הנושא שנלמד אותו היום זה יום ירושלים,
אם ירצה השם, ביום שני הקרוב.
וברשותכם, הייתי רוצה,
לפני שנקרא את הדברים שאמר הרב ציודה, זכר צדיק וברכה,
על יום ירושלים והמשמעות שלו,
להגיד משהו כללי יותר על הנושא של יום ירושלים.
בשביל להבין מה זה יום ירושלים,
מה המשמעות של שחרור ירושלים בדור שלנו?
צריך להתחיל את הסיפור של ירושלים מבריאת העולם. לא מהיום, אלא מבריאת העולם.
אז מבינים יותר מה המשמעות של יום ירושלים של היום.
כשהאלוקים ברא את העולם,
הוא ברא אותו על מנת שלאנשים יהיה טוב בחיים.
שאלו אותי למה?
כתוב, טוב השם לכל,
רחמה ומקום, צריך להיות טוב.
דוד המלך אומר, טוב אשם לכל,
ורחמה והכל מעשיו.
ושם אותו,
הקדוש ברוך הוא שם את האדם הראשון,
שזה בעצם האדם הראשון, זה המין האנושי, זה אנחנו,
האדם הראשון,
במקום הכי טוב בעולם, זה איפה זה? גן עדן.
שם אותו בגן עדן,
זה היה שמח, זה היה טוב, הכל היה בסדר.
רק הוא העיר לו הערה קטנה,
אני שם אותך בגן עדן,
אבל לעובדה ולשומרה.
לא לשבת בטלן,
אלא לעבוד.
לעובדה זה, חז"ל אומרים, מצוות עושה, מצוות לא תעשה,
או מעשים טובים, מעשים לא טובים, תיזהר.
אני שם אותך במקום שבשביל שתהנה ממנו,
ושיהיה לך באמת טוב,
אתה צריך להיות, לעבוד.
איך אומרים ברוסית? רובוטה.
זה לעבוד.
אבל האדם הראשון זה אנחנו,
עשינו שטויות.
יכול לקרות דבר כזה?
גורשנו מגן עדן,
וירדה עצבות גדולה לעולם.
התיקון לעצבות הגדולה שירדה לעולם
עד היום, לאנושות כולה,
זה אברהם אבינו.
אברהם אבינו,
הקדוש ברוך הוא, שתל את הנשמה הטובה הזאת
במטרה להביא לעולם את הטוב ואת השמחה וכו'.
אברהם, מבחינת השם אברהם, זה אבא.
אב המון גויים.
אבא של האנושות.
נברכו בך כל משפחות האדמה.
אבל הוא אומר לו,
הקדוש ברוך הוא, לאברהם אבינו, לך לך,
אל הארץ אשר הרייקה,
ושם, במקום הזה, משם, דרך המקום הזה,
אתה תשפיע על כל האנושות כולה.
ובאמת אברהם אבינו הולך.
לך לך, לטובתך, להנאתך, ככה רצ"י אומר.
מה זה לארץ אשר הרקע? אומרים חז"ל, אראה אליך,
אני אתגלה אליך.
מה יתגלה? הרי את הקדוש ברוך הוא לא רואים.
מה יכול להתגלה?
אלא אני אתגלה את הרצון הטוב שלי,
או מה שאנחנו קוראים היום שכינה.
את הרצון הטוב שלך אני אגלה איפה,
במקום שאתה תגיע אליו.
אתמול היה כאן ברית מילה של אחד האברכים, גבריאל.
היה כאן ברית מילה.
ההורים שלו מקיבוץ כברי.
אני לא יודע אם אתם יודעים, כברי זה על יד הנהריה,
בדיוק, הנהריה.
אני זכיתי בשתי המחיות שם באזור הזה.
אז אמרתי להם, תראו,
אברהם אבינו, כשהוא בא מאור כסדים,
אז הקדוש ברוך הוא אומר, אל הארץ ושאר הרקע, אבל הוא לא ידע איפה הוא.
איך הוא ידע איפה הוא ידע ארץ ישראל? לא היה מפות, לא היה טצות, לא היה כלום.
אז המדרש אומר שהוא בא לראש הנקרה,
איזה משקיף על הגליל המערבי,
כשראה את הארץ הזאת הוא אמר,
לא,
זאת הארץ.
