טוב,
אנחנו נמצאים במאמר שנקרא העונג והשמחה,
לפי דעתי זה השיעור השלישי שלנו,
אם אינני טועה.
תפספו בבקשה, אנחנו בספר עדר היקר.
יש עוד חבר'ה שאמורים להיכנס, אז אולי כן כדאי להשאיר תל אביב פתוחה בינתיים, סליחה.
זוכרים, אמרנו שיש בספר הזה שבעה מאמרים,
ואנחנו בחרנו להתחיל בספר הראשון,
במאמר הראשון שנקרא העונג והשמחה,
בעזרת השם, בשאיפה, ללמוד גם את המאמרים הנוספים,
מאמר הדור, מאמר הפחד,
יש עוד מאמרים יותר מסובכים, דעת אלוקים, קיצור.
בעזרת השם, החדש ברוך הוא יעזור לנו,
תגידו אמן.
אוה,
אנחנו בעמוד קי"ח,
שם לפי דעתי עצרנו פעם שעברה.
כתוב לי בספר שלי, שבינתיים נבזז לי,
הוא נעלם, לא יודע לאיפה,
שאנחנו צריכים קצת לדבר יותר על הסיפור הזה של ה...
שבעצם כל רעבון או צמאון חומרי,
הוא יושב על רעבון וצמאון רוחני.
זה כתוב, אני רואה שפה זה לא כתוב, אבל בספר שהשתמשתי בו, זה כתוב.
כן, המאמר הזה. תראו,
אתם יודעים מה זה אכילה רגשית?
כן, כולנו, כן.
מה זו אכילה רגשית? שבן אדם לפעמים אין לו משהו אחר שממלא אותו,
אז הוא נאלץ,
בשביל החדשים אני רק אסביר על מה אנחנו מדברים פה.
הוא הסביר בשתי הפסקאות הקודמות שכמו שיש צורך בעונג,
בדברים גשמיים, כן, אני אוכל טוב, פעם אחת אני רוצה על האש, פעם אחת דגים,
פעם אחת ברבורים, סלב, דגים וזה, אז אותו דבר גם לגבי רוחניות,
אני לא יכול להפטיר כדי אשתקד,
אני לא יכול להסתפק באוכל שאכלתי לפני כן, אוכל של תינוקות לא מתאים לאוכל של מבוגרים, נכון?
אז בוודאי שלא אוכל של תינוקות אמוניים,
כלומר אוכל אמוני,
מה שסיפק אותי בתור ילד, לא יכול לספק אותי בתור בן אדם מבוגר.
חומר כזה לא חומר.
אם בחומריות זה לא עובד,
באחד כמה וכמה ברוחניות, חומר חכם נתנאל.
יפה.
אז מה זה אכילה רגשית?
דיברנו על זה שלמדנו את הספר צו וזירוז.
שימו לב.
בספר שם,
שנקרא צו וזירוז, בפסקה ט',
הוא כותב שבן אדם, שמתי שהוא לומד תורה
ומתפלל, הוא חייב לפרנס את הצד הרגשי שלו,
כן?
כי הצורך לפרנס את הצד הרגשי בחיים זה צורך כמו לאכול ולשתות.
לאכול, לשתות, לישון.
מישהו פה לא ישן,
מישהו רוצה להתחתן, בסדר?
אתה ישן, אתה אוכל, אתה שותה, אותו דבר.
גם אתה צריך להתרגש מדברים שאתה עושה, כי יש לנו פה בעירה פנימית.
הנשמה דורשת את שלה, היא רוצה להתרגש.
כן, נפש האדם, ככה הוא כותב, נפש האדם אוהבת להתרגש. היא לא רק על סתם בכיות ועצבויות,
אלא, בקיצור, משהו כזה,
אלא להתרגש.
טוב, אני אגיד את הרעיון.
לא מאמין שהספר נמצא פה.
טוב, נגיד את הרעיון.
בכל מקרה,
ואז הוא אומר, אם בן אדם לא, כן, ואז הוא נותן דוגמאות שאם בן אדם לא יעשה את זה, אז בעצם בן אדם יהיה אחת מהשניים.
או שהוא יחפש התרגשויות זולות ואסורות, נשים, סמים, עניינים, קניות, אובססיות, כאילו, כל מיני דברים, או שהוא יוצא חולי נפש.
אה? מה אתם אומרים? שתי אפשרויות נכבדות.
חג תמיותר. מי מעדיף להיות חולי נפש?
בואי, חלש וברוך, נכון?
אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כולה נפש, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להתעסק עם דברים אסורים, נכון?
אז הוא אומר, חוק הוא כאחת מחוקותיה וצרחותיה.
כלומר, כמו שאתה חייב לאכול,
כמו שאתה חייב לשתות,
אתה חייב לפרנס את העולם הרגשי שלך.
ואם זה לא יקרה בצורה המותרת,
זה יקרה בצורה אסורה.
ואם תתכחש לדבר הזה,
גם אם אתה אשכנזי בין אשכנזים,
ולא, כאילו, אפשר להגיד, טוב, זה מתאים לנשים, ספרדים כאלה שאוהבים להתרגש, לא.
כל יהודי, כל יהודי,
חלק מהמבנה הנפשי שלו, שיש לו צד של רגש בחיים שלו,
והוא חייב לפרנס אותו.
אם הוא לא יעשה את זה,
אחת מהשנת.
מה, מה?
או, בדיוק. עכשיו, מאיפה אני מכיר את הדבר הזה?
גם מעצמי, כן. אבל גם עם ישראל מכיר את זה מקברות התאווה.
היה עם ישראל במדבר ואז הוא בא למשה ואומר לו, הבה לנו בשר,
רוצים על האש.
אומר לקדוש ברוך הוא שתי תשובות, אחת
מפתיעה מאוד, והשנייה פחות מפתיעה.
הראשונה, הוא אומר לו, אספה לי 70 זקנים.
הם רוצים בשר, הוא אומר לו, טוב, תביא 70 זקנים. טוב, מה אני אעשה איתם? שים אותם על האש?
מה אני אעשה עם השקנים?
הוא אומר לו, לא, לא, אתה לא מבין, משה, את הפואנטה.
הרעבון והצמאון שלהם זה לא רעבון וצמאון לחומר,
זה רעבון וצמאון לרוח.
הפעל אפשר לפתור אותו בצורה חיצונית על ידי חומר,
ברור?
זאת אומרת,
הסיר זה הבקשה לבשר,
המכסה זה 70 זקנים.
