טוב, שלום לכולם.
אנחנו נלמד עכשיו את ההפטרה של פרשת באר.
הרבה פעמים הפטרת פרשת באר מתפספסת,
כי ברוב השנים באר בחוקותיי זה שתי פרשיות צמודות,
ואז אנחנו קוראים את ההפטרה של בחוקותיי.
אבל כאמור,
אנחנו מנסים כן לעבור על כל הפטרה והפטרה,
כדי שבכל זאת...
יש את אותם פעמים שהפרשה נקראת כשלעצמה,
וחז"ל שהם תקנו את ההפטרה,
אז היה להם סיבה
ייחודית שכדאי להכיר אותה.
אז בואו רק שוב מבחינה טכנית,
ההפטרה של פרשת באר
זה בירמיהו,
פרק ל"ב, פסוק ו' עד פסוק ח"ז.
בסדר? זו ההפטרה של פרשת באר.
וכמו תמיד, נעשה את הסקירה של ההפטרה,
ואז נבין את ה...
נקרא לזה את הפשט של ההפטרה,
וננסה להבין את העומק אחרי זה פנימה.
אז ככה.
פרשת בהר היא מתחילה במצוות השמיטה,
כן,
יש לנו את הכתוב הידוע,
וידבר אדני אל משה בהר סיני לאמור,
דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם,
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם,
ושבתה
הארץ
שבת לאדוני,
כן,
וכאן רש"י אומר,
כאמור,
את המשפט הידוע,
מה עניין שמיטה להר סיני,
כאילו מה,
כל המצוות.
נאמרו בהר סיני,
למה צריך פה דגש מיוחד פתאום באמצע ספר
ויקרא להגיד ששנת השמיטה נאמרה בהר סיני ללמדך,
מה מצוות שמיטה נאמרו כל דקדוקיה מסיני,
ככה גם כל המצוות כולם נאמרו דקדוקיהם בסיני.
במילים אחרות יש משהו,
טוב, נדבר על זה,
בשנת השמיטה, שזה לא מצווה כמו כל המצוות,
אלא מצווה שהיא סוג של מודל, של
איזה בניין אב לכל המצוות כולם.
אז בזה, כאמור, מתחילה פרשת בהר.
משם,
אחרי שמפרטים לנו את דיני השמיטה,
אנחנו עוברים למצוות היובל,
כן?
מצוות השמיטה זה פעם בשבע שנים,
אנחנו משביטים את הקרקע,
ויובל זה פעם בארבעים ותשע שנים,
שבע כפול שבע שמיטות.
אנחנו נמצאים במצב שמעבירים שופר תרועה,
זה נקרא יובל,
כן?
שופר נקרא יובל.
יש איזה שנה מיוחדת שבה כולם חוזרים
אל האדמות שלהם, כל העבדים משתחררים,
מה שכבר גם היה במובן מסוים בשנת שמיטה,
אבל בשנת שמיטה כידוע עבדים
שלא רוצים להשתחרר,
אז הם כן נשארים,
אבל
ביובל כולם משתחררים.
שנת שמיטה שומטים קרקעות,
שומטים חובות,
שנת יובל זה כולם חוזרים אל האדמה שלהם,
אל האחוזה שלהם.
ואז הפרשה ממשיכה לפרט לנו שכל מיני דינים ביחס לשמיטה וליובל,
כן,
שמוכרים מעכשיו שדה,
כל המכירה צריכה להיות בהתאם לשנים עד היובל,
כן,
נכון?
כי
אם עכשיו יש מספר שנים מועט עד היובל,
אז הקרקע תהיה שווה פחות,
לבעלים המקוריים.
אם לא, אז זה ייקח יותר.
נקודה נוספת,
שאנשים חוששים,
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית,
לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו.
אין חשש שהאדם יגיד עכשיו טוב,
אז הוא
לא ישמור שנת שמיטה,
איך אני,
סליחה,
אם אני אשמור שנת שמיטה,
איך אני אחיה,
איך אני אתפרנס,
אז יש לו את ההבטחה שהקדוש ברוך הוא ייתן את ברכתו,
ויהיה לנו את הברכה בשנה השישית,
כדי שבשנה השביעית נוכל
לעצור.
לאחר מכן,
אחרי שגמרנו את הנושא של שנת השמיטה ושנת היובל,
אז יש לנו את הנושא של גאולת בתים.
שאדם שפשט את הרגל,
כן,
אדם שאין לו כסף,
אז הוא מוכר את ה...
את הקרקע שלו, את הבית שלו, ואז בשנת היובל יש,
סליחה,
סליחה,
עוד לפני שנת היובל,
יש נושא של גאולה.
מגיע גואל, מגיע קרוב שיכול לפדות את
הקרקע, יש לו איזו זכות ראשונית.
לפדות את הקרקע ולהחזיר את זה לבעלים המקוריים.
זה כמובן, כאן הקשר הוא ברור.
יש עניין בתורה שבן אדם יישאר עם הקרקע המקורית שלו.
יש
פה מנגנון שלם,
גם בשנת יובל וגם
בגאולה,
איך סופו של דבר הקרקע והבית חוזרים אל האדם המקורי.
יש אחרי זה את הדיון שערי הלוויים הם מוחרגים,
אין להם...
אין להם הרי קרקע שלעצמן,
מסתובבים ברחבי הארץ,
אז
יש בכל זאת שדה מגרש עריהם לא יימכר. זאת אומרת,
יש איזה אחוזה מסוימת ללווים שהיא נשארת
תמיד, והיא לא בכל המקח וממכר הזה.
טוב, עד כאן הדברים הם די ברורים.
אז התורה עוברת לנושא של נשך ותרבית,
שאסור לקחת ריבית,
שנדבר על זה,
למה זו מצווה שמופיעה כאן.
ולאחר מכן, מדובר,
כמו שדיברנו, לגבי קרקעות,
כן,
שיש פה עניין לגאול את הקרקע ואת הבית,
אותו דבר גם ביחס לעבדים,
שאדם שמוכר את עצמו לעבד,
פעם זה היה הדרך של אדם שלא נותר לו כלום בחיים,
אז הוא מוכר את עצמו לעבד,
גם יש עניין לגואל שלו,
לקרוב שלו,
לפדות אותו מלהיות עבד.
וגם משפחתו, אז משחררים אותו כאמור ביובל.
אותו סיפור שדיברנו ביחס לקרקע ולבית,
מחשבים את הממכר של העבד לפי מספר השנים שנותרו עד היובל,
עד היובל.
ובסוף הפרשה יש
איזה
ציווי שהוא לכאורה,
כן,
אז
פה הדברים די ברורים איך הם קשורים,
אבל בסוף הפרשה,
פרק כו,
יש איזה פסוק,
שני פסוקים,
שהראשון מדבר על זה שלא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה,
לא תקימו לכם.
ואבן משכית לא תתנו בארצכם משתחוות עליה,
כי אני אדוני אלוהיכם.
שהאדם אסור לו להקים אלילים,
זה כולנו כבר מכירים,
אבל ציווי נוסף שאסור לשים אבן משכית. יש
לה משכית, סליחה, זה איזה סוג של...
אדם בונה לעצמו מזבח, כן?
אבן שהוא משתחווה עליה, מחוץ לבית המקדש,
מחוץ לירושלים,
שלא להקים סוג של מקדשים...
פרטיים מחוץ לגבולות בית המקדש הנבחר.
והפסוק שמסיים,
חותם את פרשת בהר, את שבתותיי תשמרו מקדשי,
תיראו אני אדוני.
טוב, הזכרנו פה באמת את הנושא הזה ש...
