טוב שלום לכולם
אנחנו נמצאים בעיצומן
של ימי העומר
היום חמישה ושלושים יום והם חמישה שבועות לעומר
קראנו בפרשה פרשת אמור
את ענייני המועדים ובתוכם
ספירת העומר
וידועים דבריו של
בעל ספר החינוך
ואני קורא קצת מדבריו
אין לכם
בדפים שלפניכם
משורשי המצווה
שינהי
שהוא
לפי שכל עיקרן של ישראל
אינו אלא התורה
ומפני התורה נבראו שמיים וארץ.
יומם
חוקות שמיים וארץ לא
שמתי.
החינוך
שהחיים של ישראל זה התורה.
והחיים של ישראל
זה עומק החיים של העולם.
לכן, בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ,
דורשים חז"ל, ב' בשביל.
בשביל
בשביל הראשית ברא השם את השמיים ואת הארץ,
והראשית זה ישראל,
שמקבלים את התורה.
לומדים את התורה ומקבלים את התורה.
ולכן,
צודק מי שמנסה
לחוקק
חוק יסוד,
בכנסת,
חוק יסוד לימוד התורה.
זה,
על פי ספר החינוך,
שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה.
והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים,
כדי שיקבלו את התורה בסיני ויקיימוה.
כמו שאמר השם למשה, וזה לך האות.
כי אנוכי שלחתיך,
בהוציאך את העם ממצרים,
תעבדון את האלוקים על ההר הזה.
פירוש הפסוק.
כלומר,
הוציאך אותם ממצרים,
יהיה לך אות שתעבדון את האלוקים על ההר הזה,
כלומר,
שתקבלו את התורה,
שהיא העיקר הגדול,
שבשביל זה הם נגאלו, והיא תכלית הטובה שלהם.
ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות,
ולכן יעשה השם למשה אות,
צאתם מעבדות לקבלת התורה,
כי הטפל עושים אותו אות לעולם לעיקר.
אומר ספר החינוך,
בדבריו של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו,
כשהוא מתחיל לארגן את היציאה ממצרים,
הוא אומר,
האירוע הזה,
שהוא אירוע עולמי,
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד
האביב של העולם כולו.
כך לימדנו הרב קוק.
אומר הקדוש ברוך הוא למשה,
יציאת מצרים החשובה והגדולה הזאת,
היא טפלה אל העיקר.
שזה...
תעבדון את האלוקים על ההר הזה,
זה קבלת התורה בשבועות.
למה כל ההקדמה הזאת?
כדי להבין את ספירת העומר.
הרי ספירת העומר מחברת אותנו מהיציאה ממצרים.
מיד
עם סיומו של היום הראשון
של חג הפסח,
שאותו אנחנו מקדישים לשמחה,
ליציאה לחירות.
היציאה ממצרים,
באה ספירת העומר שמחברת את היום הראשון
עם היעד
שהוא חג השבועות.
ומפני כן,
כי היא התורה כל עיקרן של ישראל,
ובעבורן נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה,
נצטווינו למנות ממחורת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה.
למה צריך לספור?
להראות בנפשנו את החפץ הגדול,
את התשוקה הגדולה.
אל היום הנכבד הנחשף לליבנו,
כעבד ישאף צל.
זה פסוק באיוב.
וימנה תמיד, מתי יבוא העת
הנחשף אליו שיצא לחירות.
כי המניין מראה לאדם כי כל ישו וכל חפצו,
להגיע אל הזמן ההוא.
אומר ספר החינוך,
אנחנו
אמנם עם סבלנות,
אבל אנחנו מאוד מחכים
להגיע אל המטרה של יציאת מצרים, אל העיקר,
והעיקר
בשביל מה יוצאים ממצרים?
בשביל בהוציאך את העם ממצרים,
תעבדון את האלוקים על ההר הזה.
אז ספירת העומר
היא באה לבטא
כמה אנחנו משתוקקים לקבלת
התורה.
