אוקיי, טוב, אז שלום לכולם.
יישר כוח גדול על היוזמה.
שמי יצחק, צחי, אני משדרות.
אנחנו רוצים היום
ללמוד קצת על כל הסיפור של המלחמה האחרונה, שבה אנחנו עוד נמצאים כבר למעלה משנה וחצי,
ולראות קצת את ההקשרים של המלחמה, איפה זה נמצא בתנ״ך.
נשמע קצת מוגזם לבוא ולומר דבר כזה,
אבל אולי נתחיל ונשאל שאלה פשוטה.
אם היום, תודה רבה,
אם היום אנחנו נשאל שאלה,
מאיפה התחיל בעצם התפוז הראשון שהיה בעולם?
מאיפה הוא התחיל?
ברור לנו הרי שכל התפוזים של היום,
זה בא מתפוז אחד, נכון?
כל האריות,
כל בעלי החיים,
זה בא מהבעל חיים הראשון. אבל מאיפה הוא התחיל?
מאיפה השור של התפוז הראשוני, של האריה הראשון, וכן הזו הדרך?
איך זה נברא?
שאלה קצת מוגזמת, לא? איך זה נברא?
איך זה נברא, איך הקב"ה עשה את זה?
האמת, הקב"ה אמר, זה לא אני המצאתי את השאלה.
מה קדם פה לעולם?
על פי מה הקב"ה ברא את העולם הזה?
על פי התורה, נכון? כבר חז"ל אמרו בגמרא, הסתכל באורייתא
וברא עלמא.
לפי זה יוצא דבר כזה.
עוד לפני שבעצם היה את העולם, היה את התורה.
בעצם אותיות התורה הן אלו שמחיות ומזינות את העולם גם עכשיו.
בגלל זה,
כל לימוד תורה הוא קריטי
והוא באמת מזין את העולם.
יוצא לנו דבר כזה,
שאם אנחנו הולכים אחורה, להתחלה,
נקודת השורש של כל דבר היא רק מה שנוצר לנו פה כלפי חוץ, של התפוז, של הנמר וכן על זו הדרך.
אבל השורש של השורש הזה
הוא התורה.
מה זה אומר?
זה אומר שכל מה שקורה כאן בעולם הזה,
שזה בעצם עולם שנברא, שנקרא גם עולם העשייה,
יש לו שורשים בתורה.
ממילא חייב שיהיה כתוב את כל המאורעות
שקורים
בדור הזה ובחדל בתורה.
איך זה יהיה כתוב?
זה יהיה כתוב ברמזים, בצירופים, וכן על זו הדרך.
יש דברים שהם נראים לנו יותר נגלים ודברים שפחות.
אם זה פרק שלם
שמראה על המלחמה שלנו,
אז זה קצת אומר, אולי יש פה איזשהו משהו אמיתי.
תראו, לא הייתי טורח להעביר את השיעור הזה
אני אשמיע לכם איזושהי הקלטה קצרה.
את הקול אתם תזהו מהר, זה הקול של הרב שמואל אליהו שליט"א.
אני רק אקדים ואומר שאת החוברת שכתבנו,
שנקראת שירת התקומה,
זו חוברת שהבאתי לרב שמואל אליהו בחול המועד פסח האחרון,
והרב לקח את החוברת,
והוא אחרי איזה שבוע-שבועיים הוא מתקשר אליי ושולח לי מיילים
שהוא רוצה לעשות איתי איזושהי תוכנית רדיו.
הוא כתב הסכמה מאוד גדולה לחוברת,
הזאת, אני רוצה להשמיע לכם איזה כמה שניות מתוכנית הרדיו.
אז בגלל הרגישות של הנושא,
בלי ההסכמה של הרב אליהו,
אני לא חושב שהייתי מתחיל להעביר את השיעור הזה.
אבל ברוך השם,
אחרי שהרב קיבל את זה ועשה לנו תוכנית ברדיו כבר שעה בערך של ראיון,
וברוך השם הוא גם העביר את זה ברשת מורשת.
אז אנחנו נתחיל קצת ללמוד על המלחמה ולראות
איך זה קשור לעניינים שלנו ולאום ירושלים.
אז בפרק ד' בספר שופטים כתוב כך: ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני אדוני ואהוד מת.
ועם כרם אדוני ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרה והוא יושב בחרושת הגויים.
מי זה היה היבין הזה?
אז אומר לנו המצודת דוד,
כי אחר שלכדו, זה נמצא במקור הראשון אצלכם בדף,
כי אחר של אחדו, שלחו לנפשו.
זאת אומרת, יש לנו כאן איזשהו מלך,
מנהיג
של אומה שחושבת שהיא רוצה להשתלט על כל כנען, על כל ארץ ישראל,
והמלך הזה נפל אצלנו כבר, נתפס אצלנו. הוא היה אצלנו בכלא,
ואנחנו שחררנו אותו.
זה קצת מוכר, נכון?
אה?
יהושע בן נון.
יהושע בן נון תפס אותו, ואחרי כמה זמן הוא שחרר אותו.
אז אם זה מוכר לנו, אז בואו נתקדם עוד טיפה ונראה איפה הוא מולך, אותו מלך. אני רואה את הגיחוכים פה, זה יפה, זה טוב.
גם אני צחקתי בטח שראיתי את זה.
בואו נמשיך עוד קצת.
אז איפה הוא יושב? הוא יושב בחרושת הגויים.
מה זה חרושת הגויים?
מה זה השם הזה של העיר הזאת?
אומר המלבים במקור מספר 2:
"תחילה היו ביד ארם וביד מואב,
שלא היו מן השבעה אומות.
ועתה מחרם ביד מלך כנען,
ונתקיים מה שכתוב, ויהיו לכם לצידים,
והוא מלך תחילה בחצור שכבש יהושע ועתה יושב בחרושת הגויים בעיר מבצר,
והוא שמר עליהם איבה מכבר. אז אולי לפני שנסביר מה זה חרושת הגויים, אומר לנו המלבים,
יש פסוק בתורה שבא ואומר שאם אנחנו באים לכפוש את ארץ ישראל, אנחנו לא מעיפים מפה את כל מי שמצר לנו,
כן?
אז הוא יהיה לנו מציק, ויהיו לכם לצידים,
יציקו לנו כל הזמן.
הוא יעשה לנו פיגועים, הוא ינסה כל הזמן, כל הזמן להרע לנו.
אומר המלבים, חרושת הגויים זאת עיר מבוצרת.
הוא יושב בעיר מבוצרת ויש בינינו, הוא שמר עליהם איבה מכבר. זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלים עם המלך הזה ועם העם שלו.
אומר הרלב"ג במקור מספר 3:
"והיה יושב בעיר גדולה וחזקה ולזה נקראת חרושת הגויים. רצה לומר שהיא הייתה נבנית במלאכת גויים רבים שבנאוה,
כי השתדלו בבניינה שתהיה חזקה מפני ישראל.
וקראו לגויים רבים ובעצת כולם נשלם הבניין בתכלית התוקף.
כלומר אומר לנו הרלב"ג רבי לוי בן גרשום
אומות העולם משתדלים מאוד בבניין של אותה עיר מבוצרת אומר לנו המלבים כשבמקור הראשון המצודה דוד אמר שזה מקום שנמצא בכל מלאכת חרש ואומן.
עיר שיש בה מלאכה של חרש ואומן עיר מאוד מאוד מבוצרת עיר
שאומות העולם מזרימים הרבה כספים ותקציבים
ועוזרים לעיר הזאת להיבנות. למה?
מפני ישראל,
כך כותב הרלב"ג,
השתדלו בבניינה שתהיה חזקה מפני ישראל.
אומות העולם רוצים לפגוע בישראל.
הדרך הישירה לעשות את זה, זה פשוט לפגוע במי שסמוך,
לתת, סליחה, כוחות למי שסמוך
אלינו לארץ ישראל.
טוב,
אז זאת ההקדמה. מה יש לנו בינתיים ההקדמה? יש לנו מלך
של אומות העולם שנלקח בשבי על ידינו ושוחרר,
תנו לי שם שני למלך,
סנוואר, יפה.
יש לנו, הוא יושב בעיר מבוצרת מאוד,
יש בה איזושהי מלאכת חרש ואומן שבעצם זה עיקר תכלית הביצור של העיר הזאת, וגויים רבים משתדלים מאוד בבניין של אותה העיר.
כמה זמן נמשך המאבק הזה שהם היו לנו לצידים והם מציקים לנו שנה, שנתיים,
כמה זמן?
אומרת דבורה,
בעצם מובא בספר שופטים בפרק ג', ויצעקו בני ישראל על אדוני כי תשע מאות רכב ברזלו, והוא לחץ את בני ישראל בחוזקה עשרים שנה. פרק ד', פסוק ג', סליחה.
עשרים שנה. עשרים שנה זה בדיוק התאריך מתחילת ההתנתקות ועד
כניסת האויבים לשטחה של מדינת ישראל בשמחת תורה. אנחנו נראה פסוק אחר פסוק שהכל תואם.
פסוק אחר פסוק.
קטונתי.
איך הגענו לזה?
אז זה דבר מאוד חשוב, אני לא תמיד חכם, אדם פשוט שיושב ולומד,
אבל פשוט היינו בירושלים שבת, אנחנו משדרות,
ועברנו חמש דירות בדרך, אבל הגענו אז בסוף לעיר הקודש, לירושלים, בשבת, שזה קדושת הזמן,
בירושלים, זה קדושת המקום, בפרשת בשלח, שההפטרה זה שירת דבורה, שעוד מעט נראה בפרק ה',
אז פשוט עברנו על הפרשנים, אין כאן איזשהו משהו מיוחד,
ודרך הפרשנים היה לנו כבר יותר מדי אחד ועוד אחד,
אז בואו נתקדם.
אנחנו עוברים בזריזות לפרק ה',
ובואו נשמע, דבורה מתארת מה היה פה במלחמה.
בדבורה אומרת כך:
"ותה שר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמור".
האורח חיים הקדוש אומר שצריך לדרוש כל מיניות לאמור בתורה.
רש"י כותב שלאמור זה לדורות,
זה לא סתם נאמר.
אחידה
כותב במקור מספר 4 שדבורה שרה את השיר הזה כל הזמן בגן עדן.
ותשער דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמור אפשר דרמז בטיבת לאמור
שדבורה בהיכל שלה בגן עדן כל יום משוררת שירה זו
כמו שיגידו לרשב"י אם היא מטיבתא דרכיה
וזהו ותשער ביום ההוא
אמנם זה גרם לאמור בכל יום בגן עדן כמדובר דבורה מחכה לאיזשהו יום
שיקרה אולי גם פה בארץ
אומר הרב אליהו
שהיא תוכל לשיר ולהתחבר עם השירה שהיא שרה אז
בואו נראה את זה טיפה יותר בפנים
מה קרה שם?
מה מתאר את דבורה שהיה במלחמה?
שימו לב רק שהיא תתאר לנו פה תיאורים קשים מאוד,
אבל היא בוחרת לקרוא לזה שירה.
זה אולי המסר המרכזי החשוב כאן.
פסוק ב',
בפרוע פרעות בישראל.
קרה כאן משהו נוראי.
מישהו החליט לשבור את החומה ולהיכנס פנימה לשטחה של מדינת ישראל, אולי מתוך שטחה של מדינת ישראל.
אומר רש"י, מה זה בפרוע פרעות? במקור מספר חמש,
כשבאו פרצות על ישראל שפרצו בהם אויביהם על עוזבם את השם והתנדב העם לשוב בתשובה
מעתה ברכו את השם על התשואות שעשה
פרצו פרצות בישראל
ואומר לנו הרלב"ג מה היה מצבנו ברגעים הראשונים שפרצו לשטחה של מדינת ישראל מה אומרת דבורה
והוא מעניין השבתה וביטול
והרצון בזה כי מהיות ישראל מושבתים ומבוטלים מהגבורה
מפני לחץ סיסרה ויבין,
והיו מפני זה בתכלית החולשה.
וכך גם אומר המלבי, ממצד חולשתם עד שהוא פרוע פרעות הרבה.
מישהו שובר את החומה,
מישהו נכנס פנימה,
מישהו גורם לנו להיות מושבתים.
היינו תחת שליטה
הרבה מאוד שנים,
אבל ברגעים הראשונים אנחנו לא יודעים פשוט
איך להגיב.
והטראומה הראשונית הזאת היא חייבת להיעצר.
מי במלחמה שלנו,
בשלבים הראשונים כמובן,
עצר את כל הפריצות המטורפות שהיו פה בחומה והכניסה של המחבלים?
מי זה היה?
האזרחים עצמם. אומרת דבורה,
בפרוע הפרעות בישראל,
בהתנדב עם,
ברכו אדוני.
המתנדבים,
צריך להלל אותם, אומרת דבורה, והיא תהלל אותם הרבה בהמשך.
אנשים בעלי מסירות נפש על האומה הישראלית
שלא חושבים על עצמם
אלא חושבים על טובת האומה,
שחושבים על אחיהם שנמצאים עכשיו בצרה,
שומעים איזשהו קול פנימי,
קול שמרחף בעולם כבר הרבה מאוד שנים.
מי להשם אליי?
מי רוצה לבוא ולהשתתף ולהילחם למען עם ישראל? זה נקרא מי להשם אליי.
אספר לכם סיפור קצר.
היה אדם
שהוא אמר שמי שיבוא אליו למשרד
ויהיה ראוי לתפקיד הגדול להיות הסגן שלו, יזכה בחמישים אלף שקלים בכל חודש.
משרה די מכובדת.
ובאמת, היו הרבה אנשים שחיכו בתור,
ופתאום איזה מישהו מגיע
ועוקף את כולם,
לא מקשיב לאף אחד, פותח את הדלת,
נכנס פנימה, המזכירה אומרת לו, סליחה, מה אתה עושה? הוא אמר לה,
הכל בסדר.
הכל בסדר.
לא מבינים, מה קורה?
הוא פותח את הדלת ואומר לבוס,
אני הסגן שלך.
הבוס מסתכל עליו באמצע הרעיון, קם, לוחץ את היד, אומר, לא התקבלת.
הוא יוצא החוצה לכולם,
אומר להם, בבקשה, חבר'ה, תהיו בשקט.
כולם שותקים, רואים את הבוס,
ואז אומרים להם, תקשיבו, תקשיבו, יש פה איזושהי מנגינה,
שאני הקלטתי את עצמי בתוך המנגינה הזאת, תקשיבו למילים.
מי ששומע את הקול שלי,
שפשוט יעקוף את כולם, לא יקשיב למזכירה,
יפתח את הדלת, ייכנס פנימה ויגיד שהוא רוצה להיות הסגן שלי.
הבן אדם הזה יודע לשמוע את הקול הפנימי שלו.
כתוב בספרים הקדושים שהקול הזה נשמע בעולם אלף תשע מאות ארבעים ושמונה שנה.
מי להשם אליי?
עד שאברהם אבינו בא, ולקדוש ברוך הוא יש סבלנות,
ואומר אני עושה כנגד כל הסיכויים,
כנגד עולם שלם, ומתחיל להופיע ולהפיץ את שם השם בעולם.
המסירות נפש הזאת
שהייתה אצל המתנדבים האמיצים האלה,
להניע טנק מהצפון,
להתחיל להניע את הרכב מהשומרון במחשבה אולי אני אצליח לעבור איזשהו מחסום של צה"ל,
להתחיל לרוץ מקריית מלאכי,
באותו יום עיון אנחנו מדברים על אזרח,
אזרח אתיופי,
שמאיפה הוא שאב את כל הכוחות האלה?
להגיע כמה שיותר מהר לעזור.
זה כל העדה הזאת בכלל.
פשוט משהו מדהים.
היינו חייבים לפני הכניסה לארץ ישראל שיהיה מישהו שיופיע את התנ״ך בלכתך אחריי כפשוטו במדבר,
בארץ לא זרועה.
למות
במדבר למען הארץ.
זה הכוח
שאותם אנשים קפצו במלחמה הזאת,
להתמסר על הארץ,
להתמסר על האומה, נגד כל הסיכויים.
זה לא הגיוני.
אומר הרלב"ג, שימו לב,
כאשר יש לנו מתנדבים כאלה,
בהתנדב העם אומר הרלב"ג ראוי מפני זה במקור מספר 6 לברך את השם יתברך
כשיתנדבו עם ישראל לעלות עליהם למלחמה עם ריאותם, חולשתם וגבורת סיסרא וחילו.
כי זה היה נפלא מאוד, זה פלא פלאים, מי חשב שיעבור את המחסומים של צה"ל?
עמל בן כותב אם ימצא העם מתנדבים לעשות חיל, אין זה עניין טבעי, רק אלוהי.
ולכן ברכו השם, כי מידו הייתה זאת.
וכך גם כותב המצודד דוד,
בעבור מה שנתן השם בלב העם להתנדב ללכת למלחמה, אם כי ראו חולשתם וגבורת סיסרא.
זה פלא פלאים, האומה הישראלית.
איזה כוח אדיר יש לה לבטל את עצמה בשביל האחים שלה,
בשביל הארץ שלה.
איזה בן אדם
היה חוסך
אלפי שקלים בשביל טיול בחוץ לארץ,
וברגע אחד
פשוט עוזב את הכול,
ונכנס לתוך המלחמה.
אנחנו נראה בהמשך
שזה לא רק לעזור לאחים,
אלא זה ממש כפשוטו
למות
למענם או גם להילקח בשבי.
בואו נתקדם.
אומרת דבורה בתוך כדי השירה, אחרי שפרצו פרצות, אני תוך כדי מלחמה,
מתנדבים באים ועוזרים לי.
היא מתחילה להזהיר לא פחות ולא יותר את אומות העולם.
שמעו מלאכים, האזינו רוזנים.
אנוכי לה' אנוכי השירה, אז אמר לה' אלוהי ישראל.
אומר הרלב"ג במקור מספר שבע,
שמעו מלכים רצה לומר מלכי האומות כדי שיראו מלארע לישראל, תיזהרו להצטרף למלחמה. נראה בהמשך אם הם יצטרפו או לא.
אבל דבורה מזהירה.
ואני שוב חוזר, דבורה קוראת לכל מה שעבר עליה,
ועברו עליה דברים קשים מאוד,
שירה.
עכשיו דבורה מתארת מה היה כשעם ישראל עבר במדבר
במתן תורה.
אדוני בצאתך משעיר בצדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמיים נטפו גם עבים נטפו מים
הרים נזלו מפני אדוני זה סיני מפני אדוני אלוהי ישראל.
כשעם ישראל עובר במדבר
האומות מפחדים.
ארחב אומרת
לפנחס ולכלב אנחנו יודעים אנחנו שמענו מה הולכים מה עשיתם פה בכל העולם
כולם פה רועדים ממכם.
אבל מה קרה בתקופת דבורה?
פסוק ו: "בימי שמגר בן ענת, בימי האל חדלו אורחות,
והולכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות".
מה קרה שם? אומרת דבורה במקור מספר 8,
תראו את הרלב"ג, מה זה חדלו אורחות?
רצה לומר שהולכי דרכים חדלו מילוך בהם מפחד אויב.
לא הלכנו בדרכים הרגילות, אומר הרלב"ג, ואם היה שילכו בדרך,
ילכו אורחות עקלקלות
ויטעו מדרך הישר,
כדי שלא ימצא עם האויב.
צריך לברוח, כמו שקרה במלחמה האחרונה,
לדרכים אחרות. אי אפשר ללכת בדרך הרגילה, צריך לברוח דרך השדות.
בדרך הרגילה, הרכבים הפוכים.
בדרך הרגילה, לצערנו, יש גופות בכבישים, המחבלים שורצים שם.
עמל במקוטבת יראו ללכת בנתיבות הישרים רק באורחות עקלקלות.
מי שבחר,
עד שלא לברוח,
סגר את עצמו בממ"ד
הרבה שעות.
פסוק ז',
"חדלו פרזון בישראל חדלו",
לפני שנקרא את ההמשך.
אומר המלב"ים במקור מספר 9:
"וגם חדלו פרזון כי ישבו כולם בערי מבצר מפני צר.
רצה לומר כי גם אז בהיכנסם לארץ"
חדלו פרזון. כשאנחנו כבשנו פה את הארץ,
אז חדלו אורחות, אבל אצל מי?
מי פחד להסתובב פה בכבישים? מי פחד להסתובב פה בדרכים?
רק היה אז בכנעני יושב הארץ,
שנסגרו במבצריהם מפני יראת ישראל.
ועתה
היה בהפך,
שחדלו באמת ברזון, ולא בכנעני, רק בישראל, מפני הכנעני שגבר עליהם.
אנחנו לא יכולנו ללכת בדרכים, אנחנו הצרכנו להיכנס לתוך הממ"דים.
והרלב"א כותב ורצה לומר שערי הפרזות חדלו מיות בהן יושב מפחד ישראל,
ומה קרה יום, יומיים, שלושה ימים אחר כך, קרוב לחצי שנה לפחות,
יש פינוי,
פינוי של המושבים,
פינוי של הקיבוצים הסמוכים,
פינוי של עיר שלמה, שדרות,
אומר הרלב"ג, ולא נשארו ישראל אז כי אם בערים המוקפים חומה.
כולם מתפנים מפחד האויב.
למה כל זה קרה?
איך הגענו למצב כזה?
שאלה עמוקה יותר כשאנחנו מבינים שאויבי ישראל רוצים לתקוף אותנו כל כך הרבה שנים.
השאלה היא למה הם הצליחו דווקא עכשיו?
היו להם הרבה הזדמנויות,
והם לא עשו את זה.
הם לא מרחמים עלינו.
יש בינינו שנאה תהומית.
היו לכם לצידים, זה לא אומר שאם יש הפסקת אש, מחר יהיה הסכם שלום.
אז למה דווקא עכשיו הם הצליחו לחדור לשטחה של מדינת ישראל ולפגוע בנו?
רשה לי להגיד את זה, כי הם חדרו מתוך שטח ישראל, עזה זה שאין לנו לכל דבר ועניין.
מה קרה באומה?
מה הם טענו, המחבלים,
שגרם להם להבין שעכשיו זה הזמן לחדור? תעזרו לי.
היינו מפולגים,
ברשותכם, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהייה בדברו.
היינו מפולגים בהרבה מאוד צמתים,
אבל היה איזושהי צומת מרכזית
שהגיעה עד יום הכיפורים.
אני, לעניות דעתי, מעולם לא הייתה שנאת חינם פנימית בעם ישראל.
זה רק חיצוני.
רובן בית שני מובא בספרים הקדושים, שזה היה שלב הנפילה הגדול ביותר שיש,
שמתואר באמת כשנאת חינם גדולה, אבל שוב, לעניות דעתי, קשה מאוד לשנוא חלק אלוקא ממעל.
אי אפשר לעשות את זה.
אנחנו שונאים את החיצוניות, אנחנו שונאים את הדעות,
אנחנו שונאים את המעשים,
אבל אנחנו לא שונאים את הלבבות,
אנחנו לא שונאים את הנשמות.
חלק אלוק הממל אי אפשר לשנוא.
אבל ענייננו,
מה שאומות העולם רואים שקורה כלפי חוץ,
זה שנאה תהומית בינינו,
שמתגלגלת לה עד יום הכיפורים,
ומבינים שיש להם אישור.
אומרת דבורה, למה הם חדרו לשטחנו?
פסוק ז', חדלו פרזון בישראל, חדלו עד שקמתי דבורה,
שקמתי אם בישראל.
מה זה שקמתי דבורה?
אומר המלבים במקור מספר 9, ימליץ כאילו כבר נשבת ישראל מהיות עם.
הם מבינים שאנחנו כבר לא עם, אנחנו לא מאוחדים.
ועתה נולדו מחדש.
והיא האם היולדת את הגוי כולו.
נולדנו מחדש.
הליך אדיר של מסירות נפש, כל אחד איך שהוא יכול.
נשות מילואים,
ילדים,
שאבא שלהם הולך להילחם,
לוחמים, אנשים פותחים את הכיסים, פשוט משחררים את כל הכסף שלהם.
בואו תגורו אצלי, בואו תהיו אצלי, לא רוצים כסף.
מדינת ישראל פותחת את שעריה בפני האומה הישראלית,
בפני תושבי הדרום,
בהמשך גם בפני תושבי הצפון.
אחדות, אחדות, אחדות. תתבוננו קצת יותר בעומק.
מה קורה?
בתנ״ך, כשיש שנאת חינם,
מה קורה?
מגיע האויב.
אז אתם צודקים באמת שמגיע האויב,
ובאמת יש הרבה מאוד פרעות שעושים בעם ישראל.
אין לנו זמן להרחיב בזה כרגע, הבאתי את זה כאן בחוברת שכתבנו.
כשיש שנאת חינם,
לפי התורה לוקחים בשבי.
כשאברהם אבינו,
שהוא כמובן צדיק, וגם לוט,
אבל היה ריב בין רועה אברהם לבין רועה לוט,
אז לא תנקח בשבי.
וישנאו אותו ולא יכלו לדברו לשלום. יש ריב בין האחים לבין יוסף.
הם זורקים אותו לבור ויוסף בשבי ושמעון בשבי ובנימין בשבי.
חורבן בית ראשון,
הגמרא ביומא כותבת, דף ט עמוד ב',
ודאי שהייתה שם גם שנאת חינם. איך יש שפיכות דמים בלי שנאת חינם?
אז ירמיה נכנס לכלא,
והסתר,
כשהיא שומעת את עמן,
בא ואומר שהוא רוצה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. למה?
כי ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים.
אז היא נכנסת לכלא,
לשבי
של אחשורוש.
אלי, אלי, למה עזבתני?
במחילה.
שני גדולי עולם, ענקי עולם, בעל התניא והגר"א.
לא הם, חלילה.
יד כיסלב,
אנחנו חוגגים אותו כי בעל התניא,
אדמו"ר הזקן, שוחרר מהשבי.
אבל למה הוא נכנס?
כי היה ריב בין התלמידים.
אין פה מקום להוציא לעז ולדבר רע.
יש פה עובדה
עובדה
שיש שנאת חינם בעם ישראל, לוקחים בשבי.
וכך קרה לנו.
אבל אהבת ישראל,
אהבת חינם, היא זו שמשחררת מהשבי.
וירק את חניכיו ילידי ביתו,
הולך אברהם להציל את אלות.
עבדך ערב את הנער, אומר יהודה. לך כנוס את כל היהודים, אומרת אסתר. ברור שככה נשחרר מהשבי.
מה אתם חושבים, קטאר,
ארצות הברית,
היא זו ששחררה מהשבי כל כך הרבה חטופים בפעימות הראשונות ואחר כך?
לא!
זה הר געש פנימי של אהבת חינם שבער בקרב ישראל.
הוא זה שבסוף הביא לאיזושהי חתימה, בין אם אנחנו מסכימים איתה ובין אם לאו,
לשחרור החטופים.
זה מעגלים פנימיים!
לא אומות העולם ישפיעו עלינו איך נתנהל פה.
הם הפועל יוצאים.
אז צריך את מצרים כדי שתחתום,
ואת קטאר כדי שתחתום.
אומרת דבורה, העם הזה צריך לעבור שיקום.
עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל.
נתקדם.
יבחר אלוהים חדשים, אז לכם שערים,
מגן עמי רעב העומך
ב-40 אלף בישראל.
שוב חוזרת דבורה ומתארת הפעם לא מה היה במדבר, אלא מה היה בכניסה לארץ,
תקופת יהושע בן נון.
כולם באים להילחם, אין שום בעיה בכלל.
אומר המלבי במקור מספר עשר,
בעת נכנסו ישראל לארץ,
אז עבר החלוץ לפניהם שהם בני ראובן ובני גד שהיו ארבעים אלף חלוצי צבא שעברו לפניהם
בכניסה לארץ כולם נלחמים, כולם רוצים להיות בתוך צה"ל
זה היה בכניסה לארץ
אבל מה קרה עכשיו?
איפה היה הצבא?
צבא קדוש, אנחנו לא מדברים עליו חלילה
רק מדברים על העובדות בשטח שבשלבים הראשונים הוא לא היה ואנחנו תמהים על הדבר הזה
ועתה לא בא אחד מן החלוץ למלחמה
כי הלוחמים עתה היו בני זבולון ובני נפתלי
שהם בכלל המתנדבים.
