כתוב בספרים הקדושים,
חג השבועות,
הגמרא אומרת,
למה עזרה תיקן לעם ישראל לקרוא,
לקרוא את הקללות שבתורת כהנים שבחוקותיי לפני שבועות, לפני עצרת,
וקללות של כי תבוא לפני ראש השנה.
מה, למה?
הגמרא, תכלה שנה וכי ללא תה.
מה קשר ללא תה?
הגמרא, מילא ראש השנה זה ראש השנה, זה קשר ללא תה.
עצרת גם זו ראש השנה?
אומרת הגמרא, כן,
שהם נידונים פירות האילן.
נידונים את פירות האילן, הם כאילו,
כל הפירות שעכשיו זה וזה, יש להם דין בשבועות,
וזה כמו יום דין כזה של הפירות.
ככה הגמרא אומרת.
אומר, הנתיבות שלום,
מביא
בשם
רב אורך מביזיבוש,
תלמידי הבעל שם טוב.
אומר,
שם הארי,
ששבועות יותר גבוה מראש השנה.
שאם בראש השנה עמד דנים על הגשמיות,
פרנסה וזה,
אפשר להסתדר, קצת יותר מינוס בבא, יותר מינוס, זה לא סדר.
אבל בשבועות דנים,
נידונים על הרוחניות של השנה.
והוא יום הדין הרוחני.
ככה ככה כותב על נתיבות שלום,
והוא מביא, ומקורו, שם יום ריבוש,
ככה פעם הייתי, לא, לא, לא עיינתי, מי זה?
הוא הביא שם מארי קפיל.
השבוע כתבתי את זה כמאמר, אז רציתי לראות מי זה מארי קפיל,
התקלתי פתחתי בייקופדיה וזה.
אז הוא היה רבי יעקב קפיל ליבשיץ, ככה שמו,
עסק וביאר את תורת הארי,
וגם כמו לפני הבן שבע, עכשיו הוא מליץ עליו, על הספרים שלו.
אז הוא אומר, הרמז לזה,
שמה שכתוב, פירות האילן נידונים,
הוא אומר זה פירות האילן, אילן הרבבה.
אילן אלה מאז הקדוש ברוך הוא.
והפירות שלו זה נשמות כנסת ישראל.
ומה שהגמרא אומרת, פירות האילה נידונים,
גם היה נשמות ישראל נידונים בעצרת בשבועו.
זה יום הדין הרוחני של האדם.
שפת אמת אומר, כל מה שאדם
עתיד לחדש בתורה בשבועות, בשנה, כל השנה,
כל מה שאדם עתיד לחדש בתורה במשך השנה, נקבע בשבועות.
הוא עשה את זה דשמע של לימוד תורה שלנו, וצריכים לעבוד חזק ביום הזה.
שאלתי פעם את הרב שלי,
מתי,
שאלתי את הרב רוזן,
הרב שלי,
מתי זה השעה של קבלת תורה בשבועות?
מה השעה?
זה אמר לי שזה נראה לו בקריאת התורה שקורמת לעשרת הדיברון.
זה הזמן של קבלת התורה.
כוון ו...
מה?
שמחת דומה זה שמחה, סיומה של דומה כזה,
שבסיום.
זה לא הבחינה הזאת של...
בואו נראה מה שנספיק.
מקור אחד.
בשבועות מביאים שתי הלחם,
קורבן שתי הלחם.
אם הבאנו בפסח,
מחרת הפסח קורבן העומר, שהוא מסעורים,
סעורים זה מאכל בהמה,
הרב כותב, במשך כל ימי ספירת העומר, אנחנו מתעלים שבועות לחיטה,
עץ אדד חיטה היה.
מתעלים לדרגת שכל וזה.
אז כתוב בגמרא, במנחות, במשנה במנחות, הלחם מעכב את הכבשים,
כלומר, שאי אפשר להביא כבשים בלי לחם,
אבל הכבשים לא מעכבים את הלחם.
מה העניין הזה? הוא אומר ככה, העניין הוא כי אמרו חז"ל,
לחם זו תורה.
כמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי.
