שלום וברכה.
כשאנחנו פוגשים אירוע קשה,
פוגשים גלות,
פוגשים מלחמה, פוגשים משבר,
יש שתי צורות איך להסתכל על זה.
צורה אחת
זה עונש.
הקדוש ברוך הוא מעניש.
יש איזשהו אירוע קשה,
ואנחנו אומרים, טוב, זה מידת הדין ששורה בעולם.
אז לכן יש גלות, לכן יש שואה לא עלינו, לכן יש
אירועים קשים כמו שאנחנו חווים לצערנו בשנה המורכבת הזאת.
אבל יש גם מבט נוסף,
שאנשי אמונה נדרשים להבין אותו.
אם אנחנו לוקחים את המושג עונש,
בעומק
דברי רבותינו זה לא נקרא עונש,
זה נקרא תיקון.
כלומר ריבונו של עולם לא מעניש במובן הנקמני של המינה,
בוודאי לא את עמו ישראל.
הרי הרבה פעמים האסוציאציה לעונש,
אם מישהו הרגיז אותך, אתה מעניש אותו.
מה עומד מאחורי המוטיבציה של העונש?
להחזיר לו, לפגוע בו, הוא פגע בי, אני אפגע בו בחזרה.
כלומר, אין את טובת
הנענש לנגד עיניך.
אתה לא שואף להיטיב עם הנענש.
אתה שואף להיטיב עם החברה, אתה שואף להיטיב עם מי שנפגע.
הנענש מבחינתך, אתה לא סופר אותו.
כשאנחנו מסתכלים על ריבונו של עולם,
תיעלה על הדעת שריבונו של עולם
מעניש את עמו ישראל בצורה הזאת?
ודאי שלא.
כלומר, כל עונש אצל ריבונו של עולם,
מטרתו היא תיקון.
מטרתו
היא שהנענש, קרי עם ישראל,
יצא מתוך השבר הזה לקומה גדולה יותר.
לכן, המילה שבר היא גם משבר.
לשבת על הלידה, קרי, לשבת על המשבר.
יש מימד נוסף שלפעמים מה שאנחנו תופסים כעונש
הוא בכלל לא עונש, הוא תהליך
של בירור. כשאני מכניס מתכת
לכור היתוך כדי לנקות אותה מכל הפסולת שבה,
זה הדרך לצרף אותה, זה הדרך להוציא ממנה את כל הסיגים שבה.
כלומר, המושג עונש דורש ראייה אמונית אחרת לגמרי.
ואז אני מתייחס על המציאות הקשה ברובל אחר לגמרי.
עד כדי כך שאני אשאל שאלה כזאת,
בלי שאלת הלמה זה ככה, אבל אני אשאל שאלה כזאת:
איך ייראה
יום השואה בעוד 300 שנה?
האם יום השואה ייראה כדין עונש של עם ישראל,
או כחבלי לידה של גאולת ישראל.
ומה זה ייראה?
סביר להניח שעוד 300 שנה אנחנו נחווה את המבט שלנו על השואה הרבה יותר כחבלי לידה של הקומה הבאה.
לכן כשאנחנו מתבוננים על רשימת הקללות הקשות
שמופיעה בפרשת בחוקותיי שנקרא בעזרת השם השבת,
צריך לדעת לראות בתוך
האמירה הקשה,
תיאורים מאוד מאוד מאוד קשים של חורבן, של שממה,
של סבל.
איפה התורה בעצם מלמדת אותנו לראות,
רגע, יש פה יד השם,
יש פה מהלך אלוקי.
אל תחשוב שזה רק במובן של עונש, שקרי, חיסול חשבונות.
לא קיימת את רצון השם, אז יאללה, הקב"ה נכנס בברכה בחרון אף.
לא, חס ושלום.
נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם,
כי לא אדם הוא להנחם.
כשאני מבין את היסוד הזה, מה היסוד הזה אומר?
מה זה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם?
