שלום לכולם,
ללומדים כאן במכון, ללומדים בבית.
אנחנו נמצאים בסוג של לימוד משולב,
בגלל שזה יום עיון ליום ירושלים,
וזה גם הלימוד הקבוע שלנו בספר הסוד הישראלי.
וניסיתי לחשוב איך אנחנו נוכל מצד אחד לא לדלג על הסדר, על התמידים כסדרה, וגם על המוספים כהלכתן.
אז אנחנו נעשה יום לימוד בחלק מתוך הספר הסוד
הישראלי של אברהם לבני שנוגע בנושא שלדעתי מאוד חשוב לברר אותו היום
במלחמה הגדולה שאנחנו נמצאים בה וגם כהכנה ליום ירושלים תשפ"ה.
כבר מראשיתה של המלחמה היה איזה מה שנקרא חוסר הלימה
בין הכינוי שאנחנו נתנו למלחמה
לבין הכינוי שהאויב נתן למלחמה.
אנחנו קראנו לזה חרבות ברזל,
הם קראו לזה מבול אל-אקצא.
כשאני שמעתי את הנושא של ה... את מבול אל-אקצא אז אמרתי אוקיי,
אז הם מזהים על מה הם נלחמים.
ברור להם לגמרי שהיעד הוא בסופו של דבר הר הבית.
בסופו של דבר הם רוצים להגיע לירושלים.
הנושא הוא ירושלים, הנושא הוא הר הבית.
והמלחמה הזאת בעצם היא לא מלחמה על עזה,
היא המלחמה על מקום הבית.
אנחנו מרגישים שהבית שלנו מתערער אבל הבית שנמצא במאבק
זה הבית שאפשר להגיד הציונות בנתה את כל הסיפור סביבו.
ציונות זה מלשון ציון
ואל ציון עלינו כי אל ירושלים שאפנו.
היום זאת האזכרה של מורי סבי,
סבא ישראל ובדיוק אתמול אנחנו ציינו את האזכרה
ויש עליו הרבה מאוד סיפורים. היה יהודי מאוד מאוד פשוט ומאוד צדיק.
צדקותו בפשטותו.
יש עליו המון המון סיפורים משעשעים במשפחה
על התמימות שלו ועל הצדקות שלו.
על זה שהוא היה יהודי פשוט ודווקא בגלל שהוא היה מאוד מאוד פשוט, כל מה שהוא למד שצריך לעשות
הוא עשה.
ולכן יש סיפור משעשע שמסתובב במשפחה מיד כשעלתה האפשרות לעלות לארץ,
בתחילת שנות ה-70,
סוף שנות ה-60, הם עלו מגיאורגיה.
הוא לקח איזה בקבוק, איזה בקבוק זכוכית כזה, דפק על השולחן,
אמר איזה סוג של מחמאה לכל היושבים מסביבו ואמר, טיפשים,
מה אתם מתלבטים? עכשיו יש אפשרות לעלות לארץ? עולים לארץ, מה השאלה בכלל?
ויש עליו עוד הרבה מאוד סיפורים כאלה,
עוד טיפשים, מה אתם עושים? מה ההתלבטות בכלל?
כשהוא עלה ארצה,
אז הם קיבלו סל קליטה.
תראו מה זה יהודים,
מה זה צדיקים ומה זה פשוטים.
אני חייב, קודם כל, לסבא שלי,
הוא נפטר שנה אחרי שהייתי בר מצווה.
אבל אני חייב לו את הגרסא דיינקותא כפשוטו. גרסא דיינקותא שלי זה ממנו. הוא היה לוקח אותי, כשגרנו בלודוד,
לסוג של תלמוד תורה כזה מגיל שלוש. למדנו לקרוא ולמדנו תורה מאוד מאוד בסיסית, והוא
היה לוקח אותי יד ביד לשם.
אז אני מחזיק לו טובה גדולה מאוד,
ומה שאני לומד, שיהיה הילולי נשמתו,
בעזרת השם, מה שאנחנו לומדים ביחד.
אז היה סיפור משעשע, סיפרו אתמול באזכרה גם,
שכשהם עלו לארץ הם קיבלו סל קליטה, הוא ואחיו.
לא,
הוא ואחיו יצאו ביחד עם סל הקליטה להביא מה שנקרא טרף לביתם.
והם חוזרים בערב, מאוחר,
אין טלפונים, לא יודעים מה הולך איתם,
עולים חדשים,
חוזרים מאושרים,
מחייכים מאוזן לאוזן,
עם שני שקים מלאים.
סבתא שלי רואה אותם מרחוק,
בטוחה שמה שנקרא, הגיעה הגאולה.
והם מתקרבים, והיא מזהה שהשקים מלאים מלאים בספרים.
היא לא מבינה מה הסיפור, מה הולך פה.
והם,
בגלל שהם באו ממדינה קומוניסטית,
לא הכירו את האפשרות הזו לקנות סידור וחומש. סידור וחומש זה היה אירוע מאוד מאוד יוצא דופן.