זה לא מכסה שלא מתאים לסיר, הוא בהחלט מתאים לסיר.
אומר לו הקדוש ברוך הוא,
למשה לא הבנת את הפואנטה.
אם היית קצת מתבונן ומבין שבעצם הרעבון והצמאון החומרי שלהם מתיישב על רעבון וצמאון רוחני שלהם,
כן? יש להם איזה סוג של צורך באכילה רגשית,
כי אין משהו שממלא להם את הצמאון והרעבון, אתם מבינים?
אבל זה בא לידי ביטוי בזה שהם רוצים בשור.
או בן אדם שאוהב מתוק, אני אוהב מתוק, נכון?
לא יודע, אתם יודעים או לא?
אז תדעו, אני אוהב מתוק.
מה?
טורטית.
אני, אני אולי ועוד אחד בעולם
אוהבים טורטית.
נכון.
או, אני רואה שכבודו עשה ל...
בסדר?
יש שני אנשים בעולם, אני בינתיים, אני ועוד אחד שאני אפילו לא יודע מי זה,
שבשבילם הם ברו את הטורטית.
אבתי אומרת לי, שמע, שתהיה בריא, זה מה שאתה אוהב.
גם אתה?
פשש.
אז הנה השני, חיפשתי שנים, אמרו לי שיש עוד אחד כזה.
אז הנה, יש לנו שניים כבר פה במכון, ברוך השם.
טורטית וספרינג פנגו, שזה נראה לי משהו יותר, כאילו, יותר אוניברסלי.
בכל מקרה,
מתי בן אדם רוצה טורטית וספרינג פנגו, או בשר וזה וזה, באופן אובססיבי, אני מתכוון.
מתי שיש משהו שבוער בפנים,
אבל הוא לא מתועל,
לא מנותב, אתם מבינים?
עכשיו, מה עושה הבן אדם?
בסדר, אז דוחף איזה משהו.
למה?
למה דווקא ב... למה אחת התאוות הכי מרכזיות בהיותנו נערים,
וגם קצת יותר מבוגרים,
זו תאוות האכילה?
כי זה משהו, זו אנרגיה זמינה, נכון?
היא מאוד מאוד מהירה, היא יוצרת לי תחושת מלאות, ואני, וואלה, אני, כאילו, יש לי איזה מלאות, אבל שנייה אחרי זה אתה אומר, וואה, מה, כאילו, מה לנו וללאפה הזאתי?
מה לנו ולטורטית? ובכלל, אריספרינג ויאנגורד, לא חרה.
ואז הבן אדם מבין שהבקשה שלו היא בקשה יותר עמוקה.
רק הוא נותן לה מענה בצורה שטחית,
כי זה הרבה יותר זמין.
פשטייסט, הבנו?
כן.
איך יודעים?
כי הבן אדם, הוא מרגיש איזה חוזר שקט בתוכו.
הוא...
אתה, נראה לך שאנחנו נבראנו והגענו לעולם הזה רק בשביל לאכול ולשתות? כאילו בזה זה מסתכם?
או! אז הנה, אז יש לך תשובה בתוכך.
בתוכך.
או,
ודאי,
נכון?
לא נורא, לא נורא. בן אדם כל הזמן רעב, נכון? בחופש בעיקר, אנחנו מאוד מאוד רעבים.
וינשנשהו.
נכון? יש אפילו במצא כזה, קוראים לנו נשנושים.
בן אדם בא, לא עושה כלום, יושב פה איזה בטטה, לא אתה, אתם צדיקים.
יושב,
הוא מגיע למטבח, מכירים את הפוזיציה הזאת?
הוא מגיע למטבח, פותח את הארון, מסתכל.
או אתה מקרר, נכון?
על מה אתה מסתכל?
מה, אמא שלך שואלת? נו, מה, מה יהיה? תגיד לי.
מה אתה מסתכל? מה נחפש?
את עצמך? כאילו, מה נחפש?
לא.
מילקי,
ויהי בן סוארו, אתה טיטי, טיטי, כאילו, התחיל לקחת נישנושים, במבוד, במבוד, נוגת, מילקי, מניינים, מלמעלה, מלמטה, מהצדדים,
קיצו כל היום, ויתחנאו, בסדר?
אז לרגע קאט זה משקיט
את הסימאון והרעבון, אבל אחרי זה זה חוזר לנו.
בסדר?
השאלה שלכם מצוינת, נתנאל.
בואו נסביר את זה עוד יותר לעומק.
תשימו לב שבחופש,
או בשעה שאנחנו לא, אין לנו איזה סדר יום,
אז הצורך שלנו לאכול הוא מתגבר,
כי אין לנו משהו אחר שממלא אותנו.
ברור?
נכון? אתה מכיר את זה?
יוצא מזה שמי שממלא את עצמו, מה שנקרא חולם בעקיץ,
הוא מגשים את החלומות שלו, ואת האידיאלים שלו, ואת הערכים,
אז יש לו פחות צורך לאכול.
צדיקים עליונים, פחות אוכלים, פחות ישנים.
כי ברוך השם, הנפש, כן,
מקבלת את המזון שלה. הנפש, הנשמה שלנו, מקבלת את המזון שלה, את המזון הרוחני.
אתה לא יכול להזין בת מלך במזון של כפריים.
אתה מנסה להזין משהו רוחני במשהו גשמי?
כן, ודאי.
יעני, למרוח את ה...
אה, מרוח, איזה יופי, שומעים?
חומר, מרוח. זה יצא מעקבות
צנועה זאתי על כל התשובות.
יפה, לא?
חומר, מ, כאילו מקף, פוח.
מאיפה זה הגיע?
מהרוחניות, מהבקשה הרוחנית, מהצמאון הרוחני.
יפה.
אולי הוא גם אוהב טורטיז.
בקיצור,
אז הבנו את הנקודה, חברים.
זאת אומרת, הרעבון והצמאון הם יושבים על משהו יותר עמוק.
ובעצם מה שאנחנו רואים עכשיו,
אם נתחבר לשיעור הקודם, שדיברנו על זה שיש...
המזגן עובד לפי דעתכם?
כי אני מרגיש, ברוך השם,
רעבון וצמאון לקור.
מישהו, אתה יכול לנסות להפעיל?
אני פה, נראה לי.
עכשיו, לא יודע, עשיתם את זה על 12. נראה לי שצריך לתקן פה, לדבר עם יונתן.
טוב, בכל מקרה, הבנו את הנקודה?
