טוב,
יש איזה תקלה ומתפשטת, אז אנחנו היום,
תהיה תורה שבעל פה קצת.
ומה שחשבתי שנלמד ביחד,
זה לכבוד גדולת רבי שמעון המתקרבת והולכת,
שקוראת בשבוע ההוד.
אז נעשה רגע איזו התבוננות,
להסביר טיפה
על הספירה הזאת, שהיא מאוד חשובה.
ובעיקר על הוד שבהוד, שזה...
זה ה...
יום של רבי שמעון, למה זה נופל בהוד שבהוד,
מה זה אומר לנו,
בסדר?
נותנים לכם?
יופי, מצוין.
יש שיעור קצר, אבל כאילו שנספיק הרבה דברים.
מה שנעשה זה פשוט נעשה את התכללות המידות,
נעבור על כל השבע מידות, חסד שבהוד,
גבורה שבהוד,
ננסה להבין כל דבר מהו.
בגדול,
ספירת ההוד היא מקבילה לרגל שמאל
ולאהרון הכהן, והיא בעצם בת זוג של ספירת הנצח.
נצח והוד הם...
שתי ספירות שהולכות ביחד, ספירת הנצח,
העניין שלה זה תחושת היכולת לנצח, להכריע את
המציאות לטובה בכל מיני קשיים שיש לנו,
וספירת ההוד היא בעצם באה
להזכיר לנו שכל מה שאנחנו עושים ומצליחים זה מהשם יתברך.
למרות שהכנו את הכלים ונהגנו באחריות וטיפלנו בהרבה מאוד דברים,
אם משהו קורה לטובה, אז...
עבודת המידות המתוקנת זה לשייך את זה להשם יתברך ולא אליי.
בסדר?
בדרך כלל בני אדם עושים הפוך.
כשמשהו קורה גרוע,
אז אומרים, אלוהים עשה את זה.
וכשמשהו קורה טוב, אומרים,
זה אני עשיתי.
אבל בחסידות זה הולך בדיוק הפוך.
אם משהו קרה גרוע,
אז קח אחריות.
אם משהו קרה טוב, הקדוש ברוך הוא
בחר להעביר את זה דרכך וצריך...
מה צריך?
הנפקא מינה,
הנפקא מינה, הגדולה בנוכחות של ספירת ההוד,
זה ההבדל בין סיפוק להודיה,
או היחס המתוקן להצלחות.
מה קורה כשאני מצליח?
אם האדם הוא רק בספירת הנצח,
והוא לא מאזן את עצמו עם ההוד,
אז הוא עלול להגיע למילה שנקראת סיפוק.
וסיפוק זה גאווה, בעצם.
אבל אם יש לנו את ההוד, אז במקום סיפוק יש לנו מה?
הודיה.
אתה אומר, תודה הקדוש ברוך הוא
שזיכית אותי להיות שליח טוב ונאמן לעניין הזה והזה.
בסדר?
אז זה,
הבעל שם טוב אומר שיש,
אנחנו מתפללים,
ומנע שטן מלפנינו מאחרינו.
תפילה כזאת.
אז הבעל שם טוב אומר,
יש שטן לפני המעשה ויש שטן אחרי המעשה.
השטן לפני המעשה,
הוא בא,
מה שבא להגיד לך,
אתה לא מסוגל,
אתה לא יכול,
כאילו הוא בא לפגום בספירת הנצח.
ולכן צריך להסיר את השטן הזה ולהגיד,
אני יכול,
אני מסוגל,
אם הקדוש ברוך הוא שם אותי,
נתן לי גם את הכוחות ואת היכולות להצליח.
השטן אחרי המעשה...
זה השטן של הגאווה,
כל הכבוד לי,
הצלחתי וכל זה,
אז צריך גם להסיר אותו,
ולרוץ מהר לאן? לספירת ההוד,
ולהגיד תודה, להודות הקדוש ברוך הוא ש...
עכשיו, ספירת ההוד היא בעצם,
יש לה שלוש משמעויות,
גם להודות,
to thank, להגיד תודה,
גם להודות,
to admit,
להודות שאני לבד לא יכול,
שאני נזקק,
וגם הוד,
זה אחד מלשונות יופי.
כשאדם יש לו איזושהי הצלחה,
והוא לא משייך אותה לעצמו,
ומתחיל לדבר,
אני עשיתי IBM,
אני אהיה עצמי.
אלא הוא אומר, זה, הקדוש ברוך הוא זיכני,
להיות צינור ראוי לשיעור הזה,
צינור
ראוי לכסף הזה, צינור, כן, אז זה יפה גם. אז
יש לזה יופי ונוי והוד, בסדר? אז זה קודם כל.
איזון, הם שלובות ביחד, הספירות האלו, נצח והוד.
נצח זו תחושת מסוגלות, יכולת הכרעה,
אני אצליח
להכריע את המציאות, כן, וגם
אפשר להגיד שהנצח,
המאבק המרכזי שלו,
זה להיות נצחי.
