טוב, שלום לכולם, שלום לכולם.
אנחנו מתחילים, ספר חדש, פרשת במדבר, ספר במדבר.
אבצע יהודה אומר, ספר במדבר,
ספר הדרך.
השם איתנו בדרך, מוביל אותנו בכל איני,
יש אדם בבית,
במקומו, קול שלו, רגוע, אבל יש מציאות של אדם בדרך.
וגם השם איתנו,
בכל המצבים,
עם פיצוצי המדבר, כמו חיים, יש במדבר פיצוצים, מבחיר הכורח, מרגלים, עניינים.
השם איתנו.
הוא היה לומד את זה בפסוק הבא, ועכשיו לא נעסק בזה.
ספר במדבר נקרא גם בחלק מהראשונים,
ספר הפיקודים,
שמונים את בני ישראל.
הנציב מתייחס,
ממש הוא אומר ספר הפיקודים, כי יש פה שינוי
של מהלך
מתחילת ההליכה במדבר ועד סוף ההליכה.
מתחילת המדבר,
שמונים את בני ישראל,
בוא במדבר,
למטה יוסף,
דגל מחנה אפרים וצבאותם,
עליו מטה מנשה ובנימין.
אפרים בראש.
הוא שוחרר כאפרים מנשה.
ופנחס,
למטה יוסף, מנשה ואפרים. בדלום מנשה פה נהיה הראשון.
הוא אומר נציב,
זה ארוך גם כן, לא רוצה לסוף את זה,
אבל אפרים היה הנהגה יותר רוחנית,
למנשה אזר ארצית.
במדבר, שההנהגה הרוחנית, אז אפשר להם עוד ראשון.
בכניסה לארץ, כשצריך כבר הזכה יותר מעשית, מנשה מקבל את ההוראה לה.
זה, וממש בקצרה, הוא אומר את זה גם בהקדמה שלו בספר במדבר עכשיו,
וגם כמה פעמים פרשיות הוא אומר לזה.
גם בבשים חיים וחושבי, למעלה מוסיקל ידע, וזה נציב נפלא,
למדנו, לימדנו את זה בפרש... כאן שלמדנו נציב,
עכשיו אנחנו לא שם.
אבל מונים את בני ישראל.
אז הוא מביא, השם משמואל,
מקור אחד,
ברש"י,
כתוב, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנעם,
כן, כשהוא בא להשרות שכינתו עליהם הוא מונה אותם.
אז הוא אומר, לכאורה,
שאלה, בוא נראה, ויש להבין, דעד דבא להשרות שכינתו עליהם היה באחד בניסן,
והמניין היה באחד לחודש השני.
אז השכינת השכינה קדמה למספר, אתה אומר, שכשהוא רוצה להשרות שכינתו,
הוא מסופר אותם,
אז זה היה השכינת שכינה.
אבל היה פה השראת שכינה ביהודי בניסן,
סיימנו את, כן, ספר ויקרא, ספר ושמות,
מסיים ב"וענן השם על המשכן", ושורה השכינה.
אז, ועכשיו אתה סופר אותם, אז מה אני אומר לכם?
ברוך דניי, אלינו מלך העולם, שם כל נהיה וגרום.
אם כן, הרי הקדים להשראת שכינתו עליהם.
ונראה, על פי מה שהגיד כבוד אבי, אדוני, מורי ורבי,
צריך את זה לבחור, כן, אבנן עזר, הזכרנו שהם,
ניסן זה מזל טלה. כן, בחודשים יש כל מיני סימנים,
לא יודע, בשמיים שם, סימנים כאלה של טלה.
הוא רומז
שישראל הם כלל אחד תבים שבשמיים.
למה?
כשחז"ל אומרים, מה מיוחד בשה?
ש, כל השאים שהם עושים מה, זה אותו מה,
זה אותו כל אחד.
אז
זה שעם ישראל,
כלומר, דומים לסר,
זה הביטוי הזה שהם כולם כאחד, הם כולם רצויים.
הנה, והוא ריצוי כלל ישראל.
וזה מורה מצוות הפסח,
גם כן,
ראשו על קריעיו ועל קרבו, והכל, הכל,
צריך שכל,
כל, אפילו,
אפילו,
נדמה לי שכשהוא צולעים את הכבש,
צריך איזה, מכניסים, מכניסים איזה קרש מפה ל...
