אנחנו הגענו לעמוד 13 בחוברת בגן עדן מקדם, הנהגות
ועצות טובות ומועילות לזוג,
החוברת הזו.
הכותרת מחמאות
ואמירת
תודה באופן כללי פסקה זו
היא שייכת לסוגיה כללית ורחבה יותר שנקראת
הרי את מחודשת לי.
זאת אומרת
בזוגיות אנחנו צריכים להשתדל ולחיות
את היופי שבזוגיות,
את ההתלהבות שבזוגיות.
ויש סיבה להתלהב,
סך הכול זו בחורה שמצאה חן בעיניך,
זו בחורה שהתאימה לך נפשית,
זו בחורה שהתאימה לך רוחנית ומחשבתית,
זו בחורה שנשמתך
אותתה ואמרה לך, למה לך זו היא,
כל הדברים שציינתי כרגע, שלמעשה התבררו במהלך ההיכרות שלכם,
יצרו מטען ובסיס מאוד חגיגי לזוגיות.
חגיגי לזוגיות.
אין בזה מחלוקת, זה ודאי.
אנחנו רואים את החתן ואת הכלה בזמן שהם
נפגשים לראשונה אחרי שבוע שלא פגשו לפני החתונה,
שבוע לפני החתונה.
הם לא התראו, ועכשיו הם נפגשים בכיסא של הכלה.
אנחנו רואים את השמחה,
רואים את השמחה האדירה.
לאחר מכן רואים את זה כאשר מובילים אותה לחופה, והוא כבר נמצא שם לפני כן.
רואים את החתן מאוד מאוד נרגש,
מאוד מאוד נרגש.
יש לו סיבה טובה להתרגש.
הוא מתחתן עם בחורה כזו נפלאה שהתאימה לה.
והתאימה לה.
הפעם זו עצם מעצמאי ובשר מבזרי.
הוא עדיין לא שכח את התכונות שלה שהוא גילה במהלך המפגשים. את הצניעות שלה,
את הטהרה הפנימית, את שמירת הלשון שלה,
את היופי הנקי שלה,
שבאה עם מקום כל כך פנימי,
ממש דומה לאימהות האומה.
יופי של רחל, יופי של רבקה,
יופי של סו.
כל כך, יש לו כל כך הרבה דברים טובים, אמר לה, אם היינו מבקשים ממנו לכתוב
בשבוע ההפסקה, כן? לפני החופה.
לכתוב בשבוע הזה כל הדברים הטובים שיש בזו שאמורה להיות אשתך.
הוא היה כותב לנו איזה A4 משני הצדדים שבכל צד שלוש טורים.
היה כותב את מעלותיה, ובצדק.
אף אחת מהן לא מוגזמת, אגב.
לא מוגזמת. אלה דברים שקיימים בה.
עיניו ראו ולא זר.
הוא בדק, הוא יודע שזה קיים.
הוא מאוד משתוקק להחמיא לה.
צריך להיזהר עם זה בתקופת המפגש.
כן, יש הרבה על מה להחמיא,
אבל צריך להיזהר כדי שהרגשות לא ייגעו יתר על המידה.
אז בזמן המפגש, כל עוד לא עמדנו מתחת לחופה,
יש מחמאות שצריך להישמר מפניהן.
אבל אם הוא היה יכול,
הוא היה אומר לה דברים נפלאים מאוד,
על החיצוניות ועל הפנימיות ומה שביניהן.
באמת מחמאות.
הוא רואה את כל הטוב באופן ברור, ממש באור השמש.
הוא רואה את הטוב ממש באור השמש.
לא נעלם ממנו.
יחס מאוד חגיגי,
שבשיאו הרי את מקודשת לי.
הוא פונה אליה, הרי את מקודשת.
אצבע ימין בבקשה.
כלה, אצבע ימין,
מרימה את האזמן.
זה הקשר שלהם.
ככה זה נראה.
איזה אהבה שם יש. בכלל, אני אומר, בחופות צריך להיזהר.
רווקים,
גם נשואים.
לא לתקוע את המבט שהם יותר מדי, זה מחשמל.
כן, כאשר השכינה היא נן,
שורה על האוהל,
צריך להיזהר.
לא תמיד,
מתי שאסור להסתכל על שכינה, כאשר השכינה יורדת על האוהל,
כיסוי פנים.
כשחתן וכלה נפגשים מתחת לחופה,
זורמת שם אנרגיה של משהו כמו 500 אלף ואט,
או משהו כזה בערך,
אולי אפילו יותר.
זה מאוד מאוד חי, מאוד,
זה לא פשוט.
צריך לשקול פעמיים, אם טוב לתקוע את המבט שם מתחת לחופה,
גם כאשר החתן בא לכיסא הכלה.
זה גם רגעים לא פשוטים.
רגעים נפלאים לחתן ולכלה.
אבל כל מי שצופה בזה הוא כאילו זן עיניו מן השכינה.
זה נורא מפתה, כי אנחנו מאוד משתוקקים לאהבה.
והנה פתאום, יש לנו פה עכשיו הופעה בחינם.
זוג אוהב.
הנה,
בכיסא הכלה, תראו איך היא יושבת שם כולה.
היא כולה. והחתן צריך להחזיק אותו שלא ייפול.
צריך איזה פרמדיק שילך ככה עם איזה מד לחץ פה, שלא יתעלב.
כן.
