד מתי?
לא, דווקא האסלאם כיבד מאוד את ראש הגולה, ודווקא תחת השלטון המוסלמי,
ראש הגולה שלט על כל היהודים של כל האימפריה הערבית.
זה התבטל מתי?
לפני המונגולים. זה התבטל בשנת 1056,
כאשר נסגרו ישיבות סורא ופומדיטה.
פומבדיטה נסגרה האחרונה ולמה נסגרו בגלל שהשלטון העבאסי לא אהב וכולי אבל זה היה לפני המונגולים.
אבל אף על פי כן עדיין הייתה אוטונומיה יהודית במספר ארצות היו נגידים במיוחד במצרים בספרד
ואז יוצא שעדיין הייתה תפארת לאומה הישראלית עד
גירוש ספרד.
בגירוש ספרד, בת"ל המרכז השלטוני היהודי האחרון,
אבל
תוך מעט מאות שנים קמה ממשלה יהודית
במזרח אירופה, קוראים לזה ועד ארבע ארצות,
פולין גדול, פולין קטן, ואיטה ווולין.
הרבה לפני אגב.
בימי אמר שע היה בתוך הדבר הזה וכו', וכו'. בקיצור, היה שלטון יהודי אוטונומי
ששלט על רוב העם היהודי דאז, רוב העם היהודי אז היה במזרח אירופה,
וזה עד חלוקתה של פולין בשנת 1770 ומשהו,
ואז התחילה האמנציפציה.
האמנציפציה, זו המהפכה הצרפתית עשתה,
נתנה שוויון זכויות ליהודים בתנאי אחד,
שהם מוותרים על זהותם הלאומית.
הם הופכים להיות אזרחי המדינות שבהן הם חיים,
ואז התחילה הגלות.
ואז זה בדיוק הזמן שבו הגר"א כותב עכשיו נרקבו העצמות.
בסדר?
זאת אומרת, לפני כן, יהודי היה לו משפט,
היה ניגש אל המשפט העברי.
מכאן ואיל הר זה בוטל.
מה?
בספרד ודאי.
כן. אגב, המקום האחרון שבו עדיין שובתים לפי המשפט העברי לגמרי, זה במרוקו.
זה המקום האחרון שבו עדיין המשפט העברי תקף.
יש עוד מדינה אחת,
היום,
יש עוד מדינה אחת שבה המשפט העברי תקף זה ירדן,
אבל אין יהודים.
על פי החוק.
בסוריה עד העלייה של אחרוני יהודי סוריה
הרב של העיר יכול היה להפעיל את המשטרה כדי לחייב, כדי לאכוף את הפסק שלו.
בסדר? אבל זה שאריות של שאריות.
ואז מהאמנציפציה ואילך החל הרעיון הציוני.
הראשון שדיבר על הרעיון הציוני באופן ממשי היה נפוליאון.
נפוליאון בתור
בתור גנרל
של הרפובליקה הצרפתית, הוא עוד לא היה קיסר ולא כלום,
הגיע לארץ והוציא הודעה ליהודים בעולם כולו,
בואו והקימו מחדש את ממלכתכם בירושלים.
טוב, זה לא היה לזה המשך, כי נפוליאון ברח מארץ ישראל והכל,
אבל כאן הנקודה הראשונה,
ואז התחילו לדבר על שיבת ציון, היו דורשי ציון,
ואחר כך חובבי ציון, והציונות המדינית של הרצל,
המנדט הבריטי, מדינת ישראל עד השלטון של בג"ץ.
ואז יוצא שבעצם מכאן ואילך הגוף התחיל לקום מחדש.
עכשיו,
כשאתה במצב של שפלות,
מספיק כדי לנהל את העניינים נשמות פצפוניות.
באמת זה מה שהיה בגלות.
מה נשמה קדושה צריכה לעשות בזמן הגלות?
לדאוג שהקהילה תתאפקד,
שיהיה בית דין רבני, שיהיה מקווה, שיהיה בית מדרש, שיהיה בית כנסת,
שיהיה כשר,
בסדר? זה מה שהוא צריך לדאוג.
כלומר, המרחב של ההסתכלות הוא קטן.
לעומת זה,
פתאום יש מדינה.
או-או-או, אתה צריך לחשוב על
המשבר האקלים,
צבא,
השכלה כללית,
מיסוי,
בכלל, כל מה, אומנות, תרבות, מילואים,
כל מה שמהווה את מרחב החיים, שפתאום מתחיל להיות
עניינו של הקדוש ברוך הוא גם כן.