מה הנצרות טענת?
מה הייתה הטענה המרכזית של הנצרות?
עם ישראל חטא.
כתוצאה מהחטא, מה קרה?
הקדוש ברוך הוא החליט להחליף
את עם ישראל.
הברית התבטלה.
זהו, נגמר. יש ברית חדשה.
יש ישראל חדש ביחסים אנושיים, ויכול להיות הגיוני.
אדם לוקח,
מנהל החברה שלו,
סמנכ"ל, מנכ"ל, מנהל מחלקה,
יכול להיות
עשרות שנים שהם פועלים בהצלחה,
באהבה גדולה, פתאום העסק מתפוצץ,
העסק מתפרק,
הוא מגלה שהוא גנב לו כסף מהקופה,
הוא מגלה שחיתות,
פיצוץ אחד גדול, מה קורה הלאה? למחרת נגמר האירוע, זהו, הוא מפוטר, בוא ניקח מישהו אחר.
זה הגיוני ביחסי אנוש.
יכול להיות שבפיצוץ הזה הוא גם ירצה שהוא יסבול, יתלונן עליו במשטרה,
יגיש תלונה, ימצא אותו מאחורי סורג ובריח, יכול להיות תסתים כאלה.
אבל אם אני מבין שאני עוסק
בברית עם ריבונו של עולם,
ברית עם ריבונו של עולם,
אין אירוע שמפתיע את ריבונו של עולם.
הקדוש ברוך הוא,
רואה עד סוף כל הדורות.
אז התהליכים שקורים,
הם לא מערערים את היסוד הפנימי של הברית.
הברית היא ברית נצח.
נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם.
אז אם יש במהלך
ההשתלשלות של הופעת עם ישראל רגעים קשים,
הם לא מערערים כהוא זה את יסוד הברית הנצחית.
ואז כל התהליך הקשה, גם הוא מטרתו מה?
לחזור בסופו של דבר
אל התיקון, אל הקומה הבאה.
החורבן הוא לא לשם חורבן, אלא הוא חורבן כדי להגיע לתיקון,
כדי להגיע לקומה הבאה.
ברור עד כאן?
אני חושב שכשמבינים את זה,
מסתכלים אחרת על המציאות.
מסתכלים אחרת על השואה, מסתכלים אחרת על רגעים קשים בעם ישראל.
זה לא מקטין את הכאב.
זה לא מקטין את הכאב,
אבל זה מרומם אותו למבט אמוני אחר.
בואו נתחיל בתוך הפרשה.
התורה מתארת, ואם בזאת לא תשמעו לי
והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי
והסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם.
באמת במבט ראשון המנגינה פה היא מנגינה של זהו הקדוש ברוך הוא נכנס בנו.
אתם לא עשיתם את מה שביקשתי מכם.
והתיאור של הפסוק הבא הוא מזעזע.
ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. אתם מבינים לאיזה רובד
של סבל זה אמור להגיע?
היסטורית לצערנו זה קרה.
אירועים שמרוב רעב אנשים אכלו בשר אדם.
בשואה,
אנחנו עומדים בימי החורבן,
אירועים קשים מאוד.
ואז ריבונו של עולם ממשיך,
והשימותי את מקדשכם ולא אריח בירח ניחוחכם
לא יהיה בית מקדש הקורבנות לא מעניינים אותי
והשימותי אני את הארץ
ושממו עליה אויביכם היושבים בה אני אהפוך את הארץ לשממה
אין מציאות לא של פרי לא של ירק ארץ שממה מדבר
ואתכם
אזרה בגויים, ואריקותי אחריכם חרב,
והייתה ארציכם שממה, ואריכם יהיו חורבה.
תיאור מאוד מאוד קשה.
אחר כך,
לאט לאט תהיה קומה.
וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק,
ואף את אברהם אזכור, וארץ אזכור וכולי.
