שלום עליכם, מה נשמע?
איזה זכות ללמוד ביחד, וואו וואו אני לא יודע אם אתם ראיתם אבל אולי ראיתם
שהיום
קודם כל שלום ללומדים בבית ושלום ללומדים פה במכון
אנחנו נמצאים ערב יום ירושלים וזה יום הזיכרון לחללי הנספים
אפשר להגיד בדרך הארוכה לירושלים מסודאן בעיקר נכון אבל זה בכלל
נראה לי מציינים את כל קהילת ביתא ישראל שעלתה
בדרכים לא דרכים
לארץ ישראל או יותר נכון לירוסלם לירושלים שהיא הייתה ארץ ישראל
ואם ראיתם היום פרסם נתנאל אלינסון
קטע מאוד מאוד יפה והרגשתי תודה תבורך תבורך תודה רבה
ואני רוצה לפתוח בקטע הזה
נתנאל נגע בנקודה מאוד מאוד ייחודית
כשהוא הצביע על הזיקה בין יום ירושלים לחג הסיגד.
הוא אמר שיש לנו בעצם לא יום ירושלים אחד בשנה,
אלא שני ימי ירושלים בשנה.
בואו נראה את הלשון שלו.
רגע.
הוא אמר שחג הסיגד
הוא היום ירושלים הראשון.
הנה,
ככה הוא תיאר.
תובנה מעניינת שעלתה לי לאחרונה שבעצם יש לנו בשנה שני חגי ירושלים.
והדבר המרתק הוא שחצי שנה בדיוק מפרידה ביניהם.
חג הסיגד בכ"ט בחשוון
ויום ירושלים בכ"ח באייר.
שישה חודשים בדיוק מפרידים בין השניים.
רגע,
שני חגי ירושלים?
על יום ירושלים שבחודש אייר אין צורך להרחיב. זהו היום שבו שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים.
אבל חג הסיגד שבחשוון הוא יום ירושלים?
בהחלט.
לדעתי אין חג כחג הסיגד שמבטא את הכמיהה לירושלים.
אמנם כל תפוצות ישראל חלמו על ירושלים והתפללו לירושלים,
אבל נדמה שאין תפוצה שחלמה גבוה יותר מיהודי אתיופיה.
ירושלים שלהם הייתה עשויה זהב,
רחובותיה זכוכית ואבניה יהלומים.
כשטיפסו היהודים באתיופיה על ההר בחג הסיגד,
היו מחלקים זרעים לציפורים שיישאו תפילותיהם אל על.
בהתרגשות היו מספרים לילדיהם ציפור נודדת זו באה מירושלים.
חלום גבוה מעל גבוה,
כמו הציפורים.
חלום שבכוחו היה לתת דלק למופלאה שמכל עליות קיבוץ הגלויות.
אין עוד עלייה כזו שבה אנשים רבים כל כך הלכו מאות קילומטרים במדבר,
ברעב ובצמא,
מוקפים רוצחים וגנבים,
מאבדים את יקיריהם הקרובים ביותר וממשיכים ללכת בכוח החלום של ירושלים.
לכן נקבע גם שיום ירושלים הוא גם יום הזיכרון לנספים בדרך מאתיופיה.
ותראו איזה קשר נפלא יש בין שני החגים האלה בסוד החודשים ההופכיים.
האג הסיגד בחשוון מסמל את הכמיהה והכיסופים לירושלים.
אגב, ראוי לציין,
היום כ"ז באייר.
כ"ז ביער בששת הימים זה יום שחרור השומרון,
אבל למעשה זה יום השלמת שחרור עזה,
מכיוון שחבל עזה הסיפור שלו התחיל ביום הראשון למלחמה.
היו שם קרבות עקובים מדם, הרבה הרוגים ופצועים.
הכיבוש של עזה החל בששת הימים מהדרום, מאזור רפיח,
ונע צפונה עד לאזור,
נדמה לי ח'אן יונס, אם אני לא טועה.
היו שם כמה אוגדות, סיפורי קרבות קשים מאוד היו שם.
והקרב על עזה החל בכ"ו באייר והסתיים על ידי שתי חטיבות צנחנים ועוד שריון בכ"ז. זאת אומרת, כ"ז שוחררה עזה סופית.
