טוב, שתראו לכם, אנחנו פרשת באר,
פרשת באר,
ויש כאן דינים של עבד נמכר,
אתה יוצא בשש, יוצא ורצה, מי שרוצה להצליח להישאר,
אז רצה אדונו מרצה, עבודו לעולם,
ביובל הוא משתחרר,
אבל אדם שנמכר לגוי,
ככה כתוב, לא נגאל בשש.
ככה בהלכה.
אז אומר ככה, ממש פה דברים מאוד נהנים של סגולת ישראל וזה, יש בשם משמואל המון
דברים נפלאים.
בואו נראה.
נהנה נמכר בשש, מקור אחד, לנוכרי,
אני נמכר לנוכרי, לא נגעל בשש.
הנה בזוהר הקדוש כתוב שמה שעבד עברי יוצא בשנה השביעית הוא כמו שמיטה.
שמיטה, כן, אנחנו יודעים, כמו שיסדות עבודים שש שנים בשביעי אצל החופשי,
אז גם מה שעבד עברי יוצא בשנה השביעית הוא כמו שמיטה.
עכשיו הוא מסביר את זה.
והוא עניין, השמיטה הוא מצד כנסת ישראל.
כבר דיברנו על זה כנראה במאמרים קודמים.
ואם כן, זה שנמכר לנוכרי,
כלומר, אם העניין של השמיטה
הוא עניין של כנסת ישראל,
אדם שנמכר לגוי,
הוא מפריד את עצמו מכלל ישראל.
הוא פוגם בכנסת ישראל.
אם כן, שוב, אין מה זה, מוצא אותו לחירות. כלומר, אם השמיטה היא זה מצד כנסת ישראל,
אז עכשיו שהוא נמכר לגוי ונפרד מעם ישראל,
אז הוא לא יכול לצאת, השמיטה, כי הוא לא פועלת עליו.
על כן, שוב, אין מה לעשות, זה מוציא אותו לחירות.
כי לעולם התיקון צריך להיות מקום יותר גבוה מאשר הפגם.
כן,
יש משהו כזה בדברי הרב קוק.
כתוב אדם שעושה תשובה על חטאים בשוגג,
אז,
כתוב שם, אם חטא בשגג,
כלומר, זה נמחה לו. אז יש,
אז הרב אומר,
בכל זאת, חטאים נהפכות,
חטאים אם בזדון, חטאים נהפכים לשגגות,
ואם זה בשגג, זה נהפך לזכויות,
משהו כזה.
אבל הרב כאילו אומר, אבל בכל זאת נשאר לעצמו גם, כאילו, עשית חטא, כאילו, זה לא,
צריך את התיקון פה עליוני,
גם פה התיקון זה במקום יותר גבוה.
אבל, עכשיו, גם כשנמכר לגוי, ביובל הוא יוצא.
הוא אומר, ביובל, שורה 10, שהוא בא מצד
מקום גבוה כל כך,
לשם אין הפגם מגיע כמו שבבינו, על כן היובל מוציאו.
כלומר, היובל, היובל זה משהו עוד יותר,
הרב, יש ספר של הרב קוק
שנקרא
"שבת הארץ",
"שבת הארץ על השמיטה".
ספר הלכתי מאוד מאוד חשוב.
בהתחלה, הרב כתב
כמה דפים של הקדמה רוחנית על השמיטה.
מורי ורבי, הרב עוזי קל חיים זאצל,
כתב ספר על ההקדמה הזאת,
הקדמה לשבת הארץ,
שירת אומה לארצה, קוראים לספר הזה,
שירת אומה לארצה,
והוא מבאר את הדברים של הרב שם בצורה
מאוד מאוד מיוחדת,
מאוד מיוחדת.
אז סיימא הרב כותב שהשמיטה יותר כאילו ליחיד, ליחיד,
עבדת שש שנים, תנוח קצת, תלמד תורה קצת, תהיה זה, זה, זה.
היובל, יותר מצד הכלל כבר.
זה איזה שמיטה, כלי שכל ישראל, שכל זה.
אז זה מתאים כאן כאן, למרות שגם הוא אומר שהשמיטה הזו מסתכלת ישראל, אבל היובל הוא אומר במקום יותר גבוה.
זה ברור שהיובל,
או שהרב כותב שם ככה, כמו שהשבת אולי,
לא, אולי הרב לא ככה, הרב כותב, כמו שהשבת היא ליחיד,
מה שהשבת פועל היחיד, שהוא בא למדוכה, וזה כך פועל את השמיטה על הכלל,
על עם ישראל כולו.
