טוב, שלום לכולם.
אנחנו רוצים ללמוד היום,
כן, לקראת פרשת, פרשת בהר בחוקותיי,
אז אנחנו נעסוק היום יותר בפרשת בהר.
הנושא שפותח את הפרשה,
כל הנושא של השמיטה והיובל.
שנים מיוחדות כאלה שנמצאות במעגל, במחזור החיים של עם ישראל,
בארץ ישראל,
ובעיקר נרצה לגעת ולנסות להבין קצת את עניינה של שנת היובל,
כן?
עניינה של שנת היובל.
מהי שנת היובל?
מה מיוחד בה?
מה התורה רוצה
ללמד אותנו בה?
מה היא רוצה שניבנה בה בשנה הזאתי?
ובמילים של הכותרת שלנו,
זה לאן מובילה אותנו שנת היובל.
כן,
לאן מובילה אותנו שנת היובל.
כבר רואים ככה איזשהו הקשר בין המילים פה, כן,
ההובלה והיובל,
ונראה שבאמת שהדברים קשורים.
כי
באמת צריך לשאול גם, כן,
מה זה השם הזה, יובל?
מה זה השם הזה, יובל?
שם מאוד מיוחד.
מה התורה רוצה...
מדוע יקרא לו דווקא ככה?
אז בכל אופן, ההובלה של שנת היובל.
שנת היובל אנחנו יודעים זה שנת החמישים.
שנת החמישים,
כלומר יש לנו מחזור של שבע שמיטות,
ובשנת החמישים
זה שנת היובל, ואז...
מתחילים מחדש לספור
עוד 49 שנה, יש בזה מחלוקת אומנם.
האם שנת היובל עצמה,
שנת ה-50 עצמה,
האם היא עולה למחזור הבא?
כלומר, האם היא מתחילה את ה-49 הבאים, אתם מבינים?
או שהיא בעצם, גמרנו 50 ואז מתחילים שנה אחריה.
יש בזה מחלוקת בין התנאים,
אם לספור ככה או לספור ככה.
זה משנה אחר כך,
לכל עניין,
בטח משנה,
או כמה שנים יש בזה,
כן.
למעשה נראה כאילו הדרך היותר,
אני חושב שזה רמחויות רבי יהודה וחכמים אני חושב,
לפי חכמים זה בעצם מסיימים 49 ואז שנת היובל 50,
שנה אחרי זה מתחילים עוד פעם.
בכל מקרה, מה זה שנת היובל? הרי
מה אנחנו יודעים בכלל על שנת היובל?
מה הדינים?
מה ההלכות שלה?
ההלכות שלה,
זה אנחנו יודעים,
יש בה שביתה מהקרקע.
שביתה מהקרקע, לכאורה כמו מה?
כמו שנת שמיטה?
אז מה, האם זו שנת שמיטה כפולה?
בעצם אתם יודעים שבשנת היובל,
הרי זו שנת 49 היא שמיטה,
ו-50 היא גם כאילו שמיטה,
גם שובתים מהקרקע.
ושובתים שנתיים רצוף מהקרקע, מעבודות הקרקע,
כן?
אז זה, האם היא בעצם כאילו שמיטה כפולה?
כן, הכפלה של השמיטה,
זה הנקודה שלה?
כנראה שלא,
כנראה שהיובל יש לו,
יש לו עניין בפני עצמו,
לא איזושהי הכפלה של השנת השמיטה.
אז מה באמת הדינים?
א', אנחנו יודעים, דין אמרנו, שמיטת הקרקעות.
איזה עוד דינים יש ביובל?
מה אנחנו עוד יודעים?
מה?
או,
הקרקעות,
השמיטה,
לא עובדים,
הקרקעות חוזרות לבעליהן.
ושחרור עבדים, יפה,
ושחרור עבדים,
בסדר?
ומה שעושה את הדינים האלה זה התקיעה שיש בתחילת השנה.
בתחילת השנה תוקים,
כן, תוקים בשופר ביום כיפור,
וזה מה שיוצר את הדין הזה.
כן,
אז בואו נקרא קצת את הפסוקים של התורה על השנה המיוחדת הזאתי.
וספרת לך שבע שבתות שנים,
שבע שנים,
שבע פעמים,
והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה.
ועברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים,
תעבירו שופר בכל ארציכם.
וקידשתם את שנת החמישים שנה,
כן, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה.
יובל היא תהיה לכם.
ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו.
יובל היא,
שנת החמישים שנה תהיה לכם,
לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה,
כי יובל לי קודש תהיה לכם,
מן השדה תאכלו את תבואתה,
בשנת היובל הזאת תשובו אל אחוזתו.
אז התורה נותנת לה כמה שמות לשנה הזאת, נכון?
איזה שמות אנחנו רואים פה?
היא
כאילו נקראת שנת היובל,
שאנחנו צריכים להבין מה זה המשמעות של שנת היובל.
היא גם נקראת פה שנת החמישים,
כן?
שנת החמישים,
וגם,
זה מה שחוזר על עצמו פעמיים פה,
שנת החמישים,
שנת החמישים
וקם,
קראתם דרור בארץ,
זה לא אמנם שם של השנה,
אבל זה כנראה,
יש כאלה שאומרים שזה ממש השם של השנה, שנת הדרור,
שנת הדרור.
קראתם דרור בארץ, זה שנת הדרור.
כתוב,
קראתם דרור בארץ,
כל השנה הזאת היא שם של דרור.
אז יש פה ככה שלוש יובל, דרור, חמישים,
כל השמות האלה כנראה מובילים לאיזשהו רעיון משותף,
לאיזשהו הבנה משותפת בשנה הזאת.
בסדר? אז בואו נתחיל לפענח אותם.
נתחיל מרש"י קודם כל.
מה זה הוקראתם דרור?
אז רש"י אומר,
דרור לעבדים,
בין נרצה,
בין שלא נרצה,
בין שלא כילו שש,
מי שנמכר.
כלומר,
דרור זה חופש,
אומר רש"י,
קורא דרור לעבדים שיוצאים לחירות.
מהו לשון דרור?
מה זה, מה הלשון הזאתי דרור?
מה המשמעות שלה?
אמר רבי יהודה,
כן,
הגמרא בראש השנה,
כמדייר בדיירה.
כן,
וכולי,
שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים.
אז
דרור זה מלשון דירה, מלשון דירה.
שהוא דר בכל מקום שהוא רוצה.
מי שיכול לדור בכל מקום שהוא רוצה,
כן,
הכוונה שאין משהו שמשעבד אותו,
הוא חופשי לעצמו.
כן, חופשי לעצמו, לא ברשות מי שיגיד לו מה יעשה ומה יפעל.
חז"ל אומרים,
זה בעצם הלשון של ציפור,
הציפור שנקראת,
מה?
ציפור דרור, למה נקראת ציפור דרור?
למה נקראת ציפור?
כי חופשייה.
מה זה חופשייה?
אבל מהי חופשייה?
אמרו חז"ל, יותר עמוק, חופשייה אמרו חז"ל,
הידרה בבית כבשדה.