אדם צריך לעלות לבית המקדש,
זאת אומרת,
לא להיות באבן משכית שלו,
בבמה הפרטית שלו. אז עכשיו גם הזכרנו שאת שבתותיי תשמרו,
מקדשי תיראו אני השם, מזכירים דין שלמדו חז"ל לומדים,
שבמקדש מותר לחליל שבת בדברים מסוימים.
בסדר, יש אז דין מיוחד למקדש.
טוב, זו הפרשה.
עכשיו, ההפטרה בפשט היא דווקא מאוד ברורה.
הפטרת בהר היא מדברת על ירמיהו הנביא, שיש שם,
הקדוש ברוך הוא מצווה עליו,
כן,
בזמן שהמצור על ירושלים הולך ומתהדק,
אז ירמיהו הנביא מקבל ציווי לקנות, לגאול שדה,
אז פה הקשר ברור,
לגאול איזה קרקע מבן דודו.
ובעצם להתחיל לעבד אותה ולבנות עליה,
למרות שהבבלים עומדים כבר בשער,
כדי להראות פה ש,
איך אומרים, הגאולה בסוף תגיע.
טוב,
זו הפרשה וזו ההפטרה,
ובואו ננסה להבין את העומק שקיים בשני המקורות הללו.
קראתי לכותרת,
כן, אתם יכולים לראות פה את ה...
הפרומו,
כאילו מה אנחנו שואפים,
קראנו לזה כלל קודם לפרט.
כלל קודם לפרט,
ונבין למה זה הנקודה שחורזת גם את הפרשה וגם
את ההפטרה. מה זה בכלל כלל קודם לפרט?
אז כך,
אני חוזר שוב לפרשה.
פרשת בהר...
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור.
אמרנו, יש כאן איזושהי אמירה
בציווי פה בפרשה של שנת שמיטה והמשך הדינים,
השמיטה ויובל,
שהם בהר סיני.
יש כאן איזה משהו שמהדהד לכל התורה כולה,
איזה
עיקרון
שממנו לומדים את כל המצוות כולם,
בכל הדברים שנאמרו בהר סיני.
מה?
הפשט הוא שנת שמיטה, כפי שאמרנו, זה מצב שבן אדם
פעם בשש שנים עוצר את שטף החיים שלו,
עוצר את העבודה,
כן,
אז הכל היה סביב העבודה החקלאית,
כל
המשק מושבת, כמו שיש לנו שישה ימי שבוע ושבת,
ככה גם ברמה...
הלאומית, יש מושג של
שבת כלל ארצית כזו, שנה שלמה,
שבה אנחנו לא זורים,
לא עובדים את עבודת האדמה,
שם הרעיון הגדול שעומד מאחורי שנת שמיטה,
בסדר?
כל המפרשים מדברים על זה,
שזה בעצם סוג של להכניס את המימד הרוחני בתוך שטף החיים,
בסדר?
אם לא תהיה שנת שמיטה,
אם לא תהיה איזו הפסקה בתוך האינרציה הזו של הכלכלה ושל ה...
המרדף האינסופי הזה,
אחרי הפרנסה ואחרי הכסף,
בן אדם,
כן,
כמו ביחס לשבת ועם החילול,
בן אדם יאבד את החיבור שלו לרוחניות.
לכן פעם,
בשבע שנים,
האומה כולה משביתה את המשק שלה.
ומתכנסים פנימה, כן?
בזמן שבית הקדש קיים,
שנת שמיטה,
זה זמן שבו לומדים תורה,
שבו האדם הולך ומתעלם מבחינה רוחנית, וזה נותן
לו את הכוח ללכת ולהמשיך לעוד סבב של
שש שנות עבודה.
ואז יש לנו את מצוות היובל.
מצוות היובל אמרנו,
וספרת לך,
כן,
פסוק ח',
שבע שבתות שנים,
שבע שנים,
שבע פעמים,
והיו לך ימי שבע שבתות השנים,
תשע וארבעים שנה.
מה קורה ביובל?
ביובל זה לכאורה שמיטה בריבוע.
אנחנו עושים את כל מה שעושים בשנת שמיטה רק פי כמה וכמה.
אנחנו עכשיו גם אמרנו,
גם העבדים שאיכשהו לא הסכימו להשתחרר לשנת שמיטה, אז ביובל הם יצאו,
או מחזירים פה את הקרקע לבעלים שלה.
אבל,
אם
תשימו לב, יש כאן איזשהו הבדל משמעותי.
מה קורה?
בשנת שמיטה, הרעיון הוא שהקרקע שייכת לכולם.
מה זה שנת שמיטה?
כל אחד שומט את הקרקע שלו, כולם פותחים את הגדרות,
אומרים,
אבל כל אחד יכול להיכנס לשדה שלי ולקחת משם דברים.
שנת היובל זה משהו במהלך נפשי שונה,
שנת היובל זה בדיוק הפוך.
לא שאני נותן את הקרקע שלי לכולם,
אלא הפוך,
אני דואג שהקרקע שלי,
של אבות אבותיי, שהייתה בנחלה שלי,
תחזור לרשותי. אז כאן איזה שני צירים שונים.
נקודת ההבדל, שימו לב,
זה בפסוק ט'.
פסוק ט',
שזה הפסוק השני שמדבר פה על שנת היובל,
תראו את הניסוח.
זה ניסוח ייחודי שלא קיים למיטב ידיעתי בכל התורה כולה,
מבחינה לשונית.
והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים,
תעבירו שופר בכל ארציכם.
נו, מה ההבדל?
מה?
קדימה, מה תסכלו בפסוק?
מה כאן שונה מבחינה לשונית?
קשה לפספס את זה.
פשוט, הפסוק מתחיל ביחיד, בלשון יחיד,
והעברת שופר תרועה בעשור לחודש,
ופתאום באמצע עובר ללשון רבים.
תעבירו שופר בכל ארציכם.
המעבר הזה הוא בעצם מעבר בין הפסוקים שעוסקים בשנת
שמיטה לבין הפסוקים שעוסקים בשנת יובל, בשעת הפנייה,
מציווי השמיטה אנחנו מדברים ביחיד,
ושנת יובל אנחנו מדברים ברבים.
ההבדל הלשוני הזה הוא מביא את ההבדל העקרוני הרוחני.
שנת שמיטה הרעיון שלה זה שכל האומה כולה הופכת להיות אחת.
זה בעצם הרעיון,
אין רכוש פרטי.
כולנו עכשיו למשך שנה אחת,
כן,
שומטים את הקרקע,
נותנים פה לכולם להיכנס.
זה מה שנקרא בלשון הקודש התורנית כלל.
מה זה כלל?
כלל זה כל היחידים יחד.
מתכנסים ליצירה חדשה.
אנחנו כבר לא אוסף
של בדידים שכל אחד חי עם האינטרסים שלו,
אלא אנחנו תופסים שבעצם עם ישראל,
אם תרצו,
העולם כולו,
הוא יחידה אחת,
בסדר?
יובל
זה לשון רבים,
יובל זה הפרט.
איך עכשיו מתוך הכלל הגדול,
כל אחד יורד אל הפרטים שלו.
כל אחד בסוף מקבל את השדה המיוחד שלו.
יש כאן עיקרון שהוא כאמור הלב של כל התורה כולה,
לכן זה נאמר בהר סיני הציווי הזה.
כלל קודם לפרט.
בנפש האדם יש לנו שני צדדים שכל הזמן מתרוצצים בינינו.
כלל, הכלל זה השאיפה,
אם אפשר לקרוא לזה, השאיפה לאלוקים.
בן אדם לא מתכנס רק באינטרסים הצרים שלו,
אלא בן אדם רוצה להיות מחובר למשהו
שהוא אינסופי,
נצחי,
משהו גדול.
תרצו, אפשר לקרוא לזה חיבור לערכים,
חיבור למשמעות.