ואז כמובן שהרבנים מיד הולכים בעקבות זה,
והופכים,
רואים עד כמה התורה רלוונטית למודרניה.
נכון?
הם עוסקים בזה.
נכון? כנראה.
ממש כך.
מה? ממש כך.
הוא מצאו, מעלית שבת, זה המרכז של כל,
כל הגודל הנשמתי מתמקד במעלית שבת.
בסדר.
עכשיו,
אז זה לכן השאלה, כן, אז הנשמות,
יש עליית הנשמות,
ואז נשמות גדולות מופיעות בעולם ומסוגלות
לעמוד בכל האתגרים האלה.
כן, וזה מה שדיברנו כמה פעמים,
שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא ייכנס לירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה.
ירושלים של מעלה, מאגר הנשמות הגדולות.
מה זה ירושלים של מטה?
זה מלחמת ששת הימים,
ומאז יש נשמות ענקיות וטוחן.
מה?
איך מה?
תסתכל פשוט, תראה.
פעם מישהו,
זה רעיון שהרב גץ דיבר עליו.
אז הוא אמר את זה לאיזה יהודי,
זה היה בליל יום ירושלים,
כשרחבת הכותל הייתה מלאה בכיפות סרוגות.
ואז שאל אותו יהודי את הרב גץ, איפה הנשמות האלה?
הוא אמר, תסתכל בחלום.
טוב, איפה היינו?
והנה, בכל יום ויום, אני קורא כאן בפנוחו.
הנה, בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והערה בנבראים שתעלה אותם מן, אז זה מה שאמרת,
שאני אשאל יתר נשמות, כן?
בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והערה בנבראים שתעלה אותם מן המדרגה השפלה
השורשית בהם,
וייתן בהם קידוש ובהירות כמו שזכר.
לכן צריך כל יום לקרוא את שמע,
כי כל פעם אתה מקדם את העולם עוד סף.
ואולם, סדרה החוכמה העליונה,
מציאות ההערה הזאת, המתחזקת ומעברת החושך של העולם,
ומגברת בו ובברועיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו,
ותלתה המשכה במעשי התחתונים,
כי שאר כל ההשפעות והתיקונים. ואומנם,
המעשה אשר תלויה בו הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו יתברך.
לכן קריאת שמע יש לה עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר שאר המצוות,
כי שם האדם ממש מוסר את עצמו.
וגם בזה יש מדרגות.
כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם
בפועל ימשיך הערה גדולה וחזקה מאוד.
יש, שזה ממש מגיע למסירות נפש בפועל, אין כמוהו.
ויתקן בבריאה תיקון עצום, וירבה בה הקידוש, הבהירות, ריבוי גדול.
והמסירה במחשבה,
דהיינו לגמור בליבו, להימסר, וכמו שזכרנו,
ימשיך גם כן השפעה ממין ההשפעה הזאת.
אלא שלא תהיה כל כך עצומה.
כן? כלומר,
יש הבדל במדרגה.
ואומנם, למה שצריך להתחדש ולהימשך
בכל יום לפי סדרי הנהגה.
מה, מה, מה השאלה?
חידוש השם בפועל.
כן, זה שנייה שאדם מת,
נהרג.
אז הוא אומר שהמסירה במחשבה היא פחות מזה? נכון.
והיא עליונה מזה.
אתה אומר שהיא
פחותה מזה, ואתה אומר, אבל היא עליונה מזה.
כן, כאילו, אז הוא... זו הוכחה שאתה לא הרמח"ל.
לא, יש בזה צד של סיכון עצמו.
מצד שני, יש בזה צד שהמחשבה היא גבוהה יותר,
במציאות שלה.
אתה יודע,
יש
הסכמה של הרב קוק לספר ששכחתי מי הוא,
מה הוא.
ושם הרב קוק בהקדמה שלו חולק על מחבר הספר.
כשמחבר הספר מסביר שרבי עקיבא,
זה שסרקו את בשרו במסריקות של ברזל,
זה היה בגלל שהוא עשה,
הוא נהג כמו שכתוב בספר תשבץ קטן,
שמי שמייסרים אותו על קידוש השם יאמר את השם המיוחד ואז לא ירגיש בכלל ייסורים.
אז ככה המחבר של אותו ספר אמר את זה.
הרב קוק אומר,
אני חולק עליך.
למה?
כי אז יוצא שמסירות הנפש של רבי עקיבא איננה שונה במהותה ממותו של סוקרטס.