זאת הארץ.
למה עובדים שם, עמלים שם וכל זה?
נכון, מה הימים הבסוטים,
החבר'ה מהקיבוץ שבאו?
כי המקום הוא יפהפה,
הכל מעובד, הכל יפה.
זה אמר עם אבינו.
אברהם אבינו,
המטרה שלו
הייתה להביא טוב לעולם, להביא אור לעולם.
לכן הוא גם אב המון גויים, לא רק של עם ישראל,
לכל האנושות כולה, כן?
אבל הקדוש ברוך הוא אומר לו, לך לך,
תלך.
ואברהם מתחיל ללכת, עד היום אנחנו הילדים שלו,
הולכים,
לך לך.
כתוב
שבעצם אברהם אמינו,
שהוא הולך, הולך לאן הוא הולך לאיזה מקום?
לירושלים, כן?
הלוך ונסוע הנגבה,
אומר רש"י במקום,
כל מסעותיו של אברהם אבינו לירושלים.
זה אברהם, למה הוא הולך לירושלים?
מה עניינה של ירושלים?
אלא השם ירושלים מבטא את המהות של ירושלים.
מה השם של ירושלים?
מורכב משני מילים.
ירו, שלם.
ירו, מה זה ירו? אם יש שונה ראייה וגם יראה.
אברהם אבינו, בהר השם ייראה.
בהר השם ייראה.
מה עירות?
שלם.
שלם.
עיר שלם.
שלמות.
אומר הקב"ה לאברהם, לך לך למקום שבו
אתה תראה את השלמות.
וכשיש שלמות, יש שמחה.
זה המקום הכי טוב בעולם.
לך לשם.
ואברהם אבינו התחיל ללכת,
ואנחנו הולכים בעקבותיו
כמה שנים, למעלה משלושת אלפים שנה, הולכים, הולכים, הולכים.
לאיזה מקום?
היום, בדור שלנו, אפשר להגיד,
הגענו ליעד.
הגענו ליעד.
איזה עיר זאת?
מי אמר ירושלים?
לפעמים אתה אומר שם, אתה לא מבין את המהות שלה,
את המשמעות שלה.
לא תירשם, לא רק זה, כל היהודים בכל העולם לאלפי שנים
מתפללים מן הפנים לאן?
ירושלים.
ירושלים. מה זה הפנים?
הפנים,
הכוונה היא לא רק השיצוניות, אלא גם הפנימיות שלו,
הרצון שלו, כל יהודי כאילו אומר,
היעד שלי היא ירושלים.
וגם, אני חושב לומר,
שבבית קברות,
אם אתם רוצים לדעת
אם זה בית קברות יהודי או לא, אתם יודעים איך אנחנו בודקים את זה?
בבתי הקברות היהודיים,
כל הרגליים של המתים,
של הנפטרים בירושלים.
כמו הפנים, גם הרגליים של המתים.
שאלו אותי למה.
תחיית המתים. נכון, תחיית המתים, לא הצלחנו להסתובב.
ישר, לאן, איזה כיוון?
כל חתן, מישהו התחתן כאן פעם?
אם אשכחך ירושלים.
הוא עכשיו הולך.
מה זה חתונה?
אתה הולך להמשיך את השרשרת,
את הדורות, הנצח.
חתונה זה נצח.
אבל אתה אומר, מתחת לחופה.
כל זה לירושלים.
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני,
תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי.
אם לא אעלה את ירושלים,
על רוע שימחתי.
זאת ירושלים.
ככה צריך להסתכל. לא כמה שאתה רואה כרגע,
בתים, כבישים וכל זה, זה בסדר.
זה ביטוי חיצוני לדבר מה...
איך אומרים? לא תיבנה ירושלים שלמעלה, חז"ל אומרים, בשמיים,
עד שלא תיבנה ירושלים שלמטה.
מה זה ירושלים שלמטה?
המגדלים האלה!
אני אוהב להסתכל על בתים.
כל פעם שהוא רואה את זה הוא נהנה,
עכשיו הוא כבר רואה, אבל כל פעם שאתה רואה, מה הם רוצים?
