טוב, שלום חברים, היום אנחנו נלמד על הפטרת פרשת נשוא.
הפטרת פרשת נשוא, היא נמצאת בספר שופטים,
בפרק י"ג, מפסוק ב' עד פסוק כ"ה,
ובואו נעשה בזריזות, הפעם נעשה שיעור טיפה קצר יותר,
גם מה הנושאים של פרשת נשוא, ואז מה הקשר אל ההפטרה.
אז ככה, פרשת נשוא היא הפרשה השנייה של ספר במדבר.
אחרי פרשת במדבר, שיותר, כן, כל ספר במדבר, דיברנו על זה, התפקיד שלו זה להכין את עם ישראל לקבלת תורה, ובסופו של דבר להיכנס לארץ ישראל,
שבשביל לקבל תורה צריך לעבור במדבר, בסדר? בשביל לקבל תורה,
אדם צריך לאפס את העולם החומרי שלו, את כל ההתמכרות שלו לעולם הזה, ראינו את זה גם בפרשה,
גם בהפטרה,
עכשיו, בנביא הושע, שאדם צריך ללכת למדבר כדי לצאת מההתמכרות לכל הבעלים ולכל האורבניות והטכנולוגיה וההנאות של העולם הזה,
וזה מה שמאפשר לקבל את התורה.
החלשת נשוא מביאה,
כשמה כן היא, לשלב נוסף, להתנשא.
להתנשא, לא במשמעות השלילית, היום כשאנחנו אומרים את המילה להתנשא,
מיד אנשים לוקחים את זה על, לשחצנות וגאווה, לא. להתנשא
זה נשוא את ראש בני ישראל.
להתרומם.
אדם לא רק צריך לשרוד, אלא אדם צריך גם להתרומם.
אדם,
בשביל לקבל בסופו של דבר את התורה, בשביל להיכנס לארץ ישראל,
הוא צריך לעבור תהליכים בנפש, בעם ישראל כולו,
של יכולת, כאמור, לא רק לשרוד בעולם הזה, אלא להגיע למצב שהאדם כולו מתמקד באמת,
בתוכן האלוקי,
ולא נותן לשום דבר להפריע לו בעולם הזה, אבל כמו שאמרתי, לא רק בעמדה של,
טוב, בוא נשרוד ואיכשהו נצליח לא ליפול,
אלא מתוך זה שבן אדם,
הוא לא מתמכר לעולם הזה, הוא גם מגיע למצב
שהוא נוגע בתוכן החיובי האלוקי, כן? לא רק סור מרע, אלא עשה טוב. אולי אפשר לנסח את זה ככה. פרשת במדבר זה יותר סור מרע, כן? לכו במדבר, תתרחקו מכל דבר וכולי.
פרשת נשוא זה עשה טוב. מה עושים במדבר?
אז ככה, דבר ראשון מתחילה פרשת נשוא, אני עושה רק סקירה על הנושאים בפרשה
והתפקידים שבני גרשון ובני מרירי. בסוף פרשת מדבר עסקנו בבני קאט.
בני גרשון ומרירי, כן, בני קאט הם נושאים את ארון הקודש, את הכלים המרכזיים של כלי המשכן.
גרשון ומרירי הם עוסקים במעטפת,
הם אוספים את הקרשים,
את הבדים, את הכלים הפחות.
מה הרעיון? אני פשוט נעשה פה הכל לתמצת יחד.
ששוב, אדם שנמצא במדבר,
זה אומר, טוב, אני איכשהו את בני קאט,
שאני נמצא את כלי הקודש, אני איכשהו שומר.
אבל הקרשים, כל המעטפת של החיים, המלאכה שלי, המקצוע שלי,
זה עזוב, זה אני לא מסוגל לנשא,
את זה אני לא מספיק לרומם.
כשאני נמצא בבית מדרש, טוב, כאן אני לומד תורה,
אני איכשהו מגיע,
נוגע בנקודה החיובית, המהותית של החיים.
אבל בכל שאר המעטפות, בזה אין קשר.
לא, לא. בשביל להתנשא צריך גם בני גרשון ובני מרירי. כן, גרשון זה תחושה כזו, שאני מגורש מהקדוש ברוך הוא. מרירי, אני חש איזו מרירות בחיים.
לא.
אדם לומד איך הוא מנסה,
תכף נראה גם בהפטרה, איך זה קורה,
איך אדם מנסה את עצמו
ולהביא את הקודש גם אל המעגלים החיצוניים של החיים.
ואז יש לנו באמת,
המשך בפרשת נשוא, כל מיני דינים
של טמאים ואנשים שהיו טמאים, שהם יוצאים ממחנה ישראל.
אותה נקודה.
הנה,
בשביל שמחנה ישראל, כן, יגיע לקדושה,
צריך להוציא את כל הסיגים.
להוציא, כשאדם רוצה להתרומם בחיים שלו,
שמענו, הוא
צריך לא רק להיות במדבר, כן, מנותק מכל הפיתויים של העולם הזה.
אדם גם צריך, בתוך כבר מרכיבי החיים שלו,
לא לתת להם למשוך אותו למקומות שהוא לא צריך להיות שם.
