טוב,
שלום לכולם.
שאלה, אני לא זוכר, בפעם הקודמת
התחלנו קצת את פרק ל"א בישראל ותחייתו,
עד שיגיעו עוד הבאים.
ראינו רק את ההתחלה,
לא ראינו את הפסקה באורות הקודש,
השקפה המאחדת המפרדת, ראינו?
אבל ראינו בפנים את הכתוב?
מה?
אוקיי,
אז זהו,
עוד לא למדנו,
אז אני רוצה רגע לחדד את הנקודה.
אז בואו רק נחזור ככה בקיצור נמרץ על מה שראינו פעם שעברה,
כי אני רוצה להתקדם.
בסדר?
ואם דיברתי על זה,
אם דיברנו על זה שבוע שעברה,
תגידו לי.
בסדר?
מה בעצם ראינו?
ראינו, אני חוזר רגע על המשוואה,
על הקודים,
על העקרונות.
עיקרון ראשון ראינו שהשם אחד.
השם אחד זה אומר שהקדוש ברוך הוא באמת אחד,
בלשון המערל אחד פשוט ולא אחד מורכב,
כלומר לא אחד שמורכב מחלקים ומפרטים,
אלא אחד שהוא באמת אחד,
לכן רק הוא השם אחד.
נתון שני שהקדוש ברוך הוא שהוא אחד באמת
אחד פשוט הוא ברא את העולם הזה שהוא עולם מורכב
עולם מורכב כי עולם ההרכבה
הזה מורכב וכולל בתוכו הרבה אינסוף פרטים
ולכן גם כשאנחנו אומרים את המילה אחד ביחס לעולם שלנו כשאני אומר
כיתת אמונה אחת,
דף מקורות אחד,
בסדר?
יחיאל אחד,
בסדר?
כשאני אומר אחד, תודה.
אז האחד שלנו הוא לא אחד פשוט,
הוא
אחד מורכב,
כי העולם הזה,
הכיתה הזו מורכבת בה המון דברים.
יש בה שולחנות,
וכיסאות,
ומזגן,
וספריות,
וספרים,
וכמובן אנשים,
ושעון,
ואלף דברים, נכון?
אז האחד שלנו הוא אחד מורכב בשפה של המערל,
הקדוש ברוך הוא שהוא אחד באמת,
אחד פשוט,
ברא עולם שהוא אחד מורכב,
כלומר,
ללשון המערל,
מן האחד יצא ריבוי.
יופי, נתון שני, נתון ראשון,
השם אחד.
נתון שני,
עולמנו עולם מורכב, ולכן על גבי זה נתון השני,
היות ועולמנו עולם מורכב, לכן יכול להיראות כלפי חוץ,
שא',
אין מקור אחד לכל הפרטים,
כלומר לא השם ברא
את העולם,
אין מגמה אחת לכל הפרטים,
כלומר אין מגמה של תיקון עולם,
ג',
אין קשר בין כל הפרטים שיש במציאות.
בלשון המקובלים זה נקרא על דרך פירודה.
העולם שלנו שהוא עולם של פרטים,
יכול להיראות לעינינו בטעות כעולם לא רק מפורט,
אלא עולם מפורד, מלשון פירוד,
נתון שני.
נתון שלישי.
אז למה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם?
ברא את העולם כדי שבני האדם,
כדי שהעולם הזה יגלה באיזושהי מידה,
כפי הניתן בעולם המורכב שלנו,
בעולם הריבוי,
בעולם הרכבה,
לגלות באופן מסוים,
באופן יחסי,
את מדרגת השם אחד.
קרי השם אחד,
ושמו אחד.
אז המגמה היא ששמו,
הביטוי האחד,
הממד האחד האלוהי,
יתגלה בעולמנו,
למרות שעולמנו הוא עולם של הרכבה.
יופי.
נתון ארבע.
עם השם אחד.
נתון אחד.
והעולם הזה הוא עולם הריבוי וההרכבה,
ולכן הוא יכול לראות על דרך פירודה שתיים.
וגימל.
שלוש.
המגמה של העולם זה להגיע לגילוי האחד בתוך הריבוי.
האחד הפשוט, כמה שניתן בתוך האחד המורכב.
היה צריך הקדוש ברוך הוא,
כמובן,
לברוא סוג נברא כזה,
שיש לו באישיות שלו, ובתכונה שלו, ובטבע שלו,
ובמילא ביעוד ובתפקיד שלו, לגלות את האחד הזה.