על פי זה דבר המליץ נשגבות, יאמר כי ארבעים אלף חלוצי צבא שבחר השם בימי קדם,
שלחמו אז בשדה המערכה, לא לחמו עתה בשערים.
בשיעור הכתוב, מה זה יבחר אלוקים חדשים, הוא צריך לבחור לוחמים חדשים אז,
בהצטרכו ללחום שערים, בהתחלה, במלחמה, כי מן הלוחמים הישנים לא באו למלחמה זו.
גם בפסוק ט"ו אומר המלבי עם המשורר ישים ליבו וראה בעיניו על שני שבטים ראובן ודן שלא באו למלחמה
כי בימי יהושע היה ראובן הולך בראש המחנות ודן מאסף לכל המחנות ועתה לא באו
והדבר הזה גורם לקושי אדיר להבין איפה היה הצבא
ולכן אומרת דבורה בפסוק ט'
לבי לחוקקי ישראל יש מישהו שלקח את החוק לידיים מי זה?
מי זה שקפץ? המתנדבים בעם ברכו השם
מה זה ליבי לחוקקי ישראל? אומרת דבורה
כך מביא המצודה דוד
לא מן השפה ולחוץ. הלב שלי איתם
כי מעומק הלב אדבר לחוקקי ישראל המתנדבים להילחם
שהם יברכו על מה שנתן בלבם להתנדב
ואומר הרלב"ג
על פסוק י' רוכבי אתונות סחורות יושבי על מדין והולכי הדרך שיחו
עזבנו, אני אקרא את סוף דברי הרלב"ג
עזבנו את המקומות האלה אשר ניחום ועזבו מפחד אויב
למה פחדנו?
מכל מחצצים בין משאבים, שם יטענו צדקות ה' צדקות פרסונו בישראל
אז ירדו לשערים עם ה'.
נחזור למקומות האלה.
אותם מקומות שהתפנינו מהם
נשוב להודות לקדוש ברוך הוא בדיוק במקומות האלה.
אומר המלבים
אולי עוד לפני כן נקרא גם את הרלב"ג במקור מספר 12 והנה במקום ההוא שלא היו יכולים לבוא שם
שם יתנו ויגידו צדקות השם שהכרית את אויביהם המצרים להם שם
וייתנו גם כן צדקות פרזונו בישראל עתה שיאכלו בני ישראל לשבת בהרי הפרזות אשר הניחום ועזבו מפני האויב אנחנו נחזור לשיר שם
זו שירת לדבורה
זו שירת התקומה שלנו
לא להסתכל על 12 שעות של חדירה
על אף שזה קשה על אף שצריך להתייחס לזה
להסתכל ולשיר על שנה וחצי ויותר,
שאנחנו פשוט
מכלים את כל האויבים שלנו.
זה העיקר במלחמה.
הרוח של הלוחמים, הרוח של המתנדבים, הרוח של עם ישראל,
לא ה-12 שעות הקשות.
ואומר המלבים במקור מספר 13, שישראל ירדו לשערי מבצריהם להסתתר מהאויב,
אז בעת ירדו לשערים, בעת ההיא ישב השם בהרי הפרזות בלעור חומת עדיין מבריח, ורצה לומר אז חשף זרוע קודשו.
שמה אנחנו נשיב לאויבים מלחמה שערה באותה מקומות.
עכשיו אנחנו מגיעים לאחד הפסוקים החשובים פה בשירה.
אומרת,
אומר דבורה,
סליחה,
אומר ברק לדבורה כך:
אורי אורי דבורה,
אורי אורי דברי שיר.
ארבע פעמים, אומר הרב אליהו,
ארבע פעמים ברק מעורר את דבורה לשיר.
היה פה הלם,
הרגו אותנו.
אז הוא מעורר אותה כל הזמן, כל הזמן לשיר.
ואומר המלבים במקור מספר 14, והרב אליהו ביקש ממני להדגיש את הדבר הזה.
אומר המצודד דוד, סליחה, רצה לומר, בהתחזק השיר תתגבר התשועה.
בהתחזק השיר תתגבר התשועה.
ככל שנשאיר יותר,
ככל שנרקוד מעומק הלב מחר ביום ירושלים, הלילה ביום ירושלים,
ככל שנגיד את ההלל ביותר כוונה ודבקות,
תתגבר הישועה לחיילי צה״ל שנמצאים עכשיו בעזה
ובסוריה ובלבנון ובמקומות נוספים
השירה מבטאת אמונה לריבונו של עולם
למרות הקושי
בהתחזק השיר תתגבר התשועה
ככל שיצטרפו יותר בעם ישראל לומר הלל תהיה יותר גאולה
יש לנו השפעה על הגאולה
זה עומק המחלוקת אם אומרים הלל ביום העצמאות וביום ירושלים או לא
האם אנחנו ראויים יותר לגאולה?
זה לא פשוט.
אומרת
דבורה לברק, אבל לך יש תפקיד.
קום ברק הוא שווה שבייך בן אבינועם.
לא הוא שווה שבייך.
לא תיקח בשבי.
תחזיר מהשבי.
לקחו לנו בשבי ברק.
תחזיר מהשבי.
נקרא קצת מהר, כיוון שאין לנו זמן.
אז ירד שריד לאדירים עם.
אדוני ירד לי בגיבורים. אומר רב אליהו, השריד הזה
זה אותם מתנדבים
ששמעו את הקול של אברהם אבינו וקמו
להילחם למען אחיהם.
מיני אפרים שורשם בעמלק, תראו עם מי אנחנו נלחמים.
אחריך בנימין בעממיך, מינים אחר, ירדו מחוקקים וזבולון מושכים בשבט סופר.
ושרי בישכר עם דבורה, וישכר כן ברק בעמק, שולח ברגליו.
בפלגות ראובן גדולים חיקקי לב.
עוד הפעם דבורה מבקשת לומר שראובן לא מגיע למלחמה וזה עושה
דברים קשים מאוד בלב ואומר לנו המלבים
במקור מספר 15. המשורר ישים לבו וראה בעיניו על שני שבטים ראובן ודן שלא באו למלחמה
כי בימי יהושע היה ראובן הולך בראש המחנות ודן מאסף לכל המחנות ועתה לא באו
ואחר שישראל התפשט על בני יששכר וזבונו ונפתלי שעמם נלחם היה יכול ליפול על כל שבט מבלי אמצעי יכלו לחדור לתל אביב בלי שיעצרו אותם המתנדבים
ברוך השם שהם קמו ועצרו
מה שנפלג ראובן ולא בעל הצבא,
הגם שלא ירש ייפול עליו האויב.
ראובן הוא הצבא, הוא לא מפחד.
גדולים חקקי לב, זה עושה חקיקות גדולות וראשם נוראים בלב, רצה לומר שברון לב.
בהמשך כותב המלבים, הלו אתה יושב על הגבול כדרך הגיבור שיושב על הגבול.
עליו מוטל לכלה רגל אויב מבוא בארץ. אתה צריך לעצור אותם שלא ייכנסו.
ולהיות מוכן תמיד ליום קרב.
ואתה כי התרפדת ביום צרה?
מפלגות ראובן גדולים חקרי לב, רצה לומר, למותר לחקור על זה.
ואחרי חקרי לב גדולים מן הנידון.
אומר המצודת דוד, זה לא קרה רק בעבר,
זה יקרה גם בעתיד.
רצה לומר, מקור מספר 16 עם כל השבטים האלו לא פחדו מלרדת למלחמה, אם בעבר, ואם בהווה, ואם בעתיד.
לזאת מפלגות ראובן, רצה לומר, במה שראובן נחלק
ונפרד מן המלחמה, אי גדולים הם מהחקקי לב.
רצה לומר, הנה ראוי לחשוב רבות מחשבות לב,
להבין הדבר מה זה היה לו שנחלק מן המלחמה תוך כדי המלחמה
אומרת דבורה הזהרתי את אומות העולם לא להצטרף
והם מצטרפים
אבל לפני כן פסוק ט"ז אומרת דבורה לצבא
למה ישבת בין המשפטיים? לשמוע שריקות עדרים?
לפלגות ראובן גדולים חקרי לב
זה עושה חקיקות גדולות רושמים בלב בשביל מה אתה יושב שמה? לשמוע שריקות עדרים? בשביל זה אתה יושב על הגבול?
קשה לי האמת לקרוא את זה אנחנו מדברים על צבא
השם צבא הקודש כל כולו טהור וקדוש אבל זה כנראה דברים שאין לנו הסבר אליהם כמו שאומר המלבים
גלעד בבר ירדן שכן ודן למעגור אוניות אשר ישב לכל פעמים ועל מבצריו ישכון
זבולון זה שבא להתנדב
הוא לא רק בא להתנדב הוא גם מת
עם חרף נפשו למות
ונפתלי על מרומי שדה
תיזהרו אומות העולם לא להצטרף אבל הם מצטרפים
באו מלאכים נלחמו פסוק י"ט
אז נלחמו מלכי כנען בטענך על מי מגידו, בצע כסף לא לקחו
שקל הם לא לקחו, כי הם רצו להצטרף פה למלחמה
אומר הרלב"ג במקור מספר 17, ידמה שמלכים רבים מממלכות הגויים ממשפחות כנען ירדו עם סיסרא להילחם עם ישראל
החות'ים, האיראנים, החיזבאללה,
בעזרת השם גם שמצרים תצטרף
סיני שלנו
אי אפשר לבנות בית מקדש בלי סיני
אתה לא יכול לבוא עם מום לבית המקדש.
חייב את כל ארץ ישראל.
ארץ ישראל זועקת לנו מבפנים.
נתתם אותי בשבי.
נתתם את סיני בשבי.
נתתם את עזה בשבי. הכל היה שלכם.
נתתם את לבנון בשבי.
את ג'נין. את שכם.
את הר הבית.
מה זה הדבר הזה?
כל המקומות האלה היו שלנו.
אנחנו צריכים לעשות תשובה.
לשחרר את החטופים מהשבי.
ולשחרר את ארץ ישראל מהשבי, מבלי פחד,
לכבוש את כל חלקי ארץ ישראל.
אומר המלבי, אומר הרלב"ג, נמשיך בכל כך, היו חפצים להילחם בישראל,
עכשיו לקחו בצע כסף, על זה מי יבין מלך כנען.
מה הם עשו לנו?
אולי לפניכם,
כשהרב אליהו קרא את הדברים הבאים, אז בתוכנית הרדיו של ה...
אז הרב אליהו, בזכות לשונו,
אז הוא אומר לי, הרב צחי, תשמע,
כשקראתי את הדברים הבאים,
נפלתי מהכיסא.
טוב, זה הרב שמואל אליאב.
אני לא יודע, אשתי אמרה לי את זה, אז חידוש של אשתי.
אתם יודעים, במלחמה הזאת
היה יישוב שנקרא יישוב יתד.
וביישוב יתד,
אולי עוד לפני כן, סליחה, בפסוק כ' כתוב,
מן שמיים נלחמו,
אני אוכל לקחת חמש דקות נוספות?
בפסוק כ' כתוב, מן שמיים נלחמו, וכוכבים סלעותם נלחמו עם סיסרא.
אתם יודעים, יש משחק מחשב כזה, או פלאפון.
תמיד תהיתי לעצמי, למה תלמידים שלי משחקים אותו? מכלים את הזמן. אבל המשחק הזה שנופל לך אבנים כאלה מהשמיים,
ואתה צריך לפוצץ אותם. אז אף אחד לא מתחיל בשלב הסופי, כי השלב הסופי זה הכי הרבה אבנים והוא הכי מהיר, נכון?
מתחילים בשלב הראשון, ולאט לאט אתה עולה. אני לא מצליח להתחיל את זה, זה ממכר.
אבל זה ככה משחקי המחשב.
אין מצב שתיכנס בפעם הראשונה לשלב האחרון, במהירות הזאת עם הכי הרבה אבנים, ותנצח.
אלא אם כן יש פה נס.
כשאיראן יורים 350 טילים על עם ישראל
ומחוצים את האטמוספירה,
זה המשחק הראשון ששיחקו אותו בעולם באופן הזה.
זה באמת הרג, אבל שלושה פלסטינאים פה ועוד איראני אחד שהטיל חזר עליו.
זה נקרא, אומר הרב אליהו,
מן שמיים נלחמו,
הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא.
יש אישה צדיקה,
מהיישוב יתד.
האישה הזאת היא משבט הקייני,
הרבה פוסקים דרוזים,
כן, הרבה פוסקים שם מסבירים שהם משבט הדרוזים.
והיא מתארת, אין לנו זמן לקרוא את זה כאן, הבאתי את זה בחוברת,
אבל היא מתארת
שכשחדרו לשטחה של מדינת ישראל, הרגו כמה מהחברים שלה.
והלוחמים שלנו תפסו כמה בשבי שמה,
והיא יצאה אליהם החוצה והתחילה לדבר איתם בערבית, כי זו השפה שלה שהיא מכירה, והיא אומרת, אני לא מתביישת בשפה הזאת.
הכתבה הזאת שודרה, היא גם נבחרה להדליק משואה, אבל היא סירבה מחשש לחייה.
בכל אופן, אותה אישה יצאה אל המחבלים החוצה.
ותוך כדי מתקשר אחד המחבלים אל המחבלים שנתפסו אצלנו,
והיא אומרת לו, תקשיב,
אם אתה תדבר איתו יפה,
אני אתן לך לאכול ולשתות,
רק תגיד שאני איתכם ואני עוזרת לכם, נותנת לכם לאכול ולשתות כל הזמן.
הוא באמת אומר את זה,
ואז
היא שואלת, היא אומרת לו, תשאל אותם איפה הם? והם אומרים לה, יש 100 מחבלים בחממה.
שולחים את כוחות צה"ל
והם פוגעים והורגים את המחבלים, וזה מונע אסון ענק ענק ענק. אז יש לנו מישהי דרוזית
שמתארת שהיא התחילה אחר כך להצליף בהם עם צינור, תקראו את הכתבה,
לתת להם מכות רצח, היא אומרת,
כי הם הרגו את החברים שלה.
היא שחדה אותם באוכל, בלחם, במים,
כדי שהם יגידו את הדברים לטובתה והיא תוכל לסלק אותם,
והיא מהיישוב יתד.
דילגתי קצת, כיוון שזמננו קצר. תבורך מנשים יעל,
חבר הקיני דרוזים מנשים באוהל תבורך למה
מים שעל חלב נתנה ומבקש לשתות והיא עובדת עליו
בספל אדירים הקריבה חמאה
מאיפה היא?
ידה ליתד תשלחנה
והיא מינה להלמות עמלים ועל מה סיסרה מחקה ראשו ומחצה וחלפה רק עטו
היא מרביצה לו
היא מהיישוב יתד עם היתד שלה
לא הייתי אומר את המילים האלה
אלמלא הרב שמואל אליהו
היה אומר לי,
זה נכון.
לא הייתי אומר את זה. ושוב, אני לא זוקף שום דבר לזכותי, סך הכל למדתי את ה...
זהו, באמת.
לומדים מופטרה.
אני מדלג, כיוון שזמננו קצר והרב הגיע,
אז רק נסיים.
במה עשו לנו?
"בעד החלון נשקפה, פסוק כ"ח בתי אבב, בהם סיסרא, בעד האשנב. מדוע בושה אשריך בו לבוא?
מדוע אחרו פעמם מרכבותיו?
למה הוא מתעכב ככה?
למה סיסרה לא מגיעה?
אימא של המחבל שואלת, הוא אמר לי שהוא הולך וחוזר.
אבל החכמות שרותיה תעננה השכנות שלה באות ואומרות לה כך.
אף היא תשיב המראה לה.
פסוק למ"ן, הלא ימצאו יחלקו שלל,
רחם רחמתיים לראש גבר,
לשישרה שלל צבעים רקמה,
צבע רקמתיים לצוורי שלל.
מה זה הלא ימצאו יחלקו שלל? מה עשו האויבים מעבר להרג הגדול שתיארה דבורה בנו, הפרעות?
הם גם לקחו הרבה כסף,
אבל לא רק כסף.
תסתכלו בבקשה במקור מספר 18, ובזה נסיים.
אומר הרלב"ג שאם ימצאו שלל שיחלקו,
כך גם הביא הרד"ק,
ימצאו שלל לרוב בארץ ישראל שינצחו אותם ויחלקו השלל ביניהם, אלא זה מאחרים לבוא, לכן הם מתעכבים.
ואומר רש"י, אלוהים ימצאו יחלקו שלל בום מעכבם,
ומה זה רחם רחמתיים לראש גבר, אומר רש"י,
מענים נשים יפות בישראל,
וכל איש מהם יש לו במיטתו שתיים ושלוש נשים
עם אחשמם וזכרם מה זה רחם רחמתיים לראש גבר אומר המלבים
אנשים אשר ישללו ראש הגבר על אז שהוא השלל כי הוא ראש השלל והמובחר שבו
והראש שלו צבוע בדם
הם עופים ראשים ומוכרים אותם במכירות פומביות בעזה
מי שיסתכל, לוחמי המוסד חילצו ראש
של חייל מעזה
אין לנו זמן
ואנחנו יודעים מאיזה פרא אדם אנחנו מתעסקים,
ידו בכל ויד כל בו.
העיקרון המרכזי שאומרת לנו דבורה,
תזכרו,
זה לא יום של רפיון שמחת תורה,
זה יום של שירה,
זה יום של שמחה.
אני קוראת לזה שירת דבורה.
ואומר הרב אליהו, ובזה נסיים,
יש מדרש מחריד
שבא ואומר שביום שאנחנו נגלה את הר סיני ואת הר הכרמל,
את הסגולות הנשמתיות שקיימות שם
ואת הר תבור, בו הייתה שירת דבורה,
אנחנו נהיה מוכנים לגלות את הר המוריה,
את ירושלים,
את בית המקדש.
וזה בא במסירות נפש.
לכן העיכוב הזה במלחמה.
לכן זה לוקח זמן.
לא בגלל האויבים.
כיוון שריבונו של עולם חורט בלבנו את המסירות נפש יום אחר יום,
שעה אחר שעה בעם ישראל.
ואני מרשה לעצמי לומר,
באמת שהכל התחיל שם,
במדבר.
"ולכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה",
של העדה הקדושה הזאת,
שגם מתו מהם הרבה בדרך, העדה האתיופית.
וזה חרט בלבנו את מסירות הנפש על ארץ ישראל
ועל עם ישראל.
יישר כוח. תודה רבה לכולם.
ובעזרת השם, בשם השם נעשה ונצליח וברחמיו עלינו ירוויח
ביגשו ממני לדבר על הסבא אליקה קרנת קסמראן ברוך
או בשמו העברי הרב אורי בן ברוך
וברוך השם יש גם רחוב על שמו באשדוד, שתי רחובות
סמוכים לעד, עשויים באמת אחד אדוננו ברוך
והשני הרב אורי בן ברוך
אז היום בעזרת השם ננסה לגעת בדמות המיוחדת הזאת
של אחד המנהיגים הגדולים של הקהילה במאה השנים האחרונות, אני יכול לומר את זה.
יש לו התכתבויות עם הרב עובדיה יוסף.
הרב עובדיה יוסף, כשהוא הגיע פה לארץ, קיבל את פניו,
ואנחנו בעזרת השם נרחיב עליו,
על התרומה הענקית והגדולה שלו לכלל הקהילה.
הוא בילדותו גדל אצל אחד מן המנהיגים הגדולים, אדוננו ברוך,
זה הרבה פעמים זה נשמע שמרוקאי.
כשלמדתי בזמנו בכולל באזור ט'
זה היה, הרחוב היה שם סמוך.
אז שאלתי את החברים שלי שלומדים שם,
אמרתי להם, הרחוב אדוננו ברוך, של מי? מה אתם אומרים?
מי זה הדמות הזאת? אמרו לי, בטח זה אחד המרוקאים. אמרתי להם, זה אתיופי.
אז אמרתי להם במקום אדנני עברתו אותו ואמרו אותו אדוננו ברוך
אז בכל מקרה הוא נולד לדמות הזאת
של אבא אדנני ברוך שהיא דמות בפני עצמה במסע שלו וזה קשור ליום ירושלים בשנת 1862 אבא מהרי ועוד מהקהילה מחליטים
ללכת לכיוון ארץ ישראל
והם מגיעים עד בהר ארתרה,
וכשהם מגיעים לבהר ארתרה זה ים סוף,
הם מתפללים ומנסים גם קופצים לתוך הים,
הנס לא קרה, אבל ידוע שככה גאולתן של ישראל,
כמו שהיה במצרים, שהשבט שיצא 86 שנים לפני,
ככה גם אנחנו רואים את יהודי אתיופיה שעשו את המסע ורצו לבוא דרך ברוך השם
דרך ים סוף לכיוון ארץ ישראל.
רק בשביל לסבר את האוזן באיזה תאריך זה,
אולי מישהו יודע מתי הרצל, חוזה המדינה, מתי הוא נולד?
מישהו יודע באיזה שנים זה היה?
1860. בשנת 1860 זה היה לידתו של הרצל.
זאת אומרת שהרצל היה בן שנתיים,
יהודי אתיופיה כבר רצו להגיע פה לארץ ישראל.
אז לכן העניין של הציונות
לבוא כאן לארץ ישראל
זה היה דבר מאוד מאוד עצום שתמיד
היה בכל אחד ואחד מאיתנו,
שדיברו על ירושלים,
באיטיפיה נשמו את ירושלים, כל הזמן זה היה ירוסלם ירוסלם.
אפילו הרבה פעמים
הייתה עוברת חסידה.
היו שואלים את החסידה מה שלום ארצנו, מה שלום ארץ ישראל.
מה אתם מדברים עם חסידות? מה זה? בסך הכל חסידה, לא מעבר לזה.
אבל תראו את האמונה שלהם, כיוון שהחסידה עשתה את הקו הזה מכיוון ארץ ישראל, היא מגיעה לאפריקה,
אז את בעצם ראית את ירושלים, בואי תספרי לנו איך נראית ירושלים, מה שלום ארץ ישראל.
זה מראה את הגעגועים והכיסופים העזים שהיו ליהודי אתיופיה.
ולכן גם כל התפילות הן התנהלו בצורה כזאת
סביב ירושלים
לדוגמה אני אדגים לכם אחד מן האנגונים המיוחדים
למרות שאני קצת צרוד אבל אני אנסה בעזרת השם
אז תפילה שנקראת נאונס אגיד
נאווווווווו נסגד מצלם וארק ונקדס
אבי לפת הרי,
צמאי ואמתרי.
ויימצאו
קנדו ונחרב יתר,
ייסגדו ירוסה על ימיו.
ויימצאו
או, או, או, הבית ומסך רפנטי,
ישא גדול ירוסה על ימי.
קל אדון עונה, יד לקל קומו לכדמה,
בגלי אדום
צנא סמאי וסמאי יתר
אדום עבר קמו לחזור בסלמים.
אז מה שאנחנו אמרנו זה ככה
בואו ונשתח עבר לשם אלוקינו.
ויבואו
ממזרח וממערב,
וישתח עבור בירושלים.
ויבואו
מצפון ומדרום והשתחו חבור בירושלים כל השם חוצב להבות
השם יברך את עמו בשלום כי צרתי.
אבל הרבה יש שם בתים על ירושלים
את ניודנאי ירושלם שאלו שלום ירושלים
ישליו אוהביך, יהי שלום ברלך, שלווה בארמונותיך.
הנושא של ירושלים זה היה דבר מאוד מאוד חשוב וגם מבחינה קצבית
השיר הזה זה היה מאוד מאוד קצבי למשל מה שכרגע אמרתי.
אז מנה אברת ביתא דאוויתא מנה אברת ביתא דאוויתא
תזניו דנא ירושלם,
דנא ירושלם,
תזניו דנא ירושלם. זה בעצם,
אנחנו רואים שעלו שלום ירושלים,
ישלייו עבייך,
יש שלום בחילך,
שלווה בארמונותיך,
למען אחי ורעי, עד אברה נא שלום בך.
אז כל הזמן ירושלים
היא הייתה על ראש שמחתנו,
כוונה כל הזמן רצינו להגיע ולשמוח בשמחת ירושלים בעיר הבנויה וזה לגבי יום ירושלים
אז בכל מקרה אבא ברוך עם אבא מהרי הם ניסו לעשות את המסע הזה
שהמסע הזה לא הצליח אבא ברוך שהה
באזור תגריי במשך חמש שנים לאחר מכן
החליט ללכת להתבודדות שהיא בלתי מוגבלת
לתקופה מאוד מאוד ארוכה
וזה גם ברוך השם כתבנו סיפורי צדיקים מאתיופיה
אני מאמין שהרבה מכירים את הספר הזה
זה על הדמות של אבא ברוך
הדמות הזאת זה אבא שלי קרנט קסבראן ברוך
זה בעצם אנחנו רואים כאן את הדמות המיוחדת הזאת
שהיא הולכת להתבודד
הולך להתבודד
לתקופה ממושכת בלילה הראשון
פוגש אותו אריה והוא אומר לאריה אם הקדוש ברוך הוא יביא אותי לארוחת ערב תאכל אותי
באמת האריות והנמרים שהיו לא נגעו בו במשך ארבעים שנה זה סיפור שכל הקהילה מכירה אותו
כל הקהילה יודעת על האמיתות של הסיפור המיוחד הזה אבל זה מראה על הצדקות והחסידות שלהם
אחרי ארבעים שנה מלאך מגיע בחלום ואומר לו הגיע הזמן לחזור
לארץ ההולדת שלך, לאיפה שנולדת,
ושם אתה תתחתן עם אישה שהיא תבוא מאזור צפון,
אתיופיה מסימן,
מי שיחתן אתכם זה יהיה אבהריאני,
ומשרטט לו המלאך את כל מה שהולך להיות איתו,
וכמה ילדים יוולדו לו,
מי יעלה כאן לארץ ישראל,
זה דברים שאנחנו יודעים אותם הרבה שנים לפני.
אחד הדברים המדהימים בכל הסיפור הזה זה חזונו של אבא ברוך וזה מה שכתבנו
הוא תיאר כיצד אנחנו נעלה לארץ ישראל לפני 90 שנה
בשנת 1935 מגיעים שישה זקנים קייס סמואל נגוסה קייס יעקב זרו אבא גברואסר אבא ימרן מקיפין אותו
ושואלים אותו ואומרים לו מתי נזכה לעלות לארץ ישראל
אז הוא אומר להם, בלעד שונו הבת ילד לא מנגיסטי נסראל.
יקום מלך שהוא לא מזרע המנוחה,
זה מנגיסטו האלה מריאם, כי עד איילה סלאסה הם הוגדרו בתור מלכים,
וגם הם היו מזרע המנוחה.
רק מתקופתו של מנגיסטו האלה מריאם נהיה ראש ממשלה או פרזדנט באתיופיה,
אז לכן התקופה הזאת של הממלכה שהיא נפסקת ונכנסים
לתקופה של ראש ממשלה זה בתקופתו של מנגיסטו היילה מריאם.
אז לכן אנחנו רואים שבתקופה הזאת אומר אבא ברוך,
אתם תתחילו לעלות לכיוון ארץ ישראל.
זה יהיה מכמה דרכים.
הדרך הראשונה היא תהיה בשקיעת השמש, הכוונה לתקופה מאוד מאוד קשה.
אתם תבואו דרך סודן,
לאחר מכן ימותו הרבה מאוד אנשים בדרך בשביל להגיע לארץ ישראל.
כארבע אלף אנשים מתים בדרך, ובסוף
אנחנו הגענו לארץ ישראל.
אומנם יהיה לנו פה מבחנים, אבל בסוף אומר תעברו את זה.
אומר העלייה השנייה היא תהיה שהכל יהיה מוכן בבית.
האנג'רה יהיה מוכן בבית והטלה יהיה מוכן בבית. אז אנג'רה כולם יודעים מה זה, נכון?
תן לה, מה זה?
זה הבירה, יפה מאוד.
זה בירה קוניאק של האתיופים,
אבל שימו לב, משרד הבריאות לא בדקה כמה אחוזים יש לו, זה לא מופיע שם.
זה משתנה מאימא לאימא.