אדם מנקה את עצמו מכל גרם קטן של טעות,
וזה הדבר הבא שמופיע בפרשת נשוא, דיני מעילה, כן, שאסור למעול. מה זה מעילה?
המילה זה שאדם מקדיש משהו לבית המקדש, כן?
ואז הוא לוקח איזה חפץ של קודש ומשתמש בזה לצורך הפרטי שלו.
ואז הוא צריך להביא את המחיר של זה, פלוס חומש, כן? זה סוג של עונש.
אנחנו ממש בקצרה,
מעילה,
זה שהאדם כבר נמצא בתוך הקודש, אתה מתעסק עם כלי קודש,
אבל מה שנקרא מפספס,
יש שלב שבן אדם בכלל לא נמצא בקודש,
שהוא שם עוד במדבר עסוק בלשרוד,
שיהיה לו מה לאכול ומה לשתות.
יש בן אדם שבן אדם כבר, הנה, הגענו, יש בית מקדש,
יש כבר איזה כלים,
והאדם בזה הוא נופל.
אז הנה, פרשת נשוא מלמדת, בשביל להתנסה, תיזהר,
גם בתוך הבעיות שיש לך בתוכך,
תוציא אותה מהמחנה, אל תיפול בכל גדול מחברו, יצרו גדול ממנו. כן, אני מצד שאדם כבר, הנה, אני מביא משהו לבית המקדש,
ועכשיו זה מפתה אותי להשתמש בזה לצרכים האישיים שלי.
אז לא למעול.
ואז יש לנו את פרשיית סוטה ונזיר.
כן, זה הפרשיות שהכי קשורות למה שנקרא בהפטרה תקף.
בספר שופטים, אם יש שם מנוח ואשתו ושמשון שהולך להיוולד.
מה זה פרשת סוטה? פרשת סוטה גם זה,
יש פה בית ויש כאן סטייה. עשו לב, מה זה סטייה?
יש מצב שבן אדם עוד לא התחתן.
עכשיו, כמו שאמרנו, זה המצב של המדבר, שבן אדם בכלל אין את ה...
אין את כל העולם הזה, אדם רחוק מזה, וזה טוב. אבל באיזה שלב? בן אדם, ברוך השם, בונה בית.
ואז יש חשש שנבנה בית,
יש סטייה בתוך הבית. שוב, יש פה מחשבות שליליות, יש פה כל מיני
איזה בגידות ברמות אלה ואחרות,
כן? אפילו לא בפועל, אבל האישה פה נסתרת עם מישהו אחר.
וכאן גם יש את הנטייה הזו לבוא ולהגיד,
תשמע,
עשה לי טובה, אני...
איכשהו שרדתי בעולם הזה, הקמתי סוף סוף בית, מה, אני עכשיו אלך להרוס את זה על איזה סטייה קטנה, על איזה תקלה קטנה?
בואו נחליק את זה.
לא אומרת התורה, לא. אתה רוצה להתנשא, אתם רוצים להתרומם,
גם כשעולים בקודש, בונים בית.
לא מאפשרים לדברים קטנים פה עכשיו לרדת למטה.
זה נקודה שצריך לזכור אותה,
ויש את הנטייה הזאת, שאתה אומר, שמע, עברתי את המדבר, וואללה, אז עכשיו?
עכשיו כשאני מתעלה בקודש, יאללה, אפשר כבר להתעייף, אפשר להחליק פינות.
לא, אל תחליק פינות, אל תיתן לשום סטייה להיכנס לתוך הבית.
וזה נזיר. אומרים לך זה, למה אני שמחה פרשת נזיר לפרשת סוטה?
כל הרואה סוטה בקלקולה, יזהיר עצמו מן היין.
אדם בא ואומר, תקשיב,
אני חי בעולם הזה, כמו שאמרת, עברתי את המדבר, אני קיבלתי תורה, אני עכשיו חי בעולם הזה,
וסך הכל אני במצב תקין, מה אתה רוצה? אני לא חטאתי, לא שום דבר.
אה, יש פה איזה סוטה, יש כאן איזה משהו לא צנוע בסביבה שלי?
לא נורא, זה לא משפיע עליי, אני ממשיך, מפטיר כאשתקד.
אומרים חז"ל,
אתה עכשיו במרחב החיים שלך, שהוא תקין,
עברנו כבר את המדבר, אנחנו בשלב מתקדם יותר.
במרחב החיים הזה יש פתאום איזשהו ערעור למרחב הזה, אתה רואה סוטה בקלקולה,
יש איזה משהו כזה שיצרים שפתאום צפים,
תזהיר את עצמך מהיין, תקדים רפואה למכה, כן? נזיר צריך להבין, אנחנו...
מה זה?
אז עכשיו דיני נזיר,
יש את השלושים יום, ואיך זה קורה בדיוק,
וכשהוא מגדל את שער הראש, ונזהר מיין, שהיין כשלעצמו הוא חיובי, אבל שוב, כשהוא לא נעשה בצורה טהורה ונכונה,
הוא יכול לבלבל את האדם ולא לאפשר לו להתנשא.
אנחנו תמיד משתמשים כנזיר,
כמשהו לא, זה לא בסדר, הוא צריך להביא קורבן,
שהוא פרש מהחיים וזה. טוב, זה נכון, אבל התורה היא אומרת כנזיר, לא כמשהו שלילי.