כלומר,
מה התכונה של הציפור דרור?
התכונה של שדה.
שדה זה תכונה שאתה חופשי ואף אחד כאילו לא עוצר אותך.
אתה עושה מה שבא לך, כאילו, היא חופשייה שמה.
לא מקבלת מרות, לא מקבלת אילוף,
לא מעולפת.
בשדה היא חופשייה לעצמה,
עפה איך שהיא רוצה,
מתנהגת איך שהיא רוצה.
זאת אומרת, אומרים חז"ל,
גם תיקח אותה לבית,
אתה מנסה לכפות עליה תנאי חיים אחרים,
אתה מנסה לשנות לה תנאי החיים,
תשים אותה בבית,
לא,
דרה בבית כבשדה,
היא לא מקבלת המרות שלך,
היא נשארת חופשית,
נשארת חופשית.
נשארת חופשית גם בבית, כן?
גם בבית היא ממשיכה לדור כמו שהיא דרה בשדה.
בסדר?
אז דרור זה לשון של דירה דר איפה שהוא רוצה,
זה ביטוי של חופש כזה,
ביטוי של חופש.
וזה הציפור דרור,
שאיפה שלא תשים אותה,
היא תדור לפי מה שהיא,
לפי התכונה שלה,
להיות חופשייה בשדה.
זו
נקודה מאוד עקרונית לשנה הזאת,
שנחזור עליה בהמשך,
שנבהר את היובל קצת על החמישים.
אז זה דרור.
דרור, מלשון דירה, דר בכל מקום רשי אומר.
מה זה יובל?
למה היא נקראת יובל?
בואו נראה, רשי, יובל היא...
שנה זו מובדלת משאר שנים בנקיבת שם,
לה לבדה.
יש לה שם מיוחד, כן?
ומה שמה יובל שמה?
על שם, מה זה יובל?
על שם תקיעת שופר.
יובל, כן?
יובל בשפת התורה,
בשפה העברית,
זה שופר.
המה יעלו בהר.
כן?
שופרות היובלים.
ברוך אתה,
אדוני אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
אז רש"י אומר,
נקראת יובל לשם תקיעת השופר, ככה רש"י מסביר.
טוב, כי יובל אגב זה שופר של מה?
שופר של אייל, כן?
אייל נקרא ככה, גמרא אומרת, אייל נקרא
יובל, בלשון הזה,
כן?
שופרות היובלים,
אייל נקרא,
יובל נקרא דכרא,
דכרא זה כאילו אייל,
זכר.
אז יובל זה תקיעת שופר דווקא של אייל.
אז יש לנו דרור,
ויש לנו רש"י מסביר למה שמה יובל,
יש שם תקיעת השופר.
ושבות שדות אחוזתו שהשדות חוזרות לבעליהן.
טוב, זה הדין של היובל.
אז אמרנו,
יש לנו ככה,
שלוש שמות לפרשה,
לשנה הזאתי.
דרור, יובל, וגם החמישים.
נכון?
שנת החמישים היא נקראת.
שנת החמישים, מה זה מזכיר לנו? איזה
הקשר ישר עולה לנו בשנת החמישים?
ישר ההקשר למה?
ומה עולה לכם?
מה עולה לכם?
שום הקשר?
למתן תורה כמובן, נכון?
אבל זה בדיוק אותו,
אותה תוכנית,
זה בדיוק אותו מבנה גם,
ממש המבנה של התורה מאוד מקביל.
מה יש לנו במתן תורה,
זה מפסח לשבועות,
אנחנו סופרים שבע שבועות,
כמו כתוב, פה זה שבע שבתות שנים,
כן, בשנים אתה סופר שבע שמיתות,
בכל שנה אתה סופר שבע שבועות, כלומר ארבעים ותשעה
יום,
ואחרי ארבעים ותשעה יום מגיע יום מיוחד,
יום החמישים.
יום החמישים מגיע יום מיוחד,
שהוא יום מתן תורה,
הוא שייך ליום
אותה בחינה של התורה שהיא שייכת ליום החמישים,
יש בחינה של היובל,
שהיא גם שייכת ליום החמישים,
לא ליום,
אלא למספר חמישים,
לשנה החמישים.
בסדר?
לשנה החמישים היא גם שייכת.
אז יש פה איזושהי הקבלה כזאת בין
החמישים של התורה לחמישים של היובל.
כן?
אנחנו רוצים להסביר שכל הדברים הולכים לאותו מקום.
היובל, הדרור, החמישים,
כל אלה מתנקזים לאיזושהי נקודה מאוד יסודית שמתרחשת באותה שנה המיוחדת,
שנת היובל.
אוקיי?
אז נפתח את הדברים תוך כדי הלימוד,
כי רק שמנו בינתיים את הנקודות האלה,
את השמות של השנה,
יובל, דרור וחמישים.
ואמרנו עוד דבר,
איזה הלכות אמרנו לא,
כלומר,
מה ההלכות,
סליחה,
ההלכות של שנת היובל,
עבדים משתחררים,
כן,
שדות חוזרות לבעליהם,
בסדר, ושביתת הקרקע,
כן, שביתת הקרקע, וזה מתחיל מתקיעה בשופר.
עכשיו,
מה...
עכשיו,
חז"ל אומרים לנו הלכה מאוד מיוחדת,
ביובל לעומת השמיטה.
כבר שאלנו לכאורה,
שמיטה ויובל זה אותו עיקרון,
אסור לך לעבוד בקרקע.
אז מה, יובל זה איזושהי הכפלה של השמיטה?
הכפלה של השמיטה או שיש פה משהו אחר?
אז רואים שיש חילוק עקרוני בהלכה בין שמיטה לבין יובל.
חילוק עקרוני בין שמיטה לבין יובל.
מהו החילוק העקרוני?
תראו,
בפסוק כתוב,
וקידשתם את שנת החמישים שנה.
מה זה המילה וקידשתם?
מה זה וקידשתם?
כלומר, זה מילה של מה?
של, אתם צריכים לקדש אותה.
כלומר, אתם צריכים לעשות איזושהי פעולה.
אתם יודעים, צריכים לעשות איזושהי פעולה.
אתם קוראים מתי זה לפי כתוב,
וספרת אחרי שבעה שבתות שנים,
כתוב את זה לפני.
שבעה שבתות שנים.
לפי זה, השבעה שבתות שנים.
אז מה זה וקידשתם?
אתה צריך לקדש.
נכון, אבל זה כבר למדת מהפסוק הקודם, פסוק ח'.
וספרתך שאלות שמותות שניים ושמות שניים ושבע עמים,
אז כבר כתב,
כבר כתוב את זה כבר,
כן?
ואז כתוב את זה,
כתוב לפני זה, והעברת שופר תרועה.
כלומר, יש פה,
יש פה פעולות, פעולות כאילו ש...
והעברת שופר תרועה, וקידשתם,
פעולות שאתם צריכים לעשות.
לעומת,
אם נקביל את זה לפסוקים של השמיטה,
מה כתוב בפסוקים של השמיטה?