כשאדם לא רוצה לחלוף מן העולם,
הוא רוצה להיות נצחי,
אפשר להיות נצחי.
אפשר לנצח את המוות על ידי כתיבת ספרים,
או ילדים שאדם משאיר אחריו,
או ספרים,
או תלמידים.
בספירת ההוד,
רצה מהר להגיד,
רגע,
רגע,
זה לא אני,
זה הקדוש ברוך הוא,
ולכן היא כאילו בקטע של ביטול.
בספירת ההוד אנחנו מתבטלים אל הגודל.
זה רק איזו תמונה כללית מלמעלה על מערכות
היחסים בין חסד לבין נצח לבין הוד.
שם מה שנעשה זה,
רגע,
נעבור רגע על ספירת ההוד,
נסובב אותה לאט לאט,
כמו שעושים לאורך כל השבוע.
אנחנו
היום
נצח שבהוד, בלילה יהיה הוד שבהוד,
יסוד ואז מלכות.
נעבור עליה לאט לאט,
ננסה לעיין בה ולהבין איך משכללים את יכולת ההודאה.
בסדר?
מה זה, נגיד ככה, מה זה לפגום בהוד?
לפגום בהוד זה לא לדעת להגיד תודה.
אומרים שהאות ד' זה,
יהודי זה שם י' ו' עם ד' באמצע.
אז האות ד' זה דל לומר תודה.
צריך לדעת איך להגיד תודה,
וצריך גם לדעת איך להודות
על האמת.
צריך לפתח את הדבר הזה,
בסדר?
זה הכל קשור כמובן ל...
כשנגיע להוד שבהוד,
נבין למה זה קשור גם לרבי שמעון,
בסדר?
אז בואו נתחיל מההתחלה.
חסד שבהוד.
חסד שבהוד.
חסד זה ספירה של התפשטות,
של השפעה.
אני יכול להשפיע טובה על מישהו
כשאני אומר לו תודה.
בסדר?
השפעה יכולה להיות שאני עושה משהו לטובת
מישהו, אבל אם אני יודע להודות למישהו,
אגיד לו תודה,
אני מה עושה?
אני מעודד אותו.
שזו מילה מאוד חשובה, עידוד.
עידוד זה בעצם להגיד עוד מהדבר הזה.
אני מעודד אותו להמשיך.
הכרת הטוב,
היכולת לומר תודה למישהו על דברים שהוא עשה,
מעודדת אותו ומחזקת אותו לעשות עוד.
ולכן יש צד של חסד שבהוד,
שהוא,
אני יכול להשפיע למישהו על ידי זה שאני פשוט מודה לו.
מודה לו.
אפילו,
אתה יודע,
אתה
יורד מהאוטובוס,
אומר תודה רבה לנהג.
גרמת לנהג להרגיש משמעותי.
שהוא לא רק אחד שמחזיק בהגה ונוסע,
אלא אנשים באים ואומרים לו תודה.
זה גורם לו,
אז הוא יהיה נהג יותר טוב.
הוא יהיה יותר,
הוא יותר מתחשב בנושאים, יותר...
בסדר?
אז היכולת...
אתה רוצה להשפיע על מישהו משהו?
אתה יודע, או, מהצד השני,
גם היכולת להודות בטעות.
גם היא משפיעה.
כי אם אני מודה בטעות...
כלפי מישהו,
אז האיש השני אומר,
וואו,
אז הוא,
אז מי שלפני הוא איש אמת,
אז גם אני צריך להיות איש אמת כמוהו.
כלומר, יש יכולת השפעה מאוד מאוד דרמטית,
דווקא באופן שבו אני מודה,
ולא רק אם אני עושה.
זה לא doing,
זה סוג של איזה being.
חסד שבהוד.
להשפיע באמצעות הודיה.
עכשיו,
איפה זה בא לידי ביטוי?
זה בא לביטוי בקורבן תודה.
קורבן תודה זה בעצם כולו בהוד,
להגיד תודה, והתורה,
בפרשות של עכשיו,
של ויקרא,
אומרת לנו שקורבן תודה זה,
יש בו,
זה סתירה,
כי מצד אחד זה קורבן שצריך להביא איתו 40 לחמים,
ומצד שני,
בשונה מכל קורבנות שלמים שנאכלים לשני ימים ולילה,
קורבן תודה צריך לאכל ליום ולילה אחד.
אז זה גם צריך לאכל,
גם צמצמו את הזמן וגם יגדילו את כמות האוכל.
למה?
מה רוצים שיקרה?
שאדם יביא איתו חברים.
כלומר, אם אתה מפרסם את ההודיה שלך להשם יתברך,
כן?
מה יקרה?
אתה תעודד אנשים אחרים לשים לב לחסדיו של הבורא יתברך.
זה חסד שבהוד.