הם פשוט ראו שאפשר לקנות את זה בחופשיות, ומילאו שקים,
קנו עם כל הכסף
של מה שנתנו להם,
סידורים וחומשים, וחזרו מאושרים, זורחים.
וסבתא שלי התחילה לקלל אותו.
היא התחילה להגיד לו, מה עשית, ישראל? מה עשית? כל הכסף, כל הכסף נתת להם.
אבל זה הסיפורים עליו. ככה הוא היה.
אגב, סיפרו משעשע, סיפרו אתמול.
סיפורים מאוד חזקים, אבל מה זה דבקות בציונות פשוטה?
הם קיבלו סרוויס,
וזה סרוויס יפה כזה, מאוד איכותי, מאוד טוב.
והוא אומר לדודה,
שזה הכלה שלו,
הוא אומר לה, תודה רבה, תבורך.
תודה, אורך תהיה.
יש לכם גם?
יש לכם?
לכולם.
תביא, סתם.
אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אז אמרו את זה לסבתא שלי, שהוא הולך לשבור את זה, אז היא אמרה לו, למה רק את זה?
את כל הסרוויסים שישבור, כל מי שש בארונות שישבור.
בקיצור, כל הזמן היה ביניהם כזה מתח, הוא היה כזה תמים, מה שאומרים לו, הוא עושה.
מה? זה סטים של צלחות.
בקיצור, משהו איכותי כזה.
שוברים, שוברים, שוברים.
הוא היה יהודי תמים, פשוט, עם הרבה יירת שמיים. באמת, כל דבר שהוא למד, עשה יותר ממה ש...
כל פעם שהוא היה חוזר מבית כנסת,
סבתא שלי הייתה אומרת, טוב, הגזרות החדשות.
מה הגזרות החדשות?
אבל זה מצחיק מצחיק. אבל בסוף זה היה יהודים, כל היהדות שיש לנו זה בזכות יהודים כאלה שהחזיקו עם כל הקשיים, עם כל הגויים ששלטו עליהם.
יש עליו גם סיפור מאוד מפורסם במשפחה שהוא היה מניח תפילין ברכבת. הוא היה עובד, היה נוסע ברכבת,
והוא היה מניח תפילין.
עכשיו, הגויים מסתכלים עליו,
חושבים שזה לא על מכשירי קשר, מה זה הדבר הזה?
קומוניסטים.
אז הוא, היו אומרים לו, ישראל וזה,
הוא אמר, תיפול עליהם אימת אבא פחד.
לא ספר אותם, לא ספר אותם. טוב, בקיצור,
את הכוח אנחנו מקבלים מיהודים כאלה.
אז הכל התחיל בעצם בסיפור הזה של המלחמה הזאת, היא כולה כולה בעצם,
כמו שהאויב הגדיר, מלחמה על ירושלים.
ולאורך המלחמה המגמה הזו מאוד מאוד התחזקה.
כי בתוך החיילים, בתוך הלוחמים,
התגלה בצורה מאוד מאוד חזקה אצל הרבה לוחמים.
כל מי שהיה בשטח, כל מי שראה לוחמים, אז הוא יודע, זה לא משנה ברמה כזו או אחרת, אבל זיקה מאוד חזקה של מסורת,
מסורת, אמונה. השבוע בבית הספר הגבוה לחוכמת האמונה הגיע לארצות לוחם, גיבור ישראל,
ממלחמת ששת הימים.
אבא של חבר טוב שלי,
קוראים לו יהודה.
הרבה מאוד מההנצחה בתמונות שיש לנו ממלחמת ששת הימים זה ממנו.
כי החברה שלו לימים, אשתו, נתנה לו רגע לפני המלחמה מצלמה קטנה
והוא צילם.
ויש הרבה מאוד תמונות זה ממנו.
התמונות של הרב צבי יהודה והנזיר,
התמונות של... הרבה תמונות זה שלו.
קוראים לו יהודה כהן, גיבור ישראל, לחם בגבעת התחמושת,
לחם ממש סיפורים מרתקים, שווה להגיע לשמוע אותו.
והוא סיפר לנו קצת על ההווי שהיה לפני המלחמה, על ימי השלושת השבועות של ההמתנה,
על האימונים שהיו ועוד הרבה מאוד דברים.
זה אחד מהדברים שהוא השמיע לנו גם קצת שירים, שירים מהווי התקופה. אז חוץ מהשירים של נעמי שמר כמובן,
ירושלים של זהב, שיצא לאור ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה,
היו כל מיני שירים.
ואמרתי לעצמי זה ממש מרתק שהשירים ההווי הצהלי החיילי
היה שונה מאוד מההווי של היום. ההווי של היום תמיד יש בו איזה מימד מסוים של אמוניות ומסורתיות שלא הייתה אז.