ובהמשך לזה אנחנו נלמד
היום
מאמר של הרב חרל"פ,
זכר צדיק לברכה,
מגדולי תלמידיו של הרב קוק,
זכר צדיק לברכה,
שהיה בעצמו ראש ישיבת מרכז הרב,
והיה רבו של שערי חסד.
מבחין
בגישה לתורה.
ישנם גישות שונות.
ברוך השם,
אשריכם ישראל,
שרבים וטובים
זכו להכיר מעלתה של תורה, ומשתוקקים לתורה,
ומי שמשתוקק לתורה,
אז הוא מגיע כל יום ללמוד,
הוא שומע שיעורים,
הוא בעצמו לומד.
אהבתי תורתך כל היום משיחתי.
אבל הגישה לתורה,
כלומר,
הבירור מה אנחנו מחפשים בתורה,
למה אנחנו כל כך רוצים ללמוד את התורה,
לגישה הזו יש השלכה גדולה
למה שאנחנו נזכה לקבל מהתורה.
כי כפי מה שאתה מצייר, כפי מה שאתה שואף,
מה שאתה מגדיר לעצמך,
בבואך לעסוק בתורה,
זה מה שאתה תקבל.
על כן,
הרב חרל"פ מבחין בגישות השונות,
והוא משתדל.
להראות לנו את הגישה האופטימלית, העליונה,
הכוללת כל,
הכוללת גם את הגישות הקודמות,
אבל היא גישה עליונה,
שמי שזוכה לה,
הוא זוכה למתיקות ועריבות,
ולדברים הרבה, כפי שכתוב בברייטה,
בתחילת פרק שישי,
כל ה...
לומד תורה לשמה,
זוכה לדברים הרבה.
אז בואו נקרא את הדברים של הרב חרל"פ.
הנה,
בסדרי העבודה,
עבודת השם,
בהוציאך איתם ממצרים,
תעבדון את האלוקים על ההר הזה.
ישנם סגנונים שונים.
הסגנון הראשון,
הוא סגנון אנושי,
ישר, פשוט.
הנה בעלי המדע והפילוסופיה לסוגיהם,
בייחוד הקרובים לאור הדעת.
פילוסופיה
זה אהבת החוכמה.
יש אנשים
שמתרוממים
מהמון העם.
הם לא עסוקים בדברים
פרימיטיביים, בדברים שפלים.
הם זוכים
להקדיש את חייהם,
להתמלא,
להתענג על צלם אלוקים אשר באדם,
שהוא השכל,
ואותם אנשים
הם בעלי המדע והפילוסופיה,
הם שכליים, הם הגיוניים,
ומה השקפתם על התורה?
הם רואים בכל פיקודי השם הישרים שמיישרים את האדם,
מזקקים את מידותיו,
ומחליפים את תכונתו לטובה.
בעלי המדע והפילוסופיה,
מצאו את האוצר הזה שנקרא התורה,
והם אומרים,
זה אוצר בלום.
הוא עשוי ליישר את כל האנושות.
הרי אלוקים
עשה את האדם ישר,
והם ביקשו חישבונות רבים,
אז אנחנו הולכים בדרכים נפתלות, ואנחנו מסתבכים.
והתורה היא פיקודי השם ישרים.
התורה היא מיישרת את האדם.
ואז הוא גם שמח,
כי הוא כבר לא מתוסבך.
פיקודי השם ישרים משמחי לב.
אז לפי בעלי המדע והפילוסופיה,
מה יש בתורה?
כשאתה ניגש ללמוד, מה אתה מחפש?
אתה מחפש להתיישר.
אם יש לי מידות...
שצריכות תיקון.
אם אני כועס, אם אני מתגאה,
אם אני מתקמצן וכדומה.
התורה היא מאוזנת.
היא פיקודי ה' ישרים.
איך הרמב״ם מדבר בהלכות דעות על הדרך הישר.
הדרך הישר זה התורה.
אז אתה
דבק בתורה.
