שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים בלימוד ספרנו,
הספר המרתק של רבנו הקדוש,
אורות, הרב קוק, זכרותו יגן עלינו אמן,
לנבוכי הדור.
ואנחנו בפרק,
בפרק כ"א,
בעמוד 122.
כן, הסיבות הן רבות.
אנחנו מדברים על הסיבות,
מדוע הצעירים שלנו אינם מבינים שכל מה שמבקשים למצוא בעולם האידאלים,
בין היתר, אני מדבר על הצעירים ברוסיה,
שעסוקים בהשתתפות במהפכה הפרולטרית,
מדוע הם לא מבינים שכל זה נמצא בתורה?
יש על זה כמה
סיבות.
הסיבות הנה רבות,
אומר הרב, אמנם בכללותן
שתיים הנה.
הסיבה האחת היא ההבנה השטחית
והמוטעית
בערכי התורה.
כלומר, לומדים תורה, אבל בשטחיות.
אתה יכול לשאול הרבה אנשים שעוסקים בתורה,
תגידו לי,
מה זה התורה?
והתשובות הרבה פעמים מביכות.
כלומר, זה תשובות קטנוניות,
מצומצמות,
שמקטינות את קומת האדם
לממדים של נאמנות לכמה אלפי סעיפי חוקים.
והדבר הזה הוא מאכזב מאוד,
כי אז יוצא שהתורה,
לפי התפיסה הזאת,
איננה רלוונטית לעולם.
ולכן, אותו אדם
אידיאליסט הולך לחפש את האידיאלים אצל מי שכן רוצה להיות רלוונטי לעולם,
בימיו של הרב, בין היתר, המהפכה הפרולטרית
שדיברו עליה מרקס ואנגלס.
אז לכן, זה הדבר הראשון, כן?
התורה היא נראית, היא נלמדת בשטחיות.
יש ביטוי כזה,
לא דבר רק הוא מכם.
כי הוא חייכם.
אומרים חז"ל,
אם ריק הוא, מכם הוא.
זאת אומרת,
זה סימן שאדם לא למד ברצינות את התורה.
זוכר שפעם לפני שנים רבות,
הייתה הרצאה של פרופסור
עמנואל לוינה,
זיכרונו לברכה,
היה פילוסוף גדול,
תלמיד חכם,
ירא שמיים.
הוא נתן הרצאה לתורה שבעל פה או משהו כזה,
והיה שם איזה יהודי שאמר,
תראו,
איך אפשר בכלל לדבוק בטקסטים האלה שאומרים דברים נוראים,
כגון,
כאשר ייתן מום באדם,
כן יינתן בו,
עין תחת עין,
איך אפשר לקבל דברים כאלה?
ותפסיק עם כל הרעשים
האלה כל הזמן,
זה
בלתי נסבל.
ואז ענה לו פרופסור לוינס,
אתה מוכן להקדיש עשר שנים בשביל להבין משפט אחד באפלטון.
וכשמדובר על התורה, יש לך מיד דעה.
אז אולי תלך ללמוד.
טוב,
אז גם פה,
זה מה שאמר כאן,
הסיבה האחת היא ההבנה השטחית והמוטעית ברכי התורה,
וכיוון שההבנה המוטעית היא כובשת מקום גדול,
עד שמדמה לרבים שזאת היא הבנת הדת.
כלומר, היהדות היותר נאמנה היא זו שמדברת שטויות,
והיא הנחשבת ליהדות.
אמנם,
אם של תמימים פשוטים,
אנשים שאת האור המדעי,
כמו שהוא בעולם החיצוני,
לא ידעו,
לא תזיק להם הבנתם הגרועה ביחס ליציאה מן הדת בכללה,
אלא שתניחם על מצבם הנמוך ובלתי מתעלה הרבה במוסר.
כלומר,
יש אנשים שממילא לא יודעים שום דבר,
אין להם אופקים רחבים,
ולכן זה שהתורה מופיעה אצלם בקטנותם,
זה לא נורא.
כי אם הם אלה לא מכירים משהו אחר,
אז הם יכולים להישאר עם הקטנות הזאת,
זה מועיל,
זה אפילו נותן להם חיים טובים.
הייתי אומר שיש נימה מסוימת של סרקזם פה,
אצל הרב,
כן?
טוב.
שיש מידה מסוימת,
לא כמובן,
לא גדולה,
אבל כמובן של סרקזם.
מה, למה זה לא אמיתי?
לא, הוא צודק.
אבל האופן שבו הוא אומר את זה,
הוא אופן סרקסטי.
בסדר?
טוב.
אז איפה היינו?
כן. אז אם יישארו בקטנותם,
זה בסדר.
שזה ודאי תלוי לפי הערך של בירור המושגים הדתיים.
אבל...
לנבונים ופקחים במדעים הכוללים,
הזיק הדבר עד היסוד.
כלומר,
אנשים שהשתחררו מן הדת,
זה בגלל שהם ראו את הדת בקטנותה,
ולכן בצדק מאסו בה.
כן, היה הוגה דעות בשם פול ולירי,
בתחילת המאה ה-20,
הוא אמר,
יש אנשים שהם אפילו יותר טיפשים מהאלוה שלהם.
הם מציירים לעצמם את אלוהים בתור גננת גדולה ומאיימת,
לפעמים שנותנת סוכריות.
אז זה פחות או יותר איך שהם תופסים את אלוהים.
ברור שאדם שיש לו אופקים רחבים לא יוכל להזדהות.
הזדהות אמיתית היא שלמה עם ציורי קטנות כאלה.
דיברנו שהתורה לא צריכה להיות אטרקטיבית.
איפה אמרנו את זה?
זאת לא הסיבה שמקיים אותה,
אז
למה כן?
ומי אמר שהציווי של הקדוש ברוך הוא זה כזה
טוב? אבל אתה מכיר את הטענה המפורסמת, החילונית.
למה אלוהים חודר לי לחיים?
נכון?
טענה נכונה, לא?
אז כלומר, אם זה האלוהים שאתה מבקש להאמין בו,
אז אין סיכוי כל כך שהוא יתקבל.
פעם מישהו דיבר עם הרב צבי יהודה קוק נגד האמונה באלוהים,
הוא הביא סדרה של טענות.
אמר לו הרב צבי יהודה,
מעניין, באלוהים הזה גם אני
כופר.
השאלה האם זה אטרקטיבי שהתורה באה בדרישות.
לכן שכן.
תראה, למשל פרנס קפקא אמר,
שהוא חי בעולם, העולם המערבי,
שבו חסר לו היסוד של הציווי,
הוא מרגיש שזה חסר.
אז אתה יכול להגיד, ציווי זה טוב,
ציווי is beautiful,
אבל אתה צריך להוכיח לי את זה,
כן? טוב,
לכן נראה פה שהרב קוק לא הולך איתך,
אני מקווה שאתה לא פגוע.
לא, תגיד לרב קוק שהוא לא, טוב.
וזה היה נוהג מעולם.