והנברא הזה נקרא ישראל,
שנאמר אומיקי עמך ישראל, גוי אחד,
אחד במובן של ההבנה שאנחנו מדברים כרגע,
לא במובנים אחרים שגם הם נכונים.
כרגע גוי אחד, כלומר, עם כזה שיש לו אישיות,
שהאחד האלוהי זאת האישיות שלו.
כמה שניתן, אחד פשוט.
האחד פעם שיבוא בנו כטבע,
כמובן,
הגוי האחד הזה יכול לגלות את האחד
הזה רק בארץ שגם היא אחת,
והיא ארץ ישראל, לכן וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.
אז אני אומר משפט אחד שלם,
קודם ברוח אחד,
ברא העולם של ריבוי,
המגמה ששמו אחד יתגלה,
וזה יכול להתגלות דרך עם ישראל בארץ ישראל,
לכל האנושות,
כל הבריאה, וכל העולם והעולמות.
בסדר?
יופי.
ולכן,
התחלנו פעם שם במקור אחד,
ולכן האחדות הסגולית שבישראל,
זה ה-DNA שלנו.
זה מי שאנחנו.
הוא אומר לזה יהודינו ותפקידנו.
איך זה מופיע בממד הכללי,
הכלל ישראלי הלאומי שלנו,
איך מופיע האחדות האלוקית הישראלית הזאת שבישראל,
בהבנה ובהרגשת הטבע.
והבנה בתודעה שאין הפרש אצלנו,
אין נתק,
אין אי קשר אצלנו בין ממד אלוהי
דתי לממד לאומי.
לכן,
טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל,
וחפצים הם בדמיונם להשוות עיניין אלוהי הזה המיוחד באופי הישראלי,
לעניין כל תוכן של עם ולשון שבכל משפחות האדמה,
שאצלם, אצל הגויים,
אין להם אופי של אחדות אלוהית ישראלית.
אין להם את זה.
של אחדות, סליחה,
של אחדות אלוהית סגולית.
אין להם את זה.
הם בעלמא דה פירודה.
זה ה-DNA שלהם, וזה הייעוד שלהם.
אז אנחנו הרבה פעמים לא מבינים את עצמנו,
לא מזהים,
מרגישים את סגולתנו,
מנסים להעתיק דגם אלוהי שמתאים לגויים,
שהדגם האלוהי באופן עקרוני, כמשפט עקרוני שמתאים לגויים,
זה עלמא דה פירודה.
ולכן אצלם הפרדת הדת מהמדינה,
זה דבר נכון?
למה?
כי אצלם הלאומיות היא סך הכול לשון הרבבות,
חברה אזרחית גדולה,
ולא מנגנון לאומי להופעת אלוהות.
אין קודש בלאומיות אצלם.
אז אצלם הפרדת המקדש מהמלכות, הפרדת הדת מהמדינה,
הפרדת הדתי מהלאומי, זה הדבר הנכון.
לכן כגוי, כל גוי בממד הדתי מול אלוהים, שם,
צום ובני נוח, לא קשור לאיזה לאום אתה שייך,
והלאומיות היא לא קשורה בכלל לדתיות,
לאלוהיות.
לאומיות זה תפקוד,
זה מנגן לתפקוד חברתי.
זהו.
בסדר?
אז זו טעות גדולה,
אם אנחנו חושבים שאנחנו חוקרים אותה.
ומזה בא הרצון לפלג את העניין הלאומי ואת העניין הדתי לשתי פלוגות.
ושתיהן יחד נכשלו בזה שקר.
האם רק זה מה שלמדנו שבוע שעבר?
או שלמדנו גם שתי השקפות?
מקור שתיים.
למדנו?
יופי,
אז אני עכשיו משלים את התמונה.
על גבי כל מה שאמרנו עכשיו,
ראינו שבעצם יש שתי השקפות שדרכן אתה יכול להביט על המציאות.
אם אתה מביט,
אם אני אומר עכשיו דברים שלא אמרנו,
תגידו לי.
אם אתה מביט על המציאות מתוך מקור טבעי,
כלומר, חומרי,
כלומר, מתוך עולם ההרכבה,
ששלושת הכלים שיש באדם
כדי להתייחס אל המציאות,
להתייחס אל המציאות מבחינת טבעית,
חומרית,
עולם ההרכבה,
זה גוף,
נפש, שכל, דיברנו על זה?
יופי.
אז אם אני מביט על העולם מתוך גוף,
נפש, שכל,
כלומר,
הגוף שלי מכיר את העולם דרך החושים,
חמשת החושים.
