ברשות הקהל הקדוש,
משפחה,
עברו שנתיים,
והחיסרון והקושי הפרידה עדיין ניכרים ביתר שאת
גם בתוך המכון,
בוודאי במשפחה.
ואני רק רוצה לומר כמה דברי פתיחה. חשבתי על איזה
פסוק שראיתי לאחרונה וניתן לאחרים.
חשבתי על פסוק שהוא קשור קצת לימים
בין פסח לעצרת, בין יום העצמאות, יום ירושלים,
וגם, אני חושב, מבטא לא מעט
את האישיות שבה אנחנו עסוקים היום,
ומטים
ליאסו הצדיק,
עליו השלום,
מתאים לדרכיו, להנהגותיו.
יש פסוק בשיר השירים:
רושך עלייך ככרמל
ודלת רושך כארגמן.
מלך אסור בריאתים.
אז ראיתי דברים נפלאים בקשר לפסוק הזה. תחילתו במקום אחד,
הסוף במקום אחר.
הדברים קשורים
והם מתאימים
לימים שאנחנו נמצאים בהם,
לברית הימים,
לדור האחרון,
וגם מבטאים יחס נכון, אמיתי,
לדור האחרון,
וגם בפרט גם כן לעדה הקדושה,
ויאסו עליו השלום בתוכם,
שהצטיין ב...
מה זה רושך עלייך ככרמל,
דלת רושך כארגמן מלך אסור ברתי.
אז אני ראיתי בספר
בגדי הסרד,
ספר פירוש על ההגדה,
פירוש של רבי יעקב אבוחצרה עליו השלום,
והוא מתייחס לפרק הזה בהלל:
אהבתי כי ישמע השם את קולי תחנוני, כי איתה אוזנו לי ובימי אקרא
עפפוני חבלי מוות, מצרי שאול מצאוני.
רבי יעקב אבו חצירא
דורש את כל הפסוקים פה על אחרית הימים,
על הדור האחרון.
והוא אומר שדוד המלך,
ברוח קודשו,
ראה את הגלות הארוכה שתהיה וצפה בעוד משהו שקיים בה,
שכמו שאנחנו יודעים,
בגאולה האחרונה,
ואחד זה אריכות הגלות והקושי, השעבוד.
דבר שני,
זה שבידי עם ישראל,
הוא ברובם לא מצוי מספיק מעשים טובים.
והשאלה, איך תהיה הגאולה?
אם אין מסגלים, מצוות ומעשים טובים, אז מה יהיה הבסיס לכל הגאולה?
ואז רבי יעקב מסביר
מבט אחר וראייה נכונה,
שהקדוש ברוך הוא, ככה הוא אומר, בשם דוד המלך, צפה
וראה
דוד המלך מבטא את זה במזמור,
שכמה שעם ישראל בגלות ארוכה,
בקשיים,
ועדיין לא אומר נואש,
ומחזיק באמונתו,
ובוטח בשם,
ומאמין בגאולה.
ואומר רבי יעקב אבוחצירא,
זה שאין לו מעשים טובים, זה לא בגלל,
זה לא עצמי,
זה לא, זה בגלל שהוא אנוס,
הוא עבר כאלה צרות ושעבודים,
עד שכמעט נשתכחה
במקומות מסוימים, בגלות,
באתיופיה.
זה שלא מסגלים מעשים טובים,
כראוי, זה לא בגלל שהם לא מאמינים, או חלילה
בועטים במצוות, אלא בגלל שהם אנוסים, פשוט,
פשוט
זה הסיבה.
ואז הוא מביא פה, רבי יעקב, את המדרש על שיר השירים, על הפסוק שאמרתי, רושך עלייך ככרמל, דלת רושך כארגמן.
המדרש רבה אומר,
ככה הוא דורש,
רושך עלייך ככרמל,
זה הרש שבך כאליהו בהר הכרמל.
רושך זה רש.
ככרמל
בא לרמז על אליהו בהר הכרמל.
ודלת רושך כארגמן,
הדל שבך,
כדניאל,
דכתיב בארגבנה, ילבש.
דלת ראשך כארגמן, רמוז פה במילה ארגמן את דניאל שהיה לבוש
בגדי ארגבנה.
אבל אומר רב יעקב, יש להקשות, איך יכול להיות
שהרע שבח כאליהו והר הכרמל?
הדל שבח
כדניאל,
איך זה ייתכן?
אומר אביעקב,
זה מה שאמרנו כאן,
לומדים מכאן השקפה.
הוא אומר, זה מדובר על אחרית הימים,
על הדור האחרון
שהשם מחשיב לו, אני קורא את המילים.
המיעוט המצוות,
זה בגלל אריכות הגלות, קושי השעבוד.
והמעט שעושים בדור האחרון נחשב,
ככה אומר בתוך הפסוקים פה, מי שיראה בפנים, דוד המלך,
המעט שעושים, זה נחשב
להרבה מאוד מאוד מאוד, בגלל שהם אנוסים
מצד הגלות.
ועד כדי כך שהרש שבך הוא ממש כאליהו בהר הכרמל,
והדל שבך כדניאל.
זו השקפה מיוחדת, אני תכף אגיד כמה היא מתאימה
למי שאנו עסוקים בו,
אבל לא לפני שאני אלך לסוף הפסוק.
סוף הפסוק כתוב מלך חסור בריאתים.
ורש"י במקום אומר, מה זה מלך אסור, מביא פירוש אחד.
פירוש שני,
אני אקרא את הלשון שלו, מיוחדת.
מה זה מלך אסור ברטים?
אומר רש"י, מלך אסור ברטים, הקדוש ברוך הוא, הוא המלך.
הוא נקשר באהבה,
במצוות ובריצות שאתם רצים לפניו.
ככה אומר רש"י.
מלך,
אסור מלשון קשור,
ברהטים מזה שרצים,
שעושים את המצוות לפניו בריצה,
שממהרים, שנדחפים, שמתעוררים, זריזות.
והקדוש ברוך הוא זה מה שקושר אותו באהבה בישראל.
אהבת עולם אהבתנו,
תורה ומצוות, חוקים, משפטים, אותנו למטה.
אהבתו מתבטאת בחוקים שהוא עשה, ובעיקר בזה שרצים.
כמה מורחב על אברהם אבינו,
כתוב אצל אברהם אבינו, כמה התורה מתארת, ולבקר רץ אברהם,
אברהם נקרא אברהם מואבי.
נמצאנו למדים שהקדוש ברוך הוא נקשר באהבתו,
בזה שרצים לפניו.
אז לפני שאני אתייחס ליאסו עליו השלום,
המיוחדות שלו בעניין הזה,
בדור שלנו,
מה זה רצים לפניו?
רצים לתוך האש, לתוך ה...
כן, סיימנו, הבאתי פסוק בשיר השירים,
כתוב שם
מלך אסור בריאתים.
לרש"י,
בדיוק לזה אני מתחבר,
רש"י כותב,
רש"י כותב מלך אסור בריאתים,
הקדוש ברוך הוא נקשר באהבתו,
נקשר באהבתו בזה שרצים לפניו, עושים מצוותו.
והדגש הוא על הריצה,
מלך הקדוש ברוך הוא אסור,
נקשר בריאתים, לזה ש...
והזכרתי אצל אברהם אבינו כתוב,
תיאור ארוך, ולבקר רץ אברהם,
וימהר אברהם ואברהם אבינו נקרא אברהם מואבי.
אז רש"י ככה על שיר השירים.
אז יצא לי לדבר עם הרב הצבאי, הרב של צה"ל,
לפני שבועיים.
פעם אמרתי לו את הרעיון,
והוא אמר לי שהוא אמר את זה שהוא לא זוכר,
הוא היה במלחמות,
אבל הוא לא זוכר מלחמה כזאת,
שנלחמים פנים מול פנים, מחדר לחדר, מבית לבית,
ביודעם שזו סכנה, סכנת נפשות, סכנת חיים, והם רצים לתוך האש,
לא רק לרוץ אל הבקר,
רצים לתוך האש.
זה הדור שלנו,
ודורנו,
ואני אומר מעדות, ובזה אני אסיים,
רק כמה מילים על יאסו.
כמה זה מתאים,
הפסוק הזה שאמרנו,
גם ראשו, ראשך עלי ככרמל, דלת ראשך כעגמן.
יאסו כאילו צפה את זה בהבנתו,
ראה כמה הדבר הזה נכון, וזה היחס שלו היה לכל העדה.
כמו שהסברנו בשם רבי יעקב,
הושך עלייך הרע שבך כאליהו באקרמל
והדל שבך כדניאל,
זה נאמר על אחרית הימים, על הדור האחרון, שבעצם
על אף שהמצוות
לא סיגלו לעצמם, זה בגלל שהיו אנוסים, ככה כותב רבי יעקב חצירא,
לא בגלל שהם בעטו במצוות, חלילה, היו אנוסים, היו...
וזה מה שקרה גם עם העדה הקדושה,
היו אנוסים,
ומה שהם יכלו, החזיקו בכל מאודם, בכל תוקפם.
מה שידעו, מה שהיה להם למסורת, ויאסו תמיד
האמין בזה, ותמיד פעל על פי זה, ותמיד לימץ חוט על פי זה, ותמיד ראה איך.
אני זוכר שלמדנו בנידה כל מיני הנהגות, הוא כל כך עפר,
והגיע לראשונים ואחרונים כדי להבין,
לראות התאמות, מה שנהגו בעדה ומה שהיה רץ לכל דבר שבקדושה.
אני רוצה לומר כמה נקשר הקדוש ברוך הוא באהבתו ביאסו.
כולנו נקשרנו באהבתנו אליו.
הוא לא היה יודע לומר לא.
כל מה שביקשת,
כל מה שרק העלית מיד, הנני, מיד, בלי שום.
סייג באהבתו לתורה, וכמה הוא אהב תורה, וכמה היה שוקד על התורה.
זה לא מנע ממנו לעשות חסדים, ולדאוג לקבוצה, ולדאוג לעדה, ולדאוג,
ושעות-שעות לשבת, ולשבת על המחשב, ולכתוב,
ולהשקיע בכל,
ובלי כבוד תורה, וכבוד תלמידי חכמים, היה כל כך אצלו עצום.