להפך, כמשהו חיובי. יש פה איזה משהו שבשביל להתעלות ולהתנשא, צריך לעבור גם נזירות.
נזירות זה לא המצב האידיאלי, והמצב האידיאלי זה חייך עם אישה אשר אהבת,
וטוב לב משתה תמיד, ויען ישמח לבב אנוש. בסדר, אנחנו אבל מדברים פה, כל ספר במדבר דיברנו על זה,
זה תהליכים שאדם הולך ומתעלה בשביל להגיע בסוף לארץ ישראל.
ועכשיו חלק מההתנסות זה גם להיות נזיר מהיין. אדם לוקח עכשיו פורש לזמן מסוים מדברים שהוא מכור אליהם,
לא בגלל שהוא עובר עבירה,
אלא כי הוא לא רוצה להיות מכור לעולם הזה. סתם אין זורק כיוון, יש אנשים שאומרים, שמע, אני בלי כוס קפה, לא יכול לפתוח את הבוקר.
אני אומר, כעבודה מוסרית, אדם
מצילת ישרים מדבר על זה, בשלבים ככה של הפרישות,
של החסידות.
אדם למשל אומר לעצמו,
אני פעם בשבוע
לא שותה כוס קפה בבוקר.
למרות שאני יכול,
למרות שזה נמצא בהישג יד,
אני רוצה להתנסה, אני רוצה להגיע למצב שאני לא מכור לשום דבר בעולם הזה. זה מידת הפרישות, זה כבר
שלב מתקדם יותר בעבודת השם. על זה מדברת פרשת נשוא,
וזה ברכת הכוהנים, שגם ממשיכה פרשת נשוא.
יברכך השם וישמעך,
יאר השם פניו אליך ויחונקה, שוב זה המדרגות הראשונות,
ואז איך ממשיכה ברכת כהנים?
יישא השם פניו אליך וישם לך שלום.
בסדר?
יש כבר לא רק ברכה של לשרוד,
יש גם לשאת.
הקב"ה נושא את פניו אליך,
מתרוממים פה, לשם אנחנו שואפים. אדם לא צריך
להסתפק במועט, גם בעולם הרוחני.
יש כזה נטייה שלא אומר, תקשיב,
בעולם הזה אני קרייריסט, כן, רוצה כל דבר הכי טוב וזה. בעולם הרוחני, אני מסתפק במועט.
גם הרמח"ל מדבר על זה במסילת הישרים.
שהייצר ככה עובר לבן אדם, הוא אומר, תשמע, אני טיפוס צנוע, אני בעולם הבא לא אדחוק את עצמי לפניי ולפנים.
אני מסתפק בשורה האחרונה.
אומר המסילת הישרים, כן, גם בעולם הזה אתה מתנהג ככה, שבעולם הזה אתה כל הזמן עסוק, נכון? שיהיה לך את הרכב הכי טוב, ואם מישהו עוקף אותך,
אתה כולך מתמלא ובעולם הזה עושה רושם שאתה לא מסתפק במועט, נכון?
אז אל תנסה לנחם את עצמך שבעולם הבא אתה...
זה סתם מצאת יצר רע.
אדם צריך ללכת ולהתנשא, אדם צריך לשאוף לרוחניות גדולה.
וזה, ככה מסתיימת פרשת נשוא, זה בעצם החלק המרכזי של פרשת נשוא, זה קורבנות הנשיאים.
עכשיו אנחנו פה בעיקר, ואני רוצה לדבר על ההפטרה,
אז אנחנו לא מתעסקים יותר מדי בפרשה,
אבל נגיד בקצרה, הנשיאים בעם ישראל, זה היה התפקיד שלהם.
יש את השופטים, הדיינים, שהם צריכים להכריע בהכרעות המשפטיות,
אבל התפקיד של הנשיאים, זה היו אנשי הרוח של השבטים.
כן, זה לא מה שהיום, אנחנו חושבים שנשיא, זה מי שמתנהל כנשיא ארה״ב, ישר לנו, כאילו ראש הממשלה.
לא, הנשיאים, התפקיד שלהם היה לנשא את השבטים. לכל שבט היה נשיא, היה איזה דמות כזו רוחנית שהוא היה מרומם אותה.
ופה בפרשת נשוא מדובר על קורבנות הנשיאים.
מה זה קורבנות הנשיאים? כמו שאמרתי, אני אומר את זה ממש בראשי פרקים,
שהנשיאים הביאו, יש שם הרי פירוט
של כל הנשיאים, 12, פירוט מאוד מאוד ארוך,
שכל הנשיאים היו מביאים את אותו קורבן, היו מביאים עגלות,
עגלות צב, עגלות כאלה שהיו מכוסות, זה כמו צב כזה שהוא עם שריון,
עגלות שהיו מכוסות בבד,
ובתוך העגלות היה כסף וזהב, ו-12 כפות זהב, ואלף ואחד דברים שלא נפרט אותם עכשיו, ואת העגלות הללו הובילו שברים, הובילו בקר.
הרעיון העמוק שעומד מאחורי זה,
כמה סבירים מקובלים,
זה שעגלה, זה מבטא את העולם הזה.