וממילא...
זה
כמו שרוצים ליישר
עץ עקום,
אז קושרים אותו אל קרש ישר וחזק,
או אל איזשהו קיר
מבטון,
ואז לאט לאט העקמומיות מתיישרת.
אז מה לעשות?
גם אנחנו,
יש דברים שאנחנו צריכים להתיישר בהם,
במידות,
בתכונות.
התורה היא הטוב, היא דבר השם,
היא הדבר המאוזן.
אז למה ללמוד תורה?
כדי להתיישר.
מצוין?
לבוא
ולקבל מהתורה ישרות.
התורה
היא סרגל.
זאת גישה אחת.
היא מאוד אנושית,
ישרה.
והיא על ידי העיסוק בתורה מרוויחה
רווח עצום
שהאדם מתיישר.
אבל יש גישה
שהיא יותר רוחנית,
היא
כבר קומה,
הייתי אומר, טפח מעל הקרקע.
יש בתורה יותר מזה.
למעלה מזה, השיגו בעלי הרוח,
צדיקי הדור.
ובימים האחרונים,
אבות החסידות,
לכל מיניהם וסגנוניהם,
שכל פיקודין דאורייתא,
סין והלא תעשה, הם המעמידים את האדם במקום היראה,
להגיע לידי האהבה העליונה וגם להגיע לידי יראה העילאה.
מה שלא בולט אצל הקבוצה הראשונה,
בעלי המדע והפילוסופיה.
הם
ניגשים אל התורה כדי לאשר את עצמם,
אבל איפה ריבונו של עולם?
איפה היחס אליו?
לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו,
אומרים
הקבוצה של צדיקי הדור,
של בעלי הרוח,
זה כבר מעל הנפש האנושית.
שזקוקה להתיישר,
אלא צריך גם רוח, צריך חמצן,
צריך קשר עם ריבונו של עולם.
רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך,
לא ימושו מפיך.
התורה היא הרוח.
אז האדם זקוק לרוח,
לאהבת השם, ליראת השם.
זה מגביה את קומתו.
לולא יחס אל השם.
אז האדם הוא אנוש אנוש,
אבל ברגע שיש לו קשר אל ריבונו של עולם,
אז הוא ירא את השם,
הוא אוהב את השם,
זה מגביה אותו.
עכשיו, הגישה הזאת שבאה לידי ביטוי בולט בחסידות,
לימוד תורה בקדושה מתוך קשר לריבונו של עולם,
קשר כפול של אהבה ויראה.
הדבר הזה הוא לא במקום הקומה הראשונה,
כי צריך גם להתיישר,
להיות עם קומה אנושית,
עם נפש ישרה.
אבל צריך גם קומה נוספת,
זה בעלי רוח,
זה מדרגה יותר עליונה.
זה גישה נפלאה,
גישת החסידות אל
התורה.
ואומר הרב חרל"פ, אולם,
אף על פי שהדרך האחרונה לזה הוא גבוה מעל גבוה.
בוודאי זו דרך מאוד גבוהה,
זו דרך שמרימה אותנו מהקרקע.
אתה לא רק בן אדם,
אתה שייך לריבונו של עולם, בנים אתם להשם אלוקיכם.
התורה יכולה להרים אותנו,
להוציא אותנו מהמוגבלות
של יצורים אנושיים.
לדעת שאנחנו בני אלוקים,
אני אמרתי, אלוקים אתם ובני עליון כולכם,
גישה נפלאה מאוד.
ודאי גישה יותר עליונה מהגישה הראשונה.
זאת קומה עליונה יותר.
אומר הרב חרל"פ,
בכל זאת, יש דרך גבוה ממנה באין ערוך.
והוא הסדר לקיים את הכל מצד התורה,
מפני שכך פקד השם על בריאתו
ועל ישראל נחלתו,
שיעשו ויקיימו כך וכך.
דרך עבדות.
ישנה.