השחרור היה כמעט בכ"ו לגמרי, בכ"ז שוחררה.
היום,
אחרי 20 שנה,
הגענו וכבשנו כבשנו או נפתח ציר כיסופים אחרי עשרים שנה, היום.
אפשר להגיד יש פה איזה הד
לציר הכיסופים של יהודי אתיופיה שנפתח באזכרה הזו
וציר הכיסופים שלנו שנפתח ממש היום.
ממש שלחו תמונה, ציר כיסופים אחרי עשרים שנה, השלט נשאר אותו דבר.
כמה מתאים, אז הוא אומר כך:
חג הסיגד בחשוון מסמל את הכמיהה והכיסופים לירושלים,
ואילו יום ירושלים באייר מסמל את המימוש של הכמיהה הזו.
בכ"ח באייר 1967 אלפי שנות כיסופים לירושלים הותמרו ליום אחד פלאי.
זה היה היום בו מומשו הכיסופים הללו וצה"ל מכוחו של העם כולו
שב להיות הריבון בעיר הנצח של ישראל.
וכמה מתאים הוא הדבר גם לעונות החקלאיות של השנה.
בחשוון זהו זמן הזריעה
בו טומנים את הזרעים באדמה ומתפללים.
ומתי קוצרים?
בחודש אייר.
עונת הקציר חלה ממש סמוך ליום ירושלים.
והנה כך,
ממש זכינו לראות את התגשמות שיר התהילים, הזורעים בדמעה,
ברינה יקצורו.
הזורעים בדמעה,
התפילות והכיסופים לירושלים בשעת הזריעה בחשוון.
ברינה יקצורו,
שחרור ירושלים, קציר העמל והכיסופים שבחודש אייר.
שני ימי ירושלים יש לנו.
משלימים זה את זה.
זה דברים של נתנאל אלינסון, מאוד מאוד יפים.
ולפני שאנחנו בסופו של דבר נרצה לעשות פה איזו צלילה משותפת,
מעט לנגיעה בתורתו של מורנו ורבנו הרב אלישע זצל,
שקהילת ביתא ישראל, קהילת יהודי אתיופיה הייתה מאוד מאוד קשורה אליה והוא היה קשור אליהם.
ואני רוצה אבל לפתוח במשהו אחר קצת. אגב, אני חייב להגיד גילוי אישי שלי.
אתמול, פעם ראשונה,
גיליתי שהשיר המפורסם, "המסע לארץ ישראל", נכון? הירח
משגיח מעל,
אז הוא לא נכתב על ידי עולי אתיופיה.
עכשיו, השם משפחה שלו הטעה אותי.
הייתי בטוח שזהו.
לא, מדובר בישראלי, יליד הארץ.
טוב, קיצור, כישרון גדול.
באמת הוא ביטא בצורה מאוד מאוד יפה את העלייה הזו.
אני רוצה אבל לשתף אתכם בקטע מתוך ספר שמן הסתם אתם מכירים אור האורייתא
של הרב
מברטו סלומו
שיצא בשנת תשע"ט. יש כאן הרבה מאוד דברים יפים זה מסודר על סדר פרשיות התורה הרב מברטו
עלה לארץ בשנת תשמ"ג 1983
1983 כשהוא היה בן 16 והוא שירת בצנחנים.
בקיצור הוא רב קהילה מוסמך מטעם הרבנות והוא הורשה לבירור יהדות מטעם מועצת הרבנות הראשית, עוסק בגיור, בנישואין וכולי.
והספר הזה הוא נוגע בהרבה מאוד מהמנהגים של העדה וגם מדבר על הפרשיות דרך המנהגים. מאוד מאוד מעניין, מרתק ממש.
אני רוצה לגעת בחלק אחד קטן.
יש לו גם,
כשהוא כותב כאן על פרשת במדבר,
אז הוא מדבר פה על יום הזיכרון.
יום הזיכרון של יהודי אתיופיה, ככה הוא כותב,
למנות ולזכור.
אתם יודעים מה?
תכף אנחנו נגיע לשם.
אבל בואו נפתח קודם כל בקטע מאוד מאוד יפה שלו, לקראת סוף הספר.