אתם זוכרים שבשיעור הקודם הקדמנו את זה שאמרנו שהיום יש המון שפע,
נכון? כאילו אתה עושר עד, אמרנו,
כאילו אתה נכנס, יש לך מדפי עד כאלה, מלא מילים מילקים, כל מיני סוגים,
ומילים, נכון? כל מיני סוגי מזון.
למה?
כי זה בעצם תשקיף של הצימאון והרעבון הרוחני.
אז האוילים חושב, נביא להם עוד סוג של ביסלי, ועוד סוג של קונפלקס,
ונסביר את הרעבון של האנשים.
אבל מנהל של סופר,
גם דאר רמי לוי, צריך להיות פסיכולוג גם, צריך להיות איש אמונה, להגיד, לא, זה לא זה.
תן להם שיעורי תורה, אתה יודע, במקום רמי לוי, במקום קופאיות, יעמדו שם רבנים,
תנו שיעור.
אתה רוצה לשלם? מה? חבל על הכסף, בוא, שב, תשמע שיעור, בוא, תשמע תורה, תימד אמונה.
לא, לא, בעצם,
תוך כדי השיעור כולם מרוקנים את העגלות, מחזירים את המוצרים בחזרה, אומרים, בעצם אני לא רעב.
אני לא רעב.
והייתי רעב למשהו הרבה יותר עמוק.
רק עכשיו מתחוור לי שבעצם זה ישב על זה.
ברור?
אז זה מאוד מאוד חשוב. זאת אומרת, שוב אני אומר,
אנחנו לומדים מקברות התאווה שכבר הקדוש ברוך הוא בעצם אומר, תראו מה, זה רק נבואה שנצטרכה לדורות נכתבה בתורה. אומר לו הקדוש ברוך הוא,
כבר עכשיו אני מבהיר לך שהצימאון והרעבון שלהם זה לא לבשר,
זה בעיקר לתת מענה
לעולם הרוחני שלהם, ולא סתם 70 זקנים, 70 פנים לתורה,
נכון?
אם תביא 70 מחנכים כאלה שיידעו לחנך אותם כמו שצריך, פתאום אתה מתגלה שזה ממלא אותם.
ואז ממילא, הם לא צריכים לדברים אחרים.
בסדר, אז זה לא אומר לו,
אלה יכולים לשתות, חבר'ה, שדברים לא יצאו מהקשרם.
תאכלו, תשתו.
יונתן שלח אותי להסביר לכאן את זה כדי לא לעשות בעיות עם הבקשות למטבח.
אבל מבינים את זה? זאת אומרת, ברגע שאנחנו נבין ונזהה שזה הסיפור, כלומר, על זה זה יושב,
אז אנחנו נעשה עבודה אחרת.
אז נאכל ונשתה, אבל בצורה קצובה, ולא בצורה כפייתית.
בסדר?
ברור?
אז בואו נקרא מהפסקה הקודמת,
נתחבר לשיעור שעבר, ונקרא את הפסקה האחרונה במאמר שלנו היום.
עמוד קי"ח, פסקה לשמירת הטעם הטוב. רואים, חברים?
כן?
"לשמירת הטעם הטוב והרווחה הנפשית של האדם ביחס למזונו הגופני,
הוכנו בעולם יחסד המשביע לכל חי רצון ברוך הוא, מיני מזון רבים ושונים"
יש לנו מלא שפע אדיר,
שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד, לפי מצבו. וואי, היום אתה ככה, קמת על רגל שמאל,
חורף, קיץ, סתיו אביב, אתה יכול לקבל ביסלי בכל הווריאציות.
לפי מצבו, טעמו ולפי זמנו ולפי תקופת היום והשעה,
לפי פרקי השנה ומשך החיים. קיצור, בכל מצב צבירה,
יש לך איזה סוג אוכל שישביע את רעבונך ואת צמאונך.
וההתרחבות של הבחירה היא מתאמת אל הנטייה הפנימית.
השפע הגשמי הוא בעצם שיקוף של הצימאון והרעבון הרוחני,
נכון? כתוב או לא כתוב?
כתוב.
בבעלי חיים הטבעיים, בתכלית שלמותם, גם אצל הבעלי חיים,
אתה רואה שהם בעצם, כאילו,
הם אוכלים את האוכל שלהם מהטבע, נכון?
אז כל פעם אתה תראה שאיפה הם גדלים,
שיש בטבע את המזון שמתאים להם.
הם לא, אני יודע מה, חיה שהיא זקוקה לכל עשב,
ואי אפשר יהיה לביית אותה במדבר, אלא אם כן אני אביא לשם עשבים.
בסדר? אותו דבר גם האדם.
ובאדם, רק אם הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו,
המאזון הרוחני יש לו גם כן זה הכלל.
סליחה.
רק אם...
באדם, רק אם הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו. פציק. בסדר?
זאת אומרת, אצל החיות,
הקדוש ברוך הוא מארגן אותם במקומות טבעיים להם, ובמילה הם מה שהם צריכים לו.
ואצל הבן אדם, אם אני בריא בנפשי,
אז אני אחפש את המזון הרוחני שלי במקומות הנכונים.
ואם לא, אני ארעה בשדות זרים, כן? לא סתם הביטוי ארעה, כן? אני הולך לרעות בשדות זרים, כמו שבהמה,
כל בהמה וכל חיה ועוף יש להם את אזור הגידול הטבעי שלהם, כי שם נמצא המזון שלהם.
גם הבן אדם צריך להתחקות אחרי המקום שבו גדל,
גדלים הפתרונות לרעבון והצממון הרוחני שלו.
בסדר, נכון? כתוב מה שאנחנו אומרים?
יפה מאוד, כתוב או לא כתוב?
כתוב, יפה מאוד. יאללה, נמשיך.
עכשיו הוא אומר ככה, המזון הרוחני יש לו גם כן זה הכלל.
לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ. יפה מאוד, שנאמר, כי אם בתורת השם חפצו.
יש המון ישיבות.
אז למה הבן אדם החליט לבוא למכון מאיר?
כי הוא מרגיש, הוא מזהה,
ליבו אומר לו שפה נמצא הפתרון.
וואו,
אני מתחבר לרב הזה, אני מתחבר לסגנון הזה,
זה נותן לי מענה.
אני מרגיש שאני הרבה יותר רגוע,
כי אני בעצם, הנפש שלי קיבלה את מה שהיא הייתה זקוקה.
לא ידעתי להמציג את זה, לא ידעתי לתת לזה מילים, לא ידעתי לכוון בדיוק.