אז אומר הבא ברוך, הכל יהיה מוכן בבית,
ותוך תקופה קצרה אתם תגיעו לארץ ישראל.
תוך 36 שעות
מגיעים לפה 14,300 יהודים, זה מבצע שלמה.
אני מקצר,
העלייה השלישית זה האחים שלנו שהיום מגיעים מאתיופיה
שזה בשר מבשרנו
ואומר אבא ברוך ישו מהמטטים אותנו הכוונה שיחפשו אותם
מי מזרע ישראל ומי לא מזרע ישראל ויביאו אותם פה לארץ ישראל
אבל באותה תקופה
חיימא נותן בצ'ירת מנה מנליש זה הלשון שלו
האמונה תהיה כמו חודק
מי שיחזיק חזק באמונה הוא יזכה לגאולה השלמה
והוא מתאר לנו לפרטי פרטים את כל הדברים שהולכים לקרות. אז אנחנו רואים כאן
זה אבא של ליקה כהנת כסבראן ברוך שהיה דמות בפני עצמה
צריך עליו יום עיון הוא נפגש עם דוקטור פייטלוביץ׳ אח התאום שלו קראו לו אבא דניאל
אבא דניאל בשנת 1867 נלקח על ידי פרופסור יוסף הלוי ללמוד בצרפת
ובדרכו לחזרה,
בדרכו וחזרתו לארץ ישראל,
בדרכו לכיוון אתיופיה,
הוא עבר דרך ארץ ישראל ובמצרים הוא נפטר.
הלך לבית עולמו והוא לא זכה לפגוש את הקהילה. אז לכן דוקטור פייטלוביץ', שהיה תלמידו של פרופסור יוסף הלוי,
הוא בא להודיע לאבא ברוך על הפטירה של אח התאום שלו.
ולכן אנחנו רואים את גן פייטלוביץ' כל כך היה מחובר לאבא ברוך הוא נתן לו לשהות
בבית
השני שהיה לו שישה חודשים היה אצלם בכפר הולקה עם יונה בוגלה ועם דמויות מאוד מאוד חשובות שאז יונה בוגלה היה תלמידו של אבא ברוך
צעיר מאוד ומשם הוא לקח אותו לכיוון ארץ ישראל.
אז אנחנו רואים שהדוד של ליקה כהנת קסבראן ברוך הוא היה הראשון שהגיע בשביל ללמוד
את השפה העברית ולחבר את יהודי אתיופיה למסורת ולמה שיש כאן בארץ ישראל.
אז הוא גדל בסביבה הזאת,
הוא גדל עם הרבה מאוד אהבה לארץ ישראל.
הוא מספר לי ככהנת קס בראן ברוך באחת ההקלטות שלו,
אומר שלושים יום לפני הפטירה
של אבא שלי,
אבא ברוך אומר להם, בעוד שלושים יום אני הולך להיפטר.
משהו, אתם יודעים, לדעת את יום הפטירה,
דברים שלא ראינו אותם,
גם במקורות לא ראינו דבר כזה.
אבל הוא אומר, בעוד 30 יום אני הולך להיפטר.
אני מבקש מכם שתהיו צמודים אליי.
והם היו צמודים אליו, שתי הילדים שלו.
אסברן אומר, אני הייתי איתו יום ולילה ולא עזבתי אותו,
והעביר לי את כל הידע ואת כל החוכמה ואת כל הדעת שיש לו.
שלוש שעות לפני הפטירה שלו,
אומר להם, בעוד שלוש שעות אני הולך להיפטר.
אני מבקש שבגופה שלי רק
אנשים מסוימים
ילוו אותי, יקחו את הגופה, יתעסקו בכל הנושא של הגופה.
והמקום של הקבורה, כל הדברים האלו, היה עמוד ענן שהנחה
ממש משהו שירד כמין הילה,
שירד מן השמיים וליווה אותם עד המקום שהם צריכים לקבור אותו.
זה היה דמות של אבא ברוך.
עכשיו ניכנס לדמות של ליקה קנת קסבראן ברוך.
בעוד שאבא שלו היה חי,
באו לאבא שלו, לאבא ברוך,
ואמרו לו,
אנחנו רוצים
למנות
את הבן שלך
שיהיה
הרב הראשי של יהודי אתיופיה.
קסבראן התנגד,
הוא אמר, יש את אח שלי הגדול,
הוא לא רצה להתמנות לתפקיד הזאת.
הוא מספר שהזמינו אותו להוארה, לאחד המקומות שהנזירים נמצאים שם.
אומר, היו שתי נזירים שהנזירות באתיופיה ידועה,
זה לא מטעמים של חס ושלום כמו הנצרות,
אלא זה היה בשביל להציל את הקהילה.
זה לפני 500 שנה
זה התחיל,
כיוון שהיה סכנה גדולה למנהיגים הרוחניים
ובשביל שההנהגה הרוחנית לא יכחידו את המלכים האתיופים הנוצריים שרצו להשמיד את ההנהגה שלנו,
לכן קמה הנושא הזה של הנזירות באתיופיה.
אז שתי הנזירים האלו ככה אומרים לו
אתה הולך להכניס את יהודי אתיופיה לארץ ישראל
אתה הולך לתקופה לא פשוטה,
והם משרטטים לו מה הולך להיות איתו,
אתה תעבור הרבה מאוד משברים,
הרבה מאוד קשיים,
אבל אומרים לו, אם אתה לא תעשה את זה, אין מישהו אחר.
רק אתה יכול לעשות את התהליך הזה.
במשך שלושה ימים שהוא נמצא איתם שם, העבירו לו את המסר הזה,
והוא מתמנה לתפקיד המיוחד הזה של להיות
ליקה כהנת שזה הרב ראשי
ליהדות אתיופיה והרב אורי בן ברוך או כסברן ברוך
הוא בעצם מתחיל בעבודה שלו
ובאמת בילדותו הוא גדל
עם ברוך השם עם הרבה מאוד ידע עם הרבה מאוד לימוד היה בקיא בכל התפילות
היה בקיא בהיסטוריה של יהודי אתיופיה
כל השאלות הסבוכות
הופנו אליו.
היה גם מצבים שהיה צריך להתמודד גם מול שליט אתיופיה, מלך,
ככה קראו לו מלך המלכים באתיופיה.
זה היה אילסלאסה.
בשנת
1930, סוף 1935,
פחות או יותר,
באותו זמן היה את פרופסור תמרת עמנואל.
הוא נלקח על ידי פייטלוביץ',
והמלך פונה אל פרופסור תמירת עמנואל ואומר לו,
אני רוצה שתביא את ההנהגה שלכם אליי.
הוא מזמין כ-30, מגיעים כ-30 קייסים,
בראשם לי ככהנת קייס בראן, ברוך,
והם נכנסים למלך.
המלך אומר להם, תקשיבו טוב,
אנחנו רוצים להיות עם אחד,
לא צריך להיות יהודים ונוצרים, בואו, אתם,
תוותרו על היהדות שלכם ותיכנסו אלינו. למה נחיה כשתי עמים?
קסבראן אומר לו, בשום פנים ואופן,
כולם מרוב הבהלה,
זה מעמד,
באותו זמן שאתה נכנס למלך,
זה היה פחד פחדים.
אז הרבה מאוד הם סגדו לו, השתחוו לו,
וקסבראן אמר לו,
היו לא תהיה.
הוא אומר לו, היו אנשים לפניי.
היה את אבא וודאג'ה.
היו אנשים, אבות אבותיי, שווטו על קידוש השם.
לא מכרו את הדת שלהם.
אני הקטן, כסברן, ברוך,
מה שקיבלנו מאבות אבותינו מתקופתו של משה רבנו ועד היום,
אני אבטל ואני אגיד לעם שלי להיכנס לנצרות,
זה לא יהיה.
היו לא תהיה.
ואז הוא פונה אליו ואומר לו,
כולם עושים לי כבוד,
כולם משתחווים לי,
למה אתה לא כמו כולם?
הוא אומר לו, קודם כל, אני קיבלתי את האחריות
ואני קיבלתי אחריות מאוד מאוד כבדה.
דבר שני,
אני ואתה כרגע נכנסנו לויכוח דתי.
או שאתה תנצח או שאני אנצח.
עכשיו, לומר דבר כזה להיילס אל לאסה,
אני שמעתי את זה במו אוזניי מסבא, יש הקלטה
בארכיון של חזי עובדיה הוא מספר על המפגש הזה
אומר לו או שאתה תנצח
או שאני אנצח
שוויילס אלאס איזה דמות
שהוא האמין שאחרי שהוא ימות העצמות שלו ימשיכו לשלוט על אתיופיה
רק מי שהיה נכנס אליו היה נכנס מלווה בכלבים ובעריות
רק המעמד הזה היית מקבל חלחלה
זה לא היה אדם פשוט וקל
איילסלאסל נדהם
ואומר לבן שלו
אתה רואה מה היהודי הזה עושה לי?
אומר לו גובה זוז, אומר לו כל הכבוד לו, באת איתו בוויכוח דתי,
הוא אמר לך או שאתה תנצח או שאני אנצח
עכשיו אין ברירה, אין מה לעשות
ואז הוא מתחיל לאיים עליו ואומר לו אני אראה לך
והם יוצאים
לא עבר כמה חודשים, הגיעו האיטלקים והעיפו את האלסלדסי משם
למשך שש שנים.
אבל זו דמות
שאנחנו רואים, לא היה לו פחד
מהמלך,
לא היו לו סנטימנטים.
הוא היה אמיץ.
הוא ידע לנהל מאבקים ומלחמות בשביל הקהילה.
כל הזמן היה טובת הקהילה מול עיניו.
יש היום, המנהיגים הרוחניים נקראים קסים
הרבה פעמים הם היו כמו כהנים שהיו מתפרנסים מעם
זאת אומרת הולכים לעשות שירות ומקבלים על זה צדקה
הוא התנגד לדבר הזה
הוא היה אומר להם
כולנו נלך נעבוד
אבל לא נתפרנס מהציבור
אחד מן הדברים שהוציא כמין פסק הלכה באותן תקופות
כשמישהו היה נפטר,
היו לוקחים פר או כבש שוחטים.
זאת אומרת בשבעה.
למה צריך לשחוט פר או כבש?
אנחנו יודעים איך כתוב קפרנה לעמך אשר פנית
מארץ מצרים.
אז הוא אומר אשר פנית אלו
החיים מארץ מצרים אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה, ככה מביא המדרש.
זאת אומרת שהאדם שהוא נפטר
הוא צריך סוג של כפרה.
אז לכן מה שהיו שוחטים
זה סעודה לעילוי נשמת של הנפטר,
שעל ידי הסעודה הזאת
הנפטר היה מתכפר לו עוונות,
וככה מובא באחד המדרשים האתיופיים,
שראובן,
זה כתוב גם על יהודה, גם על ראובן,
אבל כל הימים שהם הלכו במדבר,
במדבר עצמות של יהודה הן לא היו מסודרות ולכן בא משה רבנו ואמר שמע כל יהודה ואל עמוד תביאנו
אז לפי המדרש האתיופי
ראובן בגלל אותו מעשה עם בלהה מה שהיה
הוא כיוון שעשה את המעשה הזה היה לו חטא מאוד מאוד גדול
אז העצמות שלו שראו הילדים את העצמות של יהודה
שרצו להעלות אותם, את כל השבטים,
רצו להעלות אותם לארץ ישראל,
פתחו את כל הקברים שלהם
וראו את הקבר של ראובן שהעצמות שלו שחורים.
אז מה הם עשו?
הם לקחו פר או כבש, שחטו את זה,
ובאותו זמן שעשו את הדבר הזה העצמות שלו אולבנו.
אז לכן מפה תמיד אומרים בקהילה
תזכר כראובן. מאיפה הגיע הנושא של להשכיר את הנפטר או לעשות שבעה או שנה?
זה מגיע מראובן. ככה קבלה בידינו.
אז אנחנו רואים את כל הנושא הזה של דאגה ליתומים.
כס בראנש ראה
שיש פה סכנה ליתומים ולאלמנות.
הוא רואה שלוקחים להם את הפער.
באתיופיה הפר זה בעצם הטרקטור של המשפחה
אם אתה חורש
עם פר
עם עגלים, אם אתה חורש איתם
אז עכשיו כשאתה לוקח ממשפחה, מישהו נפטר,
לוקח את הטרקטור של המשפחה
במה יתפרנסו הילדים?
אז כיוון שראה את הדבר הזה הוא רצה לבטל את זה אבל העם לא בדיוק רץ אז אמר
אם אתם רוצים כי אנשים מגיעים ממקומות מאוד מאוד רחוקים
מדובר שמגיעים שלושה ימים,
ארבעה ימים ברגל בשביל לקבור מישהו.
אז האנשים האלו צריך להכין בשבילם סעודה.
אז אמר, אם לא רוצים לוותר על זה,
מהיום ואילך כל אחד ואחד שמגיע ייתן מה שיש לו בכיס.
ייתן שקל, שתי שקל, עשרים שקל,
ועד היום מי שילך להלוויות
של בני הקהילה שלנו בשבעה יראה מחברת
ושם הרושמים. מאיפה זה הגיע?
זה הגיע מכס בראן שהוא ראה,
אפשר להרחיב על זה המון, אבל הזמן שלנו מאוד מאוד קצר,
אבל זה התקנה של ליג הכהנת כס בראן ברוך שהוא תיקן בשביל האלמנות והיתומים.
מישהו סיפר לי, אחד מן העובדים בכנסת, כרגע
הוא פנסיונר, אבל לפני עשר שנים, 12 שנה בערך,
אומר סבא שלך,
הוא היה קודם כל בא ללמד אותנו בבתי ספר
שהיה באתיופיה, הוא היה מגיע במיוחד,
אומר יש פה יהודים, אני רוצה להעביר להם מסר.
הוא היה מגיע בחגים לחנך אותם וללמד אותם להיות אדוקים ביהדות שלהם.
אומר יום אחד אני מגיע לבקר בכפר של סבא שלך, זה בכפר סרמלה,
אומר בכניסה,
לפני הכניסה לבית אני רואה כמין גרב,
משהו גדול,
ואני לא מבין מה זה השק הגדול הזה.
אז הוא שואל אותו, מה זה השק הזה?
הוא אומר לו, זה השק הזה,
אם אני הולך לכל מיני מקומות, נותנים לי תרומות.
את התרומות האלו אני שם אותן בכניסה לבית,
שזה לא ייכנס לבית שלי קודם כל, הכסף של האחרים לא נכנס לבית שלי.
כשמגיע חגים, שלוש פעמים בשנה,
אני שולח לחלק לכל היתומים ולכל האלמנות,
שיהיה להם במה לעשות את החג ואת כל הצרכים של הרגל.
אנחנו רואים אישיות שבאמת
הייתה לו דאגה מאוד מאוד מיוחדת,
ידע את עמו,
סבל את הסבל של העם,
כל הזמן רצה את טובת העם.
אז לכן אנחנו רואים פה דמות
מאוד מאוד מיוחדת שקשובה לעם,
רוצה את טובת העם,
כי אפשר להיות מנהיג,
כמו שאנחנו יודעים על משה רבנו שמבקש
ולא תהיה עדת השם כאיש אשר אין לו רועה,
כעם שאין לו רועה.
הכוונה יש, הרבה פעמים אדם רוצה להיות,
מגדל כבשים.
אבל למה הוא מגדל את הכבשים?
אתם רואים שהוא מטפל בהם, דואג להם.
מה המטרה הסופית שלו?
הוא רוצה לאכול אותם.
זאת אומרת שהדאגה שלו זה בשביל הבטן שלו.
ולכן משה רבנו בא ואומר שחס ושלום שהעם שלך לא יהיה כמו עדר שאין לו רועה.
זאת אומרת למרות שיש לו כביכול רועה, אבל הרועה הזה הוא לא בדיוק ידאג לטובת העם.
הוא בסופו של דבר יחשוב על האינטרסים שלו.
וקס ברהן
זה אחד הדמויות שבאמת רואים
שהיה כל הזמן רוצה את טובת העם, לא חיפש, לא כסף מעם,
היה לו ילדים, הילדים שלו שילמו מחיר,
הם עבדו כל הזמן,
הם עבדו 24 שעות
בשביל לפרנס ושהוא לא יזדקק לציבור.
וגם אבא שלי, שהיה אחד מן המנהיגים הגדולים,
אסיר ציון,
המחנך הדגול,
הרב יאיר ברוך, זכר צדיק לברכה,
כשהוא הלך ללמוד עם סיון באותו זמן הגיע מהסוכנות בשנת 1956. הוא הלך בכוחות עצמו, הוא ברח מהבית כי הוא ידע שאבא לא ישחרר אותו.
אז הוא ברח בשביל ללכת ללמוד בכוחות עצמו.
ולכן אנחנו רואים שמבחינה אישית הוא כן שילם כביכול.
הוא שילם שהוא לא נתן לילדים שלו את החינוך הראוי כי כל הזמן
הוא היה הולך ממקום למקום,
כל הזמן הוא דאג לכלל.
ולכן הדאגה הזאת לכלל,
אנחנו רואים כאן מנהיג בסדר גודל של באמת שטובת העם בסדר מעייניו,
וזה הדמות המיוחדת הזאת. דבר שני שאנחנו רואים,
זה באמת הנושא של המלחמה במיסיונרים.
המיסיונרים באתיופיה,
הם נכנסו
והתחילו להשפיע השפעה מאוד מאוד עצומה לקהילה
והיה צריך מי שיילחם איתם
והוא יצא למלחמת חורמה כנגדם
והוא עשה דברים בלתי ייאמנים מבחינת גם הממשלה שהייתה, הממשלה האתיופית
היה לו קשר עם ה...
כיבדו אותו מאוד מאוד ולכן הוא ניצל את הכישורים האלו
והוא נלחם במיסיונרים
הם הגיעו לווגרה,
הגיעו לדאווארק, לכל מיני מקומות, גם במרכז אתיופיה.
הם מגיעים ומתחילים לעשות שמות
ביהודי אתיופיה.
באותו זמן קס בראן יוצא למלחמה, הוא אומר ככה:
שמעתי מקס המענגת.
אמר להם קס המענגת, יש מישהו ששמע עליו, מכיר אותו?
מאזור נתניה,
זכר צדיק לברכה.
אדם מאוד מאוד מיוחד
והוא סיפר לי
שהוא אמר לקייסים אני הולך
לעשות מלחמת חורמה
במיסיונרים.
מי מצטרף איתי?
הצטרפו אליו כשלושים קייסים
והם הלכו פנו לשלטונות.
השלטונות גירשו אותם
מהאזור דמבר.
כשגירשו אותם משם הם הלכו לכיוון אזור רוגרה.
הם מגיעים לעזר רוגרה,
זה איפה שליקה כהנת כס מנסה זימרו היה שם,
ליקה כהנת כס זימרו,
הוא רואה את הסכנה שיש לקהילה והם שולחים אנשים לליקה כהנת כס בראן ברוך,
עד מתי אתם מסתכלים עלינו?
אנחנו נמצאים על סף הכחדה,
אתם חייבים לבוא לעזור לנו.
אז מיד כס בראן לוקח איתו
את קסאדנה טקויה, גם הוא סיפר לי את זה באופן אישי,
את עוד כמה קסים שהיו,
הם הולכים ביחד
לווגרה ושם מתחילים לנהל ויכוח
עם המיסיונר שהיה אירופאי והיה איתו קססרס, ככה קראו לו,
כס אסרס שהצליחו להשפיע עליו.
הוא היה כס מאוד מאוד מאוד חשוב,
בקיא בהרבה מאוד דברים,
והוא חבר איתם תחת תאוות בצע,
וכס בראן מגיע ומנהל איתם ויכוח פומבי מול כל הקהילה.
הם רואים איך הוא נלחם בהם ואת השאלות והתשובות שברוך השם
הוא עושה אז הם מחליטים לברוח ממש
אומר לו לקיססרס אם האיש הזה אנחנו לא יכולים עוזבים את אורגרה והם הולכים משם
ככה הוא נלחם במיסיונרים
ובאחד הרב ולדמן מביא בספר שלו כמדומני עמוד 242 משהו כזה
הוא כותב שם, עד מתי תסתכלו עלינו כאל אחים מאימא חורגת?
הוא אומר, עד מתי אתם מסתכלים עלינו?
כמו אחים מאימא חורגת.
הרי כ-15 אלף
יהודים נכנסו בתקופה הזאת לנצרות.
הוא אומר, אתם,
היהדות שנמצאת בארץ ישראל, ההנהגה של ארץ ישראל,
כל זה תלוי על הגב שלכם.
אתם תישאו בתוצאות האלו.
המלחמה היא הייתה לא פשוטה כנגד המיסיונרים,
הוא נלחם עד שארית כוחותיו,
סליחה, הוא נלחם ממש עד שארית כוחותיו,
וברוך השם,
בסופו של דבר הוא מצליח לבלום את ההשפעה המיסיונרית שהייתה,
אבל באמת כאן הנקודה, עוד מעט ניגע בזה,
איך כאן הממסד,
גם העולם הרבנות,
איך הוא הסתכל על הקהילה.
זו נקודה מאוד מאוד חשובה שאנחנו חייבים לדעת ולהכיר.
יהודי אתיופיה באמת ההיסטוריה שלנו
היא היסטוריה בין פורת יוסף בין פורת עלי עין.
אנחנו יש לנו ראיות ואף אחד לא צריך לפסוק עלינו שאנחנו יהודים.
לא מכוח הפסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף הפכנו להיות יהודים.
הרב עובדיה יוסף פסק את זה בשביל מי שנמצא פה שלא הבין מי אנחנו.
אם יש קהילה שהיא כל כך ברורה,
אם יש קהילה שיש לה שורשים מאוד מאוד חזקים,
זו קהילה של בית ישראל.
היא משמרת את המנהגים הכי עתיקים
מתקופת בית המקדש הראשון,
זו היהדות השורשית,
היא לא יהדות קראית,
לא צדוקית ולא באייתוסית.
אנחנו,
יש לנו מכון מחקר,
ואנחנו כותבים כרגע שאלות ותשובות ספר מנהגים של יהודי אתיופיה,
ומה שלא תיגע בו,
אתה תראה את המנהגים שלנו נמצאים בש"ס,
בפוסקים.
אתה פשוט קולט
שזאת הקהילה האותנטית שהייתה, גם בתפילות.
ולכן הנקודה הזאת היא מאוד מאוד חשובה. אנחנו בכלל לא נושא לדיון אם אנחנו כן יהודים או לא יהודים. זה לא היה צריך להיות.
ואחד הדברים, רק שאנחנו מבינים,
התלמיד של הגר"א.
הגרא כותב, הגאון מווילה,
אומר, תיכא בשופר גדול לחירותנו.
הוא אומר, מה זה תיכא בשופר גדול לחירותנו?
אלו היהודים שגלו לפני חורבן בית המקדש הראשון ולכן הם נקראים בני חורין,
שאין להם עול ושעבוד מלכות,
ויש להם מלאכים בארץ עולהם.
זה הגרא.
הוא מדבר על יהודי אתיופיה.
המקום היחיד שהיה בו מלאכים בארץ עולהם זה אתיופיה.
זה יהדות אתיופיה.
התלמיד שלו רבי ישראל משקלוב כותב
אומר ידוע קדושתם וטהרתם של יהודי אתיופיה
שתורת משה רבנו ברורה להם כנתינתן מסיני
ארץ פרישטו יואני ככה הוא קורא להם כל מקום שכתוב במחקר
ארץ פרישטו יואני גם בחז"ל זה המושג למלך הנוצרי שנמצא באתיופיה
והם אומרים שהם כבשו אחד משישים מהמדינה שלו
והתלמיד של הגרר רבי ישראל משקלוב כותב
כיוון שבאתיופיה הרגו בארבע מיטות בית דין עד לפני 200 שנה
הרגו בארבע מיטות בית דין
לכן אנחנו מבקשים שישלחו לנו כמה נציגים שיסמיכו אותנו כאן בארץ ישראל כי זה הבית דין שיש לו יכולת להסמיך
היום כל הבית דין שיש זה רק מתוך שליחות לא מעבר לזה
אין בית דין אמיתי עם שיניים
מי שהיה לו את הבית דין הזה זה יהודי אתיופיה
ככה התלמידים של הגר"א הגיעו עד תימן בשביל לחפש ולהתחבר ליהודי אתיופיה.
אז לכן לגבי השורשים שלנו, הם שורשים שהם ברורים,
אבל בשנים האחרונות כמה אנשים התבלבלו
וחשבו שהם יכולים לבוא לדבר על קהילה כל כך שורשית,
והביאו עלינו כל מיני ספקות
וכל מיני דברים. חוששים את יהודי אתיופיה מאיסור
אריות שהתחתנו קרובי משפחה.
זה פוסקים גדולים.
אדוני,
יהודי איטיפיה ספרו שבע דורות בשביל להתחתן.
אתה בכלל לא יודע על מה אתה פסקת.
אם חכם בא לפסוק, בא לפסוק על פלורסנט,
על לדים,
על כל מיני, יש לו חותלת, אין לו חותלת,
הרב שלמה זלמן אורבך למד כמה שנים עם חשמלאי
בשביל לדון בנושא של החשמל.
איך אתה בא לפסוק הלכה בלי לדעת במי מדובר?
היה פה דברים שנעשו על הקהילה הזאת,
ואני אומר את זה מכאב,
לא רק אני, הרב שלוש כותב את זה בספרו,
ספר מאוד מאוד מדהים.
הוא אומר, אתם צריכים בדיקה, לא הקהילה הזאת.
הוא מדבר על הרבה מאוד קהילות, שלא נפתח את ה...
אבל לבוא ולדון על הקהילה הזאת, קהילה שורשית,
קהילה שיודעת, אני לא אכנס עכשיו,
אנחנו יודעים את התאריך שגלינו,
כמה זמן היינו במצרים,
מתי הגענו לאתיופיה,
ואנחנו מחברים, יוצא לנו בדיוק בריאת העולם.
אנחנו יודעים בדיוק מי אנחנו.
אז לכן,
אין מה לעשות,
אבל ארץ ישראל נקנית בייסורים, וזה חלק מהתהליך,
זה בסדר,
אבל בני הקהילה הרבה פעמים לא צריכים ללכת עם ראש מורד.
צריכים לדעת שבאמת יש לכם שורשים מאוד מאוד מאוד מאוד חזקים,
וצריך לעשות את זה בדרכה של תורה.
זה באחד הפעמים שהרב אבנון יצחק,
שאני מאוד מעריך אותו,
הוא דיבר על הקהילה, הגבתי לו.
אמרתי לו, אנחנו לא קוטג', תגיד לנו כמה אחוזים.
נגמרו הזמנים
שהייתם פותחים את הפה שלכם ואף אחד לא מגיב לכם.
מהיום אנחנו נחקור את הקהילה, אנחנו נפסוק את ההלכות,
נגמר.
היו ימים שיכולתם לעשות את זה,
עכשיו אנחנו לא נשתוק.
אבותינו פה שתקו,
והרבה פעמים, איך כותב הרב שלוש,
קהילה כזאת מאופקת, עם ענווה,
איך לא מתביישים ככה להכות ולהלקות קהילה כזאת?
אנשים הלכו עם משבר, אנשים מתו כאן עם כאב לב,
שזלזלו ביהדות שלהם.
אנשים שנלחמו אלפים של שנים
עם מסורת עתיקה.
אז זה דברים שבאמת אנחנו צריכים לשנות. ואני פונה
לצעירים של היום, שלומדים בישיבות בכל מיני מקומות,
צריך לעשות.
לפעמים צריך לדעת להילחם בכללים שיש לנו דרך התורה,
להשיב את הכבוד האבוד של ההורים שלנו.
זאת קהילה שבאמת יש לה שורשים. אם לא היו לנו שורשים, הייתי שותק.
אז כיוון שיש לנו שורשים,
אנחנו בכלל לא באים לדיון מי אנחנו, מה אנחנו. אנחנו ברורים,
הכל ברור לנו, מי שלא ברור לו,
אז כמו שאומרים,
איך מנחם בגין אמר, שהאף שלו יעקום, אז זה מה שיש לומר. אז בכל מקרה,
אני אגע בפסק ההלכה של מרן הרב עובדיה,
זכר צדיק לברכה.