הם רוצים לחברותם.
אתה מסתכל על המנופים?
מה? אתה מסתכל על המנופים?
על המנופים, כן.
אוה, היום בירושלים.
בלי העיניין, אז רק ההתחלה.
במלחמת שש הימים
זכיתי להילחם כאן בירושלים.
ואחרי המלחמה גרנו בשכונה שקוראים לה רמת אשכולי.
מי שמכיר את זה, על יד גבעת התחמושת.
ממש.
מי נלחם בגבעת התחמושת?
הליגיון הערבי נלחם נגדנו,
נגדנו, היה שם קרבות מאוד קשים.
מי בנה את הבתים של רמת אשכול?
הערבים שנלחמו נגדנו, נהפוכו, הם באו להרוס,
והם בנו את הבתים.
מי בונה לנו היום את המגדלים האלה?
אלה שרוצים להרוס הם בני, הקדוש עופר.
זאת ירושלים.
זה סיפור אלוקי.
כן, כזה ברוך הוא אומר, אני רוצה
להתגלות לכם, לעם ישראל,
אבל לא רק לעם ישראל, לאנושות כולה.
אני רוצה להתגלות דרך ירושלים,
דרך העיר הזאת,
ההולכת ונבנית ברוך השם.
כמו שאנחנו אומרים, ירושלים אורו של עולם, האור של העולם,
כן,
מאירה לכל העולם.
סליחה שאני אתן הקדמה כללית כזאת,
אבל בשביל להבין כאן את הדברים של הרב פיודה, זכר צדיק לברכה,
הוא זכה,
הרב פיודה,
הייתי אומר, אני לא יודע, עוד נקרא לזה רוח הקודש, לא משנה.
הוא זכה,
היה מאותם כמו כל גדולי ישראל, שכל הזמן היה מתפלל ומצטער ובוכה,
ממש.
הייתי מתפלל לידו בתשעה באב, איך הוא היה בוכה?
על חורבנה של ירושלים.
הוא זכה על זה שהוא הגיע ביום שחרור ירושלים,
הוא הגיע מהראשונים לכותל.
זה סיפור בפני עצמו, איך יהודי זקן כזה,
הוא ואב הנזיר באו לשם.
אבל לפני מלחמת ששת הימים, שאז שחררה ירושלים,
לפני הדבר הזה, הוא נתן דרשה בישיבת מרכז הרב.
והדרשה הזאת חרוטה בזיכרונם של אלה שהיו שם, אי אפשר היה לשכוח את זה.
והדרשה הזאת דיבר בשקט ככה,
ופתאום, מתוך הדיבורים על איניו,
פתאום התחיל לצעוק, לזעוק מעומק עומק נשמתו.
איפה ירושלים שלנו? אז ירושלים הייתה חצויה.
איפה ירי?
מה?
מה?
אזעקיי, הטילים.
הטילים.
הטימנים התעוררו.
שרצו משהו, שואה. אני עוד פרנסים במקום הכי מוגן.
יש בעדינו לפחות שיפור. אין לנו בוא. אפשר להמשיך.
לא, בסדר, נמשיך.
אני לא שומע אזעקות. גם כשאני שומע, כבר לא מזיז לי.
אתה לא שומע על רצון הרע.
אתה לא שומע על רצון הרע.
בכל זאת,
והוא זועק, צועק, איפה יריחו שלנו?
צעקות,
איפה חברון, איפה שכם, איפה כל זה.
ואנחנו, התלמידים, שמענו את זה, לא הבנו, מה הערב רוצה?
ושכחנו את המקומות האלה.
אחרי מלחמת השחרור,
חיכו יש"ע,
היה בידי הר אוויר, ירושלים הייתה חצויה וכל זה.
כמה כאלה.
שלושה שבועות אחרי זה, כולנו היינו שם.
כולל ירושלים, כולל שכם, כולל יריחון.
זה דברים שאי אפשר להבין מאיפה.
כן, אבל...
הישיבה הישנה.
הישיבה הישנה. אני לא בטוח.
אני לא בטוח.
הליקרון שלי כבר לא כל כך...
נדמה לי בחדשה, אבל לא בטוח.
נדמה לי ככה.