זה מפתה להסתכל בזה, כי זה עוצמתי.
מה אנחנו רוצים יותר מזה? מיוחד רווקים שמחפשים את אהבתם.
והם רואים את האהבה הזו מתרחשת מולם, אבל הם עוד לא מצאו אותה.
אני אומר, זה לא הלכה.
לא תמצאו את מה שאני אומר בשום הלכה, אבל מי שעיניו בראשו,
כדאי להישמר מלזון את העיניים
מן המראה הנורא הזה.
המראה הנורא הזה.
זה לא פשוט.
לא פשוט.
תנו להם להתבודד שם, באי הבודד שלהם.
אנחנו נעמוד מסביב.
בעיניים מושפלות.
ניתן להם למצוא את המפגש הזה בכיסא של כלה,
אחרי זה לוקחים אותו לחופה, איכשהו הוא קצת מתאושש,
והוא כבר שומע את המוזיקה המלווה את הכלה, אז הוא מתחיל עוד פעם,
ואז היא מתחת לחופה,
ושוב יש את האהבה המיוחדת הזו, את היחס המחשמל הזה, לא טוב להביט שם יותר מדי, לא טוב. צריך לשמוח, לשמח.
ודאי וודאי, אבל לא שייך.
למה אני אמרתי את כל זה?
איך אמר רב הולבה לחתנים?
הלוואי שהאהבה שיש ביניכם עכשיו מתחת לחופה,
כי אתם כל כך יודעים את המעלות,
אחד של השנייה, הלוואי שזה יהיה גם אחרי החתונה.
אתם יודעים מה?
למחרת החתונה.
ליל מצווה,
ברוך הוא,
למחרת.
קמים בבוקר,
יום ראשון של השגרה. זה לא בדיוק שגרה, כזה שבע ברכות, אתם יודעים וכולי.
אבל בכל זאת,
הלוואי שהאהבה הנפלאה הזאת,
והפרגון,
המחמרות,
והעיניים הבוערות, והתשוקה הנפשית, הרוחנית, הפיזית הזאת,
היא תהיה גם אחרי החתונה.
שתדעו להחמיא גם אחרי החתונה.
אבל מה קורה
הרבה פעמים?
האדם הוא יצור מתרגל.
מה זה מתרגל?
הוא מתחיל לתפוס את המציאות
בצורתה החיצונית.
זאת אומרת,
אתה יכול לפגוש מראה נפלא, איזה הר אדיר.
וואו, איזה הר.
עכשיו אתה חווה בעת ובונה אחת גם את ההתרשמות הוויזואלית,
גם התרשמות נפשית של הגודל, של העוצמה, של היופי.
כל הנפש שלך חשופה למראה,
ואתה עושה MRI להר.
שכבות שכבות של האנרגיות שלו,
הן באות אליך,
והנפש שלך פתוחה לרווחה,
כפתחו של אולם,
לקלוט את היופי הזה.
אבל תעשו לך שתתחיל לגור למרגלות ההר,
כמו בעלי הלמות האלו שם,
שמעלות את הציוד, כן? מחנה א', מחנה ב'.
נתחיל לגור שם למטרתית ההר.
כמה זמן ייקח לנו עד שההר הזה ייראה לנו גוש אבן,
שבחלקו הוא מכוסה בשלג, בחלקו לא.
ובכלל, הרוחות שנושבות שם הן מרגיזות.
כמה זמן ייקח לנו? לא הרבה זמן.
לא הרבה זמן.
אנחנו שוכחים את ההילה.
זאת אומרת, טבעו של האדם,
זאת אומרת, טבעו
מצד הטבע שלו,
הוא נתון לתכונת ההרגל ונושנתם בארץ.
יש חוק ההתיישנות באופן שהאדם תופס את המציאות.
גם דברים שהפעילו אותו מאוד, דיברנו על אשתו עכשיו,
אותה אחת שהוא היה ממלא דף של A3 משני צדדיו, שבכל צד שלוש טורים.
כן, מחמאות, מחמאות, מעלות.
גם הוא,
אם נבקש ממנו לכתוב בסופו של שבוע אחרי החתונה,
באותו רטט, באותה התלהבות,
באותה אמונה פנימית,
לכתוב מחמאות עליה,
הוא יכתוב.
אבל זה דברים שהוא זוכר מאז.
הוא זוכר שהוא כתב.
הוא זוכר שהוא כתב.
כן, אני זוכר, כתבתי שהיא פנימית ועמוקה וצנועה. אני זוכר שכתבתי.
אז היא תנועה, אבל הוא כבר אחד בפה ואחד בלב.
קשה לו להיפגש עם האמת הזו, שהיא לא השתנתה כהוא זה, אגב.
היא ממשיכה להיות יפה כפי שהיא הייתה.
התכונות שקיימות בה והופיעו בפגישות בצורה עוצמתית,
הן עדיין קיימות, זה ניכר בכל הליכות הבית שלה.
הצניעות שלה,
כן?
קורות ביתה לא רואות את שערותיה,
היא לא מוציאה מפיה לשון הרע ולא שום דבר,
לא מדברת על אנשים, הכל אותו דבר.
אפילו משתכלל.
אבל הוא כבר לא יודע לציין את זה.
מה, אתה לא יכול להגיד את זה מנה טובה? תגיד, תגיד משהו יש לך.
אפילו לעצמך.
תחמיא לה בינך לבין עזמך.