זה הכוונה כלל, בסדר?
כלל ופרט,
זה מושגים שאנשים ישר לוקחים אותם להרבה מול קצת,
הרבה אנשים מול אדם אחד.
זה נכון, אבל
צריך להבין, במושגים התורניים, כלל ופרט,
כלל באיזשהו מובן זה העולם האלוקי,
ופרט זה העולם האנושי.
שוב, זה ההתכנסות בעולם האישי עם כל המגבלות שלו.
פרט, כן? זה יחידה שעומדת בפני עצמה.
כלל זה משהו שהוא מחובר אל הנצח.
האידיאל זה כלל ופרט.
מתוך הכלל, אדם מגיע אל הפרט.
זה העיקרון שפרשת בהר רוצה ללמד אותנו.
כאשר רוצים לעלות בהר סיני, כאשר רוצים ללכת
ולהתחבר אל הגודל האלוהי,
השלבים הם קודם כל כלל ואז פרט. אגב,
גם במעמד הר סיני עצמו, היה ויחנו ישראל.
כן,
בתחתית הר,
כאיש אחד בלב אחד,
יש כאן איזה חיבור של כולם,
בתקוע שופר
שתקעו בשופר,
בתקוע שופר
כל אחד
הלך במסלול שלו להר סיני, כן, עד איפה שהיה אפשרי.
העיקרון הזה,
שכלל קודם לפרט,
הוא דבר ראשון במצוות שמיטה ויובל.
לפני שבן אדם ידאג לאחוזה שלו,
שהכל יחזור בדיוק למה ששייך לו,
קודם כל תבין שהקרקע היא לא שייכת באמת לך.
הקרקע שייכת לקדוש ברוך הוא, בסדר?
קודם כל בן אדם
מתגבר על עצמו,
למרות הרצון הזה של לשמור את השדה שלי ואת הרכוש שלי לעצמי,
והאדם אומר,
בבקשה,
אפשר...
פה להיכנס,
עניים,
יכול להפקיר
אדם משחרר את העבדים שלו,
גם אותו רעיון,
אדם שומט כספים,
הלוואות לאנשים וזה
יש פה איזה איפוס של המערכת,
שהאדם מכריז.
שהחיים שלי הם לא מתחילים עכשיו רק מהאינטרסים האישיים שלי,
מה אני מרוויח,
מה אני מפסיד,
אלא אני מבין שיש כאן משהו גדול יותר, משהו ערכי,
משמעותי,
שהעולם כולו,
כן,
עולמו של הקדוש ברוך הוא כולו צריך להיות טוב.
לצאת מעצמנו ולצאת מעצמך ולהתחבר לגדול.
ואז,
מתוך כך,
אדם,
עכשיו,
בשנת היובל,
הולך ומוצא את עצמו בתוך הכלל.
קודם כל,
אדם צריך שיהיה לו את החיבור לעולם הערכי.
מתוך כך הוא ילך וימצא את העולם האישי שלו.
עכשיו, שני הצדדים הם נצרכים.
זה נכון גם מבחינה היסטורית,
בדורות שלנו. כשעם ישראל שב לארצו,
כן,
הדורות הראשונים,
מה שנקרא,
של הציונות,
אנשים לא דאגו לאינטרסים שלהם.
אנשים באו פה למות בביצות,
בקדחת,
לא היה להם כלום,
הם שייכים לעם ישראל.
זה לא אפילו היה במודע, זה סוג של איזה...
אנרגיה נשמתית כזו שאלפיים שנה הייתה עצורה,
ועכשיו בום, היא מתפרצת,
ומגיעים פה אנשים ומתמסרים,
לא מעניין אותם כלום.
טוב,
כולנו יודעים שברגע שזה לא נבנה נכון,
הדורות הבאים יתחילו לדרוש את הפרט.
אנחנו אומרים,
נורא נחמד שאבא שלי פה מת מקדחת,
אבל מה אני מרוויח מזה?
שזה לא מטופל,
זה הרבה פעמים מופיע בצורה עכשיו הפוכה,
ועכשיו,
אה,
אני דואג רק לעצמי ולא אכפת לי מהכלל וכולי.
טוב, זה כל השבר שאנחנו עכשיו מתמודדים איתו.
אבל במצב האידיאלי,
בוודאי שיש מקום גם לפרט,
נכון?
בוודאי, אדם גם צריך למצוא את המקום שלו בתוך הדבר.
אבל...
קודם כל,
זה מה שהתורה מלמדת על פרשת באר.
אדם חייב להפנים כלל קודם לפרט.
זה נכון בהקשרים שאנחנו כיום מתמודדים איתם.
למשל, כאשר יש עסקת חטופים, אותו דבר, אותו דבר.
כן,
אין פה מה,
איך אומרים,
לזוז על הכיסא בחוסר נוחות וכולי.
הביטחון של עם ישראל יותר חשוב מהביטחון של
חטופים פרטיים. איך עושים את זה בדיוק וכולי,
בסדר,
זה עכשיו שאלה.
וזה גם מבחינה אגב הגיונית,
כי
כשעם ישראל יהיה חזק,
גם יוכל לשחרר יותר חטופים.
אבל אנחנו נוכל אפילו בלי הסיפור הזה.
אנשים כאילו,
שוב,
בראש הפרטי של היום זה,
מה שחשוב זה החטופים,
כן? עכשיו,
אם מדינת ישראל תשרף,
לא מעניין אותי.
שאז גם אנשים מכל מיני מנגנוני הדחקה,
לא,
לא שום בעיה,
אפשר לעשות פה הפסקת לחימה, ולעשות עסקה עם השטן,
ואחרי זה נחזור להילחם.
ברגע שהעיקרון הזה,
וזה מה שהאויבים שלנו יודעים,
ברגע שהעיקרון הזה,
שפרט קודם לכלל,
אז גמרנו.
אתה עכשיו לא יכול לנהל מדינה.
כל פעם יחטפו לך מישהו,
וכל מדינת ישראל תהיה על הברכיים.
זה בלתי אפשרי.
כלל קודם לפרט.
כל פעם שאנשים מתלהמים.
וחושבים שבזה שהם צורכים חזק,
אז הם מרגשים מישהו.
אז,
ואה, ולשחרר את החטופים בכל מחיר,
וזה,
סתם שואלים,
תגידו,
מה אתם אומרים,
אם נגיד הדרישה של המחבלים תהיה תמורת חטוף,
שהם מבקשים פצצה גרעינית,
שמדינת ישראל תיתן להם דיל גרעיני,
מה, נכון?
צריך לשחרר את החטופים בכל מחיר, לא?
ידוע שאין שכל,
אין דאגות.
אז ישר זורקים פה כל מיני סיסמאות רגשניות.
אה, ומה אם זה היה הבן שלך?
אז גם פה אנשים שלנו מתנצלים.
כשזה לא הבן שלו.
שלו זה לא הבן שלו.
מי שלומד פרשת באר בלי למצמץ,
מסתכל עליהם בעיניים ואומר,
כן,
גם אם זה היה הבן שלי.
ואיך אנחנו יודעים שאנחנו לא סתם אומרים פה משהו?
א', שאנחנו רואים שיש, ברוך השם, משפחות
שעומדות בניסיון הזה בדור שלנו,
מלמדות בהיסטוריה,
הצדיקים שלא קראו ולא השתחוו פה לכל הפרטיות
וההתמוטטות.
אבל גם זה שכל...
אדם ששולח את בניו לצבא,
כל חייל שהולך לצבא,
מה העיקרון שעובד מאחורי זה?
כלל קודם לפרט,
השאלה.
חייל,
אם חייל יגיד שהחיים שלו יותר חשובים מהמשימה,
אז אל תהיה בצבא.