יש פה שני קטעים, אני מתחיל בקטע הקצר.
קטע שנקרא איירוסלם.
איירוסלם.
זה שיר קצר.
כמה געגועים וכיסופים ספגתי מהוריי עבורך.
כמה סיפורים, חיים, שמעתי עלייך.
שאת יפה, קדושה, טהורה.
שאין אצלך דלות,
רעב ורוע,
אלא רק טוב,
עושר,
שמחה ואהבה.
שרחובותייך מלאים במקום עפר, זהב.
במקום טומאה, טהרה.
ממקום שנאה, אהבה.
ממקום רוע,
טוב.
ממקום דאגה, שלווה.
כמה נחשוף נחשפתי אלייך,
אירוסלם.
תפילה אני נושא עבורך, שתיבני במהרה בימינו,
אירוסלם.
הלוואי אזכה לראותך
בהתגשמות כל אשר ספגתי מהוריי עבורך.
איזה שיר מופלא.
אנשים יכולים כזה לחשוב, להסתכל,
זה כמו שסיפרתי על סבא שלי בשבוע שעבר.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
יהודים שלא שמעו בכלל על ארץ ישראל ועל ירושלים,
שמעו וחשבו ודמיינו את ארץ ישראל אחרת לגמרי.
כשסבא שלי ירד מהמטוס הוא חי במדינה קומוניסטית.
אז הוא ירד מהמטוס, הוא ראה
נשים שלא לבושות, נקרא לזה,
הכי צנוע, כמו שהם היו רגילים,
השמאלות, עד הרצפה וזה.
אז הוא אמר לסבתא שלי, רחל, תעלי למטוס, לא הגענו עדיין.
אז כן, זה כזה, יש בזה משהו תמים, תמים, אבל טהור מאוד.
אני מרגיש שמה שיש פה בסיפור של יהודי אתיופיה, שדמיינו את ירושלים המוזהבת,
המעוטרת ביהלומים,
זה לא שקר,
זה לא הזיה ולא דמיון.
הם קיבלו את המידע על ירושלים שבנשמה.
והירושלים שבנשמה היא בדרך, היא תגיע לשם.
היא עוד תהיה כזאת,
גם אם היא לא לגמרי כזאת עכשיו.
אבל היהודים בחוץ לארץ קיבלו את הנשמה של ארץ ישראל,
את הנשמה של ירושלים.
וזה מה שנתן להם את התקווה.
לפעמים כשאתה רואה ילד קטן, תינוק,
מלכלך את החיתול, עושה שטויות, שובר, הורס, בוכה,
אתה אומר לעצמך, מאיפה אני...
מה אני צריך להחזיק את היצור הקולני המעצבן הזה?
מה הדבר שמחזיק אותך בעומק?
התקווה שהילד הזה, המסכן והמצ'וקמק קצת,
הוא יהיה בסוף ילד, גבר, אדם, שיתרום לעולם.
וזה מה שמחזיק אותך ברגעים האלה שהוא לא נותן לך לישון בלילה.
גם ירושלים היא ככה, גם ארץ ישראל היא ככה.
כשיהודי אתיופיה הגיעו לכאן לארץ,
הרב אלישע היה חוזר על זה הרבה מאוד פעמים,
מדינת ישראל קיבלה סוג של חיזוק מאוד מאוד גדול בתקופת משבר.
אמצע שנות ה-80,
תחילת שנות ה-90 במדינת ישראל היה משבר זהות,
משבר שבעצם במידה מסוימת נמשך עד עכשיו.
ופתאום הוא קיבל איזו זריקת ציונות מאוד מאוד חזקה.
ציונות מאוד מאוד חזקה מיהודים שעשו מעשה של מסירות נפש.
ושהכניסו למדינת ישראל,
אחרי כל ה... מה שנקרא,
שאתה מקלף את הציניות והכול,
הכניסו תרבות עם הרבה מאוד כבוד להורים,
הרבה מאוד כבוד לתלמידי חכמים,
הרבה מאוד דרך ארץ, הרבה מאוד ענווה.