לא להטות כמה שהוא היה חכם,
כמה שהוא היה רך בשנים, אהב בחוכמה,
כמה שהיה תלמיד חכם, הוא אף פעם לא ניסה להטות.
מה שהרב אומר,
מה שהרב, מי זה הרב דוב,
כשהחל לוחמים, ואם
כל מה שפשוט היה מבטל עצמו מול דעת תורה, מול
דעת חכמים, ורץ לכל דבר, כמו שקראנו בפרקי אבות, ורץ למצווה קלה כבחמורה.
ראינו בעינינו
כמה אישיותו, הוא לא חי בשביל עצמו,
ולא חשב על עצמו, ולא על עתידו, לא הכלכלי, ולא הרוחני,
כל הזמן בשביל אחרים,
והכול בריצה, התלהטות הנפש הפנימית, הריצה,
אולי בהליכתו היה הולך, ראית אותו פה על הציר,
אבל בפנים היה התלהטות פנימית,
וזה הזריזות,
להיות ראשון לכל דבר שבקדושה, לא להתעצל כלום, שום עצלות, שום כלום.
לשקוד על התורה,
לשקוד לחיזוק העדה ולמה שלעשות,
הכל ראשון מיוחד במינו, מיוחד בדורו,
מה שהוא הספיק בשנותיו המעטות להיות.
אז אם אנחנו אומרים,
עם רבי יעקב אבוחצירא ועם דוד המלך, כמו שהוא מביא,
ככה פירש את הדור האחרון, החרית,
שהמעט שעושים הם כאליהו בהר כרמל, מה נאמר על יאסו, עליו השלום, על המנוח?
הוא לא עשה מעט, עשה כל כך הרבה, כל סביב הציר שלו הזה, בית המדרש, ולימוד התורה הקדושה, ולתת, וכמה חסר לנו האור הזה,
כמה המפעל הזה לנו חסר, אבל הוא הספיק כל כך הרבה,
באמת שהדברים האלה יהיו
לעילוי נשמתו הטהורה,
ויהיה לו זכות ולמליץ יושר על כל המשפחה ועל כל החברים כולם.
כמובן, ברשות ראש הישיבה הרב דב ביגון,
ראש תוכנית ההלכה "מאירים" בביתא ישראל, הרב שמעון ז'נו,
משפחות יקרות, חברים,
ככה התבקשתי מפיה מארגן לבוא לדבר קצת
על חברנו היקר לישיבה פה,
ונשתדל ככה להיות מאוד מדויקים.
ואני מאוד מאוד שמחתי שהזמן הוא לא ארוך-קצר,
ככה שאפשר בזמן קצר אולי יותר לדייק מי היה באמת
הרב יאסו, זכר צדיק לברכה.
אז באמת, כדי להיכנס רגע, להבין קצת על הדמות,
אז באמת, מה שתופס אותי, כאילו, באמת כחיבור אל יאסו,
אל הרב יאסו מי שהוא היה,
זה דווקא מקרה הסיפור עם יעקב, שיעקב בורח מעשו,
והוא מגיע ללבן,
וכשהוא מגיע ללבן,
אז בעצם אנחנו רואים בסופו של דבר איך הוא יוצא משם.
הוא נכנס לשם עם קושי, יש, כן, אתגר מורכב,
עומד לפני יעקב אבינו,
כן, גם המקום של עבודה זרה וגם לבן הוא ידוע כאישיות מאוד מאוד מושחתת,
וגם כל העמל שהוא יצטרך לעבוד שם הרבה שנים.
וכשהוא יוצא משם,
אנחנו רואים פלא פלאים,
יוצא משם גם עם צאן ובקר וגם עם,
כן, כל הילדים, רוב הילדים של יעקב נולדו שם,
והוא יוצא בעוצמה ובהרבה הרבה כוחות.
וכשמתבוננים, נשאלת שאלה באמת, איך זה קורה? איך הדבר הזה קורה?
כשמתבוננים כמה פסוקים אחורה,
אז רואים שבעצם יעקב אבינו חלם.
חלום מיעקב, שהקדוש ברוך הוא נגלה אליו וכולי. כל החלום הזה בעצם,
אה... זה, זה, זה... אפשר לומר שהמציאות שאנחנו חיים בה
היא מסגרת שהיא נראית לא מאפשרת.
כן, מציאות של החומר והכול מוגבל, כן?
אז זה נראה מאוד מאוד מאוד מסגרתי ואי אפשר לחלום.
אי אפשר לחלום, לא לשאוף, חזון, איפה, במציאות... המציאות, מציאות מאוד ריאלית.
ויעקב אבינו מלמד אותנו שאפשר לשאוף, שאפשר לחלום, והוא מגיע בעצם עם כל החלומות, עם כל השאיפות האלה,
והוא מגיע בעצם לבית לבן, והוא יוצא עם מה שהוא יוצא,
עם כל עם ישראל, עם ישראל.
ופה במכון, כשאני הגעתי למכון,
הגענו פה שלושה חבר'ה, אני, אהרון נגוסה וחיים סנבטיה.
הגענו ביחד מהצפון הרחוק,
נוף נצרת עילית, הגענו ביחד, כן?
וכשהגענו לפה,
יאסו, הרב יאסו היה פה כבר איזה ארבע שנים בערך,
והוא כאילו,
אחד הכוחות שנתנו לנו בעצם, שאפשר היה אפילו להמשיך פה,
זה הרב יאסו,
גם בתחילת הדרך וגם בהמשך,
אז ממש הסתכלנו עליו כדמות, כמו שהרב דיבר, הרבנים דיברו פה בעצם איזו אישיות כזאת של יראת שמיים, בעלת ענווה, ישרות הלב, אדם מאוד מאוד מאוד ממש אמיתי,
וזה נתן לנו את הכוח להמשיך.
בהמשך,
בהמשך התגלגל כל התוכנית ההלכה, "מהירים" בבית הישראל,
שזה נולד בערך תשע"ו, כמדומני,
תשע"ו,
ואחד הרעיונות להקים את זה, גם הרב דב ביגון,
ואני זוכר את הדחיפה של הרב יאסו,
איך הוא דחף.
אני זוכר שבהתחלה התכנסנו במשרד אצל הרב דב ביגון, ואמרנו, אור ירוק, הולכים על זה,
תוכנית הלכה,
כן, לקהילה, שבעצם להצמיח מנהיגים
בארץ ישראל, רבני קהילות,
והרב יאסו שם לב שחלק מהחבר'ה התקררו.
היה קצת צינון.
אה, זה היה מלחיץ.
אני זוכר שחבר'ה בסוף קיבלו רגליים קרות,
שני חבר'ה לא רצו להמשיך.
ואני זוכר שאני כן, הלכתי על זה אבל עם הרבה מחשבות.
זה היה קצת חשש גדול, מה עכשיו ללמוד תוכנית הלכה ארוכה מאוד, הרבה שנים.
והרב יאסו פשוט האיץ בנו, הוא דחף אותנו לזה,
והדבר הזה, הרעיון הזה נולד.
הרבה הרבה שיחות שעשינו לפני זה, והדבר הזה נולד והוא רץ,
הוא רץ קדימה.
באמת,
זה בגלל שכשישבנו ספסל, ספסל לידו,
אז אתה מגלה לדמות, אתה רגע באמת מאוד ריאלי,
ספסל רגע לידו,
אתה מדבר איתו קצת כמה דברים, ואז הוא מרים אותך למעלה.
חלומות, שאיפות, ליצור,
ליזום, לעשות, לא לפחד, לא לפחד מלשאוף.
פעם דיברתי איתו דיבור מסוים,
ואז הוא דיבר איתי עליה, צריך לכתוב, להתחיל לכתוב.
צריך ליצור.
הקהילה, ועל זה, זה היה אחת השיחות המרכזיות שהיה לי איתו, זה באמת,
צריך ליצור בעצם,
כן, בתוך הקהילה.
זה לכתוב ספרים, חיבורים, לא לפחד.
לא לפחד.
ובאמת, כמה נקודות אנחנו יודעים שהרב יאסו בעצם שיזם פה במכון.
אם זה הימי עיון לחג הסיגד, כל הזמן, כל שנה ושנה.
אני זוכר את זה שבאמת כל הזמן הוא היה דוחף לזה כבר שלושה שבועות לפני, הוא היה דואג שמי הרבנים או אנשי רוח שיבואו לדבר.
זה אחד הדברים.
וגם אמרנו לגבי התוכנית ההלכה, התוכנית ההלכה שאחר כך היא הלכה והתקדמה והיא קיבלה אור וגידים,
הרבה הרבה הרבה בזכות הרב יאסו.
ואני זוכר שגם עוד תכונה מאוד מאוד חשובה אצלו, זה היה הדיוק.
היה מאוד מאוד מדויק. היינו פעם אחת בלימוד,
תוך כדי לימוד, אז היינו עושים סבב. כל פעם מישהו היה מעביר סוגיה מסוימת, זה היה בהלכות שבת. זו הסוגיה שאנחנו פתחנו איתה, היא הלכות שבת.
וכשהוא העביר סוגיה מסוימת, אז חלק הבינו, חלק לא.
אז אני הייתי מהחלק שהבינו.
ואז אמרתי, אני אסביר לחלק שלא הבינו.
אז הסברתי להם את המהלך שהרב יאסו אמר,
ואז הרב יאסו אמר לי, גם אתה לא הבנת.
הוא היה מאוד מאוד מדויק,
מאוד מאוד מדויק, היה צריך להבין ממש,
ללכת לסוף דבריו, לשורש דבריו, הוא היה ממש אדם עמוק מאוד,
מאוד חכם, היה כיף לשוחח איתו, כיף לדבר איתו,
ממש, וזה דברים שאנחנו עד היום במכינה שאנחנו מלמדים כמה חבורה,
קבוצה של כמה חבר'ה במכינת דרך אבות, במושב בני ראם.