נדמה לי שהנציב, גם מעמק דבר,
הרב, אני הרבה איפה שמעתי את זה מהרב ערן תמיר,
מאוד אוהב להגיד את זה.
למה הלחם נקרא לחם? מה זה לשון מה?
לחם, אדם שאוכל, אז הנשמה נשארת בגוף, כאילו, הוא מקיים איתה את עצמו, כן?
אז לחם זה מלשון הלחמה, כמו שמלחימים.
מלחימים דבר, מדביקים דבר בדבר.
כן? אז התורה, התורה היא גם כן,
בזכות התורה אנחנו מחברים את הנשמה לגוף.
אז זה כמו הלחמה כזאת.
אז זה אומר, לחמור לכי, ובזרע הקדוש,
שתי הלחם שמביאים, שוב, בעצרת בשבועות,
הם כנגד שתי הלוחות.
תנו לוחות הברית.
והכבשים,
המתירים, דידהו, כלומר, שמקריבים את הכבש כבר גם לאכול את הלחם,
היינו אדם שהוא הנפש שמכפר על הנפש.
מורה על התפעלות הנפש
באהבה ויראה. עכשיו פה הוא אומר, בא המסר, שלימוד התורה הקדושה ברגש הנפש יש לו מעלה גדולה,
ואינו בגדר אחד עם ליבוד פשוט בלי רגש הנפש.
מזכיר לי את הבן של ידידיה,
למרות שקראתי את זה, אמרתי ידידיה,
ידידיה במכתב, פעם ועשרתיים, סיפרתי לכם, שכתב לי איזה מכתב ליום הולדת.
הוא אמר, שאל, ככה אומר, ששמענו כמה חברים וחשבנו,
במה אנחנו שדרוג?
אם כל דור זה משהו חדש בעולם,
אז במה אנחנו שדרוג של האהרון שלנו?
התשובה הייתה החסידות.
לא רק ללמוד
וללכת למניין כמו פעם,
אלא לשיר,
לנגן,
להתחדש, להכניס חיות בעבודת השם,
שמכניסים את השם לכל דבר בחיים.
זו עבודת השם החדשה, יותר מיוחדת.
הוא אומר,
הלימוד פשוט בלי רגש הנפש,
זה, זה, זה, זה יבש כזה.
ואורייתא בלא תחילו ורחימו,
לא פרחה לאלה, זה נשאר למטה,
זה לא למעלה.
ויש לומר שזה היה מצוות הגבלה ופרישה למתן תורה,
שהשם אמר להם, כן,
הגבילו את הר סיני ותתפרשו מן האישה ותתכוננו,
כי הגבלה הוא יראה שירא מלגשת,
ופרישה הוא מה שפורש עצמו מהאבות חיצוניות,
כן, מבטל את כל האהבות שלו, לאהבת השם יתברך.
שבלתי שתהיה ללא היה אפשר ליתן התורה.
וזו הכוונה, שהכבשים מתרים את הלחם.
רב שמעון השתדל על זה בתר כוונה,
עכשיו, תראו, רק אדם שלמד את הזוהר יכול להגיד משפט כזה.
וכל ספר הזוהר הקדוש מלא מזה.
סבירה על ידי כבשים עיקר ועבדו הכבשים אבד הלחם.
למה?
כי תורה בלי רגש הנפש,
באהבה ואירה אינה כלום. מה אתה לומד?
הנתיבות שלום הביאו בשם אחד מרבותיו,
הרב מקוברין, הרב מקוברין, לא יודע, מראשוני סלונים.
הוא אומר שאדם שלומד ככה בלי עזר,
יהיה לו עולם הבא, למדת תורה, יהיה לך עולם הבא,
אבל הוא לא יש שם כמו ספסל,
כך הוא אומר. ספסל, עץ, בוק.
כן, אין, אין, אם אתה לומד לא בחיות, אתה לא עבודת שם בחיות,
אז זה מה שתקבל, אלא מה ב...
דממה.
אתם שומעים מה זה?
זה הוא אומר כאן, אי אפשר, החסידות מלאה מזה.
תהיה בשמחה, זו פעולה של האדם. אדם אומר, איך אני יכול בשמחה?
באמת, יש,
מעיד אני עלי שמיים וארץ, תכף אני אבכה.