עגלה זה מלשון עיגול. עיגול זה ביטוי למציאות המעגלית של העולם הזה. העולם הזה הוא התנהלות כזו, שאדם סביב
נמצא בתוך המקום, הוא לא פורץ את עולם הטבע.
הסמל של הטבע זה מעגל, איזה משהו שנדמה, שחוזר על עצמו.
בסופו של דבר, אנחנו כל הזמן חוזרים לאותו מקום, השגרה.
אין כל יום עבודה,
משפחה,
לנוח, שוב קמים בבוקר, עבודה, משפחה, לנוח.
יש נטייה לבן אדם לעגלות, להיות,
לא לעלות לבית המקדש.
הנשיאים לוקחים את העגלות, עגלות צב, כן, עגלות עמוסות, עגלות שככה מכוסות,
ויש איזה צד שהאדם יישאר בתוך המקום שלו,
ואנחנו מתנסים, אנחנו לוקחים את העגלות הללו עם השברים, עם הבקר, שזה הביטוי לעוצמות של העולם הזה, עם כל הכלי הזהב, והכסף, והקטורש, כל מה שנמצא שם בתוך העגלות,
כל דבר מבטא איזה מרכיב אחר בעולם הזה,
והכל עולה לקודש.
הרב קוק יש לו על זה באורות הקודש, פסקה מאוד עמוקה, נקראת סוד העיגולים והיושר.
שהעיגולים זה, שוב, העולם הזה,
והיושר זה הקו.
קו זה מה שפורץ את העיגול,
ישראל, ישר אל.
היכולת לצאת מהעולם הזה ולהתנשא.
גם כאשר הפלישתים,
הם שובים את ארון ברית השם,
גם שם בתחילת, שם ספר שמואל,
אז הם נכון מביאים את ארון ברית השם לבית דגון,
למקום האליל שלהם, ואז הדגון נופל ומתרסק,
אז מה הם עושים?
הם לוקחים את ארון ברית השם, שמים אותו על עגלה עם עגלות,
עם פרות, ואומרים יאללה,
לאן שהפרות ילכו, לשם ארון ברית השם צריך ללכת, והפרות הולכות להם ישר לבית שמש, כן? לגבול ישראל.
זה אותו רעיון.
הנה, הפרות, הטבעיות של החיים, העוצמה של החיים,
היא מובילה
אל השמש, אל בית השם, אל ה... זה הרעיון של כל פרשת נשוא. פרשת נשוא
זה פרשה שמלמדת, אם אני מתמצת,
אחרי שעברנו את המדבר, זאת אומרת,
תוך כדי המדבר, אנחנו נמצאים בעמדה הזו שאנחנו לא מתמכרים לעולם הזה,
ומצליחים כבר קצת להשתחרר מהשיעבוד לעולם הזה, ורוצים לקבל תורה, ואז אנחנו הולכים ומקימים בית,
ומתחילים כבר להיכנס להכנות לארץ ישראל,
אז שוב, פה יש איזו נטייה, שאתה אומר, לא, לא, אני נשאר, מה שנקרא, ברמה הבסיסית. ההתנסות הזו, להתקדם הלאה,
כאן אני כבר יכול ליפול, כאן אני יכול כבר להחליק פינות.
פרשת נשוא אומרת, לא, אנחנו נושאים את ראש בני ישראל. אתה רוצה להתקדם בחיים,
אתה חייב להמשיך לרומם את עצמך, לדרוש מעצמך,
לא להתמכר בשום שלב בדרך,
וכל הזמן ללכת, מה שנקרא, "עיניים על הכדור", לראות לאן,
כן, זה אולי צריך לקרוא ככה לשיעור, "עיניים על הכדור",
זה משפט כזה,
בכדורגל, נכון? האדם על הכדור, לא סוטה ימין ושמאל, הוא ממוקד כל הזמן בתפקיד שלו בחיים,
וזה מה שקורא לנו בהפטרה.
מה ההפטרה? ההפטרה, כפי שכבר ציינתי,
זה ספר
שופטים, פרק ג', בסדר? מפסוק
ב' עד כ"ה, בסדר? זה כל הפרק,
כן, זה כמעט כל הפרק,
שיש שם את התיאור על הולדתו של שמשון,
שמשון, השופט שמשון,
מה הקשר לפרשה. אז שוב, כשמציאים את זה ברמת פשט, פשוט בפרשה הזכרנו את הנושא של נזיר,
כן, שאדם נזיר,
אז הנה, גם שמשון, כידוע, צווה פה שהוא יהיה נזיר.
הוזכר נזיר, אז הנה נזיר.
טוב, אז אם אנחנו רוצים טיפה יותר להעמיק בדברים, מה בכל זאת הקשר העמוק בין הזה, אז בואו נראה את ההפטרה.
זה הולך כך.
ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד פלישתים ארבעים שנה.
עם ישראל נמצא כבר בתקופה, מה שנקרא, קצת מתקדמת בהיסטוריה שלו. עברנו את המדבר,
יהושע בן נון כובש את הארץ,
ויש איזו תחושה בעם ישראל, אוקיי, זהו, מה שנקרא, אפשר לשחרר מתח.