ולכן הסיבוב הזה של חסד שבהוד ממש יורד עד להלכה.
כגון...
בשתי מקומות,
א',
הגמרא אומרת מסכת שבת,
הנותן מתנה לחברו,
צריך שיודיעו.
עשית טובה לחבר שלך, הוא צריך לדעת שעשית לו טובה.
מה אני רוצה בלי בעילום שם?
לא טוב.
כי בעילום שם, רק אתה
כאילו נהנה.
אבל אם אתה תספר לו,
תספר לו מה עשית,
אז הוא יכיר לך טובה, ואתה תעודד את הכרת הטוב בעולם.
ובין שתי המידות, האם הענווה שלי, הפרטית,
עדיפה,
או מה עדיף,
הענווה שלי היא פרטית,
או הכרת הטוב הכללית,
הכרת הטוב הכללית עדיפה,
ככה הרב קוק מבאר בעין איה.
מה?
כן, כי בצדקה, כרוך בזה בושה.
אז אתה אומר,
הבושה שלו עדיפה,
אבל יש הרבה מאוד טובות שאתה עושה,
יש כאלה בלי בושה.
סתם,
לא יודע מה,
עברת,
ראית את האורות של האוטו של השכן שלך דולקים.
כיבית לו את האורות.
אין בזה בושה, הוא לא זה, אבל עשית לו טובה.
שאומר,
עברתי היום למטה,
ראיתי את האורות דולקים,
וכיביתי לך,
אוי,
ברוך אתה,
תודה רבה.
מה גרמת?
גרמת לשכן הזה בעצמו עכשיו להיות יותר בתשומת לב,
וכשהוא יראה איזה משהו,
אז הוא גם כן יתערב.
בצדקה יש גם מרכיב של בושה.
בצדקה יש גם מרכיב של בושה
איזה עוד דוגמא יש?
ברכת הגומל.
האם אתם יודעים שברכת הגומל,
כתוב על ברכת הגומל,
אודך אדוני בכל לבב,
בסוד ישרים ועדה.
ועדה זה עשרה.
אז
ברכת הגומל, אדם צריך לברך בפני עשרה.
בסדר?
אבל זה לא מספיק.
כי מה הקהל עונה לו?
מי שגמלך כל טוב יגמלך כל טוב סלה לעולם ועד.
אתה
צריך לדעת על מה הוא מודה.
בן אדם ברך הגומל,
מה קרה?
הוא חזר מחו"ל,
הוא ניצל מאיזה תאונה,
הוא עשה ניתוח, מה הסיפור?
אם אני לא יודע, אני משיק לך, זה...
אבל אם, כאילו, כשצריך אדם לברך בתוך עדה,
זה כדי שהם ידעו מה זה.
הם יודעים מה זה,
ואז הם אומרים,
וואי,
ברוך השם,
אנחנו...
כלומר, זה ממש לפתח את שריר ה...
שריר ה...
ההודיה לקדוש ברוך הוא, וגם ההודיה אחת כלפי השני.
זה חסד שבו הודאה.
מה?
לכן אני אומר את זה.
לכן אני אומר את זה.
לכאורה צריך שיידעו.
צריך שיידעו.
רבותיי, אני מברך הגומל, חזרתי מחו"ל.
אלא אם כן,
זה משהו שהוא לא נעים או צנוע,
אז שיקח שלושה בצד יגיד.
מה?
הנה, אני מציין.
זה גוף העניין. הרי למה התורה הצריכה להודות בפני עדה?
כדי שהם יתפעלו.
מה אתה מתפעל?
אתה לא יודע על מה הוא מברך בכלל.
אמר לך גומל,
תספר לי מה היה, שאני אוכל להתפעל.
זה הספרדים שמברכים על נסיעה יותר מפרסה,
שיש מקום לעיין בדבר הזה,
הלכתית, אני חושב
ש...
לא,
לא מים, מה, לא, לא.
לגיטימי לגמרי, עבודה, לא.
טוב, אז איך לעשות שבעומר?
גבורה שבעומר,
ספירת הגבורה היא עניין של דיוק וצמצום.
בשפה הפנימית גבורה זה לא כמו hero,
אלא זה כמו משהו,
גבורות גשמים,
מדויק ומצומצם.
בגבורה שבעומר,
אנחנו מתאמנים בלהודות בצורה מדויקת.
אתה אומר תודה,
על מה אתה אומר תודה?
על מה?
לפעמים מישהו אומר תודה,
אתה אומר לו על מה,
אתה מבין שהוא בכלל לא מבין על מה,
ואז היה עדיף שלא תגיד שום דבר,
בסדר?
על מה אתה אומר תודה?
מה היה שם?
תודה לאח אשתי?
מה אתה אומר לי תודה?
לא, אני...
אז היכולת רגע להתבונן ולפרט את התודה.