לקיים את התורה בגלל שריבונו של עולם
קידשנו במצוותיו וציוונו
על דברי תורה, וציוונו לעסוק בדברי תורה.
אז למה אני ניגש ללמוד תורה?
כדי לקיים רצון השם.
אני אין לי מגמות, אין לי מטרות,
אני בא לעשות נחת רוח לפניו.
הוא רוצה שאני אלמד תורה,
הוא ציווה אותי ללמוד תורה,
ועל כן
אני ניגש לקיים את רצונו.
צריך להבין,
הרב קלף אומר שזאת הדרך
הכי גבוהה,
לכאורה זאת הדרך הכי קטנה.
כי מה היא?
ראש בקיר, כאילו ראש קטן.
ראש קטן.
למה אני לומד?
לא בגלל שהתורה מיישרת,
לא בגלל שהיא מכבדת את ריבונו של עולם,
שזה דברים חשובים,
אלא,
כמו שכתוב בגמרא בסוטה,
דרכם של הפרושים.
פרוש מה חובתי ועשיינה,
חובת האדם בעולמו ללמוד תורה.
השם אמר, זה מה שאני עושה.
מה זאת דרך יותר גבוהה?
כל ההמשך הוא להסביר למה זאת דרך יותר גבוהה.
אבל לפני זה, הערה חשובה.
לא לדלג על העבודה הרבה.
הדרך הזו השלישית,
היא לא באה לדלג.
לא לדלג על העבודה הרבה,
על זיקוקי מידות והתעוררות רגשות אהבה ויראה חלילה.
הנה הוא סיכם בחצי שורה את שתי הגישות הקודמות.
זיקוקי הדעות והתעוררות רגשות אהבה ויראה,
שעל ידי לימוד תורה.
לא לדלג על זה חלילה,
אלא שכל אלה יתקיימו מצד שכך רוצה השם יתברך ויחייבנו.
האם אתה מיישר את מידותיך בגלל שאתה רוצה להיות ישר,
וזה נפלא מאוד?
או שאתה מיישר את מידותיך בגלל שהקדוש ברוך הוא
יצר את היצירה המופלאה הזאת של פיקודי ה' ישרים,
והוא רוצה שאתה תהיה ישר.
האם אתה חפץ באהבתו ובקרבתו,
נפשי יצאה בדברו,
או...
כשהקדוש ברוך הוא חפץ
בקרבתך,
הוא חפץ באהבה וביראה שלך.
כי הנה,
כל הסגנונים של הקיומים,
בין הסגנון בשביל זיקוק האדם,
ובין בשביל הפלאת האהבה והיראה,
כולם הם מצד הנמצאים.
זה אינטרס שלך.
זה אינטרס נפלא.
יש מי שיש לו אינטרס
שיהיה לו כסף.
יש מי שיש לו אינטרס
שיהיה לו מה לאכול ולשתות.
יש אנשים עם אינטרסים נעלים ליישר את המידות,
בניין האישיות.
ויראת השם
מתענגים
מתדבקים
ומסייעים כביכול לריבונו של עולם להוציא את רצונו,
להפיק את רצונו.
זה עשה רצונך כרצונו.
זאת מדרגה היותר עליונה.
אבל למעלה, למעלה מהם,
הפיקודים מצד הציוויים והפקודות,
שהם מצד הממציא יתברך שמו,
ולא מצד המציאות.
יש לנו אפשרות
להתנקות מהאינטרסים הפרטיים?
אנחנו רוצים,
אנחנו חפצים להידבק בתורה,
ללמוד תורה,
לעסוק בתורה, לקיים את התורה,
לא בגלל הנמצאים,
אלא בגללו
אנחנו מתאחדים עם רצונו,
עם סדר חיינו.
ואורך ימינו יהיה מצד שאנו מסורים אליו יתברך שמו,
ואנו פועלים ומקיימים הכל מצד
שבזה מתמלא רצון הממציא יתברך שמו.