למטה, וצולדים אותו.
אז הקרש צריך להיות כזה שהוא לא מזיע.
כי אז,
כאילו משהו השומני נאבד, משהו כזה, הקרש הוא מיוחד, זה עץ מיוחד,
לא כל עץ מתאים לזה.
כדי שלא משהו ממנו יתפזר,
אלא הכל הכל נשאר בתוכו עד כדי כך, כן?
הכל אחד, הכל בפנים.
אבל ליער, הוא אומר, מזלו שור,
הוא ריצוי ישראל מצד הפרטים.
כל אחד ואחד לבדו, כן? אנחנו, יש לנו מבחינה של הכלל,
קודם כל,
ואחרי זה, כל אחד ואחד
גם כן עושה את העבודה שלו, יש לו את התפקיד שלו.
זה לא שאדם נאבד, יש אנשים חושבים, וגם אנשים חושבים על תורת הרב, ואומרים, אה, תורת הרב, תורת קור, זה כזה כללי, כללי.
אין, אין, אין ביטוי ליחיד.
זה, סליחה שהביטוי אני אגיד לך, קשקוש.
כאילו,
בתורת הרב כל כך יש דברים על זה.
שיש לו ספרים שהם יותר כלליים,
ספרים שהם דיבור, הם רואים אותו תשובה ועוד ספרים,
וכשמבטאים שם, האדם מוצא את עצמו
בפסקאות של הרב,
בכל דבר ונואר, בכל נושא ונושא, בכל עניין ועניין.
אז גם פה אומר, יש את אייר, שזה צד הדריס, זה עשה,
וחודש אייר, זה ניסן, ואייר זה ריצוי מצד הפרטים. כל אחד לבדו. והוא רמוז בש"ס,
במשך שנה,
כתוב שלא מביאים...
הגמרא שואל, איזה קרן צריך לתקוע?
התורה לא כתבה עיל.
כותבו אותה כן וחם, תקעתם לכם וערותם ושופר.
איזה שופר? יש הרבה שופרות.
יש של עיל, יש של עז, יש של פרה.
והגמרא דנה אם פרה זה טוב או לא.
אז יש מי שאומר, פרה לא טוב, למה?
אין קטגור נעשה סנגור.
פרה זה מזכיר את חטא העגל,
וזה מקטרג עלינו. אז זה לא יכול להיות עכשיו סניגור לכפר עלינו.
ושמה גם,
עוד דעה,
אז הגמרא אומרת, כיוון דקאי גילדי גילדי,
מתחיל זה כשניים-שלושה שופרות.
כלומר, יש שם כזה שכבות-שכבות, שתבים-שתבים.
אז זה לא נראה שופר אחד, זה שופר, לא שופרות.
אז לכן זה לא, זה לא...
אז הוא מבטא, הוא אומר, שרואים שהשופר עצמו, הקרן,
מבטאת את ה...
בתור הריבוי, האנשים, הפרטים, כאילו.
והנה הרמב"ן,
בעניין המניין,
הרצועי לרמב"ן,
זה רמב"ן, צריכים לראות אותו גם בהלכות צבא המלחמה.
הרמב"ן,
זה אורך,
טוב, אני לא, לא שלמדתי את כל הרמב"ן וזה,
גם מצאתי כמה פעמים ברמב"ן,
זה ידוע,
שאומר, אין לסמוך על הנס.
הכתוב לא סומך על הנס, הכתוב ברוך הוא לא סומך על הנס.
הוא אומר את זה
בנוח.
בנוח, כשהוא בנה את התיבה,
300 אמה ארכה, 50 אמה רוחבה,
עשה לו כמה זה,
300 או 150 מטר,
אז זה 25 מטר,
איך התאנסו כל החיות האלה.
הוא אומר, החזיקה מעט את המרובה בנס.
נו, אז אם זה כבר נס, אז תגידו שיעשה 10 מטר על 10 מטר,
למה צריך לעשות 150 מטר? ממילא הוא הולך להיות פה נס.
הוא אומר, דרך הכתוב למעט בנס.
צריך לטס את השתלות שלך.