וזה דבר שהיה חסר, מדינת ישראל הייתה מחוספסת כבר, היא הייתה מה שנקרא הצבר,
הצבר לא בשלבים הראשונים שלו,
הוא כבר היה קצת מה שנקרא בדעיכה,
ופתאום נכנסת
בזמן מאוד מאוד קצר.
צריך להבין שבאמת בזמן מאוד קצר. אני זוכר את המהפך כילד,
שבכיתה ג' פתאום התחילו להיות לנו ילדים בבית ספר
כהי אור.
זה היה דבר מאוד מאוד דבר שלא הכרנו אותו בכלל.
ושוב, יש פה הרבה מאוד קשיי קליטה וקשיים של כל, כמו כל עולים, ויותר קשה כשבעצם הם מגיעים למדינה שכבר היא קצת,
מה שנקרא, מגובשת עם עצמה.
ועדיין
העדה הזו הכניסה משהו כל כך כל כך יקר, טבעי, תמים,
וטהור שאנחנו צריכים היום להכיר לאט לאט בדבר הזה, בתרומה הזאת.
אז הרב סלומון כותב בספר,
בפרק נוסף שנקרא "הנופלים בדרך מאתיופיה לארץ קראו לישראל ירוסלם".
כל ימיי גדלתי בשביל ירוסלם.
שמעתי את המילה הזו בבית תמיד,
בכל מיני מצבים,
בשיחה סתמית של הוריי,
בתפילות, בכל עת שהייתה מצוקה.
היא הייתה כמו מילה,
מילת קסם שהאירה והעירה את כולם
לתקווה ולהתגשמות החלום הטוב.
המילה הזו היא מילה רוחנית שמיימית וכל יכולה.
דוגמת המדרש על רבי עקיבא שעודד את אשתו בשעתם הקשה
"אם היה לי כסף הייתי שם לך ירושלים של זהב".
כן, הרב אלישע זצל היה חוזר הרבה פעמים על המדרש הזה
בגמרא בנדרים בדף נ',
שהמשמעות שלו היא שרבי עקיבא היה
ללא רכוש בכלל.
הם ישבו במתבן,
ישנו במתבן והוא היה מלקט לה את התבן מהשיער שלה.
והוא אמר, כשאני אוכל, אני אקנה לך תכשיט ירושלים של זהב.
מה העומק של הסיפור הזה?
שמה שהחזיק יהודים לאורך דורות לא היה,
אל תדאגי, יהיה אחר כך טוב,
אלא מה שהחזיק אותם, התקווה
שירושלים תיבנה, אני אקנה לך ירושלים של זהב.
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.
תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.
את האהבה והכיסופים לירוסלם מקבלים מהחינוך שמעניקים לך.
הוא מביא כאן פסוקים, מקורות, בדרך כלל במובן המעשי.
בשעת שחיטת בהמה,
כך הוא מתאר מנהגים של העדה,
היו דואגים שצווארה יהיה לכיוון ירוסלם.
גם בית לא נבנה בצורה רצינית,
כי ממילא עוד מעט הולכים לירושלים.
כל התנהלות החיים מסביב המסע שיהיה ביום מן הימים לירוסלם.
כך אתה חי בעצם בשביל ללכת לירוסלם.
כשהגעתי לגיל העשרה,
שמעתי את ירוסלם ממש קרובה מאוד.
הוריי אמרו, אנחנו הולכים לירוסלם.
הם התחילו להתכונן,
אבל הזהירו אותנו לא לספר לאף אחד,
לא לגויים השכנים,
ואפילו לא ליהודים שחיים ביחד איתנו,
הכל צריך היה להישמר בסוד עד היציאה.
סוף סוף הגיע יום חג.
יום היציאה לירוסלם.
בחסות הלילה,
בשקט,
בלי שאף אחד ירגיש,
יצאנו חרש לירוסלם.
כילד חשתי וחשבתי שוודאי נגיע לירוסלם מהר מאוד,
תוך שבוע או שבועיים לכל היותר.
התחלנו ללכת.
ההליכה לא הייתה קשה במיוחד,
אבל הפחד שמא ניתפס על ידי השלטונות
שבאותן שנים לא הרשו ליהודים לצאת מאתיופיה היה נורא,
והעיק כל הזמן.