אבל אני מרגיש,
כאלף עדים,
אני יכול להעיד שאני שלינייכה,
אני במקום הנכון,
בסדר?
על כן מוכרח הדבר שכל הכיכר הגדול,
כן, כאילו המציאות,
מציאות,
שכל הכיכר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה ניגול לפנינו בכל רוחבו.
כן, כמו מגילה.
אם אני רוצה לתת מענה, אני חייב לפרוס את התורה במלואה.
שלפני התלמיד, לפני הלומד,
יעמדו כל חלקי התורה,
פשט,
דרש,
רמז,
סוד.
כמו שבסופר, לא יגידו לך, אדוני, אתה לא נכנס למחלקה הזאת. עד כאן כהנים, כאילו,
עד כאן נכנסים במחלקת מילקין, לא יודע, לא מעבירים אותך ל... לא יודע, עם הפצפוצים.
אז גם בתורה, כלומר שבאמת, אנחנו לא, אין לנו את הפריווילגיה להגיד, טוב, את החלקים האלה לא חושפים.
הכל היום חשוף.
בקטע טוב, בסדר?
איזה...
שאלה.
איזה סכנה יכולה להיות בזה שאני עכשיו חושף דברים?
מה עלול לקרות?
להוציא דברים מהקשרם, מצוין. מה עוד?
חכם דניאל, אתה באת להשלים פרשות שנייה?
יפה.
אז עכשיו, אחרי שהסגרנו את השם שלך,
מה אתה אומר? איזה בעיה יכולה להיות בזה שחושפים לפני בן אדם את כל התורה כולה?
איך איך?
איזה סכנה יכולה להיות בזה?
הוא לא מוכן לזה.
איך?
הוא לא יכיל את כל האור שבתורה. כלומר,
זה ישבור עליו. יש לו כלים לא ראויים לזה, נכון? זאת אומרת, גם בזה צריך התאמה.
כן, בא בן אדם, עוד לא יודע א', ב', הופה, שיעורים זוהר לנוער, אני לא יודע מה, גלגולי שלג,
לא יודע מה זה, שמות קדושים, הבן אדם כבר מרגיש שהוא פייפר,
כן?
נכנס לתוך ארון הקודש ובטוח שהוא ספר תורה,
בסדר?
אז בבית מדרש אתה רואה את האוזניים שני רימונים כאלה,
בסדר? אז נא, תרגע, תרגע, לאט-לאט, יפה.
אז הסכנה היא, כמו שאמרתם יפה,
שאני פורס את הדברים, אני צריך גם לעשות את זה בצורה נכונה.
לא כל בן אדם מתחיל,
אני ישר יכול להר... אתם יודעים שבשואה,
כשהאמריקאים כבשו את הבסיסים שאפשרו הגרמנים,
הייתה תופעה שהרבה אנשים מתו,
כן? שרדו חמש שנים של מלחמת העולם השנייה,
אבל הם מתו כתוצאה מזה שנתנו להם עודף מים ועודף אוכל.
כי הקיבה,
כן, חוץ מכבודכם, לא הייתה מסוגלת לעכל את זה.
זה דבר גם ברוחניות.
שמע, אתה לוקח בן אדם, הוא חטיגו זז, תן לו רגע לאט לאט עם פיפטה כזאתי.
קצת קצת תטפטף לו, קצת קצת תחשוף לו,
לאט לאט בהדרגתיות,
ואז הוא יקבל את המזון ולאט לאט יתרחב כלפי כל חלקי התורה.
אבל בגדול צריך
לפרוס את הכל.
על כן מוכרח הדבר שכל הכיכר הגדול של הרחבתה של תורה
יהיה נגוד לפנינו בכל רוחבו,
בכל מקצועותיו השונים והמרובים.
למה?
למען נוכל להיות מוכנים לכוון את הזמן והנטייה
לפי החפץ הפנימי לרוות את צימאוננו בערך המכוון בנטיותנו פנימה.
כמו שראינו קודם בעולם הגשמי,
אז עכשיו, לא יודע, באיזושהי סיבה בן אדם אומר, וואו, אני חייב עכשיו חיזוק
שיעבור דרך זה, שנקרא מדרשים,
או שעכשיו אני אקרא תהילים.
אם זה נפרס לפניי, אז אני יודע מה מדובר.
אם אני לא,
אין לי מושג ממה בנויה הספרייה היהודית, אני בכלל לא בעניינים.
אבל אם אני בעניינים,
אז יש לי אפשרות לבחור עכשיו ככה.
שוב פעם, גם בזה עלול להיות בעיה. איזה בעיה עלולה להיות?
ויזפזפ ההוא.
כן, בן אדם מתחיל משהו, הופה, טוב, בואו נקפוץ... נגיד הוא לומד מאמר עם איזה אחד הרבנים.
למחרת הוא אומר, טוב, בואו נחליף.
אחרי זה הוא אומר, בואו נחליף.
מבינים?
אז בכל דבר יש סיכום, כן.
כי אנחנו קשורים האחד בשני.
עם ישראל, ערבים זה לזה וערבים זה בזה.
כלומר, רק בהיותנו ביחד, בסדר?
גם אם אני לא מבצע את הפעולות האלה בפועל, הרי אתה יודע שבערך 200 מצוות, יש לנו את הרג מצוות, 200 מצוות שאין בית מקדש, הן לא רלוונטיות.
שליש!
זה המון!
אולי לא נלמד את זה? לא, יש עניין ללמוד את קודשים,
כן, שכל אחד מאיתנו ילמד את הדברים הללו,
כיוון שאנחנו קשורים זה בזה,
אנחנו, אף אחד מאיתנו לא יכול לקיים את כל התר"ג מצוות.
בסדר? למשל,
לוי,
אין לו פדיון הבן.
בסדר?
אז זאת אומרת שהאפשרות שלו למלא את מצוות פדיון הבן, דרך זה שאתה תעשה פדיון, אתה לא לוי, נכון?
נעשה פדיון הבן, בסדר?
לא, לא, הוא לא צריך לעשות פדיון. גם אם נולד לו בן בכור,
הוא לא עושה פדיון.
כן, כן, זה מה שאני מתכוון.
לא, אני מתכוון להגיד שבעצם,
יש הרבה מצוות שאני בפועל לא עושה אותן, אבל בקרן שאתה עושה אותן, והוא עושה, אז בעצם רק מהמארג של כולנו ביחד אנחנו מקיימים את כל תרי"ג מצוות.
בסדר?
עוד שאלות פה?
ממשיכים?