תקשיבי,
אני רוצה להגיד לך תודה,
נגיד ביום נישואים,
על האישה שאת ועל האימא שאת,
ועל כך שבכמה וכמה סיטואציות את עצת לי ולימדת אותי וכו' וכו'.
או שאדם אומר תודה לחבר שלך,
אני רוצה להגיד לך תודה,
אבל אני אסביר לך על מה?
בדבר הזה והזה.
אני חשבתי ככה, ואתה הערת את עיני.
כשאתה בא למישהו ואומר לו תודה מפורטת,
ולא תודה כללית,
שאצל דתיים זה שקוייח, המילה שקוייח,
שקוייח, וזה יוצא ידי חובה,
זה מין מפתח מאסטר כזה שפותר את כל הבעיות.
כן, חזק הוא כבר.
שנייה,
זה מאוד,
לפעמים מישהו מגיע,
שמע רב, הדבר הזה שאמרת, הוא
ציין משהו ספציפי,
מאוד הועיל,
היה לי מאוד משמעותי.
זה אחרת לגמרי.
כשהתודה היא מדויקת,
גבורה שבהוד,
כשהתודה היא מדויקת,
אז
היא הרבה יותר יעילה, היא גם הרבה יותר משפיעה.
כי גבורה שבהוד היא תפארת שבהוד.
אתה רוצה להשפיע דרך הודיה, זאת הודיה מדויקת,
זאת המכוונת, בסדר?
גבורה שבהוד.
וגם כשאתה מודה באמת,
אז הוא לא רק אומר,
תקשיבו,
אני הייתי,
שיפרט,
תקשיבו,
הדבר הזה,
אני חשבתי כך וכך,
ולמדתי זה, ולכן אני...
חוזר, מתקן את דרכיי,
גבורה שבהוד מדויקת, טוב.
תפארת שבהוד, תפארת זאת
ספירה שהיא מייצגת שילוב,
מייצגת דברים הפוכים שמסתדרים זה עם זה.
הולכים ב...
בצורה זורמת, בצורה...
ואז זה יפה,
ואז זה יפה, בסדר?
אז
תראו לדוגמה, דבר שהוא מאוד מאוד יפה,
שאדם שהוא...
שיש לו ידע,
ויש לו...
והוא בקיא וכל הדברים האלה, כשהוא בעצמו,
תוך כדי...
אני אתן דוגמה, בסדר?
אחי, זה.
איזה רגעים הם הרגעים הכי יפים על התורה?
אין הרבה כאלה, אבל יש כמה,
שבהם רש"י כותב,
לא ידעתי פירושו.
עכשיו, רש"י הוא פרשן.
כל האנרגיה בפירוש של רש"י,
שהוא בא לפרש.
מפרש, נכון?
הוא מרחיב את זה מאוד מאוד.
ורש"י לא מפרש את כל הפסוקים.
חלק מהפסוקים רש"י מדלג,
הוא לא פרשן,
הוא לא אונקלוס שמתרגם פסוק פסוק.
הוא חלק מהפסוקים,
הוא מדלג.
אז אם אתה לא יודע, אתה יכול לדלג.
ודלג,
כאילו, לפסוק הבא.
אבל לא.
רש"י אומר כך,
איפה שאני לא יודע,
סליחה,
איפה שדילגתי,
זה כי אין מה לפרש,
הדברים ברורים.
עכשיו איפה שכתוב,
וידבר השם על משה לאמור,
בדרך כלל אין מה לפרש.
איפה שכתבתי, לא ידעתי פירושו, יש פה קושי.
ואני ניסיתי לפרש ולא הצלחתי,
ולכן אני כותב, כאן לא ידעתי פירושו.
זה מה שהופך את פירוש רש"י
לכל כך אהוב.
כי יש בזה סוג של,
לא אמרתי לכם שפנימיות ספירת ההוד זה תמימות.
יש פה סוג של תמימות.
ילד שהוא לא יודע,
הוא לא מתבייש להגיד לא יודע.
מבוגר אומר,
לא,
אני יודע, זה בסדר,
אני לא אחזיק את האירוע.
ילד, הוא לא, אין לו בעיה.
מה שהם העירו פה, ניסיתי לפרש ולא הצלחתי.
זה כל כך יפה שמי שמפרש כל דבר,
בשנייה אחת עושה סיבוב ואומר,
אבל פה אני לא יודע.
הניגודיות הזאת היא יפה,
זה אדם שהוא,
נכון, אנחנו מאוד
ואם אתה שומע מפקד בצבא,
בכיר,
שהוא
מדבר בשפה של ענווה.
זה כל כך יפה,
כי
כל ה...
כולו אומר כבוד,
כולו אנרגיה,
כולו קרביות,
כולו ניצחון,
ופתאום כשהוא מדבר,
אז הוא...
בעת ובעונה אחת יש לו גם ענווה.
אז ההיפוך הזה הוא מה שיפה.