הנפש שלי מכיר את העולם גם דרך הרגש,
מה אני מרגיש.
השכל שלי דרך ההבנה והתודעה. שלושת
הכלים הטבעיים האלה רואים את העולם כעולם נפרד.
חוש, נגיד חוש הראיה רואה שני אנשים נפרדים, שונים.
הרגש, לכל אחד יש לו את הרגש הסובייקטיבי שלו,
אני לא יכול להביא רגשות מאדם לאדם.
שכל, אדם קרוב אצל עצמו, צריך
לדאוג
ולטפל בעצמו.
לכן אדם שניגש
אל הבנת המציאות, ומן היחס שלו אל המציאות,
ותפקידו במציאות,
מתוך מבט אנושי טבעי,
דרך שלושת הכלים הטבעיים, גוף, נפש, שכל,
יראה את העולם לפי ההשקפה המפרדת.
אבל אדם שניגש מתוך הקומה הרביעית,
גוף,
נפש,
שכל,
נשמה,
מתוך הממד האלוהי שבמציאות שהוא אחד,
הוא,
מתוך המבט האחד האלוהי,
הוא יראה את הכל כאורגן אחד.
ואז כל החילוקים שיש במציאות כל הפרטים,
זה איברים שונים של אותו אורגן.
כמו שברור לנו היום גוף האדם כאורגן אחד,
כך לראות את עם ישראל כאורגן אחד,
12 שבטים אורגן אחד,
ישראל והעמים אורגן אחד, עם ההבדלים ביניהם,
העולם,
האנושות והנבראים האחרים בעולם הזה,
חי צומח דומם,
עולם אחד, והעולם הזה והעולמות,
הכל אחד אלוהים.
שם אחד ושמו אחד,
אומר הרב, כל המלחמות שבעולם,
היסוד שלהם והמגמה שלהם,
זה הבירור הזה.
מלחמת העולם האמיתית היא לא מלחמה כלכלית.
היא לא מלחמה טכנולוגית,
היא לא מלחמה דיפלומטית או מלחמה צבאית.
היא מלחמת ההשקפות.
האם
ההשקפה הנכונה היא המפרדת,
על פי פירודה,
על פי איחודה,
במה זה תלוי?
זה תלוי באיזה מדרגה חיים אתה חי.
האם אתה חי במדרגה טבעית או במדרגה אלוהית,
בזה זה תלוי.
ולכן, א', כל,
מלחמת העולם האמיתית זה המלחמה משני השקפות.
ב', כל ההיסטוריה,
המגמה שלה זה לגלות את ההשקפה המאחדת.
ולשעבד אליה,
כמו שדיברנו פעם שעברה,
דיברנו על זה,
ולשעבד אליה את ההשקפה המפרדת,
כדי לא לטשטש את הזהויות,
אבל גם עד האחד,
גימל,
כל הפוליטיקה העולמית,
מה
שהרב קורא מנהיגי המדינות,
וכל אלה שמנסים להבין את הנפש האנושית מכוח מה היא פועלת,
מה
שהרב קורא הגאונים החברתיים מהפסיכולוגיה,
כל מי שקובע
ברמות המעשיות וברמות הפנימיות יותר,
במחאות את התנהלות הנפש האנושית בהיסטוריה,
הם מושרשים בהשקפת הפירוד.
על פי פירוד.
וכל התורה כולה,
וכל אורו של משיח וגאולתנו,
זה על פי אחדות
העולם האחדות.
עד לכאן פעם שעברה?
מצווה.
יופי.
עכשיו אני רוצה להתקדם באחד, רוצה לחזור לאחד.
טעות גדולה היא ביד אותם שלא מרגישים את תכונות הסגולות שבישראל
בחפצים הם את דמיונם להשוות את הענין האלוהי הזה מיוחד באופן
ישראלי עם כל תוכן של כל עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה ומזה בא רצון לפלג
את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות
את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות
ושתיהן יחד נחלו בזה שבר בכותרת ראשית ולא מדויקת מצד אחד הציונות
החילונית הרימה את הדגל הלאומי מצד שני החרדיות הרימו את הדגל הדתי
זאת אמרה הציונות אין הדבר עם הדת זאת אמרה הדת אין
הדבר עם הציונות
התיאוריה, ברעיון, בהבנת המושגים.
טוב, אומר הרב,
עכשיו לאן זה גורם,
לאן זה מוביל את הדבר הזה?
