פשוט אני אספר את הסיפור של מלחמת ששת הימים.
זכיתי להילחם כאן בירושלים,
זכיתי כאן להילחם בירושלים,
ואני אספר את הסיפור,
איך הוא התחיל בכל זה. בשעתו,
באופן כללי אני רוצה להסביר. ירושלים הייתה במצור במלחמת השחרור,
והמלחמה הסתיימה בהסכמים של שביתת נשק שהיו עם הירדנים,
ואז ירושלים,
פילקו אותה לשני חלקים, לצערנו הרב.
חלק אחד היה בידינו, חלק שני היה בידי הערבים,
אז ירדן,
והיה פרוזדור לירושלים.
הפרוזדור הזה,
עד היום קוראים לזה הפרוזדור לאזור הזה,
ובירושלים באותו זמן,
על מנת להבטיח את ביטחונה של ירושלים,
הקימו חטיבה מיוחדת,
עד היום קוראים לה חטיבה ירושלמית,
עם בני יצועי מספרה 16, כמה שאני זוכר,
והחטיבה הזאת הייתה מורכבת
מתושבים של ירושלים. למה?
כי אם תהיה מלחמת פתע,
כמו שהייתה המלחמה העכשווית,
אז אם תהיה מלחמה מהסוג הזה,
אז יש כאן מקום, חבר'ה.
יש כאן מקום מלפנים.
יש מקום מלפנים.
אם תהיה מלחמת פתע ואז אי אפשר יהיה להביא תגבורת לירושלים,
אז החטיבה הירושלמית
הייתה בנויה בצורה כזאת שיכולה להגן על ירושלים באופן עצמאי,
מבלי שיצטרכו להביא אליה תגבורות מהסוג הזה.
באותו זמן זכיתי ללמוד בישיבת מרכז הרב,
וכשבאתי לכאן גייסו אותי לחטיבה הזאת כי הייתי תושב ירושלים.
המלחמה, מלחמת ששת הימים,
התחילה למעשה,
ואני אפרט את הדבר הזה,
היה ביום העצמאות. ביום העצמאות התחילה המלחמה,
לכאורה,
בצורה כזאת שהיה מצעד בירושלים,
המצעד הזה היה עלוב.
למה?
כמו היום, אז האמריקאים, האו"ם,
הטילו עלינו גזרות
שלא להכניס נשק כבד לירושלים, לא טנקים ולא...
זה היה מצעד של ג'יפים כאלה וחיילים שהלכו ובאותו זמן
גייסו אותנו להבטיח את המצעד הזה.
בסדר.
המצעד הזה הסתיים באצטדיון של האוניברסיטה, כאן, לא רחוק מכאן.
ותוך כדי הטקס של המצעד,
בא שליח
לאז היה רבין, היה רמטכ"ל, ובי אשכול היה ראש הממשלה,
מנוח,
ובפתק היה כתוב,
כשהכוחות המצריים שורטים
לעבר גבול ישראל,
מדובר על אלפי טנקים
ודיוויזיות שלמות
שרצות לכיוון מדינת ישראל,
ובזה למעשה נפתח העניין.
ואז באופן מיידי
גייסו את הצבא,
כל הצבא שהיה,
אז נשארו צווי שמונה, היום זה כבר מפורסם,
טוב, שמע, צו אדום כזה,
וזהו, אני קיבלתי גם צו שמונה,
אז למדתי במרכז הרב.
ברגע שקיבלנו צו שמונה, ידענו,
ידענו לאן, ידענו לאן נלכת, למה?
כי הייתה נקודת מפגש.
כל גדוד בחטיבה הירושלמית היה לו נקודת מפגש שלו.
הנקודת מפגש שלנו הייתה בהר הרצל, היה שם בית ערבי ישן,
מוסווה,
והבית הזה היה בעצם מחסן נשק.
שם קיבלנו את הנשק, את המדים, את הכדורים וכל הדברים האלה.
אז זה היה ביום העצמאות.
ביום העצמאות היה באופן פתאומי גייסו את הצבא.
שני אירועים שאני זוכר מאותם ימים,
שריגשו אותי, ולא רק אותי, ירשו את כל עם ישראל.
דבר אחד, זה היה כבר מוצאי יום העצמאות.
היה בבנייני אומה איזה קונצרט, לא קונצרט אולי, אני לא יודע איזה אירוע,
אירוע.
ואז אישה אחת, קוראים לה נעמי שמר.
אני לא יודע אם אתם שמעתם את השם הזה.
מישהו שמע את השם הזה?
הרב זוכר.
והיא הלחינה שיר ירושלים של זהב.
למרות שעדיין ירושלים הייתה לא מעדינו.
וכששארו את זה,
זה כל כך ריגש את כל עם ישראל.
כן.
והשיר הזה הגש את כולם.
צריך להבין שהשפעה הלאומית היא גם בשמיים וגם בארץ.
והשיר הזה כולם שרו את זה בדמעות.
אז פתאום המילה ירושלים כבר שכחו אותה.
פתאום הוא הזכיר לנו לכולם את ירושלים.
אירוע נוסף שהיה, שריגש
את זה הרב סיודה, אתה יודע,
שהוא היה נוהג לתת דרשות ביום העצמאות,
ודרשה שהוא נתן בניכז הרב
הייתה משונה מאוד, חריגה מאוד.