גם הוא רצה שהוא יבנה את זה הרבה זמן, כדי שבני דורו יחזרו בתשובה.
בסדר.
אבל עוד יותר הרמב"ן אומר את זה,
כאן, בתחילת במדבר,
הוא שואל, למה צריך למנות את בני ישראל? מה העניין? מה העניין? כל שבט לדעת בדיוק מה המספר ומה...
אז הוא מביא את זה כאן. הוא אומר, הרמב"ן כתב, בעניין המניין,
המניין, כי הבעל, לפני אבי כל הנביאים ואחיו,
כשהביאו את המספר הזה למשה ואהרון,
נודע עליהם, בשמו יהיה לו בדבר זה זכות וחיים.
אה, לא, סליחה, זה משהו אחר.
זו עוד תשובה של הרמב"ן,
אני לא מכיר את התשובה הזאת, סליחה.
עכשיו הוא אומר, כי יש אחר כך, נתייחס לתשובה.
תשובה אחרת היא באה בפסקה הבאה, בסדר? סליחה, פה זה בלבול.
ויש להוסיף, הוא אומר, שורה...
15 בערך, דברים שכל אדם בעצמו שמשער בנפשו, שהוא בא לעמוד לפני שמשה ואהרון ואחיו קדוש השם,
כלומר, מה זה המניין? וכל אחד היה צריך לבוא עם מגילת יחוסין ולהגיד, אני משבת זה וזה, אני משבת זה וזה.
אז הוא אומר, איזה מעמד היה.
כל אחד שבא עכשיו לעמוד לפני משה ואהרון,
בלי ספק הכשיר מעשיו וקיבע עליו ולהאבא.
כלומר, אה, כמה, אני עכשיו הולכים למנות אותי בתוך בני ישראל, זה רציני,
אני צריך להיות באמת ראוי,
עשו איזה מין תשובה כזאת.
כשבאו למנות אותם, הוא עומד לפני משה ואהרון. כן, רגע, איזה שבט אתה? מה זה?
מהאבא שלך? מה קרה לך?
לא, אז יש לך מפגש עם משה ואהרון, אתה מתכונן, אתה לא מעניין.
והוא כעניין ראיית פנים באזהרה, כמו שגם במקום אחר.
ובשביל זה היו יכולים משה ואהרון להשפיע עליו חיים. אז לכן גם המפגש הזה העניק, משה ואהרון העניקו להם חיים.
והוא כן, מה שכתוב בירמיהו,
אם יעמוד משה,
ושמואל לפניי,
אין נפשי אל העם הזה, ופירוש רב שמשה ושמואל, שבקשו רחמים על דורם,
החזרו מקודם למוטב.
ואתה, למי הוא אומר את זה? שאין אתה מחזירן למוטב,
אין תפילת רם מקובלת.
ועל כן, כשכל אחד תיאר את כל קומתו מחמד בואו לפניהם, עליהם השלום,
ממש היה טהרה כזו, אתה, אתה,
אני זוכר, אחד הרבנים שלי לימד אותי פעם קצת במדבר,
רב יעקב לבנון, ממש הוא תיאר את התיאור הזה, איך זה שכל אחד,
אתם רוצים להביא לי רגע רש"י?
כי חומש הם במדבר, הם רש"י?
רש"י אומר את זה, איך הם היו,
איך הם היו,
אני לא יודע פה,
ורש"י אומר, כל אחד היה בא עם איזה מגילת יוחסין שלו,
ואומר, אני משבט פלוני, מזה פלוני.
אז רואים גם בתיאור של כאן, של חז"ל, של רש"י, שזה היה כזה מעמד כזה, כל אחד בא עם המגילת יוחסין שלו.
לא, לא מוקיר את הרעש הזה.
רגע,
וכשמונים אותי... אז רואים שזה מעמד, כל אחד בא ועומד לפני משה,
ועל כן שכל אחד,
שורה 25 בערך, תיאר את כל קמתו מחמד בואו לפני יום ושלום, היתן הייתה מועילה עליהם,
זכות, השפיע עליהם חיים וזכות.
וזה פירוש,
כשבא להשרות שכינתו עליהם, ספר אותם.
