שלום, ערב טוב, ברשות הרב.
חומש במדבר מכונה חומש הפקודים משום שהחל בפרשה שלנו
אנחנו מוצאים
המון המון מספרים.
התורה מצווה את משה למנות את ישראל
מעין מה שנקרא היום מפקד אוכלוסין.
וידבר השם אל משה במדבר סיני,
וכולי, שאו את ראש כל הדד בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות, כל זכר על גולגלותם, מבין עשרים שנה ומעלה,
קולוצי צבא בישראל.
מה טעם המצווה למנות את ישראל?
אומר הרב אבן עזרא,
לתקן את ישראל לדגלים,
ואיך יישאו ואיך יחנו בעבור המקדש.
כלומר,
המפקד הזה בא להכין את עם ישראל
לנסיעה במדבר,
כי הם לא הולכים בצורה חופשית,
אלא כולם מסודרים לפי הדגלים,
איש על מחנהו ואיש על דגלו,
מסביב למשכן.
אז כדי לסדר, כדי לארגן את העם,
צריך למנות אותם.
הרשב"ם כותב,
שזה לא רק צורך של הליכה במדבר,
אלא לקראת דבר עתידי,
לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל,
ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה.
כלומר,
או-טו-טו אנחנו בארץ ישראל,
ובארץ ישראל צריך שיהיה צבא,
ודבר בסיסי בצבא
זה לדעת
את המפקד,
של החיילים.
הרמב"ן,
גם הוא מעריך בדבר הזה,
לפי אותו כיוון של רשב"ם.
הוא שואל, ולא אבינותי טעם המצווה הזאת, למה ציווה בה הקדוש ברוך הוא.
ידיעת המספר לא ידעתי, למה ציווה,
שידעו אותו.
וייתכן,
הוא כותב,
כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה.
כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי,
לולא המרגלים.
בתוכנית המקורית
באמת מיד נכנסים לארץ ישראל,
מחכים לנו בארץ ישראל.
האמורי מחכה,
והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט,
ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה.
כי התורה לא תסמוך על הנס, שירדוף אחד אלף.
זו ההבטחה מצידו של הקדוש ברוך הוא.
אבל מצידנו אנחנו צריכים להתארגן למלחמה.
וזה טעם כל יוצא צבא בישראל כהמניין מפני צבא המלחמה.
אומר הרמב״ן, זה פשט הפסוק.
מבין עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא.
זה הסיבה שמונעים אותם.
כי הם יוצאים בצבא.
מלחמה,
כיבוש,
שמירה על ארץ ישראל.
אבל רש"י
כותב
שלא צריך
סיבה קונקרטית למפקד,
אלא מתוך חיבתן לפניו,
מונה אותם כל שעה.
הקדוש ברוך הוא מחבב אותנו.
לכן הוא סופר.
כמו שאדם,
להבדיל,
הוא מאוד אוהב את הארנק שלו.
מדי פעם הוא פותח, מסתכל כמה שטרות, כמה מטבעות יש לו.
הקדוש ברוך הוא, אנחנו חביבים בעיניו, אז הוא סופר אותנו כל שעה,
איך
בפועל
מתרחש המפקד.
אפשר היה לחשוב שהמפקד הוא תמונה מספרית,
כאשר כל אחד מישראל
הוא מספר.
וזה נכון,
מצד אחד,
המפקד נותן תמונה מספרית,
מה המספר של כלל ישראל.
אבל מצד שני,
צורת המפקד, צורת המניין,
היא באה דווקא לתת כבוד
וערך
לכל יחיד ויחיד מישראל.
המדרש מדייק
מהפסוק שמצווה על המפקד:
"במספר שמות כל זכר לגולגלותם אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד
ובגדולה
לכל אחד ואחד מהמנויים.
לא תהיה אומר לראש המשפחה כמה במשפחתך,
כמה בנים יש לך,
אלא כולם יהיו עוברים לפניך באימה ובכבוד.
צורת המפקד היא לא שראש המשפחה אומר מספר,
יש לי שמונה,
יש לי עשרה,
יש לי ארבעה,
אלא צורת המפקד היא שכל אחד עובר לפני משה רבנו.
אז מצד אחד תמונה מספרית כוללת, מצד שני
יחס לכל אחד ואחד.