חזק וברוך. מי זה? זה ילדונים?
או,
איך תדע? אולי זה אליהו נביא.
אי אפשר לדעת.
אי אפשר לדעת. רוח הקוטג'.
שנייה אחת רגע.
מחילה.
כן.
נמשיך.
סליחה, טוב,
אז אנחנו ממשיכים,
למען נוכל להיות מוכנים לכוון את הזמן והנטייה לפי החפץ הפנימי לרבות צמאוננו בערך המכוון בבינתנו הפנימה.
למה? כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלימודנו,
כי אם גם שפע הברכה,
החיים והשלום של העונג והשמחה הפנימית. כלומר,
אני לא רק לומד בגלל שצריך,
אני גם לומד בגלל שאני רוצה,
ואני לומד בזמן שאני רוצה, את מה שאני רוצה.
כמובן שיש לזה שיאים, שאני לא אהיה מקפץ.
כתוב במקום אחר,
שכל האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה,
כי התורה היא נחמדה, הרי זה נראה לי נחמד, זה נראה לי לא סתם שטותי, סתם מיותר,
הרי זו, מחילה מהביטוי, הרי זו כזונה.
כאילו, רק מקרב את הדברים שעושים לי את זה,
והדברים שלא, זה בסדר, כמו זוגיות מותנית כזאת.
החיבור שלנו לתורה הוא חיבור בלתי מותנה.
אבל מטבע הדברים, יש דברים שאנחנו יותר רוצים בהם, דברים שיגיעו בשלב יותר מאוחר, בסדר?
אבל לפחות שתהיה לנו את הפריבילגיה הזאת, את האפשרות,
לבחור, כמו במזון החומרי,
שגם אני אבחר בדברים שהם קרובים אליי, ויהיה לי כיף.
שיהיה לי עונג ושמחה בלימוד שלי, בסדר?
כי אם גם שפע הברכה, חיים והשלום של העונג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדינו וינשאו את רוחנו ברום עוזה של תורה,
שרק מרוב קול נוכל בטח לעבוד את השם בשמחה וטוד לבב.
בסדר? ברור? היה ברור עוד עכשיו?
יפה. זאת אומרת, אומר הרב קוק, חייבת שתהיה לנו את האפשרות הזאת, כמו שאמרנו מקודם,
לגבי זה שאנחנו מבינים שצריך לפרנס את הצד הזה,
ולא להסתפק בכל מיני סיפקים אחרים חומריים.
במסגרת הסיפקים הרוחניים,
זה לגמרי לגיטימי שכמו שבעולם החומרי אני יכול לגוון, גם בעולם הרוחני אני אוכל לגוון,
לא בגלל שאני מואס בדבר מסוים או מואס בדבר אחר, אלא אני מרגיש שזה מה שכאילו יאפשר לי, לא כאילו,
יאפשר לי באמת להיות מחובר כאן ועכשיו, בעזרת השם.
בסדר?
יכול להיות. לא, אה, הלכת, מחילה.
שמותק, הכול בסדר.
לא, תשאיר, תשאיר, אבל תדליה פתוחה כי אני,
אני, לא יודע, יכול להיות שפה אולי מישהו מתנקם בי עכשיו, לא, אז אתה יודע.
יש מצב לפתוח נגיד את החלון הזה, אם אפשר. סליחה אם אתה כבר, כבר פרפרתי אותך.
טוב, סליחה, אבל באמת, לא חשבתי שהלכת לחפש איזה, אז יופי.
אוויר עד ירושלים מחכימה, מה צריך מזגנים, ברוך השם. תודה רבה.
הצלת אותי.
כבר חשבתי שאני כבר מזדכא על הציוד, משאיר לכם פה איזה משהו,
זה צבא, חס ושלום.
טוב,
הייתה פה שאלה?
לא הייתה.
אה, אתה התחלת לשאול.
יפה, טוב.
הבנו את הפסקייה הזאתי?
ואז בעצם אומרים שיהיה לנו את המרחב.
היה חשוב להדגיש עוד פעם,
לכל דבר שאמרנו עכשיו, צריך לסייג אותו. כלומר, דבר אחד,
אני לא יכול, אם זה הסיפור הזה, נגיד, בואנה, אני לא מתחבר לי, אז וואלה, ננטוש את זה.
כשאנחנו מדברים, אומרים, אדם לעמל יולד,
לא מדברים על אדם לעינוי נולד, בסדר?
לעמל, והעמל הזה גם יכול להיות מענג קשה,
אבל מענג.
בן אדם רוצה להיות עכשיו, להתקבל לאולימפיאדה,
אז הוא מבין שכדי זה,
הוא לא יכול עכשיו לשבת ולאכול כל היום ארמלדות. הוא צריך לזוז, צריך לחזק את השרירים שלו, הוא צריך לעשות משהו,
ואז בעצם יש לו איזה עונג מסוים, כן?
אומנם קצת
שדורש הרבה אורך רוח, או הרבה...
כי הוא אומר, אני עכשיו מתאמץ, אבל אני יודע שאני רוצה את זה.
אני יודע שזה חשוב, אני יודע שזה עושה לי טוב,
אני יודע שזה מגדל אותי.
אותו דבר גם ברוחניות.
לא הבטחנו חיים קלים, בסדר?
אבל בעזרת השם זה יכול להיות גם חיים מהנגים.
והבן אדם אומר, וואו, באמת, איזה כיף להיות יהודי.
אה?
איזה כיף להיות קדוש, לא?
יש שיר של אדירן.
אני חושב שאישרתי לכם אותו לפני כמה שבעים.
איזה כיף להיות יהודי.
לא מכירים, אה?
אף שאלה אם אתם מכירים אותו.
טוב, אז אני מבקש, באמת, נתנלי, בסגרת הפולקלור,
תארגן לחבר'ה פה, תשיר "איזה כיף להיות יהודי" של אדי רן,
ותלמדו אותו עד השבוע הבא, ובעזרת השם אנחנו נשאיר אותו.
טוב, ואנחנו עוברים
לפסקה האחרונה.
האחרונה.
העונג והשמחה שבתחילה יימצא לנו בתורה יופיע לנו ברוב נוגה.
איזה אורות.
כן, כל בן אדם שבא לפה,
נפתחים לעולמות, הם אמרו, וואו, בואו נזו משוגע.
בכל איך קוראים לך צדיק?
אתה, אתה השני.
אתה, אתה, עמית.
לא, לא, עמית, נכון?
עמית, מה?
בר לב, נו, מה אתה אומר, תגיד לי?