תוך כדי דרשה הוא התחיל בשקט, בשקט,
פתאום בשביל לזעוק זעקות אימים.
איפה חברון שלנו?
איפה יריחו שלנו?
כאילו, הוא רוצה להגיד, שכחנו את זה.
כאילו,
העם שכח כבר את המקומות האלה.
והוא לא שכח.
זה היה בליבו.
אז כאילו, הוא רצה, אני מניח, הוא רצה לעורר
את ה... את ה... את
החיבור,
ואז הוא זעק את הזעקות, רצית לשאול?
אתה היית שם או אתה היית שם? עד כמה שאני זוכר הייתי שם.
אני זוכר שהייתי, אני לא יודע אם זה היה בערב יום העצמאות או
במוצאי יום, אז אני חושב שזה היה בערב יום העצמאות.
אז אז כן, הייתי שם כנראה.
בכל זאת, הזעקות האלה
הרעידו את כולם.
תראו מה זה, אדם אחד
לא שכח
להתפלל כל הזמן על העניין של המקומות האלה, שהשטיחו מהלב כבר.
היינו בטוחים שזה כבר שני האירועים הקטנים האלה, או הגדולים האלה,
נקרא לזה איך זה נקרא,
נמותים בזיכרוני באותה תקופה.
טוב, מבחינת, כמו שאמרתי,
כי המלחמה התחילה מזה שהכוחות המצריים שעטו לעבר הגבול לנגב, לכיוון הנגב,
ואותנו גייסו באופן מיידי,
והשתמקמנו בחורשה של הר הרצל בין יד לשם ובין בית וגן. יש לנו חורשה גדולה,
שם הגדוד התמקם במקום הזה.
וקיבלנו פקודה להתכונן לכל, הרבה אפשרויות, אבל הפקודה שהגדוד שלנו קיבל
זה לכבוש את גבעת התחמושת.
בזה שיש לי מפה כאן, אבל לא נורא נס... בלי זה גם.
למה? על מנת לאפשר
גישה להר הצופים. בהר הצופים היו 120 שוטרים שבעצם לא היו שוטרים, היו חיילים.
שיתחפשו לשוטרים,
כי לפי ההסכם הזה,
היו צריכים לשוטרים ואז לקחו חיילים וחיפשו אותם משם.
על מנת לחלץ אותם,
להתחבר אליהם במידת אפשר.
אבל אחרי כמה ימים קיבלנו פקודה,
הפקודה הזאת בטלה, ובמקום זה אתם תופסים את הקו העירוני.
מה זה הקו העירוני, אני רוצה להסביר?
כשעשו את הסכמי שביתת הנשק עם הירדנים,
אז לקחו מפה
וסימנו את הגבול בינינו לבין הערבים.
שביתת הנשק הייתה באופן פתאומי,
והגבול הזה חצה שכונות, בתים,
הוא היה ממש
שרירותי.
כמו שאומרים לו,
והגבול הזה היה במשך השנים,
עד מלחמת ששת הימים,
הירדנים היו שם, הליגיון הערבי קראו לזה,
והם היו יורים על היהודים בממילא,
במוסררה, בשכונות היהודיות היו יורים שם.
וכל זה, הקרבה בין הבתים ובין העמדות האלה היה לפעמים 40 מטר, 50 מטר, ממש היה קרוב אחד לשני.
ואז היה עמדות.
מרמת רחל בדרום עד סנהדריה בצפון, קראו לזה הקו העירוני.
אנחנו היינו בגדוד 62,
אני זוכר את המספרים,
פלוגה א',
שאני בתפקיד שלי היה סגן מפקד פלוגה באותה זמן,
אבל אל תסתכלו עליי, אני לא גנרל.
והיה בפלוגה 100 חיילים, היה קצת פחות,
תודה רבה,
קצת פחות מ-100 חיילים.
הפלוגה התחלקה לשני חלקים.
החלק הראשון עם המ"פ היה מסנהדריה,
שמואל הנביא,
מעבר מנדלבאום קראו לזה, זה המקום שהיו עוברים שם,
ועד מוסררה,
עד השכונה שקראת מוסררה.
החלק השני, ממוסררה,
או משער שכם נאמר,
עד שער יפו,
מגדל דוד, שער יפו, האזור הזה.
זו הייתה האחריות שהייתה מוטלת עליי, על המקום, על הגזרה הזאת.
קיבלנו את הגזרה הזאת,
אבל לא ידענו לאן אנחנו הולכים. לא ידענו, תהיה מלחמה, לא תהיה מלחמה.
הייתה מציאות בלתי נודעה, מה שנקרא.
אבל קיבלנו פקודה להכשיר את העמדה המרכזית,
הייתה במקום שקוראים נוטרדם,
מול השער החדש, מי שמכיר,
בית גדול כזה.
הבית הזה היה במלחמת השחרור זירת קרבות פנים אל פנים עם הליגיון הערבי,
והם ניסו לפרוץ דרך המקום הזה בשריון לכיוון מרכז העיר. צריך להבין, נוטרדם וכיכר ציון, שזה לב של ירושלים, מרכז של... אה, שאלה?
זה מרחק של דקות הליכה, זה לא...
