טובה שלום על לימוד היום לעילוי נשמת
לולו בת רבקה
היום פקודת שעותה.
טוב שלום
לקראת
יום ירושלים הבא עלינו לטובה
נקרא נקודה אחת מרכזית
שמופיעה בשיחות הרב ציודה.
השיחה הזו
היא מתוך ראיון לעיתונות
שנתן הרב ציודה מיד אחרי שחרור הכותל
בששת הימים.
שאלה,
בזמן שחרור ירושלים והכותל
היה לפחות
רגע אחד
שבו המושגים דתיים,
חילוניים
ולאומיים ניטשטשו
וכולנו היינו סתם יהודים.
איך אתה מסביר זאת, כבוד הרב?
זו תופעה שהתגלתה בשיאה
בשחרור הכותל.
אחדות, התרגשות
של כולם,
כששמעו
הר הבית בידינו.
שמעתי פעם במסיבת
או עצרת יום ירושלים בישיבת מרכז הרב.
דיבר אז הרב הראשי לישראל,
הרב ישראל מאיר לאו, שליט"א,
רבה של תל אביב.
הוא תיאר בצורה אומנותית,
איך שהוא יודע לתאר,
על קומנדקר של קצינים
ברמת הגולן,
שבו הניחו רדיו בתחתית הקומנדקר,
וכולם עקבו
ביום השלישי של המלחמה על התקדמות הצנחנים לעבר הר הבית.
והוא תיאר בצורה מאוד חיה, מאוד מרגשת,
איך הקצינים באותו קומנדקר
שומעים את הקריאה "הר הבית בידינו",
וכולם,
כולם
בוכים,
מתרגשים.
הם היו עם זיפי זקן, כי במלחמה אין זמן כל כך להתגלח,
והם לאט-לאט מרימים את הראש,
מסתכלים אחד על השני.
כולם בוכים.
וזה לא היו קצינים שלמדו במכינה בעלי,
זה היו קצינים מכל קצוות הארץ, מקיבוצים,
מה שהרב סודה פה מתאר,
לא דתיים, לא לאומיים,
חילוניים וכולי.
והם מתרגשים והם בוכים.
ואנחנו רואים,
עמך ישראל נוהר ברבבותיו אל הכותל,
בכל השנה, בפרט סביב יום ירושלים.
מי שראה, זה כבר התחיל בשבוע שעבר.
ואתה מסתכל,
לא כולם עם כיפות ועם ציציות בחוץ,
אבל כולם שמחים
ונוהרים לירושלים.
איך אתה מסביר זאת, כבוד הרב?
אז בואו נקרא, נלמד את התשובה של הרב ציודה.
אומר הרב ציודה,
כל החלוקה הזאת בין דתיים,
חילוניים ולאומיים,
אינה שייכת לשורש.
היא רק
פרי של אי הבנה ומבוכות בעניין אמונה ומצוות
בהם אנו שבויים.
והמבוכות האלו צריכות להתברר.
אומר הרב ציודה,
ההבחנה
בין רמות קיום המצוות,
בין רמת השייכות בפועל ללימוד תורה,
לקיום מצוות,
זאת הבחנה שטחית.
כלומר,
היא מתייחסת
לבפועל.
ויש לבני אדם בחירה חופשית,
ומי ששרו יותר פנימה בקודש,
הוא חי חיי תורה ומצוות,
בפועל,
ומי שיש לו שאלות,
יש לו מבוכות,
הוא לא מקיים בפועל.
אז
צריך לדעת,
להבחין
במה אנחנו עסוקים.
לקיים יותר או לקיים פחות, ללמוד יותר או ללמוד פחות,
זה נוגע לתחום הבכירי,
אבל יש תחום אחר שהוא לא בכירי
בכל אחד ואחד מאיתנו.
אבל מה שכבר התברר, שורה חמישית,
בימים האלו,
הוא שיש בכל יהודי חיוניות
כלל-ישראלית פנימית.
אני יכול להיות באופן אישי
בסקאלה כזאת או אחרת,
בדטומטר שאתה מודד כל אחד,
באופן אישי,
יותר, פחות.