קודם שהידיעה של שלילת ההגשמה עם כל סעיפי המדעים נתפשטה יפה בעם,
הייתה ההעלמה זאת לאבן נגף לרבים שנהנו מזיו חוכמות חיצוניות,
כאשר ידעו על זה גדולי הראשונים ז"ל.
כלומר,
טוב,
פה הרב מדבר על רבנו סעדיה גאון ועל הרמב״ם,
שהם עסקו הרבה ב...
הקשר בין הנתונים של הפילוסופיה של ימי הביניים
לבין דברי התורה.
תחילת מורה נבוכים זה ממש ככה, נכון?
תחילת מורה נבוכים,
אני כתבתי את הספר הזה בשביל הנבוך.
מה הוא הנבוך?
אדם שמאמין בתורה,
וגם ראה את מאמרי הפילוסופים,
ואינו מצליח ליישב את הכל ביחד.
אז באתי, כתבתי את הספר כדי להראות לך איפה...
פילוסופים טועים,
איפה לומדי התורה טועים,
ואיפה יש התאמה בין התורה לפילוסופיה,
ואז הכל בסדר.
בשביל זה כתבתי את הספר,
כך אומר הרמב״ם.
גם רבנו סעדיה גאון, בהקדמתו לספר,
כתאב אלמוכתר פי אלאמאנאת ואלאעתקאדאת
אומר, מכיר את הספר, נכון?
ספר הנבחר באמונות ובדעות,
הנקרא בדרך כלל אמונות ודעות.
פשוט,
כיוון שהוא כתב אותו בערבית,
אתה צריך להגיד את שמו בערבית,
וזה גם דרך סתם לעשות דאווין.
עכשיו,
הוא כותב,
כתבתי את הספר הזה כי ראיתי רבים טובעים בים המבוכות.
כן?
כלומר,
אינם מוצאים את עצמם וכולי,
אז לכן כתבתי את הספר הזה.
עכשיו, מה?
מי?
רבינו סעדיה גאון,
הוא לא תרגם את הרמב״ם,
כי הרמב״ם נולד 200 שנה אחריו.
האם מי שתרגם את רבנו סעדיה גאון הוא זה שתרגם את הרמב״ם?
תלוי על איזה מתרגם אתה מדבר.
כי אז היו הרבה מתרגמים לרב סעדיה והרבה מתרגמים למורה נבוכים.
אז
כך שאתה צריך להגיד האם זה אותו,
למי אתה מתכוון.
בסדר?
טוב.
יצוין אגב, אחד מהם,
הרב קפאח.
הרב קפאח תרגם גם את אמונות ודעות וגם...
בסדר.
אחרים.
טוב, מה אתה אומר?
ותורתו מן הפה ולחוץ,
נכון.
רגע, רגע, אני מחכה.
אה, אתה מדבר על הנבוך?
הנבוך הוא צדיק גמור, מה הבעיה?
הוא עד מאד,
הוא נותן אמון מלא בתורה, והוא נותן אמון מלא בשכל האנושי.
אצל הרמב״ם אין הבדל ביניהם.
אז
לפי הרמב״ם, השכל האנושי בטהרתו
ודת התורה בטהרתה,
זה אותו הדבר.
אוקיי, עכשיו, מה שכאן הרב כאן רומז,
שבימי רבנו סעדיה ובימי הרמב״ם,
עדיין ההמון לא הבין את הפסול של ההגשמה.
הרבה יהודים חשבו שאלוהים יש לו גוף או דמות הגוף.
עד שבא הרמב״ם ואומר,
כל אלה שאומרים ככה,
לגיהינום מהר. כן?
עכשיו,
השאלה אם הוא צודק כל הספר פה או אחר,
אבל
זאת הייתה המציאות.
עכשיו,
האם להמון זה הפריע לחשוב שאלה אלוהי יש גוף?
לא, לא הפריע.
למי זה כאן הפריע?
לאנשים שבאו במגע עם הפילוסופיה והרגישו שזה לא יכול להיות.
אז זה מה שאומר כאן הרב,
כשהטיפשים יש להם יהדות מצומצמת,
בסדר,
אבל אלה,
בעלי אופקים רחבים ומגע עם השכל המדעי,
הם לא יכולים לסבול את זה.
אומר הרב, זה דומה,
וזה היה נהוג מעולם, דברים כאלה כבר
מצאנו קודם שהידיעה של שלילת ההגשמה
עם כל סעיפיה המדעיים נתפשת יפה בעם,
הייתה העלמת זאת,
לאבן נגף לרבים שנהנו מזיו חוכמות חיצוניות,
כאשר ידעו על זה גדולי הראשונים ז"ל,
כוונה רבנו סעדיה והרמב"ם.
עד שטרחו,
גם רבי יוסף אבן פקודה,
עד שטרחו וביארו איך המושג העולה מהחוכמה החופשית, החוכמה המתבוננת
כפי טבע השכל האנושי, הוא בעצמו הידיעה הדתית הנכונה ואמיתית.
היה פעם איזה יהודי אחד שהתייעץ עם הרב שמשון רפאל הירש.
אמר לו,
אני עכשיו כותב דוקטורט בפילוסופיה,
ואינני יודע אם להשלים את הדוקטורט או להפסיק.
כי אני עוסק בשאלות שעשויות להביא אותי לידי כפירה.
ענה לו הרש"ר הירש, תמשיך לדוקטורט.
כי אם אתה תפסיק,
האם המסקנות הן כפרניות או לא.
אבל אם תעשה דוקטורט,
תברר דברים עד הסוף,
יש סיכוי גם שתגיע לאמונה.
כן, דוגמת דבר זה נמצא בדורנו,
גם כן בסעיפים רבים פרטיים,
לא הנושא של ההגשמה,
אבל דברים אחרים,
שהיינו חייבים ללמד ולהסביר שאי אפשר כלל,
שיהיה חיץ וקיר מבדיל בין התבונה הברורה של האמת הגלויה,
להבנה הדתית ליסודי התורה.
אז באותה מידה אפשר להגיע לכפירה.
עכשיו יש לי שאלה,
אם האמת היא עם הכופרים,
לא כדאי לדעת את זה?
כן,
זה אחת הבעיות, כן.
טוב, והסיבה השנייה, מה?
אני יכול להמשיך או לא?
כי אני חושב שגם לי מותר לדבר פה.
טוב,
והסיבה השנייה היא תלויה בבירור הדעות עצמן.
להבחין
בין דברים של טעם והיגיון,
בין דברים שראוי לקחתם לאמת מופתית,
לדברים של סיפרות שטחית שאין בהם ממש.
כי אם נתפרסמו מסיבת רפיון הדעת של רוב הקוראים.
זאת אומרת,
בסדר, אנחנו פותחים את השערים,
ואנחנו מראים שהתורה תואמת התאמה מופלאה עם הדרישות של התבונה,
אבל צריך לבדוק מה זה הדעת של התבונה.
כלומר,
כשאנשים אומרים התבונה,
הפילוסופיה,
המדע,
אומרים כך וכך,
זה באמת זה?
כלומר,
האם כל מה שאדם שיש לו תואר אקדמי גבוה אומר,
זה בהכרח נכון?
אולי לא.