כתוב,
אני אקרא רק פסוק אחד עכשיו, דבר אל בני ישראל,
ואמרת אליהם,
כי תבואו אל הארץ,
אשר אני נותן לכם,
ושבתה הארץ
שבת להשם.
כלומר,
לא כתוב פה,
והשבתם את הארץ,
או לא יודע מה,
או כן,
והשבתם את הארץ,
או
שתגרמו לה לשבות, ושבתה ארץ שבת להשם.
כאילו, שובטת מאליה.
לעומת ביובל, יש פסוקים שמראים איזושהי פעולה של האדם,
שלכם.
אתם תעשו, אתם תעבירו שופר, אתם תקדשו את השנה.
באמת לומדים מזה חז"ל,
מעוד דברים.
יש מחלוקת בתנאים שבאמת,
אומרים חז"ל,
המצוות של היובל מעקבות זו את זו.
מעקבות זו את זו.
זאת אומרת,
שבאמת היובל, הוא לא קורה ככה סתם.
זה לא כמו שמיטה,
שמיטה שבת להשם,
ושבתה ארץ שבת להשם.
שמיטה היא לא תלויה בך,
היא תלויה בקדוש ברוך הוא עושה שמיטה.
יובל זה משהו שתלוי בנו, מה תלוי בנו.
שאם אנחנו לא מחילים את ההלכות של היובל,
אז א',
הם לא יחולו,
אבל לא רק מה שלא יחלנו לא יחול,
אלא כל ההלכות של היובל לא יחולו.
אתם מבינים?
תראו,
פוסק את זה הרמב״ם,
מדת ההלכה של הרמב״ם,
אומר ככה,
הלכות שמיטה ויובל, פרק י',
שלושה דברים מעכבין ביובל,
תקיעה ושילוח עבדים,
והחזקת שדות לבעליהן, וזוהי שמיטת קרקע.
כלומר,
מה בעצם הוא אומר?
שאם אתה לא עושה את התקיעה בתחילת השנה,
אז הקרקע לא שבטה, אין איזה,
לא חל דינים על שביתת קרקע.
אתה יכול,
היובל לא חל,
לא תופסת,
ומותר לעבוד בארץ,
מה זה מותר?
ביטלת את היובל פשוט, ביטלת את היובל.
אין איסור עכשיו לשמוט את הארץ, הארץ לא שובטת,
כן?
וגם אם לא שילחת עבדים, אז הארץ לא שובטת,
כן?
גם אם לא שילחת עבדים,
אז גם אם לא שילחת עבדים,
גם הארץ לא שובטת,
אין כבר שביתת הארץ.
זה לא כמו בשמיטה, אתם מבינים?
בשמיטה זה משהו שקורה מאליו, משהו קורה עצמאית,
כן?
אז יש פה עיקרון מאוד ככה שמבחין,
מבדיל לנו בין השמיטה לבין היובל, בסכין חריפה,
בסכין חותכת.
השמיטה היא קורת מאליה והיא עוברת לו.
בואו נלך להסביר את הדברים האלה,
המשך חוכמה.
המשך חוכמה ככה נותן לנו, ממש מדייק את הדברים.
בואו תראו,
הוא אומר ככה,
משך חוכמה בתורת כהנים,
כתוב שבת להשם.
זה נאמר בשמיטה, שבת להשם.
כשם שנאמר בשבת בראשית, שבת להשם,
כך נאמר בשביעית,
שבת להשם.
אז התורה מקביל בין השנה השביעית לבין היום השביעי.
מה הוא בא לומר בזה?
לעניות דעתי נראה. דדין נעתי להשמוינן.
בעל השמועה דין, דה כמו דה קדושת שבת חלוקה מקדושת יום טוב,
דה שבת קביעה וקיימה,
ויום טוב ישראל מקד שלה הוא באדם להקדים זמנו לאחרו,
לא כן שבת,
קביעה וקיימה.
כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל.
אני חושב את זה משבת ליום טוב,
שבת הוא קבוע ועומד מצד עצמו,
הקדוש ברוך
הוא כאילו יש את השבת.
נכון?
הקדוש ברוך הוא מקדש את השבת.
יום טוב, זה אנחנו צריכים לקדש אותו.
אנחנו צריכים, אנחנו נחליט גם באיזה יום הוא יהיה.
אם נקדש את החודש ביום הזה,
הוא
יהיה ביום מסוים.
ביום הזה, יהיה ביום אחר.
כן?
עם ישראל מקדש את החודשים.
מקדש, ככה אומרת הגמרא בביצה.
זה יום טוב.
אומר המשך חוכמה,
זה ההבדל בין קדושת שביעית לקדושת יובל.
וכל מה שנוהגת בשביעית נוהג ביובל.
רק כדי יובל טליה,
אם לא תקעו,
או לא שלחו עבדים לחירות,
או לא החזירו קרקעות,
אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל.
אם לא עשית את הדינים האלה של החזרת קרקעות,
מותר בחרישה וזריעה. כפרה של כמה אנכי פצק רמב״ם להלכה? לא כן
שמיטה קדושה בעצמותה, ואף כעתא דמל כהווה, ואינו תלוי בקדושת ישראל.
לכן גבי שביעית אמר, שבת להשם,
ואף אם לא ספרו מעניין השנים ולא השמיטו וגדרו שדותם באבנים,
בכל זאת הוא הפקר ופטור ממעשר והפקעתא דמלכותא,
הפקעת המלך.
שביעית, הפקעת המלך, יובל, זה ההפקעה שלנו.
זה מעשה שלנו שמפקיע את הקרקע.
בסדר?
לא כי אני עובר, כתוב, וקידשתם שאתם מקדישים אותו.
כי יובל לי קודש תהיה לכם,
כמו שכתוב,
שכתוב, גבי ימים טובים, יקרא קודש יהיה לכם.
עכשיו הוא מסיים, מאיפה מגיע ההבדל הזה? כי עכשיו הוא נותן
לנו בעצם מה העניין של היובל ומה העניין של השמיטה.
מה השמיטה באה לבטא, מה היובל בא לבטא.
משום ששמיטה מורה על חידוש העולם,
כלי הארץ,
כמו שבת,
אבל יובל מורה על שילוח עבדים.
וזה כי יציאת מצרים,
וכיום טוב שהוא צריך ליציאת מצרים.
עניין היובל בעיקר זה שילוח העבדים.
שילוח עבדים זה מתאים למה אמרנו?
לדרור, נכון?
דרור זה חופש, יציאה לחופש.
איזה עבדים?
עבד עברי, עבד עברי.
לא עבד כנען, עבד עברי, כן, עבד עברי.
למה הוא לא מציין את זה?
ברור שהוא...
לא צריך לציין כל דבר.
בסדר,
זה ברור,
עבדים,
כמו שאמרו פה,
לעולם בהם תעבוד, עבד כנעני.
אז
אתם מבינים, זה אומר, שמיטה זה שבת להשם.
יובל, זה, כמו יציאת מצרים, הנושא זה שחרור עבדים.
כלומר,
זה החופש.