כמה מאות מטרים, כן,
בסך הכל.
והם, במלחמת השחרור,
עצרו שם, היו קרבות בתוך הבית עצמו, המבנה הזה,
פנים אל פנים.
והם עצרו את השריון, הליגיון,
ממש מתחת לבניין. מי עצר את זה?
נערים בני 16. גם היו ילדים.
והם כפתו על השריון האלה עם בקבוקי תבערה, או מולוטוב קראו לזה פעם,
ושרפו את העם, ועד כשבאנו לשם,
השריון היה שם מונח עדיין, במקום הזה.
וקיבלנו את העמדה. העמדה הייתה מוזנחת לחלוטין ממלחמת השחרור.
עד מלחמת ששת הימים, עברו 16 שנה או משהו כזה.
קיבלנו אותה
והיינו צריכים להכשיר אותה לכל אפשרות.
אז קודם כל, להתחיל להכחיל את עמדות הירי,
להביא שקי חול, למלות וכל זה.
למטה, בקומה התחתונה,
היו קורי עכביש כמו שמיכות.
היינו רובים,
פתחנו את ה...
והכשרנו אותה איך שהוא מעלה.
הנשק שהיה,
החיילים שהיו בראשותי,
היו ארבעים חיילים,
והם התפזרו ממוסררה עד ממילה ועד שער יפו וכל ה...
בעמדות כאלה.
נשק שהיה ברשותנו היה שני מקלעים, אחד מקלע כבד,
0.5 מי שמכיר,
ואחד היה מקלע בינוני, 0.3. זה הנשק שהיה בידינו.
חוץ מזה,
היה לנו צלפים.
היו כמה צלפים שהצטרפו אל הכוח,
ואפשר לומר שהתפרסנו במקומות, אבל עדיין לא ידענו לאן אנחנו הולכים.
מי שמכיר את נוטרדם, את המבנה הזה, הוא בצורת חטא,
ככה בצורה, בני גדול מאוד, גבוה מאוד,
הוא משקיף על הר הבית, על הר הצופים, על כל המקומות האלה.
למעלה
בגג, כן,
הייתה עמדה של המודיעין עם משקפת ענקית
שהשקיפה על הר הצופים וכל האזור הזה.
יש שם כמה אנשי מודיעין.
וביום שבת, ביום שני נפתחה המלחמה.
ביום שבת אנחנו שומעים פתאום חציבה
בהר מכיוון השער החדש.
השער החדש הוא 50 מטר מימין אוטובר,
והמרחק מהשער החדש לכיכר ציון
זה צ'יק צ'אק.
ואז דיווחנו למפקדה שיש כאן חציבה,
אולי רוצים לפרוץ את זה אחרי שעה אחרונה,
שהיה מבוטן,
לפרוץ קדימה, לליגיון.
דרך אגב, סדר הכוחות היה, אנחנו היינו 40,
40 חיילים בזה,
מולנו היה גדוד 600 ליגיונרי.
בעיר העתיקה, כמובן.
הם היו על החומות.
היו להם כמה וכמה עמדות,
וטוב, דיווחנו שיש חציבה, ולא מפסיקים לכתוב.
חוטפים וחוטפים וחוטפים.
ואז עשו פקודה לעשות חדירה.
עכשיו, מה זה חדירה?
חדירה, אתה חודר לגבול, מעבר לקווי האויב.
ואז היה משה דיין, זיכרונו לברכה,
היה שר הביטחון,
הוא היה אמור לבוא לשם,
ואיך אפשר לעבור את החומה? היה בית,
קראו לו בית הרופא.
בית של רופא,
תמוד לחומה.
תכננו לעלות על הבית של הרופא, לקפוץ מהבית של הרופא
אל החומה ולהסתכל מה זה החטיבה הזאת.
האם באמת פותחים פתח בשביל לפרוס כאן?
ואז, כמו שאמרתי, בא משה דיין,
היה, הסתובב שם בגזרה ואמר, לא.
למה? כי
חגר נודע לנו.
כבר תכננו משהו יותר גדול, אמרו, אם תפרוס כאן מלחמה קטנה,
אז יפר את הזיהום.
אבל מה,
ובאותו זמן היה חייל, קראו לו הרב יהושע רוזן.
הרב יהושע רוזן,
הוא היה חייל
באיפה שאני הייתי שם.
אז אמרנו, נעשים מערב.
מערב מול האזור הזה של החציבה, לראות מה שבטוח בטוח.
אפשר, תגידו, אפשר, הרב אורן שיכול להיכנס.
טוב,
זה היה ביום ראשון,
ביום ראשון בערב כבר היה שם מארב של איזה חמישה חיילים ששחררו שם במקום הזה.
עוד אירוע קטן, אמנם
בחלק השני של הבניין הזה של נוטרדם היו סטודנטים ערבים,
שהם היו מגורים לסטודנטים ערבים בחלק היותר מערבי,
ואנחנו היינו בחלק היותר מזרחי החיילים.
ואז היה לנו קו, טלפון, קו, זאת אומרת, קווי.
ובשבת,
פתאום אני רואה מישהו פשוט
חתך את הקו הזה.
מי זה יכול להיות?
הערבים שהיו שם.
לא ידענו, הודענו למי שצריך להודיע, מה?
