שלום, ערב טוב, ברשות הרב.
קראנו בפרשה הקודמת
שור או חסב או עז כי היוולד,
וכתב שם כלי יקר,
אמרו המפרשים שביום היוולדו כבר יש עליו שם שור או חסב,
כי אינו מוסיף על שלמותו ועל עצמותו כלום,
כי הוא נולד עם כל שלמותו.
כלומר,
שור או כסף או עז הוא נקרא כך
והוא ממשיך להיות כך
מיד כי ייוולד.
הוא נולד
שור קטן
או כבש קטן.
אחר כך
הוא יהיה בדיוק אותו שור או כסף,
אבל התווספו לו כמה קילוגרמים.
אבל אין שינוי בעצמותו.
אומר הכלי יקר,
לעומת זה, האדם,
קניית שלמותו
תלויה במעשיו.
האדם,
הוא לא נולד שלם.
האדם
הוא טיפוס
שהולך ממדרגה למדרגה,
מזמן שהוא נולד
עד זקנה וזיבה.
האדם
כל הזמן הולך ומוסיף על שלמותו.
וכך כותב
הגאון מווילנה,
בספר משלי,
הפסוק אומר,
אורח חיים
למעלה למשכיל,
למען סור משאול מטה.
האדם, כותב הגאון מווילנה, נקרא הולך,
שצריך לילך תמיד
מדרגה לדרגה.
אז גם אותו יסוד שכתוב בכלי יקר,
האדם נקרא הולך,
זו מהותו של האדם.
הוא כל הזמן הולך, הולך,
הולך ומתקדם.
אבל בהקשר של הפסוק שם,
הוא אומר לנו הגר"א,
ואם האדם הוא לא הולך,
הוא לא נשאר במקום אחד.
הוא יורד.
ואם לא יעלה למעלה,
ירד מטה, מטה חס ושלום.
כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת.
זה לא כמו מדרגות.
שאתה יכול לעצור.
זה כמו מדרגות נעות,
שהעלייה היא ללא הפסקה,
ומי שלא משתף פעולה עלול חלילה ליפול אחורה.
וזה מה שכתוב בפסוק, אורח חיים למעלה למשכיל.
האדם הבריא,
הנורמלי,
שמוציא לפועל את מהות האדם שלו,
הוא כל הזמן
הולך למעלה למשכיל.
על ידי קניית ההשכלה,
על ידי לימוד תורה, הוא הולך ומתקדם.
למען סור משאול מטה,
כדי שלא ייטה לרדת למטה שאולה.
ומחמת, כלומר על ידי האורח חיים למעלה למשכיל, יסור משאול מטה.
אז הגר"א מחריף את התכונה הזו
ואומר שחלילה מי שלא משתף
פעולה עם התכונה הזאת, אז הוא יורד.
אבל
בן אדם נורמלי
הולך
ממדרגה למדרגה.
העורכה עם הקדוש בתחילת פרשת בחוקותיי
מביא
ארבעים ושניים פירושים לפסוק הראשון,
אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו וגומר.
בערך באמצע הפירושים
הוא מביא פירוש כזה:
עוד ירצה על דרך אומרו בספר הזוהר בפירוש פסוק
שור
או חסב
וגומר
כי המין הבהמי
אינו משתנה מהגדר שבו נולד.
כלומר, אצל הבהמה אין שינוי,
ומיום היוולדה
היא נשארת על אותו מצב, על אותו מעמד.
מה שכתב הכלי יקר, אומר ארוחיים הקדוש, זה כתוב בזוהר הקדוש.
מה שאין כן בני אדם,
השתנו לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון.
ואין אני יודע מיהו הסובב מהלכים אלו.
כלומר, שואל האורחיים הקדוש,
הבנו שהאדם הוא הולך,
אבל איך הוא הולך?
על ידי מה הוא מטפס ממדרגה למדרגה.
בא כתוב כאן וגילה,
אם בחוקותיי תלכו.
כלומר,
אם אתם תלמדו את חוקותיי,
אתם תעמלו בתורה,
אז תזכו להיות הולכים.
אבל אם האדם
לא מתעסק בתורה,
אז הוא נשאר במצב שהוא נולד.