היינו שבשביל המניין נעשים ראויים ונעשים להשראת שכינה, כי הם הכינו את עצמם,
זה לא סתם אתה,
כן, סופר, עושים איזה משרד שלא יחשב את עמך וזה.
לא, כאן כל אחד ואחד זה היה משמעותי. הוא בא להתמקד,
הוא בא להספר,
הוא בא להימנות,
הוא מרגיש חלק מעם ישראל עכשיו.
אז היה פה מעמד כזה.
לכן זה משרש שכינה.
כי מה שהוא רוצה להגיד,
כשיש הכנה ויש זה, אז יש השראת שכינה.
אז כל אחד בא כאן למניין עם איזו פעולה כזו של...
הנה, והנה כלל ישראל לעולם נרצל לפני השם.
על כן בניסן שישראל נרצי מצד הכלל,
לא צריך לספור אותם.
יש השראה באופן טבעי.
רק באחד לחודש השני,
כשהתחילה השראת השכינה גם מצד הפרט,
בו כבר צריך את העבודה,
על כן צריך ללמוד אותם.
במניין הם נהיים ראויים, הם באים להיפקד, ואז מקבלים השראת שכינה.
טוב, איזה רעיון כזה שלהם.
הנה עכשיו, אנחנו במקור שתיים.
אומר הרמב"ן,
הרמב״ן אומר, למה מונים את בני ישראל?
הוא אומר, זה בגלל,
בואו נקרא את זה. במצוות המניין 2, כתב הרמב״ן במצווה הזאת, למה ציווה הכל ברוך הוא ייתכן? כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה.
וכן היה משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי הצבא,
וכן מספר חושבת של מה יפקוד אליו ועוד מה במערכות המלחמה.
הכל הוא אומר שזה עניין המלחמה. כשיוצאים למלחמה צריך שיהיו גדודים,
צריך שיהיה מספר,
שיהיה מה המספר הזה שלך, כל חיי צריך לדעת כמה זה הוא. כן, יש אנשים שאין אצלם צבא בתורה, לא כתוב צבא בתורה, לא כתוב. הנה, זה כאן כתוב, ברמב"ן, הוא אומר שיוצאים למלחמה.
אם הייתם מביאים את הרמב"ן, הוא אומר, כי הכתוב לא ישמוך על הנס ויצווה בלוחמים, להילחם, להילחם ולצאת.
גם, כן, פה,
רמב"ן, וגם הוא אומר את זה בשלח לך,
בשלח לך מרגלים,
אז העולם תופס, ומה היה ב...
לא היה צריך לשלוח מרגלים.
תראו, אולי יש פה מקריאות גדולות, אולי,
של בראשית גדולה, פה מאחוריי.
אנשים אומרים, מה, צריך מרגלים?
לא צריך מרגלים, השם יפתח להם את הארץ, יכנסו, תכבשו, הכל בסדר.
אומר הרמב"ן, לא.
צריך גם יהושע, למה אחר כך יהושע שלח מרגלים אם זה לא טוב?
עוד אחר כך, וישלח משה מרגלים לרגל את יעזר ובנותיה.
משה עצמו שולח עוד מרגלים.
אם שלחת המרגלים עצמה זכרת,
אז למה אתה שייך ללמוד מרגלים?
אומר הרמב"ן, לא, מרגלים צריך לדעת מאיפה להיכנס, מאיפה להסתער, מאיפה זה. הוא יודע שצריך מרגלים.
אלא, שם החטא היה שהם באו ואמרו,
הם היו צריכים מודיעין. מודיעין צריך להביא את התצ"א,
מה המציאות,
מה אתה רואה?
הבכירים צריכים לקרוא את המפה, מה כתוב כאן.
הם כבר הסיקו מסקנות, הם אמרו, תשמעו, הם קשים,
הם חזקים, לא נוכל לכבוש אותם.
על זה הם חטאו, זה החטא היה.
זה הרמב"ן,
וישלח לך.
אז גם פה הוא אומר, יצווה,
עוד, הוא אומר שם,
מערכות המלחמה.
יש אומרים, כן, הרמב"ן לא סופר ככה. לא יודע מי שאומרים את זה, כן?
מן הסתם יש, כן, מפרשים אולי חשובים שגם אומרים את זה.