בסדר, הנה, כבשנו, עברנו את המכשולים,
ועכשיו פה בארץ ישראל, יאללה,
כבר לא מדבר,
כמו שתיארנו קודם, שהאדם צריך לשרוד. עכשיו יש פה חקלאות,
יש פה עולם הזה, יש פה
מסביב המון המון פיתויים.
ואז,
ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', כן? אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה,
אין כבר את יהושע בן נון, שוב, אנחנו באמצע הדרך, יש את הרפיון.
טוב, נמשיך להתנסות הלאה, עזוב, בואו כבר,
איך אומרים, נסתפק במה שיש, וכמו שאומר הגאון מווילנה,
אם אין אדם משתדל לעלות תמיד מעלה-מעלה,
על כורחו ירד מטה-מטה.
בסדר, זה בעיה אחת. הנה, אין דבר כזה. אם אתה לא מתנסה, אתה תשב ותרד.
ואז פלישתים,
האויב המרכזי של עם ישראל בתקופה הזו,
צריך להבין גם מה זה הפלישתים,
זה כוח שמגיע,
שעם ישראל מתחיל להתנשא. כאילו, הפלישתים לא גרינו אותם במדבר.
במדבר היינו צריכים להתעסק עם עמלקי. עמלק זה ראשית גויים עמלק.
זה עם הבייסיק של עם ישראל. שעם ישראל מתחיל להיווצר שם במדבר,
איך אומרים, הוא אפילו מנסה לחיות, לשרוד, מגיע עמלק ורוצה להשמיד את ישראל.
הפלישתים הם מגיעים בשלב יותר מאוחר בהיסטוריה.
שעם ישראל כבר יודע, יש עם.
גובשנו כעם,
כאילו, שרדנו כעם, אבל עכשיו אנחנו מנסים להתגבש פה בארץ ישראל,
במלוכה, באיזה סוג של לאומיות כזו,
אז מגיעים הפלישתים. כל פעם שעם ישראל מנסה להקים לעצמו צבא, הפלישתים באים, אין, אתם לא עושים חרושת ברזל, כן? הם לא נותנים שם. שאול, גם איזה סוג של מלך, מיד הפלישתים מגיעים. וכל דוד כל הזמן נמצא איתם, עם גוליה.
זה המאבק עם הפלישתים.
הפלישתים, כן, ולא במקרה הפלסטינאים נקראים על שם הפלישתים, כן, הרומאים קראו פה לארץ ישראל פלשתינה,
ופה החבר'ה החמודים שלנו שמקיפים אותנו,
קוראים לעצמם, כמובן בלי שום קשר היסטורי, אבל קוראים לעצמם פלסטינאים,
ולא במקרה.
שוב, יש מצב שנלחמים על החיים, בסדר? זה לצורך העניין נקרא לזה בימי השואה באירופה, הגרמנים, בסדר?
זה העמלק שבא להילחם בעם ישראל.
פה בארץ ישראל, בסדר, הנה, יש כבר, יש כבר חיים, יש כאן איזה תשתיות.
אבל שעם ישראל מתחיל להתנשא,
שמתחיל להתגבש פה משהו, ממלכת כהנים, לא רק איזה פליטי חרב שאיכשהו שורדים,
אלא גם מנסים להקים פה משהו, אנחנו כאן סביב יום ירושלים,
הפרשיות הללו הרבה פעמים נקראות, כן? יש את יום העצמאות,
יום העצמאות זה ה-basic,
זה המדינה לשרוד,
שיהיה מה לאכול, ושיום ירושלים זה כבר הלאה. יש כבר, עם ישראל מתחיל לממש את הייעוד שלו.
אז הפלסטינאים מגיעים.
הם עכשיו מריחים שיש פה משהו שצריך להילחם, כמובן לא במודע, אבל זה ה...
אני תמיד מספר,
אני גר בשדרות,
אז ראיתי פעם שאיזה טיל שירו, קסאם, שירו על שדרות,
ונשאר ממנו,
אחרי שהוא התפוצץ,
ראיתי את הזביל שלו,
את הצינור.
היה רשום על הצינור מילה בערבית, ביקשתי שיתרגמו לי. המילה הייתה אל-קוצק, ירושלים.
הפלסטינאים שהם שולחים טילים,
זה לא מעניין אותם שדרות.
כאילו, לא עכשיו רק הקומה הפיזית הזו, עיר לא עיר.
הם נלחמים על ירושלים, הם מבינים שם,
אנשי המוות האלה, מבינים שירושלים, המדרגה הזו שעם ישראל הולך ומתנשא,
יהיה נישא אר בית השם
מבין הערים, לך, כן, אומרים חז"ל,
לך השם בממלכה, זו מלחמת עמלק,
והמתנשא לכל ראש, זו מלחמת גוג ומגוג.
הנה, יש מלחמה של עם ישראל, עמלק.
עמלק זה על החיים, להישרד, לשרוד במדבר.
מתנשא לכל ראש, זה גוג ומגוג. גוג ומגוג מגיע כבר בשלב מאוחר יותר,
שיש כבר
תשתיות פיזיות,
ועכשיו, כשרוצים להגיע לקומה הבאה של ירושלים,
אז מגיעים האויבים מהסוג הזה.
הגוגומגוגים, הפלישתים, אז הם מגיעים.
אז זה הכוח שעומד מול עם ישראל כאן בפרשת שופטים.