אבל יש שורש של החיים,
מה שריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים.
הנקודה היהודית,
שהיא לא בכירית,
היא יצירה אלוקית. כאמור, "עם זו יצרתי לי את עילתי יספרו".
אתה בן לאימא יהודייה?
אתה שייך לעם ישראל?
יש בך קדושה כלל-ישראלית, יש בך חיוניות כלל-ישראלית פנימית.
יכול להיות שהיא רק פנימית.
היא לא במודעות שלי,
היא לא בידיים שלי,
כי אני תינוק שנשבע,
כי אני לא גודלתי,
או על ברכי תורה ומצוות,
כי אני יש לי כל מיני שאלות מבוכות,
אבל האני הפנימי שיש לו מבוכות,
האני הפנימי הוא חי וקיים?
זאת נקודת הקישור לכלל ישראל.
ישראל אפילו
לא רק שלא מקיים מצוות, אלא חטא,
ישראל אף על פי שחטא,
ישראל הוא.
אבל הוא חטא.
זה בגילוי של היהדות כלפי חוץ באופן אישי,
אבל בנקודה הישראלית אין שינוי.
בשעות גדולות,
בשעות שלפני ולפנים,
יש אירועים גדולים כאלה.
עולה ממעמקים,
או אולי עולה ממעמקים ומתגלה כל העומק הגדול והפנימי שבנשמת האדם.
יש עומק.
יש דבר פנימי,
לא ידעתי שהוא קיים,
אבל המפגש עם ירושלים,
המפגש עם נקודת הקודש
הכלל-ישראלית,
הוא מאיר את הנקודה הכללית.
היא הייתה חבויה גם קודם,
ועכשיו היא התגלתה.
יש מי שקורא לזה תת-הכרה,
יהי כך.
יש מושג כזה בפסיכולוגיה, תת-הכרה.
אנו מעדיפים לקרוא לזה בלשון חכמינו האור הגנוז שבנשמה.
כיתת ההכרה זה המקום
הכי פנימי שהגיעו אליו
הפסיכולוגים,
אבל גם הם בני אדם.
מעבר למה שהם הגיעו,
אפשר לחפור עוד,
וזה חכמינו, זיכרונם לברכה,
חפרו עוד.
מכוח רוח הקודש אשר עליהם,
והם ראו את הנשמה.
כלומר, ידם של הפסיכולוגים
היא מוגבלת.
כך שמעתי פעם
מהרב צוקרמן, זכר צדיק לברכה.
הפסיכולוגיה רואה
עד מקום
הכי פנימי שהיא רואה, אבל זה עדיין מבט אנושי.
הפסיכולוגיה מסבירה שיש את ההתנהגות הגלויה,
אבל יש שורש להתנהגות הגלויה.
אבל חכמינו אומרים שיש נשמה.
זה שייך ליהדות הכמוסה, לעומק הפנימי,
הרבה יותר עמוק
ממה שמתגלה בהתנהגות.
זה עומק
שהוא לא תלוי בהתנהגות, הוא לא תלוי בבחירה.
זה דבר אבסולוטי.
סגולת ישראל זה דבר אבסולוטי מוחלט.
ואף על פי שאדם חוטא,
זה תחום ההתנהגות, זה לא התחום האבסולוטי
של קדושת נשמת ישראל.
כן.
זה מדבר על הרגש הדהומי,
על הרגש שאנחנו מתחיינים עם מסורת וכולי,
לאו דווקא כשהבן אדם צריך להיות דתי.
הוא אומר, יש לו משהו תמומי,
שהוא, הרגש שלו,
שהוא מלווה אותו במה שאתה יודע,
פתאום כמו הקדושה בכלל המסראלית, אבל...
רגש לאומי יכול להיות משהו מאוד עמוק,
הוא כבר עובר מרשות היחיד לרשות הרבים,
על כן כבר הוא הרבה יותר גדול,
ולכלל אין בחירה,
אבל מסתבר שחכמינו ראו הרבה יותר פנימה מאשר אחד העם,
אף על פי שהדיבור על הנקודה הכללית
הוא דיבור שבוודאי מתחבר לנקודה הזאת.