כן,
מן הפספה ולחוץ, כן. היא צנועה, היא טהורה,
היא נקייה,
היא נאמנה.
היא הוכיחה את הנאמנות שלה כבר במהלך השבוע האחרון.
כן.
כל כך חי וגיאה.
אל
ניטשטש.
כמו שבילים במדבר.
יש שבילים במדבר, עבר שם איזה רכב,
עשתה שם קוליס,
שתי שבילים כאלו,
רוח, נעלם השביל,
מתכסה השביל,
שבילים,
בזוגיות,
שבילים,
שבילים של אהבה,
שבילים של הכרת הטוב,
שבילים של ראייה חיובית על הזולת,
הולכים ומתכסים בעננים של שגרה.
ופה אנחנו צריכים לעשות פעולה בכירית יזומה, כי מה חושב החתן?
הוא חושב שזה יישאר מאליו, הוא לא צריך לטרוח.
הוא תמיד יביט עליה כמו שעה ראשונה,
היא תמיד תהיה הקלה על הכיסא של הקלה.
לא עובד ככה.
נכון שזה היה.
נכון שיש סיבות שסייעו לזה באותו הזמן.
כמו אדם שקונה דבר חדש,
הוא עוד לא פתח את הצלופן.
אבל אם התן לא תמשיך בעבודה יזומה,
להתבונן בטוב שלה,
כאשר היא תבטא את תכונות הנפש שלה במהלך היומיום.
בסדר המופתי של הבית,
בארוחות הדשנות שהיא מכינה לך בוקר, צהריים וערב,
בשיחות הנפלאות שהיא לא נכנסת לדבריך,
בהתעניינות שהיא מתעניינת לך בסופו של יום, מה שלומך?
שואלת אותך האם אתה רוצה את זה או את זה. הכל מופיע, הכל מופיע.
אבל התרגלת שזה כבר קיים?
זה כבר לא מוציא אותך מהכלים,
זה דבר מובן מאליו, זה ברור.
היא צריכה למשל לי את האוכל, היא צריכה לסדר לי את זה, היא צריכה לגייס לי את הבגדים, היא צריכה לסדר את המידה,
היא צריכה לנקות את הבעיה, היא צריכה לגדל את הילדים, היא צריכה, היא צריכה, היא צריכה.
זה דרכו של עולם. מה אתה רוצה, שכל רגע אני אסתכל על השמש ויגיד,
המאיר לארץ ולדרים עליה?
אומרים לך זה, על כל הרואה חמה בזריחתה ולא מברך, איך הוא נקרא? רשע.
אתה רואה חמה בזריחתה והתרגלת כבר לזה?
התרגלת לחסד האלוקי המופלא הזה,
שמביא לנו את השמש הנפלאה, שמחיה את הכול. כבר התרגלת?
אתה לא מוצא צורך להגיד, המאיר לכן תקנונו חז"ל, ברכת המאורות.
המאיר לארץ והדרים עליה. איך אפשר לעבור בשתיקה?
קמת בבוקר, במיוחד כשאתה רואה את זריחת החמה.
יצאת בחשיכה,
ואתה רואה את הזריחה של החמה.
כן?
תגיד משהו,
הדבר המקסים האדיר הזה,
שבימים מקדם הרי עבדו אותה עבודה זרה. למה הם עבדו עבודה זרת השמש?
הם ראו את הכוחות שלה.
הם ראו את העוצמות האדירות שיש בה, את החיות שיש בה.
הם קלטו אותה.
קליטה אנרגטית, הם קלטו אותה.
איך הם יכלו שלא לצאת מהכלים
ולהשתעבד לשמש הזו אם אנשי כנסת הגדולה לא היו מבטלים את היצרד עבודה זרה?
היינו עובדים את העץ הזה היום. אתם רואים את העץ הזה?
היינו רואים את המולקולות שבתוכו.
אטומים, דקוונטים, וואו, יואו, איזה חיות יש כאן, איזה תנועה, איזה...
וואו,
השתחווה לו.
הם קלטו את האנרגיה שבזה, אבל ראו חז"ל שהנטייה הזאת היא מסוכנת,
מכיוון שזה גורם לאנשים להשתעבד לבריאה.
אנחנו לא רואים כלום, אנחנו לא יודעים מה זה אבן, אבן, מסתכלים על אבן, נותנים לה בעיטה.
הם ראו באבן חיות שבלתי רגילה, שלא לדבר כבר על עץ, שלא לדבר על אילן ועשירה,
שלא לדבר על שמש ורוח ואש, על אדמה, על עפר, איזה כוח יש בעפר.
אנחנו לא יודעים מזה כלום היום.
לא יודעים כלום.
זה יחזור,
אבל אחרי עבודה קשה שכלית.
אותו דבר בסוגיות.
לכן, בואו נתחיל לקרוא אחרי ההקדמה הזו, נבין קצת את הדברים.
מחמאות ואמירות תודה.
מחמאה במקום הנכון
מועילה מאוד להרגשת
הכבוד ההדדי.
מקום נכון פירוש של דבר זה כמו מתי מברכים את הלבנה
כאשר רואים אותה.
אתה יכול לברך את הלבנה כאשר היא מכוסה.
לתת מחמאה במקום הנכון זה כאשר אתה קולט,
א',
את הטוב שבישתך,
ואתה אומר לה את זה בזמן שהיא יכולה לקלוט.