אני אראה לכם רק את התמונה שלו ביחד
עם הרב עובדיה יוסף.
פה אנחנו רואים את הרב עובדיה יוסף,
פה רואים את הרב משה שאולי,
זכר צדיק לברכה שבאותם זמנים שמי שלא רצה לחתן את הקהילה הוא והרב שלוש קטנו
וזה ליקה כהנת קסבראן ברוך
בשנת 1978 הוא עשה לו קבלת פנים מאוד מאוד מיוחדת
התכתב איתו מעל עשר מכתבים עם ליקה כהנת קסבראן ברוך
הרב עובדיה יוסף עוד שואיה באתיופיה
אז אני אקריא לכם את אחד המכתבים באמת המרגשים
וזה ב-15 בינואר בשנת 1973 חודש לפני כן יוצא דוח ליטבק ממשלת ישראל סוכרת מישהו
שהיא משלמת לו כסף בשביל שיגיד על יהודי אתיופיה שהם לא יהודים פשוט מאוד
דוח לידבק שלא יהיה סיכוי להעלות אותנו לארץ ישראל.
חודש מיד לאחר מכן הרב עובדיה יוסף פוסק את פסק ההלכה
ואז השגריר באתיופיה שהוא שגריר מארץ ישראל אומר איך הרב עובדיה יוסף פסק שהם יהודים
הוא לא יודע שיש להם בעיות ביהדות
יש להם כל מיני מחלות ודברים שהוא ממציא
אדם שהוא שגריר רוצה להגיד לרב איך לפסוק.
זה בעצם המציאות שהיינו בה, העצובה ביותר.
אז לכן,
חודש לאחר שהדוח הזה יוצא,
בעקבות פנייתו של ליקה כהנתקס בראן ברוך,
יש את זה גם בעיתון הצופה,
כמו שאנחנו רואים כאן,
בעיתון הצופה,
מאת כתב הצופה בירושלים, הרב ראשי לישראל,
הראשון לציון הרב עובדיה יוסף,
קיבל אמש איגרת ממנהיגם הרוחני של הפלאשים בגונדן
שבאתיופיה הכהן הגדול אורי בן ברוך
המכתב הנרגש המנוסח בסגנון מליצי הגיע באמצעות פלאש וכולי. אז עכשיו אני אקריא לכם את המכתב הזה שהגיע לרב עובדיה יוסף ובעקבות כך הוא פוסק את פסק ההלכה
חזי עובדיה רס"ר חזי עובדיה
שהיה עובד עם הארגון שלי כהנת קסבראן ברוך
ומי שמינה את רס"ר חזי עובדיה לעבוד פה בארץ ישראל זה היה לקראת כס בראן ברוך ולכן היה הדוברם של יהודי אתיופיה פה בארץ ישראל והמכתב הזה הגיע לרב עובדיה יוסף גם דרכו וגם דרך פלאשי שהגיעה באותם זמנים
אז איגרת שלום לרב הספרדים הראשי הרב יוסף עובדיה יקירנו
איגרת שלום נשלחת אליך מאחיך בני בית ישראל,
הפלאשים היושבים באתיופיה.
הנה אם ייבחרך לרב הראשי של הספרדים,
נפתח לנו פתח לתקווה ולהצלה,
ידיד גדול ויקר אתה לנו,
כי נלחם אתה בחירוף נפש לקבלנו תחת כנפי היהדות שהתכחשה לנו.
פה הוא מספר את כל הסיפור
שהיה באותו זמן.
היהדות שהתכחשה לנו.
אדם שמכחיש זה בעצם הוא אומר לשמש שהיא לא קיימת.
אז הייתה פה הכחשה מצד היהדות שלא רצתה להכיר ביהדות
יהודי אתיופיה.
בניך הנאבקים
שמך נישא בכפינו כמו שיענו, שימו לב,
לאחר ששמועות אמת נישאה מעבר לים,
שקיבלת ליהדות כארבעים פלשים.
באותם זמנים, בשנות ה-70,
הגיעו לכאן
כמה צעירים מהקהילה,
ומי שקיבל אותם רצה אחזי עובדיה,
הוציאו עליהם
מכתב גירוש. יש אנשים שמתפללים איתי היום בבית כנסת,
ויש להם את המכתב הגירוש שרצו לגרש אותם מממשלת ישראל,
שהוציאו להם תוך 48 שעות
לגרש אותם כאן מארץ ישראל.
היום תראו
איך נלחמים על הסודנים,
איך נלחמים על הארתראאים,
וזה גם השלטון, כל מי שהיה באותם זמני,
לא היה מישהו שבאמת יילחם על הקהילה הזאת.
מלבד הצדיק הזה,
התימני רסר חזי עובדיה שגדל באתיופיה,
היה רסר מאוד מאוד גדול,
הוא לקח אותם, סידר להם מקומות עבודה, החביא אותם.
כשרצו לגרש אותם, הוא אמר להם, אם אתם מגרשים אותם,
אני פה מתפוצץ איתם ביחד.
והוא עשה מעשה אמיץ וגדול,
הוא לקח את החבר'ה האלו, הוציא להם תעודות,
תעודות שהם יהודים מהרב עובדיה יוסף,
השאיר אותם כאן בארץ ישראל.
אז אנחנו רואים שליקה קרנת קסבראן אומר,
שקיבלת כארבעים פלשים ליהדות,
שעלו לארץ הקודש בשנתיים האחרונים.
כרועה המקבץ את עדרו הטלנו.
מי ייתן ותקבצנו בקרוב בימינו אמן לירושלים יר הקודש,
ואלוהים יהיה בעזרך.
הנה צעד ראשון צעדת להצלתנו,
כאשר הכרת בנו את בניו השכוחים של שבט דן.
אסברן מציין את שבט דן ככיוון שהכירו אותנו ככה, אבל צריך לציין
שבאמת מי שהגיע לאתיופיה ראשון זה שבט דן,
לאחר מכן הגיעו עוד שבטים, עשרת השבטים המשיכו כמו שאנחנו רואים את זה גם בספרו של אלדד הדני.
בעבר במשך שנים רבות שיסע הזאב שיניו
ושיעותיך והעדר הולך ומתמעט.
אומר הזאב זה הנצרות, זה המיסיונרים,
העדר זה עם ישראל, אנחנו הולכים ומתמעטים.
ההשפעה המיסיונרית הנוצרית,
ידה חזקה עלינו. שימו לב.
אומר,
ממש אנחנו סובלים מהם.
והולך וגדל מספר המומרים.
לכן תחינתנו שתוכל לפניך להצלתנו משני הזאב,
להובילנו לארץ המובטחת, לארץ ישראל.
הננו מתחננים לפניך שלא לאחר את המועד.
לפני שנאבד כולנו ונטעמה בין הגויים.
פה ממש הוא מתחנן
בתור מנהיג
שהוא רואה את המצב
של יהדות אתיופיה שהמיסיונרים מוצאים המון כספים
ואחד הדברים שהפוסקים טעו
כי הם הלכו אחרי החוקרים.
המיסיונרים האלו קנו אותם בכסף באותם זמנים.
הם רצו שיגידו שעל יהודי אתיופיה אנחנו לא יהודים בשביל שיוכלו לנצר אותנו כאוות נפשם.
היום אתה קונה חוקר, אתה בא,
לוקח אותו לאיזה, אתה אומר שקפה בריא, אתה אומר לחוקר, משלם לו, אז הוא יגיד לך שזה טוב.
אז באותם זמנים,
הרבה פעמים המחקר שהיה על יהודי אתיופיה, אנשים עשו את זה מחוץ לארץ, מהבתים שלהם בכלל, הם לא היו שם.
והרבה פוסקים שדנו בנושא הזה, הציצי אליעזר ועוד כמה שדנו על יהודי אתיופיה,
הם הסתמכו
על יש אחד שמשון בלוך
שהיה הרב שמשון בלוך שהוא לקח קטעים מכל מיני חוקרים
והחוקרים האלו מסיקים מסקנות לגבי יהדות אתיופיה
ועל פי זה הם בעצם בנו להם פסק הלכה
והרב עובדיה כותב ביבי עומר בחלק ח'
אומר להם
איפה ראינו שמסתמכים על חוקרים?
הרי המחקר גם אומר שהתורה שלנו חס ושלום היא לא נכונה
אז הרבה פעמים נאמין להם?
אז מה זה הדבר הזה שהולכים על פי חוקרים? ממתי?
אנחנו לוקחים את החוקרים בנושא ההלכתי, כמאן דאמר שהרדבז ואמריקש,
רבי דוד בן זמרה ורבי יעקב קסטרו
לפני 500 שנה,
רבו של האר"י הקדוש, רבו של השיטה המקובצת,
והוא פוסק בשלוש תשובות שיהודי תיפ"ם הם יהודים לכל דבר בלי צל ספק,
ואתם באים חולקים על סוף ראשוני?
ממתי ראינו שמישהו חולק על סוף ראשונים?
איפה ראינו דבר כזה?
אבל מה, הם לקחו את הסיפורים של החוקרים.
אז לכן באמת אנחנו רואים שעם ישראל וכל פצורה שבגלות יתקבצו בארץ הקודש לא יישכחו פצורי ישראל הפלשים ופעמי הגאולה
לא יפסחו על בתיהם שבארץ חבש הרחוקה.
והיום אלוקים בירך אותך למלא משימה קדושה זו ומי ייתן ותחזינה בעינינו בקרוב בירושלים הבנויה אמן.
איגרת שלום זו שלוחה אליך מנציגיו של עם הפלשים בית ישראל באתיופיה בשם כל בני עמו הכהן הגדול אורי בן ברוך.
זה בעצם המכתב שנשלח
למרן הרב עובדיה יוסף.
הרב עובדיה יוסף כותב לו בחזרה,
נקרא רק
חלק קטן.
זה אומנם מכתב שנמצא פה, זה לא מכתב מיד סמוך אליו, יש עוד מכתב,
אבל אני אקריא את אחד המכתבים שהוא כותב לו בי' תמוז בתשל"ה:
לכבוד ראש הדת בית ישראל,
הרב אורי בן ברוך נרו יאיר,
בתשובת למכתב כבודו אליי
מיום ט' באייר תשל"ה:
הריני להודות לברכות של כבודו ולכל אחינו עדת קהל קודש בית ישראל שבאתיופיה.
השם יגן עליכם מעתה ועד עולם.
לעניין ההכרזה על ידי ממשלת ישראל
בעניין
הכרתכם כזכאים לעלות לישראל,
על פי חוק השבות,
בכל כלל עם ישראל הוא דבר בעתו, וזאת
זכותכם החוקית כפי שמעידים עליכם גדולי וחכמי התורה אשר לישראל בזאת שאתם נמנים עם זרע ישראל סבא.
זה בעצם הרב עובדיה יוסף כותב אליו בחזרה היה ביניהם התכתבויות.
אז עוד דבר שבזה אני אסיים כבר השעה
אני גולש לדובר הבא
עוד דבר שבאמת אנחנו רואים את המנהיג הגדול והעצום של יהודי אתיופיה
זה על הנושא
של המומרים או למשל אנשים שנכנסו לנצרות בעל כורחם
זה נקרא היהודים האנוסים
ולפני כמאה ומשהו שנים
הם נכנסו לנצרות
בלית ברירה
מסיבות שהייתה תקופה מאוד מאוד קשה באתיופיה והם רצו לשרוד את התקופה הזו, תקופה של רעב שהסודנים פרשו לאתיופיה,
הדי רבושים נכנסו ולכן הם היו צריכים תקופה מסוימת ללכת לכל מיני מקומות ויש
אנשים שנשארו במקומות של נוצריים ולא יכלו לחזור והם התנהגו כנוצרים. זה היהודים האנוסים שבשנים האחרונים הם עולים.
עכשיו על הקהילה הזאת
ליקה כהנת קסברן ברוך כבר דיבר עליהם לפני העלייה שלנו בכלל.
הוא כבר פונה לממשלת ישראל
להעלות אותם פה לארץ ישראל.
אז הוא כותב אנו היהודים שנמצאים באתיופיה
הנה עברו ארבע שנים ושבעה חודשים מאז שהקמנו חברה חדשה
שנקראת זאת חברת היהודים
שגרים באתיופיה.
מטרת החברה להפיץ את חוק התורה ואת דת היהודי
ולהחזיר את היהודים ששכחו את ארצם.
אומר בעיקר המטרה של החברה הזאת
להחזיר את היהודים ששכחו את ארצם,
את התורה ואת שבטם,
שמספרם מגיע ל-50 אלף ומעלה.
אומר יש למעלה מ-50 אלף,
היום יש כאלו לגבי העלייה החדשה,
דנים עליהם כל מיני דיונים, הם יהודים לכל דבר.
כל אלו שאומרים אחרת הם לא יודעים היסטוריה.
אז לכן כבר בשנת 1971 מדובר פה לפני שיהודי אתיופיה מתחילים בכלל לעלות כאן לארץ ישראל.
כספרן שולח מכתב פה
לממשלת ישראל שמטרה שלנו להחזיר את אלו ששכחו את ארצם ואת מולדתם,
שחייהם הוא בחיי החושך,
בלחץ וברדיפות הגויים,
ולהקים גשר בין היהודים הפלאשים שנמצאים בין היהודים שנעלמו.
הוא אומר בינינו שאנחנו נשארנו ביהדות שלנו,
אבל יש לנו אחים ששכחו את ארצם ואת מולדתה.
ולכן אנחנו רוצים להחזיר אותם לשורש שלהם. ולכן קסבראן עשה מעשה,
הלך למקומות, לאלפת קוסה לכל מיני מקומות,
והוא שלח גם מנהיגים רוחניים שיטפלו ויחזיר
אותם וישיבו אותם ליהדות ועשו הרבה מאוד כמו יש לנו את כסהלו עוד כמה קייסים מרצהלו כס מרצהלו עוד כמה קייסים שנשלחו
בשביל להחזיר אותם וכסברן גם בעצמו עשה מסע לעבר המקומות האלו והוא רצה גם להקים אולי
הרב מרדכי ייגע בזה הוא רצה להקים בית ספר
הוא רצה להקים בית ספר לקהילה במקום שלהם ופה אנחנו רואים על מנהיג בסדר גודל שהיה לו ראייה על כלל הקהילה וכיום אני רוצה לומר לכם שיש הרבה מאוד יהודים באתיופיה
יש הרבה מאוד יהודים באתיופיה
אנשים שלקחו אותם גם לכיוון אדיס אבבה בתקופה של מיני ליק לפני 200 שנה
הם הלכו בתור בנאים
והם לא יכלו לחזור מאדיס אבבה לגונדר כיוון שהיה חשש לחילול שבת אז הם נשארו שמה והיום יש קהילה גם שנמצאת כיום באדיס אבבה קוראים להם קצ'נה שגם הם בשורשים שלהם יהודים זה דברים שנצטרך לעשות בירורים
מה נעשה שאנחנו לפעמים אנחנו לא מתבכיינים אבל הרבה פעמים הסוכנות היהודית דואגת
להביא את מי שנראה כמוהם.
וזה מה שעושים לגבי יהודי רוסיה,
הם מביאים, מתחננים,
הם הולכים להתחנן שתהיה עלייה.
באתיופיה אחים שלנו שמה מחכים ואין אפילו סיוע, בקושי עוזרים להם.
הסוכנות לא מסייעת.
וזה בעצם דבר שזועק לשמיים,
זה לא התחיל מהיום,
זה התחיל מאז ומעולם,
ולכן אנחנו, הקהילה שלנו,
הבעיה שלפעמים יש אנשים שמתנגדים לעליות האלו בלי לדעת אם אנחנו נהיה מאוחדים אף אחד לא יעשה בשבילנו ולכן סבא עליו השלום
הוא נלחם למען כלל הקהילה וגם כיום מי שמנחה אותי בדרך שלי ברוך השם
לפני עשור ולמעלה הלכתי חינכתי את העולים החדשים שמגיעים פה לארץ ישראל
הייתי בכל המקומות שלהם
בשביל להמשיך את הדרך הזאת
וברוך השם כל הפעילות כל מה שאנחנו עושים מי שמנחה אותנו זה הדמות
שנקראת ליקה כהנת כס בראן ברוך
מי שרוצה עשינו עליו סרט תיעודי
ליקה כהנת כס בראן ברוך
ששם אנחנו מביאים את כל המנהיגים הרוחניים שמדברים על המנהיג האדיר והגדול הזה
הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו בעזרת השם לבניין בית המקדש במהרה בימינו, בסגנתא דשמיא, ויישר כוח
שארגנתם את היום הזה.
תודה רבה לכם.
שלום לכולם. קודם כל, אני רוצה להגיד שאני מאוד מתרגש שיכל להיות בבמה הזאת במכון מאיר.
זו זכות גדולה. תודה רבה לרבי דניאל על היוזמה.
לעשות כל שנה ושנה יום עיון בצמוד ליום ירושלים.
זה דבר עצום מאוד מאוד מאוד.
כידוע,
הקהילה שלנו, קריית בית ישראל, מאוד מאוד מחוברת לירושלים.
אנחנו, גם הרב הזכיר את זה, יש איזשהו,
אחד המוטיבים המרכזיים שמבטאים בעוצמה רבה את הקשר של יהדות אתיופיה לירושלים,
זה שכאשר יהודי טיפי היו רואים חסידה,
הם היו עוזבים הכל מעיסוקיהם.
כל היהודים, מאזור תיגראי ועד אזור גודג'ם וקוארה, היו עוזבים את עיסוקיהם,
והיו שואלים בשלום ירושלים, ירושלים, ירושלים, ירוסלם,
אגרע צ'ינדנא,
שימא אלה שימא אלה, אתה נכון?
אגרע צ'ינדנא, כלומר ירושלים, חסידה,
מה שלומך?
תגיד לנו דרישת שלום ירושלים.
ויש איזשהו רב שחפץ בשמו, הוציא ספר מהקהילה,
שאלו שלום ירושלים, והוא מביא דברים ממש ממש מדהימים.
הוא אומר שהחסידה,
אתם מכירים את השירת,
איך זה?
שירת ה...
לא, לא,
לא, השירה הזו שאומרים כל חיה,
פרקי שירה, נכון, פרקי שירה.
בפרקי שירה החסידה מה אומרת?
דברו הלב ירושלים כי נרצה עוונה, כי לקחה
מיד השם כפליים בכל חטאותיה.
מדהים שכאילו העניין של ירושלים.
והדעת שלמה, שזה רבי שלמה מרודמסק,
עד עד שלום, יותר נכון,
הוא מביא פירוש מאוד מאוד מאוד יפה בעיניי
מדוע דווקא נבחרה חסידה לעניין ירושלים, לעניין
לסמל את ירושלים.
הוא אומר שהחסידה,
יש לה שתי מידות לכאורה הפוכות, אבל זה מה שעושה אותה.
היא מצד אחד
בעלת חסד גדול וצדקה, ומאידך נשמרת מאריות.
וזה שתי מידות הפוכות, כי כידוע חסד,
מישהו בעל חסד גדול יכול חייב לגלוש לאריות,
כמו שנאמר,
עולם חסד ייבנה, וגם במקורות נאמר שחסד הוא, כלומר, כל פעם אומרים חסד הוא,
כלומר, על כל סוג של אריות.
אריות.
אז איזשהו בן אדם שחיילה לא שם גבול לחסד יכול לגלוש,
זה איזשהו חוסר איזון שיכול לגלוש לדברים לא נעימים ולא צנועים.
והעניין של החסידה, שהיא מצליחה מצד אחד לשמור על החסד ועל הדקה, מצד שני היא באמת שומרת על הצניעות ועל עצמה.
והוא אומר, הדת שלמה, שזה היה אחת המידות הפגומות בחורבן בית ראשון,
כמו שהנביא אומר.
איכה הייתה לזונה קריה נאמנה,
נכון? זה מדבר על זה שהיא,
המידה של החסד הפך אותה לזנות חס ושלום,
ואומר דבר נוסף, מלטים המשפט ועתם מרצחים.
כלומר, חוסר איזון מוחלט גם מצד הדין,
הדין כבר נהפך לאיזשהו דין שהוא כבר
דין שבאמת אין שם את הקו הבאמת הבסיסי והמחבר,
שזה יוצר גם מצב של מרצחים.
כלומר,
המשפט צריך ליצור מצב שיהיה משפט ויהיה רעי ממנו ובסוף
להציב איזשהו מין תמרור אזהרה,
וזה עושה ההפך.
והחסידה, נאמר עליה,
מה נאמר עליה?
כי נרצה עוונה כי מיד השם כפליים בכל חטאותיה.
אז דעת שלום אומר שהחסידה,
היא חוטפת פעמיים גם על זה ש...
על שתי העוונות המרכזיים של עם ישראל, כמו שאמרנו, על זה שהם...
שבאותה תקופה שהם היו חסרי צניעות, וגם שהם היו חסרי רחמים.
חסרי רחמים.
ואז,
והחסידה היא חוטפת פעמיים בגלל הדבר הזה על החטאים שלה,
למרות שמצד עצמה היא מתוקנת בחטאים האלה.
וממשיך הרבי שלמה מרודומסק ומספר שאחד הדברים המדהימים של החסידה, שהיא ציפור מאוד מאוד,
מאוד איך אומרים,
קוסמופואיטית, איך אומרים, היא הולכת לכל מקום.
בקיץ היא נמצאת באזורים החמים, שזה באזור,
מאחורי קו המשווה, שזה באתיופיה, באזור הזה שם, אומר באזור תימן,
ובקיץ היא נמצאת בארצות הצפון, שזה באזור אירופה.
והעניין הוא שהיא רואה את כל הגלויות,
והיא מעידה,
תספר ריבונו של עולם,
שעם ישראל מקיימים את ה...
קודם כל, הם שילמו כפליים על החטאים האלה,
ושגם הם נשמרים מכל משמר מהמידות האלה שהביאו אותם למצב הזה של החורבן.
באמת, יש איזה מישהי, חוקרת שלפני 52 שנה הלכה לאתיופיה.
במקרה זה היה בכפר שבו גדלתי, בכפר וולקה, שזה כפר ממש ממש קרוב לעיר.
ואחד הדברים שהכי מדהימים אותה כלפי, היא הייתה שנה שלמה באתיופיה והייתה בבית שלנו אפילו שנה שלמה,
והיא מספרת שאחד הדברים הכי מדהימים שלה כלפי,
ביחס של יהודי אתיופיה, זה שאלף,
כל מידת החסד שלהם וזה לא רק כלפי יהודים אלא אפילו גוי שמגיע לשם לכפר של יהודים תמיד
איכשהו הוא זוכה לאיזשהו לפחות קילו קמח או משהו כזה או לא משנה מה הוא תמיד יקבל משהו והוא לא ככה ימות.
ודבר נוסף זה שהם נשמרים מכל רע למרות שהם קרובים לעיר.
מחטאים למרות שבאתיופיה באותה עת אחוזי הבתי בושת וכל הדברים האלה
הם היו ממש ממש גבוהים אבל בתופעת התופעה של בקרב ביתא ישראל היא אומרת וזה
כפר שממש ממש קרוב לעיר שחיילה יכולת מושפע אז שם אחוזים ממש ממש נמוכים כמעט לא קיימים לעומת השיעור באוכלוסייה המקומית שהוא
אין ארוך יותר גדול, וזה משהו שמאפין את כל קהילות ישראל,
שהשמירה שלהם מצד אחד על החסד הגדול שהם עושים,
מצד שני על העניין הזה של השמירה שלהם על הצניעות,
ואני מאמין שזה לא במקרה שהיה את החיבור הזה של יהודי אתיופיה לחסידה הזאתי,
כי שתיהם באמת היה להם את מידת החסד והצניעות,
והם התנהלו בזה בצורה טובה, וזה לא חלילה ככה יצר סתירה.
ועכשיו אנחנו מדברים על קייס בראן, אז ככה איך אנחנו מקשרים את זה. אז קודם כל אנחנו מציינים 40 שנה לפטירתו של המנהיג הכהן הגדול, קייס בראן, ברוך.
אומרים שהאדם לא עומד על דעת רבו,
אלא אחרי ה-40 שנה,
ובאמת אחרי 40 שנה אפשר פתאום להבין את כל הפעולות שהוא עשה, והוא עשה פעולות מאוד מאוד גדולות,
והרבה פעמים גם הפעולות שהוא עשה בזמן אמת,
הן נראו קצת מוזרות או לפעמים לא הכי ככה,
לא תמיד מובנות,
ורק אחרי 40 שנה פתאום מתחילים להבין את הגודל
ההכרה בהחלטות שלו בכיוונים שהוא ובדרך שהוא התווה.
ואנחנו פה ניגע בדברים האלה.
זכיתי שעד לפני המלחמה הייתי חבר במכון מחקר במשך שנתיים
וחקרתי את הפעילות של הארגון שקס בראן ברוך הקים ב-1967,
והפעולות שהוא עשה במשך עשר שנים באתיופיה היו פעולות באמת,
משהו שהוא לא נתפס, וזה משהו שהיה סיידת דשמיא מטורפת,
וכמובן גם צריך הנהגה מאוד מאוד חזקה.
אומרים שישראל, אפרופו החסידה, שחכמי ישראל,
יותר נכון ישראל, נמשלו לעוף.
לעוף,
מה עוף, הוא לא יכול לעוף בלי כנפיים ככה, עם ישראל
לא יכול ככה לזוז בלי החכמי ישראל שנמשלו לכנפיים.
ואנחנו רואים פה את זה שבאמת יש פה איזה מנהיג
שבשם הקהילה עושה מהפך אדיר, הרב ככה קצת התייחס ככה בצורה מאוד מאוד ככה
נרחבת על הפסק הלכה שסביב הרב עובדיה יוסף,
אבל הדבר הזה,
הוא נפרס למשך עשור,
הפעולות שהוא עשה למען הקהילה.
קודם כול, ניתן הקדמה לקייס בראן,
הרב דיבר, אבל חשוב עוד לחדד כמה דברים.
קייס בראן נולד ב-1898 בכפר אמברגווליץ' שבאזור דמביה באתיופיה, זה כפר מאוד מאוד מרכזי.
מרכזי, אבא שלו היה גם מנהיג רוחני עצום, גדול,
והוא גדל בבית שהסליל אותו להנהגה.
הוא לא היה הבכור, הוא היה השלישי,
אבל באיזשהו חזון של אבא שלו, שהוא חזר אחרי כמה חודשים התבודדות,
הוא אמר, הבן השלישי, הוא גם יהיה מנהיג רוחני.
לאשתו זה לא היה קל, כי זה...
זה כמובן, זה מוסיף לה עוד עול, כי כל ילד בבית היה לוקח עול במשק הבית, כלומר,
היה עוזר,
והאימא היה לה מאוד מאוד קשה מההחלטה, אבל אבא שלו, שהיה איש מאוד מאוד קדוש, אמר,
זו החלטה של הקדוש ברוך הוא,
והוא הולך להיות מנהיג רוחני.
ולאט לאט באמת התחילו להבין שיש פה איזשהו מישהו, באמת פנומן מבחינה הנהגה,
עילוי,
וברגע לפני שהאבא של קייס בראן נפטר,
שהאבא שלו אבא ברוך היה המנהיג הרוחני של יהודי אתיופיה באותם שנים,
באזור דמבי הגונדל,
אמרו לו,
הבן שלך חייב להיכנס לנעליך,
הוא היחיד שיכול להביא את הקהילה לישראל,
זו הולכת להיות תקופה קשה מאוד,
מאתגרת,
מסיבה פשוטה שהתקופה הזאת הייתה מצד אחד,
היה אתגרים קשים בקהילה והיה מיסיון והיו בעיות עם השלטונות כמו
בכל תקופה.
יחד עם זה, זו גם הייתה תקופה שלקראת העלייה לישראל.
ואז זו הייתה תקופה שהיא ככה מעין דמדומים כזאת,
תקופת מעבר, כמו שאנחנו יודעים תמיד, מי שהיה בצבא,
הזמן הכי קשה זה הזמן של המעבר בין משמרות, או המעבר בין לילה ויום, זו נקודת תורפה.