סביר שלא. כלומר,
הרבה פעמים אנשים אומרים,
מראיין אומר,
טוב,
אתה אדם נעלה,
יש לך פרס
נובל לכימיה,
אז מה אתה אומר על מה שקורה בעזה?
זה לא קשור.
אומרים שבגלל שאתה בזה טוב, אתה טוב גם בזה.
לכן אומר הרב כאן,
הסיבה השנייה היא תלויה בבירור הדעות עצמן.
להבחין בין דברים של טעם והיגיון,
בין דברים שראוי לקחתם לאמת מופתית,
לבין דברים של סיפרות שטחית,
שאין בהם ממש.
כי אם נתפרסמו מסיבת רפיון הדעת של רוב הקוראים.
כלומר, רוב הקוראים לפעמים,
הם אינם מוכנים לבדוק את הדברים עד סופם, הם
מקבלים את מה שמוכרים להם בתקשורת כאמת מוחלטת וזהו.
כן,
יש למשל הנחות יסוד ברורות,
כן, שרק לא ביבי, כן, זה הנחת יסוד.
בסדר, עכשיו, הלאה.
מה?
לא, לא,
אנחנו גם, לא, לא, לא.
הסיבה הראשונה היא החולשה בעולם התורה.
הסיבה השנייה, החולשה בעולם הדעות ההתבוניות.
בסדר?
אה, טוב, מה?
חכם, המעמיק, המשכיל, המשכיל, כן.
נכון,
אבל צריך להבין,
גם האנשים השטחיים הם מונעים מאידיאולוגיות שלא בדעתם.
כלומר, רוב בני האדם אינם יודעים שמה שהם חושבים,
זה לא שזה באמת נורמלי לחשוב את זה,
אלא מישהו חשב את זה בשבילם.
ולא תמיד חוזרים אל שורשי הדעות.
למשל,
יש היום דעות שמתהלכות בעולם,
שמישהו הגה אותן לפני מאה שנה,
באיזה מרחב תרבותי אחר לגמרי,
ואתה לא יודע שזה חדר אליך משם.
מה?
כן, הפוסט-מודרניזם למשל.
זה התחיל ממספר הוגי דעות בצרפת,
בעולם, וכו'
וכל המתלווה לזה.
נכון?
כל דעה,
כלומר,
רוב בני האדם אינם יודעים שהדעות שלהם אינן באמת ספונטניות.
היום אומרים לך, מובן מאליו שזה כך וככה.
מי אמר שזה מובן מאליו?
ירגילו אותך
לומר שזה מובן
מאליו. לא, דווקא,
הנה.
והסיבה השנייה,
אז אני יכול עכשיו להמשיך.
שהדעות הקלושות השטחיות,
בייחוד אם הן מקילות את הערך של העול המוסרי.
כלומר,
הרבה פעמים דעות מתהלכות בעולם, והן הופכות להיות פופולריות,
בגלל שהן פוטרות אותך מן המוסר.
אדם אומר, פשוט, שחררו אותי מהמוסר, לא
כדאי.
למשל,
המתת חסד.
אומרים, זה טוב, המתת חסד.
כן, מי אמר לך, בדקת את זה?
מתקבלות ביותר,
כמו שהן מתקבלות ביותר בין שונאי עמנו,
אותה ספרות המשפלת את ערכם של ישראל ודורשת בגנותם.
כן, למשל,
מה שהיה מאוד מקובל,
הרב כאן הוא קצת אחרי פרשת בייליס.
כן,
אז זו דוגמה.
אתה
יודע מה זה פרשת בייליס?
לא?
אז תענה להם.
זה היה ברוסיה הצאריסטית, כשהייתה עלילת דם.
עצרו בן אדם, שמו אותו בכלא, שמו היה בייליס,
וטענו שהוא הרג ילד נוצרי בשביל להשתמש בדם שלו למצות.
בסדר?
דבר מפורסם,
פולמוסי. הדבר הזה, בסוף הוא...
וכן, ועדיין, נדבר בעת החדשה.
בעת החדשה,
זה ממש מספר שנים לפני הזמן שהרב כותב את זה.
כן, הטענות האלה הן עתיקות, אנחנו יודעים.
אז אומר,
אבל אצל הרבה מאוד אנשים,
זה ידוע וברור שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים.
זאת אומרת,
אפילו לא בודקים,
זה ידוע,
אז
מה אתה בכלל מתווכח?
כן.
אז מה שאומר,
שהדעות הקלושות והשטחיות,
בייחוד אם הן מקילות את הערך של העול המוסרי,
מתקבלות ביותר.
כמו שמתקבלת ביותר בין שונאי עמנו,
אותה הספרות המשפלת את ערכם של ישראל ודורשת בגנותם.
כן,
יש הרבה טענות אנטישמיות.
יש ספרות רבה, ובימי הרב קוק, מה?
כן,
עכשיו,
בימי הרב קוק הספרות הזאת הייתה מאוד ענפה,
וגם לא היו שום חוקים שעצרו את זה.
זו הייתה עמדה לגיטימית.
מפני שאלה המשפטים מקילים מעליהם את העול המוסרי של אהבת הגרים,
שיצרם הרע
מוכה עליו הרבה.
שני המקצועות הללו.
כן, עכשיו הוא מסכם.
בירור דרכי האמונה מצד התורה ביחס אל הדעות ההולכות
ומתפרסמות בתור תוצאות היותר קיצוניות של המדעים הזמניים,
ובירור עצם הדעות בין משפט למשפט,
בין היגיון צודק לכוזב ומטעה.
כלומר, זה שני מקצועות.
הרב כאן מציב בעצם שתי משימות
רחבות היקף,
דיסציפלינות שלמות,
שצריך לעסוק בהן.
האחד, בירור מה התורה באמת אומרת.
שתיים, בתוך הדעות הבאות מה...
מהמרחב החיצוני,
מה אמת ומה לא אמת.
בסדר?
ובירור עצם הדעות בין משפט למשפט, בין היגיון
צודק לכוזב ומטעה, הם שני נחלים גדולים.
רחבי ידיים,
שאנו חייבים לפנות עליהם, להציל נפשות רבות,
שבהם תלויה הצלת כלל עמנו בערכו הרוחני,
שהוא באמת גם כן דבוק ומיוחס באין מקום של הפרדה,
גם למצבו הגשמי.
על כן, כלומר, יש על זה גם השלכות מציאותיות, כן?
האם ירשו ליהודים להתיישב במקום פלוני או שלא?
כן,
מה שנקרא אז,
איך קוראים לזה,
התחום המושב ברוסיה,
ששם היה מותר ליהודים לגור,
לא?
על כן, אנחנו חייבים להתבונן, לעיין ולכתוב.
וכאשר יעלה בידינו כמה שיעלה, הוא אוצר
טוב ויקר.
ואם כי לא לאדם אחד היא המלאכה הגדולה הזאת,
מכל מקום,
אל יפול לב כל עובד. כלומר, תגיד,
מה, איך אני עכשיו אתחיל לכתוב
אנציקלופדיות שלמות בנושא?