כמה יש ימים וזמנים שקשה לשמח.
כן, בן שנהרג, חתן שנהרג,
ימים מטורפים.
אבל אני לא יודע, אני הולך ברחוב,
אני רואה בן אדם, אני מתייחס אליו,
אני אומר לו שלום.
תלוי באדם, זו עבודה שלך.
אתה מחריא אם אתה יבש ויורד, או שאתה...
תעשה פעולות של חיות, תעשה פעולות של זמינים אלה, זה גם ייכנס לך בפנים.
דרך אגב, היום היה ברית במשפחה של אשתי,
נכד של אחותה,
הם קראו לה ילד שלמה ידידיה.
לא ידענו, והם היו כאילו מנגיד חוגים חרדים,
ובכל זאת היא הרגישה, היא אמרה, זה בן דוד שלי?
הוא דיבר, אני לא הייתי בזה, אשתי הלכה, לא ידעה כלום, הלכה לה ברית פתאום,
אומר ידידיה, לבכור את כל הנשים שם בחול, כולם הבינו מה זה ידידיה הזו,
פילי פלאם.
זה נוגע בהרבה אנשים.
אוייה היא של קודש.
אתם שומעים? דה תורה, שורה 19,
תורה בלי רגש הנפל, באהבה ואירה אינה כלום.
אבל הוא אומר, ההלכה היא רבי עקיבא של לחם עיקר,
והעיקר הוא התורה הקדושה. לא להתבלבל, אז אדם יגיד, טוב, קודם כול נעשה ניגונים,
כן, כל לימוד תורה, שעה ניגונים.
הכנות ללימוד תורה ברגש. לא, עשית כבר את העיקר תפל תפל עיקר.
ענן קרא בקיב הלחם עיקר. העיקר הוא התורה הקדושה. קודם כל, לפעמים אדם מרוב הכנות,
היצר מוכן, תעשה הכל.
תרקוד, תשיר, תנגן, תלך עשר פעמים למקווה, הכל, העיקר שלא תלמד.
תגיד לך, תעשה הכנות, מה?
עכשיו תלמד כבר.
כן, בכיתה, בוא, אני רוצה אותך בתוך הספר, תקרא כבר.
העיקר הוא התורה הקדושה, ורגל הנפש הוא רק צורך ושימוש לזה הלימוד.
ועל כן אין הכבשים מעכבים, אבל הלחם מעכב את הכבשים.
דהתעוררות לבד, בלי תורה,
הוא כגדפין בלא גוף. זה כאילו,
גדפין זה,
נו, כנפיים.
כנפיים בלי גוף.
הוא עושה כנביים, אבל מה, אבל אין גוף, אין את העיקר.
מה שאין כן התורה,
ולעולם יעסוק אדם בתורה מצוות, אפילו שלא נשמע. קודם, אתה לא מרגיש עכשיו התלהבות?
אני חושב שאתה תלמד תורה, לא משנה.
תגידה בתורה,
גרסה נפשי לטעף, אומר הרב צבי יהודה,
גרסה, לפעמים אני לא מרגיש כזה התלהבות וזה.
תגרוס.
זה יבוא כבר.
אפילו שלא נשמע.
ואפילו למאן דמארד ויוצא לבית השרפה, הוא אף שהתורה אינה כראוי להיות והולכת לחיצונים.
אף על פי כן, הקב"ה מסובב סביבות, מוציא אותה להוראה, ואינה נידחת.
טוב, לא יודע מה זה שם, זה הלכה.
והייתם אחרי הנשרפים והפרעה מותר,
כשהפסול נשרפת ונשאר נקים עבור ה...
מה עוד יש לנו?
בואו ננסה את ארבע, תכף הרב יבוא.
בארבע, בשעה שיגנו אצלנו משמע,
יצא בת כובע ואמרה להם, מי גילה בני רע זה,
שמלאכי אשר הם משתמשים בו, כן?
ש"אם יקדימו נעשה ונשמע". גם המלאכים אומרים קודם, לפני שהם יודעים, לפני שהם מבינים, הם אומרים נעשה ונעשה.
הוא אומר, "כי נעשה ונשמע", פירש רש"י, שמוכנים לעשות קודם, שישמעו.