המשפט הזה שנוהגים לומר,
העיקר שתחזרו הביתה בשלום.
אני תמיד צוחק על זה עם התלמידים שלי,
עם העיקר שתחזרו הביתה בשלום.
אל תלכו, אל תלכו, תשארו בבית, תחזור בשלום.
העיקר זה שתשובו הביתה בשלום.
העיקר זה שאתם תעשו את מה שהקדוש
ברוך הוא רוצה ממכם, למען כלל ישראל,
למען הערך,
למען זה.
ובעזרת השם תשובו הביתה בשלום.
ובכל מקרה, אתם תהיו בשלום, חשבון הנצח.
גם אם בעולם הזה זה לא יבוא לידי ביטוי.
אבל העיקרון הזה,
זה
עיקרון שאמור לחלחל לכל חיי האדם.
אפילו
כשאדם מתחתן,
איך הוא מתחתן?
שוב,
אם אדם מתחתן ישר מהפרטי,
אם אדם מתחתן ישר ממה ירוויח מזה, זה מתכון בטוח
להרס של הנישואים.
איך מתחתנים?
הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, כדת משה וישראל.
אנחנו מתחתנים כי יש בינינו עולם ערכי משותף,
חשבון נצח משותף.
ומתוך כך,
כמובן,
גם כל אחד,
יש את הכתובה,
מה הוא נותן לה,
מה היא נותנת לו,
יש כאן...
אבל הדברים תמיד מגיעים משם.
החיבור הזוגי,
החיבור הנצחי,
מגיע מזה שבן אדם מבין שאנחנו שייכים עכשיו
למשהו גדול שאנחנו רוצים להתחבר אליו ביחד,
ולא הכל מתחיל מהם.
זה מגיע לרמות איך בן אדם מחליט איזה מקצוע הוא עובד בחיים.
שוב,
האם הוא עובד רק בבודק מה אני מרוויח,
מה אני לא מרוויח?
שוב, זה מתכון בטוח לבן אדם להיות עם משבר גיל ה-40,
גיל ה-35,
גיל ה-47,
ואז לעשות הסבת מקצוע ובלאגן שלם. נו, ברור,
כי אם אדם בונה על אינטרסים,
כמו עם חתונה,
אדם התחתן עם מישהי בגלל שהיא יפה בעיניו,
או לא יודע,
אין לה כסף,
נו.
ביום שהיא כבר לא יפה בעיניו, או שאין לה כסף,
מה,
אז התפרק פה כל העניין.
אם אדם הלך למקצוע בגלל להרוויח כסף.
טוב,
נו,
באיזה שלב הוא כבר לא מרוויח שם כסף,
וגם מרוויח כסף שלהם,
זה מה שמעניין אותו עכשיו כבר בגיל חמישים,
שיש לו בעיות אחרות,
והוא כבר התבגר והבין שיש עוד דברים בחיים.
אם
אדם הולך למקצוע, כי הוא מאמין בערך שלו,
הוא מאמין בכלל, הוא שנת שמיטה,
אני עושה פה משהו,
אני מוותר שנייה עכשיו על האינטרסים האישיים שלי, ובודק
קודם כל האם הדבר הזה שייך אל הגודל,
אל הכלל,
אל האמת וכולי.
ואז אני...
והעברתם שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש.
אני שייך אל המציאות הזו של כולם ביחד,
תעבירו שופר בכל ארציכם.
עכשיו,
בשנת היובל,
אני כמובן,
בסופו של דבר,
הדברים יורדים גם אל מה אני נהנה
פה ומה אני מרוויח פה וכולי.
זה צורת העבודה שה...
שפרשת בהר מלמד אותנו.
וזה המשיך הפרשה,
כי אנחנו פה רוצים לחתור להפטרה.
זה כל הרעיון של התורה המדברת.
וכי תאמרו,
מה נאכל בשנה השביעית,
אינו נזרע,
ולא נאסף את תבואתנו,
שוב,
יש חשש שאדם...
מתחיל לעשות אינטרסים פרטיים, אה,
אם אני אקיים את ציווי השם, האם אני אקבל,
לא אקבל.
אומר,
קדוש ברוך הוא,
וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,
כן,
יהיה לכם ברכה.
שוב, שיהיה לכם ברכה זה לא
ברמת רק האינטרס האישי.
שוב,
אני אומר, תראו,
כידוע, כל הסיפורים, כל אלה ש...
עשו שנת שמיטה, וברוך השם, ראו ברכה ועניינים.
טוב, כמו אנחנו יודעים,
כמו
כל הציוויים בתורה,
הדברים לא תמיד מתגלים באופן ישיר בעולם הזה.
לפעמים גם יש אדם שעושה מצווה,
כן,
שלוחי מצווה אינם ניזוקים.
נו,
אנחנו
רואים שיש שלוחי מצווה שהם כן ניזוקים.
מה, דיברנו קודם על חיילים בצבא.
נכון, איך הם ניזוקים?
תשובה,
אינם ניזוקים בחשבון הנצח.
כנראה גם פה, נתתי ברכתי בחשבון הנצח.
הקדוש ברוך הוא ידאג,
שאתם תקבלו גם את המקום שלכם בעולמו של אלוקים.
העולם הזה עוד 20 שנה,
עוד 100 שנים, עוד
500 שנה.
שוב,
אנשים שהם עולים להר הסיני,
הראש שלהם עובד אחרת. הם לא עכשיו עומדים עם הסטופר, קיבלתי,
לא קיבלתי.
גם בעולם הרוחני אדם יכול להיות אדם.
שרק קופץ ישר ליובל בלי שנת שמיטה.
יש כאלה שאומרים,
בסדר,
אני הבנתי שיש רוחניות וזה,
אבל גם אני עובד עם הקדוש ברוך הוא פה כדי לקבל כסף,
כדי להרוויח פה,
להרוויח שם.
חוץ מהמצב הנפשי הלא מכבד הזה,
אני גם מציע לאנשים מהסוג הזה לא לבנות על זה.
הם יגלו להפתעתם שבעולם הזה יש מצבים שהם עושים
את דבר השם והם לא מקבלים ישירות באופן אישי
את מה שהם חשבו שהם יכלו לקבל.
אדם עושה את דבר השם כי הוא מוכן לשנת השמיטה.
ומתוך כך היובל יגיע בזמן ובמקום ובצורה שהקדוש ברוך הוא יחליט לנכון.
ואז ממשיכים גם את כל הנושא הזה של גאולת,
כן,
המשך הפרשה הייתה הרי,
של גאולת הקרקע,
גאולת האחוזה,
גאולת העבדים.
מה זה לגאול את הקרקע? שאתם מבינים, זה הרעיון.
יש לך עכשיו קרוב משפחה שהוא שמט את הקרקע,
שוב,
הגיע למצב של עוני.
שוב, אנשים שהם נמצאים בפרט, אז לא מעניין אותם.
לא הולך, תסתדר, בעיה שלך.
אנשים שעוברים דרך שנת שמיטה,
הם לא מוכנים שהקרוב שלהם יהיה בלי קרקע,
שהקרוב שלהם יימכר כעבד.
זה גם,
אנחנו מתקרבים פה בפרשיות האלה לקראת חג שבועות,
זה הרעיון של מגילת רות,
נכון?
רות שמגיעה שם בסוף המגילה,
שבועז אומר,
מי מוכן לגאול את רות? ויש שם איזה גואל אחד, כן?
איזה מישהו שהתורה, שהנביא.
המגילה סטמה את שמו,
כדי שלא נדע מי הוא,
שהוא כזה לא רוצה לגאול את רות,
למה,
איך אומרים,
לא מסתדר לו טוב באינטרסים שלו,
לקחת איזה נערה,
מואבייה,
לא זה וזה.