אני חושב שזה מה שאנחנו כותבים, לא...
כל פנים, היובל זה מקום יותר גבוה.
ברוך אתה, ה' אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה מדברו.
עכשיו, אנחנו חושבים שביובל, אין לי דברים פה.
מתי היובל פועל?
ביום כיפור. ביום כיפור תוקעים פקיעה,
וזה אומר לעבדים שהם יכולים לצאת לחירות,
אבל הם יושבים עוד,
כתוב בתורותיהם בראשיהם, או לא,
אולי מראש השנה יש תקיעה,
יושבים עם תורותיהם בראשיהם, וביובל הם יוצאים ביום כיפור.
וגם התקיעה, התקיעה, מה שאנחנו תוקעים במוצאי יום כיפור,
זה זכר לזה,
כי אנחנו לא יודעים מתי היובל, יש לנו שמיטה, אנחנו יודעים,
כל שש שנים, זה נכון, כאילו,
השמיטות שאנחנו שומעים, אבל יובל,
איבדו את החשבון של היובלות.
לא יודעים.
אז כל מוצאי יום כיפור אנחנו תוקעים זכר ליובל, תקיעה, תקיעה, תעשה יציאה לחירות כזאת.
אז הוא אומר,
לכן הוא מזכיר כאן, ביובל, עוד פעם, שורה 10, ביובל, שהוא בא מצד מקום גבוה,
לשם אין הפגן מגיע, כמו שאומרים, על כן היובל מוציאו.
וזה יש לומר עניין יום כיפור שמכפר.
הוא מדמה את זה, כן?
כי ידוע, שוב, מה הוא אומר?
כיוון שאמרנו שהיובל זה מקום מאוד גבוה,
גם ככה העניין של יום כיפור שמכפר.
שמה?
שידוע שיום כיפור התגלות לא בין העליון,
ושם אין מגיע שום פגם. לא יודע, אולי זה גם מושג קבלי,
אבל לובן העליון בא להגיד,
הכל לבן, הכל מתכפר, אין, איך שם, הכל נהפך,
אפילו החוט השני נהפך ללבן, כן? זה לא בן, זה מקום,
אין שום פגם שם. על כן בא משם תיקון.
ובאמת יש לומר,
כי התעוררות הבאה מלמעלה
לעורר את לבב בני ישראל לתשובה,
נמי באה ממקום גבוה, שאין הפגם מגיע שם.
על כן יום כיפור הוא זמן מוטל לתשובה.
כי היום הזה, כן, הוא מבטא את כל גודל סגולת מעלת ישראל העליונה.
זה מקום גבוה.
הנה, כי באשר אז, ביום כיפור מתגלה הנקודה הפנימית שאין הפגם מגיע שמה.
אנחנו רגילים,
אני אומר שהוא, לפגוש את המושגים האלה בתורת הרב קוק. רוצה לדעת, אחד הדברים שאני רוצה לדעת, תראו, זה תורות שכבר הופיעו,
למרות שהוא כן הוא בזמנים של הרב קוק, גם כן, פחות או יותר.
אבל,
הדבר הזה, שיש נקודה פנימית באדם יהודי, שאין מגע נוכרי שם, שאי אפשר להתאמן,
זה מופיע בכל הספרים.
בוודאי ספר חסידות, "מהבעל שם טהור ואילך", זה מופיע בכל הסיף שפת אמת, ו"שם ישמואל הוא פרי צדיק". כולם יגידו את זה.
על זה הרב כותב, וגם שוב, בספרים האלה שהזכרתי,
"פח השמן הטהור
שנמצא חתום בחנוכה",
כן, זה מראה על הסגולה הפנימית,
ששם יד הנוכרים ויד היוונים לא יכולו לטמא, זה אי אפשר לטמא.
זה גם ביטוי לסגולה הפנימית.
לדעת שזו תורה שנמצאת,
זו לא איזו המצאה של, לא יודע, זאת אומרת, דתית הרב קוק, זה לא,
זו התורה.
חז"ל גם.
בסדר, עוד פעם, אני קורא שורה 20,
19, כי באשר אז מתגלה הנקודה הפנימית ביום כיפור,
שאין הפגם מגיע לשם,
על כן ומעון עמית הנקודה הפנימית שבלב האדם,
שהיא נקראת יין המשומר ממגע גוי.
כי הנקודה הפנימית של לב ישראל, אי אפשר להתפגם. כמה צריך להגיד את זה ולזכור ולהגיד את זה?