אז מה אנחנו רואים מכאן?
אתם מבינים שה...
בשמיטה כאילו יהיה,
אז מה,
מה הפן היותר גבוה?
אני חושב,
בשמיטה אתה אומר,
שמע,
זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה.
זה היום עשה השם, נגיד, היום עשה השם.
הפקעתא דמרא, הקדוש ברוך הוא מפקיע את
העבודה בשנה הזאת.
מעשה ידי השם,
היובל צריך את השיתוף שלנו,
היובל צריך את השיתוף שלנו,
כלומר אנחנו עומדים פה על איזה נקודה,
על איזה נקודה,
אז מה יותר גדול, או מה יותר חשוב,
מה יותר מעלה?
היובל?
אתה אומר ש...
יפה.
נכון, יש צד שאומר,
שמע,
השמיטה היא רק הקדוש ברוך הוא.
אז זה הדבר הכי גדול.
אבל ביובל,
אני אומר לך,
זה לא רק הקדוש ברוך הוא,
ביובל זה גם אנחנו.
אנחנו משותפים כאילו בעשייה שלה.
ויש בזה דבר גדול מאוד.
תראה,
מצד אחד שבת ויום טוב,
הוא הקביל איזה שבת ויום טוב.
מה יותר גדול, שבת או יום טוב?
לכאורה השבת, כן, לכאורה השבת זה
יותר מזה,
קדושתה יותר וזה,
אבל יש גם פן כזה,
טוב,
זה לא בדיוק כנראה מקביל לשבת,
זה לא בדיוק כמו זה,
אבל יש פן שבסוף זה יותר גבוה,
כי זה הקדוש ברוך הוא,
אבל נכון שזה הקדוש,
אבל איפה אנחנו נמצאים פה?
איפה אנחנו נמצאים,
כן?
אז ביובל יש את הביטוי של האדם,
יש ביובל ביטוי של האנשים,
של יושבי האדמה,
של יושבי האדמה.
זאת אומרת,
עכשיו תראו, ארץ ישראל היא ניתנה לעם ישראל.
ארץ ישראל זה המקום שמתאים, מתאים לעם ישראל.
מה,
אז יוצא שהשביתה בשביעית,
בשנת שמיטה מעבודות הקרקע,
והשביתה ביובל מעבודות הקרקע זה לא אותה שביתה.
זה לא אותה שביתה,
לא אותה סיבת שביתה.
לא אותה סיבת שביתה, וכל אחד יש לו את הסיבה שלו,
שמוביל למקום אחר.
בשביעית, בשנת שמיטה,
אומר תורת כהנים,
אומר משך חכמה,
זה שבת להשם,
כך אומר הפסוק,
שבת להשם.
כלומר, מה זה בא לומר לנו השביתה מעבודות הקרקע?
עם מה היא באה?
מה היא משהו כאילו שבא לומר לנו שתדע...
שתדע, כי אנחנו עכשיו מסבירים
מה העניינה של השביתה מעבודות הקרקע בשנת שמיטה.
מה העניינה?
שתדע שהקרקע היא לא רק שלך.
הקרקע לא שלך, יש בקרקע ממד אלוקי.
הקרקע הוא ממד אלוקי.
לכן פעם בשבע שנים, פעם בשבע שנים,
אתה נזכר בזה,
שאתה בעצם אומר,
הקרקע עכשיו,
אני כאילו יוצאת מרשותי,
נשארת לקדוש ברוך הוא.
אני בעצם זוכר שזו קרקע אלוקית שיש כאן,
קרקע אלוקית.
ובשנה השביעית הקדוש ברוך הוא השאיר כאילו את הקרקע בבעלותו,
אתה מבינים?
הקרקע מראה את בעלותו של השם בשנה השביעית,
כן?
בשנה השביעית מראה את בעלותו של השם.
וכאילו, אנחנו אין לנו חלק בה.
ולכן,
מה ההשלכה של זה? כמה שהיא חלק של השם,
ולא חלק של ראובן,
שמעון,
לוי,
יהודה,
ולא שייך לפרטים עכשיו הקרקע הזאת,
ממילא יד כולם שווה בה.
בשמיטה יד כולם שווה.
נכון?
כלומר, אתה בא, אתה יכול, כל אחד זה.
כל אחד אוכל הפקר,
כל הפירות הם הפקר הרי.
אתם יודעים, בשביעית כל הפירות הם הפקר.
כל אחד יכול להיכנס ולאכול מהשדות של כל אחד.
אין פה פירות של מישהו.
כי זה בעלותו של הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא נותן את זה
לכולם באופן שווה.
נותן את כל ארץ ישראל באופן שווה לכולם.
אין עכשיו את החלק הפרטי של ראובן ושמעון.
חלק הפרטי, לא חלק פרטי,
אלא עכשיו ארץ ישראל שייכת לכולכם.
כאילו,
כי היא שייכת בעצם להשם,
ונותן אותה לכולנו באופן שווה.
זה מימד אחד של ארץ ישראל, שמתגלה מתי בשנת שמיטה.
מימד ששנת שמיטה מתגלה בעצם שהארץ שייכת כולה להשם,
ואז יש צד כאילו שכל אנשי ישראל,
כל בני ישראל שווים בקרקע במידה שווה,
ולכן לכולם יש יד, אותה יד, אותה זכות בפירות.
כל אחד יכול לאכול מהפירות של כל אחד,
זה הפקר פירות שביעית.
בעל,
ביובל,
זו בחינה אחרת של ארץ ישראל,
וזו בחינה אחרת של האדם שלנו,
של בני אדם.
וזו ההובלה שלוקחת אותנו ביובל.
ההובלה שלוקחת אותנו שם,
וזה קשור גם לשנת ה-50,
כמו שהתחלנו לדבר,
ננסה ככה לחבר את הקצוות ואת הנתונים האלה.
ארץ ישראל, מלבד שהיא שייכת להשם,
יש בה כאילו שני ממדים.
צד אחד, מימד אחד,
היא שייכת לכל ישראל בשווה.
זה הצד הגבוה,
הצד שהיא שייכת,
היא כללית.
היא שייכת כאילו להשם,
והיא שייכת לכל ישראל בשווה.
אבל יש צד שלכל אחד, כל אדם,
יש לו את
הקרקע המיוחדת שלו.
את הקרקע המיוחדת שלו, את חלקת אלוקים שלו בעולם.
חלקת אלוקים שלך בעולם.
כן, חן מקום על יושביו.
אתה יודע, יש ביטוי כזה בחז"ל, מה זה חן מקום על יושביו?
מה זה אומר?
כל אחד אוהב את המקום שהוא גר בו, כן?
יש
כאלה גרים, כאילו, ב...
לא יודע מה, במדבר וזה, מבסוטים.
גם המקום אוהב אותו, נכון?
פעם ביחד.
הוא מבסוט,
זה המקום שלו.
לא יודע,
זה,
אחד אוהב לגור דווקא במרכז הארץ,
זאת אומרת, במרכז הארץ,
כן?
איפה מרכז הארץ?
בתל אביב.