אומר הרב,
לא היה לך המלאכה לגמור. יעשה את אשר יוכל,
ותשועת השם תסייעהו, שברבות הימים רבים יהיו עמו.
רבים יעבדו באלה המקצועות החמודים והיסודיים ואושירו את ישראל.
כן,
אחד הביטויים לזה זה למשל,
וה רב צבי יהודה קוק
חיזק אותה, הדרישה ללימודי אמונה.
מה זה לימודי אמונה?
זה בירור היסודות,
כן? למשל,
במספר מקומות באיגרותיו, הרב קוק מדבר על זה,
שצריך להקים בית ספר לחוכמת האמונה, לא רק לאמונה,
כן,
לא רק לדעת במה להאמין,
אלא לברר את החוכמה שביסוד האמונה.
כן,
בעצם נדרש איזה מין מוסד עליון של בית ספר גבוה לחוכמת האמונה,
שבו תתבררנה הדעות ויהיו בעלות גם השלכות אוניברסליות.
ברור.
אה, אגב, אני עשיתי כזה דבר.
אני הקמתי בית ספר גבוה לחוכמת האמונה,
שעכשיו כבר נכנס למחזור החמישי,
ובעצם אני חושב עושה עבודה טובה.
לא,
זה שנתיים,
שנתיים, כן.
עד כאן פרק כ"א,
יחד עם שימוש לא לגיטימי בקידומי מכירות.
זה עדיין בימי שלישי,
כן, טוב.
פרק כ"ב.
הדבר שהוא יותר נורא מכל ושגרם תמיד
את כל המהומה של ריבוי הדעות בעולם,
ושלט ברעש גדול גם כן בזמן הזה בתור זמן של תסיסת הדעות,
הוא קוצר החוג של ההשקפה.
שוב, הרב כאן יורד על צרי האופקים.
הדמיון של כל משקיף על איזה חלק מהמעלות,
בין שהן מדעיות,
בין מוסריות או מעשיות,
מדיניות או אישיות,
בדמיון שרק אותו הצד האהוב לו הקרוב לחוגו,
הוא הוא העיקר,
ויתר העובדות שבחיים אין כדי לטפל בהן.
כן,
זאת אומרת, אדם,
זה בספר פרקי משה,
לרבנו הרמב״ם.
הרמב״ם כתב ספר בשם פרקי משה, מכירים את הספר הזה?
ספר רפואה.
הרמב״ם הרי כתב עשרה ספרי רפואה,
אחד מהם נקרא פרקי משה,
ובפרק כ"ה, נדמה לי,
הוא יוצא למסע מלחמה נגד גלינוס.
אתם יודעים מי זה גלינוס?
אתה
יודע מי זה גלינוס?
גלינוס!
גלינוס היה רופא
בזמן רבי יהודה הנשיא בערך,
בזמן כתיבת המשנה,
בסוף המאה השנית,
תחילת המאה השלישית.
והוא גם היה הרופא של הקיסר מרקוס הורידיוס אנטונינוס.
והוא נחשב אחרי היפוקרטס לגדול הרופאים של הזמן העתיק.
בסדר?
אז הספרים שלו תמיד נחשבו לספרי יסוד הכרחיים בכל לימודי הרפואה,
בין בעולם המוסלמי, בין בעולם האירופאי.
בסדר? גלינוס היה כאילו השולחן ערוך שלהם.
והוא כתב באיזשהו שלב,
באחד הכתבים שלו,
הוא
כותב דברים נגד משה רבנו.
אז הרמב״ם,
כמובן שראה דבר כזה,
עולה על הסוס הגדול ותוקף אותו.
אבל שם הוא נותן הקדמה.
לפני שהוא תוקף את גלינוס,
הוא נותן הקדמה.
הוא אומר,
יש אנשים שנהיו מומחים גדולים בתחום אחד של החיים,
ואז הם משוכנעים שרק מה שהם יודעים זה מה שצריך לדעת,
וכל השאר לא צריך לדעת.
והוא הדין, או יותר גרוע,
שהם אומרים שכיוון שהם הצליחו בתחום אחד,
אז הם מבינים בכל תחום אחר.
וזה מה שקרה לגלינוס,
שלא היה כמוהו גדול ברפואה בימיו,
ולכן הוא חשב שהוא מבין גם בפילוסופיה.
אבל בפילוסופיה הוא לא מבין כלום,
ואז הרמב״ם שם תוקף אותו.
אז גם זה דומה לדברים כאן שאומר הרב,
שהדמיון של כל משקיף על איזה חלק מהמעלות,
כן,
הוא ראה משהו טוב,
אני טוב בזה,
אני טוב בצילומי חיות בג'ונגל.
זה כיוון שאני טוב בצילומי חיות בג'ונגל,
אני יכול גם לדעת בפיזיקה.
אתה לא יודע בפיזיקה שום דבר,
האם תורת הקוונטים או תורת היחסות יותר טובה,
זו מזו,
זה לא עניינך בכלל.
כן, אז הוא אומר,
הדמיון של כל משקיף על איזה חלק מהמעלות,
בין שהן מדעיות,
והן מוסריות ומעשיות, מדיניות או אישיות,
בטעות שרק אותו הצד האהוב לו,
הקרוב לחוגו,
הוא העיקר,
ויתר העובדות שבחיים אין כדאי לטפל בהן.
כן,
זה
כמו מערכה מדינית.
תארו לעצמכם, למשל, מדינה שיוצאת למלחמה,
והיא צריכה לעשות שני דברים,
לחלות את אויביה ולשחרר את חטופיה.
אז יש אחד שיגיד,
שחרור החטופים זה הדבר היחיד שחשוב.
מה עם השאר?
לא מבין בזה, זה כנראה לא חשוב.
כן?
משהו כזה.
ואם עוד, אני לא יודע למה חשבתי על הדוגמה הזאת.
ואם עוד הדברים...
שהם רחוקים מחוגו, יטבעו על פי טבעם
הרחבה גדולה,
גיגדוג רב והפרחה, אז תתעורר מכל צד מלחמה עצומה,
כאילו באים לבלע ולעקור את הפרט החביב שלו.
אה, אתה מדבר על אסטרטגיה כוללת?
אבל מה עם הדבר שחשוב לי?
כן, חושב שלא אכפת מהחטופים וכו'.
מובן הדבר שהרעש עצמו מוליד נטייה כמותה ממש בבעלי חוגים אחרים.
כלומר, מה שאתה עושה בצד האחד גורם לתגובת נגד
בצד השני.
ללכת בדרך קיצוני כזה,
גם כן,
על ההגנה על חוגם הם, ולראות גם כן,
כל דבר היוצא מחוגם,
בתור דבר משחית,
מבלה עולם,
ולכל היותר,
תפל בשגעון.
דבר זה נוהג בין בני אדם בכלל,
ולנו, בני ישראל בפרט, הרבה מאוד.
כלומר, כל אחד מרגיש שהצד השני מאיים על היקר לו.
ולכן יש התבצרות, התבצרות בעמדות,
באופן שלא מוכנים לשמוע מה שיש אולי,
השני לומר, והוא אמיתי.