כל מה ששיבחנו עכשיו
ואמרנו
שאדם צריך להיות ער למעלות אשתו, זה דבר נכון,
אבל כדי
שהוא יוכל לקיים את זה מחמאות ואמירת תודה.
קודם כל הוא צריך להגיע למצב שבו הוא
מרגיש את הדבר,
ב. הוא צריך להגיד את זה בשעה שהיא יכולה לקלוט.
כי אתה לא יכול לתת מתנה לאדם
אם אין לו אפשרות לקלוט. אין מה אתה רוצה לתת למישהו ארטיק,
אבל לו יש לו פצעים בשפתיים, הוא לא יכול לאכול ארטיק.
זה שורף לו.
אתה רוצה להביע את אהבתך אליו ולקנות לו ארטיק? לא עכשיו.
תחכה שהפצעים האלו יחלימו,
בינתיים תביא לו משהו אחר שיכול לנט ממנו.
כלומר,
מחמאות ואמירת תודה זה דבר מאוד מאוד חשוב, אבל יש תנאי נוסף.
כדי שמחמאה ואמירת תודה תוכל לעשות את הרושם הנכון שלה בזוגיות,
זה צריך לצאת מן הלב ולהיכנס לליבו של הזולת.
המסלול הזה, מלב אל לב,
לפעמים יש בו
אבני נגף,
יש בו מכשולים, יש בו הפרעות.
אנחנו צריכים לוודא שהדרך היא פתוחה.
דרך היא פתוחה.
אחרת אתה משחית זרעך לשווא.
אמרת דבר כל כך נפלא,
אבל היא לא יכולה לקלוט את זה, היא לא נקלטה.
אז לאן כל זה הלך?
לפעמים כשדבר נאמר, אפילו מחמאה,
נאמרת בזמן לא מתאים,
זה גורם את הפעולה ההפוכה.
תארו עצמכם שאתם באים להגיד לחבר שלכם,
אחי, אתה מה זה נאמן?
אבל אמרת לו איזה מתי?
כשהוא מלא חשבון נפש על עצמו,
וממורמר על עצמו שהוא חטא באלף, בית וגימל.
איזה נאמן, אני נאמן, אני כלום, אני... איזה נאמן.
אתה, במקום שאתה תחזק אותו, גרנת לו להיחלש.
לא כל זמן עדיין יכול לקבל מחמאה.
לכן,
מחמאה ואמירה טובה זה פעולה ששייכת, כמו שאמרנו בהתחלה,
לזיהוי הטוב.
לזיהוי הטוב וחיזוקו.
כן?
כמה שאפשר.
אני רואה את הטוב.
אני מרגיש את הטוב שבך.
אני מרגיש את הטוב שבך.
ואחרי שאני גדוש בתחושה הזאת,
אי אפשר שאני לא אחמיא או אכיר תודה. מה השלב הבא?
כשאתה מחמיא או מכיר תודה, שים לב
מה העיתוי שבו אתה עושה את הדבר.
תודה רבה.
מה העיתוי שבו אתה עושה את הדבר?
שהדבר יתקבל בשלימות, כן?
זה התנאי שמובא כאן. שימו לב עוד פעם.
מחמאה במקום הנכון,
אין לך דבר שאין לו מקום,
מועילה מאוד להרגשת הכבוד ההדדי.
פה נוסף לנו עוד יסוד חשוב.
כל אחד מאיתנו,
הוא יודע את הטוב שיש בו.
אני אשאל כל אחד מכם,
שיכתוב לי שלושה דברים טובים עליהם. הוא יכתוב לי.
אני אדם מסודר, אני אדם סקרן,
אני אדם מעמיק, נכתוב.
אבל הרבה פעמים אנחנו לא מרשים לעצמנו לכבד את עצמנו
על העובדה שיש בנו את המעלות האלו. אני לא אומר להתגאות,
אלא לכבד את עצמנו מצד היותנו בעלי צלם אלוקים.
ומהצלם הזה נובעות התכונות האלה.
אנחנו לא מכבדים את עצמנו מספיק.
מה קורה שאדם לא מכבד את עצמו?
הוא פוסל את עצמו לעבודת גבוה.
כשאדם לא מעריך את עצמו
כותב הרב
באחד המקומות,
שאדם לא מעריך את עצמו כנברא בצלם,
קשה לו לעמוד בחיובים התורניים.
מה?
אולי התורה מצווה דבר כזה? מי אני שהתורה תצווה על ידי דבר כזה?
לעבוד את השם יתברך?
אני אבנה לו מקדם, אני אבנה לו מקדם, מי?
עכשיו, זה לא שאנחנו לא יודעים שיש בנו טוב,
אבל ידיעת הטוב שלנו לפעמים היא מאוד חלשה.
מאוד מהומאמת,
ודווקא אז
אנחנו צריכים שמישהו מבחוץ
ירגיש בכך שאנחנו מסודרים,
שאנחנו נאמנים, שאנחנו סקרנים ומעמיקים. אחי,
אבל אגיד את זה בזמן אחרון.
אתה לומד סוגיה ביחד, אתה לומד סוגיה ביחד.
אתה לומד סוגיה ביחד, אתה מתרשם מהמכה שלו,
מההקשבה שלו.
תעצור רגע את הלימוד, שנייה אחת.
אני רוצה להגיד לך משהו.
אני לומד אותך המון.
אני לומד ממך הרבה מאוד.