והיה עוד אירוע אחד, זה היה נעמי שמר, הזמרת,
המשוררת, כן.
היא חיברה שיר על ירושלים,
קוראה על ירושלים של זהב.
ואני, לא רק אני, כל עם ישראל שמע איזה קונצרט או משהו כזה,
ונגע לנימי נשמתו של כל יהודי,
אשר אני כינו,
כל זה, זה היה.
זה שני אירועים מרגשים שהיו ערב המלחמה,
ערב שחרורו מירושלים.
בכל זאת,
רב ציודה,
שהוא כאב את כאבה של חורבנה של ירושלים וכל הדברים האלה.
הוא ביטא את זה, כל תפילה בשבילו זה הדמעות על חורבנה של ירושלים.
והוא נתן, אחר כך, אחרי שחרור ירושלים,
היה נותן דרשות על היום הזה, יום ירושלים.
ברשותכם, הייתי רוצה לקרוא כאן,
אולי חלק משתי דרשות. דרשה ראשונה זה בכ"ח אייר תשמ"א,
זה היה לפני שהוא נפטר. הוא נפטר בתשכ"ב.
זאת אומרת, זה היה לפני שהוא נפטר.
לפני שהדרשה, הוא היה כבר
מאוד חלש.
אבל מי שהכיר אותו קצת,
הוא היה, גם כשהוא היה חלש,
כל מילה שלו הייתה מילה בסלע, זאת אומרת, הייתה מילה בעלת משמעות.
וכאן אני אקרא את הדרשה שלו קצרה מאוד לגבי יום ירושלים,
אז,
פחות משנה שהוא נפטר מהנקל.
מי שכתב את זה זה הרב אבי שוורץ,
ייבדל לחיים ארוכים,
כן, והרב היה מאוד חלש באותה שנה.
הוא כותב,
התרגשות עצומה בין מאות התלמידים.
הרב חזר לישיבה אחר חודשים רבים של מחלה.
ההופעה האחרונה של הרב בעולם הישיבה.
עולם הישיבה זה כבר בישיבה החדשה.
מה?
תשמ"א, כן. תשמ"א, זה 81. כן, 81, כן.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.
אומר, מה אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני?
גם הימין
וגם השמאל שלנו שייכים לנו.
מתאים לימים האלה.
הוא צודק, כולם שייכים לנו.
הימנים, השמאלנים, האלה, האחרים, הכל.
גם הימין,
גם השמאל שייכים לנו.
תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי,
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
מה שאומר כל חתן מתחת לחופה.
ברוך השם, כולנו שמחים.
כל ישראל שמחים.
מתי?
מתי אנחנו שמחים? משוב השם,
את שיבת ציון היינו כחולמים.
אנחנו היום קיבוץ גלויות?
אתה בטוח?
תהיה שמח.
יהיה שמח!
אני לא רואה אותך מחייך, מה?
אחרי שלושת אלפים שנה של מסע,
מאברהם אבינו עד היום, הגענו ליעד?
הגענו לירושלים?
צריך להיות שמחים.
טוב, יש שאלה, למה האנשים לא שמחים?
אגיד לכם למה?
להגיד אלו?
כן, בטח.
טוב, אני לא אגלה עליכם.
מתי אדם שמח, מתי האדם העצוב?
אדם עצוב, נניח,
וזה כשהוא חושב באופן פרטי על החיים שלו,
על החמילות שלו, על הבעיות שלו, וכל הזהו.
אז הוא עצוב, מה לעשות?
כמה שאתה חושב יותר על עצמך,
אתה יותר עצוב.
כמה שאתה יותר אידיאליסט, אדם כללי,
אתה יותר שמח.
תנסו פעם, תראה.
מה זה אדם כללי?
אדם שהוא נושם את עם ישראל,
הוא מרגיש את עם ישראל בצערו,
אם זה מלחמה או קורבנות או דברים כאלה,
אבל גם בשמחתו.
גם בשמחתו.
אנחנו צריכים לשמוח, לא להיות מה שנקרא כפויי טובה.
מה זה כפויי טובה?
זה לא לראות את הטוב.
לקחת את הטוב, לשים עליו כלי,
אני לא רואה אותו.