שגם סוקרטס מסר את נפשו
בלי ייסורים
על אימונותו.
הרי הוא שתה את הרעל, מת תוך כמה דקות, וזהו.
אז אומר הרב קוק,
נדמה לי שרבי עקיבא מדרגתו עליונה מזה,
שהיה מכוון למסור את ייסוריו
לעבודת השם.
ואז יוצא שהוא כולל בתוך מסירת לנפשו לא רק את המחשבה,
אלא גם את חייו.
בסדר?
למה בכל זאת נותן לו הסכמה?
למה נותן לו הסכמה? למה לא? כשאתה נותן הסכמה אתה צריך להסכים עם הכל?
לא, היו לפעמים כל מיני,
יש סיפורים על זה, הרב קוק היה קורא מהר מאוד, כן?
פעם אחת הביאו לו שלושה כרכים של ספר,
שאלו אותו מה דעתו על הספר.
אז הוא אמר למחבר, הוא עבר ככה,
ראיון את הספר.
מחבר הספר שואל אותו, למה? כזה מהר. הוא אומר, תשמע,
בעמוד זה וזה כתבת רעיון כזה, אפשר להקשות מכאן, אפשר להתערץ מכאן וכו'.
הוא עבר פשוט על כמה מקומות בספר.
זהו.
עכשיו,
יש גם,
שפעם הביאו לרב קוק,
לא יודע אם זה היה לרב קוק,
זה ספר שבו היו הרבה שטויות.
שהיו הרבה שטויות בספר.
אז הרב קוק אמר, טוב,
יש שם כמה דברים טובים, והכריכה עבה.
כן.
אבל בהקשר הזה של רבי עקיבא,
כתוב משה שמה במה ש... כן, שתוק עליו במחשבה. כן, אז לפני כן,
הוא שואל את הקדוש ברוך הוא: מי מעכב על ידך? ואז הוא אומר לו: בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ ודי טינין שלא נכון.
ולא כל קוץ וקוץ במסרקת.
ואז יוצא מזה שזה בעצם האידיאל של רבי עקיבא.
נו,
אתה נהנה מה הדרוש הזה?
זה טינין, טייב, טייב, לא?
לא.
הלאה.
זה נכתב בלי הסכמה,
וכעצם כמות שהוא מתקן לו את המבחן,
מתקן לו את הספר עליו,
הוא עשה תיקון על ה... אהה... כן, הוא דרש איזה קול נפשך, אפילו... הוא עשה לו טובה.
טוב, הלאה.
אז איפה היינו?
ואומנם למה שצריך להתחדש ולהימשך בכל יום,
לפי סדרי ההנהגה, די המסירה במחשבה.
והוא הנעשה בפסוק שמה.
והתולדה היוצאת היא המשכת השפעת הקידוש והבהירות בבריאה כולה,
לתת לה קצת עילוי מן החול והחושך שאיבם,
כפי מדרגתה השורשת.
נמצא
כלל עניין פסוק ראשון של שמה הוא,
העדות והעודה בייחודו יתברך בכל אבחנותיו,
קבלת עול מלכותו והמליחו על כל הבריאים כולם,
וגמור בדעתנו להימסר על קידוש שמו,
זה שלושה דברים,
ותולדות כל זה,
היות האדון ברוך הוא מחזיק ממשלת ייחודו על כל הבריאה,
וייכנע ויישתעבד כוחות הרע,
ויתחזק הטוב ויתגברו,
ויימצאו יתברך לבריאה שתתעלה בו,
ותשתלם בשלמותו,
ויימשך ההשפעה הנותנת עילוי לברואים כשיעור המצטרך,
ויינתן בם בירוד וקידוש כפי הנאות.
טוב, זה ברמז לחיבור פחות ידוע של רמח"ל שנקרא סוד הייחוד.
ספר סוד הייחוד, יש לו שיטה מיוחדת בקבלה,
שבה הוא מגלה דברים שהארי לא גילה,
שבעצם היסוד שלו זה שהאינסוף
מצוי באופן נסתר בכל המדרגות כולן.
וזה מה שהוא כותב בקלח פתר חוכמה,
שייחוד האינסוף הוא שהתברך שאין שליטה של הבורא,
שאין שליטה בעולם, אלא של רצונו יתברך.
אז זה בעצם מי שפותח את ה...
כמו פתיחת של פקק,
כן? קריאת שמע, לפי זה,
זה גילוי הייחוד באופן שבסוף הכל מתקן על ידי זה.
