אנחנו נמשיך בשמירת הלשון.
נראה עוד את גודל איסור לשון הרע,
כותב החפץ חיים,
שאפילו אינו מדבר מתוך שנאה,
ולא נתכוון בסיפור לגנותו.
הוא דיבר כביכול בלי שהוא יתכוון לפגוע או משהו כזה, אבל דיבר דברים בגנותם.
רק אמרו דרך צחוק, דרך קלות ראש,
אף על פי כן, כיוון שעל פי אמת
דברי גנאי הוא אסור מן התורה.
יש בפרקי אבות,
כתוב,
לא אמר אדם צר לי המקום שעלון בירושלים.
לא אמר אדם צר לי המקום שעלון בירושלים, למרות
שבירושלים בעלייה לרגל היה צפוף מאוד,
מאוד צפוף,
בכל זאת לא אמרת. שאלו אותי, למה?
הוא לא רצה לדבר לשון הרע על ירושלים.
לא.
זה בסדר?
גם יש גמרא במסכת שבת לגבי מזג האוויר,
שלא להוציא לשון הרע לארץ ישראל,
שחם מדי או קר מדי או משהו כזה,
עד כדי כך ברגישות כזאת.
אם אתה אומר בארץ ישראל קר מדי,
היום קר, נכון? אה, חם.
קר או חאה?
גם זה בגנות הארץ.
לא להגיד שום דבר בגנות ארץ ישראל,
בגנות כל אדם.
גם כשלא מתכוון לפגוע בו,
בשנאה או משהו כזה, סתם נדבר על מישהו.
אז זהו,
שאלו אותי איך עושים את זה,
מתאמנים.
איך מתאמנים?
אדם צריך להתאמן לדעת כשהוא מדבר כל דיבור,
לברר לעצמו לפני שהוא מדבר.
למה זה שייך?
לשון הטוב או לשון הרע?
אם הוא מתאמן על הדבר הזה,
אז הוא מבחין, הוא מרגיש אם זה באמת רע או לא רע.
ככה כותב הרמב״ם בפרשו לפרקי האבות, וגם הפלא היועץ כותב את זה ככה.
אז אם נתאמן על הדבר הזה, אז נבחין מיד אם זה לשון הרע או לא לשון הרע.
לכן הוא אומר,
אפילו אתה לא מתכוון משנאה או משהו כזה, אתה אומר, בגנותו של אדם,
או בגנות ארץ ישראל, הדבר הזה אסור.
אסור.