מדהים, לא?
שלא נדבר על דן, שבכלל נפתחו לעולמות,
הוא עכשיו בעולם שכולו טוב.
אז תראו מה כתוב פה, עליכם.
העונג והשמחה של עמית ודן,
שבתחילה יימצא לנו בתורה, יופיע לנו ברוב נוגה.
עד אשר תהווה חוכמה בליבנו ודעת לנפשנו ינעם.
בהתחלה זה מופיע בתור אורות מאוד מאוד גבוהים,
לפעמים זה גם אפילו קצת קשה לעיכול,
אבל אחרי זה זה ינעם, זה יתיישב על דעתנו,
הכלים יהיו מתאימים, נכון? לאט לאט הדברים,
הכל בסדר.
וגם על חלקת המעשה, זאת אומרת, בהתחלה זה יבוא נכון מחשבה,
דיבור, מעשה. אני שומע את הדברים
מתיישבים בראשי, אחרי זה מתיישבים על ליבי,
ואחרי זה אני מדברר אותם ואומר אותם, ואחרי זה גם אני עושה אותם בהתאם. כלומר, בעקבות התובנות הללו, בעקבות הקירוב לזה, אני רוצה לקיים את השבת, להניח את התפילין, כל אחד לפי עניינו.
וגם על חלקת המעשה,
יותר רחוקה מאותה ההוראה הרחבה המצויה ברחבי נאות השכל והמחשבה המתרחבת.
כאילו, הבן אדם אומר, טוב, יש לי מצוות שאני עושה כיוון שהבנתי אותן.
אבל הפלא הגדול יהיה שאתה תרצה גם לעשות דברים שנראים לך כביכול לא הגיוניים.
או לא קיבלת עליהם הסבר.
אז מי שמסתכל בצורה חיצונית ואינפנטילית,
בצורה ילדותית, אומר, בוא'נה, זה משחק מכור, הבן אדם מאמין לכל דבר שאומרים לו.
פטי מאמין לכל דבר.
אבל אפשר להגיד, לא,
בגלל שאני כל כך נותן בזה אמון,
אז אני מוכן לעשות גם דברים אחרים.
בואו נמשיך לזה לזוגיות.
בן אדם בא, בעזרת השם מחובר לאשתו וזוכה, לאישה טובה וכשירה, תגידו אמן.
מי לא אמר אמן? איתי.
אה? אמרת.
לא, לא ראיתי השפה מסתירה.
בכל מקרה,
בן אדם בא,
הוא רוצה, הוא רוצה זוגיות טובה, וברוך השם זכה לאישה כשרה,
הוא יודע מה יקרה בדרכו,
הוא יודע איזה דרישות יהיו לה, לא יודע, כל מיני עניינים.
ברוך השם, אחרי שנוצרת זוגיות טובה, וכבוד, והערכה, ואמון וכולי, בן אדם אומר, מה אני יכול לעשות
כדי שהיום אשתי תרגיש עוד יותר טוב מאתמול?
כן, שאהבה תלך ותגדל, שאהבה תלך ותפרח,
שלא יהיה מסלול של דעיכה, אלא מסלול של עלייה, נכון?
אז כמו באיש ואישה, שבהתחלה אני יודע מה החובות המוטלים עליי,
או אני כאילו קלטתי את השיגונות שלך, הבנתי מה את אוהבת ומה את רוצה.
או הפרוחז המרכזי.
לא יודע בדיוק, לא ברור. כן, רעש יש, רעש יש.
לא, גם השתפר נראה לי המצב, לא?
כן, אולי פעם אחת ולתמיד.
עכשיו אני מבין למה זה על חום.
טוב, למה יש איזה קטע איתי, נראה מה, אנחנו נפתור את זה.
טוב.
טוב, אני מציע שנמשיך, זה חשוב, אבל נכון, מה אתם רואים? או שנתרכז במזגן? מה אתם מציעים?
המשיך, טוב, אז ברורה הנקודה הזאתי.
נקטע לי פה החוט.
כן, אז כמו בזוגיות,
שאני בעצם, אני גם על הדברים שנראים לי טריוויאליים והם מובנים מאליהם,
שאני אמור להשקיע בזוגיות,
אז אני ארצה להרחיב את זה ולעשות עוד ועוד ועוד ועוד. אותו דבר גם בעבודת השם.
כלומר, אני גם עושה את הדברים המובנים לי, שיושבים על ליבי,
וגם אני מוכן להתמסר בעוד הרבה חלקים שאולי עדיין לא מובנים לי, אבל אני כל כך נותן אמון במערכת הזוגית הזאת ביני לבין הקדוש ברוך הוא,
שאני גם מוכן לעשות גם אותם. אתם בסדר?
בואו נראה רק כשזה כתוב גם. תודה רבה לטכנאי הצעיר.
טוב, אז עוד פעם אני קורא,
וגם על, שורה שנייה ברשותכם,
וגם על חלקת, שורה שנייה בפסקה האחרונה,
וגם על חלקת המעשה היותר רחוקה מאותה האורה הרחבה המצויה ברחבי נאות השכל והמחשבה המתרחבת, כלומר דברים שקלטתי אותם.
גם עליה תופיע הנערה.
גם על החלקים היותר רחוקים, מה יופיע?
אור.
תופיע הנערה ושיחה של מצווה תאתרעו תמיד. וואו, אני רוצה לעשות את זה.
עד שנוכל להיגלות על כיכר החיים והפעולה בתור פועלים מלאי צהלה. וואו, איזה כיף, אני מוכן לעשות הכול.
אני צם, אני עושה, אני אפילו נודר עוד נדרים, אני עוד מוסיף כל מיני חיובים על עצמי, אני כל כך אוהב את השם,
כן, נקשר לשיעור עם, נכון, מי שהיה לו נזירות,
כבר חכם איתי, נכון?
בא בן אדם, אומרים לו, תשמע,
יש אפשרות אחת,
תן לי, תגיד לי מה לעשות,
בוא נעבור איכשהו את העולם הזה, תן לי איזה פינה בגן עדן, סגרתי את הסיפור.
זו אפשרות אחת.
אפשרות אחרת,
אני כל כך אוהב את השם,
שאני לא רק רוצה לעשות לפי הדין,
איכשהו, אני כל כך רוצה לגלות את השם על כל צעד ושעל בחיים שלי, אני אעשה הכול שכולם ידעו ויראו, כי השם אחד, הוא שמור אחד, ואיזה צהלה, ואיזה נהרה, ואיזה אור גדול יכול להיות בעולם הזה, אם אני רק אעשה יותר ויותר את הדברים האלוקיים, אתם מבינים?