הרב מדבר פה על הנקודה האלוקית,
לא על הנקודה הדתית.
הדתית זה כבר הבכירית,
כמה אתה למדת בחדר, וכמה למדת בישיבה, וכמה אתה מקיים מצוות בפועל.
הרב מדבר פה על האור הגנוז שבנשמה,
שהוא מאיר
בנשמה גם ללא שום קשר להתנהגות.
לא, לא.
נכון, נכון.
כל זה יובהר יותר בהמשך.
באור הזה,
אנחנו בשורה שמינית, יש לא רק בהירות,
אלא גם שפע גדול שהוא מתגלה בהבנה בשכל ובדמיון של האדם,
וניכר אפילו בפניו.
אומר הרב ציודה,
צריך להבין מה זה נשמה.
נשמה זה אור אלוקי.
ומה זה השכל שלך?
מה זה הדמיון שלך?
מה זה הגוף שלך?
כל אלה
הדברים האישיים שלך,
הכלי שבו האור הזה אמור להופיע.
אז כמה שאתה יותר מודע לנשמה,
ככה האור שלה יותר מתגלה בשכל שלך,
בדמיון, ברגש שלך.
ואם אתה לא מודע,
אז האור הזה גנוז פנימה ולא מתגלה בחוץ.
אל, בשורה עשירית, בשעות כאלו,
לא כל יום הר הבית בידינו.
זה אירוע היסטורי.
מעמד עילאי, נס.
בשעות כאלו
רואים אנו כמה כל המושגים של דתי וחילוני הינם שטחיים,
הם מחיצות מלאכותיות ביחס לאור הפנימי.
לא שזה שקר.
דתי וחילוני זה לא שקר.
אבל זה שטחי לעומת האמת הפנימית.
אבל כאשר האור הפנימי בא ממעמקי ההוויה,
וההוויה זה הווייתו של האדם, וזה גם ההוויה.
ברוך הוא, זה שם הוויה,
שזה עומק האדם.
אבל כאשר האור הפנימי בא ממעמקי ההוויה, והוא פורץ תחומים, גדרות,
גבולות וסדרים חיצוניים,
כל אותן מחיצות מלאכותיות שבני אדם קבעו,
אז כל ההגדרות השטחיות נופלות.
וכשבני אדם מגלים, ולו לרגע אחד,
כוחות שהיו בתוכם במעמקים,
בלי שידעו על כך,
כך הם מגלים אז, אם במאומם ואם בפה מלא,
שיש גם מעליהם כוח שמכוון הדברים
ומסבב הסיבות,
הם מגלים את יד השם.
כי הרי אותה נקודה פנימית,
מאיפה היא הגיעה?
היא האור הגנוז האלוקי.
אז כשגילית את הנקודה הפנימית,
אתה יודע שהיא חלק אלוקה ממעל.
אז גילית שני דברים,
את הנקודה הפנימית שלך ואת ריבונו של עולם,
שזה אותו דבר.
כל העניין
של אי-אמונה
בא רק כשמסתכלים בדברים בחלקיותם, בפרטיותם.
כל הסיבוכים
ואי-ההבנות
באופן כללי,
ובענייני אמונה בפרט,
קורים כאשר מסתכלים
על השלם חתיכות-חתיכות.
ירושלים זה מלשון שלמות.
כל עוד לא הגענו לירושלים,
אז אנחנו חתיכות חתיכות,
ואז יש מחיצות
ויש
גדרות,
יש אבחנות,
אבל כשאתה מגיע אל הנקודה השלמה,
אז כולך יפה ראייתי
מצד הנקודה הפנימית.
הרי ריבונו של עולם לא בחר
בך או במפלגה הזאת או בדתיים האלה או בחסידים האלה.
עם זו יצרתי לי. ריבונו של עולם בחר בעם, ומבחינת הנקודה הפנימית הכללית,
כל אחד יש לו
חיבור אל אותה נקודה פנימית.
תודה רבה.