אנחנו מלמדים שם הרבה חבר'ה צעירים שלפני צבא,
כן, קצת גם אמונה וגם מורשת ביתא ישראל, ידוד אתיופיה, וגם מכינים אותם קצת כושר קרבי לצבא,
כל אחד לפי מה שהתפקיד המיועד לו,
וכש...
ותוך כדי, בערוץ אחר,
יש פורום רבני קהילות שהתחיל לפני המלחמה, הוא קצת נעצר,
והפורום הזה רבני הקהילות בעצם,
הגיעו גם עם חבר'ה מפה, מהתוכנית ההלכה,
וגם מכל רבני קהילות מכל הארץ,
והיינו עושים מפגש פעם בחודשיים.
פעם בחודשיים,
והרב יאסו לא פספס שום מפגש.
המפגש האחרון שהוא היה, עשינו סבב כל אחד, מה הוא חושב שזה,
שצריך להיות בכל קהילה,
צריך לאמץ את זה, וצריך ממש...
אז עשינו סבב, כל אחד דיבר על משהו אחר, והרב יאסו דיבר על זה שצריך להתחיל ליצור,
כן?
ליצור בקהילה, להצמיח תלמידי חכמים שהם יובילו את הקהילה בכל התחומים, בכל הענפים, תחום ההלכה, והאמונה, והאגדה,
והכול,
לשאוף ממש ולהסתער קדימה.
וזה באמת שהיית לידו, היית מקבל את הכוחות האלה, את העוצמה הזאת.
איזה איש אשר רוח בו ככה כתוב ב...
ובאמת, זה היה אמיתי,
זה היה אמיתי, זה היה גורם לך באמת לתחושות שוואו, שאפשר.
כמו שפתחנו קודם, שבאמת המציאות לפעמים מראה לך,
כל מסגרת והחומר, והעולם, מה אתה רוצה? תסתכל ריאלי, מה אתה עכשיו חושב יותר מדי?
לא, באמת.
זה,
לשאוב את הכוחות מהאדם כזה, מאנשים כאלה, זה מה שנתן לנו בעצם את הכוח
להמשיך.
ורק אחרי שהייתי פה, עברתי לבית מדרש מרץ.
שם המשכתי את ההסמכה לרבנות,
ועדיין, הרב יאסו,
הוא היה ככה גם במיילים,
פותח קבוצות במיילים, הוא היה משתף אותנו,
וגם בקבוצות וואטסאפ, על כל מיני סוגיות, סוגיות מאוד מאוד חשובות
לעם ישראל ובפרט בקהילה.
ואני זוכר שכל הזמן, עד היום,
עד לפני כמה ימים,
אני מחפש במייל איזו סוגיה מסוימת שאני רוצה,
נגיד, ללמוד אותה, להכין אותה לקראת מערך שיעור,
וקופץ לי הרב יאסו,
הוא שלח לי את זה, הוא שלח לי את זה לפני מספר שנים,
ופוגשים את זה הרבה, הרבה, הרבה, ממש, ממש, ממש.
כמו שהרב הזכיר בעצם,
בעל ענווה,
המידות שהיו לו, הישרות, ישרות הלב, בית המדרש, שזה לא רק כמקום אחד,
אלא הוא לוקח את זה לחיי המעשה,
את מה שהוא חי בבית המדרש,
ממשיך את זה גם בכל המקומות, כמו שהמשפחה הזכירה,
הגיס לשעבר, שבעצם,
שגם בבית, פתאום, כן, בשטיפת כלים, סידור הבית, העזרה ל... כן, לאישה, זה דברים,
זה איש אשר רוח בו, ממש ממש מכלול שלם, איזו הרמוניה, איזו שלמות
של אדם שהוא בעצם
מתחיל משהו מסוים,
כן, רעיון מסוים איזה,
והוא מוריד אותו לחיי המעשה ממש,
ממש ממש,
וככה אנחנו הרבה פעמים,
כשהרב יאסו הגיע למכינה,
אז בעצם הוא מאוד שמח.
הוא מאוד מאוד מאוד שמח לראות שיש חבר'ה צעירים שבעצם לפני צבא,
והם מתעסקים בשורש, בזהות,
בזהות, ממש ממש מתעסקים בזה המון המון, לימודי אמונה והלכה,
אבל באמת באמת נוגעים בנקודה הזאת שהרב יאסו ממש חלם עליה. אז כשראיתי את החיוך שלו, הבנתי שאנחנו עושים דבר נכון.
הבנתי שאנחנו עושים דבר טוב,
וזה היה ככה ממש ממש שמח לקבל את זה, לראות את זה.
ובאמת,
אולי ככה, אולי דבר אחרון ככה, לפני שנחתום,
בתקופה פה במכון מאיר,
במהלך התקופה שהתחלנו כבר את תוכנית ההלכה,
אז אחד מהדברים גם שהרב יאסו דאג להם,
הוא היה בעצם זה שאנחנו היינו באים,
לומדים, אבל מאחורי הכללים הוא היה עושה המון המון המון דברים. הוא היה מכין כבר את הקרקע לקראת מפגשים עם כל מיני דמויות, כל מיני רבנים, שהיינו הולכים לברר סוגיות.
אז זה היה הלכות שבת, אז היינו הולכים לרב הינר ולרב דוב ליאור ועוד הרבה.
ואז הוא היה עמוד התווך, כמו שהרב הזכיר, הוא היה זה שמתווך ומקשר ומחבר ודואג שהדבר הזה לא ידעך, שהדבר הזה לא ירד.
והוא דחף, הוא היה המנוע של, כן, לא,
גם של התוכנית ההלכה שפה,
וגם זה לא היה ממוקד ומצומצם רק לתוכנית ההלכה, אלא בכלל,
כן, המכון הרגיש אותו,
המכון הרגיש אותו מאוד, כל מקום שהוא היה בו,
גם אם זה בבית, ביבנה,
הנוכחות שלו הייתה מורגשת, נוכחות של חיים, של עוצמה, של חוזק.
ואנחנו, כן, צריכים להפשיל שרוולים, יש לנו הרבה הרבה עבודה,
כן?
הרב יאסו יצא, כפי שאמרתי קודם, אז פתאום אתה רואה, וואו,
יש כל כך הרבה משימות שיהיו לפניו,
המון המון המון משימות.
רק בעוד שבועיים לפני שהוא נפטר, היה כבר איזה שני משימות שאחת מהן זה היה גם לגבי הלכות נידה,
גם קבוצת לימוד פה,
ימי חמישי,
וגם הלכות שחיטה.
אני זוכר שהוא שלח לי הודעה, תגיד לחבר'ה במכינה, לצוות שלכם, שגם תבואו, והוא כל הזמן דחף לזה, כל הזמן הייתי שמח.
הייתי רואה הודעה שלו,
הייתי אומר, טוב,
לפני שפתחתי את ההודעה הייתי, אמרתי לעצמי, תראה, אני צריך לשאול את אשתי.
עוד לפני שראיתי את ההודעה, אני יודע שזו משימה,
יש פה איזה עכשיו איזה עוד שליחות שהיא ככה נפתחת.
וכן, זה באמת דמות שאנחנו צריכים בעצם להמשיך אותה, להמשיך אותה חזק,
וזה בעצם הדבר שכמובן ישמח אותו הקדוש ברוך הוא, בעזרת השם, ייתן
הרבה כוחות למשפחה,
ובפרט לאלמנה, אביבה, אביבה דג'ן, שאנחנו ככה כהמשך זוכים שהיא מלמדת את אחת ההבנות שלנו,
בבית ספר צופיה בלוד,
אז ככה אני מרגיש שעדיין זה ממשיך, אותן משימות, ברוך השם.
יהי זכרו ברוך,
עשרות טובות.
ברצות מורינו ורבנו ראש הישיבה,
אני לא רגיל לדבר כשהרב יגון כאן,
אבל
גוזר עליי לדבר, אז אני אומר כמה מילים לכבודו של רבי יהושע, יאסו,
דג'אן זצ"ל,
אהוב עלינו כל כך.
אני רוצה להתחיל במה שקודם כל ברשות המשפחה,
האחים, האלמנה היקרה, האימא,
ברשות כל בני תורה, אתם די חכמים,
אלה שבאו לכאן ברשות דניאל שכל כך מוסר נפשו על האזכרה הזאת,
רץ רץ רץ,
כדי שיהיה מכובד לזכרו המופלא והטהור של יהושע יאסו,
שאהבנו אותו כל כך.
נתחיל במשהו קצר שקשור ליום ירושלים,
וקשור גם ליהושע שלנו שנפטר בשבוע של יום ירושלים.
המילה ירושלים מורכבת משני חלקים, מיראה ומשלמות.
את השמות האלה, את שני החצאים האלה של השם ירושלים נתנו שני גדולי עולם,
שם בן נוח שנקרא גם מלכי צדק מלך שלם ואברהם אבינו.
שם קרא לה שלם שנאמר מלכי צדק מלך שלם.
הוא נתן שם לירושלים שלם זאת אומרת שבימיו של שם שקדם בתאריך הוא קדם לאברהם קראו לירושלים חצי קראו לה שלם
אנחנו יודעים שלמשטרה יש כמה תחנות משטרה בירושלים עם שמות מאוד יפים מוריה ציון אחת מהתחנות היא שלם
זה עוד לפני בן גביר שלא נחשוב שזה תמיד משטרת ישראל ידעה על השמות המיוחדים האלה יש להם תחנת שלם
דוד נכון יפה מאוד וזה התחיל עוד ממלכי צדק מלך שלם יותר מאשר תחת משטרה לעיר הוא קרא ככה אבל אברהם
כשהוא בעקדה בהר המוריה בסיום המהלך הענק הזה של העקדה אומר בהר השם יראה
יראה זה יראה גם ראייה ואז הוא נתן את החלק השני של השם ירושלים אמר הקדוש ברוך הוא כך מופיע בבראשית רבה איך נקרא לעיר הזאת
אם אני אקרא לה שלם אברהם שהוא צדיקו של עולם יתרעם כי הוא קרא לה יראה ויראה
אם אני אקרא לה יראה אז שם בנוח הוא צדיק ומעביר את הסגולה
מאביב נוח הלאה אם אני אקרא לה יראה אז שם בנוח הוא יתרעם מה אעשה אחבר את שניהם יחד ואקרא לה ירושלים
ומאז היא נקראת ירושלים, לא ג'רוזלם,
לא איליה קפוטילניה ולא אלקוץ, חלילה, לא כל שמות הבעלים הללו,
אלא
עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן, וברוך השם היא נבנית ומתכוננת, לכן כתוב בונה ירושלים השם, לא בנה, לא יבנה, אלא בונה,
כל הזמן היא הולכת ונבנית לתלפיות.