המבוגרים ציוו עלינו ללכת בשקט,
לשתוק.
פעמים נשארנו יום או לילה באותו מקום בלי לזוז, שמא יגלו אותנו.
הדרך הזאת זכורה לי כדרך של הגשמת החלום הטוב ביותר.
ההליכה הייתה מאוד אנרגטית.
השם ירוסלם דוחף אותי מבפנים.
הציפייה לראות את אהבת חייך נוטעת בתוכך תקווה וכוח פיזי בלתי נלאה.
בהיבט אחר,
הדרך הייתה מאוד קשה, פיזית ונפשית כאחד.
החרדות והחששות
שמא לא יתגשם החלום היו ממשיים.
הצלקות הנותרות בזיכרון,
דמותם של הקרובים שלא מצליחים להמשיך
ונשארים במקום לאחר טקס קצר ביודעיך שלא תזכה לראותם יותר,
כי הם ייבלעו בתוך האדמה הארורה או יסביעו את חיות הטרף שבמדבר,
היא תחושה מאוד קשה.
לאט לאט אני חש שאני מתבגר בדרך לירוסלם.
המחשבות שהיו לי על ההגעה לירוסלם משתנות בזמן קצר.
הולכים והולכים והולכים,
והדרך לא נגמרת.
עברו יותר משלושה שבועות עד שהגענו,
לא לאירוסלם,
אלא לאן?
לסודאן.
את אשר הראה לי ולמשפחתי בסודאן במשך כמעט שלוש שנים קשה לספר בקצרה.
את הסבל,
את חוסר התקווה אשר חשתי שם,
קשה לתאר גם באריכות.
ארץ זרה,
שפה ותרבות ודת שונה ממה שהכרנו וידענו.
היינו מרוכזים בציפייה לצאת משם בהקדם ככל האפשר.
וכלל לא ניסינו ללמוד את מנהגי המקום או להתרגל אליו.
כי פנינו מועדות לירוסלם.
עמדה נפשית זו הקשתה עוד יותר על החיים בארץ זרה,
ואלה היו קשים גם בלאו הכי.
הרבה יותר מדי מבני קהילתנו לא שרדו את המסע הזה ולא זכו לראות את ירוסלם,
שעליה חלמו וחונכו,
ובשבילה יצאו למסע.
אבל הקהילה כקהילה,
השתבח הבורא,
היא בירוסלם, מזה כמה עשרות שנים.
הקהילה היהודית באתיופיה קראה לעצמה ביתא ישראל.
כידוע,
ישראל אינו רק שם של מקום.
ישראל זה מהותו של העם.
ישראל זה שמו של יעקב אבינו שנאמר לא יאמר עוד שמך יעקב כי מישראל יהיה שמך.
אתם זוכרים מי אמר את זה ליעקב?
סבו של עשו.
בשבוע שעבר בלימוד שלנו פה אנחנו לומדים את הספר סוד השבועה
של הגאון הרב מרדכי עטיה זכר צדיק לברכה.
זה ספר שהוא כתב על חשיבות העלייה לארץ.
הוא ציטט מהדברים של הרב ישכר טייכטל בעל אם הבנים שמחה
שמה שתקע את היהודים לאורך הדורות
זה הכסף.
אנשים לא רצו לעזוב את הכסף.
הוא אמר שמהסיפור של יעקב אבינו שנמצא בשתי רגליים רגל אחת לפי המדרש
בצד אחד של מעבר יבוק רגל שנייה בצד השני לומדים כלל.
יעקב אבינו חוזר להביא את הרכוש שלו אבל הוא אף פעם לא נמצא בצד אחד.
תמיד עם רגל אחת פה ורגל אחת בארץ ישראל.
ומי ששומר על הדבר הזה,
הוא יזכה לעלות לארץ.
אז השם ישראל, קהילת ביתא ישראל,
היא יונקת את הכוח שלה מהסיפור של יעקב,
שהוא נקרא ישראל בגלל שהוא לא שם את שתי הרגליים שלו בצד השני של הנהר.
הוא תמיד תמיד שמר על הרגל בצד של ארץ ישראל, כן.
יפה מאוד.
כן, מעבר יבו, כידוע.