לא יודע, בתל אביב.
מה טוב לגור?
תל אביב, תל אביב, מה אומרים על זה?
זה חצי שנה, אמרו לנו ככה.
תל אביב זה חצי שנה קיץ,
חצי שנה גהנום.
ככה זה תל אביב.
זה מרכז גהנום
כאילו,
ו...
טוב, אבל יש אנשים שאוהבים את זה, למה?
זה המרכז,
זה הים,
זה זה,
זה זה, ברור ש...
יש
אנשים שאוהבים ירושלים,
כל אחד נמשך לפי האזורים בשומרון,
בסדר?
אחד אוהב את המדבר דווקא תחום,
אחד אוהב את הירוק של הצפון,
או את הירוק של יערות מסוימים.
אז מאיפה זה מגיע?
זה מגיע מתכונת נפש.
חן מקום על יושביו, חן מקום על יושביו.
בסדר?
כלומר, יש התאמה.
התאמה בין האדם לבין המקום שלו.
חלקת אלוקים שלך בעולם.
שם אתה, במקום המיוחד שלך,
אתה מיועד לפרוח.
אם אתה חי במקום שאתה באמת מתאים לך,
אז אתה גם פורח,
אתה חי יותר טוב.
אתה מוציא מעצמך כל מיני כוחות שלא היו בך מקודם.
כן?
שלא גילית שיש בך בכלל.
ואם אתה נמצא מחוץ למקומך,
אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה.
אתה מחפש לעבור, אתה מחפש לעזור, אתה מחפש לזוז.
כן?
כי יש התאמה בין המקום לבין האדם.
אתם מבינים?
אז
זה עכשיו,
זה היובל.
זה היובל.
אתם מבינים?
עכשיו אנחנו מתחילים לגעת לעומק היובל.
השמיטה זה שבת להשם.
השמיטה מבטאת את הפן שלארץ ישראל,
יש לה את הפן ששייכת לקדוש ברוך הוא.
שבת להשם.
וזה לא תלוי בנו, אפקעתא דמלכה.
אפקעת המלך.
אבל היובל, הצד של היובל, הבחינה של היובל,
זה הבירור הזה, שאמרנו,
זה תלוי בפעולת האדם, וזה גם הבירור שאומר,
שאומר, כל אחד יש לו את המקום שלו.
כל אחד יש לו המקום שלו בקרקע.
כל אחד יש לו את החיים המיוחדים שלו,
את החיים המיוחדים שלו,
את האישיות המיוחדת שלו,
שהיא צריכה מקום מסוים שהיא תוכל להוציא
את עצמה אל הפועל, לגדול בה,
לצמוח בה,
לפרוח בה,
כי היא
רוצה לשאול משהו.
לא, שמיטה רגילה קרקעות לא חוזרים.
קרקעות אפקר בשמיטה רגילה.
בשמיטה רגילה הקרקעות הם אפקר.
רק ביובל הם חוזרים לבעליהם.
זה מה שמתמצה ביובל.
אתה מבין?
בשמיטה רגילה זה רק הפקר.
רק כי הכוונה,
אבל יד כולם שווה בה,
אתה יכול לאכול מהפירות של השני,
משל החבר שלך,
אתה שם את העין על עץ הפרסקים שלו,
ככה נראה טוב,
בשמיטה,
תחגוג. הוא לא יכול להגיד שלו,
ככה הוא מעיד.
זה כאילו בא להגיד,
הארץ היא שייכת לקדוש ברוך הוא,
ועכשיו הוא נותן אותה באופן שווה לכלל ישראל,
זה בשמיטה.
היובל זה לא, היובל זה לא הפקר דמלכא,
זה תלוי בנו,
אנחנו עושים את זה,
וזה הבחינה של ארץ ישראל,
איך היא מתאימה לכל אחד באופן מדויק,
באופן מדויק.
אומר הרב קוק,
בואו נראה, אומר הרב קוק, תראו, אנחנו רואים בתפילה
בהודו, כן? לאמור לך אתן ארץ כנען,
חבל נחלתכם.
תראו איזה יופי זה.
לחייתן ארץ כנענכם ונחלתכם.
פסוק לא רשע, ספר לא ספר רשע.
כלומר, איך הפסוק מתחיל?
מתחיל בראש שלו, לחייתן.
זה לשון של יחיד, ארץ כנען,
חבל נחלתכם.
לשון של רבים.
אז למי אתה נותן?
אתה נותן ליחיד או נותן לרבים?
אז
תנו לכם כלל,
תנו לכם כלל שהוא בדרך כלל הוא נכון,
שכאשר בפסוקים,
כן, יש לנו פנייה בלשון יחיד,
אז הפנייה היא בעצם, מי זה היחיד הזה?
היחיד הזה,
אתם יודעים מי זה?
זה עם ישראל,
זה עם ישראל,
היחיד זה כלל,
זה
הכלל ישראל,
עם ישראל.
פונים ליחיד, לכלל עכשיו.
אבל כש...
כן, שמה?
אבל כשאומרים לשון רבים, מי זה הרבים?
זה כל אחד מהפרטים.
יש שתי בחינות בעם ישראל,
יש לך בחינה שאתה חלק מהעם,
מהכלל,
אבל יש בחינה שאתה משה,
אתה משה, אתה משה.
יש למשה את האישיות שלו,
יש לו משה את התכונות שלו,
ויש משה שהוא חלק מעם ישראל.
שתי בחינות לכל אחד,
לכל אחד, כן?
אדם לובש מדים, הוא הופך להיות כאילו חלק מה...
עכשיו הוא אין משה, עכשיו יש סמל,
אני יודע מה יש עכשיו.
חלק מהצבא, איבד את האישיות.
לא איבד את האישיות,
ברור שלא,
אבל כאילו נכנס אל איזושהי מגמה כללית כזאת.
כל המדים הם שווים, יש מדים שווים כאלה.
בכל אופן, אז לאמור לחייתם ארץ כנען, חבל נחלתכם.
אומר הרב קוק,
הפסוק הזה,
עכשיו נבין גם מה אנחנו אומרים בתפילה,
בפסוקים האלה.
הפסוק הזה בעצם אומר איך הקשר לארץ ישראל.
הקשר לארץ ישראל יש פה כאילו שני רבדים,
שני חלקים.
יש חלק של לחייתם, כלומר,
שהארץ ניתנה לכלל ישראל בשווה.
כלל ישראל בשווה,
היא שייכת לכלל ישראל,
מתאימה לכל עם ישראל באופן שווה.
אבל...
החלק הזה הוא בא לידי ביטוי בשמיטה,
כאילו,
זה מה שמיטה.
אבל יש חלק בעם ישראל,
בסופו של דבר,
לא החלק של משה כחלק של דוד,
זה לא אותם חלקים,
ולא החלק של ראובן כחלק של שמעון.
כן,
שמעון צריך דווקא את המרחבים,
את האוויר הפתוח,
וראובן צריך את הצפיפות של העיר,
ואת המחנק של הבניין שהוא גר בו, זה הוא צריך.