למה אם ככה קודם היא יראה ואחרי זה שלם?
למה ירו קודם ואחרי זה שלם, הרי בסדר הדורות שם קודם לאברהם,
אלא משום שאנחנו בני אברהם, בני אברהם, יצחק ויעקב,
את המידות שלנו אנחנו יונקים מאברהם,
את כל הקדושה המיוחדת,
אז עם כל הערך והחשיבות,
בוודאי בכרוניקה של הדורות שם קודם, אבל הקדוש ברוך הוא קודם קרא לה ירו ואחרי זה שלם, ירושלים,
נתן כבוד לשניהם עם סדרי הדורות.
באה משך חוכמה,
ואומר,
כשכל אחד מהחצאים האלה, שני החצאים האלה,
מבטאים רעיון.
המילה ירו מבטאת עניין של שכל, מושכלות.
כלומר, יראה הן יראת השם היא חוכמה.
אי אפשר להגיע ליראת השם במדרגות דורות מאוד,
ליראת רוממות, יראת כבוד,
יראת חטא,
בלי ללמוד את הדברים האלה,
ברמח"ל, במער"ל,
בכל הספרים.
אז יראה שייכת לכוחות של השכלה, השכלה של יראת השם,
השכלה בריאה, השכלה טובה,
ושלם רומז למידות,
למידות טובות, לשלמות של האדם,
של דרך ארץ שקדמה לתורה,
שם הוא שייך להקדמה,
ואחר כך להשכלה הגבוהה קוראים לה יראו שלם על שם שני הצדדים,
הצד של החוכמה והשכלה האלוקית, המושכלות האלוקיות,
וכמובן זה שייך לשם ולאברהם,
ועל הצד של המידות הבסיסיות,
הטבעיות, הבריות הטובות שעוברות בתורשה.
ראיתי ברב חרל"פ זצ"ל בבראשית, בספר בראשית, בפרשה אחרת,
לא בפרשיות של שם ואברהם, אלא בפרשה הראשונה,
הוא שואל מה כשאנחנו צריכים לחנך את האדם,
ילד קטן,
או צריך לחנך את התלמידים,
במה נשים דגש?
נאמר, יש בית ספר שהרמה שלו היא מאוד גבוהה בידע,
בהקניית הידע.
ויש בית ספר שהרמה שלו מאוד גבוהה בהקניית העמידות הדרך ארץ.
נגיד ענווה וכל מידה אחרת. עכשיו, ברור שאנחנו רוצים גם את זה וגם את זה. ברור שאי אפשר, לא עם הארץ חסיד,
ואם הוא רק ידע אז הוא יהיה פרופסור,
אבל הוא לא יהיה...
אבל כשאנחנו שמים את הדגש,
מהו העיקר, מהו היסוד, במה נבחר?
אז הוא אומר בוא אבא ואבא ונראה.
בפרשת בראשית הקדוש ברוך הוא אומר נעשה אדם.
ורש"י הוא נעשה אדם, זה נשמע כאילו שהקדוש ברוך הוא מתייעץ,
הרי השם עשה לבד,
ברא לבד את העולם ואת האדם.
אלא למה כתוב נעשה אדם?
ללמדנו דרך של ענווה,
שהקדוש ברוך הוא מתייעץ כביכול,
משתף את המלאכים, את בית דינו,
וככה תמיד ידע האדם גם כשהוא גדול להתייעץ עם הקטנים,
לשמוע ודאי תמיד יהיה להם מה להוסיף אז הקדוש ברוך הוא קשה להגיד שיהיה להם מה להוסיף לו אבל הוא מלמד אותנו במדרגה שלנו לא להגיד דן לא להיות דן יחידי ולהגיד זאת דעתי ואין אלא להתייעץ עם אחרים ולשמוע גם מהקטנים גפרור קטן מצית את הלהבה הגדולה טוב
אומר רשי במינים נעשה אדם יש מקום למינים ולכופרים לרדות לרדות הכוונה הם
הם יכולים למצוא כאן איזה נקודת עקיצה, לעקוץ אותנו.
הם יכולים לכפור בגלל הדבר הזה, ולהגיד, יש שתי רשויות בעולם.
אם הקדוש, חלילה, כן, חס ושלום.
אם השם אומר נעשה אדם,
משהו כאילו מתייעץ עם עוד מישהו,
ואז יבוא הכופר ויגיד, אתה רואה?
השם הוא לא אחד.
יש אל טוב, חס ושלום, כן?
אל רע, כמו שיש במיתולוגיה היוונית, או כמו שבנצרות,
יש אפילו שילוש שאתה אומר כזה.
יש כמה וכמה רשויות בעולם.
כי הנה הקדוש ברוך הוא אמר, נעשה אדם.
אז אומר רש"י,
יש את המקום הזה למינים לרדות,
והקדוש ברוך הוא רצה שיהיה ללמדנו מידת הענווה.
אז אומר רב חל"פ, אתה יודע למה?
הרי יש סיכון,
ריזיקה בלעז, שאנשים יטעו,
עם כל הכבוד למידת הענווה, אלא אומר הרב חל"פ,
אם אתה מתקן את המידות,
אתה גם תגיע ליישר את השכל.
אבל אם תטפל בשכל ולא במידות אין שום ערובה שהמידות הם יתוקנו ובסוף גם השכל יתעוות.
אז ממילא אם יש לנו שתי אפשרויות
בילדים הקטנים שלנו או בתלמידים הגדולים שלנו ובעצמנו
לשים דגש נגיד יש לי עכשיו רק רבע שעה אני יכול ללמוד מוסר או ללמוד הלכה תלמד מוסר
ואז תראה שיש לך יותר מרבע שעה אבל תתקן את המידות והמידות
בסוף יאשרו גם את השכל תעסוק עם הילדים בתיקון המידות ומתוך כך תגיע גם כן לתקן אצלם את השכל וכמובן לא נזניח אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך באותו מקום אולפן טוב בית ספר טוב זה שיש בו את שני הצדדים אבל הבסיס היסוד העיקר דרך ארץ ומידות לכן הקדוש ברוך הוא אמר אני לא חושש אני אכתוב נעשה אדם ואם מישהו ירצה בעקשנות לכפור אז הוא יכפור בכל מקרה
אבל אם מישהו יקרא את הפסוק הזה בתמימות והוא יבין את מידת הענווה,
כשיהיה לו מידת ענווה הוא לא ימציא המצאות שיש שתי רשויות ושני בעלי בתים בעולם, כי המידות מיישרות את השכל,
אבל השכל לא בהכרח מיישר את המידות.
ואנחנו רואים שיכולים להיות באוניברסיטה כל מיני אנשים,
פרופסורים ודוקטורים, ולא תמיד,
אתם מבינים?
אבל כשיש בעלי מידות כמו אלה שגדלים כאן במכון מאיר,
אז ברוך השם הם גם יהיו
תלמידי חכמים שלמים בכל תחומי התורה כמו אחינו יוצאי העדה האתיופית שכל כך גדלו בשנים האחרונות
בכל התחומים של לימוד גם אמונה וגם הלכה והכל מתוך המידות המופלאות שיש בעדה האתיופית, אני חושב יותר מאשר בכל
תפוצה וגלות אחרת שזכינו שתעלה ארצה.
ומתוך כך
אני רוצה להגיע ולא מגזים במילה ואומר דברי אמת על אהוב ליבנו יושב,
יאסו דה ג'אן זכר צדיק וקדוש לברכה שהאור הפנימי שלו המידות שלו היו כל כך מתוקנות
שהיה נשאר לנו רק לשבת וללמוד ממנו
רק להסתכל על פניו רק לשמוע את שיחו רק לראות איך הוא מטפל בספרים ואיך הוא מטפל בספרים חיים בתלמידים איך הוא מטפל בקהילה איך הוא מטפל בילדים שלו איך הוא שם את הדגש על המידות
ומתוך כך צמח והיה תלמיד חכם כפי ששמענו מהרב מנחם
בן יעקב שהוא סיפר על כמה גדול היה יהושע יאסו אצלו בשיעור הגמרא שהוא עלה על כולנה.
יש איזה מלגה שמחלקים לתלמיד ומצטיין בישיבה אחרת והם הודיעו לכל מיני ישיבות
ישיבת תורה בציון הרב נריה הודיעו לכל מיני ישיבות תנו לנו שם אחד אז בא אלי הרב מנחם יעקב אמר השם האחד
בישיבת מכון העיר זה יאסו,
הוא היה איתנו כמובן בחיים חיותו,
הוא זה שזכאי לקבל את המלגה הזאת.
בסוף לא הגיעה מלגה אבל,
ולפחות את השם שלו הוא ציווני שזה השם שצריך לתת כי זה עצמת חכם אחרי גדול,
אבל זה לא התחיל בחיפוש אחרי משהו מוחצן,
אחרי ידע בלבד, זה התחיל מתוך טוהר נפשו.
אחד מהדברים שאני עושה במכון עשיתי אז, עושה גם היום,
זה לשדך שידוכים לא בין איש לאשתו אלא בין חברותא לחברותא.
אז אני מחפש אברכים או אנשים מבוגרים שהם ילמדו עם צעירים.
ובדרך כלל אני צריך לנג'ז לאנשים כלומר להגיד להם אולי יש לך איזה חצי שעה אולי יש לך שעה ובסוף
מגיעים לאיזה מקשה ותורמים לי איזה כמה יחידות זמן ברוך השם.