אומר הרב,
טעות ראשונה,
טעות גדולה,
זה עצם התפיסה הפילוסופית,
עצם התפיסה הרעיונית, האידאית,
שיש כאן לכאורה שני דברים נבדלים.
כי
כשיש שם יש שני דברים נבדלים,
אני לא מאמין באחדות הסגולית שבישראל.
שאלה נוספת שלא פתחנו אותה, האם מדינת ישראל היום
זה חלק מהאלוהות בלאומיות?
איך אנחנו כדתיים,
במירכאות,
משתלבים ופועלים בתוך המציאות המורכבת הזאת,
בסדר?
אלה שאלות,
הייתי אומר, משניות חשובות מאוד.
בסדר?
אבל השאלה העיקרית,
האם אני מבין את האחדות הסגולית שבישראל?
זאת השאלה.
אני חי את מדרגת ההשקפה המאחדת.
זאת השאלה העיקרית.
כל הפרטים אחר כך זה כבר פרטים.
נעשה פלוגה לחרדים.
בסדר.
יפה מאוד.
אבל תראה את הצבא ברמת העיקרון,
גם אם אתה לא אומר,
תראה את הצבא ברמת העיקרון כחלק מהופעת השם בחיים שלך.
אל תגיד השם ילחם לכם.
ולא צריך צבא.
תגיד, יש לי בעיות עם הצבא הזה.
בסדר?
א', בוא נראה אם אתה צודק, ב', בוא ננסה לתקן.
בסדר?
אבל אל תגיד, לא צריך צבא.
תגיד, צריך צבא,
רק הצבא כרגע,
כפי שהוא היום,
יש הרבה מה לתקן.
בסדר?
עכשיו אני אתווכח איתך,
אפשר להסכים איתך,
אפשר לתקן מה שאפשר לתקן.
בסדר.
אבל יש כאן,
אני מנסה להסביר את ה...
יש הבדלים בהשקפת העולם, בסדר?
ביסודות של הדברים.
ויש הבדלים בפרטים, המעשיים.
זה לא אותה...
אנחנו פה מדברים על ההבדלים העקרוניים.
ההשקפתיים, ההשקפה,
איך אתה משקיף על המציאות.
יפה.
עכשיו,
טעות ראשונה אומר הרב,
זאת ההשקפה הפילוסופית,
התיאולוגית,
לא יודע איך לקרוא לה,
האם יש אחדות סגולית אלוהית בישראל?
זאת השאלה הראשונה.
למאן דאמר,
כן,
ההשקפה המפרדת,
לכן דת ומדינה זה דבר אחד,
וכמובן צריך להופיע אותו ביחס הנכון וכולי וכולי,
ולמען דאמר,
לא,
ההשקפה המפרדת,
ההפרדת דת והמדינה.
טעות ראשונה. טעות שנייה אומר הרב יותר חמורה מהטעות הזאת,
שלא רק טעות פילוסופית,
אלא היא כבר טעות מעשית.
אני כבר קורא,
היא טעות שחושבת,
שבגלל שככה אני תופס את החיים מתוך השקפת אלמה דה פרודה,
כנראה השקפה המפרדת,
אז אני עלול לחשוב בדעתי,
שבאמת אפשר להצליח ו
הטעות השנייה היא טעות כבר בגדר הפעולות.
אתה בטוח שאתה יכול להצליח בזה.
תראו מה כתוב,
אומר הרב.
לכאן הגענו,
כי כל ענייני המחשבה,
שורה החמישית-שישית מלמעלה במקור אחד בצד ימין,
כי
כל ענייני המחשבה,
ההרגשה והאידיאליות,
הרינו מוצאים באומה הישראלית חטיבה אחת בלתי מחולקה היא,
והכל ביחד,
כולה נקרא את זה בהתאמה יותר טובה.
עוד פעם,
כי
כל ענייני המחשבה,
ההרגשה והאידיאליות,
הרינו מוצאים באומה הישראלית,
חטיבה אחת בלתי מחולקה היא.
כמו שדיברנו, האחדות הסגולית האלוהית שבישראל.
והכל ביחד עושה הוא את צורתה המיוחדה.
אמנם עכשיו טעות יותר חמורה מהטעות הראשונה,
שהיא רק טעות תיאורטית רעיונית.
אולם כשם שטועים המתאמצים להפריד את
החלקים הבלתי מתחלקים הללו ברעיון...
ככה יותר הם טועים אלה שהם סבורים שאפשר הדבר ושהחילוק
והפירוד יעלה בידם שכולם מתאמצים להפריד את דתה.