את המקום שקרוב לים, המקום שקרוב להרים.
כל אחד זה,
וזה גם חלוקת השבטים,
חלוקת השבטים בארץ זה לפי ההתאמה,
התאמה אופיינית של לשבת למקום.
תראו מה מציין הרב קוק,
בוא נקרא את זה רגע לעיין,
אומר ככה,
ארץ ישראל היא מתאימה,
תראו,
מצד אחד לכנסת ישראל בכללותה,
לדורותיה,
לעד ולעולמי עולמים,
ועם זה היא מתאימה גם כן לחייהם של כל הפרטים,
של כל יחיד ויחיד מישראל לפי ערכו.
כל אחד בישראל לפי ערכו,
יש
לך את הבית שלך,
יש לך את הנחלה שלך,
את הדונם שלך.
לפי מידתו ומהותו בעצמיותו,
וההתאמה היא כל כך מדויקת,
עד שאפילו המידה והשיעור של ארץ ישראל,
בין בכללותה ובין ביחס להמגיע ממנה לכל אחד ואחד בישראל,
לכל הדורות ולכל הזמנים,
הכל הוא מתאים בכינון העליון מיד השם,
נותן ארץ כמדתו לעמו קודשו.
וזאת היא האמרה הקדושה אמורה כאן.
לאמור,
המתחילה בלשון יחיד ופרטי,
לך אתן ארץ כנען.
לך.
כלומר, לכלל ישראל ניתן את ארץ כנען.
ומסיימת בלשון רבים.
כי היא נחלתכם.
וכוללת בתוך זה גם כן את הקישור הנצחי מצד אחד,
ואת התכונה,
זה צד אחד,
זה כאילו הכלה,
זה הכלל ישראל,
ואת התכונה המדודה,
זה נחלתכם,
תכונה מדודה,
כן,
המשוערת לפי מידות,
ביחס לשיעור המפורט והכללי מצד שני,
כי היא נחלתכם,
שהוא מדוד.
ראינו את זה בפנים.
ממילא, ויש בארץ ישראל את ההתאמה שלך למקום שלך.
איפה זה בא לידי ביטוי?
ביובל.
עכשיו תראו איך הפסוקים אומרים את זה.
תראו איך הפסוקים אומרים את הדבר הזה.
כי אמרנו, כשיש לשון יחיד,
כשיש לשון יחיד,
מה זה?
זה פנייה למי?
מה קורה שם?
זה יותר מעניין מהשיעור, אני לא מאמין לכם.
מה הוא רוצה שם?
אה, זה מים שמפריעים, הבנתי.
כן, כן, בסדר.
תראו איך זה מדויק בפסוקים,
הרי כשיש פנייה לשון יחיד,
למי זה מופנה לשון יחיד?
אה?
לכלל,
יפה,
לעם,
עברתם את המבחן, ואם זה לרבים,
לשון יחיד זה לפרטים. עכשיו תראו את הפסוקים,
כן?
אממ...
מי...
בדיוק, גם בתור חלקה, נכון, לא?
כן, גם,
נכון,
כן, בתור חלקה אתה מקבל את הנחלה שמתאימה לך,
כן,
כן.
עכשיו,
היום אין לנו חלקה לשבטים, אבל גם היום יש את ה...
יש לכל אחד מאיתנו,
יש לו בנשמה איזשהו צ'יפ כזה,
שמכוונן אותו לאזור שמתאים לנפש שלו, כאילו,
זה אחד מתאים כזה ללכת,
לא יודע,
למדבר,
זה הצ'יפ שלו בנפש שמחבר אותך לשם,
אחד לערים,
בסדר? כל
אחד עם ה...
אחד ליד הים, אחד לפה, אחד לשם.
זה מכוון אותך לשם לפי התאמה,
יש התאמה בינך לבין הארץ לבין המקום.
כשאין ממש בנחלות זה יהיה יותר חזק,
זה יהיה יותר חזק.
כן, נכון, היום...
אז כנראה שהוא, יש לו את הנפש שלו קשורה לשמה.
כשיהיה חלוקה לשבטים,
אז אתה תראה איך זה...
שם זה יהיה יותר בולט,
היום זה פחות בולט,
אתה צודק,
היום זה פחות בולט,
אני מסכים.
כשאתה תראה איך זה בפסוקים, ביובל,
תראו מפסוק י' שמתחילים לדבר על היובל,
מפסוק י' כתוב,
וקידשתם את שנת החמישים שנה,
וקראתם דרור בארץ, כן?
ושבתם איש אל אחוזתו, תשובו, כן?
תהיה לכם,
יובל ישראל חדשי תהיה לכם,
לא תבצרו את נזיריה,
נכון?
כל זה מה זה
אבל תראו את הפסוקים של השמיטה,
הפסוקים של השמיטה יש לכם פה,
ויקרא כ"ה,
כתוב,
כן, ודאות שם עושה בהר סיני,
פה באמצע העמוד, באמצע העמוד הראשון.
אז כתוב בסוגים אל שש שנים תזרע שדך
ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליהוה
כמובן תזרע ותזמר, הכל זה לשון של יחיד איך התורה
מדויקת השמיטה זה כאילו הבחינה של הארץ ישראל
שהיא שייכת לכלל שייכת בעצם שייכת להשם
שהוא נותן אותה לכלל ישראל בשווה
זה השמיטה.
כאילו, לא בלי מעשה שלנו.
כמו שהיינו באין בחירה, בלי מעשה שלנו.
בלי מעשה שלנו.
אבל היובל,
העניין של היובל,
זה ההתאמה האישית של כל אחד למקום שלו.
תמיד
נזכור כל אחד למקום שלו. אז מה זה העניין, התאמה
התאמה של כל אחד למקום שלו? מה העניין
בזה? כל אחד למקום שלו, מה העניין בזה?
העניין בזה,
תראו,
אז אמרנו שיובל,
יובל זה איזה לשון של מה זה?
למה היא נקראת שנת היובל?
אמרנו שיובל דרור חמישים. בואו ננסה קצת
לפתח את זה עכשיו, להסביר את זה.
יובל דרור חמישים.
יובל זה מלשון מה? מה היא נקראת שנת היובל הזאת?
אמר לנו רשי על שם, על שם מה?
זוכרים את רשי על שם מה?
השופר,
יש שם כוח,
על שם השופר אומר רשי.
שופר האיל,
נכון,
אומר הרמב"ן,
הרמב"ן אומר,
לא,
לא נשמע לי,
לא נראה לי, למה? כי הוא אומר,
בהובל לא חייב לתקוע דווקא בשופר של האיל.
בואו תראו קצת הרמב"ן,
שהוא אומר פה,
רמב"ן,
עמוד הבא,
וכל זה לא נכון בעיניי,
כי פירוש שופרות היובלים,
קרני האילים,
והשופר ביום הכיפור,
אם אין מיוחד,
יהיה אותו מהאיל,
אבל כל השופרות כשרים בו,
אם כן, למה תקרא השנה שנת האיל?
כאילו,
בעצם,
לפי רש"י,
נקרא כאילו שנת האיל,
זה מה שזה נקרא,
שנת האיל.