הבלתי מואבים.
הודענו למי שצריך להודיע, ואחרי זה אמרו, כן, בסדר, ביררנו,
ומי זה השב"כ כנראה או משהו עשו את הדבר הזה.
אבל מה, ראינו, אנחנו היינו עם הפנים לחומה,
והם היו בגב שלנו.
אמרנו, רגע, אנחנו נלחמים לכיוון הזה, הם בגב שלנו.
זה ערבים שבוודאי, אם חתכו את הקאם טלפון,
שהם לא אוהבי ישראל.
טוב, איכשהו זה היה,
התגברנו על הדבר הזה.
ובכל זאת,
ביום שני,
ביום שני לפני הצהריים הייתה כבר התקפה של חיל האוויר על החילות,
כל החילות של נתיבות ערב,
כולל המצרים, הסורים, העיראקים והירדנים וכל מי שהיה שם,
מה? ב-8:00 בבוקר כבר היה.
אבל זה לא נודע.
לנו בירושלים לא ידענו מהדבר הזה.
ב-11:00,
בצהריים, בדיוק,
ואיך נודע לי 11:00 בדיוק?
היה לי שעון.
שעון, דוקסה קראו לזה.
אני קניתי אותו בתור נער, ההורים שלי אמרו לי, אתה רוצה שעון? לך לעבוד.
לא כמו היום, יש חלקים.
אז עבדתי, והיה לי יקר מאוד.
ואני עומד בעמדה הזאת של המדעין למעלה,
ופתאום אנחנו רואים כל הירדנים חובשים כובעי פלדה באופן פתאומי.
כל החזית.
בהתחלה לא הבנו למה הכוונה,
ומעט זמן
התחיל קונצרט.
מה זה קונצרט?
תותחים, מרגמות, מכונות יריעה,
יריעות, משהו, משהו לא נורמלי.
ואנחנו על הגג, ובאמת הפגידו מתותחת, ולא הרתע,
את העמדה שאנחנו היינו שם.
עפנו מהעמדה לגג,
זחלנו כמו לטאות,
ושם איכשהו יצרנו מהמקום הזה.
אש תופת, ממש.
מכת אש נורא הייתה שם יותר.
למזלנו, אף אחד לא נפגע,
אבל מה, אחרי המלחמה,
אני אמרתי, אני מוכרח לבוא לעמדה,
לראות
איפה פגע הפגז הזה.
מצאתי את השרידים של הפגז,
ואמרתי, אני אקח רסיס להראות לנכדים שלי שההוכחה שהייתי במלחמה.
זה הרסיס.
רסיס.
תודה רבה.
הוא כבד מאוד.
ככה למעשה התחילה המלחמה בבנקת אש שהירדנים ירו עלינו,
ואנחנו לא ידענו. אחרי זה, כן, תוך כדי,
אולי לפני הצהריים, אני כבר לא זוכר, זה היה ברדיו.
כן, כן, כן. הודיעו ברדיו,
כוחות
ישראל יצאו להגן,
להגן על הנגב או משהו כזה, כמו לא זוכר את הפרטים.
בכל זאת,
הודיעו כאילו הם פרצו אלינו ואנחנו באים להדוף אותם או להגן עלינו וכולי.
ברדיו הודיעו את הדבר הזה.
הרב היה במוחמד?
אה, בסדר.
היה לי שעון, אבל לא רדיו.
לא, את הרדיו?
הרדיו שמענו משהו כאילו.
ב-11 אחרי כמה דקות,
חילופי אש
בינינו ובינם,
אנחנו יורים.
וזה לא קל לראות שם, למה? אתה צריך לראות
על עמדה שהיא 50 מטר ממך.
אתה פותח את הצוהר של הערך עירייה,
והם רואים אותך ואתה רואה אותם.
נפגע ראשון,
זה לא פשוט.
אבל היה כאילו פי אש כבדים בינינו,
ואז קיבלנו פקודה,
חדל אש, חדל אש.
הפנתי למפקדה, מה קרה?
אמרו לי, תראו,
יש עכשיו, יכול להיות שתהיה הפסקת אש לירדנים.
אגב, הסתבר שגולדה מאיר הייתה אז שר החוץ או משהו כזה,
ובכל זאת דיברו עם הירדנים לעשות
הפסקת אש.
ואז שאלתי את המפקדה, רגע, ואם יורים עלינו, גם חדל אש?
אמרו לו, אם יורים,
תמשיכו לראות.
ככה היה.
ומה הסתבר אחרי, באמת דיברו איתם, עם המלך ירדן,
קראו לו חוסיין או עבדאללה, משהו כזה,
חוסיין,
ודיברו איתו לעשות שלום. אלא מה?
נאצר, יימח שמו,
הוא שכנע אותו, אומר לו, תראה, אנחנו כבר בדרך לתל אביב.
הדמיונות שלהם, כל זה.
אז הוא אומר, לא כדאי לך, עוד מעט נקח את כל השלל.
עז באלוקים,
הכביד את ליבו.
התוצאה, שחרור ירושלים, שחרור ירושלים,
שחרור ירושלים, ניקח את זה האלה.
טוב, בכל זאת, המשכנו בחילופי האש כל אותו יום,
עד אחרי הצהריים.