וכדי להבין את זה באופן מושלם, צריך לקרוא את הספר "דעת תבונות" של רמח"ל,
שבו הוא מסביר שיש גם ערך לזמני החושך
והסבל.
ואומנם,
לתיקון הגדול הזה יתחבר תיקון אחר.
אז עד עכשיו הסברנו את הפסוק הראשון, שמע ישראל.
מה הפסוק השני?
ברוך שם כבוד נחלותו לעולם ויים.
כן, והוא הנכלל בשבח שאומרים אחר זה, דהיינו ברוך שם כבוד נחלותו
לעולם ויים.
טוב, יש הרבה פירושים למשפט הזה,
שאומנם קוראים לו פסוק למרות שהוא לא בתורה.
וזה,
כי הנה כבר ביארנו שכלל כל השפעותיו יתברך ויערותיו, ומניינים נשכים עם סיבות שונות וכולם,
נשרשים ונתלעים בייחודו יתברך ושלמותו אמיתית.
והנה הנבראים מתנהגים בגלגולים שונים לפי כלל ההשפעות
האלה ומסיבותיהם בסוף הכל הוא שיגיעו להשתלם בשלמות האמיתי,
כי אולם גזרה החוכמה העליונה שלא יימשך ולא יגיע השתלם לברואים אלא על ידי כל המסיבות האלה ואחר כל גילויהם. והנה
בהיות הפעולה והשליטה על הייחוד נתלה הכל בו,
ונודעות כל ההשפעות שאינן אלא ענפי הייחוד,
והדרך להגיע הברואים אליו. והנה בהיות הכוונה פסוק ראשון
לתלות הכל בייחוד כמו שזכרנו,
נמצאו כל ההשפעות נתלות בזה,
והכל שב בעניין השלמות האמיתית שזכרנו.
והנה הנולד מזה בברואים הוא שישרי שמו עליהם ותדבק בם קדושתו והידבקות גדול וישלוט בם,
ימשיכם אחריו תמיד,
וימצאו כולם נתלים בו ומשתלמים בשלמותו,
וזו המצב שיגיעו לו באמת בסוף כל גילויים.
והנה בהיותם כך,
נמצא חפצו יתברך נעשה וכבודו מתגדל,
וזה עיקר העטרה שהוא מתעטר בברואיו
וכביכול מתגדל בם.
ואומנם עתה אין הדבר הזה משתלם אלא ברוחנים,
כי הנה הם טהורים וקדושים,
ושמו יתברך שורה עליהם ומתקשר בה בהתקשרות גדול, והם נשכים ממש אחריו,
בכל ית ובכל שער וכבודו מתגדל בהם,
אך בתחתונים אין הדבר נשלם,
מפני שאינם עדיין שלמים והרע מתערב בהם ולא יטהרו ממנו,
וכביכול אין כבודו יתברך מתגדל בהם כרעו.
אז מה הוא אומר כאן?
יש,
אומנם האמונה אומרת לך שהשם נמצא בכל, הכל מתוקן, הכל יהיה מתוקן, הכל בסדר.
במציאות אתה לא רואה את זה.
לכן, כשאתה אומר שהשם אחד, אתה סוגר את העיניים, כי זה סותר את מה שאתה רואה.
אבל אחר כך, מה קורה אחרי שאני פותח את העיניים?
זה כבר לא שמע ישראל, השם אלוהינו, השם אחד, זה ברוך שם, כיבונו, נכון, עולם ואין.
הרב קוק בעולת ראייה מסביר שזה ההבדל בין הנבואה,
הייחוד שמתגלה בנבואה, לבין הייחוד שמתגלה על ידי הפילוסופיה.
בפילוסופיה יש מחשבה סיבתית,
אנליטית, ומזה אתה מגיע לדעת אלוהים.
זה ברור שהם קבועות,
ויש, הגמרא אומרת, זה כמו בת מלך שהעריכה ציקי קדרה,
והתחילו עבדיה להביא לה בחשאי.
ציקי קדרה,
וכשאתה מבשל משהו,
אז אתה מוציא מהקערה את המאכל,
ונשאר בצדדים כל מיני כאלה שרופים.
זה טעים,
אבל זה לא מכובד שבת המלך תאכל את זה.
אבל מצד אחד, היא רוצה.
תאמר,
יש לה גנאי, לא תאמר, יש לה צער.
אז העבדים שלה מבינים את הכוונה,
ובסתר מביאים לה מהציקי גדרה.