יש כאלה שבטוחים שזה נכון מה שהם חושבים ולכן
כל עניינם זה באמת לממש בפועל את ההפרדה הזאת.
רגע, אז אנחנו
לומדים את זה, רבי שמעון.
אז אנחנו לומדים את זה.
אומר הרב, תראו, עכשיו, למה התעוררתי
לפרק הזה?
בגלל שתי מילים במשפט הבא.
אומר הרב,
מה התוצאה של זה?
מה התוצאה של התפיסה
של ההפרדה הרעיונית?
ומתוך זה הביטחון הממשי שגם באופן מעשי אפשר להפריד את
הכוחות האלה באומה.
מה ההשלכה של זה?
אומר הרב,
ההשלכה של זה,
ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מחטיבה ישראלית,
כלומר,
כל חלק, זה שמחזיק בדת ייאבק נגד הלאומיות,
זה בלאומיות ייאבק דרך הדת,
אבל איך ייאבקו?
איך יילחמו?
הרי זאת מלחמה,
זה
מלחמת ההשקפות, זה דבר רציני.
אבל מה יהיה,
אני לא רוצה להגיד הסגנון,
כי
המילה סגנון היא מקטינה פה את האירוע.
איך זה יופיע?
תראו מה אומר הרב.
ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מחטיבה ישראלית,
כל
אחד נגד זולתו,
בחמה שפוכה.
אני התעוררתי משתי המילים האלה.
חמה שפוכה.
למה להילחם, להיאבק בחמה שפוכה?
מתי אדם נאבק בחמה שפוכה?
וחמה שפוכה אומר, קדוש ברוך הוא,
הם ילכו אליכם.
מתי יש חמה שפוכה?
מה?
מתי?
אבל מתי זה ככה?
מה?
כשאתה בטוח שמה?
כשאת צודק ואתה בטוח שמה?
כשעשינו טוב ואתה בטוח שמה?
אני נלחם בחמה שפוכה באויב החמאסי, העזתי.
למה בחמה שפוכה?
כי אני בטוח שצריך להשמיד אותו, ואני אשמיד אותו!
אין ביניים!
אין אמצע.
זהו אני או הוא.
מתי אתה נלחם בחימה שפוכה?
אתה נלחם בחימה שפוכה שאתה בטוח שאתה צודק.
ולשני אין זכות קיום.
ואתה בטוח שתצליח ב...
להאדיר בעין,
מנשון עדר,
להדיר מהשני את זכות קיומו.
אתה תשמיד אותו, אתה תחסל אותו.
לכן זו חימה שפוכה.
אבל אם היינו מבינים שהחלק השני הוא
חלק מהסגוליות שלנו וחלק מהייעוד שלנו,
ויש בינינו מחלוקות כבדות וקשות ויסודיות ועקרוניות מאוד,
אבל גם החלק שלך יש בו אמת.
כמו שבחלק שלי יש אמת,
אז לא היינו נלחמים אחד בשני בחימה שפוכה.
לא היינו נלחמים בתוקף, בעוז, אבל לא בחימה שפוכה.
זה לא להיות או לחדול, זה לא אני או אתה.
זה לא ככה.
מאיפה הגיעה החימה השפוכה הזאת?
אתה אומר היום,
זה,
לצערי נורא,
ועל זה אנחנו מדברים על זה.
זה הגיע מזה שיש לנו טעות גדולה בחוסר
ההרגשה של האחדות הסגולית שבישראל.
דרך אגב,
אולי כדאי גם להדגיש את המילה,
אתם לא מרגישים,
פעם שעברנו מכיוון הפוך,
אבל אולי יותר פשוט,
שאינם מרגישים הרגשה במובן הזה פה,
אולי זה לפני הבנה,
מהשכלה.
רגש שלפני שכל,
כי
רגש זה ביטוי לטבע הפשוט שלי.
אז הטבע הפשוט הישראלי אמור להבין שאנחנו
דתי ולאומי
כחטיבה אחת.
זה ברור? כי זה טבענו.
אז הפיצול הזה
בין הדתי ללאומי,
משני הצדדים,
הוא א', שקר,
וב',
הוא יכול לא רק להסתיים ברעיון,
אלא בביטחון שזה יקרה בפועל,
ולכן נלחמים אחד בשני בחימה שפוכה.
למה אדם מחייך?
ראיתי שאתה מחייך, כן?
לא קשור לשיעור.
אז איך אתה לא מרוכז בשיעור, אחי?
אה?
עם כל הקולות ברעש וזה.