אם הרגיש, שורה 18,
אם הרגיש כל אחד מאיתנו
בשעות אלו של שחרור ירושלים
ומקום מקדשנו,
שייכות עמוקה לכלל ישראל,
וניטשטשו התחומים זה משום שככל שהדבר יותר גדול,
הוא יותר כללי,
ומתוך כך יותר אמיתי.
בגמרא אמרו, אין תחומים למעלה מעשרה.
יש איסור ללכת,
יש איסור תחומים,
והגמרא בעירובין,
בדף מ"ג,
היא מדברת על כך שמעל לעשרה טפחים
אין את המחיצות האלה של התחומים,
כי ככל שאתה יותר באוויר, אתה יותר בשורש.
למטה יש תחומים,
אבל למעלה אין תחומים.
כלומר, כשאדם עובר את תחום ההסרה,
שזה תחום המספרים הקטנים,
המספרים הפרטיים, הרי 1 עד 9 זה מספרים פרטיים,
זה תחום הקטנות,
ככל שהוא עובר את זה למעלה מהעשרה,
עשרה זה כבר מניין, זה כבר קדושת כלל ישראל.
למעלה מזה, אל עבר תחום הגדלות, אין תחומים.
גם בזמן אין תחומים.
כשאנו חיים בימים אלה, את גדלות השעה אנו נפגשים בשנים הקדמוניות של עמנו.
הרי מה זה הר הבית בידינו?
זה אותו הר הבית
של שלמה המלך.
בבת אחת, מנהרת הזמן מקפיצה אותנו
מעבר לתאריך
הספציפי שלנו.
ככל שאדם שייך לעומקם של דברים,
ולא למציאות האישית האגוצנטרית שלו,
יותר הוא מרגיש שייכות פנימית לכלל ישראל.
ומתוך כך להיסטוריה של כל הדורות,
ומתוך כך לסדרי הדורות וחוקותיהם,
ומתוך כך למסדר סדרי הדורות.
זהו מקור ההרגשה של האמונה שעברה בלב כולנו.
יש כאן באשורות האלה
דברים מאוד מאוד חשובים, השקפת עולם שלמה.
אומר הרב ציודה,
כל הבעיה שלנו
זו האגוצנטריות.
אני ואני ואני,
והרי אני מוגבל
ואני מצומצם, היום כאן, מחר שם,
אבל השייכות אל הכלל היא פותחת אותך,
היא מרחיבה את האני שלך.
יעוין בהקדמת
רב שמעון שקופ בספרו "שערי יושר", שהרחיב מאוד בדבר.
אומר הרב סיודה,
כשאתה נפתח מההגוצנטריות אל הכלליות,
אתה נפגש עם ההיסטוריה של כל הדורות.
יש היסטוריה
אלפי שנים,
עד כאן ועכשיו,
ויהיו עוד אלפי שנים אחר כך.
אתה חלק מכל הסיפור ההיסטורי הגדול של כלל ישראל,
ומתוך כך לסדרי הדורות וחוקותיהם.
איך להתנהג?
מה לעשות?
איזה מצוות לקיים?
יש סדרי דורות.
זה לא מתחיל ממך,
זה מתחיל מסדרי עם ישראל.
ואלה המשפטים, הכוונה, הסדרים אשר טסים לפניהם.
ההתנהגות הפרטית שלך צריכה להיות נובעת
מסדרי ההתנהגות של העם לדורותיו.
ומתוך כך נמסדר סדרי הדורות.
אם יש סדר של העם,
סדר של ההיסטוריה,
אז יש מי שמנהיג את הכול, זה ריבונו של עולם.
אז כל המבוכות בענייני אמונה,
בגלל שהייתי שקוע בתוך עצמי,
אבל כשהשבלול יוצא מהקונכייה שלו,
מאמין הוא העם כולו, כך כותב הרב באורות,
והפכו את ה...
העניין הזה, במיוחד,
סוף
מה שלמדנו,
מתחבר לפסקה באורות התורה,
פרק י"א,
סעיף ג',
שם הרב
מבחין
בין מי שמנסה להתחבר אל התורה מתוך האגוצנטריות שלו,
מתוך הצמצום שלו,
מתוך הרגש שלו, מתוך השכל שלו,
לבין מי שנחשף אל הנשמה שלו
ומתוך השטף של החיים האלה,
הוא בא אל קיום התורה והמצוות.
ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.
יש הבדל גדול, אומר הרב,
אם האדם נחשף
לעומק החיים,
שעומק החיים של כנסת ישראל זו הדבקות בהשם, כמבואר בשיר השירים,
כמה כלל ישראל דבק בהשם,
וממילא אתם הדבקים בהשם אלוקיכם.
האם כולכם היום,
ודוד המלך אומר בתהילים,
כל מצוותיך אמונה.
כל המצוות,
כל הפרטים האלה,
זה פירוט
של הדבר הגדול שנקרא
עצם החיים,
עצם האמונה בריבונו של עולם.
אמר רבי יהושע בן קורחה,
למה קדמה שמה ל"והיה אם שמוה"?
יש כאלה דתיים שמתחילים ישר,
יהדות זה מצוות.
"והיה אם שמוה תשמורי מצוותיי",
אבל הסדר בתורה הוא לא כך.
קודם שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד, ואהבת את השם אלוקיך.
קודם אמונה שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך עול מצוות.
מה זה משנה הסדר?
כי כשיש עול מלכות שמיים,
כשאדם
נחשף לאמונה,
אז הוא דבק בריבונו של עולם.
וממילא כל תנועות חייו,
הקטנים עם הגדולים,
הם נובעים מאותו עניין.
הקשר בין איש לאישה הוא לא מתחיל בפרטים.
איך בונים זוגיות טובה?
קונים פרחים,
מחייכים,
שוטפים כלים,
יוצאים לקדש ורץ, כל מיני דברים.
כל הפרטים האלה הם מוכרחים,
אבל הם לא בונים את הקשר.
הקשר הוא כולה יפה רעיתי ומומנבך,
וממילא ברור שאתה מחייך,
ברור שאתה קונה פרחים, אם יש לך תקציב,
ברור שאתה מקשיב, משוחח,
כי כל אלה זה ביטויים עד פרטי הפרטים,
שהם הכרחיים,
אבל הם ביטויים של סך כל האהבה. כלומר, יש קשר נשמתי,
והקשר הנשמתי הזה, הוא מתבטא בכל פינות החיים.
כל שיר השירים זה משל אהבה בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל.
היהדות לא מתחילה
מסימני השולחן ערוך.
פתח
שולחן ערוך, פתח,
צריך להיות פתח,
פתח קיצור שולחן ערוך,
תעשה סעיף זה, סעיף זה, סעיף קטן ההוא,
שער הציון ההוא,
מי שיעשה אלפי פריטים
יזכה לאהבת השם.
זה לא מתחיל כך.
רבי יהושע בן כוחא אומר, קודם תקבל עול מלכות שמיים.
הישקל עם מנשיקות פיהו.
מושכה נכה נרוצה, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם.
עכשיו, איך כל זה יתבטא בחיים?
הרי לא מספיקה אהבה פנימית.
אהבה פנימית זה היסוד, אבל היא צריכה להתבטא בחוץ.
אז זה כל התרי"ג מצוות וכל המנהגים והתקנות של חז"ל.
הרב פה
מדריך אותנו לבוא מתוך הנשמה אל הפרטים,
ולא מתוך הפרטים אל הנשמה.
זה מייגע,
כי יכול אדם לומר,
טוב, קיימתי את כל הסעיפים האלה,
והסעיפים הקטנים האלה והאלה,
העצים קיימים, איפה היער?
לא,
תסתכל קודם על היער,
ואז תתחיל לטייל בין כל העצים, בין כל הסעיפים.
מה יהיה אם פה ושם יכרטו עצים מהיער?
הוא לא יהיה יפה.
אבל לא העצים בונים את היער,
אלא היער זה הכלל שהוא מתבטא בכל העצים.