זה ממש שני דברים שונים.
אם אני עובד את השם מיראה,
בואו נגיד רגע על זה משהו.
למשל, למה הדבר דומה?
אם אני עכשיו, נגיד, מעריץ של עומרי כספי,
הוא עוד שחקן?
אה, כבר לא.
עומרי כספי השחקן, נכון?
חזק וברוך.
או אביידה, אביידה, איך קוראים לו?
אבדיה. אבדיה, חזק וברוך.
אבדיה זה עבד השם, כמובן, כן?
אבדיה.
קיצור,
אז אני, נגיד שעבדיה אומר לי, אתה רוצה להיות שחקן כמוני,
לקבל ל-NBA,
וזה אתה חייב לעשות שלושה אימונים ביום.
בסדר, אני הולך, עושה שלושה אימונים ביום. כל יום אחד אני נקלע
לבית מדרש או למכון מאיר.
נכנס, אומר, מה זה פה?
יאללה, תשאל פה איזה מקום של דוסים וזה, חוזר בתשובה.
טוב, מה, מה עושים?
קודם כל, תקבל את הספר הפעלות, יש פה כיסוף שולחן ערוך, תקרא,
שם כתוב,
אדם צריך להתפלל שלוש שפיות ביום. הוא אומר, בוא, לא.
זה מזכיר לי את עבדיה.
אמר לי אתמול זה, בוא, מה אכפת לי? שלוש קימונים, יותר קל, מזגנים, מסדרים לך, נרי הבא, מסדר, בוא נתפלל במקום.
ואני עושה את זה לא בגלל שאני מזדהה עם זה,
אלא בגלל שאני פוחד,
נגיד, נגיד, בסדר?
אני בכוונה צובע את זה בצבעים רזים.
בעצם לא קרתה פה מציאות שונה.
כלומר, לפני כן הייתי משועבד למסכן עבדיה, הרקתי אותו,
אבל אני משועבד לאיזה מישהו,
ועכשיו אני משועבד לאיזושהי אישות עליונה,
ומה שמניע אותי זה כל מיני הוראות חיתוניות, אני באמת לא רוצה את זה.
אני צריך לעשות את זה, אתם מבינים?
זה עבודת השם יראה.
אבל אם אני עובד את השם מאהבה,
מה זאת אומרת? אני הייתי רוצה להוסיף עוד טפילוס.
הייתי גם רוצה להתמודד.
אתם מבינים?
אם בן אדם,
אתמול בערב הוא היה משועבד לדברים מסוימים,
שוב פעם בלי לזלזל, חס וחלילה בכדורסל ובצורך להתאמן וזה, זה, זה.
אז אני בעצם לא אוכל בשינוי מהותי,
אלא אוכל בשינוי תפקודי.
לפני כן הייתי עושה מעשים,
נגיד חומריים, מעשים,
מעשים, מעשים,
עכשיו אני עושה במקביל שלושה מעשים רוחניים,
אבל לא בגלל שאני מזדהה עם זה,
זה חיצוני לי.
ואני בן אדם נמצא עכשיו במוט של אהבה,
של עונג ושמחה,
אז הוא כל הזמן רוצה להרבות בזה.
ברור ההבדל, זה הבדל תהומי, הבדל מהותי,
נכון?
נכון, נכון. יכול להיות גם,
יראת הרוממות יכולה להיות, נכון?
שמה המועצק?
נכון, נכון. אמרנו שיש לנו יראת החטא ויראת העונש, שהן ירעות תחתונות.
כרגע, אתה צודק, אני באמת נתתי דוגמה ליראה תחתונה.
יכול להיות ירעות עליונות,
כאילו, כמו כבוד, אני כל כך לא רוצה לבאש את הפירמה,
הנוכחות האלוקית היא כל כך חשובה לי,
שזה מה שמניע אותי, היא עובדת אפילו מעל אהבה.
יראת חטא, יראת עונש, אהבה, יראת הרוממות.
בסדר?
סוגר מעגל.
אז בואו רק נסיים ברשותכם.
עד שנוכל להיגלות על כיכר החיים והפעולה בתור פועלים מלאי צהלה,
משווקי טל חיים, מאחרים לטובה,
לרוממות ועילוי בעין טובה, המאירה את החיים הנדכאים במחשכי ארץ.
וואו!
פתאום אתה אומר, איזה יופי,
אני יכול כל דבר שהיה בעיניי, לפני כמה רגעים, או לפני כמה שנים, לפני כמה חודשים, מקום חשוך, אין סיכוי לחברה, אין סיכוי לעם, אין סיכוי לצבא,
כל פקקטה, אפוקליפסה, צריך להזדכות על הציוד,
עוד מעט הכל נחרב, חס וחלילה.
אפשר להגיע לתפיסה כזאת בקלות, כאילו הכל נחרב, אתה יכול להסתכל על החדשות,
אתה אומר, בואנה, מחר גמרנו, בואו נזדכה על הציוד.
מה?
נקפל את הבאסטה, נלך, לא יודע, נעשה משהו אחר.
יותר טוב.
אבל אם בן אדם זוכה למשקפיים אמוניות,
הוא זוכה לעונג,
ושמחה, בלימוד התורה, ועשיית המצוות, וואו, וואו.
איזה זכות.
איזה דיופי לכת בעולם הזה.
כל רגע,
כל רגע שיש לי לנצל אותו, להכניס בו תוכן של חיים,
יש לי אפשרות.
בזמן החולף,
כן, הזמן הוא חולף, נכון?
איך אני הופך את הרגע הזה לרגע תמידי?
אני שותל בו ערכי נצח,
אתם מבינים?
הזמן חולף, אבל אם אני שותל בו מצוות,
מעשים טובים,
אידיאלים, ערכים, נכון?
מה שקורה, אני בעצם מנציח
את הרגע הזה, כי הוא לא הסתיים עכשיו,
הוא כל הזמן הולך איתי.
אתם מבינים?
מצפה לפלאות הדבר הזה.
הקדוש ברוך הוא מאפשר לנו להיות אלוקים,
להיות דבקים בערכי הנצח. ואז הזמן לא חולף, אני כל הזמן, הוא הולך איתי.
חזק וברוך.
חברים,
אני אומר לך, למרות שכנראה זה הכול בגלל שהלכת לשפר את מצבנו בינינו למזגן,
אז אתה מבריק היום, בסדר?