לא, חשבתי שהוא חושב על משהו שקשור לשיעור,
ואז רציתי לשמוע מה הוא חושב.
חושב. בסדר. טוב.
לא הבנתי.
השם אחד זה חידוש של הרב קוק?
על מידת הפירוד זה חידוש של הרב קוק?
ושמו אחד זה חידוש של הרב קוק?
גו אחד בארץ זה חידוש של הרב...
למה הקדמנו את כל הקדמת דות יחיאל?
כדי שלא תגיד את
המשפט הזה.
אתה עכשיו שואל מאיפה זה נובע,
זאת השאלה.
איך הגענו למצב שאדם יהדותי, אדם אלוהי,
ומבין ככה.
יפה,
אז יש,
זה מהלכים ארוכים,
בין הנאמר שמעת קצת נראה לי,
לא?
לא, אז
זה מהלכים ארוכים, משפט אחד אני אגיד,
אני אגיד זה שטחי,
כי זה דברים ארוכים ועמוקים.
הגלות
גילתה לנו במרכאות,
כפולות ומכופלות,
שאפשר לחיות
דת בלי מדינה.
חיינו נפלא בגלות.
היו ישיבות,
בתי כנסיות,
מקוואות,
תלמודי תורה,
דף יומי,
גמחים.
חסד בקהילה, הכל היה.
מה צריך מינויים?
מה צריך מדינה?
הסתדרנו טוב מאוד בלי מדינה.
אמרו אומר,
דרך אגב,
חלק מגדולת ציבור החרדי בדור הקודם אמרו את המשפטים האלה שאמרתי עכשיו.
הסתדרנו טוב בלי מדינה.
זה יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים,
זה
חוסר התפיסה.
זה שכחה מה זה בית ראשון, מה זה בית שני.
דרך אגב, היום אנחנו ערב יום ירושלים,
אני רוצה אולי
דברים ארוכים גם, ולהגיד משפט אחד קצר.
מה זאת ירושלים?
ירושלים זה לא מקום גיאוגרפי.
כשירמיהו, בלבד.
כשירמיהו הנביא אומר בתחילת פרק ב',
הקדוש ברוך הוא אומר לרמיהו הנביא,
הלוך וקראת באוזני ירושלים,
זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה.
הקדוש ברוך הוא אומר לרמיהו, לך תגיד את זה למי?
לירושלים.
הלוך וקראת באוזני ירושלים.
לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה.
מי הלך
במדבר בארץ לא זרועה?
ירושלים?
מי הלך בארץ לא זרועה?
עם ישראל.
אז למה לא כתוב הלוך וקראת באוזני ישראל?
אומר נפש החיים,
ירושלים נקראת כל ישראל.
כל ישראל נקראים ירושלים.
דרך אגב,
יש
דעה
בחז"ל שכל ארץ ישראל גם נקראת ירושלים,
לא רק ירושלים.
בכל אופן, כן, מה אנחנו רואים?
שיש זהות בין עם ישראל לבין ירושלים.
אותן התכונות שנמצאות בישראל,
זה אותן התכונות שנמצאות בירושלים.
למה אני אומר את זה עכשיו?
כי מה התכונה של עם ישראל?
האחדות הסגולית.
בהקשר שלנו פה,
מצד אחד דתי, מצד שני לאומי.
מצד אחד אלוקיות, מצד שני לאומיות.
מה זאת ירושלים?
מה אמרת לכה דודי בערב שבת?
מקדש, מלך, עיר מלוכה.
ירושלים היא מצד אחד מקום המקדש,
הקדושה,
ומצד שני מקום המלכות,
הפוליטיקה,
דת במדינה.
מה קרה כשחרבה ירושלים,
אומר הרב שם עין איה,
שלושה דברים חרבו.
א',
הקדושה לא יכולה להופיע אלא בארץ ישראל בצורת השלמה והמלאה,
אין נבואה חוץ לארץ,
אין תורה,
כי מצויינות עצי תורה,
במחשכים שבינו זאת גלות בבל וכולי וכולי,
צריך לעין בזה.
המצוות זה רק ציונים בחוץ לארץ, אז אין קדושה.
קדושה,
נקרא לזה זרזיף של קדושה בחוץ לארץ,
שהוא המנגנון ששומר עלינו.
גבורה,
מלכות,
אין מלכות,
אין מדינה,
אין גבורה,
אין תוקף,
אין עוז,
אין כבוד לאומי,
אין עם, אין מדינה,
אין צו, אין כלום.
יהודי נרדף, יהודי שורד.