כן, זה קלאסי בחברה קוטבית,
שבה כל אחד מחזיק בעמדתו בצורה קיצונית.
בסדר?
למשל, היום אנחנו רואים,
החברה החרדית, למשל. יש לה הרבה טוב לומר,
ומצד האמת,
החברה החרדית מעולם לא התנגדה באופן גורף לשירות צבאי.
כל מי שיש לו קצת זיכרון,
זה מידי פעם חרדים מגיעים לצבא
ומתפקדים כחיילים וכדומה,
למרות שהרוב באמת לא מתגייס.
היום, מאחר והחברה החרדית מרגישה
שהיא בהתקפה,
אז היא מפתחת התבצרות,
קיצונית אפילו בניגוד לעמדותיה הבסיסיות.
למה?
כי היא מרגישה מאוימת.
וככה זה גם בכל חברה,
אפשר לקחת כל המגזרים של החברה הישראלית
ואפשר לראות את זה שאצל כולם זה ככה.
הבאתי את הדוגמה החרדית כדוגמה,
אבל יש עוד דוגמאות אחרות.
ולכן אומר הרב,
מתי ייפקחו העיניים?
לראות כי לנו אין צורך בהרס והשחתה.
להוסיף בנייה אנחנו צריכים ולא לגרוע.
דיה היא לנו המלחמה הטבעית שהיא מוכרחת
במה שפעמים הרבה מתנגשים שני עניינים,
שכל אחד בפני עצמו הוא מועיל ומוכרח,
בין הזמן והכוח מספיק לצאת ידי חובת שניהם.
אז המלחמה מתעוררת בשאלת מי נדחה מפני מי.
יש לפעמים דברים כאלה, כן?
כלומר, שני ערכים שסותרים, אחד ינצח, השני יידחה.
לא שהשני לא חשוב, אבל הוא נדחה בינתיים.
אמנם גם מלחמה כזאת צריכה להתנהג בחשבון,
לא להשפיל עד עפר את הערך של
הדבר שאנו מוצאים שהוא צריך להידחות.
מפני שמה שניקח תמורתו יהיה לנו יותר נצרך ויותר מועיל.
כן?
תלוי בזמן, וגם כשאתה בא לדחות מישהו,
ואתה אומר,
העמדה שלך היום לא תקבע,
זה לא שאין לה כל ערך.
יש לה ערך, רק כעת אי אפשר לבצע אותה.
נכון, נכון.
כלומר, אדם שרואה את האמת,
יותר קשה לו להיות רע.
נכון,
אתה צודק.
איך רוצים לומר?
יותר קל להיות עריץ,
ולא לשים לב בכלל לצד האמת שבשני,
רק
שבאיזשהו שלב, צד האמת שבשני יתגלה גם כן.
ואז זה יחליש אותך.
דוגמה לדבר.
בשנים הראשונות של מדינת ישראל,
היה מאוד מקובל...
בזמן השלטון הסוציאליסטי, מפא"י מפה לפה,
לראות
בערבים פראים,
פשיסטים,
והישראלי הוא הטוב, הוא הסוציאליסט,
הוא הצודק וכדומה, בסדר?
זה היה מתוך עמדה קולוניאליסטית בעצם,
שראתה את הילידים כתתי אדם.
מה קרה במהלך השנים של מדינת ישראל אחרי כמה ניצחונות צבאיים?
פתאום החברה הערבית נתגלתה לפניך וגילית
שיש שם לפעמים ערכים שאצלך חלשים יותר.
ואז זה מחליש את העמדה של צדקת הדרך.
אז אתה הולך וחוזר על המילים צדקת הדרך,
צדקת הדרך, ואתה לא יודע על מה אתה מדבר.
זה בעצם מכפה על איזו תחושה לא
נוחה שבעצם אצלם יש שם דברים טובים,
ושאצלי הם לא קיימים.
בסדר?
לכן צריך לדעת,
אולי כדאי מראש לדעת מה טוב אצל השני,
ולמרות שיש אצלו טוב, בכל זאת אני נלחם בו.
כי אני צודק באופן כולל יותר.
מובן?
מה אתה אומר?
סובר.
סובר, למה?
טוב, איך אמרו רבותינו?
לא,
זה לא מה ש...
החיים לא פיקניק,
החיים לא פיקניק.
אפשר לדייק בכל זאת במובאות.
תראה, זו בדיוק הבעיה שיש ליעקב אבינו,
כשעשו מתקרב אליו.
כתוב, וירא יעקב מאוד,
ויצר לו.
וירא, אומר רש"י, שמה יהרג.
ויצר לו, שמה יהרוג הוא את אחרים, נכון?
זאת אומרת,
הוא יודע שהוא עלול להיהרג,
שזה דבר לא נעים,
אבל עוד יותר גרוע שהוא עלול להרוג את אחרים,
נכון?
אז מה עושים במצב כזה?
כן, רבי מאיר.
איך נקרא רבי מאיר במשנה?
אחרים, נכון?
אז רש"י אומר, שמה יהרוג הוא את אחרים.
מה?
ויצר לו שמה יהרוג הוא את אחרים.
אחרים, הכוונה לעשיו.
אבל מעשיו
עתיד לצאת נירון קיסר.
מנירון קיסר יוצא רבי מאיר.
כלומר, נשמה גדולה וקדושה גדלה באדום.
זאת אומרת שיש בתוך אדום ערכים.
ואת הערכים האלה באים לידי ביטוי בבוא
הזמן בתור נשמתו של רבי מאיר.
זאת אומרת שיעקב אבינו הרגיש שאומנם יש לו זכות לגיטימית להילחם,
הוא עכשיו בהגנה עצמית.
אבל הוא יודע שאם הוא ינצח,
הוא מבטל ערכים מסוימים שנמצאים אצל האויב.
בסדר?
עכשיו, אז מה קרה באמת?
ויבטר יעקב לבדו.
ומה קרה?
ויאבק איש עמו, ואז מה עשה יעקב לאיש?
ניצח אותו.
כלומר,
הוא הוכרח לנצח.
הוא הוכרח לנצח,
ואז הוא יכול היה להיכנס לארץ ישראל.
כן, כל זמן שאתה בעמדה שבה אתה מכיר
שאתה מוחלש מפני הערכים שבצד השני,
אגב,
זה לא משנה אם זה אויב או שזה
סתם מישהו ממפלגה אחרת או משהו כזה,
כל מה שזה מחליש אותך,
אתה לא יכול להילחם.
אדרבה, הידיעה של קיומה של העמדה המוסרית של השני,
ובכל זאת ההכרעה שאתה צריך להילחם,
זה מה שמאפשר לך להילחם.
יש קשר בין זה שהוא ניצח את
המלאך לבין זה שהעסק לא פגע פה?
בין ודאי.
עדיין.
כן.
יש קשר.
עכשיו, אז איפה היינו?
כן.
כן, אז דחק אותו לפינה והכרח אותו לנצח.
ואז הוא נקרא ישראל.
הוא שני זהות.
נכון, נכון, נכון, נכון, נכון.
בוודאי.
אגב, מי האיש שנלחם עמו?
הוא עצמו.