מה?
שאחרת היה בעצם שליחת המרגלים.
אבל הרמב"ן לא סופר ככה. הוא אומר, כתוב, לא יסמוך על הנס,
ויצווה בלוחמים להילחם ולעשות ולהיראה ולהיות.
אתה לא צריך, טוב, בסיידה דשמיא, אני לא צריך להתאמן, אני לא צריך לדעת לקלוע על המטרה.
אני יורד את הכדור, הכדור יגיע לאן שצריך.
אי אפשר יהיה לכם ככה.
זה לא מלחם.
מה, יהושע, איזה מארבים הוא עושה להם, ב-I הוא תוקף וזה, ויש מארב מכאן, הוא משאיר מארב מאחורה, והמים עליהם מאחורה, וזה.
תעשה מלחמה.
יש גם ניסים.
כתוב שביריחו, אז הם עשו שבע הקפות, החומה נפלה, נס, כן?
ועכשיו מה?
והיה על איש נגדו, עכשיו יש מלחמה.
זה לא הכל בנט. גם הנציב אומר את זה גם על אברהם אבינו.
הוא אומר, אף על פי שהרדיפה שהורדה בחר ארבע המלאכים הייתה בנס,
מכל מקום, היה פה מערכות מלחמה.
גם הנציב אומר את זה כבר באברהם.
טוב, אז מה עכשיו הוא שואל,
אחרי שהוא אמר את זה, שורה שאיבה, ויש להבין, הלוא בספרי וברש"י כתוב,
הוא מתייחס למרגלים.
אם לא שלחו מרגלים,
לא היו צריכים לכלי זין.
ומובן שנוצחים שלא בכלי זין, שוב, אין נפקא מינה, בן רב למעט.
למעט היה צריכים שום סדר משטרה. הוא מביא עכשיו איזה
מקור אחר, כן?
שהוא אומר שאם לא היו שולחים את המרגלים,
אז לא היו נוצחים כבר כלי נשק.
לא, אם הוא אומר, לא צריך כלי נשק, לא צריך מלחמה.
אז לפי זה, למה צריך לספור את בני ישראל?
בואו נראה.
ונראה, שורה 12. דינקתי במספר שמות לגלגלודם,
כמו שהיית במדרש ובא ברמב"ן, שהיו כולם עוברים לפניך באימה ואירה ואתה מונה אותם. כמו שאמרנו, הם באים באימה, באירה,
הם נספרים, כן?
ואם כן, היא השגחה על כל פרט ופרט לפי מה שהוא.
והוא קניין שברש"י,
קיבוץ גלויות כביכול,
כאילו אוחז בידיו ממש איש ישמע, הקב"ה עוקר אותנו כל אחד בציציות ומושך אותו בגאולה, כן? וכאין זה היה עניין הפקודים.
כי הוא אומר לו, נשוא את ראש בני ישראל, לשא, לשא ראש,
זה להרים, כן? יש גם, גם
"יישא פרות ראשך מעליך".
והנה,
ארץ ישראל היא מאחדת את כל כלל ישראל.
אבל לא כל אחד זוכר שיהיה כלל ישראל כל אותו.
כמו שנאמר, אמרו חז"ל, "איננה מקיימת עוברי עבירה".
ועל כן, צריכים קודם כל, פרט ופרט להתיישר,
להיות על כל פנים שהכלל, כלומר, אדם יכול להיות,
כן, זה, זה, כאילו דברים,
זה מדובר פה באנשים שמאוד מאוד רחוקים,
שהכלל לא קולט אותם, כן?
אבל אתה צריך להיות רואה, אתה גם צריך את השתדלון מצדך להתחבר לכלל ישראל.
ולכן יש לומר בעניין המלחמה,
שהיה נצרך כיבוש ציבור, ולא כיבוש יחיד. זה הרמב"ן, הרמב"ן הוא מלמד אותנו מצוות ישוברת ישראל.
אני יודע, צור ישראל היא מצווה כללית,
מצווה של ציבור.
אז הוא אומר, כיבוש זה ציבור, לא כיבוש יחיד.
ומטעם זה יש לומר שמספר שבע הוא מספר כללי, זה ידוע.
למה?
שיש שישה קצת...
קצוות, נכון?