וזה אנחנו מצילים את עם ישראל. אם נכריע אותם לכף זכות, אז זה מה שיהיה.
ואף על פי שחטא ישראל הוא,
ובית הסתרים אינו מקבל טומאה.
כן, כמו שיש אצל האישה בית הסתרים,
זה שהיום לא מקבל טומאה, יש כזה הלכתי כזה.
אז הוא אומר גם, הנקודה הפנימית לא מקבלת טומאה.
כן.
ועל כן הוזמן שנכנס קודם כל לפני ולפנים,
כן, הביטוי הזה שהוא נכנס לפני ולקודש וקודש שווים,
זה ביטוי כי אז מתגלה הנקודה הפנימית, אז הוא גם נכנס בפנים בפנים.
הם הרבה יחסית, כשהיום אדמו"רים מדברים על השבת.
הם כמעט הרבה פסקאות, גם בשפת אמת וגם בזה.
והנה השבת, כאילו זה,
כן, תמיד, כן. והנה בשבת יש שתי בחינות,
שבת דה לילה ושבת דה איממה.
שבת דה לילה הוא חכה לתפוחין,
ולשם יכול להגיע הפגם להגיע.
זה כתוב, מחיילי אמות יומת.
ומדרש רבה,
אבל הבלים,
שבע הבלים אמר שלמה, הבל הבלים אמר הבלים,
הכל הבל, יש שם שבע פעמים הבל.
זה רב פעמים מביטוי הבל בפסוק הזה שם, בפסוקים האלה.
אמר שלמה כנגד שבעת ימי בראשית.
דבר ראשון יבראו שמיים, וכתיב שמיים כעשן נמלחו,
אז זה הבל.
כל דבר, למה זה אבל? המדרש מוכיח את זה. הוא אומר, בא בשבת, יש לך לומר,
אבל אני יודע, עמוד תיאומן, משהו שאפשר.
הוא אומר, אבל כל זה שייך
על ליל שבת, על הלילה.
פירוש דעת הכוכח שייך לומר על שבת, גם כלשון הבלים.
אתם מבינים? הוא אומר עכשיו הפעמים, אבל,
המדרש אומר את זה כנגד כל יום ויום,
שיש בו, מצאנו מציאות של אבל.
המדרש שואל, אבל שבת?
הוא אומר כאן, גם שבת יכול להיות תוצאות של הבל, כי הוא יכול להתפגם.
כמו שכתוב, מחלליה,
שהשבת נתחללה. אם כתוב מחלליה אמות יומת, משמע שאפשר לחלל את השבת,
משמע שאפשר לפגום בה.
אז זה ליל שבת,
אבל שבת דיממה.
כן, היום, יום שבת זה יותר, קדושה יותר מעלה.
לכן גם אנחנו לא, מה הקידוש?
אופלה גפן,
לא צריך את כל ה...
טקס. כן.
מסופר בגמרא שאחד הגיע לאיזה מקום,
אמרו לו, תעשה ביום שבת במות, תעשו לו, תעשו לנו את השבת הגדול,
תעשו לנו את הקידוש הגדול, קידוש הרבה.
המילה הזאת שעושים קידוש הרבה,
היום כל דבר אומר קידוש הרבה, אדם עושה קידוש הרבה לזכר, נולד לא בן, נולדת לא בת, עושה קידוש הרבה.
אבל המילה קידוש הרבה זה מה, אמרו לו הרב, תעשה קידוש הרבה.
זה הקידוש הגדול, מה, מה, מה צריך להגיד וזה.
אמר, בוא נראה, התחיל להגיד,
ברוך אתה השם, כאילו מלך העולם,
בורא פרי, התחיל ככה לעשות את זה לאט, הגפן.
אבל זה ככה, הוא רואה כבר כל האמשי מתחיל לשתות.
אז הוא הבין שזה הקידוש.
אז אמרו על זה החכם עיניו בראשו, שהוא ידע לצאת מזה בשלום.
כן, כן.
אבל זה הביטוי מהגמרא, קידוש הרבה.
קידוש הגדול. למה?
יוצא, בורא פרי הגפן.
אבל שבת דהיממה,
שהיא עתיקה קדישה,
כן, הביטוי עתיקה קדישה הרבה בקבלה,
וזה התיק, כאילו הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם, התיק הקדישה,
משם זה גילוי כזה מאוד מיוחד.
שם אין שום פגם מגיע.