אצל יהושע זה היה הפוך הוא היה כל הזמן מנג'ז לי הוא אומר יש לי עוד זמן התפנה לי עוד חצי שעה בצהריים עוד שעה בערב
תיתן לי אנשים. ועד היום אלה
שזכו ללמוד איתו כחברותא,
הם כל כך מכירים לו טובה,
הם כל כך נבנו רק מהזיקה,
מהקשר וקל וחומר מהתוכן של הדברים שהם שומעו ממנו.
האבדה הזאת שאיבדנו כאן היא אבדה מדהימה.
תלמידי חכמים שנאבדים מי ימלא את מקומם.
תחת הברזל אבי נחושת אומרת הגמרא מביאה שכל חומר, יש חומר כנגדו,
אבל תמיד חכם שהולך לאיבוד מהעדה האתיופית בכלל, וחבריו כאן במכון,
לא רק מהעדה האתיופית על כולם,
איך נמצא התחליף
לאבדה המופלאה הזאתי של אותה אישיות טהורה,
עדינה, נעימה, מתוקה, ושמלאה באור.
אבל הנחמה שלנו היא גם שברוך השם
אישר לנו רכוש בעולם,
את המשפחה והבנות,
ויש לנו רכוש רוחני כזה גדול שאם אנחנו נדבק
בדרכו של יהושע וניקח מהמתיקות והעדינות והאור של נשמתו,
אז אנחנו נוכל למלא ככה באופן חלקי את החיסרון עד שנזכה את חיית המתים.
נזכרתי בעוד דבר אחד שדיברתי על ירושלים,
ירושלים הייתה עמוק עמוק בלב העדה האתיופית וגם אצל יהושע, שבספר שהוציאה אשתו תיבדל לכם ארוכים,
ששניהם כתבו אז יש שם כל הזמן על השני הילדים שהם מדברים על ירושלם איך אומרים אצל העדה האתיופית ירוסלם ירוסלם אז זה עוד משם
בנוח ומאברהם אבינו עצוך וזה כפי שאמרת אותו ושם בספר המתוק מדבש הזה שקניתי כל הנכדים שלי כי רציתי שכלם יגדלו על הדברים היפים של יהושע ורעייתו תיבדל חיים שם ירושלים תופסת מקום נרחב אז
אורו של ירושלים ואורו של יהושע מתלכדים יחד ונזכה ללכת לאור הזה.
תודה רבה.
באתי קצת מאוחר, אבל כל מה שאמר הרב שמעון זה נכון,
ממש.
אומרים שאדם נפטר, זיכרונו לברכה.
ואז צריך להבין מה זה זיכרונו לברכה.
הזיכרון שנזכרים בו זה לברכה לנו.
כל מה שיאמרו או יאמרו על הרב יאסו, סליחה שאני אומר הרב יאסו,
שהוא באמת היה ערב, למרות שהוא אולי היה מתכחש לדבר הזה, כי הוא היה ענף מאוד,
אבל הוא היה באמת הרב יאסו.
הוא היה באישיות שלו לימד אותנו,
לימד אותי לפחות.
היה לו, הרב יאסו היה חי בשליחות.
יש הבדל אם האדם חי,
כי הוא חי בשביל עצמו, בשביל משפחתו,
הוא חי עם כל האינטרסים שלו.
ובן אדם שהוא חי בשליחות,
כל כולו שליחות,
מבוקר עד היום.
היה, אם הייתי רוצה ל...
נאמר, אם אפשר להגדיר בן אדם,
אני אתייחס דווקא למשה רבנו.
משה רבנו,
כתוב עליו, כשהוא היה מי לנו כמשה רבנו,
בכל זאת, התורה אומרת, מה הוא היה?
היה ענו מכל אדם.
היא מצאה לנכון לציין דווקא את התכונה המיוחדת הזאת שנקראת ענווה.
זה היה יאסו,
הרב יאסו, זיכרונו לברכה.
הייתה בו מידת ענווה,
ורש"י אומר במקום, מה זה ענווה? אומר שתי מילים בסך הכל.
שפל וסבלן.
שפל וסבלן.
שפל אין הכוונה שהוא נותן לרמוס אותו.
שפל הכוונה שכל אדם יותר גדול ממנו, זה משה רבנו.
כל יהודי שהיה אז בדור של משה רבנו,
הוא בעיני יותר חשוב ממנו,
ממשל בעיני.
וסבלן, מה זה סבלן? סבלנות, סבלנות.
אני רוצה למדוד בן אדם לפעמים,
אם הוא בסדר או לא בסדר,
איך אני מודד אותו.
אם יש לו סבלנות או אין לה סבלנות?
אם זה בשברה, במשפחה, בכל דבר.
סבלנות זה לשבול את השונה,
לשבול את האחר,
לקבל אותו כמו שהוא.
יאסר היה עניו, עניו אמיתי.
מבחינה זאת שהוא מתייחס לכל אדם,
כאשר,
אם נאמר,
נאמר על בני אדם, יאסר היה אדם כללי,
אם נאמר כך, הוא חי לא בשביל עצמו.
לא עשה שום חשבון תמיד אל הכלל.
כל-כולו לתת, לתת, לתת, לתת.
אם זה במסגרת הלימודים, בישיבה, בקבוצה שלמדה, הכין את עצמה,
אם זה בשכונה,
היה איש חסד,
כשזה היה קצה, מה שגילינו זה קצה, הכל הוא עשה את זה בסתר,
לא בגילוי.
היה מלווה אנשים,
תומך בהם, עוזר להם, מבוקר,
מי הייתי אומר מתפילת הנץ, אולי גם לפני זה, אני לא יודע,
ועד
הרגע האחרון.
היה יאסו.
מבחינתי היה בן אדם טוב,
פשוטו כמשמעו,
מכל הבחינות.
היה בו ירא שמיים אמיתית.
הוא היה ירא שמיים מקפיד על קלה כחמורה.
היה תלמיד חכם עצום.
הוא למד עשר שנים ביום האחרון, אולי יותר קצת.
הוא למד את שר אבן יעקב,
ייבדל לחיים ארוכים וכל זה, והיה תלמיד חסם עצום.
אבל הוא נתן את עצמו וירד אל החבר'ה,
אל החבורה.
היה מתייחס אליהם,
מלווה אותם בלימוד ובכל דבר.
באמת, אדם מיוחד, כן.
היה לו כיבוד הורים,
כיבוד הורים. ואני לא פעם, סיפר לי פעם על אבא שלו, זיכרונו לברכה.
אבא שלו, אולי הוא הראה שזה גם,
בין השאר, גם מהאבא היום.
אבא שלו היה, כשהם היו באתיופיה, הוא היה שליח גם כן,
לעזור לאנשים לצאת מאתיופיה לסודאן,
בסכנת נפשות, והוא נתפס על ידי השלטונות שם,
ועינו אותו,
והוא לא הפסיק.
ולמרות כל מה, ככה הוא סיפר,
הוא הריץ את האבא שלו,
וגם ליווה אותו בתקופה האחרונה, כשהוא היה חולה,
היה מלווה אותו,
איבד אותו,
מאוד כיבד את המנהגים של העדה.
למרות שלפעמים זה לא היה נוח מבחינה זאת או אחרת.
אבל כל מה שהייתה בעדה, מנהג או משהו כזה,
הוא כיבד את זה.
אני זוכר כמה הוא התלבט לגבי הנושא של החתונה?
זה לא היה פשוט.
אבל הוא כיבד, ככה זה אלה מנהגי העדה, ואני מכבד אותם עד הסוף.
הרגשה שלי בכל זאת,
שהוא ראה את עצמו שליח של העדה לחזק אותה, לחזק אותה מבחינה דתית,
מבחינה רוחנית, מבחינה חברתית.
הוא ראה בזה את משימת חייו.
ובאמת,
כאילו באמצע המפעל האדיר הזה,
הוא היה עמוד התווך של כל התוכנית של הלימודים לרבנות,
הוא היה ממש עמוד התווך.
באמצע, מסיבות שאנחנו רק
בורא עולם יודע,
ניקח מאיתנו בסדרה כזו.
תיבדל לחיים ארוכים, אביבה,
שבאמת תמכה בו לאורך כל הדרך,
היא האיש משפחה.
כל דבר שהיה, מה שציין כאן הרב,
היה עושה בדייקנות, במסירות, בחריצות ובזריזות,
בכל דבר שהיה עושה.
ולנו במכון, אבל העדה, לדעתי,
זה ממש כישרון גדול מאוד.
יש מה ללמוד ממנו,
לתת.
אני רוצה להגיד באופן כללי לגבי העדה,
העדה עוברת כמו כל עדה, דרך אגב. כל עדה שבאה לארץ ישראל,
בתחילת דרכה וגם בהמשך דרכה,
זה קיבוץ גלויות, זה לא דבר פשוט.
יש קשיים עצומים.
והעדה באופן מיוחד,
יש קשיים עצומים.
והוא היה מאוד רגיש,
מאוד כואב, נאמר.
היה כואב את הקשיים,
בעיקר, גם קשיים של המבוגרים שהיו קשיי קליטה, אבל גם בעיקר צעירים.
הוא ידע שהפתרון לכל הקשיים האלה זה להתקרב לשורשים.
היהדות, בשבילו זה היה הפתרון האמיתי,
והוא ראה בזה שליחות גדולה מאוד.
אני פונה כאן לתלמידים בני ביתא ישראל, הוא קרא לה,
לקבוצה שנאמנה ומסורה לה
ללכת בדרך השם,
לראות בכל מה שהם עושים שליחות,
שליחות גדולה.
בעדה מתבוננים בצעירים,
לומדים הצעירים.
רב יאסו, מבחינה זאת, הרב יאסו שימש דוגמה.
דוגמה יש מה ללמוד.
אני רוצה לומר לאלמנה,
אביבה, את גדלי את הילדות בקלות לתורה,
לחופה, למעשים טובים,
ואת מגדלת אותם, ותגדלי אותם בעזרת השם.
ושאנחנו באמת נשארנו רק הזיכרונות שצריך ללמוד מהם, איך
אנחנו צריכים להמשיך את הדרך הזאת,
של לתת, להתמסר, לחזק
את עם ישראל בכללותו, בימים האלה בפרט,
אבל בעדה בפרט,
במיוחד צריך לחזק אותם.