והרינו
נמצא שאנו מתדבקים
וכוללים
מצד רצונו, ולא מצד טובתנו וטובת המציאות.
נקה את עצמך
יש ביטוי,
לשתאווה בגוף הדמלכה,
ביטוי פנימי.
הרי כל הרצונות שלנו,
במחילה מכבודנו,
הם נמוכים, הם קטנים.
יש לנו אפשרות
לקיים את רצונו.
רצונו לימוד תורה, רצונו
קיום מצוות.
קידשנו
ואנחנו חלק מ"וציוונו".
למה?
בגללו.
אשרי העם שככה לו.
אתה שואל למה?
תשובה ככה.
להתנקות מהאינטרסים שלנו,
גם מהאינטרסים הגבוהים והישרים שלנו.
ברור שכלול באינטרס האלוקי,
הכל כלול בזה.
הוא מיישר אותנו,
הוא ממלא אותנו אהבה ויראה,
אבל
הוא גם ממלא אותנו
בעוד ועוד דברים,
ברכה
לדברים הרבה מה
הם הדברים אי אפשר לבטא כי זה הכל מצידו
ודאי זה אדם
שהוא
כל כך מתחבר עם ריבונו של עולם
עד ש...
ממש עשה רצונו כרצונך.
וזה אדם שהוא, שהוא לא אדם, שהוא חפץ
ברצונות של הקדוש ברוך הוא,
וזה עובר דרכו.
איך אמרנו בפיוט על רבי שמעון בר יוחאי,
נעשה אדם נאמר בעבורך.
זה,
זה מטרת הבריאה.
רשבי,
שכל כולו, כוונות,
פנימיות התורה,
כל כולו,
עומק של רצון השם.
משה רבנו,
הוא מקבל תורה מסיני,
כי הוא האדם
הכי עניו מכל אדם אשר על פני האדמה.
כלומר, אין לו שום
הרגשת ישות.
ולכן יש לו את הישות הגדולה ביותר,
כי הישות האלוקית,
היא עוברת דרכו ללא שום מחיצות.
זה נקרא, שהוא מתנבא באספקלריה המאירה.
כל מדרגה,
כל חציצה שהיא,
זה כבר אספקלריה שאינה מאירה,
עם המון המון מדרגות.
אבל יש אפשרות להתעלות לזה.
האם ישר אפשר לקפוץ לזה?
אז אומר ר'
חיים וולוז'ין, לא, חז"ל אומרים,
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה,
מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
אבל להגיע למדרגה הזאת של...
להיות חפץ בתורה לשם השם.
ומה האינטרסים שלך?
לא, אין לי אינטרסים.
אלא
האינטרס האלוקי ממלא אותי.
זאת עבודה.
עבודה חשובה מאוד.
ולפיכך.
אז אנחנו בגלל זה לומדים דברי הרב חרל"פ.
כי אנחנו אין לנו שום השגה בדברים.
בוא נקרא מה הרב חרל"פ פה.
ולפיכך,
כאן דבר חריף של הרב חרל"פ.
רק דרך הקודש הלזה ינצח סוף סוף.
וכל הדרכים האחרים, עם כל גובהם,
עומקם ורוממותם,
יעבור יום,
או יומיים, או שנים, או דורות.
ויתגלו התוצאות הבלתי טובות שלהם.
דברים חריפים מעין כמותם.
אומר הרב חרל"פ,
קודם כל,
הוא מכנה את
הסגנון האחרון
כדרך הקודש.
כי זה בעצם
הביטול המוחלט
שלנו
אל הקודש.
מצידו, מצד הקדוש ברוך הוא,
כל הדרכים האחרות
הם מטרות אנושיות.
אז אנחנו מספיק
חכמים ונבונים ובעלי
ידע היסטורי,
שכל דרך אנושית,
בסופו של דבר,
היא
תגיע
לאין מוצא.
כי האנוש הוא מוגבל,
האדם הוא מוגבל.