ג' יותר חמור מזרח מאחריו,
אין קשר בין
קדושה לגבורה,
אין קשר בין דת למדינה.
הנה, הסתדרנו טוב מבלי מדינה בגלות.
זה מה שחרב בחורבנה של ירושלים.
א',
חרבה הקדושה,
ב',
חרבה הגבורה,
והכי חמור,
חרב הקשר ביניהם.
באלפיים שנה,
אורגלנו לחשוב, וחיינו ככה,
שאפשר לנהל חיי קדושה
בלי גבורה,
אפשר לנהל חיי יהדות בלי מדינה,
וזו טעות חמורה, זה עומק הגלות.
זה עומק חורבן הגלות,
וכשעם ישראל חוזר לארץ ישראל,
ירושלים קמה לתחייה.
כנסת ישראל קמה לתחייה.
הקדושה והגבורה והביחד שביניהם קם לתחייה.
על זה אומרים על יום
ירושלים. ירושלים היא כמובן המקום הגיאוגרפי שמשם הכל נובע.
ולמעט אמר כל ארץ ישראל ירושלים, אז כל ארץ ישראל.
בסדר.
לכן ירמיהו הנביא צודק.
הלוך וקראת באוזני ירושלים, זו כנסת ישראל.
אז זה אותו דבר.
אז מאיפה התחיל כל החורבן הזה?
מהגלות.
יותר קל להוציא את היהודים מהגלות,
מאשר הגלות מהיהודים.
נכון?
ואז עומד איזה יהודי לא ברור,
איזה מין הזוי משיחי כזה.
קוראים לו ציונות דתית כזה, כיפה סרוגה כזה.
כן?
שהוא הזוי ומשיחי.
אתם מבינים מה...
מי חוגג את יום ירושלים?
רק המשיחים ההזויים.
נכון?
רק המשיחייה הזו היא חוגגת יום ירושלים.
למה?
כי זה מי שיגיד, כן,
על מה ניצחון יום ירושלים? זה סיבך אותנו בכל הבעיה של
השטחים הכבושים.
אחד.
שתיים,
יגידו לנו,
רגע,
זה החג של ירושלים,
מה זה קשור לתל אביב?
נכון?
אז החרדי מחפש את המקדש,
רואה את המלכות,
אומר לו,
בשבילי.
ההוא מחפש את המלכות,
רואה את המקדש,
אומר לו, בשבילי.
ויש איזה כאלה,
אומרים רגע.
מקדש מלך ימלוך הוא.
קומי צאי מתוך ההפיכה.
איזה הפיכה?
מה התהפך עלינו?
מה ההפיכה פה?
ההפיכה זה שהקדושה היא דלדלה,
הגבורה היא דלדלה,
והקשר ביניהם נותק.
אז קומי צאי מההפיכה הזאת.
אנחנו מתעוררים באור השם.
חוזרים לירושלים.
חוזרים לעצמנו.
כן, כבודו.
לא,
המילה מרגיש,
זו מילה של בנות,
קצת מכילה,
קשה להגיד.
בוא נדבר, הבנה.
כן, תודה.
יש פה ספר בנתיבי הגאולה, כדאי לך ללמוד אותו.
אחרי שתלמד אותו, נדבר על זה.
זה סוגיות שלמות שצריכות לימוד.
יש,
נראה לי,
גם באתר של מכון מאיר,
סדרה נקראת בניין אמונה,
כ-160 שיעורים.
קדימה, הסתער.
לא בינה מלאכותית, בניין אמונה.
מאז.
טוב, אולי כן,
לא יודע.
קיצור, סוגיות כבדות שצריכים ללמוד אותן.
מה, מה?
בנתיבי הגאולה.
אני יכול לתת לך אותה אם אתה רוצה.
טוב, בואו נחזור אלינו.
אז אם כן החכמה שפוכה, זאת הצרה.
נלחמים נגד
מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחכמה שפוכה,
המבליעה
מהבלת מנשון,
הבל והאבל, הלכו אחר האבל והאבלו.
נכון, זה פסוק.
זה מתוך האבליות הזאת.
המבליעה
זה הבליעות להפריד את הכוחות, כי זה סגולתנו,
מבלי לשים לב
איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. יש מלחמה,
יש מאבק,
ברור,
מאבק נוקב,
מאבק עקרוני, יסודי מאוד.
אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחניים שבכנסת ישראל מהציונות,
מהלאומיות,
אלא שהדבר מנוע מפני איזה חוק תורי,
מה זה חוק תורי כביכול חכה כטבע שאנחנו כאלה.