אבל,
גם בתוך הסבל,
גם בתוך העונש, חז"ל מבקשים ללמד אותנו
יסודות מאוד מאוד עמוקים
של החשבון האלוקי.
ובואו נתבונן.
מה זה והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה? יש פה שני חלקים לפסוק הזה.
אחד,
אני אהפוך את הארץ לשממה.
למה אני אהפוך אותה לשממה?
שני פסוקים אחר כך,
את אשר לא שבתה
בשבתותיכם בשבתיכם עליה.
כלומר, בגלל שאתם לא קיימתם
שביתה,
קרי, שנת שמיטה ויובל, הקדוש ברוך הוא
יחזיר לכם מידה כנגד מידה.
בסדר?
אבל הפסוק מכיל עוד חלק:
ושממו עליה אויבכם היושבים בה.
אבל כשאני מסתכל עליה,
אני יכול לומר, ודאי, זה פועל יוצא. אם הארץ היא שממה,
מי שיושב עליה,
גם הוא יושב בשממה.
אם הקדוש ברוך הוא מחריב את הבית, מי שבא לשבת בבית,
רוצה, בא, יתחרב.
אבל לא.
חז"ל באים, אומרים,
יש פה גם הבטחה אלוקית
אל התקווה שתבוא.
מה זה ושממו עלי האויביכם?
זה לא רק תיאור מצב שהם מוצאים ארץ שממה.
זה גם בעצם ביטוי,
הארץ הזאת תישאר מה?
תישאר נאמנה לכם.
כלומר,
נכון, אני אהפוך את הארץ שלכם לשממה,
אבל היא תישאר תמיד נאמנה לכם.
מה ההוכחה?
כל האויבים שיבואו פה,
לא רק שהם ימצאו ארץ שממה כתוצאה מזה שאתם נענשים,
הם לא יוכלו להפריח אותה.
כי הנצח של ישראל
הוא נצח.
ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
כי אתם אלפיים שנה לא נמצאים בארץ?
יש איזו מחשבה של מישהו, אולי הנה אני, זה כבר שלי?
לא.
הארץ תישאר
בשממה עד אשר תבואו.
כי יש פה הבטחה אלוקית בתוך העונש.
הבטחה אלוקית בתוך המציאות. כמו דוגמה,
אדם מסלק את הבן שלו מהבית,
אבל הוא שומר לו את החדר.
אבל החדר שלך מחכה לך.
אז סילקת אותי או לא סילקת אותי?
זה סילוק זמני.
זה גילוי שכל המטרה של הסילוק
היא כדי שתתקן את עצמך ותחזור.
אם הסילוק היה אמיתי,
אז לא הייתי בכלל שומר לך על החדר, הייתי נותן אותו למישהו אחר.
ולכן יש פה יסוד עמוק
של הבטחה אלוקית
בתוך החורבן.
בתוך הכאב של עם ישראל, בתוך הגלות,
יש יד אלוקי שהולך ומתממש.
בבקשה.
ביטוי גשמי של ההבטחה.
ממש ככה.
ביטוי גשמי, שאפשר לראות אותו בעיניים,
של ההבטחה האלוקית.
כלומר, האדם שרואה את החורבן,
כבר בחורבן הוא גם רואה את הגאולה.
זה המבט של רבי עקיבא.
כשרבי עקיבא רואה בתוך השועלים,
הוא רואה גם את ההבטחה האלוקית של הנבואה הבאה, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. איך אתה רואה את זה?
איך אתה רואה?
כי הנה,
המציאות קורית.
נכון, יש שממה, אבל היא גם שממה לאויבים.
ברוך השם, אנחנו בדור שזוכה לראות את זה עין בעין.
גוש קטיף,
אדמות שאף אחד לא האמין שאפשר להצמיח בהן משהו.
עם ישראל התיישב בהן, פתאום הפכו להיות
גן עדן,
עגבניות שרי ופירות וירקות.
לצערנו,
התנתקנו משם,
חזרה להיות שממה.