כתוב, ויבטר יעקב לבדו,
ויאבק איש עמו.
אז הוא לא לבדו.
אלא מי זה האיש עמו?
האיש שעמו.
לכן,
ויאמר מה שמך,
ויאמר יעקב.
מי אמר מה שמך?
יכול להיות.
לא יעקב.
אז הוא אומר,
בעצם האיש שעמו אומר לו, אני אתה.
אני לא מישהו אחר.
בסדר?
ישראל, כי שרית, עם אלוהים ואנשים,
אתה מסוגל להילחם.
עכשיו,
אז מה יקרה באמת?
נגיד שיעקב מנצח את עשיו.
מה יהיה עם רבי מאיר באמת?
זה כבר בעיות של הקדוש ברוך הוא.
הוא יטפל בזה.
ועד עקב של רחמנה.
זאת אומרת,
ריבונו של עולם יש לו את האסטרטגיות שלו.
כן?
זה כמו שלמשל, אמרו,
מבני בניו של המן לימדו תורה בישראל.
עכשיו,
צריך להרוג את המן.
אז אנחנו נחזר את מי שלימד תורה בישראל?
לא, זה הקדוש ברוך הוא כבר מטפל.
בעיות שלו.
אה?
לא,
אתה יודע שהטוב שלך צודק יותר מהטוב שלו.
כלומר, בגלל,
אין אדם שהוא כולו טוב ואדם אחר שהוא כולו רע.
אבל יש מי שצודק ויש מי שלא צודק.
כן? אני אזכיר,
היה,
שוב,
הזכרתי את פרופ' לוינס,
אז נזכיר אותו עוד.
הוא כתב הרבה
בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שלו על המעלה של הכרת האחר.
מה שכולם היום זורקים,
האחר,
האחר,
האחר,
מקורו בפרופסור לוינס.
הוא זה שילד.
מישהו פעם שאל אותו,
תגיד,
האחר,
אולי זה הפלסטינאי?
אז הוא ענה, אבל יש גם מי שצודק ולא צודק.
לפי ערכים מוסריים, ודאי.
החברה האזתית, למשל,
איבדה את זכות קיומה כחברה.
זאת עמדה מוסרית.
אני זוכר שלפני כמה שבועות,
היה לי דיון ציבורי עם פרופסור חשוב במדינת ישראל,
שאמר לי,
אני בעד טרנספר.
שאלתי אותו, וכי למה?
אמר, כי אני רוצה להרחיק מעלי את הסכנה.
אמרתי לו, אתה אגואיסט.
בעצם אתה חושב על עצמך.
אם כבר נדבר על טרנספרס,
צריך להיות מסיבות מוסריות,
כדי שהטוב ינצח את הרע.
אם אתה לא מודע לכך שאתה מבטא עולם ערכי עליון מהצד האחר,
אתה לא יכול באמת להילחם,
אתה סתם כוחני.
אגב,
יש לזה השלכות
בכל התחום הפוליטי.
כן.
מה?
אין מה שלא יתכוון לצו מוסרי.
הוא אמר,
כי אני רוצה להגן על עצמי, שזה גם טוב.
מותר לאדם לומר,
אני רוצה להגן על עצמי, אין בעיה.
זה לא רחוק יותר,
זה לא מגיע רחוק,
זה רק בעצם להגן על עצמי.
אבל זה יכול להיות יותר מוסרי.
כשאתה עושה את זה,
בגלל שזה חובתך המוסרית לכלות את הרוע מן העולם,
צריך להבין שכל זמן שחמאס קיים,
אין שום אפשרות, אז עדיין התקווה שאי פעם
יהיה אפשר להשמיד את מדינת ישראל ממשיכה להתקיים.
ואז אתה לא יכול לקיים שום דיאלוג של שלום עם אף אחד.
בסדר?
לכן החובה המוסרית היא ביטול החמאס.
אגב, כתבתי על זה מאמר בתחילת המלחמה,
שנקראת עזה סוף.
כן?
אז אחד הרבנים כתב נגדי שאני נאצי.
כן, בסדר. טוב,
הלאה.
מה?
איך כותבים את
הכותב?
התכוונתי,
מה שקורה היום בפוליטיקה הישראלית,
מהבית המשפט.
הבית המשפט?
כן. טוב, בואו נהיה קצת אופטימיים.
בואו נהיה קצת אופטימיים.
הלאה.
טוב.
אז איפה היינו?
רגע,
עד רבה.
עלינו
להודיע,
כי זה שתי שורות לפני סוף העמוד,
בעמוד 124,
עלינו לדעת,
כי סיבת עזיבת דבר אחד,
שגם בו יש חפץ,
אינה תלויה בביטול הערך של הקניין המדעי המעשי או המוסרי ההוא,
כי אם בקוצר כוחנו,
מפני שאיננו יכולים להכניס בחילנו המצומצם,
את כל החפצים שהם חמודים על כן,
עלינו לשקול מה לקרב ומה לרחק.
כלומר,
לפעמים אתה מרחיק דבר שמצד עצמו יכול להיות שהוא טוב,
אבל כעת אי אפשר להכיל אותו.
זהו הדרך של המשקל הבנוי על יסוד האמת,
שיכול גם כן להביא את ברכת השלום על הנושאים הבוחרים.
התאווה, לסתור, להשחית דבר.
ולא הכרח גמור,
היא מושרשת ביצר הרע של האדם באהבת עצמו הנפרזה.
שאתה מונע אך ורק
מאהבת עצמך,
המביאה גם כן לשנאת זולתו.
איסור ההשחתה, בל תשחית,
עומד בחוזק נגד פראות המידה הזאת.
הביטוי בל תשחית הוא הנחיה כללית של התורה,
שאין ראוי להשחית.
עכשיו, זה שיש...
סעיפים וסעיפי סעיפים בהלכות האלה,
זה לא משנה.
עצם קיומה של ההנחיה הזאת,
זה כבר אומר הכל.
כן,
מה רצית?
אה, האם זה קשור גם לספירת היסוד?
השחטה, כן.
לא,
לא נראה לי, אבל...
טוב.
לא.
למשל, אתה יכול לומר,
כמו שכתוב,
תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים,
אבל לא מעל השמיים.
אז איך אני יכול מצד אחד למחות אותו
מתחת השמיים ולא למחות אותו מעל השמיים?
זה קשה, לא?
כדי להגיע למצב כזה,
אני צריך להיות במצב מאוד מאוד נעלה של יחידי סגולה.
אבל מכיוון שאנחנו לא כולנו יחידי סגולה,
אז אין לנו ברירה,
אלא להתיר את השנאה.
אנחנו מתירים לשנוא את עמלק, אפילו לא רק שמתירים,
ראוי לשנוא את עמלק.
אז מה אתה, איך אתה שונא את
מי שמעל השמיים יש לו מקום?
כן, אבל
במציאות אני צריך לבחור,
לעשות בחירה בין הערך הזה לערך הזה.
ולכן, דווקא מתוך המודעות שיש מקום מעל השמיים,
אחרי זה, מתוך כך אני מוכה מתחת השמיים.