אז בתפארת שבהוד,
מתי זה יפה? זה כשאני נמצא בתוך
אזור שאני דווקא די בקיא בו,
ושולט בו וכל זה,
ושם אני יודע להגיד,
אני לא יודע,
זה יפה.
ניגוד פתאום, איך אדם שיודע כל כך הרבה, כמו רש"י,
בלי להתבלבל בכלל,
הוא אומר, אבל כאן אני לא יודע.
תפארת שבהוד זה כשהפעולה להודות,
היא פועלת וזורמת יחד עם שאר האיכויות שלנו,
והיא באה לביטוי בצורה זורמת ונעימה.
ולכן זה יפה, תפארת שבהוד.
בסדר?
אז זו השלישייה הראשונה.
הלאה.
נצח שבהוד.
ספירת הנצח, אנחנו רוצים לנצח,
נכון?
רוצים לנצח, רוצים להיות נצחיים.
איך מנצחים?
אז...
נגיד,
בנצח שבחסד,
אני אדגים את זה רגע מנצח שבחסד.
יש אפשרות לנצח את האויב שלך
על ידי זה שאתה משפיע עליו טובה.
אם רעב שונא אחר אכילה ולחם,
ואם צמא השקהו מים.
בסדר?
כלומר,
את המתנגד שלך אתה יכול לנצח על ידי האבקות,
ואתה יכול לנצח דווקא על ידי השפעה.
אתה משפיע על הטובה, ואז הוא לא יודע מה לעשות.
בנצח שבהוד, זה אותו דבר.
כלומר, יש לנו אפשרות,
בתוך עניינים שאנחנו צריכים בהם להכריע,
דווקא מהמקום שאני
יודע להודות בטעות.
או להודות למישהו,
להגיד לו תודה,
דווקא בזה אני כאילו מצליח לנצח את ההתנגדות שלו.
בסדר?
נכון, לפעמים יש איזה כל מיני התנגדויות,
ואני אומר,
תקשיב,
מישהו מאוד מאוד נגד, תקשיב,
בדבר הזה אתה באמת צודק.
אני טעיתי.
אה, אה, הוא מודה בטעות.
טוב, תשמע, האמת,
כן,
כאילו,
לא התכוונתי עד כדי כך,
אתה
גם בסדר,
אתה גם,
פתאום משהו משתנה,
נכון?
במקום להתעסק בהתנגדויות כל הזמן, אני יודע להגיד,
תקשיב, הדבר הזה, אתה, אני מנצח את ההתנגדות
דווקא על ידי זה שאני מודה שטעיתי,
ואז פתאום משהו,
הרי בשביל שתהיה התגוששות צריך שני צדדים,
אבל אם צד אחד מפסיק רגע להתגושש והוא נהיה ענייני,
אז זה משפיע גם על הצד השני,
אז גם הצד השני כבר לא יכול להיות אגרוף לרוח.
זה נצח,
נצח שבהוד.
לנצח באמצעות
היכולת
להגיד תודה למישהו.
לנצח באמצעות האפשרות להודות על האמת או להודות בטעות.
זה גורם לך בעצם להיות משפיע.
מישהו רוצה,
אתה בעצם משפיע עליו,
כי אתה אומר לו תודה,
כי
אתה מרכך אותו.
אנחנו לוקחים את הספירה הזאת,
פשוט מסובבים אותה לאט לאט, ומנסים לשכלל את יכולות ההודיה.
זה מאוד חשוב,
בין בעל לאישה,
בין זה,
זה מאוד חשוב לדעת להגיד תודה להורים,
נגיד.
יכול להגיד להם,
ותודה להוריי,
שיגידו לי ויביאו לי עד הלום וכל זה.
זה בסדר, אז כולם אומרים את זה.
אבל לדעת,
נגיד,
לפני החתונה,
להגיד להורים,
לפרט להם את התודה,
זה חשוב.
שיודעת להודות לבעלה,
רב לתלמידים, תלמידים לרב,
לפרט את זה,
לא רק להגיד תודה באופן כללי,
את המוד,
ומזיזים אותו,
מפרקים אותו לכל הכיוונים,
ועושים איתו התחקות,
ורואים איך אתה יכול להשפיע באמצעות התודה,
איך אתה יכול...
להגיד תודה שתהיה תודה מדויקת.
איך
שזה קורה בעת ובעונה אחת,
אז זה גם יפה.
ואיך אפשר לנצח.
בדרך כלל ספירת הנצח היא תמיד מבטאת מאבק.
סטראגל כזה.
לא, אפשר לנצח באמצעים שהם לא מאבק.
באמצעים שהם רכים.
רכים.
נכון?
ניצחו,
לא אמרתי ש...
אפשר לנצח באמצעות הענווה.
ענווה זה כוח.
נכון, היה לנו...
נ"פ,
שהיה ממש בעיה איתו.
זה
מסוג הקצינים שאתה לא רוצה לקבל במילואים.