אחרי הצהריים,
אה... סליחה, לא אחרי הצהריים,
זה היה למחרת בבוקר.
למחרת בבוקר,
החילופי איזשהו כל ה... אחרי הצהריים
ובלילה, כולל הפצצה כבדה מאוד של מרגמות,
שנפלה גם על העמדה שלנו, גם על בית החולים הצרפתי,
שהוא עניין זה צמוד לזה.
ו...
ו... למחרת, לאור ראשון ממש,
אנחנו שומעים פתאום טנקים.
טנקים.
לא ידענו. את הקולות של הטנקים שמענו,
אבל לא ידענו מאיפה הם באים. ולא ידענו גם,
אם זה יהיו טנקים שלנו, של הליגיון.
ואז לא ידעתי מה לעשות. לא ידענו נשק אנטי-טנקי, זה כמו כלום.
אבל נזכרתי שירדנו רימוני זרחן.
רימון זרחן, אתה זורק את הרימון הזה על הטנק,
הוא נשרף.
כמו טבע רע כזה.
אז ביקשתי אחד החיילים, בוא איתי.
לקחנו פה
עומר שם את העולם, אני יודע.
שני רימוני זרחן כל אחד,
ואני מתקדם בסמטה שמי שמכיר, משרד החינוך,
יש שם סמטה כזאת.
אני הולך שם, מצפית את הראש לראות מה זה הטנקים,
ופתאום אני רואה טנק ישראלי עם דגל ישראל מתקרב לחמה ומתחיל להפגיד את העמדות של המיליונרים.
ואמרנו, זהו, בזה אנחנו ניצחנה.
בליבי אמרתי, זה הניצחון.
מאיפה הגיעו הטנקים?
צריך להבין, האמריקאים גזרו עלינו לא להכניס טנקים לירושלים.
אז מה הם עשו?
עשו מנהרות גדולות מאוד, מתחת,
בעין כרם, מתחת לבית החולים הדסה.
ממש מנהרות גדולות,
ושם החביאו את הטנקים.
החביאו את הטנקים,
ולקח קצת לזווד אותם מהצד הזה,
היום אז הם היו מוכנים את כל הטנקים האלה.
ברגע שהופיעו הטנקים
והתחילו להפגיז את העמדות של הליליון,
ידענו שבזה בעצם סיימנו את המלחמה.
אני כבר לא זוכר.
זה השרמנים, היו שרמנים.
וכמו זאת,
אבל הקרב המשיך
כל יום שלישי, יום שני נפתחה.
בוקר ביום שלישי
אנחנו רואים את הצנחנים.
צריך להבין, היו ארבע חטיבות,
היו שלוש חטיבות בירושלים.
חטיבה ירושלמית שאני הייתי שייך אליה,
חטיבת הצנחנים שהם היו מצפון וכבשו את גבעת התחמושת,
שייח' ג'ראח
וכל מזרח ירושלים,
וחטיבת השריון, חטיבה עשר קראו לה,
שהיא כבשה את שמואל הנביא ושעפאט.
בכל האזור הזה.
הייתי על העמדה של התצפית, איפה שהיינו שם,
ואז ראינו את התנחנים מול שער שכם,
יש שם בית קברות מוסלמי, קוראים לזה,
ושער שכם מעליו.
הליגיונרים היו על שער שכם, והם סרחנים ובית הקברות המוסלמי,
וראינו ממש איך היו שם ההרוגים של הצנחנים,
איך הם פוגעים בהם,
ממש.
ואז אמרתי, מה אני יכול לעזור?
טווח בין נוטרדם ושארשכם,
300 מטר בערך, משהו כזה.
היה לנו מרגמה וצלפים.
אז הפעלנו את המרגמה,
המרגמה לכיוון שער שכם,
אבל מי שהיה אפקטיבי זה היה הצלפים.
הצלפים היו, אמרתי, אתם רואים שם את הליגיונרים בשער שכם?
כי הם ירו לכיוון הצנחנים מכאן, אנחנו היינו מכאן,
ואז ראינו ממש איך שהצלפים מורידים אותם אחד-אחד.
הצלף היה יורה, פאק, אתה רואה את הליגיונרים עף באוויר,
אחד אחרי השני.
טוב, לפנות ערב קיבלנו פקודה, אתם,
לא לפנות, אחרי הצהריים זה היה,
אתם עכשיו עוזבים את מוטרדם ואת כל הגזרה,
והולכים לכבוש, לא פחות ולא יותר,
את הגבעה הצרפתית.
איך גבעה הצרפתית?
אז אתם מתכנסים, הפקודה הייתה להתכנס בשמואל הנביא,
שכונת שמואל הנביא הייתה שכונה על הגבול ממש.
ושאתם מתכנסים אל שם, ומשם תעברו
דרך גבעת התחמושת
לגבעה הצרפתית.
אנחנו יושבים שם כבר מיום,
חלק מיום ראשון, חלק יום שני, יום שלישי,
לא ישנים, כל הזמן
כולנו מפוחמים, כולנו זה,
וכולנו רובצים בחדרי המדרגות של שמואל הנביא, שם חדרי המדרגות,
ותוך כדי כך אנחנו רואים את הפצועים ואת ההרוגים
שחילסו אותם מגבעת התחמושת.