כבר ראינו ב-200 שנה האחרונות
הרבה רעיונות, הרבה מהפכות,
כל מיני שיטות
להנהגת העולם, להנהגת החברה,
וכל שיטה מחזיקה כך וכך זמן,
ו...
פושטת את הרגל, ואז יש שיטה אחרת,
יש קומוניזם וסוציאליזם,
ויש את ההשכלה וכל הדברים האלה.
כל דרך,
כשהיא עולה, כשהיא עולה...
אז היא מגיעה אל שיאה והיא חושבת שזאת הדרך,
אבל בסופו של דבר, אחרי שנים או דורות,
יש גם לדרך הזו באגים,
יש
תוצאות בלתי טובות.
פוסלת כל הדברים.
עכשיו אתה רוצה רגע אחד,
מה זה פוסט ציונות?
אז זה נכון? נכון, הציונות החילונית.
היא מזמן הגיעה לאין מוצא.
והתוצאות הבלתי טובות
של הדרך הציונית החילונית, שילמנו עליהם מחיר עצום.
אז יש לנו אפשרות
לעלות לדרך הקודש.
לא רק אפשרות, זכות וחובה.
כשהרב קוק,
דקות לפני פטירתו,
אמר
ביחס לציונות
הקדוש ברוך הוא ציוני
שכתוב איוון מושב לו
כלומר ריבונו שלו כי
כי בחר השם בציון סליחה זה הפסוק
אנחנו צריכים להיות ציונים
לא בגלל
תפיסה ביטחונית,
או תפיסה היסטורית,
או תפיסה כזאת או אחרת,
אלה דברים שהיה להם את מקומם לתקופה מסוימת,
אבל כל דבר אנושי
בסוף הוא אנושי.
אנחנו צריכים להיות,
צריכים לבחור,
צריכים להעמיק ולמצוא את הציונות שהיא בגלל כי בחר השם בציון,
לא בגלל אינטרס שלך,
אלא בגלל שריבונו של עולם הוא ציוני.
זה מה שהרב קוק אמר.
ואז הרב קוק
רוצה להעלות את כל העם
אל הדרך הציונית האלוקית התורנית.
זה השלכה מאוד ישירה מהמאמר הזה.
אבל נסגור סוגריים, נחזור לענייננו.
ציונות הקודש, ודאי, ודאי, קומת הקודש,
נכון?
לכן הרב קוק מניף את דגל ירושלים
במקביל לדגל ציון.
כי הציונות החילונית
היא אנושית,
והיא דרך שהיא לא נצחית.
הדרך הנצחית זה בגלל שריבונו של עולם ציוונו
וישבתם בה
ריבונו של עולם בחר בציון.
רק לגובה הזה אנחנו צריכים להגיע, ואז
דרך החיים הזאת תהיה נצחית, והיא תהיה ישרה,
והיא תהיה מודרכת על פי תורה,
ואם מגיעים לצמתים
או לבעיות מורכבות,
אז תמיד ריבונו של עולם דרך התורה מדריך אותנו מה לעשות.
בואו נמשיך.
כי אם מדובקים בנמצאים,
הרי מדובקים בחיסרון,
באשר כל נמצא הוא בעל חיסרון.
זה משפט מאוד פוגע בנו, נכון?
יש בורא ויש נבראים.
יש ממציא ויש נמצאים.
ובבחינה מציאותם,
כל נמצא הוא בעל חיסרון.
כוונה,
מוגבל.
אבל אם מדובקים בממציא,
הרי מדובקים בשלמות,
כי אין שלמות כשלמותו התברך שמו.
זה הפלא של תורה.
שאתה יכול להיות לא מוגבל.
הרי לפני שורה אמרת שאתה מוגבל.
כן, מצד עצמך אתה מוגבל, אבל אם אתה דבק בתורה,
וקודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד, אז אתה דבק בשלמות.
אז אתה כבר לא חסר.
איך שלמות יכולה להיכנס לתוך כלי
שהוא חסר?
מפליא לעשות.