כי לא יכולנו להגיד לו לא.
לא סליחה.
לא, אי אפשר היה להגיד לו לא.
ברוב רוחו,
בלב טוב, והוא כל דבר רצה לעשות בעצמו,
אז כל מה שהוא ביקש,
חבר'ה,
הוא ביקש,
מהר,
מהר,
כאילו, זה כאילו,
בענווה.
קצין,
אתה אסור,
ומכוח הפקודה,
לא,
תשמע, אני, רק,
הכל ב...
הכל מכוח, מספירת ההוד בכלל.
וכשהיית עושה,
הוא אומר לך תודה רבה,
ואיזה יופי,
ואיזה השקעה,
וכל הכבוד,
כן, תשמע,
אנחנו
צבא פה,
זה לא...
זה יכולת השפעה אדירה,
אתה יכול לנצח אתגרים באמצעות הרכות,
בדרך הרכה הזאת, לא בדרך הקשה.
בסדר?
לאויב להכיל לחם וכדומה.
בתור לא לא לא לא אויב ההוא,
ההוא צריך לחסל ולהרוג.
אני מדבר בתוך עם ישראל,
הספירות זה לא לגויים,
הספירות זה לעם ישראל.
לא, שלא יהיה אי הבנות פה, זה שמה.
את עמלק צריך,
מה שהתורה אומרת על עמלק.
הרי אם היה להם קצת גרם אחד
של גם שכל וגם איזשהו טוב,
אז הם היו כבר משחררים את החטופים ומתחילים לשקם את עצמם.
קחו את החטופים, עזבו, קחו!
אבל הם, יש להם רק רוע, הם עסוקים בלעשות רע.
אחוזים דבוקים ברע.
הרי זה לא משוואה, נכון?
גם האסירים שמשחררים,
וכל זה כבר,
נהרגו פי כמה וכמה וכמה יותר מהאסירים שהם יקבלו בחזרה,
וגם מהאסירים שהם משחררים,
אנחנו אחרי זה נהרוג אותם.
אז מה הראש?
אין ראש, הראש הוא רע.
המוטיבציה של לעשות לך רע,
אני מוכן לסבול,
והעיקר ששלך יהיה רע.
זה עמלק.
חבל מאוד, אני אומר,
זה מצער שככה בני אדם,
שנבראו בצלם אלוהים,
חביב אדם שנברא בצלם,
הגיעו לכזאת מדרגה נמוכה,
שפל המדרגה.
כן.
טוב.
אז זה נצח שבהוד.
הוד שבהוד.
הוד שבהוד קשור
להלל ביום העצמאות וביום ירושלים.
הוד שבהוד זה היכולת להודות על היכולת להודות.
כן, להודות
על זה שאני יכול בכלל להודות.
כלומר,
זה מין פרספקטיבה,
נכון?
זה קצת כמו, נגיד, אדם נמצא בפקק תנועה.
אז הוא אומר לעצמו, בדרך לירושלים,
הוא אומר,
ברוך השם שאני בפקק תנועה בדרך לירושלים.
אני נוסע לירושלים שהיא בנויה,
ולא רק שהיא בנויה,
כל כך הרבה אנשים רוצים להגיע אליה.
זה ללכת
רגע, אתה יכול ללכת,
אוף,
זה פקק תנועה,
אני צריך להגיע.
אתה
יכול רגע ללכת אחורה ולהגיד,
שנייה,
איפה אני נמצא?
אני מודה על הסיטואציה.
אז כשאנחנו נמצאים ב, נגיד,
ככה אני מרגיש,
זכינו,
או מי שלומד בבית המדרש הזה של מכון מאיר,
שאנחנו נמצאים במקום שמסתכל על הגאולה של עם ישראל, ומעמיק בה,
ולומד אותה,
ולכן מהמקום הזה הוא מודה.
אז אני מודה על היכולת להודות
על התהליך הזה, ושאני לא עיוור, ולא שם אליו לב.
בסדר?
להודות על היכולת להודות.
זה עוד שבעות, זה מין איזה פרספקטיבה כזאת מיוחדת.
איך זה קשור?
עוד שבעות זה נדחת באייר,
חי אייר, מקביל לחי אלול,
וזו ההילולה של רבי שמעון.
אז בעצם,
להודות על היכולת להודות זה איכות של התבוננות.
זה בעצם מה שקורה כאן.
זה איכות של התבוננות.
אני לא רק אומר תודה, אלא אני
יוצא גם מהסיטואציה ומתבונן, וואו,
אני נמצא במקום שאני יכול להגיד תודה,
תודה השם שאני יכול להגיד תודה זה שיש לי מדינה.
להתבוננות.
כל תורת הסוד היא בעצם עניין של התבוננות.
אתה בעצם מתבונן במצוות,
ואומר, בתוך הגוף של המצווה,
יש איזו נשמה פנימית שאם אני אתבונן,
התבוננות על ההתבוננות,
יש את ההתבוננות הרגילה של המצווה,
איך מקיימים את המצווה,
מה הגדרים שלה,
מה הכוונה שלה, כאילו זה.