"המהירה את החיים הנדקעים במחשכי הארץ,
ומעין העולם הבא יופיע לנו בעולם הזה"
וואו, כן אמרנו כבר כמה פעמים, מה זה העולם הבא?
מאחורי הסמבטיון.
כן, איפה זה העולם הבא?
העולם הבא זה עולם שהולך ובא,
ככה הסביר הרב ציודה.
יש לנו את העולם הזה שהוא עולם השקר,
העולם הבא זה עולם האמת.
ככל שאני יותר אידיאליסט,
אני הופך את עולם השקר לעלמא דקושטא, לעולם האמת.
כאילו פתאום, לא כאילו,
השם יסלח לי, בלי כאילו,
באמת זה ככה.
כן, אתה פתאום רואה שה...
שהצדק מנצח.
כן, ככל שאנחנו נעשה חברה,
כן, נהפוך את החברה, גם בתוכנו וגם בכלל,
לחברה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר טובה.
וואו, תראה איזה יופי.
אני יכול לתת אמון באנשים.
אני גרגיל מהצפון, אני לא נועל את הבית, לא נעלתי את האוטו וזה. יום אחד באתי לתל אביב,
שאלתי את האוטו פתוח, עם הסוויץ'.
אחד אומר, תגיד, אתה זה של ה... אז היה לי את הסובאו לפני שהיא...
אתה בא, כן.
הוא אומר, תגיד, האוטו זה שלך? אמרתי לו, כן, מה בעיה?
הוא אומר, תגיד, אתה נורמלי.
משאיר את האוטו פתוח עם הסוויץ' בזה, יגנבו לך. אמרתי, מי יגנוב?
מה זה, מדינת היהודים פה, לא?
אמרו לי, אחי, איפה אתה?
אתם מבינים?
אבל אפשר ליצור חברה כזאתי.
נתקן את עצמנו, נתקן את החבורה שלנו.
נתקן את מידות הלאהיה, אחרי זה נתקן את החבר'ה האחרים.
נתקן את העיר הזאת,
עיר הקודש תבוא ללכת לתיקונה,
תעיר באור גדול,
מדינת ישראל תהיה באמת אור לגויים,
כל העולם יתוקן בהתאם.
ברור, חבר'ה, זה עניין של זמן.
אז רק נסיים במשפטים האחרונים, בלשון הזהב של הרב, מה הוא אומר עוד פעם?
נתחיל מ... טוב, בואו נתחיל מהתחלת המשפט הזה. וגם על חלקת המעשייה יותר רחוקה מאותה הוראה הרחבה מצויה ברחבי נאות השכל למחשבה המתרחבת.
גם עליה תופיע נערה.
בשמחה של מצוות תתראו תמיד.
שנוכל לגלות על כיכר החיים והפעולה בתור פועלים אלעי צהלה.
משווקי טל חיים מוכריים לטובה,
לרוממות
ולעילוי בעין טובה, המאירה את החיים הנתקעים במחשכי הארץ.
ומעין עולם הבא יופיע לנו בעולם הזה,
עד שהכל יכירו וידעו שכל הדבק בתורה,
טל תורה מחייהו.
וואו!
זה הופך את העולם באמת ליותר טוב.
כי טל אורות עליך וארץ רפאים תפיל.
ברגע שאתה זוכה שטל אורות טליך, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא מרעיף עלינו טל של דחייה,
אתם יודעים שאומרים דבר יפה,
לייט,
נכון, לייט בארמית זה קללה,
למטה תוות מלאכה, כאילו,
לייט זה, אתה הופך את הלייט לטל,
לא סתם, וטל הוא גם יורד כל הזמן, אתם יודעים, גשם יורד לפעמים,
אבל אנחנו במדינה שלא מי יודע מה,
הקטע הזה חזק,
אבל טל יורד כל הזמן.
מה היתרון של טל? הוא יורד לאט,
הוא נעים, הוא מקסים, אנחנו רוצים אותו כל... בלי טל
היינו גמורים.
כל הזמן יורד טל, כל לילה יורד טל.
יש ימים שאנחנו זה,
כל הזמן יורד טל והוא מלכלך את האוויר, מלכלך את המציאות,
נותן לצמחים את המזון שלהם,
מלשון לחות,
בחטא, לא...
איך?
העולם היה שווק.
בסדר? זה כמו, זה המים, כן? בלי מים אין כלום.
בסדר? אז גם, כאילו, בכל מקום יורד טל. כל הזמן יורד טל. אני כרגע רוצה להיזכר בזה במאמר חז"ל, אבל שכחתי אותו. אבל באמת, כל הזמן יורד טל. זה פה לפלאות מפולעות, בסדר?
לסיכום,
כיף להיות יהודי,
כדאי להיות יהודי,
לעשות את זה מתוך עונג ושמחה,
למצוא את החיבור שמשמח אותי וממלא אותי,
לא להתנות את זה בזה, אבל בוודאי שאם אני אעשה משהו
והוא יהיה מענג ושמח,
ואני ארצה לעשות עוד ועוד ועוד, ואני אדאג גם לזה שאני אצור סביבה כזאתי מסביבי. זה קשור למה שדיברנו באורות, בשבת.
קראת את עצמו ישראל וישורון, כלומר,
גם תהיה לי את הישראל, גם את הסביבה המתאימה והמענגת והשמחה והטובה,
וגם ישורון, שאני אהיה בן אדם באמת ישר דרך וישר אופי וכולי,
ואז תהיה חברה יותר מתוקה,
ואתה מגיד, וואו, אני גם רוצה להיות כזה.
גם אתה בעצמך מתענג ושמח, עמל.
שוב פעם, אנחנו לא דיברנו פה על חיים קלים,
דיברנו על חיים מספקים.
כלומר, שאני ממש מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון.
אני לא נותן לחיים לגרור אותי למחוזות לא נכונים.
אני לא מסתפק באכילה הרגשית, אני מבין שהיא יושבת על אכילה,
על הצורך באכילה רוחנית, בסדר?
ממילא, ברגע שאנחנו נעשה את זה,
זה יהיה מחלה מדבקת,
כולם ירצו לעשות את זה,
והיה השם אחד,
או שמו אחד, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
מכאן אני הולך לחופה,
בעזרת השם,
ירושלים עיר הקודש.
תמיד זה היה לי רחוק, הייתי גר בצפון,
עכשיו אני בא, מתארגן מקלחת, חליפת האיומים,
בחופה, בעזרת השם, שיהיה פשעה טובה, בקרוב אצל כולם.