אבל יש לנו אפשרות
לצאת מהקונכיה הקטנה שלנו ולהיות דבוק בריבונו של עולם.
ואז
מי שעוסק בתורה ברצינות,
לא אנחנו,
אלא אנשים גדולי עולם,
אז ובתורתו יהגה יומם ולילה.
הסברות שלו זה כבר סברות של ריבונו של עולם,
הוא דבוק ממש בתורה והוא הופך להיות ספר תורה חי.
איך יכול להיות?
בן אדם הופך להיות ספר תורה חי,
כן?
הוא עוסק 80 שנה ללא הפסקה בהתמדה בתורה.
כן, רבנו אור חיים הקדוש.
זאת שאיפה שאתה לא יכול להגיע אליה.
נכון.
אי אפשר להגיע.
צריך לשאוף,
וכשאתה מגיע וחושב שהגעת, אתה מגלה שזה אין סוף.
אין סוף לקדושה, ואין סוף לתורה,
ואין סוף לערך נשמת ישראל.
אז כשאתה אוחז בתורה, אתה אוחז בה אין סוף.
אתה נכנס לשיעור.
אז אתה באינסוף?
אתה רוצה להגיד שאני מדבר בלי סוף?
בסדר,
זה גם יכול להיות.
הלאה.
בסדר, וזהו היסוד.
מה שמכל סדרי העבודה והדרכים,
נתגלו לבסוף הפסדים שונים.
מפני שכל מציאות מצד עצמה מוכרח,
שיהיה לה גבול,
וכל אופן נפסד.
אז הרב סולוביצ'יק בעצם רומז,
ששתי הדרכים הראשונות,
גם דרך הבעלי המדע והפילוסופיה,
וגם דרך החסידות,
בסופו של דבר,
יש משברים מהדברים האלה.
לא כן התורה.
אם אתה חפץ בתורה בגלל התורה,
אז אין פה צד אנושי שיכול להוביל את העסק בתורה לחיסרון.
לא כן התורה,
אשר היא חיה וקיימת לעד ולעולמי עולמיים.
התורה זה נצח,
ורק הדיבוק איתה מצד פקודיה,
הוא רק הוא הדיבוק האמיתי.
אל תדבק מצד הסברה שלך,
כי עם כל כבודך אתה בן אדם.
תדבק בתורה, כי היא דבר השם.
ורק התורה נקראת דרך,
זה מה
שהוא אמר מקודם.
דרך הקודש.
תורה היא נקראת דרך,
יותר נכון לדברי הסבוראים בתחילת קידושין,
שרק הדרך הזה הוא דרך החיים,
אשר אין לה כל מוות קץ וגבול.
אז כל דרך אחרת יש בה מוות.
מה כוונה מוות?
בסופו של דבר,
היא מוגבלת, היא לא לנצח.
רק התורה מצד התורה היא נצח.
כל מי שמתדבק עצמו במקור המציאות,
הרי הוא נידון כמקור, והוא מתדמה לעליון.
אני, אדם תחתון, יכול להידמות לעליון.
תלוי כמה אני דבק בתורה.
שכל הרצונות שלו יהיו זכים וטהורים,
נובעים מלמעלה.
דוגמת סדרי הרצון העליון, ברוך הוא.
הוא עניין אומר רמז בספרי.
לפי שנאמר, ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך,
שואל הספרי,
מה פשר הציווי הזה?
איני יודע כיצד אוהבים את המקום.
הרי אהבה,
בגימטריה 13, אהבה זה חיבור.
ואהבת את השם אלוקיך, תתחבר להשם.
איך מתחברים אליו?
תלמוד לומר,
והיו הדברים האלה,
אשר אנוכי מצווכה היום על לבביך.
תן הדברים האלה על לבך,
שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.
אומר הספרי,
תשתחרר מעצמך,
תלמד תורה,
דבק את לבך בתורה,
ואז
אתה לא אתה.
אז אתה דבק בריבונו של עולם,
ואז אתה שיא האתה.