זה ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו.
כלומר,
יש דברים שהקדוש ברוך הוא מרשה לעצמו,
שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
אני אביא לך דוגמה.
שירת הים, בדיוק.
ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקדוש ברוך הוא,
אה,
מעשיי טובעים בים,
ואתם אומרים שירה.
ומה עשו ישראל?
אמרו אותה שירה.
זאת אומרת,
התפקיד של ישראל זה להיות בצד של העם שלהם.
בצד של האומה שלך.
זה פיתוי שיש לנו.
טוב,
הלאה.
עוד בימים הראשונים להרחבת הדעות התוריות על ידי השוואת ההשכלה בימינו,
נעשתה תסיסה כזאת,
ודוגמאות וענפים מן המתגלים בכל דור ודור.
למה הכוונה?
יש,
הרב כאן מדבר על תנועת ההשכלה.
תנועת ההשכלה מתחילה בערך באמצע המאה ה-18.
אז
היו יהודים ששמעו
על התרבות הכללית, והיא מצאה חן בעיניהם.
עכשיו,
זה לא רק שהיא מצאה חן בעיניהם,
זה היה התחלת הניצנים של האמנסיפציה.
כלומר,
שהיהודים יכלו כבר להתחיל לצאת מהגטו ולהשתלב
בחברה הכללית.
אז נעשה גם איזשהו זיהוי
בין השכלה לחירות.
והדבר הזה גרם כתגובת נגד
התבצרות של עולם הקודש.
אמרו הדתיים,
וואי,
זה נורא מסוכן,
במיוחד שאנחנו רואים שחלק מהמשכילים גם יוצאים מן הדת,
ולפעמים
הם מתנצרים אפילו, כן?
הבן של מנדלסון
היה התנצר, נכון?
למרות שמנדלסון עצמו היה צדיק,
הבן שלו התנצר.
אז הדבר הזה גרם,
כן, בתגובה מצטמצמת מהצד של בעלי הקודש.
ואגב, יש על זה הערה מאוד יפה באיגרת תשמ"ח,
בכרך ג' של אגרות ראייה.
ששם,
הרב מדבר על הדו-קודשיות הזאת,
באיגרת תשמ"ח,
בכרך השלישי של אגרות ראייה.
אה,
אבל שכחתי להביא.
אבל, טוב, כרך שלישי.
אבל, אה, כבר קמת אז.
אומר כאן הרב
לדוקטור זיידל,
כותב לו כך,
בכל הקווים הפילוסופיים המפותחים ביותר בתקופות האחרונות,
מובלטת היא ביותר המחלה של ייבוש
לשד הקודש.
כלומר,
הוא בעצם כאן יורד על האקדמיה.
אין באותם הימים, התחיל מה שנקרא מדעי היהדות,
או Wissenschafts des Judentums בגרמנית,
או Jewish Studies באנגלית,
או Etudes Juives בצרפתית.
כלומר,
התחיל התחום הזה,
שאפשר לראות אותו גם היום הזה באקדמיה,
דרך הפרסומים של תרביץ וכדומה,
אז זה שעוסקים הרבה בתכנים יהודיים,
אבל בצורה שאין בה שום לחלוכית של יראת שמיים.
לא תמיד מתוך כוונה רעה,
מתוך כוונה מחקרית,
אבל זה ייבוש לשד הקודש.
משהו מצד אחד, אומר הרב, שלמות טכנית
ליצירות הפילוסופיות,
העומדות בשביל כך בחוגן העצמי.
ומצד שני הוא,
חסרון פנימי גדול בכל מעמקי החיים של המגמה הפילוסופית.
כלומר,
זה חבל, האקדמיה מצד אחד היא מאוד מאוד יעילה,
מצד שני,
היא לא מרוממת את האדם.
ולהפך,
בחוגי הקודש, מה זה חוגי הקודש?
הישיבות.
מתראה לעומת זה דלדול הכוח
של חסרון השפעת החול והבריאות הגופנית של קליטת צבעיו.
כלומר,
אצל הדוסים
יש חולשה.
עכשיו הוא אומר,
אני כאן מדלג כמה עמודים,
כמה שורות סליחה.
אומר הרב,
סקירה על החול,
אז הוא חוזר כעכשיו לאקדמיה.
סקירה על החול,
החפצה לעמוד בצביונו האוטונומי בלבדה,
גרמה בתור פעולה חוזרת,
כלומר,
זה הזמין, תגובת נגד,
על סקירת הקודש את חפץ התבודדותה.
כלומר, כיוון שרואים איזה נזקים ההשכלה עושה,
אז יש התבצרות פנימית בתוך ארבע אמות,
בתוך כותלי בית המדרש.
ובכל העולם הרחב כולו,
שמטרת פיתוחה רוחנית,
התגלמות צורתית של רעיונות והמופעים,
אין זה דבר המביא הירוס על כל פנים מורגש,
אם גם ביסוס סידורי כאמור.
כלומר, הרב, בעולם החלוקה הזאת לא מפריעה.
אבל בעם ישראל,
כשהוא שוחה עם הזרם הכללי ואיננו עומד על אופיו,
הרי התוכן המבודד מביא לו קטסטרופה גדולה ואינורמליות רוחנית עצומה.
מארסת את התום העתיק,
מפקפקת את ההכרה הקטנה וכולי וכולי.
וכאן אני מדלג עוד כמה שורות.
אומר הרב, איננו קרואים,
נקראים, כוונה,
לגלות את התוכנית של האחדות הרוחנית,
שהוא סודנו העצמי, אשר עד אשר יעשה חיל לכל גוי,
וכולי וכולי.
בסדר?
איגרת תשמ"ח, כרך גימל של אגרות ראיה.
הלאה.
כן, מה?
זה עולמו של הקדוש ברוך הוא.
מה הקדוש ברוך הוא ברא?
אמר פעם פרנץ רוזנצוויג,
אלוהים לא ברא את הדת,
הוא ברא את העולם.
הוא ברא את הכל.
אז הכל זה באותו עולם רוחני אחד.
בסדר?
טוב, הלאה.
מה?
אה?
תמצית, האם זה תמצית היהדות?
יש הרבה דברים שהיהדות אומרת.
אחד מהם זה זה.
שעולמו של הקדוש ברוך הוא אחד,
זה משנה מפורשת במסכת אבות,
נכון?
אל תיבז לכל אדם ואל תפליג לשום דבר,
שאין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה.
כן,
טוב.
איפה היינו?
אז שוב, אני חוזר פה.
עוד בימים הראשונים.
להרחבת הדעות התוריות על ידי השפעת ההשכלה בעמנו נעשתה תסיסה כזאת,
בדוגמאות וענפים ממנה מתגלגלים בכל דור ודור,
המושכל,
המוסר העצמי הטהור,
והחוק,
חוקי התורה.
בהעמקה שכלית הובן שהם שני נושאים,
כן?
אתה בעד מוסר או בעד תורה.
מי אמר שיש הבדל?
אבל
כי אין צורך של מלחמה ביניהם,
זה נולד רק מקוצר החו"ג.