ואני אומר, אוקיי, רגע,
בואו
נלך רגע אחורה.
מה הקדוש ברוך הוא רצה,
איך הוא מדבר איתי דרך המצווה,
שזה בעצם,
זה עוסק בספר הזוהר,
איך הוא מדבר איתי דרך המצווה,
איך הוא,
מה המערכות היחסים שמתפתחות בעקבות המצווה הזאת.
זה הסיפור
של הוד שבהוד.
ולכן, היום הזה,
שהוא ל"ג בעומר,
הוא
עניין של גילוי,
גל עיני ועבית נפלאות מתורתך,
והפסוק הזה,
יש פסוק גל עיני ועבית נפלאות מתורתך,
יש פסוק עד הגל הזה ועד המצבה,
נכון?
הגל הזה יהיה ביני וביניך, יש איזה גל אבנים ש...
יש איזה כותל שמפריד בינינו לבין פנימיות המצוות.
אנחנו מתפללים
על הסרת הגל הזה,
ובמקום שיהיה גל שמפריד,
יהיה גל של גילוי. גל עיניי,
ואביטה נפלאות מתורתך.
נפלאות זה את הפלא.
נקודת הפלא שנמצאת בתוך התורה,
נקודת הפלא זה נון,
ניפלאות.
נון פלאות, שער החמישים.
רבי שמעון הוא שימעו נון.
שימעו את שער החמישים.
שער החמישים זה הכוונה,
זה הלב,
זה הפנימיות שנמצאת בכל אחת מן המצוות.
זה האירוע, וביום הזה זה התגלה.
וזה התבוננות,
זה
כאילו הוד שבהוד.
אתה לומד תורה ואתה מתבונן על התורה שאתה לומד.
מי נתן אותה למה הוא נתן אותה מה
כאילו לא רק את הפרקטיקה מה אני עושה
ואיך אני מקיים את המצוות אלא
למה מה הסיבות למה הוא נתן בעצם
לזה עוסק הרבה מאוד ספר הזוהר במערכות היחסים
בינינו לבין הקדוש ברוך הוא לא רק במה
לעשות אלא גם במערכות היחסים אומרים משל
שהיה פעם מלך
שהיה לו חוקים מאוד מאוד חכמים
כל מי שקרא את החוקים האלה מאוד
התלהב,
התרגש,
והייתה קבוצת אנשים שמרוב שהם התרגשו,
נכספה נפשם לפגוש את המלך.
אז מישהו אחד אמר,
אני אלך ואביא לכם מכתב מהמלך,
מכתב אישי,
לא רק חוקים,
ספר חוקים,
אלא מכתב.
הביאו להם את המכתב,
אחרי שהם קראו את המכתב עוד יותר,
יצאה נפשם.
ואז אמר חכם אחר,
אני אלך ואביא לכם ציור של המלך.
יש שם עוד ציור של המלך, אז עוד יותר התלהב.
עד שבא החכם השלישי ואומר,
אני אביא לכם את המלך בעצמו.
החכם הראשון שהביא מכתב מהמלך זה רבי שמעון,
שהביא את הספר הזוהר,
שזה מכתב מהמלך,
מכתב אישי.
החכם השני זה רבנו הארי,
שהביא את כל העולמות וההשתלשלות והפרצופים.
והחכם השלישי זה הבעל שם טוב.
בתורת החסידות שהביא את המלך בעצמו.
זאת אומרת, היכולת לפגוש את הקדוש ברוך הוא דרך,
הקדוש ברוך הוא הקטן שנמצא אצל כל אחד ואחד מאיתנו,
חלק אלוה ממעל ממש.
אז זה הוד שבהוד.
ההתבוננות על ההתבוננות.
האור על גבי האור.
יש אור של המצווה,
אבל יש לה עוד אור פנימי שהוא קשור לשער חמישים,
שאם אנחנו מתבוננים בו,
אנחנו מצליחים לגלות ולחשוף אותו,
ולכן היום הזה הוא בהוד שבהוד.
הכל ה...
זה, אתה מסתכל על המצווה,
אוקיי,
זה האירוע שלה. עכשיו,
מה נמצא בתוכה?
מה מאיר בה?
לדוגמה,
מצוות,
אפשר ככה להגיד מצוות תפילין, בסדר?
מצוות תפילין,
כן.
אז בפשט,
זה צריך ליציאת מצרים ולקיים את מצות השם יתברך.
בא רבי שמעון ומתבונן עם מצוות תפילין ואומר,
כן,
אבל למה זה מרובע?
למה התפילין לא עגולות?
למה דווקא מרובעות?
ולמה שחור?
אני רוצה לדבר איתך על ה...
מה זה מרובע?
מרובע? אין מרובע בטבע.