ובתקופה הזאת צריכים איזשהו מישהו שההנהגה מאוד מאוד חדה, מאוד רצינית,
כי בסופו של דבר החלטה לפה, החלטה לשם,
התייחסות ככה בצורה כזאת או אחרת,
אם נמשיך את זה לחסידה,
לחסידה, קצת
החלטה של מידת הדין יותר מדי לאיזשהו משהו, או חלילה חסד מדי.
יכולים ככה ליצור ברבור שלם, והיה צריך מישהו שבאמת
יעניג את הקהילה באמת בצורה מאוד מאוד נכוחה לדעת איך להתייחס לכל דבר, כי בסופו של דבר, כל החלטה שהוא קיבל,
כל איזשהו
צעד שהוא עשה, הוא יתבע לדורות הבאים.
ואנחנו נראה את זה.
אז בשנת 67',
שנת תשכ"ז,
אנחנו יודעים ששנת תשכ"ז זו שנה מאוד מאוד משמעותית עבורנו,
שנת שחרור ירושלים.
גם השנה הזאת הייתה משמעותית מאוד ליהודי אתיופיה,
אבל אנחנו רואים את זה גם בשחרור ירושלים.
בהתחלה אנחנו,
עם ישראל, מיד ישראל, יותר נכון,
לא רצה לכבוש את הכותל ולהתקדם לשלב הבא.
אלה שהם,
במובן מסוים אילצו אותנו,
הביאו אותנו לנקודה הכי נמוכה,
אם אנשים ככה,
אם נצלול לתקופה שהייתה לפני ששת הימים, זה כאילו הייתה תקופה מאוד מאוד חרדתית, שהאחרון יכבה את האור בנתב"ג, כמו שאומרים.
ומתוך החידלון הזאת, ומתוך הדבר הזה, שכאילו אוטוטו חיילה הולך לקרות שואה שנייה,
צמחה ישועה גדולה,
בבחינת ויהי עירב ויהי בוקר, אז גם ככה בקרב יהודי אתיופיה, בשנת תשכ"ז הייתה שנה שהיא הייתה מאוד דרמטית
לרעת יהודי אתיופיה.
באותה שנה החליטו,
החליט הממשל האתיופי וגם הגורמים שבאותם זמן סייעו ליהודי אתיופיה,
קראו להם הארגונים הפרו-פלאשים באותו זמן,
ובנוסף לזה גם ממשלת ישראל,
שצריכים לפתור את בעיית הפלאשים,
שזה כבר נשמע לא טוב.
ואמרו, מה נעשה?
מצד אחד,
אנחנו לא רוצים לתת אותם לישראל,
מסיבות כאלה ואחרות.
לי לא נעים להגיד שאותם,
אלו ששלטו באותם,
בתקופה הזאת, וקצת
מישהו הקים את המדינה,
יש להם הרבה זכויות,
אבל היה להם איזושהי בעיה גדולה לגבי היהודים מאתיופיה.
אגב, זה לא הממסד הרבני,
זה הממסד השלטוני, הממסד הרבני.
מבחינתם, יהודי אתיופיה צריכים לעשות א', ב', ג', לעלות לישראל.
זה לא היה נתון לוויכוח.
מי שעשה את הבעיות הגדולות זה אנשים שלצערנו הרב,
לא נעים להגיד, אבל הושפעו מכל מיני דברים בגרמניה, ובגרמניה באותם שנים היה כל מיני תיאוריות גזע וכל מיני דברים לא נעימים.
וגם את זה, החלו את זה, החלו על יהודי אתיופיה את הדברים האלה. דוח ליטבק,
זה כמו שהרב ציין, ב-1973,
זה, זה,
מישהו, מישהו רואה,
קורא את זה, אז הוא מזדעזע.
כלומר, מדברים במושגים, הם לא מהזה, הם מהגזע,
מהגזע היהודי, ובכלל היו קודמים
לדבר הזה כבר בשנת 30 ומשהו,
כבר התחיל השיח הזה סביב אחד בשם ברל כצנלזון, הוא אומר, הם לא מהגזע היהודי.
כל מיני דברים שאתה שומע, אתה אומר, מה, ריבונו של עולם, אנחנו פה בחיילה באיזשהו תאוריית גזעים של כל מיני דברים כאלה, ואתה מתחלחל.
אבל הדברים האלה חלחלו והיו במוסדות המדינה, וזה לא נעים
לשמוע את זה.
וכמו שאמרתי, דווקא הממסד הרבני, הוא נתראה את זה, אמר,
נכון, אתם צריכים לעבור גיור לחום,
אבל א', ב', ג', ד', מסיבות כאלה ואחרות,
חשש לממזרות, אבל לא היה את העניין הזה של הגזע כזה או אחר.
וכמו שאמרתי, גם ממשלת ישראל,
גם הארגונים שהיו צריכים לדאוג ליהודים,
יהודים מאתיופיה, כלומר הארגונים הפרופלאשיים,
וגם ממשלת אתיופיה החליטו לעשות איזושהי תוכנית אוגנדה 2, כמו שאני קורא לה,
לקחת את היהודים,
אמרו, מצד אחד אנחנו לא רוצים שאיזה שבט שהוא חושב שהוא יהודי,
חיילה להכחיד אותו, מצד שני הם לא רוצים לישראל. מה נעשה?
נמצא פתרון, ניתן להם איזשהו שטח אדמה בצפון אתיופיה,
ששם הם יתרכזו וככה נביא להם הורים, נביא להם מה שהם צריכים,
אבל שלא יעלו לישראל.
והמצער הוא זה שבכל הנהגת יהודי אתיופיה לא היה אדם אחד שיכול
לעמוד להם ולהגיד,
חבר'ה, אתם מבולבלים,
המקום שלנו בארץ ישראל.
אמרו, בסדר, אולי זה ככה הכנה לקראת סודאן,
נהיה שם קרוב לגבול סודאן, ואז משם נגיע.
וקס בראן לא קיבל את הדבר הזה.
הוא אמר,
אין מצב, אנחנו עולים לישראל ואנחנו נילחם על זה.
אפילו הגיע איזה אחד פה,
אחד מישראל, דוקטור ישראל גולדשטיין קראו לו,
הוא היה יושב ראש כל הארגונים,
אתם מכירים, הקרן קיימת לישראל, כל אלה בדרך בקינג ג'ורג', כל המקומות האלה, אתם מכירים את האזורים האלה?
אז הוא היה אחראי על כל המוסדות הציוניים.
הוא בא לאתיופיה,
הוא הגיע, עשו לו כבוד גדול וזה, והוא הגיע גם לכפרים של היהודים,
וקייס בראן נפגש איתו,
וזה מתועד גם,
הביקור שלו מתועד בעיתונות,
ועשוי מזה תארם גדול,
וקייס בראן,
מעידים,
הכס הראשי עכשיו של יהודי אתיופיה, קוראים לו קייס בר קוטגניה, הוא התפלא.
קייס בראן אמר לילד, לבן שלו, הוא למד פה בישראל, אמר לו,
תגיד לבחור הזה, דוקטור גולדשטיין,
שאנחנו לא מקבלים את התוכנית הזאתי,
אנחנו נעלה לישראל.
תרצה או לא תרצה, אנחנו מגיעים לארץ ישראל.
וזה היה הלם גדול, ככה, איזה תקיפות,
אבל זה היה הוא.
תחשבו שבאמת הוא יצא באומץ נגד ההחלטה הזאתי,
אבל כמובן,
בן אדם עכשיו,
איזה כס מכפר נידח, מאזור נידח, איך הוא עכשיו יבוא ויתנהל מול ארגונים כאלה מסודרים,
אירופאים,
ועתירי ממון ועתירי תקציב,
אבל הוא לא התייאש.
בחנוכת תשכ"ז הוא לקח איתו כמה אנשים מאוד מאוד ככה רציניים
והקים ארגון שקראו לו בהתחלה חברת היהודים שבאזור גונדר, ואז בהמשך נקרא ארגון קהילות בית ישראל.
והארגון הזה התחיל בקטן,
אבל הוא לא התייאש, ואט-אט הוא תפס תאוצה.
הם השתמשו בכל מיני דרכים אסטרטגיות וחכמות,
שהרבה מהם הקייס הוא זה שככה חשב עליהם,
ואט-אט הם עשו מהפך בתודעה של מדינת ישראל,
עד שבשנת 1997 הקייס בראן היה למעשה הראשון שעלה לישראל.
והראשון שעלה לא התגנב באיזה אונייה ככה,
אסמרה נכנס וזה, אלא באמת, מדינת ישראל לקחה אחריות,
ויותר מזה,
ראש ממשלת ישראל דאז רבין נתן לו סיכה אישית לכס בראן,
שככה בהוקרה,
ואומנם זה בתקופת בגין בסוף המבצע יצא לפועל, אבל התכנון היה כבר מתקופה של ראש ממשלת
ישראל רבין, ראש ממשלת יצחק רבין,
וזה דברים ככה, באמת, ככה,
כשאתה מנתח את זה באופן היסטורי, אתה אומר,
איך יכול להיות
איזה כס מכפר נידח יכול מול כל מיני גורמים באמת רציניים,
והוא יכל להם,
בסייעתא דשמיא, אבל בזכות איזו אמונה חזקה.
ובאמת, כמו שאמרתי, הוא צריך לעשות מהפך.
יש שאלה?
כמו שאמרת, בשנת תשכ"ז, בחנוכה תשכ"ז,
נתכנסו כמה אנשים, ביניהם בנו עקיבא,
שהוא היה מורה לעברית, הוא היה עקיבא,
הוא גר ברחובות,
הוא היה,
מבחינת הידע שלו בעברית, היה לו ידע פנונומלי.
הכתיבה שלו הייתה כתיבה בעברית,
כתיבה מבריקה,
ובנוסף לזה היה שם את אדמת שקול מיכאל אשכול,
שהוא מבחינה ארגונית, הוא היה ממש ממש
איש שטח מעולה.
ניגוסה יעקב גם היה איש שטח
באמת ברמה גבוהה.
תשאלה מקונן,
אנשים מאוד מאוד רציניים בקהילה.
בנוסף לזה היה גם את אבא שלי, זכרו לברכה,
הרב יאיר ברוך,
שהיה לו יכולת בעברית אדירה וגם יכולת איכשהו בהמשך,
כשמתקדמים קדימה, הוא הקים כפר באתיופיה. יותר נכון, הכפר הזה היה קיים,
אבל הוא הקים בכנסת באתיופיה,
בכפר וולקה, עם ציצית, טליתות,
תפילות בעברית, הכל הכל כזה, להראות לכל העולם שאנחנו יהודים.
ובהמשך הם אפילו הביאו איזשהו צעיר מודרני,
שגם התפיסה של קייס בראן הייתה מאוד מאוד חכמה, היו קייסים מאוד מאוד שהתנגדו למודרנה ועשו הכל כדי שהצעירים ילכו.
הוא ידע איך לקחת מכל דבר את הטוב.
אותו צעיר שבשם גטאון ממו,
הוא היה תלמיד מבריק בעברית, באנגלית, בכלל, ברמה הוא היה ברמה ממש ממש...
הוא היה נחשב גאון,
הוא היה מביתא ישראל, הוא גייס אותו לפעילות הארגון.
אותו גטאון ממו כתב מכתבים באנגלית לכל מיני גורמים.
אם היית רואה את המכתבים של הארגון בכל השנים,
היית חושב שמניהום זה איזה ארגון של,
לא יודע מה, ארגון בינלאומי ממומן
בטונות של כסף ועושה פעילות,
ובאמת הארגון בפועל הוא ארגון שהיה של קפצנים,
ומספרים לאנשים שם, אמרו לי,
לא היה לנו כסף לחיות מיום ליום, היינו חיים מתרומות פה, שם,
ככה גרדנים, כמו שאומרים היום.
וזה מראה שלפעמים הרוח הרבה הרבה יותר חזקה ממשאבים,
והייתה שם רוח גדולה וכל אחד היה מגויס למען הארגון.
יתרה מזה,
גטאון ממות, כמו שדיברנו עליו,
לא היה לו כסף לכלום, אבל מה איכשהו הצליח להשיג תקציב בשביל להקים בית ספר ליהודים שהתנצרו באזור גוגורה,
באזור דמביה שם, באזור מאוד מאוד ככה נידח שם.
הוא אסף
כסף ואפילו לקח את השליח,
לארגונים הפרופלאשיים לשם ושכנע אותו,
עשו דברים מדהימים.
אבל לצערנו, תמיד היו כל מיני גורמים בתוך הקהילה שלא תמיד אהבו את זה ושמו להם רגל,
אבל אנחנו רואים את הרוח
של
איזה ארגון, של הקייס עצמו,
שהוא כאילו דחף את כולם
לכיוון העלייה.
ואחד הדברים, כמו שאמרנו,
לא רק שהקייס בראן הוא פעל למען עלייה, הוא גם פעל להשיב את היהודים האנוסים לחיק אבותם. כמו שאמרתי, הוא רצה להקים בתי ספר,
הוא היה בשלבים מתקדמים, הוא גם אפילו שלח ספרים ומחברות לאיזשהו, גם אזור מאוד מאוד נידח,
ולקח ושלח שליח לאזור טיגרא, ששם לא היה בכלל עזרה,
ומימן לו את הנסיעות, ומימן לו חלק ממשכורות,
כמו שאמרתי, מכלום, לא היה לארגון הזה כלום,
אבל הרוח של הקס בראן, הרוח הזה של לעשות ולפעול,
ובניגוד לכל מיני ארגונים שהיו באתיופיה, ארגונים פרופסורים, שהיה להם מלא מלא מלא מלא כסף,
אבל לא היה להם רוח,
והתוצאות בהתאם, היה בזבוז כספים אדיר,
הכספים לא הגיעו לכל מקום,
ובשנים שהקס בראן, כמו שאמרתי, הוא היה,
הוא לא רק שהוא הקים את הארגון והכול, הוא גם איזשהו שם עקרונות
שהעקרונות האלה אומנם באותו זמן לא התממשו,
אבל בהמשך הם יתממשו. דוגמה לכך
היא
המאמץ שלו שיהודי אתיופיה לא יעלו דרך סודאן,
אלא דרך
חאדיס אדבה.
באחד הפעמים יעל כהנא, כמו שדיברנו עליה, היא הייתה,
העידה שהיא רעידה את קייס בראן, מדבר עם שתי צעירים
שככה מוכרים בקרב הקהילה, קוראים להם פרד דעקלום וברוכטגניה והם אומרים לקייס בראן כי בסוף שמה באזור הזה לאט לאט הוא נהפך לאיזשהו מוקד עלייה שכל מי שרוצה לדעת מה מצב העלייה הוא היה מגיע לשמה עד כדי כך,
כאילו המטה של הארגון היה מאוד מאוד חזק ומאוד מקושר.
והם שאלו אותו, מה דעתך על העלייה דרך סודאן?
אז קייס ווארן נכרד, אמר, מה, שום שמיים, זה לא יעלה על הדעת, זה מאוד מאוד התנגד.
ולמרות שכמו שאמרנו, האביב חזה שיעלו יהודים דרך סודאן,
והיה מסורת שיהודים יעלו דרך סודאן,
אבל הוא הבין את המחיר שהולך להיות, נכון, הוא אמר, נכון,
היא עליה דרך סודאן,
אבל אני רוצה לצמצם את כמה שפחות, כדי שחיילה פחות
יהרגו שם אנשים.
כמובן שכמו בשיעור הקודם, אנחנו מבינים שהדבר הזה היה חשוב, כי מתוך המסירות נפש הזאת,
אותי קיבלנו הרבה הרבה כוחות מבחינת תפייה למשה, כי העטוף, אתם מכירים את הפירוש הזה של למה הקדוש ברוך הוא נתן למשה רבנו להתפלל הרבה הרבה תפילות?
כי כל פעם הקדוש ברוך הוא לוקח מהעצר תפילות של משה רבנו. אז האנשים שפעלו ומסרו את נפשם למען סודן, אז מהכוח ומהתעצומות שלהם אנחנו שואבים את זה גם היום.
ברוך השם.
והוא הנחה גם את הילדים שלו לעשות הכל כדי שהעלייה תהיה דרך אדיס אבבה.
אז הוא לא זכה לזה, אבל הבן שלו,
הרב יאיר ברוך, בהזדמנות הראשונה שלו,
שהייתה הזדמנות
שפתחו את השגרירות ב-1987 באתיופיה, השגרירות בישראל,
הוא הלך יחד עם קייסים נוספים וניסה לפעול.
ולשגרירות
בעטו אותו,
אבל אז הוא הלך לארגונים הפרופלאשים AAEJ. הייתה שם סודאן פולאק, והיא מספרת שהיא פגשה אותו,
והוא אמר לה,
המצב קטסטרופה בכפרים, כולם הולכים לסודאן ומתים שם,
אנחנו צריכים לעשות משהו, להביא אותם לאדיס אבבה.
היא ככה אמרה, מה, ופה, איך נעשה, מבחינה לוגיסטית, אתה מביא פה איזה 20,000 חבר'ה, איפה נשקם אותם, איפה נשים אותם, מבחינה,
כל הבחינות.
אמר לה, אל תדאגי, אני במקרה, הוא היה שם, כמובן זה לא מקרה, הוא היה שם איזה חצי שנה לפני,
סיפור,
הוא ידע פחות או יותר, היה לו קשרים עם הקהילה התימנית,
אנחנו נדאג
להכל, רק תתני לנו את ה... אוקיי.
אז היא הייתה מאוד מאוד סקפטית,
והיא פנתה ליושב-ראש, לנשיא האגודה האמריקאית, והוא אמר לה,
נט שפירו, זכרו לברכה, הוא אמר, יעלה כמה שיעלה,
אנחנו מעלים אותם לארץ ישראל.
ואז קסבראן, יחד עם הקסים הנוספים, לא נורא קסבראן,
השליח של קסבראן, אבי, מור אבי, הרב אבי ויאיר, יחד עם קסים נוספים ואישי ציבור נוספים, התחילו לפעול ולעשות איזה קול קורא בכל הקהילות, לעלות דרך אדיס אבבה.
והכל הכל מכוח הראייה שלו, שהוא באמת ככה הנחה את בניו
לפעול למען אליה דרך אדיס אבבה וזה דבר שהציל מאוד מאוד הרבה הרבה אנשים.
זו דוגמה אחת. דוגמה שנייה זה הפעילות למען היהודים האנוסים, כמו שהרב הזכיר,
שהוא כבר, אמרנו,
עם כל שלל העיסוקים שלו, הוא תמיד עשה ופעל למען היהודים האנוסים.
יש לו תלמיד בשם, גם בישראל, בשם יפת אלמו,
השם ישמרו ויחייהו,
הוא איש יהודי יקר מאוד.
הוא מספר שעד היום הוא פועל למען היהודים הנוסים, הוא אמר, הכל, הכל, הכל, הכל, מכוח
של מורי ורבי, כסבראן ברוך, שבאמת דאג לכל יהודי,
והדאגה שלו לכל יהודי ויהודי בכל מקום שהם, זו הייתה דאגה בלתי נתפסת.
הוא הרגיש כל,
כל יהודי בכל מקום באתיופיה, כאילו הבן שלו היחיד שלו.
זה משהו שהוא לא נתפס, כלומר, הרבה פעמים אני קורא מכתבים,
יש מכתבים שהוא שולח פה לישראל, אז הוא אומר,
בניי, אברהם עיר די, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, החיים אלעזר, זה, בסוף הוא מגיע לבן שלו, אליהו.
רק בסוף, בסוף, בסוף הוא מגיע.
אתם מבינים את האהבה שלו לכל יהודי, והמסירות שלו לכל יהודי, זה משהו שהוא לא נתפס,
ואני חושב שזה אחד הדברים שהיו הייחודיים שלו בקרב הקהילה, האהבה שלו,
והדאגה שלו לכל יהודי כאילו בנוי יחידו.
ובאמת הדברים האלו לא נעלמו מעיניהם של אנשים שפעלו למען הקהילה.
יונה בוגאלי, מהמנהיגים הרוחניים,
מהמנהיגים הבולטים, המדיניים, יותר נכון, הבולטים של קהילת יהודי אתיופיה,
מספר בהלוויה שלו,
של שלקס בן, הוא אומר,
אם הוא לא היה, והוא לא היה פועל למען עליית יהודי אתיופיה,
הקהילה לא הייתה קיימת.
הקדוש ברוך הוא שתה לצדיקים בכל דור ודור,
ואחד מהם זה קייס בן, שבאמת בנקודת זמן,
אחת הקריטיות, אם לא הקריטית ביותר,
הוא פעל, תחשבו, באמת, כמו שאמרנו, קייס במקום נידח,
עושה פעולות, עושה, מקים ארגונים,
הולך לשמה, הולך לזה, נלחם עם המיסיונרים, יותר מזה, הוא הלך פעם לאיזה בית משפט,
הוא טבע את המיסיונרים בבית המשפט
במשך שלוש שנים.
כדי לנצח אותם, מה הוא עשה?
הוא היה במקרה, הוא היה חבר טוב של הפאפס,
כלומר ראש הכנסייה הנוצרית, הוא גייס את ראש הכנסייה הנוצרית כדי שיעיד לטובת היהודים.
דברים, אתה רואה מהלכים שאתה אומר, וואו, מה,
מראו מעשייך השם, איזה גאונות.
וזה לא נעלם מעיני האנשים.
יש איזשהו שר יהודי מפורסם שקוראים לו תדסה יעקב,
שהוא היה שר גדול מאוד, בכיר באתיופיה במשך עשרות שנים,
וכפועל יוצא מהתפקיד שלו, הוא נחשף גם לפעילות של קס בראן.
הוא מספר קודם כל שאחרי המפגש הראשון עם קס בראן והמלך האלה סלאסה,
הוא כזה היה נפעם ממנו,
והיה להם הרבה הרבה שעות.
הקיסר האלס אל-אסבי, יחד עם תדס יעקב, הוא אומר לו, תשמע,
הקיסר אומר לתדס יעקב, בחיים לא ראיתי אדם כזה,
עם מילה וקדושה כזאת, איזה כריזמה, איזה עוצמה.
הוא היה משהו שלא...
היו פגישות עם הקיסר, שקסברן היה יוצא עליו, הוא אומר לו, אנחנו לא נתנצר,
לא נאמיר את דתנו,
והקיסר היה כאילו שותק.
איפה, מי יכל לדבר נגד הקיסר, דברים כאלה?
אז הוא אומר, הוא היה מגיע מדי פעם,
היה לו קשרים פה בארץ, והוא היה מגיע מדי פעם,
אותו תדסי יעקב,
היה מחלה לאשתו, אז הוא היה מגיע מדי פעם לטיפול רפואי פה.
אז באחד הפעמים הוא הגיע לטיפול רפואי בשנות ה-80, משהו כזה, תחילת שנות ה-80,
והיה לו חשוב לבוא לבקר את קייס בראן מתוך כבוד והערכה כלפיו,
ואומר לו, תשמע,
מה שאתה עשית, קודם כל הוא ראה אותו במצב לא טוב,
הוא ראה אותו בדירה מסכנה,
שבורה,
ארוסה באשדוד,
והיה לו עצוב,
והוא אמר לו, תשמע,
הוא אמר לו, קסברן, אני עד,
כל מה שעשית למען הקהילה זה משהו שהוא לא אמיתי.
מבחינתי הפעולות שלך,
מה שאתה עשית,
זה משהו שאתה, אולי עוד איזה חמש, ארבע, שש אנשים היו יכולים לעשות דבר כזה. כלומר,
העוצמה של הפעילות שלך שעשית למען הקהילה היא משהו שהוא לא ניתן לשער.
ואם נקשר את זה, זה הכל מכוח הברכות שהוא קיבל מהצדיקים הגדולים
ומאבי ומאבותיו, שייעודו אותו לרגע הזה.
והם הכינו אותו לרגע הזה,
והוא מספר שבאחד המפגשים שלו עם הנזירים הגדולים,
שהוא אמר, הנזיר הזה אמר לו, תשמע, אתה הולך לתקופה מאתגרת,
אתה צריך להיות חזק.
הוא בירך אותו,
וקייסבואן מעיד שבאותה עת שהוא בירך אותו, פתאום קיבלתי כוחות אדירים.
כוחות עצומים ואנחנו צריכים באמת לייקר את הכס הגדול.
כמו שאנחנו רואים,
אנחנו כאילו עכשיו מתעסקים בדברים גדולים, עם מלאכים, עם שרים,
אבל צריך להבין שכס בנק שהוא לעצמו,
יחד עם כל העוצמה והכול,
הוא דאג לחלשים.
הוא נחשב לכס שהכי מבחינה הומאנית ומבחינה סוציאלית דאג לחלשים,
כמו שהרב משה ברוך הסביר.
הוא תיקן למעשה תקנה של צדקה, שעד היום הקהילה הנוגד באה בצורה כמו הלכה.
כלומר, בן אדם עכשיו הולך לאיזה אירוע, לאירוע אבלות,
הוא מביא איתו לפחות איזה 50, 100 שקל, 20 שקל,
לתת לצדקה.
הוא לא מגיע לבית של אבל בידיים ריקות.
הוא מביא לפעמים במהלך השבעה, הוא יכול להביא קצת,
להביא שתייה, אוכל, משהו, אבל אין דבר כזה.
הדבר הזה,
לא רק מצד ההצדקה והכול, אבל
זה בנה בקהילה ממד עצום של חסד.
בסופו של דבר, קהילה נמדדת ברגעים הקשים שלה,
וגם בדאגה לחלשים שלה.
ועצם זה שקודם כל הקהילה אימצה
את הדבר הזה בצורה גורפת ועד היום ממשיכה, זה קודם כל מעיד על המילת הכסד שיש בקהילה.
בנוסף לזה,
זה גם ככה מעיד על הרגישות של הכסף, שבאמת
עשה את זה, ועד היום אנשים,
אני מכיר את זה שכל פעם סופרים את הכסף וככה
מקבלים את הסכום שעוזר להם בהוצאות,
אומרים,
זה לילון נשמת כס בראנד, תודה רבה לו שהוא עשה.
ובאמת,
אני חושב שבאופן כללי,
המנהיג נמדד במורשת שהוא משאיר.
והמורשת שהוא השאיר פה זה משהו שעד היום אין מישהו שיכול להיכנס לנעליים שלו,
גם כמו שאמרתי,
בעלייה,
גם ביחס לחלשים, אפילו ביחס לעולם הרבני.
לא נגענו בזה, אבל כסברנו היה יחד עם הראשונים שלמדו את ההלכה הרבנית כמו שצריך
וגיבשו לזה איזושהי תפיסת עולם. כמובן, תפיסת עולם הזאת היא לא תפיסת עולם שהוא המציא בפני עצמו.
תפיסת העולם הזאת כבר,
אני חקרתי אותו, זכיתי לחקור אותו,
זה כבר היה מ-1908 במפגש הראשון של יעקב פייטלוביץ' עם גדול מנהיגי הקהילה
בתחילת המאה ה-20, קוראים לו אבא קינדה, בן אדם עצום.
מי שיודע מי הוא, זה היה אדם עצום.
והיה פולמוס, כי יעקב פייטלוביץ', בניגוד ליוסף הלוי, הוא רצה שיהודי אתיופיה יקבלו את ההלכה הרבנית.
והיה מתח גדול,
כי בסופו של דבר יהודי אתיופיה היו קנאים ליהדות שלהם,
וזה גם מה ששמר אותם, כי במקום כזה באתיופיה, אם אתה לא קנאי ליהדות שלך במאה אחוז,
אתה לא יכול לשמור.
וגם אם יבוא מישהו מישראל,
זה לא פשוט עכשיו
להחליף את ההלכות ודברים כאלה.
ואבא קינדה, בצעד ממש כאילו עוצמתי ובאמיץ לב,
הוא אמר,
זה היה סביב הלוח השנה,
כי מבחינת הפייטלוביץ',
יהודי טיפה חגו באיזשהו זמן מסוים,
ומבחינת הפייטלוביץ',
בלוח השנה שלו, זה לא הסתדר, זה היה יום לפני או יום אחרי.
ואבא קינדה אמר,
אתה מירושלים,
אז לכן אתה יכול לקבל את המנהגים שלך, גם נראה לי, נדמה לי,
גם הרב מוורטו כתב את זה בספר שלו, נכון?
אבל זה משהו שזה מתועד.