אומר הרב כך:
"קיום התורה
צריך לבוא מתגבורת הכוח הרוחני שבעומק קדושת הנשמה,
ששוטף את שטף החיים שלו על תנועות האדם היחידי והציבור כולו בשטף פתאומי,
בלא הדרגה איטית,
וחיבור חלקים של צו לצו וקו לקו.
הרי הנביא ישעיהו נותן מוסר לעם ישראל,
שדבר השם היה להם צו לצו, צו לצו, קו לקו, קו לקו,
ואז הם הולכים אחור וכשלו ונשברו.
התורה זה לא חתיכות, חתיכות,
זה דבר אחד,
אורגני,
שחי בכל החתיכות, כמו האדם כולו.
האדם כולו
זה שתי רגליים, שתי ידיים, שתי אוזניים, אף.
זה לא האדם.
האדם הוא האדם, זה גוש אחד.
לאדם יש שתי רגליים,
לאדם יש שתי אוזניים.
אבל
לא תוכל ככה לייצר אדם. תשים את כל ה-613
איברים וגידים ותנסה לחבר אותם, זה לא הולך.
אם יש נשמת חיים,
היא מופיעה באיברים.
כמובן, כל איבר זה לא אותו דבר, האצבע של היד זה לא הלב,
אבל אין הבדל בין האצבע ללב מבחינת החיבור אל הנשמה, זה אותו דבר.
קיום התורה, אני קורא עוד פעם,
קיום התורה צריך לבוא מ"תגבור את הכוח הרוחני שבעומק דרושת הנשמה",
שהוא שוטף את שטף החיים שלו על תנועות האדם היחידי והציבור כולו בשטף פתאומי,
בלא הדרגה איטית וחיבור חלקים של צו לצו וקו לקו.
באופן זה,
הדבר הרחוק,
כלומר אפילו הדבר הרחוק,
יש לו יניקת חיים על פי מידתו כמו הדבר הקרוב.
אין הבדל בין דבר קרוב לדבר רחוק.
ויסודי התורה,
ביחד עם הפרטים,
הסייגים והתיקונים, המנהגים וההדרכות הישרות, האמונות הטובות וכל סעיפיהם,
פועמים פעמות חייהם כאחד כולה.
נתנו פה רשימה ענקית,
אבל כל אלה הם מחוברים לדבר אחד,
הם מבטאים דבר אחד.
אז לא תאמר, זה דאורייתא?
בסדר. זה דרבנן?
לא.
גם הדרבנן
הוא ביטוי של החיים, וגם המנהג,
וגם האמונה, גם ההנהגה,
הכל.
מה שאין הדבר נוהג בקטנות האמונה,
אם יש לי קטנות אמונה,
שהיא באה מתוך צמצום הגיוני מדולדל.
הרבה פעמים השכל הקר, היבש,
מייבש את
פנימיות הנשמה,
מצמצם אותה שהיא לא תופיע.
שצריך השכל לעמול עד שימצא לו יחס בין העיקר המתקבל אל הלב לפי השגתו,
אל ההסתעפות הרחוקה של התהלוכות הפרטיות.
ותמיד הוא נכשל ונכשל בדרכי החיים.
אם אנחנו ניגשים מתוך שכל קר,
מתוך ההשכלה
אל התורה.
מתחילים כבר לחטט, לעשות ביקורת,
זה כן נראה, זה לא נראה,
זה קטנוני מדי, זה מכמיר מדי, זה שכל.
השכל לא קובע חיים.
חיים זה עד לפרטים היותר קטנים.
עוד מעט נראה, אז מה תפקיד השכל?
ולא יוכל השכל המוגבל בכל חשבונותיו.
מה לעשות? יש לנו שכל מוגבל ומצומצם.
לא יוכל השכל המוגבל וכל חשבונותיו להאיר את דרכו ולשאוב על ידי כלי שבור זה מהמעיין הזורם והחי של אור השם בעולמו ובתורתו לא יעצור כוח.
אי אפשר על ידי השכל
לבנות את החיים.
ועל כן הולכת היא אורה של תשובה.
לכן אנחנו רואים משבר בקיום תורה ומצוות,
בגלל תנועת ההשכלה.