כל זה על ידי שהם קרבו תורה ליהדות
בדרכו של אברהם או אבי, אברהם
אבינו שהלך,
שחיזק את עם ישראל.
איזה יפה ברוך.
כשאמרו לי שאני צריך לדבר ככה על יהושע,
אז הדבר הראשון של המאי בראש זה המסירות נפש.
על כל דבר.
כל דבר שהוא עשה,
זה היה במסירות נפש.
כל דבר לעשות אותו, מה שנקרא, על הצד הטוב ביותר.
לא בקיצוניות רצינית,
אבל בנחישות.
ופה ככה התחבר לי עם דברים שאנחנו נמצאים בהם היום,
כי כמובן אחד הדברים היסודיים שיש בתחום הזה, זה כל הנושא הזה של הגעה והחזקה בארץ.
וסוגיה שלי לאחרונה ככה,
הוצאתי אותה מחדש, אבל הרב ציודה תמיד היה אומר,
לחזור על הראשונות.
לחזור על הדברים הראשונים, הפשוטים, הברורים כל כך, לך ולזרעך אתן את כל ארצות האל, כי לך אתן את הארץ הזאת.
הפסוקים הברורים, הפשוטים,
צריך לחזור עליהם, כי אנחנו נמצאים פתאום באיזשהו מקום ששאלות
שהן נמצאות באיזה רובד וגג שלא יודע איזה מגדל בירושלים,
אבל את קומת המסד
אנחנו הרבה פעמים שוכחים,
שוכחים פשוט
שיש לנו דברים יסודיים.
אחד הדברים המיוחדים
שאומר לנו האורחיים הקדוש,
זכותו יגן עלינו שזה בשירות נפש לארץ ישראל,
ואם יהושע, הרבה היינו אצל הרוכבים הקדוש.
תיקון חצות בערב ראש חודש, זה היה ככה,
הוא היה גם מארגן את הבחורים,
את האברכים.
היינו הולכים שם במניין, יותר ממניין,
אצל הרוכבים הקדוש.
כותב הרוכבים הקדוש, זכותו יגן עלינו,
אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.
הדיבר הראשון.
הם כולם יודעים עשרת הדיברות, הדיבר הראשון.
שואל אורחי בקדוש, זכותו יגן עלינו,
הרי יש אפשרות,
נקרא לזה כך, לנקמה יותר טובה.
אז מה הבעיה שלנו?
לכאורה, לכאורה, לכאורה.
אנחנו בשאלה, בהצבת שאלה.
המצרים שאיבדו אותנו, הפכו אותנו לעבדים,
כיסחו אותנו,
כל מיני דברים, לתינוקות, לזה,
כל דבר רע שרק יכול להיות הם עשו.
לא, שום דבר לא חדש. אנחנו,
מי שפתאום גילה לפני שנה וחצי או מה,
איזה משהו חדש,
אני מודיע, שום דבר לא חדש, הכל אותו דבר בדיוק.
גם במאות שנים האחרונות ובהיסטוריה שלנו פה בארץ,
שום דבר לא התחדש.
הכל נשאר אותו דבר, וזה בדיוק הבעיה, שאנחנו חושבים שלא.
אז הנקמה הטובה ביותר הייתה כנגד המצרים,
שנשאר במצרים,
נשעבד אותם אנחנו,
מה שהם עשו לנו, אנחנו נעשה להם,
ונהיה האימפריה השלטת בעולם, אנחנו נהיה האימפריאליסטים הגדולים בעולם,
לתקן עולם מלכות שעדיין, מלכות השם תהיה בעולם,
וכל טוב מצרים,
השקיעת ברגלך כגן הערק.
למה לא נשארנו במצרים כשליטים?
להשתלט עליהם ולגמור את כל הסיפור.
למה היה צריך את כל הסיפור הזה של לצאת
ממצרים ולהגיע לארץ ישראל?
אומר רוחי המקרים, שים לב,
אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
עצם העובדה
שאתה נמצא במצרים,
עצם העובדה שאתה נמצא בחוץ לארץ,
עצם העובדה שאתה לא נמצא בארץ ישראל,
אתה עבד,
אתה בבית עבדים.
אי אפשר להיות בן חורין בחוץ לארץ.
מדוע?
מסביר
שבכל מקום במקום
יש את השר, את השליט הרוחני של אותו מקום.
ואם זה לא רק כמו בפורים, הכת היא עבדי אחשוורוש ענן,
כן, שעדיין הוא סגן נשיא אמריקה, פרס, אבל לא משנה, איראן או אמריקה, אותו דבר, הכל מתחיל באלף, זה אותו דבר בדיוק.
בסופו של דבר, אחרי שבוחנים את הצד הרוחני.
אבל
זה לא רק שאתה נמצא תחת השלטון שלו,
אלא עצם העובדה שאתה נמצא בחוץ לארץ,
אתה תחת שלטון אצל שר ושליט.
ורק בארץ ישראל אתה תחת שלטונו של הקדוש ברוך הוא.
שלטון ישיר של הקדוש ברוך הוא. לכן הנוכחי אשר הוצאתיך מארץ מצרים,
שהיא בית עבדים.
זה מקום שמי שאתה עובד אליו, ישר אתה עובד דרך מישהו.
כמו כל מי שנמצא בחוץ לארץ, בכל מקום שהוא.
ולכן אי אפשר ולא יכול להיות בכלל דבר כזה שאנחנו נמצאים בחוץ לארץ,
אפילו שאנחנו מקבלים את התורה.
לא יודע איפה, באיזה
הר או באיזה נילוס היו מקבלים אותה, זה כבר, אנחנו רואים, כל אחד
שסימולציות של עצמו יעשה, אבל
היסוד הוא שאנחנו בבית עבדים, אתה תחת שליט אחר.
ברגע שאתה תחת שליט, הרי גם אותו שליט
הוא נשלט על ידי הקדוש ברוך הוא,
אז אתה כבר עבד,
וזה לא יעזור שום דבר.
המקום היחיד שאתה יכול להיות בין חורין,
זה פה בארץ ישראל.
לכן נוכח שום מקרה אשר יצאתי לך בארץ ישראל,
מבית עבדים.
לכן אנחנו מדברים דווקא עלינו שאנחנו בני אל חי.
פרשת שבוע הקודמת, בפרשת אמור,
אומר לנו אור החיים הקדוש,
שבת כהן
כי תהיה לאיש זר,
יש פה מישהו שהוא זר?
יש פה כהן, אבל
מה זה זר בתרגום, יודעים?
כשהיו שואלים אותי בצבא, כשהייתי בא לתת הרצאות,
שיעורים,
מה אתה,
כפס רוגה, כובע,
או החליפה, לא איזה, מה, מה, בלי סנדלש חורש, מה אתה?
אז אני תמיד הייתי אומר, אני חילוני.
בסדר, זו הגדרה טוב יותר. למה? כי התרגום מונקלוס אומר,
בכל זר ייתן לאיש זר, זר זה בתרגום חילונאי.
בסדר? אז זה חילוני.
חילוני זה מישהו שהוא לא כהן ולא לוי.
בכל מקרה, לענייננו,
שם בפסוק הזה, במשמעויות של הרמה הרוחנית שיש בתוך עם ישראל, במדרגות הרוחניות שיש בעם ישראל,
או כמו שהרב ציודה זכר צדיק לברכה היה אומר,
שהכהנים הם האריסטוקרטיה הרוחנית של עם ישראל.
העברית שלנו היום,
טייקונים רוחניים,
כן, לא הכלכליים,
טייקונים רוחניים.
אז אומר לנו הרוחב הקדוש, יש לנו פה הדרגה בקדושה, מדוע?
הוא אומר כי ההתנגדות של הרוחני להיכנס לתוך הגשמי,
ההתנגדות של הרוחני להתגבש,
להתכנס לתוך הגשמי הוא התנגדות יותר עצומה מאשר האש והמים.
זאת אומרת, אם האש והמים הם שני כוחות הפכים
שמתנגדים זה לזה,
אז
בין הרוחני לבין הגשמי
ההתנגדות היא יותר גדולה, הרבה יותר גדולה. אז זה בכל זאת אנחנו נמצאים.
אבל הקדוש ברוך הוא, חוכמתו בשפתנו, כן?
בחוכמת הבורא, כן? הוא עשה דרגות.
הוא לוקח את הגשמי ומכניס לתוכו ברמה נמוכה נפש,
שזה דרכי התנהגות הפשוטים,
הנמוכים ביותר שיש לאדם,
הנפש שלו.
ואז ההתנגדות היא לא כל כך גדולה, כי זו רמה נמוכה.
ואז ברגע שיש כבר את הנפש,
שהיא כוח רוחני נמוך, בתוך הגוף,
אז אני יכול לחבר אותה כבר לרוח,
למשהו קצת יותר, כמו שקוראים לזה, אתה יודע, בתעשייה מוסיפייר.
אני צריך חומר שיקשר בין החומרים.
בבית שאנחנו אופים או עושים איזה תבשיל הרבה פעמים,
נהיה לנו שתי פאזות אחרי כבר עושים מיץ,
פתאום נהיה, ובחנות שקונים נשאר הכל אותו דבר. למה?
כי יש חומרים, מקשרים בין החומרים.
יש חומר שזה נקרא
אמול ספאר.
זאת אומרת,
בא ודיבר את הרוח. עכשיו הרוח הוא נכנס לתוך הנפש,
היא נמצאת כבר בגופניות.
ואז זה עובר לנשמה, ואז זה מגיע לקדוש ברוך הוא, החלק הרביעי,
וממילא מה מתברר? שאנחנו בני אל-חי,
כי חלק השם אמור
יעקב חבל נחנתו.
אם
הייתה איזושהי הסכמה, כי זו לא התנגדות גדולה, בין הנפש
לבין הגוף,
והמשכנו את זה לרוח ולנשמה, והתחלנו להתנהג בצורה הגבוהה הזאת שרצון השם שם, אז אנחנו בסופו של דבר, בשרשרת
אנחנו מחוברים לקדוש ברוך הוא.
וזה כל היסוד של עם ישראל.