לכן אומר
פירוש מאוד מאוד חשוב להבנת עניינו של היובל.
יובל, לשון של הובלה.
הובלה.
זה שנת ההובלות הרי.
באמת, שנת ההובלות, נכון?
הרי מה קורה בשנת היובל?
העבדים הולכים לבתיהם.
וקרקעות חוזרות לבעליהן.
קרקעות חוזרות לבעליהן.
קרקע חוזרת לבעליה,
אז אתה עכשיו,
היית בקרקע של החבר,
להחזיר לו,
תעבור דירה חזרה למקום שלך,
תביא הובלות.
הוא מביא הובלות לדירה שלו,
אתה מביא הובלות למקום אחר.
הרבה הובלות יש בשנה הזאת.
שנת ההובלות,
זה השנה שה...
שווה לפתוח עסק הובלות בשנת היובל.
אבל העניין הוא שהובלות, מלשון הובלה,
הם מובילים את הדברים,
מובילים דברים ממקום למקום.
מובילים את הדברים ממקום למקום
כן?
אבל באמת,
כן?
בואו נקרא קצת מהרמב"ן,
תראו,
הרמב"ן אומר ככה,
ולפי דעתי,
לא קרא כתוב יובל על התקיעה,
רק על הדרור.
כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון, כלומר, יובל,
שאמר, והעברת שופר, אבל אמר, וקראתם דרור בעצמם.
שדרור אמרנו, זה גם כן, זה חופש.
שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו.
כן, אמרנו מלשון דירה, תדור איפה שאתה רוצה.
ואמר יובל,
שבה יובל כל איש של אחוזתו ואל משפחתו יובילו רגליו מרחוק לגור.
כן, ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים,
יובל שי להשם צבאות,
על
יובל שלח שורשיו,
דעת סבולה,
עניין הבא גם כן, כמו שיקראו תבואה.
ויהיה פירוש יובלי תהיה לכם,
שתהיה כנכונה
כי תשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו.
וחזר ואמר,
יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם,
שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל,
לא לדבר אחר.
ולא תזרעו ולא תקצרו, אבל תהיה קודש,
ותשובו אל אחוזתו להיות לכולכם יובל קשמה.
תראו מה אומר פה.
למה לא זורעים ולא קוצרים ביובל?
זה לא כמו השמיטה.
השמיטה, למה אתה לא קוצר ולא בוצר כמו שראינו?
למה אתה לא עושה את זה?
כי זה עכשיו השנה שהארץ שייכת להשם,
לא שייכת לך.
זה בשמיטה,
זה סיבה עצמית.
הארץ לא שלך, היא של השם.
למה ביובל אתה לא
אתה לא עובד את האדמה,
כי אתה עובר למקום אחר, בדיוק.
זה לא סיבה עצמית.
העיקר היובל זה ההובלה, זה לעבור למקום שלך.
בשביל זה,
אז הוא אומר לך,
אל תתעסק בדברים אחרים,
אל תתעסק עכשיו באדמה,
זה לא סיבה עצמית.
יהיה לך כמו שהוא אמר פה,
יהיה לו יובל ולא דבר אחר,
לא דבר אחר יהיה,
מבינים?
זה לא סיבה עצמית.
עכשיו תראו,
זה יותר עמוק,
כי יובל באמת, אמרנו,
זה הובלה.
הובלה לאן?
יכול להיות, אתה אומר,
הובלה זה להוביל ממקום למקום.
אבל מסבירים המפרשים,
זה בעצם גם עולה מהרמב"ן,
תכף נראה את זה ברש"י שיותר ברור.
אומר,
הובלה אמיתית זה לא להעביר להוביל ממקום למקום,
אלא מה?
הובלה אמיתית מה פירושה?
כן,
כלומר, להוביל למקום הראוי, שימו לב.
להוביל למקום הראוי, זה הובלה אמיתית.
אתה מוביל למקום הראוי.
ועכשיו אנחנו מפצחים את היובל. יובל הכוונה, הובלה לאן?
למקום שלך.
אתה צריך להוביל את עצמך למקום שלך.
וזה היובל,
להוביל את עצמך למקום שלך.
בואו ניקח קצת מהרשע הריר שתאומה ומסביר.
יבל בלשון הפעיל להביא,
ואין הובלה אלא הבאה ראויה והולמת.
הבאה ראויה והולמת.
הבאת אדם למקום הראוי לו.
או הבאת חפץ לאדם שהוא ראוי לו,
זה הובלה אמיתית.
תביא את האדם למקום הראוי לו,
תביא את החפץ לאדם שראוי לו,
כן?
נדלג קצת,
מפה יבול, תבואה, יבול,
יבל. יבל אומר זה תעלה,
המובילה את המים למקום הצורך,
תעלה,
לאן שאתה צריך אתה מוביל אותה.
מה זה הובלה מדויקת, הובלה מדויקת.
זה לא סתם הובלה,
הובלה מדויקת למקום המדויק,
זה הובלה אמיתית.
על פי זה תתברר משמעות יובל, היובל יוביל ויביא.
וביתר דיוק הוא יביא הביתה,
הוא יביא אדם ורכוש למעמד ולסדר הראוי להם.
כן?
זה היובל, מביא את האדם למעמד ולסדר הראוי לו.
ומכאן גם יובל במשמעות קרן,
התוקע בקרן
היובל קורא לעדר,
לשוב הביתה.
כן?
כך שופרות היובלים או בקרן היובל.
עכשיו, יריחו, היא הייתה העיר הראשונה.
ואיך כבשו את יריחו?
גם כן בתקיעה בשופר, כן?
קולות היובל, אז הוא אומר, למה?
הוא אומר,
הייתה העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל,
מול חומותיה תקעו בשופר והשמיעו את קולות היובל.
קולות אלה קראו לה בשם השם להיכנע.
ואם נפשך לומר, לשוב לבעליה,
חוזרת לבעלים שלך, לעם ישראל זה הבעלים שלך.
החומות שנפלו שמעו בקול אותה קריאה וחזרו לבעלים.
לכן הוא אומר,
גם אייל נקרא יובל,
כי אייל הוא כאילו מוביל את העדר למקום,
את הצאן,
הוא מוביל את הצאן קדימה,
הוא
מוביל את הצאן חזרה למרומיו,
הוא מסביר את זה פה.
אז למה היא נקראת יובל?
כי
זה להוביל, אבל להוביל לאן?
להוביל למקום הראוי לך.
כלומר,
פעם בחמישים שנה,
פעם בחמישים שנה,
המציאות מסתדרת חזרה.
המציאות מסתדרת חזרה.
ועניינה של היובל, לעבדים משמיטה, לעבדים משמיטה,
עניינה של היובל זה בעצם לחשוף,
לחשוף את הסדר הנכון בחיים.
הסדר הנכון בחיים.
ולכן מה קורים במהלכות שקורות בה, אמרנו?
א',
העבדים משתחררים.
למה עבדים משתחררים?
כי מה הסדר הנכון של האדם?