ובועז, הוא זה שגואל את רות,
ומזה צומח משיח השם, ומזה צומח, זה דוד.
שאדם שייך אל הכלל,
שאדם מוכן לגאול
ולא לתת למעגלים סביבו ליפול.
זה, כאמור, כל החלק הראשון של הפרשה.
ואז אמרנו שיש כאן עוד איזה מסתתר פה,
כן,
אני מזכיר לכם פה,
בתוך הפרשה יש איזה ציווי.
איפה זה?
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך,
והחזקת בו גר ותושב וחי עמך,
אל תיקח מאיתו נשך ותרבית.
כן?
כן, איסור על נשך ותרבית.
כן,
הפשט,
כי זה קשור,
אנחנו שוב מדברים פה על אנשים שהתמוטטו כלכלית,
אז כמו שאתה צריך לעשות לגאול אותם,
לגאול ולעזור להם,
אז גם אל תיקח מהם נשך ותרבית.
אבל אם נעמיק יותר,
האיסור הזה של לקחת ריבית,
בסוגריים היום
הכלכלה בנויה באופן שאי אפשר להתנהל בלי...
לקחת ריבית,
ככה העולם לצערנו בנוי,
אז בסדר,
יש לנו היתר עסקה וכולי,
אבל ברמה העקרונית,
כן?
מה הבעיה בריבית, או נשך-נשך?
זה מלשון לנשוך את השני.
יש כאן מישהו שחסר לו כסף, אתה מלווה לו.
ואתה מנצל את המצוקה שלו,
בזה שאתה אומר לו,
אתה עכשיו תחזיר לי,
אבל פי כמה וכמה.
שוב, אדם יכול לבוא ולהגיד, מה אתה רוצה?
זה אינטרס שלי, נכון?
מה זאת אומרת?
אני נותן פה כסף,
הכסף הזה היה יכול בינתיים לעבוד,
ועכשיו הוא שוכב אצלך,
אז
אני רוצה שתפצה אותי על זה.
יש לזה היתר עסקה, איזה...
במציאות שאנחנו לא בעולם אידיאלי,
אז איכשהו אנחנו חיים ככה.
בעולם האידיאלי?
לא.
זה שהכסף שלך הוא עכשיו לא עובד, זה בסדר גמור.
זאת אומרת,
אתה לא אמור לחיות בעולם שהכסף שלך עובד בלי יצירה.
יש כזה ביטוי, נכון?
time is money, זמן שווה כסף.
בתורה זה לא נכון.
זמן לא שווה כסף,
עבודה שווה כסף.
אדם שהוא אינטרסנט, נכון?
אדם שאמרנו הוא פרטי,
אדם שישר רוצה לקפוץ ליובל בלי השמיטה,
אומר,
תשמע,
מה המטרה שלי בחיים?
המטרה שלי בחיים זה הפרטיות שלי.
הפרטיות שלי זה לנוח,
זה להיות אדם פסיבי ששוכב כל היום.
נו,
ועכשיו מצאתי שיטה,
אנשים שנמצאים פה במצוקה כלכלית,
לי יש כסף להלוות להם,
הם נותנים לי ריבית,
אני נושך אותם,
מה שנקרא,
ומרוויח מרוויח, זה יופי.
תשובה,
המטרה שלך בחיים זה לא הפרטיות, המטרה שלך בחיים זה לא לנוח.
המטרה שלנו לעסוק ביישובו של עולם, אם זה בא יחד.
הכלל ופרט זה גם מקביל בין,
נקרא לזה,
עצלות ליצרנות.
כן, אדם אגואיסט הוא גם אדם שלא יצרני.
אדם שהוא מחפש איזה,
כן,
המשנה מדברת, נכון,
מפריחי יונים
משחקים בקובייה עם פסולים לעדות.
למה?
כי לא עוסקים ביישובו של עולם.
מה הבעיה?
אני מרוויח במהמר
בקזינו,
אני מרוויח,
מה
אתה רוצה?
אני לא גונב לו זה,
הנה,
זה בהסכמה,
א'
אתה הרבה פעמים גם גונב,
אבל זה עוד סיפור.
תמיד מגיע שם יחד עם הימורים, זה...
אתה...
אבל העיקר זה שאתה...
אה?
עוד נושא בפני עצמו, זה...
לא נושא, זה לא נושא בפני עצמו,
זה דבר...
זה בא יחד.
ברגע שאדם נמצא בעולם של אנשים שלא רוצים ליצור דברים בעולם הזה,
לא לבוא לעבודה מתוך ערכים שמאמינים במשהו שצריך להיות בעולם הזה,
אלא מה שהם רוצים זה רק הכסף.
אז
בן אדם לא עוסק ביישובו של עולם,
גם אי אפשר לסמוך עליו בעדות.
זה
מה שאמרתי, איך מתרגמים את זה היום?
יש עניין שהיום זה שבן אדם אומר,
תשמע,
אני משקיע כסף במניות,
דברים כאלה,
זה לא,
זה כן נושא ביישובו של עולם.
כי
פה אתה אומר,
תשמע,
אני נותן כסף למפעל שבאמת הולך לייצר משהו.
זאת אומרת,
אני
משקיע פה במשהו שיש לו באמת יצרנות.
אבל אם בן אדם באמת מפתח לעצמו איזה אורח חיים כזה,
שהוא לא,
קוראים לזה לופטגישפט ביידיש,
עסקי אוויר,
אדם שכל הפרנסה שלו היא בנויה לא על משהו שקשור לערכים,
קשור להביא טוב לעולם,
אלא הכל רק איך פה להרוויח,
זה נכלל שוב בפרטיות הזו שאנחנו מנסים לצאת על פרשת בהר.
לא תיקח נשך ותרבית,
אתה אמור ליצור מנגנון של חיים שאדם
קם, יוצר דברים אמיתיים בעולם הזה,
מוסיף טוב לעולם הזה,
ומתוך כך מקבל את הרווח הפרטי שלך.
ולא שהרווח הפרטי הוא המרכז והשאר זה רק נספח.
וכאן, ככה מסתיימת הפרשה.
הפרשה מסתיימת, כזכור,
לא תקימו לכם אבן משכית לא תתנו בארצכם.
מה זה אבן משכית?
אבן משכית,
אמרנו,
זה שאדם לא יקים לעצמו איזה אבן
שהוא ישתחווה עליה מחוץ לבית המקדש,
כן?
שזה...
מזה אגב הגיע הציווי,
נכון,
שאנחנו נופלים אפיים,
בוא נתחיל ככה,
שאנחנו נופלים אפיים ביום כיפור וזה,
נכון, אנחנו שמים איזה סוג של סמיכה כזו,
נכון,
חציצה,
שלא ניגע באדמה.
וגם שאנחנו במנחה, אשכנזים לפחות,
שהם עושים נפילת אפיים, נכון?
שהם שמים את ה...
משעינים את הראש על הזרוע,
ושמים גם או את החולצה או איזה מטפחת,
כן?
גם מאותו עניין.
כי ברגע שבן אדם הוא משתחווה על אבן משכית,
הוא בעצם ממשיך את כל הקו הזה שאנחנו מדברים,
מאזירים ממנו פרשת בהר.
בן אדם אומר, תקשיב, אני לא עולה לבית מקדש.
אני לא שייך אל הכלל,
אני מקים לעצמי את העולם הפרטי שלי.
אומרת התורה, לא, אבן משכית לא תקין,
אתה שייך אל הכלל,
עד כדי כך ששבתותי תשמרו ומקדשי תיראו,
אני השם.
השבתות,
כן,
שזה גם,
אדם יכול לקחת את השבת ולהגיד,
מה,
השבת זה העולם הפרטי הרוחני שלי.
בבית המקדש מלמדים אותך שלפעמים צריך לחלל שבת,
כדי להופיע את הכלל.