זה הבירור הזה שנעשה לגבי אמירת הלל,
שנוהגים ביום העצמאות וביום ירושלים גם.
להגיד הלל זה לא סתם ככה.
בהלל, אתה בעצם מלא הכרת תודה או דיה לקדוש ברוך הוא.
אם אתה כזה, אתה מותק,
אתה שמח.
אני ממליץ לכולכם לבוא כאן ליום ירושלים, לתפילה החגיגית.
וואי, איזה שמחה.
גם ביום עצמו, אין שמחה עצמה.
טבעית, ספונטנית,
עד השמיים.
למה רואים את הטוב?
אין לכם שמחים.
זה מה שהוא אומר כאן.
מתי אנחנו שמחים?
כולנו שמחים.
כל ישראל שמחים, ושוב ה' בנשיבת ציון.
וירושלים על ראש שמחתי.
שמחתה של ירושלים על ראש שמחתי.
אנחנו אומרים כל יום בתפילה,
בכדי זמרה,
אומרים בונה ירושלים ה'.
מישהו אמר את זה הבוקר?
אף אחד.
לא אמר בפה, בלב!
שבלב אינם דברים.
אנא, ריב הבית.
סליחה שאני אגלה לכם סוד.
אני נוסע כאן בקריית משה,
אבל אני חושב שבכל ירושלים, בכל ארץ ישראל. בונים.
כל דור יש לו את המשימה שלו, נאמר.
המשימה של הדור שלנו,
בונים, בונים, בונים, בונים.
כל מקום, אני היום לא מכיר את הארץ,
למה תשאלו אותי?
כבישים חדשים.
כבישים, ערים חדשות,
מגדלים,
בכל מקום בונים, בונים, בונים.
וכאן, בשכונה שלנו, בונים עכשיו הרבה,
תמ"א 38 קוראים לזה,
בפינה כאן, בפינה ההיא.
כל בוקר נוסע כאן לתפילה,
מה האבסורד חדש?
למה תשאלו אותי?
ירושלים בבניין.
יפה מאוד.
בונה ירושלים השם.
מי בונה?
לנו זה נראה הקבלנים,
שמרוויחים קצב, בסדר גמור.
אבל מצד האמת,
זה יד השם בכל דבר.
זה מה שהר"ם סודה אומר כאן, מאמינים שלא.
אז אם מלא צחוק פינו,
בונה ירושלים השם.
כל בית צריך,
נשמח את ליבנו.
זה לא מספיק להגיד בפה, אלא מה צריך.
נשמוח בכל בית ובית.
כולנו שמחים, כל ישראל שמחים.
בשוב השם את שיבת ציון.
וירושלים על ראש שמחתי.
ירושלים היא הראש.
חזרנו אל ארצנו, אל מקומנו, כולנו שמחים.
אבל עיקר השמחה בארץ ישראל, איפה היא?
בירושלים,
בעניין ירושלים,
עד ימלא שחוק פינו.
הגענו אל העז שהולך ומתמלא שחוק פינו.
על העז מבחינת גורם הזמן, מתי?
ושוב השם את שיבת ציון.
ובונה ירושלים עם השם, אז ימלא שחוק פינו.
ולשוננו ראינו. אז יאמרו בגויים,
מה הגדיל השם לעשות עמנו?
בגויים.
זה אמר לי פעם, תלמיד חכם, לפני הרבה זמן, הרבה שנים.
כתוב, ואנחנו אומרים, אז ימלא שחוק פינו,
קודם כתוב, אבל לפני זה,
אז יאמרו בגויים הגדיל השם לעשות עם אלה,
ואחר כך אנחנו אומרים,
הגדיל השם, למה, מה לא הקדימה הזאת?
זאת אומרת, אין אדם מכיר בניסו.
אנחנו כאן בארץ חושבים שזה דבר טבעי.
אבל מי שעומד בחוץ, בפרספקטיבה, הוא אומר, וואי,
מארץ שממה,
שממה,
איזה ארץ, איזה התפתחות,
לא יאומן.
אין ארץ שמתפתחת במהירות כזאת ובענקיות כזאת,
כמו,
הם רואים את זה.