כמו שביאר כבוד אבי אדוני מורה ורבי,
דברי הזוהר,
פירש ושלח, כן,
כאשר משה רבנו, זה מופיע במדרשים,
בזוהר משה רבנו מגיעים לים סוף, הוא מתחיל, השם אומר,
הוא מתחיל להתפלל, השם מה תצעק אליי? דבר ישראל וייסעו.
אז שם המדרש, הוא אומר, בתי קטל ימילתא.
זה קורה בסגולה כזו וזה, זה לא צריך את התפילות. צריך שהמעשים יקפצו לים, זה יקרה.
על כן נאמר,
מחלליה לשון נקבה, זה שבת של לילה, ליל שבת.
אבל שבת היא ממה, אין הפגם מגיע שמה.
על כן נראה לומר שמה שאתם אמרו, שבת הוא זמן מעוטט לתשובה.
ראשי תיבות של שבת,
שבת בו תשוב.
אתם רואים?
ראשי תיבות שבת, שבת בו תשוב.
דקדקו לומר,
שבת הוא זמן, בוא תשום, בוא, בוא זה יום, בסדר?
נכון, אומרים,
ואתם מתפללים,
אתה כדאי את אשמחה,
וישמחו,
וישמחו, לא.
אז יש שם,
בא, בליל שבת זה בא,
בשבת בבוקר זה בוא,
ינוחו בוא, שמה וינוחו בא בליל שבת,
אז זה גם קשור לכאן, בא זה נקבה, זה לילה,
שבת, וינוחו בו, כל ישראל מקדשי שמיך,
ומנחה, אשכנזים אומרים, במסכי הספרדים, בו גם כן, להגיד בו.
יש גרסאות בזה.
אבל אתה רואה שאו בא זה לילה, ובו זה...
אמרו גם פעם, אמרו ככה, שמעתי איזה דרשה כזאת.
למה בליל שבת,
וישמחו בה?
הוא אומר,
זה הולך על ההורים.
בני זוג.
בליל שבת, האישה הכינה את הכל,
היא שינה את הכל,
הכל על הפלטה,
הכל על זה וזה. היא מבחינתה, זהו, הכל טוב, הכל מוכן, הכל זה.
היא במנוחה,
ישמחו בה, וינוחו בה.
היא יכולה לנוח.
האיש עוד בא מהעבודה,
בא מהזה, עדיין הוא קשור לטרדות של היום חול, הוא עדיין לא נכנס לזה.
אז זה לכן, וינוחו בה.
בשבת בבוקר, האמא קם עוד פעם, צריכה לטרוח, להכין, להביא, לזה, לשים, לכל.
לידו כבר היא טרודה.
האיש כבר הגיע לשלווה, לזה, וינוחו בו.
סוגיה שלישית, וינוחו בם, שניהם כבר...
אז ראשי תיבות שבת, שבת בו תשוב,
דקדקו לומר בו ולא בו,
היינו שהכוונה על שבת דיממה,
שאין הפגם מגיע שם, על כן הוא מוטד לתשובה כנ"ל ביום הכיפורים.
גם יום הכיפורים נקרא שבת, שבת, שבת,
תשבתו שבתיכם וכל זה.
עוד,
תראו, נפלא מאוד, שתיים.
כי אומר שם, מישהו הולך ורוצה את עצמו,
אז ירצה. למה? כי ליבני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים. מה אתה הולך עוד להמשיך להיות עבד?
שש שנים, קורא אדם, נגיד,
על מה עושים עבדות של שש שנים,
או שאדם מוכר את עצמו, אין לו כסף,
הוא מוכר שש שנים, יש לו קצת כסף,
מסתדר, יוצא לחופשי. בסדר, זה עוד מובן.
אז היית צריך קצת כסף, נמכרת.
או אדם נמכר בגניבתו, גנב או הזיק למישהו ואין לו מה לשלם,
בית דין מוכרים אותו.
אז זה בשש שנים, זה הלך, הוא מתאהב כבר, אומר לא יצא חופשי, הוא מתאהב בעבדות,
רצה לתת לו במרצה.
למה אוזן? הגמרא בקידושין אומרת,
אוזן ששמעה על הר סיני,
כי לי בני ישראל עבדים.
עבדים,
לי הם עבדים ולא עבדים לעבדים.
הלך זה וקנה אדון לעצמו, נרצה לו את האוזן.
זה הגמרא.
אז זה כלי בני ישראל עבדים, אני השם לוקחם.
אומר השם ישמואל, יש לי כך מכאן התעוררות רבה,
עד היכן מגיעה אהבת השם יטבח לאמו ישראל.