לפעמים עדיין יכול גם את השבת לקחת לחוויה הפרטית שלו.
בסדר,
שבת,
אסור לחלל שבת,
כי זה נותן לי את האווירה ונותן לי את החוויה הרוחנית הטובה.
תקשיב, הנקודה זה לא החוויה שלך,
לא הפיזית ולא הרוחנית.
העניין זה לעשות את דבר השם,
ואם בבית המקדש עכשיו צריך לעשות עבודה
מסוימת שהתורה אומרת שזה דוחה שבת,
אז אתה תעשה את העבודה,
תרצו,
זה קשור לבצבא.
לפעמים יש
לנו, נכון, הרבה פעמים חיילים דתיים שמגיעים לצבא,
אז בשבת הראשונה,
כשהם צריכים לעשות פעילות מבצעית, אומרים,
תשמע,
אני לא מרגיש את השבת,
כן,
יום שישי,
במקום קבלת שבת,
אני מוצא את עצמי עכשיו בבונקר,
בשמירה,
במתעסק,
ו...
טוב,
זה יפה,
זה מראה שאנשים באמת רוצים קדושת שבת,
אבל המצב האידיאלי זה,
תבין,
אתה עכשיו עושה דבר השם,
צריך לשמור על עם ישראל,
אז כאן מופיע השבת שלך.
גם בשבת צריך להיזהר שזה לא יבוא מהחוויה הפרטית החיצונית,
אלא מצד הנקודה העקרונית העמוקה.
כל זה, כאמור, ההפטרה, הפרשה.
מה זה פרשת בהר, אמרנו?
שהאדם מבין...
שכלל קודם לפרט,
שמיטה היא קודם ליובל,
כן,
מבחינה כרונולוגית,
והחיים בנויים באופן כזה,
שקודם כל אתה מתחבר אל הערכים,
אל הנקודה העקרונית שמנהלת את החיים שלך,
ומתוך כך אתה יורד אל האינטרסים האישיים שלך.
אמרנו,
ככה מתחתנים,
ככה בוחרים מקצוע,
ככה מנהלים מדינה,
ככה מנהלים משפחה,
זה הדרך.
ועכשיו,
תראו את ההפטרה.
מה קורה בהפטרה?
רקע היסטורי.
הנביא ירמיהו
נמצא ממש אותות לפני החורבן, כן?
בבל מתקרבת לירושלים,
נבוכדנצר המלך בבל, ונביא ירמיהו מנבא, כן?
בניגוד לאשליות שעם ישראל חי, שיהיה בסדר,
והעיר לא תחרב,
ירמיהו הנביא אומר...
כן,
זה הנביא ירמיהו,
זה הרי כל הסיפור שלו,
שהוא אומר,
יהיה חורבן,
יהיה חורבן.
כן, הערת סוגריים,
גם היום אלה שאומרים שיהיה חורבן הם הנביא ירמיהו,
לא.
בסדר?
שלא כל אחד באיזה עיתונאי יחשוב שהוא הנביא ירמיהו.
בזמן הנביא ירמיהו באמת הייתה מציאות מסוימת שהיה לקראת חורבן,
היה צריך לנבא.
היום אנחנו נמצאים בגאולה,
אז כן,
הכרתי כבר הרבה אנשים שחיים באיזה מגלומניה של הנביא ירמיהו.
הם סבורים,
וזה,
הם חושבים שהם נביאים שמטריעים באוזנה של האומה השעננה.
אתה לא נביא ולא...
אל תטריע בשום אומה,
תטפל בבעיות שלך,
זה יהיה בהרבה יותר יעזור.
ואל תגרום לי פה פסימיות וייאוש לעם ישראל.
אבל
ירמיהו הנביא, הוא יודע בדיוק מה הולך להיות אז.
ויחד עם זה, תראו מה אומר לו הקדוש ברוך הוא.
זה, כאמור, ירמיהו לב, פסוק ו'.
ויאמר ירמיהו,
היה דבר ה'
אלי לאמור,
הנה חנמאל בן שלם דדי בא אליך לאמור,
קנה לך את שדי אשר בענתות,
כי לך משפט הגאלה לקנות.
בסדר,
זו הפרשה שלנו.
אמרנו,
מה,
יש מציאות,
בא אליי בן דודי,
שוב,
הקרוב משפחה שלי,
אומר,
יש לך פה שדה, כן, שאני, אני, חנמאל,
צריך למכור,
לא יודע,
כי פשטתי את הרגל,
כי עוד מעט הבבליים מתקרבים וכבר אין ערך לשדות,
כן,
הוא בייאוש,
חנמאל. יאללה,
תגאל את השדה, לך משפט הגאולה לקנות.
מה עושה ירמיהו?
ויבוא אליי חנמאל בן דודי,
כדבר אדוני,
ויאמר אליי,
קנה לי את שדי אשר בענתות אשר בארץ בנימן,
כי לך משפט הירשה,
לך הגאלה,
קנה לך ועדה, כי דבר יהוה הוא.
ירמיה היה אז בחצר המטרה, חצר המטרה זה בבית כלא,
ששם אותו,
כן,
כי הוא הפריע את שלום העם עם הנבואות חורבן שלו,
ולא נתן להם להמשיך.
לחטוא, כן, להרבות עוונותם.
מי שרוצה להיות הנביא ירמיהו,
אז בבקשה שיתריע על זה,
כן, שעם ישראל חוטא.
לא יתריע על זה שאנשים לא מוותרים לבבלים
לספולנים, ולכן זה הולך להיות חורבן,
כן?
זה לא מה שהנביא ירמיהו התריע.
הוא התריע על זה שאנשים לא הלכו על תורה ומצוות,
וזה החשש של החורבן.
טוב, להרץ עוגיים.
אבל ירמיהו, כאמור, הוא היה ב...
בתוך חצר המטרה,
ושוב,
הוא לכאורה במצב של חוסר אונים,
נכון?
ירמיהו,
הוא אמור עכשיו לדאוג לחיים האישיים שלו,
אני צריך לשרוד פה בכלא.
אז עכשיו בא אלי חנמאל בן שלום ומעמיס עליי את הצרות שלו.
שוב, אדם שהוא פרטי, יאללה,
תגזגז מפה, מה אני עכשיו אתעסק עם השדה שלך?
וידעתי כי דבר השם,
ירמיהו יודע שהאקט הזה עכשיו,
שאני הולך לקנות פה את השדה,
לגול את השדה הזה,
בזמן שהבבלים מצרים,
שוב, אין לכאורה סיכוי שבאמת השדה הזה יתקיים.
גם אם איכשהו אני אצליח מתוך הבית כלא לגול את השדה,
עוד מעט הבבלים כובשים את זה.
ירמיהו עושה את זה, כמשהו שהוא לדורות.
מי שזוכר,
שהיה את הגירוש מגוש קטיף.
היה ממש ביום האחרון,
היו אנשים שבנו עוד בית,
יצקו בטון,
כולם הסתכלו עליהם בתור הזויים,
אה,
וזה,
כן,
כל ה...
אתם שיגעוניים, אתם ריאליים, וזה.
הרעיון היה שנכון.
מבחינה ריאלית, אנחנו יודעים שעכשיו הפינוי יהיה.
אבל זה שעושים פה עד השנייה האחרונה,
יוצקים את הבטון, בונים את הבית, זה אמירה לדורות.
בסדר?
אנחנו מאמינים בחיי העולמים הבאים,
אנחנו שייכים לכלל.
כלל זה הנצח.
זה הרעיון של פרשת בהר והפטרת בהר.
נכון, ירושלים, תחרב.
אנחנו קוראים את פרשת בהר סביב יום ירושלים.
זה הרעיון של ירושלים.