עשרות, עשרות.
זה מראה לא סימפטי כל כך.
אלונקות עם החבר'ה שנפגעו בגבעת התחמושת.
ופתאום באה פלוגה של הצנחנים ושרים.
ושרים.
ובראשם הוא אומר לך מ"פ,
וחיילים מזוודים, כל ההשתות והשרשרות של הכדורים וכל זה,
והם שרים שיר.
מה היה השיר?
נו,
וכשיבוא,
יבוא שלום,
וכשיבוא, יבוא שלום.
זה שיר אמריקאי שיבוא.
יבוא שלום,
די, בשקט, בשקט.
מסביב קונצרט שלם של יריות.
הקרב עוד היה בגברת תחמושת.
והם הולכים לכיבוש שייח' ג'ראח, דרומה יותר.
תכף תראו איך זה מתחבר,
המראה הזה.
באותו זמן, אחרי, אחרי, בל"ג בעומר,
כן, אחרי יום העצמאות,
אני הסתפרתי בבית וגן,
הייתה שם מספרה והייתי נוהג להסתפר שם.
והספר שהיה שם
היה ספר רוסי.
הוא מספר אותי וכל זה, בסדר.
מסתבר שהוא גר בחדר המדרגות, שאני הייתי שם עם החיילים, כל זה.
והוא פותח את הדלת, הוא רואה אותי, הוא זכר את הראש שלי.
אחרי המלחמה חזרתי להסתפר אצלו,
ואז הוא רואה אותי, הוא אומר, אתה חי!
אני בטוח ראיתי שעתיים מת, ראיתי כל כך הרבה הרוגים וכל זה.
ופתאום הוא אומר לי, אתה יודע מה?
הרי ספרים אוהבים לדבר.
אתה אומר, אתה יודע מה?
אתה יודע מה?
הצבא היהודי, הצבא שלנו הכי טוב בעולם.
שאלתי אותו למה, למה אתה אומר את זה?
אני הייתי בצבא האדום במושמת העולם השנייה,
והיינו מסתערים על ערוצים,
איך
שותים הרבה וודקה שקוראים,
נותנים ידיים אחד או השני, הורה הורה, שקוראים,
ומסתערים,
מסתערים על הגרמנים.
אני ראיתי את החיילים שלנו בשקט בשקט,
שרים,
שרים.
אין צורה כזה בעולם, זה הכי טוב בעולם.
הוא צודק,
זו הטובה שלנו.
טוב,
גיברנו פקודה, כאמור,
לכבושת עיבה צרפתית.
באנו דרך גבעת התחמושת,
ראינו את כל מה שנעשה שם,
את כל
מה שהיה.
הגענו לגבעת המבטר. גבעת המבטר זה שכונה, אבל למה קוראים המבטר?
כי היה שם, ביטרו את הגבעה ונראה ככה.
ופתאום אנחנו רואים פעם ראשונה טנק שטרוף.
מי זה היה? טנק ישראלי שטרוף מחטיבה 10. כשהם הגיעו לגבעת התחמושת,
וכנראה אחד הטנקים שם נפגע,
הסתכלנו לתוכו, ראינו באמת עוזי.
הבנו שזה טנק ישראלי,
ואנחנו מתקדמים מהטנק הזה עולים למעלה לכיוון הגבעת צרפתית.
זה היה כבר לפנות ערב, עולים למעלה למעלה מולנו עמדת מכך, מכך זה 0.5. על ידה כוס קפה חם.
הם ברחו, הליגיונרים, לא יודע למה.
ואם היה שם הליגיונר יושב, היה קוצר אותנו.
אני יכול להרוג עשרות אנשים לבד, בנדב איתם. הוא מומחה, הוא מומחה, מומחה למכה שם.
הוא בא מעזה, הוא יודע.
הם ברחו, היה שם גדוד מיעד מבוצר
של הגבעת הצרפתית,
גדוד של הליגיון, שהם ברחו משם ברגע האחרון.
אנחנו הספקנו, כשבאנו לראות את המשאית האחרונה שלהם,
בורחת לכיוון יריחול, לכיוון הזה.
היה שם אירוע שלא היה נעים כל כך.
היה שם שבוי, נפל שבוי שלהם, היה ניגיון.
אז חייל אחד התחיל להתעלל בו בשבוי הזה.
מה הוא עשה? הוא קשר לו את העיניים ואמר לו, תתחיל ללכת.
והיה שם תעלות קשר וכל מיני דברים כאלה,
והוא נופל, וזהו, קם וקם ונפל.
אז המ"פ, מי שהיה שם מפקד,
גער בו מאוד, אנחנו בצבא היהודי לא עושים דבר כזה,
לא מתעללים בך, בשבויים לא מתעללים בהם, כן.
היה אירוע נוסף שאני זוכר,
בבוקר קמתי,
לא ישנו, אבל כשהיה אור ראשון,
פתאום אני רואה את הר הבית מתחתיי.
הגבעה הצרפתית היא כמו הר הצופים.
זה היה מחזה, ופתאום מתפללת לכיוון צפון,
לכיוון דרום, סליחה, לכיוון דרום.
אבל באותו הלילה היה מישהו מהחיילים שהתחיל לצעוק צעקות היסטריות:
אני הולך למות, תצילי אותי!