זה מדהים, זה ממש, רואים את זה עין בעין.
מגדלים של גוש קטיף, שהפועלים שלהם
היו פועלים מקומיים של רפיח,
והשאירו עליהם את החממות, כי לא היה ברירה.
הפועלים התקשרו
כמה חודשים אחר כך, אנחנו לא יודעים מה קורה.
התבואה, התנובת
ירק ירדה בעשרות אחוזים, מה קרה?
ושממו עליה אויביכם.
הקב"ה שומר לך את הארץ
גם כאשר הוא מגרש אותך מהארץ.
כדי שתדע,
המהלך האלוקי
הוא לא מהלך של שבר,
הוא מהלך של משבר שיוליד לידה.
הוא לא חורבן
לשם חורבן, הוא חורבן לשם בניין.
חורבן לשם בניין.
אגב, גם במלאכות
של שבת,
מלאכת מחשבת עשרה התורה.
מלאכה שיש בה חלק מהבריאה האלוקית.
אם אדם מוחק
או קורע בשבת,
זה איסור דאורייתא רק אם זה על מנת
מוחק על מנת לכתוב,
קורא על מנת לתפור.
אם זה לא זה, אז זה לא דאורייתא.
כלומר, כל היסוד של מלאכת השם בעולם,
של מחיקאי לשם כתיבה,
של שבר לשם בניין.
אגב, זה הגודל האלוקי שיש בפרשת סוטה.
בפרשת סוטה מוחקים לכאורה את השם המפורש.
איך יכול להיות שמוכרים את שם השם?
כי זה מחיקה לשם כתיבה.
זה משהו אחר.
מה אתה כותב?
אתה כותב שלום בית.
אתה כותב זוגיות. זה מחיקה לשם כתיבה.
אז זה הקדוש ברוך הוא
מוכן שימחה שמו.
לשם בניין.
בסדר? זה חורבן לשם בניין בית חדש.
חורבן לשם קומה חדשה.
בואו נראה את הרשע עיר שבאמת מבטא את הדבר.
כל שנות השממה נתפסות כשנות שבת של יובל ושמיטה.
שבתות הארץ שלא נשמרו על ידינו נזקפו עלינו בחוב.
וחוב זה תובעו את סילוקו, זה העונש.
והוא מצפה שנספק את תביעתו.
ובאמת החוב מסולק על ידי שממת הארץ בשנות גלותינו.
הארץ שמחה
בשממת השבת של תקופת הגלות, והיא מספקת
את תביעת שבתות הארץ שהוזנחו על ידינו.
ואכן,
כדרך ששמיטה ויובל היו אמורים לבטא את הכניעה לה' בחיי המדינה,
ולהאיר בקרב העמים עד למרחוק,
כן, גם שממת אדמות ארץ ישראל,
השם הודיע עליה מראש,
שהוא ביצע אמרתו אשר ציווה מימי קדם.
הוא אמר, כמו שמה שמיטה מעידה?
מה אתה מעיד בשמיטה?
כשאדם מקיים שמיטה, מה הוא מעיד?
שהאדמה היא של הקדוש ברוך הוא,
שהארץ היא להשם.
אומר השאר הירש, גם כאשר יש שממה
שהיא כנגד השממה שלא קיימת,
גם היא מעידה שהשמיים שמיים להשם והארץ אתה נבדנם, אבל להשם הארץ ומלואה. איך?
עובדה.
הקדוש ברוך הוא אמר לך שאם לא תקיים את זה, זה מה שיקרה.
אז כשזה קורה, זה ביטוי של השגחת השם.
כלומר, השגחת השם מתגלית גם בעונש.
הדגחת השם, ברית השם.
ולכן נמשיך.
היא סימן,
סימן קריאה גדול בספר השם של ההיסטוריה.
והיא מעידה כי להשם הארץ,
והוא מצפה לקיום תורתו בארץ.