מה הסדר הנכון שהוא לא משועבד לאחרים?
אלא שהוא חופשי,
שהוא יכול לבטא את עצמו,
לבטא את האישיות שלו,
לבטא בחיים את האישיות שלו. באמת המשועבד
שלך, אתה לא יכול לבטא את עצמך.
א', עבדים משתחררים.
ב', כן,
הקרקעות חוזרות לבעליהן. הקרקע, כמו שאמרנו,
זה המקום של האדם.
זה המקום שמתאים לך,
זה המקום שמיועד לך.
זה המקום שמתאים לנשמתך, שם אתה יכול לצמוח,
שם אתה יכול לפרוח כמו שצריך, לפי הקרקע המיוחדת שלך.
לכן הקרקע חוזרת לבעליה. וזה להוביל כאילו למקום הראוי, לה
ולכן היא נקראת, היא משמשת להובלה, אומרת לך,
תיזכר מי אתה בעצם.
בשנת החמישים,
אדם צריך כאילו להיזכר בעצמיות שלו,
להיזכר בתכונות האמיתיות שלו,
מי הוא באמת.
להיות, להשתחרר מאדונים,
מאדונים חיצוניים,
כן, מאדון חיצוני,
אבל גם מכל שיעבודים שיש לנו בחיים, זה שנת כאילו
ההובלה למקום הראוי, וגם לחזור לסדר של הקרקע המיוחדת שלך,
הקרקע שמתאימה לך,
חבל נחלה שלך, קרקע מיוחדת לך.
לכן,
וזה גם עניינה של,
לכן היובל הוא נקרא בזוהר,
וזה גם שייך לשנת החמישים.
אתם יודעים, שנת החמישים למה?
כי אמרנו זה מתאים לחמישים של התורה.
התורה היא גם ניתנת ביום החמישים.
מה זה בעצם אומר? למה
יום החמישים? אנחנו יודעים שהשבע,
כן, יום החמישים בא אחרי 49. 49 מה זה?
זה כאילו שבע בריבוע, נכון? שבע בריבוע.
כאילו השבע הוא ביטוי,
שבע הוא ביטוי של שבעת ימי בראשית.
הוא הביטוי של עולם הטבע.
שבע הוא ביטוי של עולם הטבע.
אז
כשאתה אומר כאילו,
49, אז אתה אומר כאילו,
עולם הטבע בצורה רחבה,
בצורה מלאה,
עולם הטבע,
שבע שביעיות,
אתה
עושה שבע שביעיות,
כן?
שבע שביעיות, עולם הטבע,
שבע פעמים, כלומר,
חוזר על עולם הטבע ובוחן אותו,
חי אותו מכל הצדדים שלו,
כל הצדדים,
שבע שביעיות אתה עושה.
אחרי שבע שביעיות האלה,
אז בעצם אחרי שעברת את עולם הטבע, לאן אתה מגיע?
לאן אתה מגיע?
אתה מגיע כאילו לשורש החיים.
אתה
מגיע כאילו,
יום החמישים זה כאילו הנשמה,
אתם מבינים? זה כאילו הנשמה.
הנשמה שמעל כל העולם הפיזי,
כל העולם הטבעי,
זה כאילו יום החמישים.
יום החמישים הוא ביטוי של הנשמה,
הוא הביטוי של ה...
המקום שממנו האדם מתחיל לפני שהוא פוגש את הסיבוכים בעולם הטבע,
לפני שהוא פוגש את הסיבוכים בחיים.
זה משם מתחילה הנשמה שלנו.
לכן התורה מתאימה דווקא ליום החמישים,
כי היא כאילו עומדת מעל כל ה-49 ימים של הטבע.
ושנת היובל שהיא ביטוי של החירות,
של הדרור, של ההובלה למקום,
היא גם נמצאת בשנת החמישים.
שנת החמישים הכוונה השנה שהיא מעל הסיבוכים
של העולם הטבעי. היא מבטאת את הנשמה,
מבטאת עולם החירות של הנשמה,
כן?
לכן, וכל זה שייך שהיובל גם נקרא בזוהר
הקדוש, הוא נקרא שנת הבינה ושנת התשובה.
התשובה והבינה, הכל מתקשר לאותו מקום.
תשובה, למה?
כי אדם שב למי שהוא באמת.
וזה כאילו, תשובה למי שאתה באמת.
למה?
לנשמה העצמית שלך שהיא משוחררת משעבודים ומתאימה לקרקע מסוימת בארץ,
כן? וזה,
זה כאילו שייך לתשובה הזאת,
זה שייך גם לבינה,
כן?
שמעון מסביר את זה כאן,
הוא אומר,
בוא נקרא את זה בקצרה,
הוא אומר ככה,
להבין עניין שמיטין ויובלות,
כן?
פרש בזוהר הקדוש,
שמיטה היא כנסת ישראל ויובל היא בינה,
כן?
אז...
נדלג קצת,
ובזוהר הקדוש,
דילגתי איזה חמש שורות,
שהוא יגיע אל שורש נשמתו,
שכל נשמה יש לה שורש מיוחד כמוהו במדרש.
זה שכתב בזוהר הקדוש, היובל היא בינה.
למה זה קשור לבינה?
כי ברגע שאתה נמצא במקום שלך,
כן? כי על ידי קישור נשמתו בשורשו,
אתה חזרת להיות מי שאתה באמת,
כשזה קורה פעם במספר 50,
במספר ששייך לחירות,
לנשמה,
קישור נשמתו בשורשו מתווספת בהשגה ובינת הלב.
וזהו איש ואיש לפי מה שהוא.
וכאומרם ז"ל, אין דעתם של בני אדם שוות.
כן?
ולכן,
כאילו,
אתה בעצם,
הבינה שלך מתגברת,
אתה כאילו מרגיש יותר את עצמך.
בינה זו הכוונה להרגיש יותר את עצמך.
אם אתה חוזר לשורש שלך,
למקום שלך,
ומשתחרר משעבודים זרים.
אז לכן יוצא גם, גם יש רומז מחבר את זה
למספר 50, על כל מה שהסברנו כאן, לכן שנת היובל,
שמיטה ויובל, זה שבת הארץ.
לתת לקרקע, להראות שהקרקע שייכת להשם.
אבל יובל עניינה זה להוביל את עצמנו,
להוביל את עצמנו למי שאנחנו באמת.
כלומר,
לחזור למקוריות שלנו,
לחזור לתכונות העצמיות שלנו,
לכן עבדים משתחררים,
לכן הקרקע המדויקת חוזרת לבעליה,
אכן המקום ליושביו,
בדיוק המקום שמתאים לך חוזר,
ולכן נקראת שנת הדרור,
דרור זה החופש,
דרור הוא איפה שאתה רוצה,
אתה
חי באופן חופשי את מי שאתה,
והיא גם שנת החמישים,
שנת החמישים שמעל כל הסיבוכים של 49 יום של עולם הטבע.
וזה גם החירות של התורה,
שהיא גם כן ניתנה ביום החמישים.
טוב, ברוכים תהיו.