אנחנו רוכשים נתיבים, לא זה,
כל זה ניסים ונפלות,
אני כבר לא מדבר על מלחמות ישראל שניצחנו בכל זה.
אנחנו חושבים שזה טבעי, אני לא יודע.
הגדיל השם לעשות עם אלה, אומרים הגויים.
כן,
ברוך השם.
זה שמחים, זאת השמחה.
אז יאמרו בגויים, ברוך השם, הגענו שהגויים שמסביב אומרים הגדיל השם לעשות עם אלה.
ומכאן אנחנו אומרים הגדיל השם לעשות
עמנו, היינו שמחים.
כן,
אנחנו רואים את כל השמחה.
אנחנו מבקשים,
יובה אדוני את שביתנו כאפיקים בנגב,
בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו.
ברוך השם, הולכים וגולטים האלומות,
ושוב השם את שיבת ציון המלאה והשלמה הגדולה.
אלה הם הדברים האחרונים של הרב ציוני.
לגבי כאפיקים בנגב,
יש כמה הסברים בזה, מה זה כאפיקים בנגב,
אבל בתור מי שפעם זכיתי לחיות בנגב, בצבא,
זכיתי לראות את הדבר הזה.
בנגב יש תופעה כזאת,
שיש שיטפונות.
ערד, תראה את נחל סין,
גם ערד.
בנחלים, בנהרות, בשיטפונות.
ואיך זה מופיע, השיטפונות?
בהתחלה אתה רואה טיפות,
בערוץ אתה רואה טיפות,
אתה רואה ענן באיזשהו מקום, רחוק לפעמים.
פתאום
אתה רואה נהר שוטף משהו.
אני הייתי בערבה, היה שם מלאכל צין,
למה דוד המלך אומר את זה? כי האפיקים בנגב, הוא הכיר את הנגב כנראה.
היה מרוסיה,
זה היה שיטפון.
מאות אלפי יהודים עלו בפעם אחת.
מיליון.
כי האפיקים בנגב.
פתאום, בהתחלה טיפו-טיפו,
פתאום זרימה כזאת.
אני בדקתי, בזמן קרוב יש שיטפון מארצות הברית.
שאלו אותי מאיפה אני יודע.
לא, מהפסוק.
מהפסוק.
כל גלות שבאה לארץ מכשירה את התנאים לגלות שתבוא אחריה.
בוודאי, הכבוד ברוך הוא הצליח שהוא יקבץ את כולם מארץ ישראל.
אז גם יהודי ארצות הברית וגם יהודי אירופה וכל,
כבר אלה יבואו לכאן.
שאלו אותי מדוע,
למה לא?
ענפים חוזרים לשורשים.
אה?
בצרפת יש הרבה עלייה.
זה רק ההתחלה, זה הטיפות הראשונות.
באמת אמר לי האחראי לתוכנית של הצרפתים, הרב ספרטוש,
אמרתי לו, מה קורה עם ה...
אל תשאל, זה שיטפון?
יש לזה הרבה סיבות, אבל הסיבה העיקרית זה כעת לחננה כי בא מועד,
הגיע הזמן,
כולם מתכווצים לארצנו.
אתה יודע, זה דבר אחד. דבר שני,
הרב
ציוד היה מאוד מאוד מחובר לכל דבר, אבל
במיוחד לכותל.
והוא היה מתבונן במציאות בעיניים לא רק פיזיות,
אלא גם רוחניות, כן.
וכאן אני מצטט איזו דרשה שהוא בא לכותל,
בישיבה היה דבר כזה שהיו דורשים בישיבה,
ואחרי זה רוקדים
עד לכותל,
ככה הישיבה הייתה הולכת עד לכותל,
וייאמר שהרב היה זקן והיה לו קשה מאוד בהליכה, הוא לא ויתר
ללכת מקריאת משה עד הכותל.
ושם היה נותן גם דברים,
ואת הדברים האלה ברשותכם נקרא ביחס לאבנים של הכותל.
אבנים ש... מישהו היה כאן בכותל?
מי לא היה?
אתמול,
הנכד שלי עבר בכותל, איך קוראים לזה?
נפגעה ושבעה.
אה?
נפגעה ושבעה.
השבעה של הצרחנים.