אני הולך למות!
טוב, מה קרה?
המ"פ בא אליי, הוא: דוב, קח אותו לבית חולים.
הוא הולך לעמוד, תצילו אותי, תצילו אותי.
נראה לי מה, טוב,
לקחנו אותו,
אבל לא פשוט היה.
היו צריכים לעבור דרך הגבעת
הסכמושת,
וכל הזמן הייתה הפגזה של המרגמות של הליגיון,
אבק, אסף, חושך, זהו.
איכשהו הגענו, אני ישנתי על הטרבון של הג'יפ,
הטנדר הזה,
והגענו איכשהו לבית חולים, ביקור חולים,
שם הרופא ראה אותו, כן, נכון, עקץ אותו עקרד,
ולא נחש.
למה? הוא הראה לי,
שתי,
שתי, נחש, יש לו שני שיניים.
זה עקרד, אין.
הוא עם ההיסטריה שלו,
הוא הרגיע אותו שם.
ואז חזרתי באותו לילה עוד לא.
לגבעה הצרפתית.
למחרת בבוקר קיבלנו פקודה,
אתם זזים מכאן לרמאללה.
בואו, רמאללה.
איך מגיעים לרמאללה? לא היה לנו ג'יפים ולא כאלה.
לא אומרים אותנו, אתם מגיעים לרמאללה.
התלבשו החבר'ה על מכוניות של הערבים שם בשעפאט,
שכונה צמודה שם.
ונשאנו שערה שמכוניות כאלה ואחרות כאלה.
נסענו לכיוון רמאללה,
תוך כדי נסיעה לכיוון רמאללה,
מולנו בא פולקסווגן עם ערבי צעיר,
אנחנו עוסקים לכיוון צפון, נוסע לכיוון דרום,
עוצרים אותו החבר'ה, מה, לאן אתה הולך?
הוא אומר, אשתי צריכה ללדת,
אני חייב לקחת אותה למיילדת.
איפה אשתך?
הוא מראה, הנה אשתו, הוא מוצא את אשתו עם קריסה בין השיניים.
איפה היום, מיילד הזה? הוא מראה על איזה בית.
ואז אני חשבתי,
לא רק אני, מה היה קורה עם ההפך?
ואמרו לו, הילד שימלא, תקרא לו ישראל.
למה? הליגיונרים האלה תכננו לכבוש את מוצא
ולשרוט את כולם כנקמה על דיר יאסין או משהו כזה.
והחיילים שלנו, מותק של חיילים,
עוד ליוו את המיילדת,
את היולדת למעלה.
הגענו לרמאללה, למוקטעה. מוקטעה זה המקור,
משטרה כזאת, ששם היו כל ההגריה,
איך קוראים לו?
ייבח שיבור.
ואנחנו בשעה סביבות 4-5, משהו כזה,
פתאום שומעים ברדיו, מי היה שם במוקטעה?
תנחנים, שריוני,
אנחנו, החטיבה הירושלמית, כולם היו שם,
ופתאום אנחנו שומעים ברדיו את מוטה גור,
הר הבית בידי, בידינו,
הר הבית בידינו.
וזה ריגש את כולם,
התחילו לרקוד ריקודים כאלה, שמחה, דמעות וכל זה, לא רק אנחנו,
כל עם ישראל, ואתם עוד לא נולדתי.
זה נגע בין ימי נשמתם של כולם,
בקריאה הזו שמות הגורם.
נתן להם לרקוד ולשמוח וכל זה, ואז אחד החיילים אמר, דוב, יאללה, תגיד משהו.
מה להגיד? לא ירדתי מה להגיד.
זה היה יום רביעי,
שיר של יום, אלה נקמות, כמה נקמות, קראתי להם שיר של יום.
כן, זהו, וכאן למעשה קיבלנו פקודה, סליחה שאני מתרטר אתכם בכלל.
אתם עכשיו יורדים דרומה לכיוון
גוש עציון, כפר עציון.
ואז חזרנו,
מחר, זה כבר יום חמישי,
נסענו חזרה לכיוון
כפר עציון,
בדרך עברנו דרך ירושלים,
וכשעברנו דרך ירושלים הפגיזו אותנו בצוכריות,
בעוגות,
איזה התלהבות,
נשות ירושלים.
עברנו את רמת רחל,
ופתאום אנחנו רואים את בית לחם,
כולה דגלים לבנים,
צדינים, לבנים, קנייה, זה תמלק, קנייה.
ואת לחם נפנעה.
ואני עובר ככה, פתאום אני רואה את קבר רחל.
לא בתמונות, אלא ב...
ממש.
כמו בתמונות.
אמרתי, וואלה, אני אכנס לשם.
אני מנסה, לא הצלחתי, הכל היה נעול.
לקחתי איזה אבן, אמרתי, מה שבטוח, בטוח, יותר מזכירת.
שמרתי את זה כמה זמן.
נסענו לכפר עציון. גם בכפר עציון,
למזלנו, כשבאנו,
הליגיון הערבי ברח משם.
באנו לשם, לכפר עציון,
זה היה המחנה של הליגיון.
הכל היה הרוס, כל הגוש היה הרוס.
אבל כפר עציון היה להם מחנה כזה, והתמקמנו שם.