זה כל יסודו של עם ישראל.
הנוכחי ישבו לקרש יותר בארץ מצרים,
וכל ההסתלסלות הזאת מהקדוש בר עבד אלינו,
קראו לזה "אנחנו בני אל חי".
וזו בעצם ההגדרה, אם אפשר להוסיף,
של הרבי יהודה הלוי והכוזרים,
שאנחנו לא עם הספר.
עם הספר זה
זה המוסלמים.
אנחנו עם החיים,
בני אל חי.
אנשים שחיים, לא אל-מכתום.
כמובן, תורה כתובה ותורה שבעל פה ובסורת הכל,
אבל אנחנו בני אל חי.
ותוך כל זה, אני רוצה שנגיע, וזה דבר ככה שרציתי להראות אותו עכשיו,
היסוד של הקיום שלנו פה בארץ.
כולנו מכירים את הפיוט, היינו שרים אותו הרבה,
של רבי מאיר אבו חצירה,
בבא מאיר המכונה,
ולא של הבבא סאלי,
שכשהוא נפטר, הבבא סאלי אמר, הוא נפטר בפסח,
הוא נפטר, הבבא סאלי אמר, אם הוא לא נמצא איתי, אין לי פה יותר מה לעשות,
ואז טבת, שאחר כך הוא נפטר.
זה כמה, תשעה חודשים, משהו כזה, מפסח ועד טבת.
כן, זה הסיפור.
בבא מאיר כתב פיוט.
אמרנו שפיוט בעצם זה תפילה.
זה תפילה שיצאת בחרוזים, יוצאת בנפש.
מהרובד הכי פנימי שיש לאדם.
הרבה פעמים אנחנו אמרנו שכשאנחנו שרים,
אז כולם מחוברים.
כשאני אומר דבר תורה,
אחד נמצא, אחד נרדם, אחד לא מתאים לו, אחד מבין, אחד פחות מבין.
כששרים, כולם שרים, כל המחלקות שרות.
זה לא מישהו שזה מתאים לו, כי זה בא מבפנים,
זה משהו מעבר לשכל,
זה משהו הרבה יותר גבוה מהשכל.
אז את הפיוט, יחיד רם יערוד חושף,
באקרוסטיחון של מאיר,
כן, בבא מאיר,
מרומם שוכן שחקים,
שכינתה מעפר יקים.
זה בעצם תחילת הפיוט.
כן, אחר כך יש יחיד רם, כן,
ממשיך שמה גם,
שכתב עפר יקים, דגל ישראל הרימה, דני הוא הדר.
את הפיוט הזה כתב בבא מאיר
בחורף תש"ח.
זאת אומרת, חודשים לפני קום המדינה.
ועליו אמר הבבא סאלי שהתפילה הזאת של בבא מאיר פעלה רבות בשמיים בהקמת מדינת ישראל.
זה היה פיתוי
של הבבא סאלי.
יש לנו גם את ההסבר של הבבא סאלי לדגל,
ככה משהו הרבה יותר פנימי,
הדגל שלנו, אבל
אני רוצה להתמקד בנקודה אחת מתוך כל זה,
שכינתה מעפרייקים.
מה המשמעות שכינתה מעפרייקים? איך זה מתבצע?
קודם כל צריך לדעת,
כשעם ישראל בגלות, זו אומה מתה.
אין נשמה בגוף,
כשנשמה עוזבת את הגוף,
הגוף מת.
כן, לצערנו רואים
דברים כאלה, שנשמה עוזבת את הגוף,
יכבו האורות ושום דבר לא...
כן, זה נראה אותו דבר, אבל כלום אין פה.
אין נשמה בגוף.
זה מה שקרה לנו בצורה הכללית, בעם ישראל.
הגלות בעצם,
אנחנו הנשמה, נותן נשמה לעמליה. אנחנו הנשמה, עזבנו את הגוף.
עזבנו את ארץ ישראל.
וברגע שאני עוזב את ארץ ישראל, אז אני נשמה המטיילת בעולם.
זה לא חיים.
הנשמה היא נצחית, אבל זה לא חיים של העולם הזה.
זה לא החיבור, כמו שאמרנו קודם, בין
נפש ואור הנשמה לבין הגוף.
זה משהו נפרד.
אז מדובר פה בעצם על מוות, ובאמת, ראינו,
למי שהוא שם לב,
ברגע שאדם נפטר לבית עולמו,
אז במקומות שהיו התאחיות גדולה,
מתחילים ריקבונות.
קוראים לזה נמק, בלז, גנגרינה,
בסדר? איפה מתחיל כל הקלקול?
בחלקים הרכים.
איפה הם בחלקים הרכים?
אחר כך, ממשיכים לעוד מקומות.
בחלקים הרכים, מה זה?
זה הבטן,
מה הרך ביותר שיש לנו בגוף בפנים?
זה המוח.
אז זה מה שקרה פה בארץ.
מרכז הארץ,
בין גדרה לחדרה, מה היה?
גנגרנה,
נמק, ביצות,
עם ציפורים לא נמצאות פה, המוות שולט, פתח תקווה.
ועוד איפה היה ביצה?
בחולה,
חלק העליון.
וברגע שאנחנו הגענו לארץ,
והנשמה חזרה, נותן נשמה לעם עליה.
חזרה הנשמה, בעצם הרמנו את הכל לתחיית המתים ציבורית, פרטית,
אז צריך יישום.
זאת אומרת, טכנולוגיה קיימת כבר, אנחנו צריכים רק יישום בעניין הזה.
זאת אומרת, ברגע שחזרנו לארץ, כל המקומות שהיו הרקבונות הכי גדולים,
והתחילו כוחות של חיים,
אז בעצם שם כל הגידולים שלנו.
בחולה יש גידולים, מרכז הארץ,
מטעים, הכל נמצא שם. למה? חזרנו חזרה.
בעצם השכינה שהייתה עשוקה ביד הזדים, נקרא לזה כך,
המוות היה שולט,
וכבוד השם
היה בתחתית המדרגה, כי אנחנו בגלות,
עמו אנוכי מצרה, פתאום התחיל להתרומם.
וברגע שהוא מתרומם, יש כוחות חיים,
ואם יש כוחות חיים, אנחנו יכולים לחיות יותר טוב.
ואני לא אדבר על זה הרבה, אבל לשים לב, זה מה שקורה לנו בספירת העומר.
כל יום ויום אנחנו סופרים ספירה נוספת,
שבסופו של דבר מביאה אותנו למתן תורה.
מהלידה ביציאת מצרים עד מתן תורה, הולכים ומתגדלים, מרימים שכינה.
ולכן כתוב שבימים האלה צריכים זהירות.
לא יכולים להיות תלמידי רבי עקיבא.
בגלל שבמקום שיש קדושה גדולה,
הטומאה יכולה להיתפס יותר טוב.
את זה מביא אורחיים הקדוש,
זכותו יגן עלינו בתחילת פרשת חוקת.
זאת תורת ה...
זאת חוקת התורה.
למה לא חוקת הפרה ולמה לא חוקת הטהרה?
על ידי התורה.
משל למה הדבר דומה?
לאדם שהיו לו שתי קופות בבית.
שני סלים.
באחד היה דבש ובאחד היה זבל.
הוא מוציא את שניהם החוצה.
איפה ייתפסו יותר זבובים ושקצים ורמסים?
בדבש.
זאת אומרת, מי שהיה דבש, מישהו בקדושה יותר גדולה, ייתפס בטומאה יותר.
ופה אני רוצה להגיע, בכמה דקות שנשארו לנו,
לדבר המרכזי בעצם.
היה יהודי צדיק, תלמיד חכם,
אב בית דין, בבית הדין הגדול לערעורים,
זאת אומרת, מתלמידי החיים הגדולים של ארץ ישראל.
הוא היה גם ראש ישיבת המקובלים.
מקובל גדול.
וזה מה שאמרנו שהרב כותב באורות הקודש,
שהצרה הגדולה
של הגלות היא שהפרידו את ההלכה מהאמונה, מהפנימיות.
צריכים לגדל גדולי תורה שיפסקו הלכה על פי הפנימיות.
ויש לנו צדיק כזה,
שכתב גם ספר, זאת אומרת, אחר כך יצא ספר מהתשובות שלו.
קראו לו הרב עובדיה הדאיה.
הרב עובדיה הדאיה ישכיל עבדי.
אבא שלו נגלה אליו בחלום אחרי מלחמת השחרור, ואמר לו, שמע, אין למקובלים איפה ללמוד. תמצא מקום למקובלים ללמוד, ישיבת בית אל.
נפלה ביהודי זדים,
הירדנים, הרסו הכול.
אבל עכשיו, אחרי ששת הימים, בא הרב גץ וחידש את ישיבת בית אל.
אבל בינתיים האלה, איפה ללמוד?
תמצא מקום. לא מצא מקום.
מה הוא עשה?
רחוב רש"י, פינת יוסף בן מתיתיהו, מי שמכיר בירושלים,
פתח את הרעפים של הבית שלו. תראו, זה תחילת
קום המדינה למאה כסף.
הרים שם הקומה הגבוהה ביותר עם כיפה ומנורה מעליה,
וזה ישיבת המקובלים בתל.
והוא היה ראש ישיבת המקובלים,
והוא היה גם דיין בבית הדין הגדול לערעורים.
זאת אומרת, תלמיד חכם שלם.
דרך אגב, יש בשוט שלו הספד גדול על הרב קוק, שהוא באותו זמן שנפטר הרב,
הזמינו אותו להספיד.
משהו מאלף,
עצום וענק.
הבנה פנימית לכל מה שהרב עושה.
בכל מקרה,
הוא נפטר
בכ"ש
תשכ"ט.
זאת אומרת, שנה ושמונה חודשים וחצי
אחרי מלחמת ששת הימים.
והסיפור, אני פעם סיפרתי את זה, מישהו קפץ לי בבית הכנסת,
אולי אנשים מכירים.
הרב, אני הייתי שם.
יש בבית הכנסת של הרב אליהו איציק טואק,
איזי.
ויש לו אח שלמה דואק,
יש להם אח רוני,
הם גרו בבית הקרב.