הקשבה שלך. אתה יודע שאתה,
כשאני מדבר ואומר את הסברה שלי,
אני מרגיש שאתה
לגמרי שם.
אתה לגמרי מקשיב.
אתה יודע מה זה עושה לי?
אתה יודע איזה הרגשת ערך זה נותן לי?
לא שאני חושב שאני התוספות ולא רש"י,
אבל כשאתה מקשיב לי,
אני מתחיל להאמין
שאני ראוי להקשבה.
תודה רבה
שהעצמת אותי.
תודה רבה.
אני מודה לך.
דבר מדהים.
זאת אומרת,
כשאנחנו אומרים לזולת את הדברים,
הרבה פעמים אנחנו מעלים את ערכו בעיניו,
דבר שמכשיר אותו
להאמין בעצמו ולהאמין שהוא ראוי לעבודת צורך גבוה.
אדם שלא מעריך את עצמו, אתם תראו מה הוא עושה.
אדם כמוני סמרטוט, מה נשאר לו לעשות?
לאכול בורקס כל היום.
מה נשאר לו לעשות? להגיד לשון הרע ורכילות.
מה, אני שווה למשהו יותר מזה? לא, באמת, אני שואל.
הערך שלי הוא כזה נשגב, שאני צריך לדרוש ולצפות מעצמי לא לשנוא,
לא לחמוד,
לא לקלל,
לא להגיד לשון.
מי שאני לא אקלל? אני סתם סמרטוט. סמרטוט כמו, אני מקלל, מה?
ברגע שהערך שלנו עולה בעינינו, כל אחד מרגיש את זה, כל מי שהיה פה שבוע ימים,
הוא כבר מתחיל להרגיש
שהוא יקר.
הוא כבר לא יכול לדבר דיבורים מסוימים שהוא דיבר
לפני שבוע.
הוא עולה חול.
זה לא מתאים לו.
לא מתאים לו.
זה לא מתאים לערך העצמי שלו.
ככל שאדם יותר ויותר לומד את ערכו העצמי,
כך הוא יותר ויותר מרגיש ראוי
למשימות גדולות ואדירות.
זה חלק
מהאפקט שיש לסוגיה הזאת שנקראת מחמאות ואמירת,
א', הכרת הטוב,
המחמיא, מכיר טוב,
האוכל שלך,
פשטידת ברוקלי הזאת עם הגבינה הצהובה,
מאין נקודה.
אני מתנחם בזה שזה היום ראש חודש, וכל כך נהניתי, לבחור שזה לא היה נע סתמית ובהמית.
אני יכולתי להגיד שאני עושה את זה לכבוד ראש חודש,
אבל אין שום ספק
שהפשטידה שלך עשתה לי את הראש חודש, הרגשתי שזה ראש חודש.
אתה אומר לה את זה, עקרת טוב.
דבר שני, מעצים אותה.
אל תתפלא שאחרי זה אשתך, אתה לא צריך לעשות את זה בשביל זה.
אל תתפלא שאחרי שאמרת לה דבר כזה,
היא מלאה בתודעה עצמית של ערך.
ועכשיו היא באמת ראויה להיות ראייה ואימא.
וואי, וואי, איזה פעולות היא עושה, איך היא משתבחת,
היא מתחילה להאמין בעצמה.
כן, כן,
נשים וגם גברים שלא מחמיאים ולא מכירים מהם טובה,
הם לא מכירים בעצמם, לא מכירים בברכם.
לא מכירים.
וזו אומללות שאדם לא מכיר ברכו.
הרבה יהלומים, יהלומים של ממש, מסתובבים,
ולא יודעים את ערכם.
אז לכן הם מרשים לעצמם לדבר מה שמדברים,
את כל השטויות והגסויות וניבולי הפה,
הדברים הקשים שנעשים בן אדם וחברו, גם במרחב הציבורי, דברים שונים ומוזרים,
שלפעמים כוללים כמה וכמה עבירות מדאורייתא.
אבל מה אנחנו שווים? אנחנו עם בחירה, אפשר לחשוב, אנחנו עם בחירה.
מה, אני ראיתי בצלם? מה, אני צריך כל כך לדקדק?
אז בא לי, נצנע אותך, אז אני שונא אותך, מה אתה עכשיו, לא, ביג דין, אז מה, אני שונא, אני שונא, אני שונא.
אנחנו, אם כן,
הפעולה הזו שמדברת, מדברה לי כאן,
אנחנו, אם כן, מרוויחים רווח כפול,
עושים פעולה
חיובית כפולה, א',
הכרת הטוב,
בזה שאנחנו אומרים את המחמאה,
כן, ואת אמירת התודה, אנחנו אומרים,
לא נס ליחך,
הפעולה שאת עושה,
הרגשתי בה, קלטת את האנרגיה שלה.
וואלה, עוד מעט אני עובד אותך עבודה זרה, עוד מעט.
איזה עוצמתית את...
אבל קלטתי, ראית איזה תכונות, ראיתי את התכונות שמלוות הפעולה שלך,
שאת מגייצת לי את הבגן.
ראיתי.
ראיתי את הסבלנות, את יישוב הדעת.
ראיתי את
את הרגישות שאת מגאצת את הצווארון של החולצה.
ראיתי בכמה אכפתיות, את מאשרת את הקמטים.
ראיתי.
יכולתי אפילו ממש לשמוע את המחשבות שלך,
בשעה ש...