אם בחוקותיי תלכו,
כלומר באמצעות על ידי עסק התורה,
תזכו ללכת הלוך ואור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה,
ומהמדרגה העליונה למדרגה עוד יותר עליונה למעלה ממנה.
ולהבין כיצד על ידי התורה אנחנו מתעלים,
אפשר לראות
דוגמה
באורות התורה, פרק י"א.
אומר הרב,
סעיף ה': "כשהאדם קרוב ברוחו
ורעיונותיו אל התורה,
מאירות עליו ההערות העליונות,
ומידותיו וכל תכונותיו
מתרוממות ומתעלות,
מתמלאות זיו של חיים עליונים.
אומר הרב,
האדם ללא תורה,
אז יש בו
צדדים אנושיים,
אבל ברגע שהוא לומד תורה,
מתמסר לתורה,
אז לאט לאט
הרעיונות של התורה הופכים להיות הרעיונות שלו.
לפני שהוא למד תורה היו לו רעיונות.
אבל עכשיו כשהוא דבק בתורה זה כמו שרוצים ליישר איזה עץ עקום,
קושרים אותו לעמוד ברזל או לעמוד בטון ישר, חזק,
ולאט לאט
הוא מתיישר העץ העקום.
כי האדם עץ השדה.
לאט לאט אנחנו מתיישרים והרעיונות שלנו הולכים
ונהיים שווים אל הרעיונות של התורה.
אנחנו סופגים את הרעיונות של התורה בתנאי שאנחנו מתקרבים אל התורה.
כשהאדם קרוב ברוחו ורעיונותיו אל התורה,
אז מאירות עליו היערות העליונות.
ואז שכלו הופך להיות שכל של תורה,
ועם שכלו מלך הכוחות
הופך להיות שכל של תורה, זה משפיע אחר כך
על הכל, על המידות שלו, על התכונות שלו.
כולו מתרומם, מתעלה.
אבל רש"י כתב, אם בחוקותיי תלכו,
שתהיו עמלים בתורה.
אומר הרב זבין,
ההדגשה היא לא ללמוד,
לשמוע איזה רעיון.
זה התחלה טובה.
אבל אם אנחנו רוצים לזכות
למה שפירש כאן האורחיים הקדוש,
אם בחוקותיי, אם תהיו דבוקים בתורה, אז תזכו ללכת
ולהתעלות ממדרגה למדרגה,
זה בתנאי שתהיו עמלים בתורה.
בגמרא מופיע הפסוק באיוב: "אדם לעמל יולד".
אומרים חז"ל: "איני יודע אם לעמל פה נברא
או לעמל מלאכה".
ומביאים פסוק ממשלי,
כשהוא אומר, כי אכף עליו פיהו, הווה אומר, לעמל פה נברא.
ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה.
כשהוא אומר בספר יהושע, לא ימוש, ספר התורה הזה מפיך,
הווה אומר, לעמל תורה נברא.
אז האדם,
מהותו של האדם,
לעמל יולד,
עמל של תורה.
מביא הרב זבין
את הגמרא בחגיגה,
על הפסוק במלאכי, ושבתם ורעיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.
אומרים חז"ל,
אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד.
שואל האדמו"ר הזקן בעל התניא,
איך זה ייתכן?
למדת משהו מאה פעמים, אתה מכונה בפסוק
אשר לא עבדו, אתה עדיין לא עובד אלוקים.
עוד פעם אחת,
אתה כבר מכונה עובד אלוקים.
מה ההבדל בין מאה ל-101?
עונה האדמו"ר הזקן, הרגילות אצלם הייתה לשנות מאה פעמים,
וההרגל נעשה טבע.
אז מי שלומד רק לפי ההרגל,
זאת לא עבודת השם.
עבודת השם,
גדולה, שלמה,
היא כשאתה מתאמץ ולומד
אפילו פעם אחת יותר.
כלומר, זה מעל הטבע.
אומר הרב זאבין,
מי שרוצה להתעלות ולהתרומם על ידי התורה,
הוא צריך בעצם לשבור את ההרגל שלו.
הוא רוצה לצאת ממדרגתו למדרגה אחרת.
זה לא בקלות, זה דורש מאמץ.
לכן,
אם מחוקותיי תלכו,
שתהיו עמלים בתורה.
שלום.