ואז, איך עם ישראל ינצל מפלישתים? באופן זמני, ההתנצלות הנצחית, זה יהיה מדוד ושלמה.
אבל עכשיו, באופן זמני, איך עם ישראל? יש שופטים, ואחד מהשופטים זה כאמור שמשון.
שמשון ומשון שמש, הוא אבב כצאת השמש בגבורתו, הולך
להיוולט כאן מושיע שיזרח, אורו יזרח,
שמש שלא תזרח
פה בעם ישראל,
והוא יציל את עם ישראל פלישתים, הוא יאפשר לעם ישראל להמשיך להתנשא.
איך השופט הזה יצמח?
הוא יצמח
עיניים על הכדור.
הוא לא יסטה בשום דבר, הוא יהיה נזיר מבטן.
וכל ההולדת שמשון,
זה מה שמתואר פה בפרק י"ג, זה הולדת פילי.
יש כאן משהו שהוא מעבר למציאות הרגילה. זה לא עכשיו,
עוד פעם, עם ישראל נלחם על חיים שלו וקם פה איזה מנהיג פוליטי שאיכשהו טיפה עוזר לעם ישראל להגן על עצמו.
לא, שמשון זה משהו שהוא
מעבר לסדרי הטבע.
הוא בא לבנות כאן משהו,
להכין את התשתיות למדרגה העליונה.
של עם ישראל שתופיע בעתיד,
ולכן הלידה שלו היא באופן הזה.
ויהי איש אחד מצורה, משפחת הדני,
ושמו מנוח, ואשתו עקרה ולא ילדה. אז נותן נתונים.
דבר ראשון, שמשון מגיע משבט דן.
שבט דן,
אין לך ירוד בשבטים, אומרים חז"ל, יותר משבט דן. שבט דן זה השבט הערסים של עם ישראל.
שבט דן, הם כאילו,
השבט אלים, הוא נמצא בגבול פלישתים, בסדר? איפה שגוש דן, בסדר? גוש דן, מקום של אנשים עצבנים,
חם שם בזה,
והם צריכים להילחם מול פלישתים.
הם?
זה שבט כזה שעידה נחש עלי דרך שפיפון עלי דרך, כאילו, יש כאן
איזה כוח שהוא לכאורה לא מתנשא, זה כוח כזה מאוד גס, מאוד גולמי,
דווקא ממנו צומח שמשון.
ולא סתם,
יש לנו את אבא שלו מנוח,
שבכלל לא פעיל פה בכל הסיפור, הוא נוח כזה.
אחד כזה ש...
אני יודע,
זה עיקר כזה שמנסה גם לשרוד בתוך
המציאות הכאוטית הזו של ימי שפות השופטים,
ואשתו עקרה ולא ילדה.
הטבע לא...
יש פה משהו שהוא חסום לכאורה, מכל כיוון.
איך מפה יצמח ההתנסות של עם ישראל?
אה, יש פה עקרות, יש פלישתים,
שבת, דן, כל תנאי החיים זה איך אני
אצליח בחיים. אני נולדתי לסביבה מוחלשת, מה שנקרא, כן? זה החיים, אי אפשר להתנסה. טוב, עזוב, אני שורד, תגיד לי תודה.
זה כך, כל החיים שלי זה שרידות.
לא,
אפשר להתנסה.
הוא אומר,
וירא מלאך השם אל האישה ויאמר אליה איננה אתה קרא ולא ילט
וארית וילט בן ועתה ישמרינה ואל תשתי יין ושיכר ואל תאכלי כל טמא.
אם זו הנקודה שמחברת אותנו לפרשת נשוא.
הולך לבדלת לך ילד שינשא את ישראל.
עוד פעם, אנחנו כבר עברנו את שלב השרידות. אנחנו עכשיו
אט אט שופטים שמכינים את המלכים,
שמשון,
הוא ילך ויושיע את ישראל ויקדם אותם לקראת ימי שמואל, דוד ושלמה, לימי המלוכה.
ולכן הילד הזה אסור שישתה יין ושיכר.
למד פרשת נשוא, אומר לה המלאך.
בשביל להתנשא צריך לא לסטות לשום פיתויים מהעולם הזה.
ויינך הרע וילט בן, ומורה לא יעלה על ראשו.
כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים. כן, מורה לא יעלה על ראשו,
מורה זה פשוט, זה טער, כן, שלא יגלח לו את הראש.
אבל באופן כללי, הילד הזה לא יפחד מכלום.
אתם מבינים?
אדם שרוצה להתנשא, הוא ממוקד מטרה,
הוא לא מתפתה לשום יין ושיכר,
רואה סוטה בקלקולה, יזהיר עצמו מן העין, הוא לא עכשיו,
כל היום פוזל לו לפיתויים אלה ואחרים.
והוא גם לא מגדל שיער במשמעות ששיער זה כאילו ביטוי לכוחות חיים כאלה, בלי מעצור.
אדם כזה, אה, עזוב אותי, החיים זורמים, איך שלא יהיה.
לא, לא.
אצל שמשון הטבעיות הזאת תפרוץ בלי,
בלי ש... מהצד השלילי שלה.
אלא הטבעיות של הזרימה של החיים, היא תהיה טהורה.