לא צריך להגיד את כל זה, את מגזינת לשלבים את הרעיון,
כן? פחות או יותר, בערך.
המחשבות שלך, בשעה שאת מגאצת,
בעלי ילבש את החולצה,
הוא ירגיש עם זה נהדר,
הוא יהיה מכובד בעיני הבריות.
ממש הרגשתי את המחשבון.
אוי, באמת חשבתי כך? איך ידעת?
באמת ככה חשבתי?
זו המחשבון שעברו לי בראש.
איך ידעתי?
אני ערני.
זה העניין האחד.
להיזהר, להיזהר, להיזהר.
אני לא אומר שכל הזמן צריך להיות ברמת מודעות מטורפת כזו,
אבל כל יום שאנחנו נמצאים פה,
בתוך מכון מאיר,
המקום המדהים הזה שמאפשר לאנשים לעצור באמצע החיים,
להיכנס מתחת קורת גג,
שכל מה שעסוקים פה כל הים
זה לברר את הזהות האישית,
הלאומית.
רגע, קיבלו אותי פה בצורה מסוימת,
אימצו אותי לליבם, יש לי רב אישי, יש לי שיעור, יש לי...
וואו, רגע, אני רוצה מדי פעם, פעם בשלוש ימים,
אני רוצה לעצור ולהגיד,
תודה, נכון מיום.
כן, רואים שאתה מתרגש, רואים, רואים.
לא נורא,
יש את הרגש.
תודה רמכון,
תודה רב ביגון שהקמת את המקום הזה.
מתרגש, מה יש?
מספיק לגמור,
אין בעיה.
לא כל רגע אנחנו לא יכולים.
זו עבודת מודעות מטורפת, אנחנו לא נמצאים שם.
בית המקדש לא בנוי,
כן?
משיח לא הגיע, אנחנו לא שם.
אנחנו חייבים להרגיל את עצמנו לעשות את זה לפחות
בזירות
ששם ההבדל בין הכרת הטובה לחוסר הכרה טובה הוא הבדל נורא.
הוא הבדל
של גירושין,
שיכול להגיע למקום הזה אפילו,
עד כדי כך.
אז לא כל היום להחמיא לה,
לא כל היום להגיד סתם מן השפה וחוץ,
היא גם לא תאמין לך בסופו של דבר.
דברי אמת ניכרים, יודעים בדיוק מתי אתה אומר,
מהלב מתי לא, אבל מדי פעם
להתרכז פנימה,
לקחת אוויר, להתבונן,
להתלבש על פעולה אחת שהיא עשתה.
הכינה שבת,
להתלבש על פעולה, ולהתבונן, להתבונן.
עכשיו,
איזה כוחות היא השתמשה כדי לעשות את זה?
איזה כוחות גוף?
איזה כוחות נפש?
איזה כוחות רוח?
כוחות גוף, וואו, איזה מאמצים.
כוחות נפש,
רגשות אדירים של אהבת השבת.
כוחות רוח,
אמונה בקדושת השבת.
תוך זה,
זה אחד ההיבטים. יש עוד מסלולים נוספים,
שגם אותם אנחנו צריכים לזהות בפעילות שלה.
ככל שמתבונן יותר,
אנחנו נגלה אין סוף של היבטים חיוביים.
לא נוכל להישאר עדישים לנוכח הדבר הזה.
בוודאי ברור.
ברור.
נמשיך הלאה.
מחמאה במקום הנכון מועילה מאוד לרגשת הכבוד הדדי.
אין הכוונה לשקר.
ואולם אם בן זוגך,
בת זוגך,
בן זוגך,
אמר או עשה משהו שראוי למחמאה,
אנא אל תשכח, תשכחי, להחמיא,
להעריך בכל.
זכר צדיק, מה אומרים?
לברכה. למה?
לא ייתכן שתזכיר צדיק
שנשא בקרבו את כל הטוב האדיר הזה.
ולא תברך.
זה לא ייתכן.
ובכן,
שהם רשעים מרכב.
אתה מזכיר שמו של רשע,
יש עניין לכסות
את ההשפעה שלו.
שהם רשעים מרכב, אבל זכר צדיק לברכה.
מקומות שאנחנו רואים טוב,
רואים טוב.
כי אני יכול להתמקד עכשיו בקילוף שבקיר.
הקילוף שבקיר הוא לא סימפטי.
אמר הרב ביום ירושלים, אל תגידו שחם בירושלים.
אני יכול להתמקד
בזה שחם.
זו בחירה שלנו, להתמקד בזה שחם.
אגב, זו עובדה שזה חם.
אבל אני יכול לחשוב על כך שהחום הזה דווקא מאוד טוב לאחד הגידולים,
שהחקלאים ממש משתוקקים לחום הזה. זה בדיוק החום הנצרך כדי שהענבים,
כן,
יקבלו את הבוסט שלהם.
לקראת בשלותם.
אני מעדיף להתמקד בצד החיובי של החום.
אוי, בכלל יש לי הזדמנות להתעמק ברעיון של עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מן הארתיקה.
צדיקים מתרפאים בה, רשעים ניצלים בה.
צריך לחשוב על הרעיון הזה תוך כדי החום.
מה זה אותו מוציא חמה מן הארתיקה,
צדיקים מתרפאים בה?
לפועל יוצא לו דבר תורה.