מה שקודם,
כל מצוותיך האמונה,
והאמונה הייתה מפעמת בנו בחוזקה,
בלי שאלות,
פתאום הגיעה ההשכלה,
ואז השכל האנושי הרים את האף
וסילק את התחושה הפנימית הנשמתית,
ואז אנחנו כבר
מקיימים את דברי הנביא ישעיה, סב לצו, קו לקו.
ועל כן הולכת היא אורה של תשובה.
הוא מפנה דרך לעם
וקוראה בכוח לשוב אל השם,
לשמוע בקולו.
צא מהאגוצנטריות שלך,
תשוב אל השם,
תשמע בקולו, ללכת בדרכיו ולדבקיו אוהו.
רק בכוח איתן זה יחיה העם ויקום,
כי הם חיינו.
והשכל הרגיל
וכל כישרונו יהיה שמש.
הגון לעזור עזר מעט את רוח החיים הפועם במלוא הנשמה.
השכל הוא השמש.
הוא,
נראה מיד את התפקיד שלו,
הוא יבוא להסביר,
לסדר את החיים,
להבהיר אותם,
אבל החיים זה המבוע הפנימי,
שהשכל הוא קטן,
והרגש עוד יותר קטן ביחס אל הזרם הנשמתי האלוקי.
השכל יהיה שמש הגון לעזור עזר מעט את רוח החיים הפועם מבנו הנשמה,
בשביל הסגנון והתיאור של איזה דברים פרטיים.
השכל יכול לסגנן דברים, יכול לתאר,
אבל יסוד הכול,
מבוע החיים,
הרי הוא רוח אלוהים שבלב,
שזה הרבה יותר גדול מהשכל.
האדם צריך לתת הרצאה שכלית,
או לכתוב איזה מחקר שכלי למה הוא אוהב את אשתו.
זה לא מתחיל מהשכל.
למה? ככה.
זו
תחושה נשמתית.
אתה יכול בשכל להסביר
איזה מעלות, ומה משך אותך, ומה תפס אותך, וכו'.
אותו דבר ביחס לריבונו של עולם.
אבל יסוד הכול,
מבוע החיים,
הרי הוא רוח אלוהים שבלב.
לפעמים יש לך מצבים שכל מיני סימני שאלה והשכל
מנסה להסביר,
אבל הוא לא קובע.
יש לפעמים, צריך עיון.
צריך עיון, אבל
אז השכל לא מבין, לא קרה כלום.
החיים ממשיכים,
השכל לא מבין.
הוא יכול להבין.
ככל שאדם יעמול בתורה,
גל עיניי והביט על נפלאות מתורתך.
ריבונו של עולם יסביר לך.
אבל יסוד הכל, מברוע החיים הרי הוא רוח האלוהים שבלב,
החי בתוכיותה של הנשמה,
הרוח הזה המלא עוז ותעצומות.
אשר לא ייתן דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ".
הנה יום ירושלים.
איך הגיע הרב פה לירושלים?
ישעיהו ס"ב,
פרק כולו מלא אהבה לירושלים,
למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט,
ואז בפסוק ו': "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים
כל היום וכל הלילה תמיד לא ייחשו".
המזכירים את השם אל דומי לכם
שומרים על ירושלים
בטורי קרתא בארמית,
שומרי העיר,
שומרים
על קיום התורה,
ואל תיתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ.
כשעם ישראל מגיע לפרק הזמן הזה של החיבור לירושלים,
חיבור אל הקודש והמקדש,
כל המערכת הזאת של קיום תורה ומצוות
עולה ומתרוממת.
כי אז מתוך שריבונו של עולם החזיר אותנו הביתה, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך,
מתוך הפגישה שלנו עם ריבונו של עולם,
אנחנו באים מתוך שטף החיים והאהבה הזאת אל כל הפרטים הקטנים של קיומי תורה,
מתוך עול מלכות שמיים, מתוך פגישה, מתוך קבלת עול מלכות שמיים מחודשת עם ריבונו של עולם,
עכשיו
זו פצצת תאורה שמאירה לנו את כל התורה ומצוותיה באור חדש.
אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו
מהרה לאורו.
שלום.