וזו כנראה גם כוונת תורת כהנים,
ואני אמרתי לכם שתהיו זורים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי ואתם לא עשיתם כן
עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מעליה כל שמיטין שהיא חייבת לי ואז תתגלה שהארץ שייכת להשם
תראו איזו אמירה מדהימה קצת מזכיר את המדרש על הנחש
נכון שהנחש נענש שעל כחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך אז חז"ל שואלים הרי זה לא עונש זה מתנה
מזונותיו
מצוין לו, הוא כל היום יכול לאכול, הוא לא דואג.
אלא מה לכאורה הקדוש ברוך הוא אומר לו?
אני לא רוצה לראות אותך.
קח את האוכל שלך, לך מפה.
כלומר, בעונש יש לפעמים מציאות שמבטאת יחס.
יש עונש, כמו אצל הנחש, שהיא בעצם אומרת, אני לא רוצה לראות אותך יותר.
אה, אז אני צריך לתת לך מזונות? ככה יש לך מזונות חופשי עד קץ כל הימים.
אני לא, אל תבוא אליי יותר.
אבל יש עונש שמבטא,
אכפת לי ממך.
אתה הבן שלי.
היא מבטאת תחושת שייכות.
וזה בעצם
העונש של ושממו עליה אויביה.
כלומר, זה שהארץ שוממה זה גילוי שהארץ שייכת להשם.
זה גילוי שהיא עתידה לחזור
ולהיות של עם ישראל.
לכן גם הרמב"ן
מבאר באמת לכיוון הזה. מה שאמר בכאן,
ושממו עליה אויביכם
היא בשורה טובה
מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו.
וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו
כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה
ואשר היא הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה.
אין לך מציאות
של ארץ שעושה מהפכים כאלו,
שיום אחד היא ארץ מלאה בפירות ובשבעת המינים, וארץ חיטה ושורה, ופתאום
היא נדבר, ופתאום אחר כך היא חוזרת.
אין לך מציאות.
לכן אומר הרמב"ן,
בוא נחשוב רגע על אדם שהתבונן מהגלות על ארץ ישראל.
והוא בגלות,
והוא רואה את הצלבנים באים וכובשים אותה,
ואת המוסלמים כובשים אותה, ואת הממלוכים כובשים אותה,
ואת האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית.
הוא מרגיש כאילו זהו, היא נלקחה ממני, זנתה הארץ,
הייתה לגויים.
לא.
היא נשארת נאמנה
בעם ישראל.
קרי הקדוש ברוך הוא
נוכח גם כשאתה בגלות.
אתה בגלות, גם אני בגלות.
ארץ ישראל בגלות.
איך ארץ ישראל בגלות? הטוב האלוקי של ארץ ישראל נמצא בגלות.
היא לא מופיעה.
זה דבר מדהים.
אין לך ארץ מקבילה לזה.
אין לך ארץ שמחוברת לעם בצורה כזאת, אין לך מציאות כזאת.
אכפת לאמריקה,
ליבש את אמריקה, אם האינדיאנים נמצאים עליה,
או הספרדים, או הפורטוגלים, או...
מה זה משנה מי נמצא עליה?
אכפת להודו, אם זה הודים, או בריטים, או לא, זה נותן פירות, לא נותן, כן נותן,
תלוי מה אתה עושה.
זה ההבטחה האלוקית.
אנחנו צריכים לדעת להתבונן גם בתוך צרות,
איפה ההבטחה האלוקית מופיעה?
איפה יד השם אומרת נכון, יש מצב קשה.
יש חורבן,
יש מלחמה,
יש כאב,
אבל לא, יש פה לידה.
יש פה גודל אלוקי שהולך ומופיע.
בואו נמשיך.
המשיך הרשע הר הירש.
הם תפסו את הגלות
על כל מרירותה במשמעות הטהורה כריצוי עוונם.
נחה דעתם שחוב עברם נתכפר ונמחק,
וממלאים את תפקיד הגלות מדעת ומתוך נאמנות לחובה.