וגם,
כמו שהרב משה דיבר,
והיו איזשהו פסיקות מאוד מאוד מאוד קשות סביב המשא ומתן, סביב העלייה, ויהודי טיפן נדרשו לוויתורי מרחיקי לכת, אז
יסבן אמר,
החוק
והכל מירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
זה לא שחלילה ההלכה של ביתא ישראל לא נכונה, אלא
מכוח זה שהדברים נאמרו,
באו מירושלים, אז אנחנו מקבלים אותם.
שזה עוצמה בפני עצמה.
להגיד את הדברים האלה וללכת עם זה.
ודבר אחרון שרציתי להגיד, שבאמת אנחנו ככה מדברים על כל מה שככה,
לסיכום, על כל מה שהכס הגדול עשה,
אחד הדברים בשנים האחרונות שבעקבות הפעילות הזאתי,
הוא שילם מחירים אישיים,
לא רק בעלייה לישראל,
שהכריחו אותו למעשה להגיע לישראל בכל מיני דרכים,
וזה לא הזמן וזה לא המקום,
אלא גם ביחס של הקהילה כלפיו.
היו אנשים שלא אהבו את זה שהוא נלחם עכשיו ראש בראש עם מדינת ישראל וראש בראש עם הארגונים הפרו פלאשיים,
אבל הוא היה מוכן לשלם את המחיר, כי באמת
הוא האמין שזה מה שהוא צריך לעשות ומה שהוא צריך לפעול. הוא לא חיפש את הנוחות שלו, הוא אף פעם לא קיבל
משכורת מגורם כזה או אחר. דרך אגב, זו הייתה גדולה של אביו,
אביו, שאמר לו, ולכל המשפחה שלו, בחיים, בחיים, בחיים,
אל תקבלו כסף מהציבור.
אל תקבלו כסף מהציבור,
יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
וזה,
אבל זה גם ככה,
בראייה לטווח ארוך, זה עזר לו, כי בסוף הוא לא היה,
ניסו לשחד אותו, ניסו לתת לו משרות, כדי שיהיה,
תמיד יותר מכירים את זה, שאתה נותן לך משרה, אז באופן טבעי אתה שומר על זה, כי אחרי הכל אתה תלוי בה,
ואתה צריך לשלם את המשכנתה שלך ממנה.
וזה דרך להיות כפוף אליהם.
הוא בחיים לא נתן לאף גורם להיות כפוף אליו. גם כשמישהו בא, אמר לו,
קייס בראן, שהביאו אותו לישראל, העלינו אותך לישראל וזה.
הוא אמר להם, אני לא מחליף את אורי,
אני ממשיך באותו קו שלי, אני מתנגד למעשים שלכם.
הוא היה לו ביקורת חריפה נגד כל הארגונים הפרופלאשיים.
חוץ מהארגון האמריקאי, הוא מאוד מאוד ביקר אותם.
הוא אמר,
הארגונים האלה
גם מגייסים כסף בשמנו,
אבל בסדר, תגייסו כסף בשמנו, אין בעיה.
אבל לא מספיק שהם מגייסים כסף בשמנו, הם גם לא מביאים את הכסף.
אז כאילו הם מנציחים את הבעיה.
כלומר, אנחנו עדיין, וככה, זה נהיה,
לצערנו הרב,
המפעל הזה ממשיך בארגונים כאלה, כגון סוכנות, כל מיני גורמים כאלה שתמיד משאירים אותך מסכן,
ובכוונה, ואף פעם לא עוזרים לך, וגם כשעוזרים לך נותנים לך פירור אחד או שתיים,
תמיד תהיה תלוי בהם, ותמיד תהיה מסכן, ותמיד יגייסו כספים בשמך,
והוא לא אהב את זה.
וזה אחת הסיבות שגם
העלו אותו לישראל, כדי להשתיק אותו, אבל זה לא המקום.
אבל חשוב, חשוב, חשוב מאוד,
ואני מודה לרבי דניאל על כך,
שיש פה הזדמנות במה לחשוף את הפעילות שלו, כי כמו שראיתם,
יש הרבה גורמים שלא רוצים להשמיע את קולו ומסיבות כאלה ואחרות,
אבל הוא היה גורם שבאמת הלך נגד הזרם, הלך עם האמת שלו, לא היה כפוף לאף אחד.
וזה הציווי של התורה שלנו, שאומרת לנו תגורו מפני איש.
וגם שהיה מיסיון, וגם שהיו אנשים בעלי השפעה,
באחת הפעמים באו לגורמים מיסיונריים,
לסיגד הקדוש,
במבובר,
והוא הלך נגדם ראש בראש, לא עניין אותו משפחה,
חברים, זה כלום,
לא רואה בעיניים, לא תגורו מפני איש. גם היו לו מחלוקות,
אפילו,
נגלה לכם אפילו קרוב משפחה שרצו לעשות משהו נגד ההלכה של ביתא ישראל,
הוא יצא נגדם חורמה,
היה להם איזה קו מאוד מאוד ברור,
לא תגורו מפני איש,
וזה מה שנדרש מאיתנו ומהמנהיגות הרוחנית שלנו,
ולכן החיסרון שלו בולט, כי
לצערנו הרב אין הרבה אנשים כמוהו.
ותודה לקדוש ברוך הוא ששתל את המנהיג הרוחני העצום הזה בדור הזה.
וכמו שאמרתי, תודה רבה לאנשי מרכון מאיר, לרבי דניאל בראשם,
שבאמת בזכותם הציבור קצת יכול להיחשף למנהיגות הרוחנית שלו.
ושבעזרת השם נזכה להוקיר את המנהיגים הרוחניים שלנו, אמן ואמן.
יישר כוח לדניאל,
שממשיך את המסורה של יאסו,
הרב יאסו.
מה?
תמיד, תמיד.
בסדר.
זה באמת מסורת חשובה מאוד.
לספר את הסיפור של העלייה והמסירות נפש של אלה שעלו מאתיופיה,
אבא שלי יאסור, זיכרונו לברכה,
הוא היה מאלה שהיו,
ככה הוא סיפר,
אלה שהיו מורי דרך,
אותו כמשמעו, היו מעבירים
את הקבוצות מאתיופיה לסודאן,
ושם תפסו אותו השלטונות,
והשיבו אותו בבית סוהר ועינו אותו, עינויים קשים מאוד,
אבל הוא לא נשבר,
ובסופו של דבר הוא עלה לארץ.
והיוזמה הזאת לתת יום,
לזכור את כל המסירות נפש שהייתה,
אז היא יוזמה ברוכה מאוד.
זה,
צריך לספר את זה לדורות,
את הדברים האלה.
אולי אני אתחיל בדבר תורה קצר.
אולי אתחיל בדבר תורה קצר מאברהם אבינו.
אברהם אבינו, הדבר הראשון שהקדוש ברוך הוא אומר לו, לך לך אל הארץ אשר הרקע.
והידוע שמעשה אבות זה סימן לבנים.
כל מה שקורה לאבות נוגע לכולם,
אבל לא רק לאברהם אבינו, אלא לכל הדורות כולם.
ואפשר לומר שהקריאה הזאת
מלווה את עם ישראל,
לאורך אלפי שנים,
לך לך אל הארץ יושבי הריקה.
ושם הוא אומר, למה אל הארץ?
למה שם יש לך לגוי גדול.
מקום שאתה נמצא בו זה לא המקום המתאים לך, נאמר ככה, או כסדים.
תעלה לארץ ישראל,
שם יש לך לגוי גדול, שם נהיה ברכה, שם נברכו לך כל משפחות האדמה.
וההליכה הזאת,
והכמיהה הזאת
לארץ ישראל מלווה את כל יהודי ויהודי באשר הוא שם.
ומכון מאיר זכה,
והייתה כאן הקבוצה הראשונה, הייתי אומר,
של עלייה גדולה מאתיופיה, זה הייתה,
קוראים לזה מבצע משה באותה תקופה.
מבצע משה,
מבצע שלמה, אבל קודם היה מבצע משה.
במבטא הזה עלו קבוצה גדולה של הקשי. הקשי זה המנהיגות,
מה שנקרא היום רבנים, אצלנו זה אז נקרא הקשים.
הם היו המנהיגים של הקהילות האתיופיות באזורים השונים באתיופיה.
ועכשיו זה בערב יום ירושלים,
זה בדיוק מתאים, למה?
בזכות
מלחמת ששת הימים,
הסיפור אומנם לא ישיר,
אבל באופן עקיף זה נוגע בדיוק לימים האלה.
זכיתי במלחמת ששת הימים להילחם בירושלים.
ויחד איתי נלחם יהודי יקר, זיכרונו לברכה,
עמי ברגמן קראו לך.
עמי ברגמן,
הוא היה רק קצין
במלחמה הזאת,
אבל היה לו גם תפקיד בג'וינט.
התפקיד שלו בג'וינט היה להביא יהודים,
להביא יהודים לכל העולם,
אבל הוא התרכז במיוחד באתיופיה.
ויום אחד פוגשתי אותו אחרי המלחמה.
אומר לי, דוב, תראה,
אני זוכה להביא
יהודי אתיופיה כאן למבצע משה,
הוא גם במבצע משה וגם במבצע שלמה,
הוא היה איש הסתרים, איש שעמד מאחורי הקלעים אחרי כל העניין הזה.
ואז הוא אומר לי, תראה,
אני ממש מודאג.
אם יהדות אתיופיה תבוא לכאן
ולא יהיה לה קשר ליהדות,
לדת וכל זה שקיים בארץ ישראל,
אז אני חושש מאוד,
הוא אומר, אני חושש מאוד, בבקשה.
זה בבקשה.
זה בבקשה.
יישר קרוב אולי.
אם לא, זה תוכל שעה.
בסדר, אני,
אז הוא אומר,
אם אנחנו לא נתלות את היהדות אירופה ונחבר אותה למסורת שכהנת בארץ,
אני חושש מאוד, הוא היה אדם לא דתי.
וחושש מאוד שהם יעברו משבר גדול מאוד
בגלל השפה והמנטליות וכל הדברים האלה.
ואז הוא שואל אותי כידיד,
דוב, אולי אתה מוכן לקלוט
את הקייסים
שבאו לכאן,
שהם לא יודעים לא עברית
ולא מכירים כאן את המסורת שנמצאת כאן במקום הזה?
אמרתי לו, כן.
אז באו לכאן רוב הכנסים, לא כולם, ורוב רובם באו לכאן.
וגם צעירים, קבוצה של צעירים,
12 צעירים בערך,
שגם באו מהכפרים, באו, לא ידעו עברית, לא ידעו כלום.
והם למדו כאן שש שנים, אולי יותר, שמונה שנים,
משהו כזה,
ולמדו גם עברית.
אבל מה שחשוב זה שהם למדו תורה.
לפי מה שמקובל כאן בארץ,
והמנהיג הרוחני של אז, שלהם, היה קש יצחק, קראו לו.
הוא היה אדם מאוד
חכם ותקיף.
וכשאלו את קש יצחק
מה צריך, איך צריך להתנהג כאן בארץ,
ואז הוא אמר בצורה מוחלטת,
הוא אמר, בצורה מוחלטת,
לפי, בארץ ישראל הולכים לפי מה שבארץ ישראל.
זהו,
פסק לכל הקסים, כמעט לכולם, אחד או שניים לא היו בעד זה.
תביא לי, דניאל, בשולחן, איפה שאני יושב,
על המדף יש תמונה של כל הקסים,
תביא אותה.
אתה יודע, איפה שאני יושב.
וכל זה בזכות עמי ברגמן.
שהוא כאמור, הוא ראה מראש.
אם לא יהיה חיבור נכון אל המסורת היהודית,
אז עלול להיות משבר גדול.
עלול להיות משבר גדול בעדה,
וגם היום המשבר בעדה, בין השאר,
זה בגלל הנושא הזה של דת,
וחוסר ההידברות בתוך העדה וכל הדברים האלה,
זה דבר באמת שצריך תיקון גדול.
בכל זאת, אני מזכיר כאן למה
זה יום ירושלים.
זה היום שאני הכרתי את ברגמן,
את עמי ברגמן.
זה מתחבר בדיוק.
חוץ מהעניין של ירושלים, תכף נדבר עליו.
בכל זאת, באו לכאן קבוצה של הקייסים ואז הקייסים היו,
אתה יכול להעביר את זה, אלה הקבוצה של הקייסים.
זה היו,
הם היו, כשהם היו כאן,
הם היו מתפללים וכמעט כל תפילה שהייתה להם,
תוכן שלה היה ירושלים.
הזכירו את ירושלים, ירושלים שם.
ודיברתי איתה, מה העניין של ירושלים וכל זה,
אז אמרו לי שהנוצרים באתיופיה באותה תקופה,
הם הפעילו עליהם לחץ עצום על יהודי אתיופיה להתנצר.
היה לחץ גדול,
ואמרו להם, אתם תשכחו מירושלים.
על האנשים ולחץ כלכלי ובתי סוהר וכל הדברים האלה היה,
כן?
והם שרו את זה בשביל לחזק את האחיזה שלנו והתקווה והאמונה שאנחנו נגיע לירושלים.
מתאים באמת היום הזה להזכיר ולזכור את המסירות נפש
שהייתה לעולים באותה תקופה,
רבים מהם מתו בדרך.
זה לא היה דבר פשוט.
גם סכנה, גם מדבר, גם היה כנופיות של פושעים וכל מיני שהם הרגו אותם בדרך,
שדדו אותם והרגו אותם.
זה, המשאירות נפשתה אותך,
זה דבר שצריך להעביר מדור לדור.
זאת לא הייתה עלייה פשוטה.
זו עלייה שדרשה באמת,
זכרתי לך חשד נעורייך,
לכתך אחריי במדבר,
בארץ לא זרועה.
והדבר הזה התבטא בפועל
בעלייה הזאת של יהודי אתיופיה.
אני מוכרח לומר עוד משהו לגבי העניין הזה של הקשם.
הקשם הם היו מנהיגים, אבל כאמור,
היה להם
קשיים אובייקטיביים, הייתי אומר.
כי מה שקורה במנהיגות בכלל,
דור הולך ודור בא.
ואפשר לומר שהדור של הקצין כבר הולך,
הלך,
כולם נפטרו.
אבל ייאמר לזכותם שלמרות הקושי שהיה להם, קושי עצום,
מבחינת השפה והמנטליות וכל הדברים האלה,
בכל זאת, הם היו,
היתה להם מסירות נפש.
ואם היום יש דור של צעירים
שהם הולכים בדרך התורה על פי הרבנות,
כן, על פי הרבנות,
אז אפשר לומר שהרבה מאוד בזכותם
שהם הנהיגו את הקהילה גם בשתי המבצעים,
מבצע משה ומבצע שלמה,
הרבה מאוד בזכותם.
באמת, צריך להנציח את זה,
שלא תשתכח המסירות נפש הזאת,
שהיא לא תשתכח.
ייאמר לזכותם של שני רבנים,
הרב עובדיה, זיכרונו לברכה,
והרב מרדכי אליהו, זיכרונו לברכה,
בני הרבנים האלה אימצו את העדה.
ולא פעמיים, כשהיו קשיים,
היו כל מיני קשיים בעדה וגם בהנהגה,
היינו הולכים עם הרב עובדיה,
זכרונו לברכה,
והוא היה דבר שהוא אמר, אה, בני העדה האתיופית,
עוזב את הכול.
וייעץ לנו, והוא דיבר איתנו הכול,
איך צריך באמת לפתור בעיה.
אותו דבר לגבי הרב מרדכי אליהו.
והיה, זו היסטוריה אמנם,
אבל גם היום זה קיים באיזה מידה.
באותו זמן התחיל משבר גדול מאוד בתוך העדה לגבי נושא הגיור.
לחומרה, לא לחומרה, וכן הדברים האלה.
והיו הפגנות, והיה בנגן.
והרב מרדכי אליהו היה, כמובן, אנחנו התייעצנו איתו בכל דבר,
מה לעשות ואיך לעשות.
אז באנו לרב מרדכי אליהו, מה העמדה שצריכה להיות של הקייסים
בתוך כל הדבר הזה?
הוא היה פיתח חכם מאוד, הוא אומר,
תראו,
אתם, מכון מאיר, אתם
רק מלמדים תורה, לומדים ומלמדים תורה, ולא יותר. אין
ויכוחים, אסור לכם להיכנס לכל המחלוקת הזאת.
העצה הזאת הצילה אותנו.
כן, ואחרת, אוי ואבוי.
כן, אז באמת, הבאמת הקשם היו
נאמנים לדבר הזה, הדרך של הרבנות.
אמנם, היה גם קבוצה,
לא קבוצה אפילו, כס אחד אפילו, הבן שלו,
שהם,
מסיבה זאת או אחרת,
לא קיבלו את הרבנות ואת המסורת כאן,
והצייר אותנו מאוד.
זה בא לידי ביטוי באוכל.
פתאום הוא אומר, הכס הזה אומר,
אני לא אוכל כאן את הבשר שלכם.
למה? זה לא קשה.
אמרתי לו, מה זה לא קשה?
לא, לפי השחיטה הייתה באתיופיה,
היא השחיטה הכשרה,
ומה שפותחים כאן זה לא קשה.
אז מה? בסדר, מה?
ומכאן התחיל כל נושא השחיטה.
היום, לצערי הרב,
היום בעדה יש כאלה שלא הולכים לפי השחיטה כאן, לפי השחיטה
שהם רוצים, או שחיטה אחרת, לא יודע בדיוק מה.
כמה צריך להיזהר מקלוקות בעם ישראל.
ואנחנו כאן היום, במכון מאיר, ברוך השם,
יש לנו קבוצה
נכבדה של בני העדה,
ולומדים כאן גם לרבנות, גם לומדים תורה לשמה וכל זה.
וכל זה, להמשיך את המסורת ואת הדרך
שהתחלנו מאז, כן.
אני לא מבין בהזדמנות באמת להזכיר את הרב יאסור, זכרונו לברכה.
מה?
פטירת יום.
כן, זהו, יום הפטירה, סמור.
ליום ירושלים.
שהוא כל כך כאב את הדבר הזה.
הוא עושה בכל דרך שהיא
בשביל לגשר,
לעשות בתוך הידיו
את השלום המיוחד הזה,
שהוא כאיש אחד בלב אחד,
אם זה בבחורות או באנגורות,
ובאוכל בוודאי ובוודאי,
הוא דאג לזה.
אבל אל תאבדי, לא משתכחים.
בהזדמנות זאת הוא אמר, אני חשבתי.
הוא יהיה הרב הראשי של יהודי אתיופיה, כי הוא היה מגיע, הוא היה תלמיד חכם עצום.
מידת הענווה הייתה לו, מידות
הראויות למנהיג.
הוא מסתער, כמו שאמרנו לפני יום ירושלים.
יהי זכר ברור.
ויהי זכרם של כל אלה שמסרו את חייהם בדרך
לארץ ישראל.
צריך באמת להנציח את המסירות נפש הזאת שהייתה,
להעביר את זה לדורות הבאים גם.
לא היה פשוט לשמור על הגחלת באתיופיה.
סיפרו הקשים שהנוצרים,
הפעילו עליהם לחץ גדול מאוד,
ואז באתיופיה לא היה קשר טלפונים ניידים,
משהו כזה,
אלא היה בכלל תקשורת.
הם אמרו להם, הנוצרים,
אמרו להם, הנוצרים,
תראו,
אין ירושלים,
תשכחו מירושלים.
כאילו, לא היה את הקשר הכול, הם הקסים בעיקר
לא ויתרו בכל תפילה ובכל ברכה, הכול תמיד יהיו מזכירים בירושלים.
והיום, ברוך השם, אנחנו בירושלים.
כל העדה כמעט בירושלים.
כל זה בזכות
המסירות נפש.
איפה שיש מסירות נפש,
יש הצלחה.
יישר כוח על הכינוס הזה.
צריך להעביר לאן, על הדורות הבאים, את כל המסירות נכת.
נשמע,
ערב ירושלים,
שנקרא גם מבניין בית המקדש,
לא רק ירושלים במהרה בימינו אבינו.
שלום עליכם, מה נשמע?
איזו זכות ללמוד ביחד.
אני לא יודע אם אתם ראיתם, אבל אולי ראיתם
שהיום קודם כל שלום ללומדים בבית ושלום ללומדים פה במכון
אנחנו נמצאים ערב יום ירושלים וזה יום הזיכרון לחללי הנספים אפשר להגיד בדרך הארוכה לירושלים מסודאן בעיקר נכון אבל זה בכלל נראה לי מציינים את כל
קהילת ביתא ישראל שעלתה
בדרכים לא דרכים
לארץ ישראל או יותר נכון לירוסלם
לירושלים שהיא הייתה ארץ ישראל ואם ראיתם היום פרסם נתנאל אלינסון
קטע מאוד מאוד יפה והרגשתי תודה תבורך תבורך תודה רבה
ואני רוצה לפתוח בקטע הזה נתנאל נגע בנקודה מאוד מאוד ייחודית
כשהוא הצביע על הזיקה בין יום ירושלים לחג הסיגד
הוא אמר שיש לנו בעצם לא יום ירושלים אחד בשנה,
אלא שני ימי ירושלים בשנה.
בואו נראה את הלשון שלו.
רגע.
אמר שחג הסיגד
הוא היום ירושלים הראשון.
הנה,
כך הוא תיאר.
תובנה מעניינת שעלתה לי לאחרונה, שבעצם יש לנו בשנה שני חגי ירושלים.
והדבר המרתק הוא שחצי שנה בדיוק מפרידה ביניהם.
חג הסיגד,
בכ"ט בחשוון
ויום ירושלים בכ"ח באייר.
שישה חודשים בדיוק מפרידים בין השניים.
רגע,
שני חגי ירושלים?
על יום ירושלים שבחודש אייר אין צורך להרחיב. זהו היום שבו שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים.
אבל חג הסיגד שבחשוון הוא יום ירושלים?
בהחלט.
לדעתי אין חג כחג הסיגד שמבטא את הכמיהה לירושלים.
אמנם כל תפוצות ישראל חלמו על ירושלים והתפללו לירושלים,
אבל נדמה שאין תפוצה שחלמה גבוה יותר מיהודי אתיופיה.
ירושלים שלהם הייתה עשויה זהב,
רחובותיה זכוכית ואבניה יהלומים.
כשטיפסו היהודים באתיופיה על ההר בחג הסיגד,
היו מחלקים זרעים לציפורים שיישאו תפילותיהם אל על.
בהתרגשות היו מספרים לילדיהם ציפור נודדת זו באה מירושלים.
חלום גבוה מעל גבוה,
כמו הציפורים.
חלום שבכוחו היה לתת דלק למופלאה שמכל עליות קיבוץ הגלויות.
אין עוד עלייה כזו שבה אנשים רבים כל כך הלכו מאות קילומטרים במדבר,
ברעב ובצמא,
מוקפים רוצחים וגנבים,
מאבדים את יקיריהם הקרובים ביותר וממשיכים ללכת בכוח החלום של ירושלים.
לכן נקבע גם שיום ירושלים הוא גם יום הזיכרון לנספים בדרך מאתיופיה.
ותראו איזה קשר נפלא יש בין שני החגים האלה בסוד החודשים ההופכיים.
חג הסיגד בחשוון מסמל את הכמיהה והכיסופים בירושלים.
אגב, ראוי לציין,
היום כ"ז באייר.
כ"ז באייר בששת הימים זה יום שחרור השומרון,
אבל למעשה זה יום השלמת שחרור עזה,
מכיוון שחבל עזה הסיפור שלו התחיל ביום הראשון למלחמה.
היו שם קרבות עקובים מדם, הרבה הרוגים ופצועים.
הכיבוש של עזה החל בששת הימים מהדרום,
מאזור רפיח,
ונע צפונה עד לאזור נדמה לי ח'אן יונס אם אני לא טועה.
היו שם כמה אוגדות, סיפורי קרבות קשים מאוד היו שם.
והקרב על עזה החל בכ"ו באייר והסתיים על ידי שתי חטיבות צנחנים,
ועוד שריון בכ"ז. זאת אומרת, כ"ז שוחררה עזה סופית.
השחרור היה כמעט בכ"ו לגמרי, וכ"ז שוחררה.
היום,
אחרי 20 שנה,
הגענו וכבשנו,
כבשנו או נפתח ציר כיסופים אחרי 20 שנה.
היום.
אפשר להגיד, יש פה איזה הד
לציר הכיסופים של יהודי אתיופיה שנפתח באזכרה הזו,
וציר הכיסופים שלנו שנפתח ממש היום.
ממש הלכו תמונה, ציר כיסופים, אחרי 20 שנה השלט נשאר אותו דבר.
כמה מתאים, אז הוא אומר כך:
חג הסיגד בחשוון מסמל את הכמיהה והכיסופים לירושלים, ואילו יום ירושלים באייר מסמל את המימוש של הכמיהה הזו.
בכ"ח באייר 1967,
אלפי שנות כיסופים לירושלים הותמרו ליום אחד פלאי.
זה היה היום בו מומשו הכיסופים הללו,
וצה"ל מכוחו של העם כולו שב להיות הריבון בעיר הנצח של ישראל.
וכמה מתאים הוא הדבר גם לעונות החקלאיות של השנה.
בחשוון זהו זמן הזריעה,
בו טומנים את הזרעים באדמה ומתפללים.
ומתי קוצרים?
בחודש אייר.
עונת הקציר חלה ממש סמוך ליום ירושלים.
והנה כך,
ממש זכינו לראות את התגשמות שיר התהילים, הזורעים בדמעה
ברינה יקצורו.
הזורעים בדמעה התפילות והכיסופים לירושלים בשעת הזריעה בחשוון.
ברינה יקצורו שחרור ירושלים קציר העמל והכיסופים שבחודש אייר.
שני ימי ירושלים יש לנו.
משלימים זה את זה.
זה דברים של נתנאל אלינסון, מאוד מאוד יפים.
ולפני שאנחנו בסופו של דבר נרצה לעשות פה איזו צלילה משותפת,
מעט לנגיעה בתורתו של מורנו ורבנו הרב אלישע זצ"ל,
שקהילת ביתא ישראל, קהילת יהודי אתיופיה, הייתה מאוד מאוד קשורה אליה והוא היה קשור אליהם.
ואני רוצה אבל לפתוח במשהו אחר קצת. אגב, אני חייב להגיד גילוי אישי שלי.
אתמול, פעם ראשונה,
גיליתי שהשיר המפורסם "המסע לארץ ישראל", נכון? הירח
משגיח מעל,
אז הוא לא נכתב על ידי עולי אתיופיה.
עכשיו, השם משפחה שלו הטעה אותי,
הייתי בטוח שזהו,
לא, מדובר בישראלי, יליד הארץ.
טוב, קיצור, כישרון גדול,
באמת, הוא ביטא בצורה מאוד מאוד יפה את העלייה הזו.
אני רוצה אבל לשתף אתכם בקטע מתוך ספר שמן הסתם אתם מכירים,
אור האורייתא,
של הרב
מברטו סלומו,
שיצא בשנת תשע"ט. יש כאן הרבה מאוד דברים יפים, זה מסודר על סדר פרשיות התורה. הרב מברטו עלה לארץ בשנת תשמ"ג, 1983,
כשהוא היה בן 16 והוא שירת בצנחנים. בקיצור, הוא רב קהילה מוסמך מטעם הרבנות והוא הורשה לבירור יהדות מטעם מועצת הרבנות הראשית, עוסק בגיור, בנישואים וכולי.
והספר הזה הוא נוגע בהרבה מאוד מהמנהגים של העדה
וגם מדבר על הפרשיות דרך המנהגים.
מאוד מאוד מעניין, מרתק ממש.
אני רוצה לגעת בחלק אחד קטן.
יש לו גם, כשהוא כותב כאן על פרשת במדבר,
אז הוא מדבר פה על יום הזיכרון.
יום הזיכרון של יהודי אתיופיה. כך הוא כותב:
למנות ולזכור.
אתם יודעים, אז תכף אנחנו נגיע לשם.
אבל בואו נפתח קודם כל בקטע מאוד מאוד יפה שלו, לקראת סוף הספר.
יש פה שני קטעים, אני מתחיל בקטע הקצר. קטע שנקרא איירוסלם.
איירוסלם.
זה שיר קצר.