לא יהיה מורה,
הוא לא צריך עכשיו כל מיני דברים חיצוניים להקטין את הכוחות שלו.
הוא יופיע כוח בריא, טהור,
מדויק,
כן, עד שהוא יטעה ותבוא פה דלילה שתדלל את כוחו
ותגזור לו את השיער, בסדר? ואז הוא ייפול במשהו מסוים שיפיל אותו.
אבל באידיעה של שמשון, זה הרעיון.
ותבוא האישה ותאמר לאישה, שימו לב,
אפילו לא מוזכר השם מנוח, אישה.
זאת אומרת, המנוח הוא כזה פסיבי, גם האישה, הם כאילו, הם רק איזה רקע כזה,
בשביל להצמיח כאן משהו שהוא הולך לנשא את עם ישראל למדרגה חדשה.
ותבוא האישה ותאמר לאישה לאמור, איש האלוהים בא אליי ומראהו כמראה כמלאך אלוהים, נורא מאוד, ולא שאלתי הוא אין אין מזהו ואת שמו לא הגיד לי.
יש כאן משהו, כמו שאמרנו, מעבר לטבע.
לא אומרים פה את השם,
אין שם, זה גם, זה ביטוי שיש כאן איזה משהו כזה
לעולם הזה, שאנחנו מנסים פה להגדיר את המציאות שקיימת במציאות הבסיסית הזו,
שזהו,
זה המצב שלנו פה, זה המצב שלנו פה, יאללה, בואו נסתפק בשם שלנו ונחיה עם זה.
המלאך זה כוח אלוהי שמגיע מעבר לעולם הזה, אין לו שם.
אל תכניסו אותי, המלאך אומר, לתוך ה...
מסגרות של העולם הזה.
ויאמר מנוח, ויתר מנוח אל השם, ויאמר בי אדוני איש אלוהים ששלחת, יבוא נא עוד אלינו ויורנו, מה נעשה לנער היולט?
וישמע אלוהים בקול מנוח, ויבוא מלאך אלוהים עוד על האישה, ויושת בשדה ומנוח אישה, הנימה,
ותמהר האישה ותרץ ותגיד לאישה ותאמרי אליה, הנני נראה לה איש אשר בא ביום אלי.
ויקום הלך מנוח אשתו, ויבוא אל האיש ואומר לו, אתה איש אשר דיברת על אישה? ויאמר אני.
ויאמר מנוח, עתה יבואנה דבריך, מה יהיה משפט הנער ומעשהו?
ויאמר מהלך השם אל מנוח, מכל אשר אמרתי לאישה תישמר.
במילים שלנו.
אתה לא הבנת מה הסברנו לך פה קודם,
אתה מבין?
אתה פה לא, אתה, המנוח, שוב, הוא כזה, שוב, האיש הפשוט, משבט דן,
מהמציאות הזו, שחי, משורדת, הוא אומר, תקשיב, אתה מפיל עליי פה איזה משהו כזה, אני לא יודע איך לגדל את הילד הזה, אין לי את הכלים,
אני איש פשוט,
אנחנו פה במדרגה הבסיסית, אני עוד שורד במדבר, אתה רוצה כאן דברים אחרים?
אומר לו המלאך, פשוט מאוד, אל תעשה כלום, מה שנקרא, אל תפריח.
אל תפריח. מכל אשר אמרתי לאישה יישמר, מכל אשר יצא מגפן יין לא תאכל,
ויין ושיכר אל טשט, וכל טומאה אל תאכל,
כל אשר צוותיך תשמור.
אתה רוצה
לגדל את הדור הבא של עם ישראל?
בסדר.
תשמור אותו מכל הפיתויים של העולם הזה.
בשביל להתנשא, בשביל עכשיו להקים פה קומה הבאה,
אנחנו צריכים לגדל דור שהוא יהיה ככה,
שיהיה ממוקד.
לא נופל פה בכל הבלבולים,
זה ההיסטוריה של עם ישראל, ככה זה עובר.
כל דור הוא יותר ממוקד מהדור הקודם.
כל דור הוא הולך ומתנשא יותר ויותר.
גם עכשיו אנחנו מושבים לארץ ישראל.
יש את הדור המדבר,
הדור שהיה צריך להילחם פה, לשרוד.
ואז צריך כבר דור אחר,
דור שהוא ממוקד ולא נופל.
ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרנה אותך ונעשה לפניך גדי עזים.
שוב, בוא, יש לנו את העולם הזה, גדי עזים. בוא, תאכל את... מה, אתה לא בן אדם?
ויאמר מלאך ה' מנוח,
לא, אני לא בן אדם,
אם תעצרני, לא אוכל בלחמך,
ואם תעשה עולה להשם, תעלנה.
כי לא ידע מנוח, כי מלאך השם הוא, מנוח הוא ביטוי, לא מבין מה קורה פה.
אומר לו, מלאך השם,
שוב, אתה כל הזמן עסוק רק במה לאכול, מה לשתות, מה...
אנחנו, מה שנקרא, עברנו, תתקדם.
תתקדם.
יש לך עולה, תן אותה להשם.
הילד שלך צריך לגדול פה בבית על-אנושי.
יאמר מנוח, מלאך השם,
מי שמך?