וכך,
מתוך הקבלה של הדין,
התעלו אל הניגוד הטהור של טעות עברם, ממש הלכו והזדקחו.
ואז?
וזכרתי את בריתי יעקב. כלומר, באמת
הגלות היא עונש של תיקון,
ועם ישראל הלך ויתקן,
הלך ויתקן,
ואז
וזכרתי את בריתי יעקב,
ואהיה עימם, הבטחה אלוקית,
אהיה עימם
בכל לילות הגלות הארוכים.
אהפוך את חשכת ליל גלותם
להתגלות מאירה של הנהגת השם. איך זה קורה?
כלומר, גם עם ישראל, בחשיכה של הגלות, אור השם האיר.
איך?
כי עם ישראל הלך והפך להיות
אור בגויים.
דמיינו לעצמכם
את עם ישראל,
שהפך מעם של פליטים,
שהרומאים הובילו אל כל יבשת אירופה, ולאט לאט, בכל מקום שהם נמצאים, מה הם הפכו להיות?
האור האלוקי.
אנשי המוסר,
אנשי ההצלחה, אנשי הכלכלה.
אגב,
על פי המקובלים,
עד שהגיע הזמן שהם צריכים לחזור ארצה.
ואז
הם התחילו לסבול מחדש.
כלומר על פי המקובלים אחרי אלף שנות גלות עם ישראל היה צריך לחזור.
מאלף שנות גלות
עם ישראל מתחיל לסבול. למה?
מתחיל לסבול בחזרה.
למה? כי הוא לא חזר לארץ ישראל.
כי הוא לא ניצל.
זהו, נגמר, בוא נחזור.
אבל בכל אופן אנחנו רואים
שהרי הם אף הם מאירים בליל לעמים,
בהתמסרם, בהתמסרותם לייעוד האדם,
והם מזהירים ככוכבים בשמחת הקרבה עצמית בחיים ומותם.
הצדיקות של עם ישראל, מסירות הנפש של עם ישראל,
הולידה אור גדול,
והנה עתה נתמלאה שאת סבלם,
כי בדם ליבם חתמו על נאמנותם לתורה בתוך הדפים של דברי ימי העמים,
ולכן,
ואף את בריתי יצחק,
הקדוש ברוך הוא זוכר,
לא לחינם סבלו ושתתו דם בין העמים.
דוגמתם האירה את רוח העמים והדנה את נימוסיהם, ועם שחר המפציע בשמי עמים עברה גם חצות ליל גלותן.
הרש"ר הירש גם עושה חלוקה בין יעקב ליצחק. מה ההבדל בין יעקב ליצחק?
יצחק
הוא מלא באושר,
יש לו מאה שערים,
הוא זורע ומצליח.
יעקב עובר
המון המון תחלואים, המון קשיים.
אומר הראשי הר הירש,
לעם ישראל בגלות יש שתי תחנות.
תחנות אחת מבחינת יעקב, גם בסבל,
וגם שם הקדוש ברוך הוא זוכר אותנו,
וגם בהצלחה בגלות,
הקדוש ברוך הוא בוחן אותנו שנוכל
לשחרר את ההצלחה הזאת ולעלות לארץ.
זה בעצם שני מימדים של הזדככות של עם ישראל צריך לעבור.
אחד, בסבל,
לזכור שהשם איתך,
ובעושר,
לזכור שהמטרה שלך זה השם.
וזה מה שהרש"ר הירש מלמד פה.
בואו נמשיך רגע
אל יסוד נוסף במסכת מגילה.
מסכת מגילה
מבארת את הפסוק,
ממש אתה מסיים את הקללות, אני חוזר רגע לפסוק,
למקור א',
וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם וכולי, ואף גם זאת
בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם,
כי אני השם אלוהים.
אומרים חז"ל, מה פירושו של דבר?
אומרת הגמרא למסכת מגילה,
לא מאסתים ולא גאלתים.