כשאני סיפר את זה, אמרו לי הרב, אני עליתי
בתור כהן, הם היו גרים באר ספר צדיהו
למעלה יותר,
אני עליתי בתור כהן באותה שבת פרשת יתרו,
במנחה, כשהרב עדיין קרא בתורה.
והוא הלך הביתה,
אחרי תפילת מלחה בשבת אחרי הצהריים,
ואמר אשתו, תראי, אני מרגיש שאני צריך לנוח.
היא באה, זה הנכד סיפר לי שהוא מתפלל איתנו גם,
משה נחמד,
אמר,
היא באה להביא לו כל סטייק, הוא אמר שהוא מרגיש קצת לא טוב, וזה כבר היה אחרי הפטירה.
וככה נפתח.
והוא מביא פה שאלה ששאלו אותו,
ותשימו לב לתאריך,
י"ד חשוון תשכ"ח,
מה זה אומר?
אייר, סיוון, תמוז, אב, אלול,
תשרה,
כתוב חצי שנה,
קצת פחות, אחרי מלחמת ששת הימים.
נשאלתי מכמה אישים, רבנים ותלמידי חכמים ובעלי בתים,
בכתב ובעל פה.
מה הדין בארצות הכיבוש שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים?
בסדר, תראו איך אנחנו חברים את הכל לכל.
אני לא קורא את הכל.
יש לו פה תשובה ענקית, ארוכה.
רק את החלק החמישי.
האם מותר להחזיר המקומות שנכבשו,
כולם או מקצתם?
אז כמובן, כמו שזה הרב עדעיה, ישראל ישכיל להבדיל,
זכר צדיק וקדוש לברכה,
הוא מתחיל קודם כל בפן ההלכתי.
אות א', זה הפן ההלכתי, פלפול הלכתי.
והוא דן, גם בזמן שהיה שלטון של גויים, היה אסור אפילו למכור בית אחד,
כל שכן ערים וכולי.
ואחר כך הוא מתחיל את הצד הרוחני,
כמו שאנחנו דיברנו עד עכשיו,
וזה מרכז הדברים.
ואני חלק, אני אקריא,
בסדר.
רגע, כי זה חשוב לנו, ואני אומר את זה לא רק בשביל
לבכות על מה שקורה, אלא כדי לתקן לעתיד.
כי יש לנו עכשיו בדיוק את הדיון הזה.
אומר, עוד זאת, כאשר זיכנו השם,
לכבוש ארצנו ונחלתנו שהייתה עשוקה ביד זרים.
הנה עתה אחרי הכיבוש נפדתה מיד העשוקה סטרה אחרא
ונכנסה לגבול הקדושה
ובזה הקמנו שכינתה מעפר.
עצם העובדה שהקמנו שלטון,
מי שיש לו טענות יכול להביא אותם כמה שהוא רוצה, זה שלטון.
עצם העובדה
שהקמנו שלטון, הקמנו שכינה מאפר.
וברגע שהקמנו שכינה מאפר,
כל גרגיר וגרגר אדמה שנמצא תחת שליטתנו,
יש בו שכינה גדולה.
כי זה לא כמו שהיה בזמן הגלות.
פה עכשיו התקדמנו להקים שכינה מעפר.
ואם חס ושלום, חס וחלילה,
ואם,
אני מקריא, חס ושלום, נחזיר אפילו שעל כל דהוא גרגר.
כל דהוא,
בזה אנו נותנים שליטה לקאלי ולסטה,
לקליפה ולסטרה אחרה.
וכשהשכינה רמה קרנה מעפרה,
אם במקרה חס ושלום נכניס עוד הפעם שליטה
ועשית רעך במשהו,
אז חוזרת השכינה להיות שפלה ועשוקה ביד הקהלי, חס ושלום.
ומצטערת ואומר, כלאני מראשי, כלאני מזרועי,
כי אם ניתן קצת שליטה,
לעשתה, כן,
משהו, אז תוסיף להתפשט שעל אחר שעל,
ותכבוש כל הקדושה חס ושלום.
ותשימו לב למשפט הגדול הזה,
שאנחנו ברגע זה עסוקים בו.
ומי יודע מתי נוכל לצאת מהגלות המר והנמהר.
אם נתנו להם שעל אדמה אחד,
הם יהפכו להיות רשעים
ומקלקלים יותר גרוע מכל מקום אחר, כי הם נתפסו בקדושה.
כי זה לא כמו חוץ לארץ, זה לא כמו בגלות.
כבר הקמנו שכינה מהעפר,
ומי יודע מתי נוכל לצאת מזה.
זה ברור על מה אני מדבר, נכון?
מה שם ספק?
זה ברור במה אנחנו מדשדשים?
כל הזמן פליק פלאק.
מי יודע באיזה רשעות הם מגיעים,
ומי יודע מתי.
זו עבודה קשה.
עכשיו, למה אני אומר את כל זה?
פה בשתי דקות האלה אני אסיים.
כי שאלו אותו גם מה קורה עם ארצות הכיבוש שאינן ארץ ישראל,
כמו רמת הגולן, יש איזה מחלוקת,
וחוף סיני,
ופה הוא מביא ואומר, היה כזאת,
שאם עתידה ירושלים מתפשט עד דמשק,
כל מה שאני אומר זה נכון גם לחצי האי סיני.
אגב, הכוזרי אומר שזה
חלק מארץ ישראל בכל מקרה,
נגיד שיש פה מחלוקת,
ברגע שהקמנו שלטון
וכבשנו גם את סיני,
אז יש לו חלק מארץ ישראל.
ולכן יש לנו בעיה במקום שהוא חלק מארץ ישראל, לעזוב אותו
ולשים לב.
והעיר לי אחד התלמידים,
מכירים אותו, אלון הרצוק, באחד הסיורים לאחרונה.
הוא אומר לי, הרב, תשים לב.
אנחנו בעזה מתקשים, נקרא לזה בעדינות,
לפנות אותם,
את כל הקלקול הגדול הזה.
זה מה שהוא כותב פה.
אבל זה אותו דבר גם בלבנון.
כי הגבול הטופוגרפי
של ארץ ישראל, של הגליל,
הגבול הטופוגרפי של הגליל, הגליל העליון, איפה הוא?
זה הליטני.
מי שהיה יודע שמהליטני וצפונה רואים שזה לבנון.
הרבה יותר גדול,
ארזי הלבנון.
ערים יותר גבוהים.
אבל הגליל הוא נמשך עד הליטני, וברגע שהיינו שם,
והקמנו שלטון שם, וזה חלק,
כמו שהוא כותב, הקמנו שכינתה מאפרה,
ועזבנו את המקום, מי יודע, אני חוזר ואומר,
כן?
מי יודע מתי נוכל לצאת מהגלות המר והנימהר?
מתי נוכל לפנות אותם?
אבל לעומת זאת,
מה קרה לפני כמה חודשים?
בהליכה
נכנסו לסוריה,
והוא אומר, עד דמשק.
הוא מביא את זה במפורש.
ובכן, גם מקומות אלה, רמת הגולן והר סיני, שעתידים להיות בארץ ישראל וירושלים בפרט,
כן?
לפי כל זה, הוא אומר,
זה מקום שהקמנו שכינה מאפר.
אז עכשיו אני מדבר לא רק על אהבה, כי את התשובה הזאת פרסמתי לפני גירוש גוש קטיף
באחד החוברות שאני הוצאתי.
פרסמתי את התשובה הזאת. עכשיו זה מאוד אקטואלי, כי זה גם מדבר אלינו,
אנחנו אומרים לא רק לבכות על חלב שנשפך ואנחנו עסוקים בו,
אלא גם לעתיד,
מקום שנכנסנו אליו.
והקדוש ברוך הוא נתן לנו להיכנס בגלגול,
מה שנקרא היסטוריה, כמו שהרב תמיד היה כותב, היסטוריה בתי.
היסטריה, הקדוש ברוך הוא בהיסטר, כי אתם יודעים, יש כאלה שכותבים את זה בטי"ת, למה?
רואים שקרה משהו, וישר נכנסים להיסטריה.
לא, אנחנו לא בהיסטריה.
אנחנו בשיקול דעת, בעבודת השם, ברצון השם בעולם.
אם נכנסנו לשם, חס וחלילה, חס ושלום,
מלעזוב את המקום הזה.
כי זה חלק
מהמקום שמקים שכינה מעפר.
ובסופו של דבר, אני מסיים בזה,
ולפי עניות דעתי, כך כותב ההסכילה בלי.
תראו כמה זה נכון.
וזה נכתב בתשכ"ח,
כמעט 60 שנה שהוא כותב את זה.
שקמו עלינו כל מלכי הרע והנלווים עליהם מה שלא היה כן,
אף פעם שאמרו עליהם שהם מלכי חסן,
להבדיל מאירופה,
שהם עשו את כל מה שעשו פה בשמחת תורה.
כן, הוא בבחינת תוסף רוחם מגבאון,
בראותם שכבר הגיע קיצם על דרך מה שאמר הגאון החידה בשם הגדולים,
בראותם שכבר קלטה עליהם הרעה ואין להם תקומה,
וזה רק באופן זמני.
אבל סוף דבר יתקיים בהם, והיו כלא היו דוגמת הגוסה שמתחזק ללחום עם מלאך המוות, וסוף דבר לא עולה בידו.
והיה כלא היה, רחמנא אלכסנן.
ואפשר שזה התחלת הגאולה השלמה, ההכנה למה שיהיה בעתיד במהרה בימינו.
וכשם, זה הסיום היפה פה, כשם שמסכימים, הוא דיין הרי,
בית דין של מטה, ככסכימו בית דין של מעלה.
השם יזכנו בקרוב לראות בטוב ירושלים, בבניין בית קודשנו ובתפארתנו,
ונוסיף פה בענייננו בתחיית המתים
במהרה בימינו האמן.
זה יסוד לכל.
בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו
כמה שיותר להיות שותפים עם הקדוש ברוך הוא בהקמת השכינה, נזכה בעזרת השם לגבולה שלמה במהרה בימינו האמן.
:::::::!