יפה מאוד.
יפה מאוד.
יש כוח. תודה.
תודה רבה. דברים נפלאים.
צריך להעמיק בזה.
שייך, שייך, שייך. טוב.
אז ככה הרב סלומון מסיים ואומר: "כך באה לעולם האומה הישראלית.
מיעקב אבינו הוא ישראל, צמח עם ישראל דרך 12 השבטים שהם בניו.
על כן יהודי אתיופיה הקפידו לקרוא לעצמם בשם המקורי של בני ישראל.
לא יהודים, ישראל.
לעומת זאת, את ארץ ישראל נהגו לכנות"
איך כינו את ישראל?
"ירוסלם".
ולכן כל הנופלים בדרך
זה יותר, ציון
זה מדרגה ראשונה,
ירושלים זה עוד יותר גבוה.
הציונות, הציונות, הרב קוק
קרא לתנועה שלו דגל ירושלים,
כי הוא רצה לעשות סוג של ריאקציה לציונות.
יש ציונות ויש ירושלים, זו מדרגה יותר גבוהה.
זה לא ריאקציה, זה סוג של קומה שנייה.
כך הוא אומר, לעומת זאת, ארץ ישראל נהגו לכנות ירושלים.
לכן כל הנופלים בדרך
נפלו למענה ובשבילם.
של ירושלים.
כל כך מתאים לעשות את יום הזיכרון דווקא ביום ירושלים,
כי הם לא עלו לארץ ישראל הכללית,
הם עלו לירושלים.
כל הציונות שלהם הייתה ציונות של ירושלים.
ביום חגה של ירושלם
אנו זוכרים את הנספים בדרך להגשמת החלום.
הקהילה זוכרת,
המדינה זוכרת,
ועם ישראל זוכר את הנופלים למען ירושלם.
את יום חגה של ירושלים מחלקים בני קהילת יהודי אתיופיה ביתא ישראל לשניים.
בבוקר נמצאים בטקס הממלכתי בהר הרצל בירושלים לזכר הנספים ואחרי הצהריים
עם ירושלים בחגיגות על איחודה.
יהי זכרם ברוך.
אני חושב, נדמה לי,
שבמידה מסוימת
יהודי אתיופיה עושים משהו שהחברה הישראלית חסרה אותו.
כי יום העצמאות
אנחנו מציינים
עם יום זיכרון בהתחלה ואחר כך יום העצמאות.
יום ירושלים, אין לנו יום זיכרון לפני כן.
ובעצם קהילת
יהודי אתיופיה עושה ביום ירושלים חצי יום זיכרון
וחצי השני היום של חיבור ירושלים.
במובן הזה הם מציינים את ירושלים במובן השלם ביותר.
אפשר לכוון בחלק הראשון של היום על כל הנופלים למען ירושלים גם.
אז זה ככה הייתה הערה קטנה אבל גדולה.
מהספר הנפלא הזה של הרב סלומון ואני אזכיר עוד דבר בשמו אמרתי שבפרשת במדבר
הוא פותח אותה עם האזכרה של קודם כל דבר מאוד מעניין שהוא מביא כאן שבאורית
ספר התורה של יהודי אתיופיה ספר במדבר מכונה אורית זלקו
שזה שם קשה מאוד אבל זה אומר תורת הקליה
על שם התקופה העיקרית שבה הוא עוסק, ששהותם וכלייתם מותם של בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים.
זה מדהים קודם כל הנקודה הזאת. יכול להיות שהם מזכירים את זה בצורה כזו רק כדי להדגיש כמה זה חמור העניין הזה של הפגם של החיבור לארץ.
הרב סלומון מביא בתחילת הפירוש שלו לפרשת במדבר ושוב הוא מדבר פה על יום ירושלים.
פרשתנו פותחת במניין עם ישראל, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם.
ואיתכם יהיו איש איש למטה,
איש ראש לבית אבותיו הוא, ואלה שמות האנשים.
מה הסיבה שמונים את עם ישראל?
בסדר, יש פה קושייה מאוד מאוד גדולה ועצומה.
אנחנו יודעים שיש בעיה אפילו למנות את עם ישראל, אז למה מונים?
מה התשובה?