כלומר בעוד חמישים שנה
כשלוחמים של היום יספרו על המלחמה של עכשיו ששחררו את עזה אגב בעזרת השם בכ"ז באייר זה יום שחרור עזה תזכרו
כ"ז באייר בששת הימים שוחררה עזה
בטח יהיו דברים גדולים עד אז
אז היום כבר הודיעו, הודיעו על מה שנקרא פינוי רובע רצועה דרומה.
קיצור, מצפים לנו ימים גדולים.
אז השירים שהוא השמיע לנו, זה השירים כאלה מאוד, שירי הוואי וסטייל,
אתם יודעים, לא משהו מי יודע מה גבוה.
והיום כל השירים
הם מאוד מאוד מאוד קשורים לאמונה.
הם קשורים לאיזו הוויה של קשר לאלוהים או דברים כאלה. לא היה.
אז זה לא היה.
וזה התקדמות.
יש איזו התקדמות בתהליך הזה בעניין התרבותי.
אז אני רוצה לחבר לרגע את מה שקורה עכשיו
למה שקרה לפני עשרים שנה.
אנחנו השנה נציין עשרים שנה
לגירוש מגוש קטיף.
ממש קורה פה משהו שהוא דומה מאוד למה שהתרחש במלחמת ששת הימים.
עשרים שנה כמעט
אחרי יום העצמאות,
אחרי יום הכרזת העצמאות,
חזרנו לירושלים.
20 שנה אחרי הגירוש,
שוב, הייתה שם נפילה
של ירושלים, בעצם בתש"ח.
נפילה של ירושלים, של העיר העתיקה,
נפילה של גוש עציון.
אנחנו, מה שנקרא, שילמנו בדמים יקרים את כל התהליך הזה של השיבה לירושלים.
ואני חושב שכל מי שזוכר את הגירוש מגוש קטיף,
הוא נזכר אם הייתי צריך להגיד לכם פסוק אחד מתהילים שמשקף או מבטא את הסיפור של הגירוש.
אני חושב שרבים היו נזכרים בתהילים קב בתפילת הנערות
תפילה לעני כי יעטוף ולפני השם ישפוך שיחו. כולם זוכרים את התמונות שהיו שם מהבית כנסת בנווה דקלים תפילה לעני כי יעטוף קיצור קורע את השמיים
ובאמת קשה שלא להיזכר בזה והלב נשבר.
וחזרתי לפרק הזה,
ובתוך הסוד הישראלי יש פרק מיוחד שקשור לפרק כ"ב בתהילים.
אני רוצה שנלמד את הפרק הקצר הזה,
אבל לפני כן אני רוצה שנלמד אותו דרך דמות
של אחד ממשחררי ירושלים,
חבר של יהודה שדיברתי עליו,
מי שצילם את התמונה המפורסמת עם הרב צבי יהודה והרב גורן והנזיר,
כולם ביחד באותה תמונה בששת הימים זה חנן פורת.
הוא לקח את המצלמה של יהודה וצילם את יהודה ביחד איתם.
ככה התוודעתי לזה השבוע.
אז בספר שיצא אחרי פטירתו של חנן, הרב חנן,
פורת לחיות תהילים,
שזה מאמרים שכתב חנן פורת על תהילים,
אבל מפרק א' עד ס"ד זה דברים שחנן כתב,
ומס"ה עד סוף תהילים זה דברים שיהודה עציון,
יהודה עציון, כן,
יהודה עציון העורך של הספר,
עיבד מתוך דברים של חנן בכל הכתבים שלו.
אז חיפשתי מה הוא כתב על תהילים ק"ב,
ותראו כמה מילים קצרות כמבוא והקדמה לדברים של אברהם לבני.
מזמור קב.
למי שרוצה להיזכר טיפה,
המזמור תפילה לעני כי יעטוף ולפני אדוני ישפוך שיחו.
אדוני שימעה תפילתי ושבעתי אליך תבוא.
אל תסתר פניך ממני ביום צר לי.
הטה אלי אוזניך, אוזניך ביום אקרא, מהר ענני.
כי חלו ועשן ימי ועצמותי כמוקד ניחרו.
הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי.
המשורר מתאר מצב מאוד מאוד קשה שלו,
לא ברור כל כך על מה,
מה קרה.
"מכל הנחתי דבקה עצמי לבשרי. דמיתי לקעת מדבר, ראיתי כחוס חרבות.
חרבות.
שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויביי, מהוללי בי נשבעו.
כי אפר כלחם אכלתי, ושקבו בי בבכי מסכתי.
מפני זעמך וקצפך, כי נשאתני ותשליכני.
ימי כצל נטוי ועני כעשב יבש".
עכשיו, מפסוק י"ג יש מהפך במזמור.
"ואתה אדוני לעולם תשב
וזכרך לדור ודור
אתה תקום תרחם ציון
כי עת לחננה כיווה מועד
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו
ויראו גויים את שם אדוני וכל מלכי הארץ את כבודיך
כי בנה אדוני ציון נראה בכבודו.
פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם.
תיכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה.