כמה געגועים וכיסופים ספגתי מהוריי עבורך.
כמה סיפורים חיים שמעתי עלייך.
שאת יפה, קדושה, טהורה.
שאין אצלך דלות,
רעב ורוע, אלא רק טוב, עושר, שמחה ואהבה.
שרחובותייך מלאים במקום עפר, זהב.
במקום טומאה, טהרה.
במקום שנאה, אהבה.
במקום רוע,
טוב.
במקום דאגה, שלווה.
כמה נחשוף נחשפתי אלייך, אירוסלם.
תפילה אני נושא עבורך, שתיבני במהרה בימינו.
אירוסלם.
הלוואי אזכה לראותך
בהתגשמות כל אשר ספגתי מהוריי עבורך".
איזה שיר מופלא.
אנשים יכולים כזה לחשוב, להסתכל, זה כמו שסיפרתי על סבא שלי בשבוע שעבר.
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".
יהודים שלא שמעו בכלל על ארץ ישראל ועל ירושלים,
שמעו וחשבו ודמיינו את ארץ ישראל אחרת לגמרי.
כשסבא שלי ירד מהמטוס,
הוא חי במדינה קומוניסטית.
אז הוא ירד מהמטוס, הוא ראה
נשים שלא לבושות, נקרא לזה,
הכי צנוע, כמו שהם היו רגילים,
השמאלות, עד הרצפה וזה.
אז הוא אמר לסבתא שלי, רחל, תעלי למטוס, לא הגענו עדיין.
אז כן, זה כזה, יש בזה משהו תמים, תמים, אבל טהור מאוד.
אני מרגיש שמה שיש פה בסיפור של יהודי אתיופיה, שדמיינו את ירושלים המוזהבת,
המעוטרת ביהלומים זה לא שקר זה לא הזיה ולא דמיון
הם קיבלו את המידע על ירושלים שבנשמה
והירושלים שבנשמה
היא בדרך היא תגיע לשם
היא עוד תהיה כזאת גם אם היא לא לגמרי כזאת עכשיו
אבל היהודים בחוץ לארץ קיבלו את הנשמה של ארץ ישראל
את הנשמה של ירושלים
וזה מה שנתן להם את התקווה
לפעמים כשאתה רואה ילד קטן, תינוק,
מלכלך את החיתול, עושה שטויות, שובר, הורס, בוכה,
אתה אומר לעצמך, מאיפה אני... מה אני צריך להחזיק את היצור הקולני המעצבן הזה?
מה הדבר שמחזיק אותך בעומק?
התקווה שהילד הזה, המסכן והמצ'וקמק קצת,
הוא יהיה בסוף ילד, גבר, אדם, שיתרום לעולם.
וזה מה שמחזיק אותך ברגעים האלה שהוא לא נותן לך לישון בלילה.
גם ירושלים היא ככה, גם ארץ ישראל היא ככה.
כשיהודי אתיופיה הגיעו לכאן לארץ,
והרב אלישע היה חוזר על זה הרבה מאוד פעמים,
מדינת ישראל קיבלה סוג של חיזוק מאוד מאוד גדול בתקופת משבר.
אמצע שנות ה-80,
תחילת שנות ה-90 במדינת ישראל היה משבר זהות,
משבר שבעצם במידה מסוימת נמשך עד עכשיו.
ופתאום הוא קיבל איזו זריקת ציונות מאוד מאוד חזקה.
ציונות מאוד מאוד חזקה מיהודים שעשו מעשה של מסירות נפש.
ושהכניסו למדינת ישראל,
אחרי כל ה... מה שנקרא,
שאתה מקלף את הציניות והכול,
הכניסו תרבות עם הרבה מאוד כבוד להורים,
הרבה מאוד כבוד לתלמידי חכמים,
הרבה מאוד דרך ארץ, הרבה מאוד ענווה.
וזה דבר שהיה חסר, מדינת ישראל הייתה מחוספסת כבר. היא הייתה, מה שנקרא, הצבר,
הצבר לא בשלבים הראשונים שלו.
הוא כבר היה קצת, מה שנקרא, בדעיכה.
ופתאום נכנסת בזמן מאוד מאוד קצר.
צריך להבין שבאמת בזמן מאוד קצר. אני זוכר את המהפך כילד
שבכיתה ג' פתאום התחילו להיות לנו ילדים בבית ספר כה'
אור.
זה היה דבר מאוד מאוד,
דבר שלא הכרנו אותו בכלל.
ושוב, יש פה הרבה מאוד קשיי קליטה וקשיים של כל, כמו כל עולים, ויותר קשה כשבעצם הם מגיעים למדינה שכבר היא קצת,
מה שנקרא מגובשת עם עצמה ועדיין
העדה הזו הכניסה משהו כל כך כל כך יקר,
טבעי,
תמים וטהור שאנחנו צריכים היום להכיר לאט לאט בדבר הזה,
בתרומה הזאת.
אז הרב סלומון כותב בספר בפרק נוסף שנקרא הנופלים בדרך מאתיופיה לארץ קראו לישראל ירוסלם.
כל ימיי גדלתי בשביל ירוסלם שמעתי את המילה הזו בבית תמיד בכל מיני מצבים.
בשיחה סתמית של הוריי,
בתפילות, בכל עת שהייתה מצוקה.
היא הייתה כמו מילה, מילת קסם שהאירה והעירה את כולם לתקווה ולהתגשמות החלום הטוב.
המילה הזו היא מילה רוחנית שמימית וכל יכולה.
דוגמת המדרש על רבי עקיבא שעודד את אשתו בשעתם הקשה
אם היה לי כסף הייתי שם לך ירושלים של זהב.
כן הרב אלישע זצל היה חוזר הרבה פעמים על המדרש הזה
בגמרא בנדרים בדף נ',
שהמשמעות שלו היא שרבי עקיבא היה ללא רכוש בכלל.
הם ישבו במתבן,
ישנו במתבן,
והוא היה מלקט לה את התבן מהשיער שלה.
והוא אמר, כשאני אוכל אני אקנה לך תכשיט ירושלים של זהב.
מה העומק של הסיפור הזה?
שמה שהחזיק יהודים לאורך דורות לא היה,
אל תדאגי,
שיהיה אחר כך טוב.
אלא מה שהחזיק אותם, התקווה
שירושלים תיבנה. אני אקנה לך ירושלים של זהב.
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.
תדבק לשוני לחיקי אם לא אזכרכי.
את האהבה והכיסופים לירוסלם מקבלים מהחינוך שמעניקים לך.
הוא מביא כאן פסוקים, מקורות,
בדרך כלל במובן המעשי.
בשעת שחיטת בהמה,
כך הוא מתאר מנהגים של העדה,
היו דואגים שצווארה יהיה לכיוון ירוסלם.
גם בית לא נבנה בצורה רצינית,
כי ממילא עוד מעט הולכים לירושלים.
כל התנהלות החיים היא סביב המסע שיהיה ביום מן הימים לירוסלם.
כך אתה חי בעצם בשביל ללכת לירוסלם.
כשהגעתי לגיל העשרה,
שמעתי את ירוסלם ממש קרובה מאוד.
הוריי אמרו, אנחנו הולכים לירוסלם.
הם התחילו להתכונן,
אבל הזהירו אותנו לא לספר לאף אחד,
לא לגויים השכנים,
ואפילו לא ליהודים שחיים ביחד איתנו,
הכל צריך היה להישמר בסוד עד היציאה.
סוף סוף הגיע יום חג.
יום היציאה לירוסלם.
בחסות הלילה, בשקט, בלי שאף אחד ירגיש,
יצאנו חרש לירוסלם.
כילד חשתי וחשבתי שוודאי נגיע לירוסלם מהר מאוד,
תוך שבוע או שבועיים לכל היותר.
התחלנו ללכת.
ההליכה לא הייתה קשה במיוחד,
אבל הפחד שמא ניתפס על ידי השלטונות שבאותן שנים לא הרשו
ליהודים לצאת מאתיופיה היה נורא והאי כל הזמן.
המבוגרים ציוו עלינו ללכת בשקט,
לשתוק.
פעמים נשארנו יום או לילה באותו מקום בלי לזוז,
שמא יגלו אותנו.
הדרך הזאת זכורה לי כדרך של הגשמת החלום הטוב ביותר.
ההליכה הייתה מאוד אנרגטית.
השם ירוסלם דוחף אותי מבפנים.
הציפייה לראות את אהבת חייך נוטעת בתוכך תקווה וכוח פיזי בלתי נלאה.
בהיבט אחר,
הדרך הייתה מאוד קשה.
פיזית ונפשית כאחד.
החרדות והחששות
שמא לא יתגשם החלום היו ממשיים.
הצלקות הנותרות בזיכרון,
דמותם של הקרובים שלא מצליחים להמשיך ונשארים במקום לאחר טקס קצר
ביודעיך שלא תזכה לראותם יותר כי הם ייבלעו בתוך האדמה הארורה
או יסביעו את חיות הטרף שבמדבר, היא תחושה מאוד קשה.
לאט-לאט אני חש שאני מתבגר בדרך לירוסלם.
המחשבות שהיו לי על ההגעה לירוסלם משתנות בזמן קצר.
הולכים והולכים והולכים,
והדרך לא נגמרת.
עברו יותר משלושה שבועות עד שהגענו,
לא לירוסלם,
אלא לאן?
לסודאן.
את אשר הראה לי ולמשפחתי בסודאן במשך כמעט שלוש שנים קשה לספר בקצרה.
את הסבל,
את חוסר התקווה אשר חשתי שם,
קשה לתאר גם באריכות.
ארץ זרה,
שפה ותרבות ודת שונה ממה שהכרנו וידענו.
היינו מרוכזים בציפייה לצאת משם בהקדם ככל האפשר.
וכלל לא ניסינו ללמוד את מנהגי המקום או להתרגל אליו,
כי פנינו מועדות לירוסלם.
עמדה נפשית זו הקשתה עוד יותר על החיים בארץ זרה,
ואלה היו קשים גם בלאו הכי.
הרבה יותר מדי מבני קהילתנו לא שרדו את המסע הזה ולא זכו לראות את ירוסלם,
שעליה חלמו וחונכו
ובשבילה יצאו למסע.
אבל הקהילה כקהילה,
השתבח הבורא,
היא בירוסלם, מזה כמה עשרות שנים.
הקהילה היהודית באתיופיה קראה לעצמה ביתא ישראל.
כידוע, ישראל אינו רק שם של מקום.
ישראל זה מהותו של העם.
ישראל זה שמו של יעקב אבינו שנאמר,
לא יאמר עוד שמך יעקב כי מישראל יהיה שמך.
אתם זוכרים מי אמר את זה ליעקב?
שרו של עשיו.
בשבוע שעבר בלימוד שלנו פה אנחנו לומדים את הספר סוד השבועה
של הגאון הרב מרדכי עטיה זכר צדיק לברכה.
זה ספר שהוא כתב על חשיבות העלייה לארץ.
הוא ציטט מהדברים של הרב יששכר טייכטל בעל אם הבנים שמחה
שמה שתקע את היהודים לאורך הדורות
זה הכסף.
אנשים לא רצו לעזוב את הכסף.
הוא אמר שמהסיפור של יעקב אבינו שנמצא בשתי רגליים,
רגל אחת לפי המדרש בצד אחד של מעבר יבוק,
רגל שנייה בצד השני,
לומדים כלל.
יעקב אבינו חוזר להביא אתם, הרכוש שלו,
אבל הוא אף פעם לא נמצא בצד אחד.
תמיד עם רגל אחת פה ורגל אחת בארץ ישראל.
ומי ששומר על הדבר הזה,
הוא יזכה לעלות לארץ.
אז השם ישראל, קהילת ביתא ישראל,
היא יונקת את הכוח שלה מהסיפור של יעקב,
שהוא נקרא ישראל בגלל שהוא לא שם את שתי הרגליים שלו בצד השני של הנהר.
הוא תמיד תמיד שמר על הרגל בצד של ארץ ישראל, כן.
כן.
יפה מאוד.
כן, מעבר יבו, כידוע.
יפה מאוד.
יפה מאוד.
יש כוח. תודה.
תודה רבה.
דברים נפלאים.
צריך להעמיק בזה.
שייך, שייך, שייך. טוב.
אז ככה הרב סלומון מסיים ואומר: "כך בא לעולם האומה הישראלית.
מיעקב אבינו הוא ישראל,
צמח עם ישראל דרך 12 השבטים שהם בניו.
על כן יהודי אתיופיה הקפידו לקרוא לעצמם בשם המקורי של בני ישראל. לא יהודים, ישראל.
לעומת זאת, את ארץ ישראל נהגו לכנות,
איך כינו את ישראל?
ירוסלם.
ולכן כל הנופלים בדרך
זה יותר, ציון
זה מדרגה ראשונה,
ירושלים זה עוד יותר גבוה.
הציונות, הציונות, הרב קוק
קרא לתנועה שלו דגל ירושלים,
כי הוא רצה לעשות סוג של
ריאקציה לציונות.
יש ציונות ויש ירושלים, במדרגה יותר גבוהה.
זה לא ריאקציה, זה סוג של קומה שנייה.
כך הוא אומר, לעומת זאת, ארץ ישראל נהגו לחנות ירושלים.
לכן כל הנופלים בדרך
נפלו למענה ובשבילה של ירושלים.
כל כך מתאים לעשות את יום הזיכרון דווקא ביום ירושלים,
כי הם לא עלו לארץ ישראל הכללית, הם עלו לירושלים.
כל הציונות שלהם הייתה ציונות של ירושלים.
ביום חגה של ירושלים אנו זוכרים את הנספים בדרך להגשמת החלום.
הקהילה זוכרת,
המדינה זוכרת ועם ישראל זוכר את הנופלים למען ירושלים.
את יום חגה של ירושלים מחלקים בני קהילת יהודי אתיופיה ביתא ישראל לשניים.
בבוקר נמצאים בטקס הממלכתי בהר הרצל בירושלים לזכר הנספים ואחרי הצהריים
עם ירושלים בחגיגות על איחודה.
יהי זכרם ברוך.
אני חושב, נדמה לי,
שבמידה מסוימת
יהודי אתיופיה עושים משהו שהחברה הישראלית חסרה אותו.
כי יום העצמאות
אנחנו מציינים
עם יום זיכרון בהתחלה ואחר כך יום העצמאות.
יום ירושלים, אין לנו יום זיכרון לפני כן.
ובעצם קהילת
יהודי אתיופיה עושה ביום ירושלים חצי יום זיכרון
וחצי השני היום של חיבור ירושלים.
במובן הזה הם מציינים את ירושלים במובן השלם ביותר.
אפשר לכוון בחלק הראשון של היום על כל הנופלים למען ירושלים גם.
אז זה ככה הייתה הערה קטנה אבל גדולה
מהספר הנפלא הזה של הרב סלומון.
ואני אזכיר עוד דבר בשמו.
אמרתי שבפרשת במדבר הוא פותח אותה עם האזכרה של קודם כל דבר מאוד מעניין שהוא מביא כאן שבאורית
ספר התורה של יהודי אתיופיה ספר במדבר מכונה אורית זלקו
שזה שם קשה מאוד אבל זה אומר תורת הכליה
על שם התקופה העיקרית שבה הוא עוסק ששהותם וכלייתם
מותם של בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים.
זה מדהים קודם כל הנקודה הזאת. יכול להיות שהם מזכירים את זה בצורה כזו רק כדי להדגיש כמה זה חמור העניין הזה של הפגם של החיבור לארץ.
הרב סלומון מביא בתחילת הפירוש שלו
לפרשת במדבר ושוב הוא מדבר פה על יום ירושלים.
פרשתנו פותחת במניין עם ישראל: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם.
ואיתכם יהיו איש-איש למטה,
איש-ראש לבית אבותיו הוא, ואלה שמות האנשים.
מה הסיבה שמונים את עם ישראל?
בסדר, יש פה קושייה מאוד מאוד גדולה ועצומה.
אנחנו יודעים שיש בעיה אפילו למנות את עם ישראל, אז למה מונים?
מה התשובה?
אז רש"י כותב משום חיבתן.
מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה.
כשיצאו ממצרים, מנען. כשנפלו בעגל, מנען. לידי המניין הנותרים.
כשבא להשרות שכינתו עליהן, מנען.
באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנען.
הוא מביא ככה, הקדוש ברוך הוא מחבב מאוד את עם ישראל,
לכן מונה אותם מחדש,
בדרך כלל אחרי מאורעות קשים,
כדי לדעת כמה נשארו בחיים.
בכל שנה ושנה, בתאריך כ"ח באייר,
יום חגה של ירושלים,
מתייחדים יהודי אתיופיה עם זכרם של הנספים בסודאן בדרכם לישראל.
כך עולה ערכם המהותי והמספרי של הנותרים בחיים.
הזמן שלנו ממש נגמר.
ואני רוצה לסיים בנקודה אחת קטנה מתוך
השיחות של הרב, של הרב אלישע, על פרשת במדבר.
ואני חושב שזו נקודה שמבטאת מאוד את מה ש... את מסירות הנפש של הקהילה.
כך הוא אומר:
הפרשה פותחת במדבר סיני,
שהוא מקום של ענווה,
ומסיימת בהפטרה שעוסקת בעניין של "והסירותי את שמות הבעלים".
בסדר? הפטרת
פרשת במדבר היא הפטרת נבואת הושע שמתארת בצורה מאוד מאוד תמציתית
שכשעם ישראל מתנהג לא כמו שצריך
עושים ריסטארט ומחדשים בעצם את כל הברית בין ה' לישראל,
איך לוקחים אותם מחדש למדבר,
לוקחים להם את כל השפע,
לוקחים להם את כל האוכל,
לוקחים להם את הכל וכורתים ברית חדשה.
לכתך אחריי במדבר מחדש.
וככה הנביא הושע מתאר שיסירו את שמות הבעלים.
כלומר, עם ישראל היה תלוי בעבודה זרה,
הרגישו שהוא תלוי בעבודה זרה, והוא יסיר את שמות הבעלים.
הרב אלישע אומר ככה: השאלה המרכזית היא האם האדם מבין
שתהליך הבירור של אישי ולא בעלי?
הנביא הושע מתאר שכנסת ישראל תקרא לעם ישראל אישי,
כלומר מאהבה ולא בעלי מתוך פחד.
זה תהליך.
צריך להיות תוך כדי מלחמה מתמדת בשמות הבעלים על גווניהם השונים.
ומשום כך עליו להיזהר ולהישמר מכל משמר לא להפוך את הצד האישי הפרטי והמזדהה להיות במרכז חייו.
זה קשור לדברים שהרב אומר בתחילת השיחה.
זאת אומרת אפשר להגיד ככה אני מחבר את זה לדברים שהרב אלישע אמר על הזמן שקהילת
יהודי אתיופיה עלתה לארץ.
שנות ה-80 שנות ה-90 מדינת ישראל נמצאת כבר בתהליך
של פירוק המימד הגלוב... המימד הסליחה נקרא לזה הלאומי
והמימד האינדיבידואליסטי מאוד עולה.
זאת אומרת כל אחד כבר מתעסק בכרמו וזיתו ותאנתו ומאבדים את הקולקטיב.
כבר אנחנו לא עם אחד אלא כל אחד הולך לבית שלו ועושה לביתו.
וזה בעצם השלב שמדינת ישראל נמצאת.
ואז יש סכנה לשמות הבעלים.
שמות הבעלים,
כוונה שכל אחד הופך את המקום האישי הפרטי שלו
למשהו שמנותק מהמערכת, מהכלל.
והרב אלישע לוקח את הסיפור של קהילת יהודי אתיופיה כדוגמה ומופת
ליהודים שלקחו את הכי אישי שלהם
ומסרו אותו למען ירוסלם,
למען ירושלים.
זאת אומרת, הם אמרו החיים האישיים שלי לא שווים אם אין ירוסלם.
אם אין ירושלים בסיפור הזה, למה החיים הפרטיים?
כך הוא אומר, משום כך עליו להיזהר ולהישמר מכל משמר, לא להפוך את הצד האישי הפרטי והמזדהה להיות במרכז חייו.
על האדם לשאוף תמיד להיות חלק מממלכת כהנים,
שהיא ממלכה של משרתים.
ויחד עם זאת, לרצות לגלות את הקדושה שמופיעה דרך כלל ישראל,
שזוהי המשמעות של גוי קדוש.
הענווה היא המפתח להסרת שמות הבעלים.
ולחיבור נכון אלו ביקשו את השם אלוקיהם ואת דוד מלכם.
ככה הוא מסיים,
בסיום שהוא כל כך כל כך מתאים לעדה.
המשנה במסכת אבות שקראנו בשבת מתארת את אחד הניסים שהיו בירושלים בזמן בית המקדש.
לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים.
כלומר, היו מלא אנשים מגיעים לירושלים ואף אחד לא אמר שצר לו.
חלק מהמפרשים, החתם סופר ככה אומר,
שהיה צר,
היה צפוף,
אבל לא היו תלונות.
לא אמר אדם "צר לי המקום שאלין" זה מלשון תלונה.
אף אחד לא התלונן.
לא היו תלונות.
הלכו קילומטרים, מאות קילומטרים, אלפי קילומטרים,
היה חם, היה קשה, חלק מתו בדרך, לא התלוננו.
לא היה אדם שאמר "צר לי המקום שאתלונן",
כי בירושלים אין תלונות.
הייתי אומר אחרת,
בשביל ירושלים אין תלונות.
כי בשביל ירושלים הכל שווה.
להיות מסוגל לחיות בדור שלנו,
מבלי להתלונן זה ניסיון קשה.
אפשר להגיע למדרגה הזאת רק אם האדם זוכר תמיד שהוא לא נמצא במרכז.
ציפיותיו הן לא במרכז,
מילוי בקשותיו לא במרכז,
הוא בסך הכל רוצה לבקש את השם,
את האומה והמלכות.
ובמילים אחרות, את ירוסלם.
החיבור אל האומה,
חיבור אל הארץ,
החיבור לירושלים,
הוא היוצר את העין הטובה ואת המוכנות לשרת.
מאיפה העין הטובה של יהודי אתיופיה?
כי הם שמים במרכז תמיד את ירושלים,
את ירוסלם.
ואז כל דבר הופך להיות משני.
כשיש לך במרכז ערך גדול,
כל הדברים האחרים זה רק מה שנקרא מכות קלות בכנף בדרך אל היעד הגדול.
שנזכה
להיות ראויים
לאנשים הנפלאים האלה שמסרו את חייהם בשביל ירושלים.
ממש דורות שלמים של מסירות נפש שהתמצאו בתוך כל המבצע הזה.
שהזכות שלהם תגן על כל עם ישראל, היא מגנה
שהיא תגן על כל עם ישראל,
ונזכה ללכת בדרכם, לצעוד בדרכם אל ירושלים.
ירושלים שבלב,
ירושלים שבהר גם בעזרת השם. כל המלחמה הזאת אנחנו מזכירים לאורך כל המלחמה.
כל המלחמה הזאת, האויב שלנו אמר,
היא על הר הבית.
כל המלחמה הזאת היא על ירוסלם.
היא לא על עזה.
עזה היא בדרך.
שימו לב, מלחמת ששת הימים הוכרעה לא בשישה ימים,
אלא בשש שעות.
שש שעות
של מבצע אווירי שבו הושמדו ארבע מאות מטוסים בכמה שעות.
והמבצע הזה בעצם סגר את הסיפור,
אחר כך זה היה ספיחים,
ובאותו יום עזה,
באותו יום בעצם נפתחה גם הדרך לירושלים.
צריך עוד לדבר על הנושא הזה.
וברוך השם שזכינו, ותודה רבה שעשיתם יום כזה כאן במכון.
זו זכות של המכון להזכיר את הדבר הזה.
תודה רבה, תבורכו,
שנזכה בעזרת השם
להיות מוארים באורה של העדה הקדושה הזאת.
חזק וברוך.
יום ירושלים שמח.
טוב, אני אספר,
דבר ראשון,
תודה למארגנים במיוחד דניאל וכולם וגם כשבאנו לשמוע זה חשוב מאוד.
רגע שנייה.
דרון שואל, לפני כן הוא סיפר הרב ליאור שאיך עלו לארץ.
אני אישית, אז אני באמת עליתי לארץ.
אני נולדתי באיתיופיה בכפר נקרא מלב.
זה גם לפני כן דיברו על זה,
זה באזור סימן.
אז לפני כמעט ארבעים שנה, אפשר להגיד כבר ארבעים ואחת שנה,
כשהייתה העלייה של שמונים וארבע,
אז אימא שלי רצתה לבוא לעלות לארץ,
ואני, כאילו בעצם, כשאבא שלי נהרג לפני,
כשהייתי בגיל שנתיים, שלוש שנים,
אז הייתי עיתון בגיל שלוש שנים,
ואימא שלי כבר התחתנה אחרי שנה,
והביאה גם עוד ילדה.
אז כשאימא שלי רצתה לעלות לארץ,
אז סבא שלי אמר, לא,
את לא יכולה לקחת את הנכד
שגם את הנכדה יש לך, את לא יכולה לחיזוק שני ילדים,
שתי תינוקות,
את כל הדרך המסע של לסודאן.
אז הוא אמר לה, בואי נעשה ככה סדר,
שעד מה, את תלכי,
עוד שנה אנחנו נבוא אליכם.
וככה זה היה אמור להיות.
אז במהלך הזה, בימים האלה, אז כל פעם הדודות שלי,
שהיו רוצים לתת לי אוכל,
כשהייתי, כאילו היינו גרים שכנים, אז שהיו רוצים לתת לי אוכל, אז אומרים לי, רגע, אתה רוצה אוכל?
אני אומר, כן.
אז אומרים לי, את מי אתה אוהב?
את מרים, אחותי כאילו, או אותנו.
את אמא שלך או את סבתא.
אז כאילו בעצם,
התפיסה הייתה שבזמן, ברגע שהאמת שסבתא, שאימא שלי תעזוב,
שאני לא אתחרט.
כאילו בעצם זה מראש שיהיה לי חרוץ,
שאני אוהב את סבא וסבתא, את הדודות שלי,
על פני אחותי, על פני אימא שלי.
וככה זה היה אמור להיות, ובאמת ככה היו מדברות.
ואני כל פעם הייתי אומר, בשביל לקבל את האוכל, אז אני אמרתי, כן,
אני אוהב אתכם, אני אוהב את סבתא, את סבא.
אז ביום שבאמת, שהיינו צריכים להיפרד עם אימא,
אז היה אספה בכפר,
ובאספה הזאת, אז סבא שלי היה צריך להשתתף.
אז אני הייתי בגיל חמש-שש כבר,
אבל בדרך כלל לא לוקים ילדים,
אבל בגלל המקרה שאני לא אתחרט במקרה של העזיבה הזאת, זה הפרידה מאמא,
אז הוא לקח אותי לשם.
אז באמת שהוא לקח אותי לשם, והספר, ואז כשחזרתי חיפשתי את אימא באמת,
ולא הייתה.
מאוד מאוד בכיתי.
מאוד בכיתי שלושה ימים לקח,
ובאמת רצו שאימא שלי באמת אמרו,
אולי תאכזרי, אולי כדאי, אולי באמת תאכזרי בחזרה.
בסוף אמרו לה, לא משנה, תמשיכי.
אז באמת היא המשיכה.
הם הלכו בדרך לסודאן
רק ברגל,
רק ברגל, ובאמת הגיעו לסודאן הרי כמה שבועות שהיה להם.
הם איבדו את ההורים של בעלה,
את האחות שלו וכמה קריבי משפחה שבגלל המצב של בסודאן,
ככה מתו, באמת אנשים, קרובי משפחה מתו.
אז אנחנו נשארנו באתיופיה, עם סבא וסבתא כמובן,
אחרי חמש שנים בערך
הייתה התעוררות,
אז בסופו של דבר זה לקח זמן, אז באמת הלכנו אחרי חמש שנים, יצאנו לכיוון סודאן,
אבל אנחנו עשינו אחרת.
הלכנו חצי מהדרך, הלכנו במשאיות,
והמשאיות,
כאילו זה לא, יש מושב, זה משאיות של כמו,
של המשאיות,
שאין מושבים. אז אתה נכנס, כל האנשים נכנסים שמה,
ואנשים לא רגילים גם לנסוע בתחבורה ציבורית, בתחבורה,
ואז מכים, אז מכים אחד על השני גם, כאילו לא,
זה לא, ואז, וגם הנסיעה היא הייתה רק בלילה.