אז הייתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד,
אם באמת הייתה הפרדה בטבע שלנו מאלה בייעוד שלנו,
אז באמת זה בחימה שבוכה,
אחד את השני.
אז הייתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק
ציונה מעל שמי האומה.
מבין.
אבל היות וזה לא כך.
אבל כיוון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת,
כן, אנחנו על מטה יהודה,
כפה מאחדת.
זאת סגולתנו.
היות וכך.
אבל כיוון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת,
בטוחים אנחנו שהמפרידים
מחזיקי החלקים הבודדים,
כל מי שמחזיק רק חלק אחד מכל השלם הזה,
אינם טועים,
כי אם בציור דמיונם הם דמיינים שאפשר להפריד,
ולא בפועל הווייתם,
אבל בפועל הם לא יצטרכו לעשות את זה,
כי זה נוגד את הטבע.
הרי,
ויותר מזה,
יותר עמוק,
כי באמת בזה החלק הפרטי,
אם אני אומר שהכולליות הזאת,
ההחזקה בשני הכוחות,
היא סגולה ישראלית,
ונלחמים בכוח השני,
גם בהם עצמם יש את שני הכוחות האלה בסגולתם,
שהם לא מודעים לזה אפילו.
שהם כוללים את כל הכוחות.
בהופעה בפועל,
לסלק אותם מהמציאות,
ונלחמים בחימה שפוכה.
אז יש כאן עידוד גדול,
כי אם זה סגולתנו,
החלקים הבודדים האלה,
הבודדים האלה.
רק פשוט צריך לעדכן אותו.
אחי, כל החלקים נמצאים בך.
תופיע את זה
בך, עבוד, בבקשה.
אתה לא צריך להמציא משהו, זה קיים בך כבר.
ניצוץ, כן.
כי באמת בזה החלק הפרטי,
כיוון שיסודו בחיי האומה בכללה,
הרי הכל כבר נמצא בו,
וזה נמצא גם באותו אחד שמרים רק את החלק האחד,
נמצא בו, בכוחו,
בלי שיודע את זה אפילו.
וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם,
ולברר להם שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה,
לא יעלו ביד ה...
ולכן מדלג שלוש שורות,
זה לסיים את זה היום,
זה, ארבע שורות מלמטה,
יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות
לכלות לשווא כוחם.
חבל על הכוחות,
חבל על המאמצים, חבל על הזמן.
ותחת, במקום להחזיק בחלק נפרד מדומה,
שכל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה,
וכל הערכים הכלולים בו, אלא שהם כאילו מטושטשים.
ומתוך כך,
טוב,
יש פה הרבה מה לדבר,
אם כן,
להפסיק עם ההפרדה הזאת,
עם
החלקיות הזאת,
אני מדלג,
אני לא רוצה לעכב את השורה הרבה יותר מדי.
בזה יושיעו,
עמודה אמצעית,
שורה רביעית,
חמישית,
תשישית למעלה,
מכל צרה ומחשכים,
ויביטו וינהרו אל השם ואל טובו,
כאילו מטושטשים.
אשר לא יוכלו מעבר מזה להיפטר מהם לנצח,
אתה לא תוכל להיפטר מהחלק השני,
כי זה חלק מהטבע שלך.
אז מצד אחד לא תוכל להיפטר מהחלק השני,
ומעבר מצד שני לא תוכל למצוא קורת רוח רק בחלק שלך,
כי חסר
החלק השני. ומעבר אחר למצוא להם ברור וערת רוח,
כי הם תכנים אשר טובה מושלת חיים ועניינה,
להתגלות כי אם על הכיכר הרחב והשלם,
שכל החיים הישראלים במהותם חטיבה שלמה,
מתראים בו בכל מלוא הזיזותם.
טוב, רצתי מהר רק כדי לסיים פה.
אבל נראה לי שאת הכיוון הבנו.
ברור.
השם אחד ושמו אחד.
ומפי ים ייחודו אחד בארץ.
טוב, שבוע הבא בעזרת השם,
או שיהיה דף חדש,
או שנלמד משהו לקראת שבועות אולי.
הרווחתי קצת את ירושלים,
הרווחנו קצת להגיד משהו על ירושלים,
שבוע הבא אולי,
או משהו עצמי לקראת שבועות,
או שנמשיך בסוגי עדות,
וגם ניגע בשבועות בקיצור.
בסדר, חזק וברוך,
ברוכים תהיו.