השבעה של הצרחנים, נכון.
ואומנם הוא
מתאמן יתאמן יחד הוא ביחידה קוראה דובדבן.
אז אני לא יכולתי להגיע משום מה.
אבל המשפחה הייתה, וצילמו אותו וזה, והם עפצו אותך.
הכותל.
זה לא מקרה שמשביעים את החיילים שלנו לכותל.
אז זה כן, מה זה הכותל באמת?
בואו נקרא.
חזרנו כבר כמה פעמים,
או פעמים רבות.
ישנם אבנים דוממים,
אבנים דוממות, בניגוד לצומח,
חי ומדבר, כאילו יש מדרגות בטבע.
אבל ישנן גם אבני לבבות,
אבנים שהן לבבות, לבבות ממש.
לב זה מרכז,
מרכז החיים.
משם יוצא ומתפשט זרם החיים לכל איברי הגוף.
כך הן ממש האבנים האלה.
הרב אומר את הדברים האלה מול הכותל.
הוא מתבונן באבנים, כולנו התבוננו, לא כולם רואים את זה,
את הלבבות, את המרכז הזה.
אלא שכאן לפנינו הן מרכז, מרכז חיינו זה אבני הכותל,
בית חיינו,
דרכן מתוכן מתמשכים קווים, קווים של חיים,
מדרגות מדרגות של חיים לכל.
אלפי רבבות עמך בית ישראל.
דרך אגב, אתם, אני לא יודע אם מישהו היה מהמבוגרים כאן, הייתם במלחמת ששת הימים.
זה לא, זה ראית,
היינו, היינו, היינו אומרים לך, הייתם הרי כלל,
למה אני אומר,
הרגעים ששחררו הכותל,
זה היה,
זה היה לאומית בכלל,
ולא רק לאומית, כל היהודים בעולם,
זו הייתה באמת התרגשות כזאת,
ספונטנית,
לא משנה, אתה דתי, לא דתי, כן, זה לא משנה.
וזה היה משהו שנגע בנימי נימי נשמתו של כל יהודי ויהודי.
יומות הגור,
זיכרונו לברכה, אמר הר הבית,
בידינו,
כולנו בכינו.
אני במקרה, או לא במקרה, הייתי ברמאללה,
במוקטעה,
והתאספו שם צנחנים ושריונאים,
ואנחנו היינו,
איך זה ירושלים, חטיבת ירושלים,
היינו שם כולם ביחד.
ורקדנו ושמחנו כל כך.
היה
דבר לא ייאמן.
ולא רק אנחנו, כולם.
למה? כי האבנים האלה, המקום הזה,
נוגע לנשמתו של כל יהודי ויהודי.
והיום אתה רואה את זה בחוש, בעיר נקותם, מיליונים בעיר נקותם.
למה אתה הולך? לכותל.
מה אתה לא יתפלל בכותל?
יש שם, אני יודע.
אל אשר האמנו פה, כל אשר האמנו פה,
ניפגש עם האבנים,
ואל אשר ניפגש איתו ממרחקים.
נקווה שבקרוב אין ספק שבזמן מסוים רוב המיליונים,
כבר אז נסתכל קדימה,
רוב המיליונים,
של כלל ישראל יהיו כאן. אומרת המילה רוב, לא במקרה.
למה? לפי ההלכה,
אם רוב ישראל יהיו בארץ, אז הוא אותם הלכות
עד שהמצוות התלויות בארץ וכל זה.
זה רוב המיליונים.
והיום אנחנו רוב, יש כבר אולי שמונה מיליון.
כמה שנים? כמה שנים? כמה שנים? כמה שנים? שלוש? שלוש?
רוב המיליון. כמה יש יהודים כאן?
שמונה מיליון בערך. שבעה מיליון.
פרוץ יש גם אם לא יהיה מחפיץ, שבע נקודות שתיים.
כן.
וכמה נולדים כל שנה יהודים, אתם יודעים?
לא, לא נתווכח עכשיו על זה.
זה גדל לא בצורה ישירה, אלא בצורה
שהולך ומגדל כל שנה.
הנה, עוד לפני העלייה הגדולה.
זה ריבוי הפנימי.
כבר רוב כמעט, או כן רוב.