כי השקיף ממרום קדשו אדוני משמיים אל ארץ איבית,
לשמוע אין כת אסיר לפתח בני תמותה.
לספר בציון שם אדוני ותהילתו בירושלים.
בהיכווץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את אדוני.
עיני ודרך כוחי קצר ימי.
אומר אלי אל תעלני בחצי ימי בדור דורים שנותיך.
לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמיים.
המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו.
ואתה הוא ושנותיך לא יטמו.
בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך ייכונו".
אז המזמור הזה מתחלק ממש בצורה די ברורה לשני חלקים.
חלק אחד זה הסבל של העני.
אגב, המזמור הזה גם נפתח בצורה יוצאת דופן.
בדרך כלל מזמורי תהילים נפתחים בסוג של המנצח, מזמור וכדומה.
כאן זה תפילה לעני.
דבר ייחודי,
יוצא דופן בתהילים.
והחלק השני שלו הוא סוג של איזו התאוששות, איזו גאולה,
והגאולה, כמו שאנחנו נראה, קשורה לציון.
אז ככה יהודה עציון כותב בספר הזה לחיות תהילים.
פתיחתו של הפרק מעבירה צמרמורת עד היום.
בכל איש ואישה אשר התפילה למניעת הגזירה בגוש קטיף
התנגנה בדמעות בין קירות לבבם.
שוב ושוב כמחול אבלים.
תפילה לעני כי יעטוף ולפני השם ישפוך שיחו.
והילוכו של הפרק נע מתפילתו של המדוכא בייסוריו אל נקודת המהפך.
ועתה השם לעולם תשב.
עתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד.
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
אז הוא כותב ככה, אשר על כן,
אם תוהים אנו על מה ולמה כה צר לו לעני השופך שיח,
על מה צר לו?
הדומה בעיניו לקעת מדבר לכוס חורבות,
לציפור בודד ללא מעון ומחסה.
הנה מבינים אנו מן ההמשך כי הסיבה היא, מה הסיבה?
חורבן ציון.
זה הסיפור.
חרבה העיר ונופץ המקדש,
נתפזרו אבניו לכל עבר,
ואיך לא יהא לחמנו אפר ושיקויינו דמעה.
זוג הפסוקים הללו, י"ד וט"ו,
היה יקר לחנן עד מאוד,
ככה יהודה עציון כותב.
הוא ראה בהם שטר ושוברו בצדו לאמור.
עתה תקום, תרחם ציון,
כי עת לחננה כבה מועד.
מה השאלה שעולה לכם מיד?
מתי הוא המועד?
מתי זה יקרה?
מה התשובה?
בדיוק.
ומתי הוא המועד?
מה צריך לקרות כדי שירחם שם ציון?
הנה זה הדבר.
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
זהו אפוא המנוף המעבירנו באחת מאפר האבל אל פאר הגאולה.
בסוד המעשה,
המגע האוהב באבן ובעפר.
ללקט ולסכל.
לבנות ולנטוע.
זיכרון מתוק לי מן הימים שבהם הקמנו את עופרה,
וחנן לימד בחבורה את ספר כל התור,
מבית מדרשו של הגר"א.
החוזר על הדרש הזה פעמים הרבה,
ומציין כי אפילו התחלה של אבן אחת בבניין ציון,
אפילו אבן אחת.
הרים חנן קולו, גאולאי,
בבחינת פעולתו של משיח בן יוסף.
עוד יוסף חי, היה חנן מתמוגג.
חיבה מיוחדת רכש חנן דווקא לעופרה,
בהקשר זה,
שצליל שמה כה קרוב לעפרה.
הנה נוכל להביא זאת בציטוט ישיר של דבריו, כפי שסיפר בערוב ימיו לאפרת בדיחי.
ציטוט מחנן פורה.
חודש ימים הייתי שם בעופרה, לא יצאתי מן המקום.
למדנו שם יום-יום את הספר "כל התור" של הגר"א,
על העניין של הקימה-קימה.
הדרך הזאת שבה קמה עופרה הייתה הדרך של קמאה-קמאה.
ואז הגענו לפסוק "כי רצו עבדיך את
אבניה ואת עפרה יכוננו. אמרנו, עפרה זו עפרה.
עתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כבה מועד.
כאן יש הערה קטנטנה,
אבל יפה מאוד בפשוטו של מקרא של הפסוק הזה בתהילים.
רש"י פירש
כי כך הבטחת
מה הבטחת שתגאל את העם אחרי שירד מטה מטה ויקוים,
הפסוק בדברים ל"ב, כי יראה כי אוזלת יד.
והרי באה ונהייתה אוזלת יד.
הייתה אוזלת יד.
כלומר, כל החלק הראשון של הפרק מדבר על אוזלת היד שהייתה.
על החורבן,
על ההרס המוחלט.
אוזלת יד.
ובכן, לפירוש רש"י, תלוי העת לחננה בפסוקים הקודמים,
המתארים את האיסורים ואת אוזלת היד.