ירושלים זה הכלל, ירושלים זה מהשורש שלם, שלמות.
ירושלים זו הנצח, הנצח זו ירושלים.
זה כל הרעיון.
יש אידיאל נצחי בחיים שלנו, שהוא מוביל את הכל.
ירושלים פה למטה,
ירושלים,
כן,
יהיה גם מצב שהיא תחרב.
האינטרסים הפרטיים,
לפעמים אנחנו נפסיד אותם לטווח של כמה דורות.
אבל אנחנו שייכים לירושלים של למעלה,
לירושלים של הנצח.
ככה אדם פועל בחיים שלו.
אדם פועל בחיים שלו,
שהוא עושה את מה שנכון,
גם אם לא עכשיו בדיוק האינטרס שלו יתמלא או לא יתמלא.
זה מה שעושה פה ירמיהו.
ויקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות,
ואשקל לו את הכסף שבעה שקלים ועשרה כסף.
אני אומר פה דיוק,
אני נותן את הכסף שלי,
אני מאמין בחיי העולמים וזורע.
אני משקיע פה משהו,
טוב,
ברמה מעשית,
ברור שבן אדם לא אמור לעשות דברים ככה,
לפזר את כספו על אידיאלים רחוקים,
בלי להתחשב במציאות של ההווה.
יש מקרים חריגים,
כמו אז בגירוש גוש קטיף,
דברים כאלה,
אבל אני אומר ביום-יום.
מה, איך היישום של הפסוקים האלה ביום-יום?
שבן אדם אומר,
אני משקיע פה כסף,
ואני יודע שהכסף הזה לא יוחזר לי באופן ישיר ומיידי,
כמו שמצופה מבחינה ריאלית,
אבל אני משקיע פה משהו שייתן את פעולתו לטווח ארוך.
אדם נותן צדקה,
אדם, כן, לא רק לתת כסף,
שאדם עכשיו הולך לשרות מילואים, שאדם הולך לעשות משהו
שהוא לא עכשיו מקבל ממנו באופן מיידי את מה שהוא צריך לקבל.
זה חלק מהרעיון של בניין ירושלים.
כשמשמחים חתן וכלה,
כאילו הוא בנה אחת מחומות ירושלים.
שמחתי חתן וכלה, ירושלים תיבנה עוד אלפיים שנה.
אנחנו עכשיו משמחים חתן וכלה,
אנחנו עושים פעולה שגם כשהתוצאות המלאות לא נראות עכשיו,
אנחנו עולים לירושלים.
אנחנו נמצאים בעלייה לירושלים.
ככה כל יהודי וכל יהודייה אמרו במשך אלפי שנים בגלות.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
הם עצמם לא עלו,
הם לא היו תמימים.
חלקם אולי כן,
אבל היה הרבה מאוד שהם ידעו שהם לא,
בחייהם הם לא עסקו לראות את ירושלים.
אבל בזכות כל המשפטים האלה, התפילות הללו,
הדמעות הללו,
בזכות זה,
אלפיים שנה אחרי זה,
אנחנו הצאצאים שלהם,
כבר ברוך השם נמצאים בירושלים.
בזכות זה שירמיהו הנביא קונה את
השדה שם, שנייה לפני שירושלים נחרבת,
זה מטביע בלב,
בלב של האומה, בלב שלנו, את זה שהכלל קודם לפרט,
הנצח קודם לזמניות.
יצרנות קודמת לבטלה, כן?
זה אמרנו, זה הכל קשור להכל.
ויכתוב בספר,
ואחתום ואעֵד עֵדִים ואשקול הכסף במאזניים.
זה לא עכשיו כזה,
כשירמיה אומר, טוב, טוב,
נקנה ככה בשביל הפרוטוקול.
יש כאן משהו חתום בספר.
אנחנו עושים פה פעולה שיש לה קיום לדורות.
זה משהו שחייבים להכניס אותו לחיים,
שבן אדם עושה משהו אמיתי,
גם אם זה לא
יתממש פה בעולם הזה.
יש ביטוי,
אני
חוזר עליו הרבה,
והשיעורים בכל מיני הקשרים,
שאומרים את זה רבי צדוק הכהן מלובלין,
הוא אומר כך,
בני זוג שלא עלה זיווגם יפה, ככה הוא אומר,
נשמות שלהם
ייפגשו בעולם הבא.
בני זוג שלא עלה זיווגם יפה זה מילים מכובסות,
מה שקוראים היום גירושין.
יש פה קשר שלא צלח בעולם הזה.
נכון?
אז יש נטייה לבן אדם לבוא ולהגיד,
טוב,
אז זה היה לבטלה,
זה היה בזבוז,
זה היה...
לא, לא.
הקשר היה,
בתקופה שהקשר הזה היה,
הוא יצר איזה חיבור,
שנכון,
חיבור אמיתי,
שעכשיו הוא לא התיישם,
אבל הנשמות ייפגשו בעולם הבא. הנקודת אמת שהייתה פה בקשר הזה,
זה משהו שיהיה,
יבוא בסוף לידי ביטוי בחשבון הנצח של הקדוש ברוך הוא.
זה לא רק ב...
בנושא של נישואים.
כל דבר.
אדם מנסה לעשות משהו טוב,
מנסה לפעול בעבודה שלו,
עם החברים שלו,
לא יודע.
זה לא צלח בסוף.
צריך לדעת, אם היה פה משהו טוב מלכתחילה,
זה הגיע מהכלל,
זה הגיע מהרצון הזה לגאול את השדה,
לעשות משהו אמיתי?
שום דבר לא הולך ריקם,
שום תפילה לא שבה ריקם,
שום פעולה לא שבה ריקם.
ככה אדם צריך להסתכל על החיים שלו.
אך שאלה זה לא
מבחן התוצאה המיידי.
שאלה זה,
מה הייתה המטרה?
מה היה הכיוון?
שחז"ל אומרים, לפום צערה אגרה.
השכר הוא לא לפי התוצאה.
השכר הוא לפי הצער, לפי ההשקעה, לפי הלב.
זה הנקודה.
ויקח את ספר המקנה, אומר הנביא ירמיהו,
את החתום,
את החתום ואת הגלוי.
אתה מבין,
היה שם חלק בשטר שהיה סעיפים סודיים וחלק גלוי,
כן,
כל הזה.
ויתן את הספר המקנה אל ברוך בן נריה,
בן מחסיה,
לעיני חנמאל דודי ולעיני עדים הכותבים,
בספר המקנה,
לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה.
כל היהודים.
כל היושבים בחצר המטרה זה כל האסירים של המלך.
למה?
כי הם אלה שהבינו שהעסק פה הולך להתמוטט.
הם רואים מול העיניים שלהם את מה שירמיהו עושה.
ומה הוא אומר?
ואצוה את ברוך לעיניהם לאמור.
כה אמר אדוני צבאות אלוהי ישראל,
לקוח את הספרים האלה,
את ספר המקנה הזה,
ואת החתום,
ואת ספר הגלוי הזה,
ונתתם בכלי חרס, למען יתקיימו ימים רבים.
אנחנו פה גם סביב,
אמרנו,
יום ירושלים, אנחנו גם סביב ל"ג בעומר.
רק בעומר,
זה כידוע,
תלמידי רבי עקיבא,
לוחמי בר כוכבא,
יש בקומראן שמצאו את המגילות הגנוזות,
מצאו מכתבים של תלמידי בר כוכבא,
של לוחמי בר כוכבא מלפני אלפיים שנה,
גם בכלי חרס וכל מיני דברים שנחתמו לפני אלפיים שנה.
שיש שם דברים מאוד מדהימים,
שהם מניחים תפילין, והוא הרבה פעמים מבקש שיביאו לו ארבעת המינים,
שרבנות הצבאית של אז תביא לו אספקה של צורכי דת.