למה חלק, לצערי הרב,
חלק גדול מהיהודים בגלות הם מתבוללים.
ישנם שלבים בגילוי הקודש.
מתגלים מצבים שלא חלמנו עליהם.
אפילו לא היינו כחולמים.
היום, פתאום,
הכל נפתח.
לא חלמנו עליהם.
לב זה חיוניות.
וישנה עובדה כזו של חיוניות כלל-ישראלית,
שבא לידי ביטוי ממשי בכותל.
חיוניות זו היא השכינה שלא זזה מכותל למערבי.
יש לנו, יש לי ידיד,
שהוא המוכתר של הכותל,
קוראים לו סולי,
יהודי יקר.
הוא אחראי מטעם הממשלה לכל מה שנעשה שם בכותל.
ואנחנו מדי פעם היינו נוהגים לטייל יחד איתו,
יש שם מנהרות מתחת לזה.
אמרתי לו, תראה, סולי, אתה יודע, שכינה לא זזה מהכותל.
הוא אומר, למה?
יש כאן קיבוץ גלויות.
תראה מה נעשה בכותל, כל עם ישראל.
איפה שיש קיבוץ גלויות, יש שכינה.
אצלנו היהודים, שכינה.
וכאן אתה רואה את הדבר המחוסטה, את השכינה.
שכינה לא זזה מהכותל המערבי.
קשורה ודבוקה וקיימת לעד.
ומכאן ישנה גם התפרטות של כל יחיד.
ויפך באפיו נשמת חיים.
והאדם שהוא בעל הנפש ורוב דעת,
יש לו מקום לתפוס את החיוניות הכלל-ישראלית
האלוקית הזאת ואת פרטיה כאן במקום הזה.
ולשון חז"ל,
גם בשפת העם ישנו ביטוי אוזניים לכותל.
כאן,
במקום הזה אין זה משל.
כאן זוהי עובדה חיונית.
מישהו, אתה מתפלל דרך איפה?
דרך ירושלים.
אתה מתפלל דרך איפה?
דרך הכותל.
מישהו רוצה לבקש משהו מאלוקים כאן?
לך לכותל.
לך לכותל.
תבקש שם בכותל.
לא יודע אם סיפרתי לכם על...
אבל הרבה תפילות
התקיימו בגלל שמתפללים בכותל.
שמה החורים, קרוב השם לכל קורא ולכל אשר יקראו באמת.
אכן יש אלוקים במקום הזה, מי אומר יעקב אבינו.
זה המקום להתפלל.
כאן במקום הזה אין זה משל,
כאן זה עובדה חיונית,
מציאות קיימת,
אקטיבית.
יש אוזניים לכותל, לאבנים הללו יש אוזניים.
האבנים האלה שומעות ומקשיבות
דבר פשוט וידור להמוני בית ישראל שבאים לשמיע שיח שפתותיהם לאוזניים האלה.
אבל גם יותר מזה, אוזניים אלה מקשיבות ושומרות אחרי נפשנו ופעימות לבבינו. הוא ממשיך בדרשה, לא הבאת כאן את כל הזמן.
אתה בא לכותל,
לא כל אחד, דרך אגב.
למה לא כל אחד? יש אדם שבא לכותל
עם לב פתוח.
יש אדם שבא לכותל עם לב אטום.
אותו בן אדם, כל פעם ככה, פעם ככה.
דוד שלי, זיכרונו לברכה, עם דוד אחד משחק בו,
היה גר בקנדה.
הוא פעם בא לביקור,
והוא בא לכותל, והתחיל לבכות. הוא היה אדם חצי מסורתי כזה או משהו.
בוכה, בוכה, בוכה, בוכה.
אני שואל, דוד מרדכי,
מה אתה בוכה כל כך?
אל תשאל אותי.
הוא לא יכול להסביר,
לא אי אפשר להסביר את זה,
משהו עמוק כל כך.
זה המקום.
וזאת יום ירושלים.
זה ברור שבירושלים יש חברה ליחדיו, כולם מתאחדים בו,
כולם מתחברים אליו, זה רק ההתחלה.
ומתוך כך גם נושא גם לבניין בית-המקדש במהרה בימינו אמן או אמן.