כלומר, לפי רש"י, מה הביא לגאולה
מפסוק י"ג ואילך?
אוזלת היד שהייתה לפניכם.
קצת כמו שנבואת יחזקאל מדברת על חילול השם שיש בגלות, שעם ישראל נמצא בגלות,
זה חילול השם.
ולכן הקדוש ברוך הוא יגאל אותנו בגלל חילול שמו.
לאמור עם השם אלה ומארצו יצאו.
רואים אותנו שבורים ורצוצים בגלות והקדוש ברוך הוא לא ייתן לדבר הזה להמשיך והוא גואל אותנו.
אך נראה יותר,
כאן הוא ממשיך, זה הפירוש של רש"י.
אך נראה יותר כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי,
שהעת לחננה תלוי דווקא בפסוק שלאחריו.
לא לפני, מה שכתוב אחרי.
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יכוננו. היינו,
כשהם, ישראל, יכוננו את עפרה של הארץ,
או אז גם אתה, הקדוש ברוך הוא, תגלה שזוהי העת לחננה.
ואני מרגיש השנה,
אולי יותר מכל,
ששני הפירושים האלה, שרש"י וריאל, מתחברים אחד עם השני.
כי היה אוזלת יד,
כי היה שבר מאוד מאוד גדול,
והיה ומתקיים עכשיו ממש בכל יום,
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרייך אוננו.
כל יום שהחיילים הגיבורים שלנו ומשפחותיהם וכל העם
מוכנים להמשיך להילחם, להיאבק על החירות שלנו, על הקוממיות שלנו,
זה כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרייך אוננו.
ובזה אנחנו סוגרים מעגל של 20 שנה של אוזלת יד
נוראה שהייתה שם
כבר מאותם ימים של הגירוש הנורא,
וזה התיקון העמוק ביותר,
וזה הניצחון הגדול ביותר על האויב ששם לו כמטרה את הנושא של ירושלים.
הם שמו למטרה את ירושלים ואנחנו מכוננים את ירושלים.
אני רוצה להזכיר פה עוד נקודה שהרב צוקרמן זצ"ל היה חוזר עליה הרבה מאוד פעמים.
אנחנו לומדים בסופו של דבר ספר שהרב צוקרמן ההדיר והוציא לאור בעברית.
והרב צוקרמן היה לו וורט שהוא היה חוזר עליו הרבה, זה וורט, זה לא וורט, זה דבר עמוק מאוד.
הוא הסביר שהגאולה מתחילה מאהבת ישראל.
למה?
כי מה הדבר שגורם בסופו של דבר לעם
לצאת לגלות?
שלא מוכנים לשבת יותר ביחד.
ומה גורם לעם לרצות לחזור לחיות ביחד באותו מקום?
אהבת ישראל.
אהבת ישראל היא התיקון העמוק ביותר
לגלות,
לחורבן.
זאת אומרת,
אנחנו חושבים הרבה פעמים על אהבת ישראל, שעל ידי אהבת ישראל נתקן את החורבן של שנאת ישראל, אבל זה יותר עמוק מזה.
אהבת ישראל היא סימן לכך שמה שהיה מקולקל תוקן.
כי לא רצינו לשבת ביחד.
כשאנחנו רוצים לשבת ביחד, יש אהבה בינינו.
אז רוצים לחזור לארץ, לחיות באותו מקום.
כך הוא הסביר תמיד.
ולכן הוא הסביר הרבה פעמים שמה שהחיילים עושים זה שיא מצוות אהבת ישראל.
למה?
כי יהודי מוכן למסור את חייו בשביל יהודי אחר שהוא גם לא מכיר.
אז זה שיא אהבת ישראל.
מה זה אומר אבל? זה אומר שהאהבה בסוף היא הסיפור שמניע את כל התהליך.
תהליך התחייה הוא סוג של אהבה.
זה שיבה מתוך אהבה.
מתוך אמונה, מתוך אהבה.
אני חייב להזכיר, אי אפשר שלא להזכיר,
היום זאת האזכרה של הצדיקה ימימה אביטל.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
ימימה אביטל,
אם צריך להסביר את הנקודה שהתורה שלה,
תורת חשיבה הכרתית דיברה עליה הרבה,
זה שיבה של האדם לעצמו.
היא עזרה על ידי כלים שונים להשיב לאדם את האפשרות להאמין בעצמו.
היא אמרה שכל אחד מאיתנו מתקיים על ידי אהבה.
כל אחד מאיתנו בסוף, הקיום שלו הוא על ידי אהבה.
אהבה ואמונה.
וכשהאדם לא חווה את התחושה הזו של אהבה והאמונה, אז בעצם הוא מאבד את הרצון לחיות.
אבל מה שהיא הסבירה בצורה מאוד מאוד יפה,
שהאהבה הזו היא מקיימת אותנו כל הזמן.