ואז קפצתי מהמשאית בצורה לא נכונה,
קיבלתי מכה חזקה מאוד בגב, לא יכולתי לזוז.
אמרו לי, החובש,
תפנו אותו לירושלים, לבית חולים.
טוב,
פינו אותי לבית חולים,
לשערי צדק,
שמו לי פתק כאילו אני פצוע קשה.
הגענו לבית החולים,
אני מסתכל ימינה, שמאלה, פצועים, הרוגים.
מה אני עושה כאן?
לקחתי את עצמי,
חזרתי לישיבה, לישיבת מרכז הרב,
ואז עלה לי רעיון,
וזה למדתי לקח,
שכפר עציון בידינו,
בואו נקים שם ישיבה.
תעליתי פתק בישיבה,
מי שרוצה לבוא להקים ישיבה בכפר עציון,
יירשם.
20 בחורים נרשמו מיד במקום,
ואמרתי, רעיון טוב.
החלטתי, אבל לא אעשה שום דבר בלי רב סיודה.
הלכתי לרב סיודה למחרת, ביום שישי זה היה כבר,
הלכתי לרב סיודה,
הוא היה בישיבה הישנה,
בישרתי לו על שכפר יציון בידינו,
ואמרתי לו,
יש אפשרות להקים שם ישיבה.
אני אומר, כן, כן, היה פיקח מאוד,
אבל תקבל רשות מהרב גורן.
אם הוא ייתן רשות, בסדר,
הרב גורן יחפש אותו,
אני אטפן פה, אטפן לשם, אומרים לי,
הוא עכשיו בהר סיני,
נפגע להשיג אותו.
אבל המחשבה לא הלכה לאיבוד.
בסוף,
רב חנן פורן, זיכרונו לברכה,
הוא הקים את הישיבה בקפר יציאון,
מה שנקרא היום הר יציאון,
הוא הקים שם את הישיבה.
ובאתי ל...
הדבר הראשון שרציתי זה להודיע להורים שלי שאני חי.
זה היה מלחמה, כן חי, לא חי,
אבל לא היה טלפונים,
לא מהיעדים וגם ציבוריים לא היה.
אז נכנסתי לאחד הבתים
בקריית משה,
ואני אומר, אני רוצה לטלפן להורים שלי.
מי אני רואה? דוב כנול, זיכרונו לברכה.
דוב כנול היה מגוש עטיון,
ואני אומר, דוב,
אני בא מכפר נשיון.
הוא התחיל לבכות.
והתרגשות, ובכי, וכל זה.
וכלומר, עמדתי לא רע, הכל בסדר, אז תלוי ידאגו.
חזרתי, זה היה יום שישי כבר, חזרתי לכפר עציון,
ואז היה שם מסגד.
במקום שרצחו את המתיישבים בבונקר וכל זה היה,
הקימו מסגד,
ואז אחד החבר'ה אומר, טרור,
על המסגד יש כזה ירח.
מה הוא עשה?
עלה למעלה,
וערב שבת,
ס"ך ועינת חבלה או משהו,
מפוצץ את כולם.
היום אפשר יהיה לעשות את זה.
ולמחרת
השאירו אותנו בכפר נה.
והתפקיד שלנו היה לסרוק את הכפרים, את צורייף וכל המקומות האלה.
הגענו גם למערת המכפלה, ממש
אחרי שיש שם וזה.
ולמעשה בזה הסתיימה המלחמה.
איך זכיתי, תשארו אותי?
מות אבות.
מות אברהם, יצחק ויעקב.
כן.
מול פנינו, שנייה כאילו למה.
פנינו,
לי? לא, מה פתאום.
היינו, היה עמדה, מלחמה סטטית,
בעמדות, אחד ירה על השני, אבל לא היה קרב פניה.
צנחנים כן,
צנחנים ילחמו פנים אל פנים.
תכתב אתה מחליף אותי עם מישהו אחר.
מי יעז?
איזה ליגנה.
מה הלקח הגדול שלכם?
כעת לחננה כבא מועד. המלחמה הזאת,
ולא רק המלחמה הזאת, גם מלחמת יום כיפור
וגם מלחמת הנחמה העכשווית,
זה, אתה רואה את ההשגחה האלוקית.
כתוב בשביעית מלחמות,
במוצאי שביעית בן דוד בא.
אנחנו בדור של מלחמות.
מאז מלחמת העולם הראשונה,
שנייה,
שחרור,
קדש,
מלחמת ששת הימים,
מלחמת יום כיפור, מלחמת מלחמת.
בסיום המלחמה,
חבר'ה, המג"ד אסף את כל הצוות
לזום ובאנו לבית קפה בירושלים לסיום המלחמה,
ובבית הקפה הזה קוראים נאוה,
שם אשתי קוראה, זיכרונה לברכה,
לא שדעה על שמה, אבל ככה קראו לבית, אני לא אשכח את זה,
כולם, ואז המג"ד
קם ואמר,
יותר לא תהיינה מלחמות.
ניצחנו, היינו באופוריה.
נראה, אז היו כל כך הרבה משם.
אנחנו דור של מלחמות.
אבל כל המלחמות האלה יולידו דבר טוב.
הביאו את הגאולה השלמה במהרה בימינו אמין.