תוך כדי ההליכה, בטיול, כן, הוא אומר דבר תורה,
הצדיקים מתרפים בה, רשעים נצלים בה, וכל זה בהשראת החום,
בהשראת 38 מעלות.
זו בחירה שלנו במה להתמקד.
האם להתמקד בקילוב שבקיר הזה,
או להתמקד בכללות החלל הזה של החדר, שהוא חלל בהחלט בהחלט סביר,
הוא מאפשר לקיים פעילות תורנית משמעותית, אנשים יושבים,
לא סובלים כאן,
מזגן דולג, ברוך השם, ברוך השם,
להגיד שאין מה לשפר?
למה אני נמשח למה שיש לשפר במקום לראות את מה שיש?
אני צריך לחזק את הרושם של הטוב במציאות.
בזוגיות, על אחת כמה מחיאות.
אני אהיה עירך, קודמים.
זוגיות.
בחיי היומיום, עכשיו הוא מדבר פה על הבעיה של השכחה וההרגל,
בחיי היומיום מבצעים בני הזוג כל מיני פעולות הכרחיות,
אשר עם הזמן הופכות לבלתי נראות
ולנטולות חשיבות.
חלק משגרה, כמו שהסברנו.
לא לטעות.
למרות שהפעולות האלה הכרחיות,
במחזוריות חוזרות על עצמם.
צריך לשים לב היטב איזה תועלת הפעולות האלה מביאות.
למרות שהן שגרתיות, אבל אם הן היו נמנעות,
אם יום אחד הקב"ה לא היה מזריח את החמה,
או רגע אחד הוא לא היה רוכה הארץ מתחתנו,
נמצא שהפעולה ההכרחית, היומיומית,
מה שנקרא, הטובות המתמידות,
היו שובתות לרגע,
בלאגן גדול.
אז נכון שבתוך הזוגיות יש המון פעולות הכרחיות וחזרתיות,
אבל אי אפשר להתעלם מהברכה שמביאות.
הלב
שלנו פועם 24 שעות מיממה באופן הכרחי ומורגל,
אבל אם הלב לא יפעל כך וכך שניות,
אתה צריך להכיר טובה לפעולה המחזורית הזאת.
אבל למה הוא מדגיש את הפעולות המחזוריות?
כי זו הסכנה הכי גדולה לאיזו תכונה באדם. איזו תכונה?
לתכונת ההתרגלות.
דיברנו בהתחלה על ההתרגלות, וראינו את האסון שיש בהתרגלות,
שההתרגלות מונעת מאיתנו להסתכל בממדי העומק של המציאות.
איפה הסכנה נמצאת ביותר? בפעולות החזרתיות.
כי פעולות שמתחדשות,
לו יצויר שיגיע פתאום לפה אדם סגין העור עם כלב נחייה.
הוא ייכנס פה עכשיו לחדר, תארו לעצמכם, זה חדש,
אני בולע אותו בעיניים,
עובר במסדרון.
אפשר להיכנס לשיעור שמחה בו כולנו, כולנו עפים סביבו, כולם מסתכלים,
הדבר החדש.
אבל יש דברים שהם שגרתיים.
מי בכלל מגרד את השכבה הראשונית ביותר שלהם?
צריך להיזהר בפעולות החוזרות, שלא יפילו אותנו לתרדמה נוראה.
במיוחד במערכות היחסים, ששם מה שבונה אותם, כמו שאמרנו, זה הכרת הטוב
והעצמה ההדדית אחת של השני, כמו בזוגיות.
במיוחד בגלל זה.
פעולות הורכיות, אשר עם הזמן הופכות לבלתי נראות,
כאילו לא קיימות,
עוברות לנו מול עיניים, שנקרא שקופים.
זה האנשים השקופים.
האיש שיושב בפתח של החניון שם, העולה מרוסיה משנות ה-70,
שיושב שם, ברוסיה הוא היה רופא,
אבל פה יושב בפתח החניון.
כן, מרים שער, מוריד שער.
האיש השקוף הזה,
שנראה לנו לא יותר מאיזה גוש בשר אוטומטי שמרים ומוריד.
וואי, איך הגעתי למצב שאני חושב אותו כניצב סטטיסטי ותו לא.
רגע, יש פה נשמה,
יש פה אישיות,
יש פה קורות חיים,
יש פה מסלול...
רגע, רגע, שנייה.
וואי, השקוף הזה, מפחיד.
מה, זהו המציאות ככה? תלך ותעשה שקופה?
זהו, שום דבר לא יליב אותנו.
ואז נחפש רק את הדברים שמוצאים אותנו מהכלים,
את הדברים שמרגשים,
את הדברים שגורמים לנו.
בדרך כלל זה דברים בעייתיים, כידוע.
לפחות מה שהתרבות מעניקה היום,
כן? זה הריגושים הזולים יותר,
שמטלטלים לנו את הנפש, יוצרים הרגשה של התחדשות,
אבל הם חוסמים לנו את העין הפנימית,
שהיא תוכל לגלות לנו את ההתחדשות שבתוך השגרתי.
על ידי הריגושים האלו, אנחנו סותמים את העין הזו,
ומקשים על עצמנו יותר ויותר לראות את המולקולות שבעץ המת הזה.
ולא להסתפק במולקולות, אלא גם לחוש, כן, בתפיסה רוחנית,
להרגיש את הקוונטים ואת האטומים ואת הקווארקים שבתוך הדבר המת הזה.