ומה שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה הכרתית זה בעצם לסכל את האבנים
ואת כל העפר שמצטבר על האהבה הזאת להזיז,
ואז האהבה חוזרת.
היא אומרת, המהות חוזרת למקומה. חזרה על זה הרבה מאוד פעמים.
המהות חוזרת למקומה.
ותמיד הייתה לי תחושה כזו שכל הרעיון של החשיבה הכרתית זה בעצם רעיון התשובה.
דיברנו על זה הרבה, שהספר הסוד הישראלי בעצם הוא ספר על תשובה.
וחשיבה הכרתית זה גם בעצם רעיון של תשובה.
ימימה אביטל דיברה כל הזמן על תשובה, בשפה משלה,
אבל זה רעיון של תשובה.
והיא בעצם ייסדה שיטה שמשיבה את האדם לעצמו.
בואו נצלול רגע כדי שנוכל להספיק את הדברים.
תפתחו בבקשה את הספר בעמוד,
איפה זה?
210,
מזמור ק"ב תקום תרחם ציון.
זה ממש כזה פרקון קצר, פרק קצרצר על מזמור ק"ב.
אמרה לי כבר, אמרתי לכם,
שהתקשרה אליי מישהי במהלך השנה,
ואמרה לי, תשמע,
אני הפצתי את הספר הזה לפני 30 שנה,
ואני אומרת לך, אני מכירה אישה מאוד מאוד משכילה,
לא דווקא דתית.
היא אמרה לי, תדע לך, מה שחזק כל כך בספר הזה
זה שהוא מחזיר לך את האמון בתנ״ך
והוא המשך של התנ״ך,
ככה היא אמרה.
הספר הזה הוא המשך של התנ״ך. אתה קורא אותו,
אתה מרגיש כאילו התנ״ך נמשך.
התנ״ך לא נגמר באיזה פרק זמן, אלא הוא נמשך.
אז תראו את הדברים שהוא כותב כאן.
מה?
הספר הזה, כן.
210, מזמור ק"ב, תקום פרחם ציון. אין אנו יכולים במסגרת זו להקיף את כל התנ״ך.
נקל הדבר לראות, כלומר, קל לראות כיצד ניצב בכל מקום מוטיב השיבה במרכז המסר הנבואי בכל גווניו.
אולם לא נוכל שלא להביא את מזמור ק"ב בתהילים.
אני רק אשלים את הנקודה, אני אשלים את הנקודה שהתחלתי אותה לפני כן,
ניתק לאיכות המחשבה.
הרב צוקרמן, שהזכרתי את הרעיון בשמו, ששיבה לארץ היא על ידי אהבת ישראל,
הוא אמר שהקומה הבאה של שיבה לירושלים לא יכולה להיעשות על ידי זה שקבוצה
מסוימת תרצה לחזור וחלק לא ירצו לחזור.
צריך לעורר אצל האנשים את האהבה כמו שאנשים אהבו אחד את השני בגלל זה חזרו לארץ.
אותו דבר צריך שכולם יאהבו את ירושלים.
לעורר את האהבה.
זאת הנקודה שאנחנו נדבר עליה עכשיו.
בפרק זה מהדהדת תחינה קורעת לב מפיו של אחד הגולים,
המתחנן לפני השם שישים קץ לסבלה של האומה,
ויקים אותה לתחייה.
הפרק ביטא במשך מאות שנים את געגועיו של העם היהודי לציון.
שכן עבור עם ישראל ציון אינה ארץ קדושה בלבד.
או אפילו מקום תחייתו הלאומית בעתיד.
ציון היא באמת מקום כיסא הכבוד.
מעון השכינה,
שהיא בעצמה בגלות יחד עם ישראל.
הגלות אינה טרגדיה לאומית בלבד.
היא סבלו של עם היודע שהוא נושא בקרבו בשורה אוניברסלית.
היודע שגלותו, גלות השכינה, היא מחנק
לגילוי כבוד השם בעולם.
זהו משבר קוסמי,
ורק העם היהודי מודע לצער השכינה המעוכבת מלהופיע.
בסדר, חזרנו הרבה פעמים על הרעיון של הרב קוק, על פי הגמרא במסכת ברכות,
והנצח זאת ירושלים, וההוד זה בית המקדש.
הרב קוק מסביר שם שהנצח זה מלשון ניצחון.
על ירושלים, לירושלים אפשר להגיע על ידי ניצחון במלחמה.
אבל את בית המקדש אי אפשר לבנות במלחמה.
שלמה לא בנה את בית המקדש במלחמה.
דוד לא יכל לבנות את בית המקדש, הוא היה לוחם.
למה?
הוא אומר שהוד זה מלשון הודאה.
והניצחון המוחלט שמדברים עליו הוא לא רק שלא יהיו לנו אויבים לחסל אותם,
וזה ודאי צריך לעשות,
אלא שמי שנשאר הוא יודה לנו בצדקתנו.