לכן כתוב כי תישא את ראש בני ישראל.
יש פה נשיאות ראש של כל אחד ואחד.
מוסיף הרב שמחה שלמה לוין, זכר צדיק לברכה,
בנו של רב אריה לוין זצ"ל.
שאו את ראש כל הדת בני ישראל במספר שמות.
כאשר מונים את ישראל,
מונים אותם לשמותם.
מה זה חשוב השם?
אם כל מה שמעניין אותנו הערך המספרי,
אז המספר הוא חשוב.
לא רק המספר חשוב,
גם השם של כל אחד ואחד, זה ראובן, זה שמעון, זה לוי,
כל אחד והשם שלו,
כי יש תפקיד לכלל,
לכלל ישראל,
אבל זה לא סותר את התפקיד של כל יחיד ויחיד
בתוך הכלל.
השולחן ערוך, סימן תכ"ח, סעיף ד',
מביא סימן
לסדר הפרשות במהלך השנה.
ולגבינו הוא אומר,
מנו ועצרו.
מנו, הכוונה,
תקראו את פרשת במדבר,
שכל עניינה מניין בני ישראל,
ועצרו,
תעשו את חג העצרת.
כלומר,
לקרוא את פרשת במדבר לפני
שמגיעים לחג השבועות,
ואז אחרי שבועות,
פרשת נשוא.
הרי שיש קשר
בין פרשת במדבר
לבין שבועות.
לפי מה שדיברנו שהמניין מבטא את החשיבות של הכלל וחשיבותם של כל יחיד ויחיד.
גם במתן תורה אנחנו מוצאים אותו דבר.
המהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ז שואל מדוע התורה ניתנה לנו לעם ישראל ולא לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב?
הם הרי גדולים מאיתנו.
בטנא דב אליהו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב.
אנחנו שואפים
מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב.
אין לנו גדולים מהם.
אומר רב שמחה בוני מפשיסחה,
מי פתי יחשוב שהוא יכול להגיע למעשי אבותינו אברהם, מצחק ויעקב?
אלא שהמדרש בא לומר לנו מתי יגיעו לשון נגיעה.
לא שמישהו יכול להיות כמו אברהם, מצחק ויעקב,
אלא מתי יגיעו מעשינו, מתי תהיה נגיעה בין מעשינו
לאברהם, מצחק ויעקב.
אומר המהר"ל, אם הם כאלה גדולים וענקיים,
איך זה שהם לא קיבלו תורה?
רק אנחנו קיבלנו תורה.
אומר המהר"ל,
הם היו ענקיים,
אבל יחידים.
והכתובת למתן תורה זה רק הכלל.
רק כאשר נוצר עם שלם, שישים ריבו,
אז הקדוש ברוך הוא כבר לא מדקדק באופן האישי.
זו קדושת הכלל,
והכלל ראוי לקבלת תורה.
אבל,
משניתנה תורה לכלל ישראל,
היא ניתנה לכל אחד ואחד.
שוב, אותו עניין.
הכלל והיחידים.
המדרש אומר,
כל השם בכוח,
התורה ניתנה בקולות הרבה.
ודאי שמקור נתינת התורה הוא אחד,
אבל השם יתן עומר המבשרות צבא רב.
דבר השם ניתן בקולות הרבה.
כל אחד ואחד שמע לפי כוחו,
הבחורים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם,
אומר הרמב״ן,
ונאמרו כל הדיברות, עשרת הדיברות,
כולן בלשון יחיד.
אנוכי השם אלוקיך,
לא יהיה לך,
לא תגנוב, לא וכולי, הכל בלשון יחיד.
כי אם כל אחד ואחד ידבר ולכל אחד יצווה.
נכון, הכתובת לנתינת תורה היא הכלל,
אבל יחד עם זה, התורה ניתנת לכל יחיד ויחיד.
ובאמת,
יש לנו בתור יחידים הקשורים לכלל ישראל אחריות.
כל אחד ואחד מאיתנו הפרטי צריך להתאמץ,
לרכוש תורה, ללמוד תורה, ללמוד וללמד
באופן אישי,
כי על ידי שהפרטים כולם יקבלו את התורה,
נזכה יחד
שהכלל יקבל את התורה,
וכל אשר דיבר השם נעשה ונשמע.
שלום.