כלומר,
אתה הסתכלת על לא נכון,
לא הבנת שיש קשר בין דברים.
בעלי התוך
שהשכילו אל המוסר הפנימי
וחשקו בהשלמת האדם במוסרו הטוב על פי טעם הצדק הטבעי החופשי,
תחת אשר היה להם להכיר.
כי הלא, החוקים,
נותנים עזר רב להתפתחות המוסר האנושי הטוב.
אם כן,
יש לנו כמה מעלות טובות שהחוקים נותנים אותן לנו.
כלומר,
אל תגיד שצריך לבנות רק על הרוח הטובה של האדם,
גם זה שיש חוקיות,
ציווי, גם לזה יש ערך.
זה גם בונה את נפש האדם.
כמו שלמשל, דוד אומר בחינוך ילדים,
חשוב שכל ילד ישמע פעם אחת בחייו את המשפט,
כי אני אמרתי.
משפט יפה, לא?
עכשיו,
האם כל דבר שהילד ישאל,
אנחנו נגיד לו,
כי אני אמרתי,
הוא הופך לרובוט.
אבל צריך שפעם אחת הוא ידע שיש דבר כזה ציווי,
יש היררכיה.
על כן,
גם...
על כן,
אם גם נפנה לחוג אחר שנקראהו לפי מושגנו יותר רחב
מאותו המושג הפשוט של השאיפה רק לקיום החוקים לבדם,
כלומר,
גם אם אתה מבין שלא צריך רק לקיים את ההלכות,
היה ראוי תמיד לבקש את דרך השלמות.
איך שמכניסים שתי המעלות ביחד, היתרון
של המוסר הטהור הטבעי
והיתרון של המוסר החוקי.
ואם היו מבקשים,
היו מוצאים שהמוסר של קיום החוקים לא
די שמעמעם את המוסר הטהור הטבעי,
כי אם הוא מבססו ומרחיבו.
לא כן אמנם עשו הנלהבים של המוסר הטבעי.
כן, יש ספרים במאה ה-18, 17 אפילו, כן,
מסה על שכל, על השכל האנושי של הלוק,
וכל הדיבורים על
הדת בתחום התבונה, וכל מיני ביטויים כאלה, כן? או
אלה שדיברו על מוסר אוטונומי, כמו עמנואל קאנט.
אז אומר הרב, הם פשוט לא עשו נכון.
הם צעקו שהמוסר החוקי מצר,
מצר הוא את צעדי המוסר הטבעי,
על כן התחילו בקנאה לקצץ בנטיות.
הקרובים אל המוסר החוקי, שומרי תורה ומצוות,
וראו את המלחמה.
הנובעת מהאבה של המוסר הטבעי,
החלו לעומת זה למצוא פגמים במוסר הטבעי החופשי.
אפשר הרבה פעמים לשמוע דתיים שאומרים,
אה,
מוסר טבעי אין דבר כזה.
אין מוסר בלי תורה.
כן?
כל מיני שטויות כאלה.
ומתוך כך נבע פירוד גדול עד שמחפשי המוסר הטבעי התחילו לקצץ
מצניעות היהדות בפועל ויצאו בתור כיתה נפרדת שאחר כך נסתעפה מזה
תולדה רבה הצוררת לאותה האומה עצמה שממנה שאבו מקורי השפעתם.
פה אנחנו שומעים את הביקורת נגד
אחד העם,
נגד פרדיצ'בסקי,
והנה עמדו על רגל אחת.
רגל המוסר הטבעי.
וכל הטוב הגדול שהמוסר החוקי נותן,
איבדו
כי חשבו לכלי אין חפץ.
על כן לא עלה בידם מבוקשם,
ולא די שלא מעטו את ההתבצרות במוסר החוקים,
כי אם עוד היה הכרח גמור לעמוד על נפש המוסר החוקי,
שהוא הכוח המחיי הנצחי את המוסר הטבעי,
שלא יישפל מתגרת יד המלחמה המדומה שהמציאו בעלי המוסר הטבעי,
שהמוסר הטבעי כאילו נלחם במוסר החוקי.
לכן
באו הדתיים והעמידו יותר ויותר
מחיצות,
כן? כדי להילחם במוסר הטבעי.
חבל.
אבל זו הייתה ברירה,
כי הם היו צריכים להציל את המוסר החוקי.
על כן.
אה?
לא הבנתי.
כן, זה בדיוק מה שעשו,
כן?
אז לכן מתנגדים ללימודי ליבה וכדומה.
למשל,
כשהקימו את בית ספר למל בירושלים,
ששם למדו לימודי חול,
אז כתבו בפשקווילים,
שזה נורא,
שם לומדים את חוכמת הגיאוגרפיה.
במפות הנקראים לנד קרטן,
וגם יש מלמדים עם לוח וגיר,
דברים שלא שיערו מאבותינו,
וכדומה,
כן,
דברים האלה נכתבו, כן, זה לא סתם.
טוב,
על כן,
מה?
היה הכרח טכני, כלומר,
סוציולוגי,
כלומר,
מסיבות סוציולוגיות היו צריכים לעשות את זה, אבל לא שזה טוב.
בזה שהוא כן, מחיה,
זה לא שהוא המקור.
הוא נותן חיות,
הוא
נותן חי...
מה?
זאת אומרת שהמוסר החוקי נותן חיות למוסר הטבעי, אבל המוסר הטבעי קדם,
דרך ארץ קדמה לתורה.
אה?
לא,
כי הוא לא נבע ממנו, לא.
המוסר הטבעי קדם, זה פשיטה.
עכשיו,
באיזשהו שלב המוסר הטבעי מתקדם על ידי תוספת
המוסר החוקי. לא שהמוסר החוקי בא להחליף אותו,
אלא הוא בא לתת לו חיות.
זה
כמו ויטמינים שאתה מוסיף, כן?
בדיוק.
על כן, עוד היה...
מה?
מה אתה רוצה?
יש בתורה מוסר חוקי.
על כן, עוד היו מצוות, לא?
אתה מקיים מצווה.
מצווה זה ציווי, חוק.
על כן,
עוד היה הכרח להוסיף אומץ במוסר החוקי, והדיוק
הנמרץ הוסיף כוחו לדקדק הרבה בפרטי פרטים,
מה שלא היה כל כך צורך לולא ההתנסות
של פורעי המוסר החוקי
החוקים והמצוות המעשיות. כלומר,
פוסקי ההלכה התחילו להגזים,
נכנסו לרזולוציות מיותרות.
אמנם, סוף כל סוף, יביאו גם אלה תועלת רבה.
עומק הדיוק ישריש יפה בלב את הצד האלוהי,
את ערך הגדולה שיש במעשים התוריים,
וזה יכין את כוח החושב לחשוב ולחקור ביסודי המוסר שעליהם החוקים בנויים.
במאור אלוהי נפלא, שתלך ההשקפה הלוך ויתפשט.
הוא מקרב את הקצוות,
של ההפרדה
ומביאה להשכיל את הערך הגדול של מוסר החוקי,
דווקא בתור מקור חיים למוסר הטבעי של צדק עולמי.
פאמפה, פאמפה.