ובית המקדש הוא לא מקום שאפשר להילחם עליו וככה לנצח את האויב, כלומר להכריע אותו באופן פיזי,
אלא בית המקדש הוא מקום שצריכים להודות לנו שזה המקום שממנו יוצאת
יוצאת לעולם שכינה, יוצאת לעולם ברכה.
ולכן הנצח זאת ירושלים,
אפשר לנצח בשביל להגיע לירושלים.
אבל לבית המקדש,
צריך עוד.
זה המדרגה הבאה.
המדרגה הבאה, שיודו לנו שאנחנו צודקים.
יודו לא במובן שטוב, בסדר, ניצחתם.
יודו, שיודו לנו על הברכה שאנחנו מביאים להם.
מה?
מה?
אה, אתה בספר הישן.
זה חלק שני, זה הפרק, פרק ארוך כזה.
רגע, פרק... מצאת?
טוב, איזה פרק זה, נו, תגיד לנו?
אוה, פרק שמיני, נכון, פרק שמיני. אני כתוב למעלה, אבל לא שמתי לב.
פרק שמיני, כן.
במשך מאות בשנים התפללו היהודים לגאולתם ולגאולת השכינה כאחד.
תפילות אלה לא היו לשווא.
אימא שלי אמרה לי, אימא שלי סיפרה, נכון? סיפרתי לכם על סבא?
אז אימא שלי סיפרה שבכל אירוע שהיה להם בקהילה היהודית שם,
בגאורגיה,
מה היו אומרים בסוף? היא הייתה אומרת בסוף:
להקים שכינה מעפרה.
ככה הם היו אומרים.
ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.
ככה היא זוכרת כילדה.
בסיום כל אירוע להקים שכינה מעפרה, הרבנים היו אומרים,
והיא כילדה זוכרת שהייתה אומרת לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
הנקודה המדהימה בקהילה הזאת זה שמיד כשהייתה להם האפשרות לעלות, כולם עלו.
לא נשאר שם אחד, יהודי אחד לא נשאר. שתי פעימות,
המקום נשאר ריק מיהודים.
ממש מדהים.
תפילות אלה לא היו לשווא.
כמו שנעמי שמר כתבה, לא לשווא, אבי.
הן עלו לפני כסא הכבוד,
וביום הישועה פנה אל תפילת הערער,
ולא בזה את תפילתם.
תיכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה. המשך המזמור.
הגאולה תהיה מעין בריאה חדשה.
מתי כבר תבוא הגאולה, המולידה עולם חדש?
מאות בשנים התפללו היהודים יחד עם המשורר בתהילים.
ועתה השם לעולם תשב.
וזכרך לדור ודור.
אתה תקום תרחם ציון, כי עת לכננה כבא מועד.
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
ויראו גויים את שם השם וכל מלכי הארץ את כבודיך.
כי בנה השם ציון נראה בכבודו.
הכיסופים של העם היהודי לציון אינם במישור הרגשי,
הלאומי או הדתי בלבד.
אלא הם כיסופים לגילוי מלכות השם.
האפשרית רק בציון.
צריך להבין,
הסיבה
לכך שאנחנו בשלים יותר היום
לירושלים ולבית המקדש ולהר הבית ממה שהיינו בששת הימים,
היא בגלל שהלבבות יותר מוכשרים לשם.
זה לא סתם שהראיתי לכם את השירים,
אמרתי לכם על השירים שהיו בששת הימים והשירים שיש היום.
הלבבות יותר מוכשרים לקודש.
הלבבות יותר מוכשרים לחיבור לאמונה
ממה שהיה אז.
זה היה דור אחר.
רק אז תיגאל השכינה ויוכלו לספר בציון שם השם ותהילתו בירושלים,
ויכבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את השם.
המפרשים ראו במזמור זה את אחד המפתחות לגאולה.
אחד הראשונים שבהם הוא רבי יהודה הלוי,
שעלה בעצמו לציון בראשית המאה ה-12.
הוא מלמד שההתעוררות, התעוררות העם היהודי,
והגברת אהבתו לציון ולארץ הקודש,
מסוגלים להכיש את מימושה של תקוות שיבת ציון.
אני חייב להגיד בהקשר הזה,
איך אתה יודע שמישהו אוהב?
זה לא רק דיבורים.
מעשים,
מעשים.
כשאתה אוהב, אתה קונה מתנות, כשאתה אוהב, אתה מוכן לסכן את עצמך, כשאתה אוהב...
לכן אין מעשה גדול ממה שנעשה עכשיו כמעשה האהבה לציון.
זה מעשה של אהבה יומיומית,
סיכון למען העם ולמען הארץ.
הוא מלמד שהתעוררות העם היהודי והגברת אהבתו לציון ולארץ הקודש מסוגלים להכיש את מימושה של תקוות שיבת ציון. וזו המשמעות, משמעות הכתוב דלאל.
השם ירחם את ציון ומועד הגאולה יגיע כאשר העם היהודי יאהב,
יאהב את אבניה ויכונן את עפרה.