למה?
דהיינו שיודעים שבלתי עזר השם, אין יכולים לעשות מאומה.
מה זה, אנחנו יכולים להבין? באמת אפשר להבין את טעמי התורה עד הסוף.
הקב"ה צריך עזרה של הקב"ה,
אז הוא יעזור.
והציווי בעצמו,
הציווי בעצמו,
הוא נותן כוח לעשות.
כיוון שהשם אומר את זה, זה כבר הכוח, זה כבר חלק ממך, זה...
כמו שאמר כלב, אלון אללה,
הוא פירוש רץ שאפילו בשמיים,
והוא אומר, תעשו סולמות ותעלו שם, נצליח בכל דבריו.
הוא אומר, זה לא לשון גוזמה, אמר כאן, מה זה קשר לשמיים?
רק פשיטות אמר כן,
שהוא באמת יהיה כוח. כלומר, אם הקדוש ברוך הוא יגיד,
אם הקדוש ברוך הוא אומר, מצווה לך משהו,
אין מצב שאתה לא יכול לעשות את זה.
כמו שאמרו לך, זה לא בשמיים היא.
כשאילו הייתה בשמיים, היית צריך לעלות אחרי הלמדה.
לכאורה היה איך מובן,
איך שייך צורך על דבר שנמנע.
למה להגיד לעלות לשמיים? זה לא משל מובן כאילו,
אבל הוא דבר שדיברנו.
שאם הייתה בשמיים,
היה ציווי ללמוד תורה,
הציווי ללמוד תורה נותן כוח ללמוד שמיים ממש. אז היו מוצאים את הדרכים, אם היה ציווי כזה.
על כן שפיר עומדים, מוכנים לעשות קודם שישמעו,
כי יש את הציווי כבר.
הציווי עצמו נותן לנו את הכוח לעשות.
ואחת היא להם, אם יצווה להם דבר קשה או עוד דבר קל,
כי כמו זה, כן, אין אנו יכולים לעשות מאומה בלתי עזר השם יתברך.
וכאשר יצווה על זה יהיה עזר.
וזו הלשון שמשתמשים בו, שהמלאך אין לו שם, רק לפי השליחות.
והנה השם הוא עצם הדבר,
אם כן עליו בוודאי האחת הוא מה שייצווה.
שאם יש שליחות באופן זה,
משהו בלתי אפשרי כאילו, אבל ברגע שהשם יצווה את זה,
זה יהיה כבר אפשרי, זה כבר יהיה...
אני מדלג פה רק לסוף שלוש.
והנה זה נשאר לעולם,
לעולם שבכל חג השבועות, תדעו למה אנחנו נכנסים.
נותנים לכל ישראל חיות חדשה,
אבל יש הפרש במקבלים.
יש שמקבלו כגשם, כתוב יש, ישראל אומרים,
הקבלו חותך גשם, קודם כל אני אהיה לכם כטל. הוא הסביר פה מה ההבדל בין... אני לא יכול להסביר.
מי שמקבלו כגשם, מה זה?
שאינו מעורר עצמו ביגיעת מוח ולב,
מסתפק בהתערות לבעל ושעתו.
אולי זה כמו שאמרנו קודם, רק באיזה רגש.
אבל יש מי שמייגע עצמו, הוא מתעורר עד הנקודה הפנימית שבליבו,
וזה כטל.
וניכר אחר צאת יום טוב,
שאיך אתה יוצא מהחג, אתה מרגיש, מה קיבלת?
וזהו כגשם ואין בו כגשם,
כוחות עצמיים,
רק מה שקיבל מהשמיים,
כשנשאר יום טוב, יוצא יום טוב, לא נשאר בו רק רושם,
אולי ואולי.
אבל מי שקיבל קדושת האדם הדבר בבחינת טל, כן, של עבודה, של בירור,
שמעורר את עצמו,
נשאר בו גם אחרי יום טוב כמו טל,
אפילו שהטל כאילו מתאדה, הולך לחמה, נשאר כוחו,
תמיד נזכה, ברוך השם, לקבלת תורה, בשמחה, באהבה.
חג נשאר ובשמחה.
חג נשאר ובשמחה.