מה זה יצא מזה? הרי כולם נהרגו במרד,
מה זה?
האיגרות הללו,
המחשבות הללו, הרצונות האלה, נחתמו בכלי חרס.
והם אלה שבנו היום את עם ישראל,
מתוך כל הדברים הללו.
ככה עובד הראש של הנביא ירמיהו.
כי
כה אמר ה'
צבאות אלוהי ישראל,
עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת.
זה הראש,
זה הראש.
אדם שעושה משהו אמיתי יודע.
אתה שומר את שנת השמיטה,
אתה תגיע ליובל.
בסוף ייגאל גם הרכוש שלך.
בסוף אתה תראה שאתה תקבל
גם את הנקודה שלך.
אבל בינתיים אל תעשה קיצורי דרך,
אל תיקח נשך וריבית,
אל תעשה לי פה כל מיני מעקפים.
לא, תעבוד באופן הנכון,
ישר.
זה ההבדל בין אדם ישר לאדם עקום.
עקום הוא רואה את האינטרס המיידי,
אז הוא חושב שהוא מרוויח פה,
שהוא עושה כך.
אדם ישר,
יש אמת, האמת נצחית.
זה
קשור למיליון דברים,
לא רק ברמה הפסיכולוגית.
עכשיו,
האם בן אדם כל היום מוטרד,
מה יקרה,
מה יהיה,
החלטתי נכון,
לא החלטתי נכון,
יש אנשים שהם כל הזמן מלאי ספקות,
רב קוק כותב, הרשעים מלאי ספקות תמיד.
התחתנתי נכון, לא התחתנתי נכון,
אני גר במקום נכון, אני לא גר
במקום נכון, אני כן במקצוע הזה,
אני לא במקצוע הזה, אתמול עשיתי בסדר, אתמול לא עשיתי
בסדר. חלק מהעמדה רוחנית שהולכת ונבנית מאדם שלומד תורה,
זה השלווה שבוודאות.
אני עושה כמיטב יכולתי.
שוב,
אתה צריך להחליט מתי זה נקרא כמיטב יכולתי,
שזה לא הופך להיות שאננות.
אדם עושה את מה שהוא צריך לעשות,
ואחרי שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות,
הוא ישן טוב בלילה.
הקדוש הוא יוביל את זה לאן שצריך.
אבל אני מקווה שלא שומעים פה ברמקול את החריקות מסביב.
יש שם רעשים.
זאת אומרת, אנחנו לנצח,
אנחנו אומרים את השיעור הזה,
גם אם יש הפרעות פה בהווה.
ולכן,
ואתפלל,
תראו איך מסתיימת הנבואה.
זו פשוט, אני אומר לכם, נבואה מקסימה, שהיא...
אומרים,
אוצר שלפעמים אנחנו לא שומעים אותו בפרשת בהר,
כי קוראים את בהר בחוקותי יחד,
אבל כשיש רק פרשת בהר לבד,
אז קוראים את ההפטרה הזאת.
ואתפלל אל אדוני אחרי תתי את ספר
המקנה אל ברוך בן נריהו לאמור.
אהה, אדוני אלוהים,
הנה אתה עשית את השמיים ואת הארץ בכוחך גדול וזרועך נטויה.
לא יפלא ממך כל דבר.
עושה חסד לאלפים,
ומשלם עוון אבות אל חיק
בניהם אחריהם.
האל הגדול, הגיבור, השם צבאות שמו.
חשבונות לא מתחילים ונגמרים עכשיו,
זה גם לחיוב וגם לשלילה.
כשאדם גם עושה איזה מעשה רע,
ונראה לו,
עשיתי,
לא קרה שום דבר,
הכל בסדר.
אלוהים,
מה שנקרא, החליק לי.
הוא לא,
הוא בדיוק היה עייף באותה תקופה,
היה מוטרד אלוהים,
אז הוא ככה לא העניש אותנו על מה שזה.
אני...
עושה חסד לאלפים,
ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם אחריהם.
האל הגדול הגיבור השם צבאות שמו.
גדול העצה ורב העליליה.
אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם,
לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.
תזכור את זה, בסוף החשבון מגיע,
תמיד.
בעולם הזה,
עוד עשר שנים, עשרים שנה, חמישים שנה,
או עוד אלפיים שנה.
חשבון בעולם הבא, חשבון הנצח.
אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה,
ובישראל ובאדם,
ותעש לך שם כהיום הזה.
ותוצא, כן,
זה היה פסוק ח"ז,
מארץ מצרים,
באותות ובמופתים וביד חזקה ובזרוע נטויה ומורה גדול.
ותיתן להם את הארץ הזאת אשר נשבעת
לאבותם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש.
ויבואו וירשו אותה,
ולא שמעו בקולך,
ותורתך לא הלכו.
את כל אשר ציווית להם לעשות,
לא עשו.
ותקרה אותם כל הרעה הזו.
כן, למה אנחנו מגיעים פה למצב של החורבן אומר
הנביא ירמיהו? כי, שוב, ניסו פה לעשות קיצורי דרך.
אנשים חשבו שמה שחשוב זה הפרטיות, בלי הכלל.
הנה הסוללות באו על העיר ללוכדה.
כן, יש פה, הבבליים מתקרבים, שמים סוללות על העיר.
והעיר ניתנה בידי הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר,
ואשר דיברת,
אכן היה ואינך רואה.
ועם כל זאת, למרות שהנה הבבלים מתקרבים
ובאופן אנחנו הולכים פה לצאת לחורבן,
אתה מצווה אותי, אומר הנביא ירמיהו,
אתה אמרת אליי,
אדוני אלוהים,
קנה לך שדה בכסף והעד עדים.
העיר ניתנה ביד הכשדים.
כאן מסתיימת ההפטרה וההמשך של הפרק שאומר,
ויהי דבר אדוני אל ירמיהו לאמור,
הנה, הנה...
הנה אני, ה' אלוהי כל בשר,
היממני יפלא כל דבר.
זה מה שנקרא, אתה לא סומך עליי.
אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים פה.
הנה הוא,
הנה נותן את העיר הזו ביד הכשדים,
וביד נבוכדראצר מלך בבל, נכון,
הכל יהיה זה,
אבל,
איך ככה מסתיים הפרק?
שדות בכסף יקנו,
וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין ובסביבות
ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם נאם אדוני.
כי השיב את שמותם לאום אדוני.
וככה
נחתם את הנבואה הזו.
אז אני מסכם,
מה שראינו בעצם בהפטרה הזו,
בפרשה והפטרה, פרשת באר זה פרשה.
שעניינה להסביר לנו שכלל קודם לפרט,
קודם יש שמיטה ואז יובל.
קודם כל, אדם מתחבר לכל האומה,
שומט את הקרקע שלו,
את השדה שלו,
ואז הוא גם ביובל מקבל את הרכוש שלו
וגואל בדיוק את כל הבעיות הכלכליות והאישיות שלו.
העיקרון הזה,
זה מה שהנביא ירמיהו מלמד אותנו בהפטרה.
שהכלל קודם לפרט,
שגם בזמן שהמציאות הולכת לקראת חורבן ברמה האישית, ברמה הזמנית, ברמה הפרטית,
ברגע שאדם מתחבר אל הכלל,
אל הערכים, אל המוחלטות,
אל הנצח,
אז
בסופו של דבר, לעתיד לבוא,
בסדר, הכלל יופיע.
הכלל יופיע, וגם הפרט יקבל את שלו
בחשבון הנצח.
טוב,
וזה היום ירושלים,
קיצור,
כל מה שאתם רוצים נכנס פה לכל הסיפור הזה.
נעצור, כן.