אז רש"י כותב משום חיבתן.
מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה.
כשיצאו ממצרים, מנען. כשנפלו בעגל, מנען. לידה מניין הנותרים.
כשבא להשרות שכינתו עליהן, מנען.
באחד בניסן הוקם המשכן, באחד באייר, מנען.
הוא מביא ככה, הקדוש ברוך הוא מחבב מאוד את עם ישראל,
לכן מונה אותם מחדש,
בדרך כלל אחרי מאורעות קשים,
כדי לדעת כמה נשארו בחיים.
בכל שנה ושנה, בתאריך כ"ח באייר,
יום חגה של ירושלים,
מתייחדים יהודי אתיופיה עם זכרם של הנספים בסודאן בדרכם לישראל.
כך עולה ערכם המהותי והמספרי של הנותרים בחיים.
הזמן שלנו ממש נגמר,
ואני רוצה לסיים בנקודה אחת קטנה מתוך
השיחות של הרב, של הרב אלישע, על פרשת במדבר,
ואני חושב שזו נקודה שמבטאת מאוד את מסירות הנפש של הקהילה.
כך הוא אומר:
הפרשה פותחת במדבר סיני שהוא מקום של ענווה
ומסיימת בהפטרה שעוסקת בעניין של ועשירותי את שמות הבעלים.
בסדר? הפטרת
פרשת במדבר היא הפטרת נבואת הושע
שמתארת בצורה מאוד מאוד תמציתית
שכשעם ישראל מתנהג לא כמו שצריך
עושים ריסטארט ומחדשים בעצם את כל הברית בין ה' לישראל,
איך לוקחים אותם מחדש למדבר,
לוקחים להם את כל השפע,
לוקחים להם את כל האוכל,
לוקחים להם את הכל,
וכורתים ברית חדשה.
לכתך אחריי במדבר מחדש.
וככה הנביא יהושע מתאר שיסירו את שמות הבעלים. כלומר, עם ישראל היה תלוי בעבודה זרה,
הרגישו שהוא תלוי בעבודה זרה, והוא יסיר את שמות הבעלים.
הרב אלישע אומר ככה, השאלה המרכזית היא,
האם האדם מבין שתהליך הבירור של אישי ולא בעלי?
הנביא יהושע מתאר שכנסת ישראל תקרא לעם ישראל אישי,
כלומר מאהבה ולא בעלי מתוך פחד.
זה תהליך.
צריך להיות תוך כדי מלחמה מתמדת בשמות הבעלים על גווניהם השונים.
ומשום כך עליו להיזהר ולהישמר מכל משמר לא להפוך את הצד האישי הפרטי והמזדהה להיות במרכז חייו.
זה קשור לדברים שהרב אומר בתחילת השיחה.
זאת אומרת אפשר להגיד ככה אני מחבר את זה לדברים
שהרב אלישע אמר על הזמן שקהילת יהודי אתיופיה עלתה לארץ.
שנות ה-80, שנות ה-90,
מדינת ישראל נמצאת כבר בתהליך
של פירוק המימד הגלוב... המימד, סליחה,
נקרא לזה הלאומי,
והמימד האינדיבידואליסטי מאוד עולה.
זאת אומרת,
כל אחד כבר מתעסק בכרמו וזיתו ותאנתו ומאבדים את הקולקטיב.
כבר אנחנו לא עם אחד אלא כל אחד הולך לבית שלו ועושה לביתו.
וזה בעצם השלב שמדינת ישראל נמצאת.
ואז יש סכנה לשמות הבעלים.
שמות הבעלים,
הכוונה שכל אחד הופך את המקום האישי הפרטי שלו
למשהו שמנותק מהמערכת, מהכלל.
והרב אלישע לוקח את הסיפור של קהילת יהודי אתיופיה כדוגמה ומופת
ליהודים שלקחו את הכי אישי שלהם
ומסרו אותו למען ירוסלם,
למען ירושלים.
זאת אומרת, הם אמרו,
החיים האישיים שלי לא שווים אם אין ירושלים.
אם אין ירושלים בסיפור הזה, למה החיים הפרטיים?