ארבע זה, ולמעלה למטה זה שש.
והשביעי הוא האמצע, הוא המרכז של כל השש.
ולכן הוא אומר, היו שבעה מלכי כנען,
היה להם כוח, כן, המורי הפריזק, זה שבע מים,
כוח כללי בטומאה.
והוא מקביל לעומת ארץ ישראל בקדושה.
ובזרק עלולה שהיה ארץ ישראל ביד הכנענים מקודם,
ויצא מהם, לה הייתה מעתה כה גבוהה.
כי כל דבר מתמרק ונבחן באופכו.
כלומר, היינו צריכים להיות בשיא הטומאה,
בשיא טומאת כנען,
כדי שארץ ישראל אחר כך תתעלה למדרגה יותר גבוהה.
כן? כפי עומק הירידה, לפעמים, לפעמים, לפעמים.
לולא נפלתי, לא קמתי.
לולא יושב החושך, לא היה שם האורי.
צריך לפעמים,
צריכים את עומק הנפילה ועומק המשבר כדי להגיע למקום גבוה.
וגם הרב אומר עליו שמשה, שברת לוחות.
שברת לוחות לשבירה לצורך תיקון,
שבירה לצורך מדרגה יותר גבוהה.
זה בכל הדברים.
כן, כל הדברים האלה של השבירות והנפילות, הם רק באים לתועלת,
לא ל...
על כן יריחו שהייתה מלחמה ראשונה ליהושע,
היו בה כל שבע אומות,
כמפורש ביהושע, ונכבשה בשבת.
כן, זה פלא גם כן.
אנשים לא יודעים שום מה זה מלחמה,
מה זה מלחמה של ישראל.
כן, דוגמה, ביריחו,
אשר אומר להם להקיף
יום אחד
הקפה אחת, יום שני הקפה שנייה, וביום השביעי תלך,
תכבשו את יריחו.
אז הם עושים ביום ראשון, קופה אחת, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי,
שבת, יום השביעי, נלחמים.
מה,
הקדוש ברוך הוא, חילול שבת, מה זה?
תגיד להם להתחיל ביום שני,
והמלחמה תהיה ביום ראשון.
הקדוש ברוך הוא, כן,
מבין שכשלכבוש את ארץ ישראל אפשר גם עכשיו לחלל שבת,
והוא לא מונע את החילול שבת.
אומר שם המפרש של רש"י,
כתוב, והיה ביום השביעי, יום שבת היה.
וכשם שמעלים קורבנות
בשבת, בבית המקדש, כך כובשים את ארץ ישראל בשבת.
תראו שם רע, לא יודעת, אם תביאו לי יהושע עם רש"י, אני אראה לכם.
אנשים, אין להם את התפיסה הזאת בכלל, תבין, זה כאילו מתור.
מה?
עובדה שהיה בשבת, אין מי שיחלוק על זה. כבשו את יריחו בשבת. למה הקב"ה לא מנה את החילול שבת הזה?
כי מלחמת מצווה, זה מעבר לזה,
מצווה כוללת כל המצוות.
פעם יצאתי לסיור, כניסת שבת,
בקעת הירדן הייתי משרת.
מחליפים, הסיור הקודם חוזר, ואנחנו נכנסים לקו, כניסת שבת.
אני הייתי לובש איזה ילד הכיפה הלבנה, ושם חולצה לבנה מתחת להר.
וזה, לא מרגיש ככה.
ואחד אחרי זה רצה להתגרות, ולא יודע. נו, יורם,
איך אתה מרגיש עכשיו שאתה מחלל את השבת שלך?
מה זה מרגיש?
היינו שם בעבר ירדן.
אז כתוב, חז"ל אומרים, הרב זירא,
רב זיירה,
הוא בא לעבור את הירדן לארץ ישראל.
אז הוא בא,
המעבורת, היה שם איזה מעבורת, הירדן היה רחב מאוד,
ספינה כזו שמעבירה את האנשים לצד השני.
אמרו לו,
אומר, איך עוברים פה?
הוא אמר, עוד שעה, שעתיים תבוא המעבורת, היא תעביר אותך.
מה, יש פה, היה שם איזה
גשר, לא גשר,
בול עץ כזה,
מצד הזה לצד הזה, עם איזו חוט מלמעלה.