לא מאסתים בימי יוונים, לא גאלתים בימי אספסיאנוס, לכלותם בימי המן,
להפר ביתי איתם ימי רומאים, כי אני השם אלוהיהם בימי גוג ומגוג.
כלומר, אומרת הגמרא, אל תתבלבל.
בכל התחנות הקשות הללו,
של יוונים, של אספסיאנוס, של המן, של רומאים, של גוג ומגוג,
אין רגע אחד שהקדוש ברוך הוא חשב
למאוס מעם ישראל,
לכלות את עם ישראל, להפר בריתו איתם.
חס ושלום.
מה ההוכחה אומרת הגמרא?
מה ההוכחה לכך?
במתנית התנא
לא מאסתי מימי כסדים שהעמדתי להם דניאל, חנניה, מישל והזרע.
לא גאלתי מימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי בניו, מתיתיאל כהן גדול.
לכלותם מימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר.
להפר בריתי איתם שהעמדתי אליהם של בית רבי וחכמי דורות.
כי אני השם אלוהיהם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.
כלומר, בתוך כל רגע קשה של הגלות,
הקדוש ברוך הוא
טמן שליח אלוקי,
שהוא הביטוי לנצחיות של הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם.
ואיש שעמדה לאבותינו,
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו,
ותמיד יש משהו שמבטא והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם,
זה כי יש הבטחה אלוקית.
לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוהים.
זה נצחי, אל תתבלבל.
יש אירוע קשה,
יש שביעי באוקטובר,
יש מלחמה,
יש שואה,
יש מסעות הצרב,
יש פרעות קישינב, יש.
בכל תחנה ותחנה
יהיו שני דברים: א',
נצח אלוקי שימשיך לעבוד את עם ישראל,
ב.
יהיה מושיע שיצליח
להחזיק את עם ישראל.
יהיה מושיע שיצליח להוביל את עם ישראל לעבור את הטרגדיה הזאת.
והשליח הזה הוא ההבטחה האלוקית,
שבכל רגע ורגע יהיה מישהו כזה.
ולכן,
אומר השאר הירש,
לא גאלתים לכלותם להפר בריתי,
ברית ראשונים הנשכרת כאן איננה ברית אבות,
אלא ברית נוספת, כפי שנתברר בתורת כהנים,
אלא ברית השבטים.
עכשיו יש רוצה כבר לקדם את זה לעוד משהו.
יש ברית
שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם,
אבל פה יש עוד ברית.
מהי הברית הזאתי?
הברית הזאתי היא ברית השבטים. מה זה ברית השבטים?
זאת הברית שנתחדשה עם צאצאי האבות.
גם אלה היו זקוקים לצירוף
בכור המצרף של מצרים, ואף על פי כן מצאתי אותם ראויים לגאולה.
ועשיתי אותם אות אלוקי בהיסטוריה על עיני הגויים.
יש יסוד שנקרא ברית אבות,
אבל ברית אבות
שייכת לכל האבות,
מה עם הבנים?
מה עם הבנים?
אז אלה אומרים, זכות אבות תמה.
ברית אבות לא תמה,
אבל האבות לא פה,
היא הפכה לברית השבטים.
כלומר, הנצח שהקדוש ברוך הוא
קרט עם האבות,
עבר להיות נצח עם השבטים.
אבל פה מתגלה משהו שלא היה באבות, כי אצל האבות זה לא היה רלוונטי.
מה היסוד בברית השבטים?
אחד, זה שהקדוש ברוך הוא ממשיך את הבטחתו.
הקדוש ברוך הוא הבטיח הבטחה לאבות, הוא ממשיך אותה אצל הבנים. אבל יש עוד משהו.
ברית השבטים,
אומרים חז"ל,
מלמדת שיש בתוך עם ישראל חיבור של איש באחיו.