אז כדי שלא נזדקק לריגושים מיוחדים במינם,
אנחנו צריכים לגלות את החידוש בתוך השגרה.
ואז מובטח לנו ריגושים נהדרים,
אבל שמתבססים על תפיסה פנימית של המציאות,
ולא חיצוני.
אני לא נגד,
אכלתי אתמול מגנום.
זה באמת טעים, המגנום.
זה היה אתמול? ביום ירושלים זה היה. אכלתי מגנום.
זה באמת טעים?
אני אגיד לכם, זאת אומרת, זה בכלל צריך להתאמץ.
החושים שלי חגגו.
חגגו עוד חצי שנה, אני לוקח את המגנום וזה נגד.
לא צריך להיות כזה קשוח. אפשר גם לפעמים לקחת מגנום, לקחת איזה אגוזיל, לקחת איזה טוויסט.
בסדר.
לפעמים הריגוש הזה,
אגב, אני חייב לומר לכם, בגילוי אישי, מכיוון שהגענו עד לכאן,
בגילוי אישי אני אומר לכם, היו פעמים, לא פעם ולא פעמיים,
כן?
בהרבה שנים האחרונות,
שלפעמים בית המדרש, אני הייתי רדום.
הייתי רדום.
הייתי רדום מסיבות
כאלה ואחרות.
הרגשתי קצת חסר אנרגיה.
ובא יושב מולי תלמיד, וצריך את כל תשומת הלב!
אני צריך להקשיב לו! אני צריך להסביר לו את הדברים באופן שיוכל לקלוע, אני צריך להיות איתו, אני צריך...
אני מרגיש כאילו אני קורס לתוכי, מתוך עייפות נפשית.
אמרתי לו, רק רגע הלכתי פה לזה,
קניתי שתי אגוזים.
ישבתי במקום שלא יראו את הרב אוכל אגוזים,
או שנכנסתי לאוטו,
אוכלתי את האגוזים.
האדם מתחיל לקבל סוכר, סוכר מתחיל להתעורר.
סיימתי את האגוזים,
הלכתי לבית המדרש, כמו אריה.
אה, גיליתי את התלמיד.
גיליתי אותו, ברוך השם.
בסדר גמור.
לפעמים,
בימים נוחים,
כן, כשהיה קורה לי הדבר הזה, הייתי אומר לתלמיד, תראה, אני לא יכול לדבר בישיבה עכשיו, אני פשוט נרדם. בוא נטייל בשכונה.
בשנים ההם, שהייתי מטייל הרבה עם תלמידים בשכונה,
אלה ראשונים קשות מבחינתי בשנת הלילה שלי.
היא מגיעה לכאן,
לא עליכם,
לא עליכם, באל"ף אומרים כן, לא בעי"ן.
כך מופיעה מגילתך.
הייתי לוקח את התלמידים, הולך איתם בשכונה, עושה סיור של שעה, בטלפון מזמין את התלמיד הבא, ניפגש באוהל דוד,
עושה עוד סיבוב.
כמה תורות יצאו מהסיבובים האלו,
ברוך השם.
עד שהצלחתי לחזור לבית המדרש, הדברים התאזנו קצה.
אפשר להשתמש בגירויים חיצוניים בתנאי שזה מביא אותך לעבודה הפנימית. בסדר גמור, בסדר גמור, אין לי שום בעיה, רק שיהיה כשר, לא אוכל על נוכרי, בסדר גמור, לא, אפשר, מי שיש מקהילים, בסדר גמור.
טוב, אנחנו כאן רוצים כבר לסיים, שימו לב,
צריך כל אחד לדעת להודות לבן הזוג עליהם, בין אם מדובר בבישול, שימו לב, פעולה פשוטה כזו,
כמה אנרגיה, כמה טוב יש בה,
כמה כישרונות יש בפעולה של בישול?
כל זה עכשיו בהופעה חיה מולך, אשתך בשלל לך את פשטידת הברוקלי המצוהבת עם הגנבינה הצהובה,
מחשבות שהשקיע, רגשות שהשקיע, זמן שהשקיע, אהבה שהשקיע. שים לב לדברים האלה.
אסור הנא ואראה את המראה הנורא הזה.
לדעת, להודות,
בין אם מדובר בישול, כיבוס והוצאת פח זבל. דברים פשוטים בכוונה, לא ריגושים גם.
זכור את המשתמע מדברי חכמים.
אם אתה תתנהג איתה כמלכה ותזהה את המלכותיות שבה בפעולות שלה,
היא תראה אותך כמלך שיודע להעריך.
היא תהיה מלכה מכוח המחמאות והכרת הטוב, היא תכיר בערכה,
ואתה תהיה מלך בעיניה,
שמהווה כמקור לערכה.
אדם שיודע להתבונן, יודע להעריך, הדברים לא עוברים מתחת לרדאר שלו.
היא מלכה כי הפכת אותה מלכה,
ואתה מלך.
כי יש לך את מקור האנרגיה של ההעצמה הזאת.
טוב, נעצור כאן.
סיימנו את הפסקה,
את הפסקה הזו, פעם באה לדון לכף זכות.
זאת תהיה סוגיה מאוד מאוד מעניינת.
ואני מציע להמשיך ולבקר בשיעור הזה.
אם אתם מכירים אנשים שזה יכול להועיל להם, השיעור הזה, אתם יכולים להזמין אותם.