הוא התחיל לעבור את זה,
אל הגשר, הגישרון הזה.
אמר לו אחד שם, תמיד הייתם עם פזיז, גם הקדמתם נעשה לנשמע, מה אתה,
מה אתה כל כך, מה אתה פזיז פה? אתה יכול ליפול למים, מה אתה?
אמר להם רב זיירה,
דוכתא דמשה ואהרון לא זכו,
מי יהיה מר דנן זכינן?
מקום שמשה ואהרון הגיעו עד פה ולא עברו.
אני יודע עכשיו מה יהיה, מה יהיה עקב פה, אני קופץ,
עובר.
אמרתי לו, זה מה שאני מרגיש.
דו חטא דמשה ואהרון לא זכוונן זכינן, אני כאן בצד הזה.
אני לא מרגיש שאני מחייה לשבת עכשיו.
הוא היה אמור, לא יודע מאיפה, לאכול אותי.
זה הכי, או שאנחנו מבינים, הרב ציוד היה צועק, מבינים או לא מבינים?
גאולה לא גאולה, ישועה לא ישועה.
ספקות, ספקות, כל הזמן ספקות.
שיחה של מזמור י"ט שלמדנו,
איזה ימות צעקות של ארצי יהודה.
כמה ספקות, כמה...
התחלת? מזמן כבר עברנו את ההתחלה.
ארצי יהודה אמרה לפני הרבה חמישים שנה, היום אנחנו כבר
בקצה האחרון.
אז הנה הרמב״ם לומד אותך כללים,
מה זה כיבוש,
מה זה כיבוש של ציבור,
מה?
אז הוא אומר, נכבשה בשבת, שורה 39,
על כן נוצח שילם מלחמה של כיבוש הארץ, תורת ציבור,
על ידי התאחדות גדל ישראל.
ככה כובשים את עזה, ומכוח,
ברגע שאין לנו שלטון של יהודי על ארץ ישראל,
כל המלחמות שלנו זה מלחמת מצווה.
זה מה מעביר את זה לגדר של מלחמת מצווה עכשיו.
מלחמת מצווה.
אצל ציבור, כשיש לנו מדינה, כשיש לנו שלטון יהודי,
זה, זה, זה,
זה המלחמת מצווה עכשיו.
כשיש לנו אחריות, כשיש לנו עם, מגובה. כן, כל זה, זה, אתה יודע, המלכות, תורת ציבור.
צריך שיהיה למלחמה של כיבוש הארץ תורת ציבור.
על ההתאחדות של ישראל.
בסדר, לכן אחר כך הרגבו את הכול, עשו צה"ל, לא רצו ש...
אמר הרב נריה אז הצה"ל,
הוא אמר, למה לא זכינו שבמלחמת השחור גם לכבוש את ירושלים והכותל?
אז הוא אמר, כן, היה אצל והיה לכת, זה אחד היה כובש, הגנה או אצל, אנחנו זה שלנו, זה שלנו, זה אמרנו שלנו.
אז הוא חיכה שיתגבש ויהיה צה"ל,
ואז צה"ל שחרר את ההתאחדות,
שזה יהיה של כל ישראל.
מקור שלוש, ואולי זה רמז בדברי הרמב"ן,
היינו כי מפקדי צבא המלחמה היו מבחינים באיזה מקום שם משכן הסטראחה ביותר,
שהם היו מרגישים איפה הטומאה יותר נמצאת,
והיו מעמידים אנשים שהם נקלטים בהיותו בכלל ישראל.
כלומר,
לפי גודל הטומאה שמו חיילים יותר צדיקים,
כן, כדי לבטל את זה.
ועל כן נצרכם עניין הפרטי מקודם,
שתהיה לכל פרט נשיאת ראש, כדי שיתאחד בכלל.
לא יודע, אני עוצר פה, כי אין לנו... אני רוצה להגיד לך ולהגיע לאיזוהו.
ראינו קצת את העניין הזה של המניין והערך הכללי שלו,
שנותן גם לכל אחד ואחד את הערך הפרטי, את נשיאת הראש, להיות מחובר אל הכלל. זהו, עד כאן.
:::::::
של של של של