כי יבוא דברך וכיבדנו לך.
הוא אומר, אז תגיד לנו את השם שלך,
תכניס לנו איזה משהו שאנחנו נוכל להכניס את זה לתבניות שלי בראש.
אתה רוצה ממני משהו, אז אני מנסה להכניס את זה בכל זאת לצרכים של העולם הזה.
איך אני מגדיר אותך? איך שהוא מכניס אותך לחדשות?
מה קורה פה?
ויאמר לו מלאך השם, למה זה תשאל לשמי והוא
פלאי, יש פה פלא,
הולך לצמוח פה משהו שהוא פלא.
בשביל להתנשא,
בשביל להתרומם,
בשביל להגיע לארץ ישראל,
יש פה דברים שמעל הטבע,
מעל המסגרות האנושיות, מעל ההגדרות, מעל התוכניות,
מעל כל הסטטיסטיקות,
מעל כל המציאות הזו שהדור המדבר מנסה איכשהו לאחוז במדרגה שלו ולא לתת למדרגה הבאה לצמוח.
וייקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל הלצור להשם ומפליא לעשות.
הפלא מופיע
ומנוח ואשתו רואים.
המלאך
נוגע בזה והדברים עולים,
מתנשאים למעלה.
ויהי בעלות הלב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלב המזבח
ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה.
ולא יסף עוד מלך השם לרעות אל מנוח ואל אשתו,
אז ידע מנוח כי מלך השם. טוב, בסוף נפל לו האסימון. הנה זה, מלך השם, בסדר. היה צריך לראות שהוא עולל השמיים בסערה, ואז אמר,
או, אוקיי, יש פה כנראה מדרגה חדשה שצריכה להופיע.
זה לא פשוט מנוח, זה אנשים שרוצים את אזור הנוחות שלהם.
קשה להם להתעלות, הם צריכים הרבה שכנועים שצריך פה משהו חדש.
ויאמר מנוח אל אשתו, מות נמות,
כי אלוהים ראינו, שוב, מנוח הוא תמיד פה, מה שנקרא, לא העיפרון הכי מחודד בסיפור.
הוא אומר, אז יש פה איזה מדרגה פילית, יש פה מדרגה מעל הטבע, יש פה איזה רצון להתנשא.
אין, אנחנו נמות. אז אין, כל החיים, אנחנו לא מסוגלים לעמוד בזה, אנחנו נשברים.
ואתה אומר לו אשתו,
לו חפץ השם לעמיתנו,
לא לקח מידינו אולי ומנחה, ולא הרענו את כל אלה,
וכעת לא השמיענו כזאת.
האנוכי אשביר ולא הוליד נאום השם?
הקדוש ברוך הוא יצר פה איזו מדרגה.
אתה רואה שיש פה איזו קומה שהולכת ומתנשאת, הולכת ומתרוממת.
אז למה אתה ישר הולך עכשיו לכיוון השלילי? לא, אז אם עכשיו מתנשאים,
יש כאן איזה משהו שהוא מעבר למה שאני רגיל, אז שום דבר לא שווה ואפשר להתפטר.
אין, זה לא עובד ככה בעולם של הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא, לכל עשב ועשב יש מלאך שמכה על כל קודו ואומר לו גדל,
אומר לו צמח.
הם מנוע חו-ביטוי לאלה שלא מבינים את המדרגה החדשה ולא רוצים את המדרגה החדשה.
כי מבחינתם, אם עכשיו יש פה קומה שהיא מעבר לשרידות,
אז זה יהרוג אותם.
אומרת לו אשתו, בוא, תיפתח
לזה
שיש עולמות יותר גדולים מאשר רק לשרוד.
יש עולמות עליונים.
ותלד האישה בן, ותקרא את שמו שמשון.
ויגדל הנער ויבחר ה'
אוהביו כצאת השמש בגבורתו
ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דם
בין צורה ובין אשתהו.
מתחיל פה מדרגה חדשה בעם ישראל.
אם אני מתמצה את מה שראינו,
אז אמרנו, פרשת נשוא
זו פרשה שמדברת על השלב הבא, בזמן ההליכה במדבר החיים, שאדם צועד בתוך מדבר החיים,
יש את פרשת במדבר, שזה השרידות,
שגם ראינו את זה בהפטרה של פרשת במדבר,
שהאדם צריך
כאילו להתנקות מכל הפיתויים של העולם הזה, וללכת להתבודד לו במדבר, ולהקים פה את התשתיות.
אבל אחרי זה מגיע שלב נוסף, שאדם צריך להתנשא,
להתחיל ללכת ולהתרומם,
ואז יהיה שוב את הפיתוי הזה, טוב, להתנשא זה כבר גדול עליי,
ועכשיו אני יכול לאפשר לעצמי לסטות ולשתות יין,
וככה ליפול בדברים,
מגיעה הפרשה, מגיעה ההפטרה, ואני לומדת לא.
בשביל להצמיח מדרגה חדשה,
אדם צריך להיות ממוקד מטרה.
לא לסטות, לא לשתות יין,
לתת לכוחות שלו להופיע בצורה מלאה, בלי פחד,
ואז,
בעזרת השם, ילך ויושיע את ישראל ואת עצמו.
נעצור כזה.