זה בין כמה סיבות, אחת הסיבות זה בעצם השלטונות,
אז כאילו לא הכל היה אישור גורף, אלא סתם בשבישהו כזה אישורים מקומיים נתנו את האישורים, אז לכן חלק מהמקומות באמת הלכנו במשאיות,
והחלק היותר קרוב לסודאן, אז באמת הלכנו ברגל,
ואחד המקרים שבאמת אני זוכר, שהלכנו בלילה,
כשאני הלכתי עם עצימת עיניים,
ככה הלכתי, כאילו לא, לא, לא,
מרוב עייפות כבר, כאילו לא,
לא, לא, לא הסתכלתי,
כי לא ראיתי בעיניים.
אז הגענו לסודאן,
ובסודאן אנחנו הגענו לכפר, נקרא,
השם שלו סופוהא.
בסופוהא שמה באמת הצלב האדום חילק אוהלים וגם אוכל,
ואז אנחנו, היה נניח שני,
הכפר עצמו הוא לא עיר, זה כפר,
אז החלק העליון היה הסודנים,
החלק התחתון היו פליטים של האתיופים תיגרים שהתיישבו שמה ועבדו שמה וחיו שמה
אז לידם יש שני גבעות גם
ושתי גבעות בחלק הימין
הם היו עוד תיגרים
כאילו הפליטים שמה והיו גם שמה יהודים כאילו שהלכו איתנו שהתיישבו שמה ואנחנו היינו בצד שמאל יותר אבל אנחנו לא יודע למה זה
היהודים היו ליד הים.
היה נהר זורם, היה בנהר הזה שמע,
ואז אחרי כמה זמן בשלב מסוים אז כל אחד היה צריך לעבוד,
ודוד שלי הגדול הוא באמת לא הסתדר מהמקום ואז הוא ברח להתאבב בחזרה,
היו כאלה שעשו את זה והוא באמת עזב.
אז אני בעצם,
סבא וסבתא שלי וגם היה לי דוד קטן ממני ודוד גדול ממני אבל הוא נוחה, הוא לא שומע
אז בעיקרון אני עבדתי שם, במה עבדתי?
בלמכור מים
הייתי לוקח מים בנהר ומוכר אותם אצל הסודנים ומוכר להם מים ואז אני נותן, בהתחלה זה עבדתי אצל הפליטים הטיגרים שם
עבדתי אצלם, ואז כל חודש,
כ...
סממה, אני לא...
אז באמת כל חודש היה משלם לי סכום,
וכל יום שמה שאני מרוויח, הקנאתי לו. ככה זה היה.
ובשלב מסוים אני באמת, אז אמרנו שעזבתי שמה,
ואז עבדתי אצל סודני אחד,
אצלו באמת עבדתי שנתיים.
אנחנו בסך הכל היינו בסודאן עם המשפחה,
היינו שלוש שנים וחצי.
עבדתי שם,
והבן אדם הזה לפני כן הוא היה בתפקיד, שהגענו לשם באמת,
הוא עבד בצלב האדום,
ואחרי זה, שאני לא יודע, הוא עזב,
הוא לא עבד שם, אבל כל פעם הוא שואל אותי,
מי אלה? אז כאילו, עם מי אתה נמצא? ואז אני אמרתי, עם סבא וסבתא.
איפה אבא שלך? מת.
איפה אמא שלך?
אני לא יודע.
כי היה אסור להגיד, איפה אימא שלך?
לישראל הלכה, זה ויכוח נפש.
אז אני אמרתי, אני לא יודע.
גם אצל הטיגרין, ככה כמה פעמים אמרתי לו,
ויותר מדי שהשקיע, עזבתי את המקום והלכתי לעבוד אצל הסטודנט.
אז אצל הסטודנט, הוא אמר לי, כל פעם שהוא שאל אותי, אני אומר לו, לא יודע.
אז אני אשאל את סבא שלך.
אז הוא אומר, תשאל אותו.
ובשלב מסוים,
באמת פגש את סבא שלי,
והוא שאל אותו, תגיד, איפה אימא שלו?
אז הוא אומר לו, הלכה לישראל.
הוא כל כך, סבא שלו האמין בו, כל כך, הוא פתח שהוא לא יעשה לו כלום.
הוא אמר לו,
הוא הלכה לישראל.
אנחנו עכשיו, אנחנו מגדלים אותו, הוא איתנו.
הוא באמת, הוא בן אדם באמת, הסודני הזה, הוא היה בסדר.
הוא לא עשה לנו כלום, הוא לא דביח ולא כלום,
עד שבסוף של דבר, שעינו צריכים לצאת משם.
אז מה רציתי לספר בזה? דבר ראשון,
במקרה, אז חוץ מהמים שהייתי מוכר,
בחורף היה נהר. אמרתי לכם שהיינו גרים ליד הנהר.
בנהר הזה, אם מישהו יודע לשחות,
אז זה נכנס לנהר
ומוציא עצים. הרי הוא מביא עצים וכל מיני קרשים,
ואז בקיץ אתה יכול למכור אותם
או לפליטים שנמצאים עם התיגרים שלידך,
או למעלה יותר לסודנים, אתה יכול למכור אותם ולכך להתפרנס.
או שאתה בקיץ, אתה הולך למקום, ליער,
ומשם מביא, וגם אתה מוכר.
וככה אתה גם יכול להתפרנס.
או בחקלאות, כשאתה הולך ועובד אצל הסודנים,
ואז אתה עובד וגם אתה מקבל.
אז באמת אני הייתי עובד בשני המישורים האלה.
גם בנהר הייתי שוחר, באמת
הייתי מוציא עצים,
ובקיץ היינו מוכר אותם,
וככה התפרנסנו.
ובשלב מסוים גם הדוד שלי הקטן גם הצטרף אליי
והוא גם למה לסחוט
והוציא עצים ככה מכרנו והתפרנסנו
ואחרי שנתיים ומשהו או קרוב לשלוש
אז באו הסודנים אמרו
צריך לעשות מספור
כמה כל משפחה נפשות יש להם אנחנו רוצים
האוכל שאנחנו נותנים לכם
לא מתאימים לכם, בגלל זה יש מגפה, ואתם,
אנשים ממשפחה שלכם מתים.
באמת זה נכון, זה באמת האוכל הוא לא,
האוכל, באוטופיה, היו אוכלים סינדה, או טאף, או גפס,
אבל לא דאקר, ולא אכלו את האוכל הזה.
באמת זה עשה בעיות, ובאמת היה מגפה.
אז אמרו ככה, וכל אחד באמת אמר את המספר,
אם זה חמש נפשות, חמש נפשות,
אם זה עשר, עשר, כל אחד.
אחר כמה ימים,
הביאו 250 משאיות והלכו, אמרתי שבכפר יש שני חלקים,
הגבעה הזאת השנייה זה יותר כמות גדולה של
הקהילה שלנו הייתה שמה,
אנחנו היינו בצד השני, אז את הקהילה בצד השני,
לחקו אותם בכוח, לא משנה כסף, אוכל, משהו,
העלו אותם למשאיות בכוח.
העלו אותם, ואז מה שרצו לעשות להם זה לזרוק אותם לים.
כאילו גילו כנראה שהם יהודים ואז כאילו רצו להטביע אותם.
אז כנראה ממשלת איתופיה התערבה שזו עילה למלחמה ואז בסוף
במקום לים לזרוק אותם אז שמו אותם בגבול איתופיה ואז הגיעו
מהגבול הלכו ברגל או במשאיות לא יודע איך הלכו,
הגיעו לאדיס אביבה ואז היה מבצע שלמה.
זה חלק מהאנשים, רוב האנשים שהיו איתנו
הם באו ככה. בגלל מה?
בגלל המשאיות.
גם אותנו באו, רצו לקחת אותנו למחרת,
אבל הפליטים הטיגרים שהיו נמצאים שם,
אמרו, מה פתאום, הם לא יהודים,
הם גם יכולים להתערבב, הילדים שלנו משחקים איתם,
יכול להיות שבתאות תיקחו את הילדים שלנו,
הם ירצו אזרחות כמונו,
והם פליטים לכל דבר.
ככה הם אמרו,
ובאמת הצילו אותנו, לא לחקו אותנו בכוח ולא עשו לנו כלום.
ומה שכן,
גם מההתחלה כשהגענו לשם הכלל היה שכל דבר הילדים אוכלים.
לא משנה של גוי, של איזה, אה, סליחה.
אתה לא אומר של, אתה לא אומר מוסלמי אבל אתה אומר גוי.
של גוי אתה יכול לאכול ושל מוסלמי לא ואז ככה אתה פתרת את הבעיה.
ואז באמת הילדים היו אוכלים.
המבוגרים לא היו אוכלים את האוכל שלהם, אפילו נג'רה לא היו אוכלים, כאילו אפילו לא דבר פרווה, לא היו אוכלים.
ובשבת,
מה שהיו עושים, היו מדליקים, הילדים היו מדליקים אש,
והיו עושים עשן ושמים סיר כזה,
וכאילו שירגישו עשן יוצא, שבשבת מדליקים,
הם מבשלים.
אבל באמת, זה רק מים זה היה, בלי כלום.
לא היה אוכל בכלל, לא בשלום.
וככה זה היה.
אחרי כמה, אחרי שלוש שנים וחצי,
אז הסוכנות אמרה שאי אפשר ישירות לעלות לארץ,
מה שאפשר לעשות זה, זה לתת לכל משפחה,
לכל נפש 250 שקל
עד הגבול של איטופיה, שיספיק, שאפשר לקחת.
ואז באמת עשינו ככה,
וכל אחד אז זה הסתדר מהגבול לאתיופיה, ואז באמת ככה היינו,
היה לנו קצת כסף גם,
ואז חזרנו לגונדר,
בגונדר היינו אולי שבוע-שבועיים,
ואחר כך גם באדיס אבבה לא חיכינו הרבה זמן,
ואחרי המבצע של חצי שנה, אחרי המבצע שלמה,
אנחנו הגענו לארץ.
זה הסיפור שדרך גונדר,
אחרי זה אדיס אבבה מאדיס אבבה נו במטוס. אה, לא, דרך איטליה.
דרך איטליה.
טוב, אז אחרי הדבר הזה,
אז אני אגיד לכם גם משהו קטן של דבר תורה שאפשר להגיד.
יש בברכת, נראה לי, פרשת תולדות,
שיצחק רוצה לברך,
יצחק רוצה לברך את עשיו,
את עשיו
ורבקה רוצה לברך
את יעקב
הוא רוצה שיצחק יברך את יעקב
אז חז"ל שואלים
למה המחלוקת הזו? בשביל מה זה?
אם זו הברכה שהייתה באמת ראויה ליעקב
בכל מקרה היה צריך להגיע ישירות
שיצחק היה צריך לברך אותו בסוף
גם בגשמיות וגם ברוחניות
למה היה צריך להיות
מחלוקת
בין ההורים,
האמא תחשוב ככה, ואבא יחשוב ככה,
ואחים ישנאו אחד את השני.
עד היום, מה אנחנו אומרים?
הצילנו מיד עשו.
כל זה למה?
בגלל המחלוקת הזאת,
בגלל הברכה שיעקב, יצחק רצה לברך את עשו,
יעקב, רבקה רצה שיברך את מי?
את יעקב.
אז למה?
אז באמת,
אז הוא חזר וכמובן עונים,
שיעקב הוא שתם,
הוא שתם, הוא איש שלם,
איש אוהלים,
לומד תורה, הכול.
הוא איש רוחני.
אז רבקה מה אומרת?
לא ייתכן שהדבר,
הבן אדם הרוחני שיתכופף לאדם הגשמי יבקש ממנו כל הזמן פרנסה ממנו.
אז לכן מה אמרה?
הכול יהיה אצל מי?
אצל יעקב.
יעקב,
בן אדם שהוא אוהב תורה, הוא לומד תורה,
ממילו מה הוא יעשה?
הוא ידאג לאח שלו, ייתן לו.
ככה היא חשבה.
אבל בורא עולם לא חשב ככה.
הוא אמר,
דווקא מה יהיה?
שיחשוב יעקב באמת,
שיעקב יחשוב שלקח לו את הברכה מעשיו.
ועשיו יחשוב מה?
יעקב לקח לו את הברכה.
ותמיד חושבים ככה.
אז אומרים, למה?
למה כל כך ככה?
אם היה, הקדוש ברוך הוא אומר ככה
שאם היה גם הברכה
וגם הגשמיות וגם הרוחניות אם היה אצל יעקב
מה היה בעצם?
האם זה ברכה או קללה?
אתם יכולים לשתף את זה בולה, לא?
ברכה
אם זה ברכה אז למה כל כך יצחק התנגד והקדוש ברוך הוא עשה שיהיה ככה ולא ישירות?
מה אתם אומרים?
אז באמת
שראינו אצל, בפרשת בראשית
אצל שלושה אנשים, אה שלושה שני אנשים שבעצם גם, סליחה,
האדם
גם האדם וחווה והנחש
כל אחד קיבל עונש
ומה היה העונש בעצם של הנחש?
יש לך קול, מה אתה לא צריך אותי
אתה לא צריך לפנות אליי
בעצם לכאורה מה זה?
זה ברכה או קללה?
זה קללה.
אז מה אומר?
שהקדוש ברוך הוא בעצם, אם היה נותן את הברכה,
גם את הגשמיות וגם את הרוחניות,
ליעקב, מה היה?
זה היה קללה.
למה? הכל יש לו, הוא לא צריך לפנות לבורא עולם.
הוא לא צריך אותו, יש לי הכל.
אז לכן מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפוך.
מה הוא אמר?
שישא יחשוב שגנב לו את הברכה,
ויעקב יחשוב מה?
שלקח לו את הברכה של האחיו.
ואז ממילא, מה הוא תמיד יחשוב?
הצילני מיד יסב.
מתישהו מה?
כשהוא מתרחק איכשהו,
נשכר, צריך לפנות לבורא עולם.
לא הכל שלם.
יש מה? חסר משהו.
אז מה? פונה לבורא עולם.
אז בעצם התפנית הזאת,
העקיפה הזאת שיקרה,
שזה בשביל מה?
בשביל שכל הזמן אנחנו נחשוב תמיד
שיש לנו אפשרות לפנות לבורא עולם.
אז זה דבר ראשון,
אז אני באמת רציתי שקצת אנחנו פה במכון מאיר,
ראש הישיבה הוא כהן,
וגם הברכה
של ברכת הכהנים היא גם מי שבירך אותה זה ישימך אלוהי כפריים כמנשה כל שבת, מה אנחנו אומרים?
כל שבת אנחנו מברכים, נכון?
את הילדים.
מי בעצם הטביע את המטביע הזאת, את החוס הזה?
יעקב.
יעקב שבירך את הבנים,
את הנכדים שרצו שבאו לברך,
הוא בירך אותם,
ושם אנחנו רואים גם, אין מחלוקת.
אפרים ומנשה, הם לא חולקים, הם לא אומרים, אני הגדול, אני הקטן. מי היה המחלוקת?
רק יעקב
ויוסף והם אומרים, לא, אולי הוא אמור להיות,
זה הגדול, זה הקטן.
אז אני יודע, אני מכיר.
אבל שני האחים בעצמם, הנכדים,
הם אין להם ויכוח.
הם שלמים בעצמם.
לכן, מה אנחנו אומרים?
דווקא בשלמות הזאת
אנחנו מברכים את הילדים.
עד היום.
אז ברכת כהנים,
יש לה כמה פירושים,
וגם אנחנו,
אז עם ישראל,
דרך אגב, זה פרשת נשוא,
בבריקת כהנים שהקדוש ברוך הוא אומר לכהנים
לברך את עם ישראל.
עם ישראל מה הם אומרים?
המדרש ככה אומר.
מה אומרים לו? אנחנו לא רוצים ברכה של כהנים.
מה אנחנו רוצים?
ממחאי ישירות,
אנחנו לא צריכים את הברכה שלהם.
אז מה אומר להם הקדוש ברוך הוא כמובן?
להם לא.
הם יברכו, אני כמובן, אני עומד, מברך אתכם.
רק הם מה?
הם כלי צינור.
האדם שמה? הם בעצם, עכשיו נניח,
אז מה הוא? הוא פה?
כן, נכון? עכשיו אני רוצה להביא מים מהחדר הסמוך לפה. איך אני מביא את זה?
צינור, נכון?
מה הצינור בעצם? מה הוא עושה?
מתשמיש מוביל. זה לא המקור, זה לא המים.
זה לא המקור גם. הוא לא המציאות.
זה לא המקור.
אבל מה הוא? כלי.
הוא בעצם, אז מה אומר הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל?
הכוהנים הם הצינור.
אני המברך, אני המקור,
אתם מה?
הכלי המחזיק.
אז מה אנחנו רוצים? אנחנו, הקלות ברוך הוא רוצים מאיתנו?
שאנחנו נהיה כלי מחזיק ברכה.
שאיך אנחנו רואים, איפה אנחנו רואים את זה?
גם בפריקת כהנים,
גם שיעקב רצה לברך את הבנים,
הוא אסף אותם.
וגם אנחנו רוצים
שאלישע,
בעצם, כשמגיעה שנעמית, מה עושה?
מה אומר לך תביא כלי?
כל עוד שיש לך כלי מה,
השפע יורד לעולם.
אז ככל שיותר אנחנו מחזיקים ברכה,
בכלי הזה שיש לנו, אנחנו, לפי היכולת שלנו, שאנחנו, הכנה שלנו,
אז הברכה תהיה תחול.
אז אומר ככה, אז יש לנו כמה פירושים,
יש לכם, אתם נותנים או שכבר,
איך שאתם נותנים.
אז אומר,
יש פסוק יברכה שם, נכון?
רש"י וספורנו, מה אומר, הברכה
זו הכוונה שהשם ייתן שפע לעם ישראל
בו אושר ונכסים, שנאמר
מעשה ידיו וברכת,
כלומר שיהיה לו בקלות פרנסה ללא מאמץ,
אלא ברכת השם היא לעשיר,
היא משתדל קטנה,
זה ככה אומר ספורנו ורש"י.
אבן עזרא מה אומר, ברכה של השם
תאכור על ישראל, הכוונה תוספת בחיים ואושר.
מה בעצם אומר? לא רק הגשמיות,
אבן עזרה, מה אומר?
לא רק הגשמיות,
גם חיים.
כך הוא אומר.
יש אוצר המדרש, מה אומר?
הקדוש ברוך הוא ייתן חן בעיני אחרים
שיהיו לך הרבה תלמידים
שנאמר אם ברך
תברכני והרבאת את גבולי.
משמע מכאן, נרבה לך בתלמידים.
שבעצם מה אומר לנו אוצר מדרשים, מה הוא אומר?
לא, זה יכול גם בתלמידים, לא רק בממון,
לא רק בחיים של ארוכות ימים,
אלא גם מה? במה יהיה לך?
גם בתלמידים,
ככה הוא אומר.
אז מוסיף רש"י,
השם יברך בבנים שנאמר הנה
כי יבורך גבר ירא השם וראה בנים לבניך.
כן ההבטחה לאברהם גם בשלושה דברים בבנים ונכסים ואריכות ימים. ככה באמת הוא בירך אותו.
הפסוק הבא,
מה אומר וישמריך, נכון?
בעצם זאת הפסוק.
וישמריך, מה זה וישמריך?
גם רש"י וגם ספורנו וגם אבן עזרא מהם אומרים בברכה זו
הכוונה שמירת העושר
בנחשים משודדים ומגזלנים ומזיקים מצד רוחניות וגשמיות.
גם מהצד האחר, שמה אומר בעצם?
לא רק וישמרך, נכון, לפני כן באמת ויברך השם מה?
מה אמרנו? גם נכסים,
גם עושר
וגם אריכות ימים, גם בנים אמרנו, נכון? לפי כל הפרשים.
אז מה אומר לנו פה?
יהיה לך גם מה?
שמירה, ממזיקים. תמיד מזיקים יש, אז ממזיקים ישמרו אותך, ככה הוא אומר.
עכשיו ההמשך
יאיר השם פניו אליך, רש"י אומר,
הקדוש ברוך הוא תמיד ירא לך פנים שחוקות,
כלומר פנים מאירים
בתורה ומעשים טובים שנאמר כנר מצווה ותור אור.
התורה היא משמחת ומאירה את הלב והדם,
בשביל זה נוצר לעשות נחת רוח.
שבעצם מה אומר לנו הפסוק הזה?
שהשם תמיד הוא רוצה לשמח אותנו, הוא להעיר לנו את הדרך הנכונה.
אני יודע שתנכון מה הוא אומר.
הארת פנים של השם
פרח היא להעמיד
מאדם
כהנים שעבדו בבית המקדש ועשו עבודתם שנאמר ולא תארו מזבחי חינם.
אז זה אומר שהכהנים מה התפקיד שלהם היו בבית המקדש?
שבעצם השימוש שלהם זה היה להעיר, ללמד את העם
איך ללכת בדרך הזאת.
אז עכשיו מה הכהנים, מה התפקיד שלהם, הכהנים היום?
בעצם לברך, להיות
צינור המוביל את הברכה.
ככה הובן.
אור החיים וגם רבי נתן אומר יאיר השם אור שכינתו על ישראל ללא מסך אלא ישירות יפרוס עלינו את שכינתו שנאמר כי הנה החושך
יחסי ארץ ערפים לאומיים.
הספורנו וגם מפרש אגדה אומר השם יפתח את ליבך להבין בעומק
את ליבו
והתבוננות ונפלאות מתורתו הקדושה.
אז מה הוא אומר?
נותן לאדם לפי כלי קיבול שלו.
אני לפי הכלי שהכנתי לעצמי,
אתה לפי הכלי ההכנה שלך, מה קראו ברוך הוא יעשה?
יפתח לך את ליבך בעומק איך להבין את התורה.
התורה הרי מה?
יש יש הרי התורה ניתנה בהר סיני וגם מה גם אש
וגם למה דווקא אש וגם למה המדבר
ואז אומר אומרים חז"ל למה המדבר מדבר זה דבר שהפקר שאף אחד לא יכול להגיד
זה שלי
אתה לא יכול ללמוד את זה
זה המדרש שלי שאני קרצרתי אותו אני אתה לא יכול לקרוא אותו אתה לא יכול ללמוד אותו הוא לא יכול להגיד את זה
אז מה אומר
כל אחד לפי הכנה שלו.
כלי כיבול שלו, אז ככה,
ונפלאות מתורתו הקדושה. ולמה אש?
אש,
אתה יכול להדליק
פה מדורה, נכון?
אתה יכול להשתלט איפה יגיע האש והספסוף של האש?
לא, נכון?
היה לא מזמן פה שרפות בערי ירושלים, נכון?
היה מדבר קטן, נכון?
הבן אדם שהעניק אותו יכל לדעת לשער כמה שרפה תהיה, כמה גודל השרפה תהיה? לא, נכון?
אין לו סוף לזה, נכון?
כך גם האדם שלומד איזושהי תורה אין לו סוף, הוא לא יודע.
אתה דפיק להכנה שלך,
אתה תקבל, זה ככה אומר.
חוכמת האדם תאיר פניו, התורה משנה את דמות של האדם,
היא מעצבת אותו.
אז בחנוכה, אז בפסוק הבא,
רשימה אומר,
ייתן חינוה עליך בכל זמן, בכל מקום,
תמצא חן בעיני הבריות, בעיני השם,
משורת הרחמים, כי הוא רחום וחנון,
ונאמר, ונתן לך רחמים בערבך כאשר נשפע לאבותיך.
מכאן אנו לומדים,
כשאדם פותח התעוררות קטנה למטה, אז הכדור הוא כונן אותך.
אבן עזרא אומר, גם דרש רבה אומר,
ירחם השם עליך, ימלא בקשתך משום חן,
תפנה השם, בכל שעה, בכל מקום, אפילו לפני שתפנה,
כשנאמר חנון יחונך לקול זעקיך,
משמעותו יעניך,
כתוצאה מכך יצאו ממך מלאכים ושרים,
כשנאמר אלוקים יחונך בני.
אז אנחנו רואים שלפני שנבקש בכלל, מה קבוצ ברוך הוא?
ייתן לנו, יחונן אותנו, כך אומר.
הפסוק הבא,
יישא השם פניו אליך,
אז באמת פה יש שאלה.
הרי התורה מה אומרת?
לא יישא פנים, נכון?
אז איך פה אומר לך יישא השם פנים אליך,
פנה וליך?
הרי זה פה, איך פעם אחת אתה אומר
השם לא יישא פנים,
מצד אחד הוא אומר יישא השם פנה וליך.
אז הוא אומר,
יש, אני לא אקריא לכם,
אבל הפירוש, הדבר הזה, הכוונה
שבן אדם לפני גזר הדין
השם לא יישא פנים
לא סליחה לפני גזר דין כן הקדוש ברוך הוא מה יכול לעשות?
יישא פנים
אבל אחר גזר דין
לא יישא פנים אין דבר כזה אחרי גזר דין אני אעשה לו ככה וככה אין דבר כזה
זה מה שהוא אומר
אז למה יש בשלוש הפסוקים האלה
שברכת כהנים יש 60 אותיות וחמישה פסוקים,
חמש עשרה פסוקים סליחה וחמש עשרה מילים
ושלושה פסוקים.
אבל שלושה פסוקים האלה זה כנגד אברהם, יצחק ויעקב.
וגם למה שלוש הפסוקים האלה?
שבעצם זה כלי אמרנו נכון?
כלי מה זה ראשי תיבות כהנים,
לויים וישראלים.
ששלושה אנשים ביחד, שכל העם ישראל ביחד,
גם הכוהנים וגם הלווים וגם ישראל ביחד,
ואז אף אחד לא יכול לנצח אותם.
כן,
כן, נכון.
נכון, נכון. ובאמת, אם כבר ריארת את זה, באמת זה נכון.
מה שאמרתי רק לחיזוק.
אז באמת אומרים לך חז"ל,
הרי מה ראינו אצל אברהם, אמרת איש החסד, נכון? איש החסד. מה הוא עושה איש החסד?
הוא עושה מסביב הכל, חוץ מהבית
הכל עושה,
הכל, ממש, סליחה.
והוא באמת מקרב את כל האומות,
את כל העולם לכנפי השכינה. באמת הוא משתדל ככה, אברהם.
מה יצא לו?
שני בנים, נכון?
שני בנים היו לו, נכון?
אחד צדיק, אחד רשע.
ולעומת זאת,
יצחק, אמרת, מידת הגבורה, נכון?
מה, מה זה מידת גבורה? זה דין.
דין, דין.
מה גאה לך? לא.
אז מה הוא אומר?
ולעומת זאת, יצחק, כשהוא ראה אתה, מה שיצא מהאבא שלו,
הוא לא התנהג במידת החסד.
מה הוא אומר? לא.
אני מידת הדין.
הוא, הקרב ברוך הוא אומר לו, יש רעב בארץ? מה הוא אומר?
אני לא יורד.
אני עולדתי ממה, אני אין לי, אני לא יכול לרדת מהארץ.
הכל מסביבי.
כל מה שצריך, רק איתי.
אז באמת זה ככה היה.
ולעומת זאת, יעקב הוא איש תפארת,
מידת התפארת, נכון? כמו שאמרת?
נכון, נכון.
נכון, כמו שאתה אומר, באמת חז"ל אומרים את זה,
שבאמת יעקב, לכן מה? בגלל שמידת תפארת,
מה היו לו?
כל הבנים, אפילו שהיו לו 12 בנים,
כולם היו צדיקים.
אף אחד לא יצא זה.
אז לכן באמת אנחנו בברכת כהנים מסיימים במה?
ישים לך, ישימו אותך, ושמו את שמי ואני אברך. מה זה אומר?
השלום הוא הדבר החשוב, השלמות, כמו שאמרת.
כן, השלמות, זה הכי חשוב.
תודה רבה שהקשבתם לי,
וגם בעזרת השם, שיהיה לנו אחדות.
תהנה יהיה כלי קיבול לקבל את השפע מן השמיים.
.
צר של של של של של של של של
:::