שאף שנמכר לנוכרי,
כמו שאמרנו קודם, ויצא מכלל ישראל,
ונעשה שמש לעבודה זרה,
כאילו שם כבר נמצא שם מתחבר,
אף על פי כן עדיין חבוטי גבן,
הוא חביב.
והשם יתברך מייחד, מה הוא אומר?
אני השם אלוקיכם.
לא, לא עזבתי אתכם.
לא נדחת.
מייחד שמואליו, וכל ים שעבדן מלמד. זה שם בכל פרשה,
כתוב בפרשה שם ישראל ולא שם יעקב.
יעקב זה לא השם המובחר של יעקב,
זה מראה לשון עקבה והעמומיות,
כעמום ערום בירה ולעמוד כחומה בצורה נגד כל המצרים, להיות לעבוד השם יתברך.
אחר כך בא השם ישראל, כמאמר הכתוב,
קיסריתא, זה כבר לשון גדולה, לשון כבוד.
מחמד שבא אחר כך למעלה הגדולה,
אשר משם מקור מחצבתם של נשמות ישראל,
וזוהי הנקודה הפנימית שיכול להיות גם. תראו כמה מלאים המאמרים שלהם על הדברים האלה.
זה בשם משמואל באמת מאוד מיוחד.
זה לא נפגע מהנקודה הפנימית.
ומצד זה, אף הנמכר לנוכרי שהשפיל את עצמו עד שעול תחתיה,
עוד לא אבדה תקוותו.
ויש לומר,
שמה שנאמר אחר כך, לא תעשו לכם אלילים, הוא עניין אבטחה.
כי עניין שכתב הרמב"ן בפרסות התשובה,
כתוב ושב השם, מובטחים לשוב בתשובה.
אז גם פה,
לא יהיה לכם אלילים, לא יהיה לכם אלילים.
כי השם יציל, השם יעזור, השם יביא אותך לתשובה.
ובזה קבע את המשנה באבות, תסתכל על הדברים ואין אתה בלכת.
דם העין באת, לאן אתה הולך,
ולפני הדרך השון.
ואז חוזרים על זה.
דע מאין באתה מטיפה שכוחה. למה אתה עולה לפני...
למה צריך להגיד את זה פעמיים?
היה יכול להגיד, דע מאין באתה מטיפה שכוחה. ישר, למה צריך להגיד,
שחקן אותה בטח יחיד, דע מאין באתה?
לפני...
תגיד את זה ישר, ואז מתחיל לפרט את זה. תגיד ישר.
שחקן אותה בטח יחיד, דע מאין באתה מטיפה שכוחה.
לפני...
תגיד, למה צריך להגיד את זה פה? כן, זה כפול. כאילו, אתה אומר קודם כל את המשפט בכללותו,
בכללותו, ואתה מתחיל לפרט, בשביל מה?
הוא אומר, אבל יש לומר,
הפירוש שאתה נאמר שני דברים.
אחד, ראשון מצד נשמתו, שמכתבת מקור גבוה מאוד מאוד,
וזו כוונתו, מאין באת.
כוונתו, מאין באת. כוונתו, עין שרומד על שלוש ראשונות.
שלוש ראשונות,
אני חושב, אני לא, יש דברים של קבלה, אני לא כל כך יודע.
לא יכול להיות שלוש ראשונות, זה, זה, יש לנו הרי עמידות, שעכשיו אנחנו גם בספירת העומר,
חסד זה, היום אנחנו תפארת שביסוד.
כל השבע, זה השבע.
יש עשר ספירות.
שלוש ראשונות זה גבוה, שאין לנו תפיסה בהן. כתר,
חוכמה, בינה ודת.
זה מה שהוא מתכוון, אני חושב, שלוש ראשונות זה משהו הכי גבוה שם, שאין לנו תפיסה.
מאחר כך,
אז מתחיל חסד, גבורה, תפארת, נצח, עוד, יסוד, מלכות. שם אנחנו, זה ההתגלות שלה אלינו.
בהופעה אלינו.
אז זה אומר ככה, דע מאין באת,
אין,
הוא עומד על שלוש ראשונות, זה מאוד גבוה,
לאן אתה הולך, היינו שעתיד דה אשתבע וגופה דה מלכה,
ולפנים מהתעדין, היינו למעלה ממי,
היינו למעלה ממי,
שמי הוא בינה.
והשני שאתה דגור,
טוב, לא יודע, לא הבנתי עד עשרה,
לא נתאמץ סתם.