על זה אומרת הגמרא, זה ברוך שם כבוד נכותו.
כלומר, יש
תאווה של השכינה לדברים שהם לא עיקר המאכל, אלא הם הפילוסופיה.
אבל הקדוש ברוך הוא רוצה להתגלות בכל.
לכן מביאים גם את הציקי קדירה.
רק ביום הכיפורים הציקי קדירה האלה מקבלים ערך עליון,
ואז הם נאמרים בקול רם.
במקדש לא אומרים ברוך שם כבוד?
במקדש היו אומרים ברוך שם כבוד, ואנחנו נראה בתור אמן.
בתור אמן,
והדבר הזה מוכח מאגדת חורבה.
לא, אבל לכאורה זה שם האור ישר, או עם הכול ישר.
אין...
מה?
אבל לא, במקדש לא ניממן, אומרים ברוך השם כבוד.
או ברוך השם מהעולם ועד העולם. שלא מפסים את העיניים.
לא יודע מה עושים במקדש, הרבה זמן לא הייתי.
על ברוך השם כבוד,
כלומר החשיבה הפילוסופית היא נמוכה ביחס לחשיבה הנבואית.
כלומר, ברוך השם כבוד נאמר בחשאי, כן, זה, לא אומרים את זה בקול רם.
אבל בכל זאת יש תאווה אלוהית
להופיע בכל, כולל במחשבה הפילוסופית.
לכן זה נקרא שבת מלך, השכינה,
מתאווה לציקי גדירה ומביא מילה בשקט.
בסדר?
חוץ מאשר ביום הכיפורים שהעולם הוא עולם מאוחד,
ואז אומרים ברוך שם כבוד בקול רם.
כי זה מתחיל מן החשיבה הסיבתית.
יעיין נא כבודו בעולת ראייה וקריאת שמע של ערבית.
בסדר?
אפשר לראות את זה בפנוכו אם אתה רוצה. לא, אין לנו זמן עכשיו.
טוב,
איפה אנחנו?
והנה, לא?
כן. והנה, בהיות הכוונה בפסוק הראשון לתלות הכל באיכות כמו שזכרנו, נמצאו כל ההשפעות נתלות בזה, והכל שב אל עדיין השלמות האמיתית שזכרנו.
והנה הנולד מזה בברואים הוא שישרש מועלם וידבע... אה, זה כבר ראינו.
אה, והנה, המלאכים מצד התיקון שהם בו משבחים שבח זה, ברור שהם כבוד נכותו לעולם ועד.
התחתונים, אי אפשר להם לשבח עוד, כי אינם ראויים לזה, ולא השם שורה עליהם כראוי,
ולא הכבוד מתגדל בם,
אלא יעקב אבינו עליו השלום זכה כבר לזה בעת פטירתו מן העולם בהיותו עם בניו הקדושים,
עם כל בניו הקדושים סביביו, שלא היה בהם סול ונתעתרו בייחודו יתברך שאמרו שמה ישראל וכולי ואז ענה הזקן, ברוך השם כולנו כולנו למד,
לפי האגדה המפורסמת, ונמצא שמצידנו אין אנו ראויים לעניין הזה,
אלא קצת ממנו ניתן לנו מצידו של יעקב אבינו עליו השלום, ועל כן אנו אומרים אותו,
פרשי
נולד ביום הכיפורים שמתעלים בו ישראל למדרגת המלאכים וכמו שנבאר במקום מסיעתא דשמיא.
ואומנם שאר הפרשיות
ואהבת והיה עם שמוע ויאמר
הנה הנה השלמת העניין ולכלל העניין בשלושה עיקרים והם קבלת עול מלכותו ואהבתו,
קבלת עול מצוות שזה הפרשה השנייה וזכירת יציאת מצרים שזה השלישי,
הפרשה הראשונה.
בה יתכוון האדם להתחזק באהבתו יתברך בכל תנאיה דהיינו בכל
לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך
ולהמשיך הארת קלישתו יתברך ועול מלכותו יתברך לפניו ולכל צאצאיו דהיינו
דהיינו ושיננתם לבניך ולתקן בכל בחינות מצבו
של האדם דהיינו לשבתך בביתך וללכת לך בדרך ולתקן בחינת הבית שלו
דהיינו וכתבתם על מיזות ביתך ולשעריך.
אחר כך יש קבלת עול מצוות וכדומה כל זה נעסוק בו בעזרת השם אחרי חג השבועות.
שלום
::::::::::::: " "