ההבדל שבין הקיום של התורה מצד הממציא לבין קיום
מצד המציאות הוא באמת ההבדל היסודי שבין ישראל לעמים.
לכן,
התורה ניתנה דווקא לישראל,
כי העמים
הם בני אדם.
חביב אדם שנברא בצלם,
שנאמר כי בצלם אלוקים עשה את האדם, הם בני אדם.
ומה אנחנו?
בני עליון,
אנחנו מלאכים לא בני אדם.
אין את המעלה הזאת לגויים.
העמים הם תחת המציאות.
לכן לפי רש"י,
גוי ששבת חייב מיתה,
כי העמים הם תחת המציאות.
הם צריכים כל הזמן לפתח, לטפח את המציאות.
ולפיכך כל ציוריהם לא יכולים להיות יותר מהדאגה על דבר עושר המציאות.
אז עמים מתוקנים,
תרבויות מתוקנות, הן מנסות
לדאוג שהמציאות תהיה מאושרת,
אבל הן סגורים תחת המציאות.
ולכן אין להן תורה, ואם יאמר לך אדם,
יש תורה,
בגויים
על טעמיהן.
מה יש להם?
חוכמה, מדע,
טיפוח הצד האנושי.
לא כן גורלינו וחלקנו.
אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו.
שקיבלנו את התורה ואמרנו נעשה ונשמע.
זאת ההיתנות לריבונו של עולם.
שאנו דבוקים בחיי העולמים ברוך הוא,
מצד הממציא התברך.
אשר נתן לנו תורת אמת ולפיכך בחיי עולם נטע בתוכנו.
משום שריבונו של עולם נתן לנו תורת אמת,
לכן אנחנו יכולים
לצאת מחיי שעה
ולהיות דבוקים בחיי עולם שנטע בתוכנו.
אין לך דבר גדול מזה.
אבל אתה חייב להתכונן לזה,
לגשת אל זה בצורה נכונה.
אסיים במימרה הרגילה,
המקובלת כל כך,
של רבי חנינה,
מופיעה בכמה מקומות בש"ס.
אמר רבי חנינה,
גדול המצווה ועושה,
ממי שאינו מצווה ועושה.
למה מצווה ועושה הוא יותר גדול?
הרי מי שאינו מצווה, ובכל זאת הוא עושה,
אז הוא צריך לקבל פרס על התנדבות.
אז ישנם כמה שיטות.
בראשונים,
התוספות בכמה מקומות אומרים,
שמי שאינו מצווה,
אין לו דאגות.
כי הוא הרי לא במתח.
אם הוא לא יקיים,
לא יקרה כלום, כי הוא לא מצווה.
ברגע שאתה מצווה אותו,
אז כבר יש יצר הרע,
יש מאבקים, יש מלחמות,
זה חוק כזה.
לכן,
ההתחייבות היא מורכבת.
לכן,
מי שבכל זאת מצליח לקיים,
אפילו שהוא מצווה ועושה,
עם כל המורכבות שבדבר,
הוא גדול יותר.
אבל,
יש ביאור אחר, שהוא מופיע בתוספות הראש.
תוספות הראש אומר,
שהמצווה,
למה הוא גדול?
כי הוא מקיים את רצון השם.
מי שאינו מצווה,
קשה להגיד אליו שהוא מקיים את רצון השם,
כי השם לא ביקש ממנו לעשות.
הוא מתנדב.
אבל המצווה,
הוא מקיים את הציווי מצד המצווה.
לפי הדברים של הרב חרל"פ,
זאת המדרגה העליונה.
המצווה,
הוא איש ציות
עם המצווה.
אז
הוא יוצא מהצד האנושי
ונהיה
שליח
של הצד האלוקי.
זאת גדלות.
לא בת מי שאינו מצווה,
הוא ודאי יקבל שכר,
אבל הוא לא גדול,
הוא בסך כל בן אדם
שנזכה בעזרת השם שלו.