כך הוא אומר, משום כך עליו להיזהר ולהישמר מכל משמר, לא להפוך את הצד האישי הפרטי והמזדהה להיות במרכז חייו.
על האדם לשאוף תמיד להיות חלק מממלכת כהנים,
שהיא ממלכה של משרתים.
ויחד עם זאת, לרצות לגלות את הקדושה שמופיעה דרך כלל ישראל,
שזוהי המשמעות של גוי קדוש.
הענווה היא המפתח להסרת שמות הבעלים.
ולחיבור נכון אלו ביקשו את השם אלוקיהם ואת דוד מלכם.
ככה הוא מסיים,
בסיום שהוא כל כך כל כך מתאים לעדה.
המשנה במסכת אבות שקראנו בשבת,
מתארת את אחד הניסים שהיו בירושלים בזמן בית המקדש.
לא אמר אדם, צר לי המקום שאלין בירושלים.
כלומר, היו מלא אנשים מגיעים לירושלים ואף אחד לא אמר שצר לו.
חלק מהמפרשים, החתם סופר ככה אומר,
שהיה צר,
היה צפוף,
אבל לא היו תלונות.
לא אמר אדם,
צר לי המקום שאלין זה מלשון תלונה.
אף אחד לא התלונן.
לא היו תלונות.
הלכו קילומטרים, מאות קילומטרים, אלפי קילומטרים.
היה חם, היה קשה, חלק מתו בדרך.
לא התלוננו.
לא היה אדם שאמר, צר לי המקום שאתלונן.
כי בירושלים אין תלונות.
הייתי אומר אחרת,
בשביל ירושלים אין תלונות.
כי בשביל ירושלים הכל שווה.
להיות מסוגל לחיות בדור שלנו
מבלי להתלונן זה ניסיון קשה.
אפשר להגיע למדרגה הזאת רק אם האדם זוכר תמיד שהוא לא נמצא במרכז.
ציפיותיו הן לא במרכז,
מילוי בקשותיו לא במרכז,
הוא בסך הכל רוצה לבקש את השם,
את האומה והמלכות.
ובמילים אחרות, את ירושלים.
החיבור אל האומה,
חיבור אל הארץ,
החיבור לירושלים הוא היוצר את העין הטובה ואת המוכנות לשרת.
מאיפה העין הטובה של יהודי אתיופיה?
כי הם שמים במרכז תמיד את ירושלים,
את ירושלם.
ואז כל דבר הופך להיות משני.
כשיש לך במרכז ערך גדול,
כל הדברים האחרים זה רק מה שנקרא מכות קלות בכנף בדרך אל היעד הגדול.
שנזכה
להיות ראויים
לאנשים הנפלאים האלה שמסרו את חייהם בשביל ירושלים.
ממש דורות שלמים של מסירות נפש שהתמצו בתוך כל המבצע הזה.
שהזכות שלהם תגן על כל עם ישראל, היא מגנה,
שהיא תגן על כל עם ישראל ונזכה ללכת בדרכם,
לצעוד בדרכם אל ירושלים.
ירושלים שבלב,
ירושלים שבהר גם בעזרת השם. כל המלחמה הזאת אנחנו מזכירים לאורך כל המלחמה.
כל המלחמה הזאת, האויב שלנו אמר,
היא על הר הבית.
כל המלחמה הזאת היא על ירוסלם.
היא לא על עזה.
עזה היא בדרך.
שימו לב,
מלחמת ששת הימים הוכרעה לא בשישה ימים,
אלא בשש שעות.
שש שעות
של מבצע אווירי שבו הושמדו ארבע מאות מטוסים בכמה שעות.
והמבצע הזה בעצם סגר את הסיפור,
אחר כך זה היה ספיחים,
ובאותו יום עזה,
באותו יום בעצם נפתחה גם הדרך לירושלים.
צריך עוד לדבר על הנושא הזה.
וברוך השם שזכינו, ותודה רבה שעשיתם יום כזה כאן במכון.
זה זכות של המכון להזכיר את הדבר הזה.
אז תודה רבה, תבורכו,
שנזכה בעזרת השם
להיות מוארים באורה של העדה הקדושה הזאת.
חזק וברוך.
יום ירושלים שמח.
::::::::::::::::::::::
:::::::