נחזור רגע אל תיאור הפרעות במקור מספר 1. התורה מתארת, פסוק ל"ז:
וכשלו איש באחיו כמפני חרב,
ורודף עין ולא תהיה לכם תקומה.
לכאורה פסוק קשה מאוד.
כשלו איש באחיו כמפני חרב.
מין מציאות כזאת שנופלים אחד אחרי השני,
נופלים אחד על גבי השני.
החז"ל מבררים מה זה וכשלו
איש באחיו.
אומר המדרש,
וכשלו איש באחיו אינו אומר איש באחיו,
אלא בעוון אחיו,
מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.
כלומר, גם פה,
בתוך ברית השבטים מתגלה שיש יסוד של ערבות הדדית בתוך עם ישראל.
יש לזה, זה חרב פיפיות.
מצד אחד,
נכשלים זה בעוון חברו, זה בעוון אחיו. מצד שני, מה זה אומר?
שהם עומדים כאגודה אחת בפני ריבונו של עולם.
ולכן הברית הזאתי לא תיעלם.
כשאנחנו עומדים,
כל אחד בנפרד מול ריבונו של עולם,
אז יכול להיות שאני לא אעמוד.
אני יכול לעמוד מול ריבונו של עולם לבד,
אחת האים שלי, זה לא עומד.
אבל אם הקדוש ברוך הוא אומר לך, דע לך,
אני מחשב את החשבונות שלך ושלו ושל כולכם ביחד.
אז יש רגעים שכתוצאה מכך אני אשלם על זה מחיר.
אבל בנקודת העומק,
וכשלו איש באחיו, זה יהיה גם שורש ההצלה של עם ישראל,
שהקדוש ברוך הוא הבטיח ברית
כללית לעם ישראל.
ולכן אני רוצה קצת לסכם.
יש הבטחה אלוקית שהולכת ומופיעה גם בחורבן.
ההוכחה, וישממו עליה אויביה.
ב.
בכל שלב, הקדוש ברוך הוא שם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם, להפר בריתי איתם.
הקדוש ברוך הוא שם מושיע.
ג. זאת ברית
שהיא כבר מופיעה לעם ישראל ביחד.
לטוב ולמוטב.
למוטב במובן שאתה יכול לספוג
מציאות קשה בגלל אחים שלך,
אבל מציאות מתוקנת שבזכות
ברית האחים הזאתי
עם ישראל יחזור ויגאל.
לכן אומר חידושי הגריז,
אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען, ויאמר אלי הנני מפריכה והרבטיך ונתתיך לקהל עמים.
איך תרגם
תרגום אונגלוס את ההבטחה האלוקית הזאתי לקהל עמים,
לכנסת שבטין.
רוצה לומר דנאמרה בזה ההבטחה
על הדין של השבטין.
כלומר, אני מבטיח
שאני אפרה אותך וירבה אותך,
ובסופו של דבר נתתיך לקהל עמים, כלומר,
למציאות של שבט שיחזור ויופיע.
רוצה לומר דאגוי הראשון שנאמר בקרא,
פירוש ההבטחה של עם ישראל בכללו שייצא ממנו,
זה ההבטחה האחת.
אבל פה קהל גויים זה הבטחה שנייה, שעם ישראל יהיה מורכב משבטים ונתחדש בזה דין השבטים.
ומה הביטוי להבטחה לשבטים?
היא ברית הארץ.
על ידי זה גם הבטחה שנחזור לארץ ישראל.
ולכן זה הגודל שהולך ומתגלה בפרשה הזאת.
הפרשה הזאת טומנת, נכון, קללות קשות
שעל פניו
צריך להיזהר איך קוראים אותם, מי עולה לקרוא אותם, איך קוראים אותם, יותר בלחש,
שיותר מהר,
אבל הן גם טומנות את שורשי הגאולה,
את שורשי ההבטחה האלוקית,
שהקדוש ברוך הוא יחזור ויושיע את עם ישראל.
שנזכה, בעזרת השם.