אהבת ציון, רק היא,
יכולה לתקן את החטא המתמשך של עם ישראל ואת מאיסתו,
את ארץ חמדתו.
חטא המרגלים, כמובן.
כך מסיים רבי יהודה הלוי את ספרו "הכוזרי":
ירושלים אמנם תיבנה כשיחשפו בני ישראל לה תכלית הכוסף,
עד שיכוננו את אבניה ועפרה.
זה התרגום של יהודה אבן תיבון.
ממשיך אברהם לבני: אי אפשר להישאר אדיש לקריאתו של רבי יהודה הלוי לקינאתם של יהודים במשך אלפי שנים,
אשר באו בכל הדורות באלפיהם לירושלים למרות הסכנות והקשיים המרובים,
כדי לבסס מחדש את הנוכחות היהודית בארץ הקודש.
הקמת מדינת ישראל בעת החדשה התאפשרה בזכותם.
הם מהווים חוליה המקשרת בין העבר להווה,
בין מעמד הר סיני והתעלותו של עם ישראל בעתיד.
שמותיהם כתובים במרום,
אבל למרות זאת עדיין לא קם שוב משורר ישראלי
לשיר בעקבות רבי יהודה הלוי
את שירת אוהבי ציון שביקשו לגאול את כבוד השם.
אני מתלבט,
התלבטתי כשקראתי את זה, האם קם או לא קם?
לא יודע, האם אברהם לבני הכיר את השירים של נעמי שמר?
לא יודע,
אולי,
אולי כן.
היא גם סוג של משוררת כזאת, משוררת שמחוברת.
ובאמת,
עתידים גם העמים, גם, שוב, גם זכינו למשוררים מיוחדים בימינו,
שככה מחברים את הקודש לשפת המוזיקה.
ובאמת עתידים גם העמים להוקיר את המסע הנורא הוד זה,
הזה,
במקום אותו חיקוי ברברי
שבמסעות הצלב הרבועים דם. ואני מוסיף,
בג'יהאד האיסלאמי,
האמת בו תבוא ותגאל אותם מאשליותיהם,
כי בנה השם ציון נראה בכבודו.
אז בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך.
כל מילה נוספת מיותרת.
אולי בכל זאת אני אוסיף מילה מיותרת.
הנקודה שככה נדמה לי שחסרה,
חסרה בתוך המציאות וירושלים מוסיפה,
היא נקודת הכבוד.
אנחנו נדבר על זה בעזרת השם גם בלימוד שלנו על היהדות ופוסט-מודרניזם,
אבל אני חושב שהנקודה היא נקודת הכבוד.
מה זה נקודת הכבוד? נקודת הכבוד היא,
ירושלים היא כיסא הכבוד.
כי זה כבוד מרום מראשון בית מקדשינו.
מה זה כבוד?
כבוד זה המימד במציאות שנותן לחיים כאן את הערך,
את המשמעות,
את התוכן.
הנשמה נקראת כבוד, הוא רק כבודי.
הנשמה של האדם היא הכבוד.
ברגע שבן אדם מאבד את הנשמה,
הוא מאבד את הכבוד, את הכובד שלו,
את המשקל שלו.
שלא נדע, עם ישראל,
למה הוא נטפח ונרצח כל כך הרבה דורות?
כי לא היה לו כובד, לא היה לו משקל, לא היה לו מקום.
מה שירושלים נותנת...
מה?
כן,
אבל מה הסיבה שעם ישראל לא יכל לגונן על עצמו?
כשיש גלות, יהודי אין לו מקום.
אבל מקום זה לא רק שטח לחיות בו.
מקום זה משקל.
זה מקום שנותן לך תוקף.
זה כמו בן אדם שיש לו בית. בית זה לא קירות.
בית זה המקום שלך.
כשאתה מחפש מקום, אתה מחפש משקל, כובד.
שיהיה לך כבוד, שקיום בכבוד.
כשעם ישראל לא מחובר למקום של הכבוד,
אז גם אותו לא מכבדים.
לשוב לציון זה בעצם לשוב למקום הכבוד שלנו.
זה כבוד לאומי, אבל לא כבוד לאומי, אתם יודעים, כמו עמים שאומרים,
כזה כבוד מדומה,
אלא כבוד אמיתי,
שיש לנו כבוד כי יש לנו תוכן לחיים שלנו.
יש לנו ערך, לעם שלנו יש ערך.
וזה הכבוד.
וזה ירושלים.
ירושלים היא מקום הכבוד.
והיא נותנת כבוד לעם ישראל.
תן כבוד לעמך,
בעזרת השם.
שיהיה יום ירושלים שמח.
שיהיה ישועה גדולה.
אנחנו עוד פעם, כמו שאמרתי, מתחברים לימי שחרור עזה.
זה לא רק שחרור ירושלים. יום לפני שחרור ירושלים
שוחררה עזה.
תכו תדעו מה מחכה לנו תכף.
חזק וברוך.
תודה.