כשאדם,
מצרים זה הכל עגול,
זה הכל טבעי,
ואנחנו יכולים לפרוץ את הטבע,
לעדן אותו,
לנהל אותו,
ולכן הצורה, שזה בא לביטוי, זה בצורת הריבוע,
ולכן הכל מרובע,
במשכן,
במקדש,
הלוחות מרובעות,
הארון מרובע,
החושן מרובע,
הכל מרובע.
אה,
וואו,
איזו התבוננות,
איזה אור,
איזו מתיקות,
יוצאת עכשיו פתאום מהצורה ההתבוננות הזאת,
אירוע אחר לגמרי.
אחריות, כן, תפילין.
וכן זאת איך בכל מצווה,
רבי שמעון מתבונן בה,
שמעון והזוהר וכל החכמים מתבוננים בה,
מוצאים את האור הפנימי.
זה הוד שבעוד.
יסוד שבעוד,
ספירת היסוד
היא היכולת להוציא משהו בצורה יעילה ופוריה.
בסדר?
אז...
ופנימיות ההוד זה אמת, כלומר אחרי שאני,
פנימיות היסוד זה אמת,
אחרי שהדברים האלה יוצאים בצורה יעילה ומועילה גם נוצרת התקשרות אמיתית.
תחשבו מה קורה, נגיד,
כשאני לומד עם חברותא,
אנחנו מתווכחים והוא
אף פעם,
אף
פעם הוא לא מסכים עם מה שאני אומר,
תמיד הוא מתווכח וכל זה.
אז הקשר בינינו הוא לא קשר אמיתי,
הוא
לא חזק.
ואם אני לומד עם חברותה,
ובשלב מסוים הוא מוצא ואומר לי,
תקשיב,
צודק.
אני טעיתי ואתה צודק.
ההוד הזה, ההודיה שלו, יוצרת בינינו מה?
יסוד.
קשר אמיתי.
אנחנו דכר ונוקבה.
הוא הודה על האמת.
או הפוך, אם אני מודה לו.
כלומר,
היכולת להודות בטעות או להגיד תודה בצורה אמיתית ועמוקה,
יוצרת קשר אמיתי בין האנשים.
שנמשך לאורך זמן.
השפעה אמיתית.
זה
כורך ועושה איזשהו יסוד.
אממ...
דוד המלך בתהילים,
כן,
מודה כל כך,
הקשר של דוד עם הקדוש ברוך הוא כל כך חי,
כי הוא כל הזמן מודה לקדוש ברוך הוא,
בצורה מפורטת,
בצורה אמיתית, בצורה עמוקה.
אז יסוד שבהוד,
זה להפוך את ההוד קודם כל ליסוד בהתנהלות שלנו,
ולדעת שכשאתה,
כשאנחנו מצליחים להודות באמת בטעות,
מודה על האמת, לעולם יהא אדם,
ירא שמיים,
הוא מודה על האמת ודובר אמת בלבבו.
הדבר הזה, להסכים ולומר, נכון, הדבר הזה בעצם יוצר
השפעה אמיתית.
כאילו,
אם אני יודע שמישהו,
אין לו בעיה להודות בטעות,
אז
כשהוא יגיד לי משהו,
אני אקבל את דבריו,
כי
אני יודע שאם אני יאתגר אותו,
אז הוא יבדוק את הדברים,
ואם תהיה איזו טעות,
אז הוא יחזור אליי,
ויגיד לי,
צודק,
טעיתי,
אז
הקשר בינינו הוא הרבה יותר אמיתי,
והרבה יותר עמוק,
מאשר אם אני אומר, כן, הוא תמיד צריך להיות צודק.
אז
אז זה יסוד שבהוד,
והספירה האחרונה היא מלכות שבהוד.
מלכות לית לה מגרמה כלום, המלכות בעצמה היא שום דבר,
היא רק מאפשרת לדברים לקרות.
מלכות שבאות זה כשאנחנו מייצרים סביבה שבה אנשים מרגישים בנוח
להודות בטעויות.
בסדר?
יש סביבה שמעודדת את הדבר הזה,
סביבה שמעודדת אמירת תודה. נגיד,
יש אפילו באמריקאים,
יש חג, נכון? Thanksgiving.
שזה חג בסדר גמור,
הוא לא קושר לעבודה זרה,
זה חג ההודיה.
להגיד תודה.
אז
יש משפחות שנוהגות,
זה היה מנהג מאוד מאוד יפה,
בשולחן שבת,
עושים סבב,
אתם עושים את זה?
אה?
להגיד דבר טוב.
להגיד דבר טוב ולהגיד משהו שאני רוצה להודות עליו על השבוע.
אני רוצה להודות,
ממש עושים סבב,
כל שבת,
שולחן שבת,
סבב הודיה.
מחנכים לזה.
אז מתפתחת כאן אווירה כזאת שפה אומרים תודה.
לא רק אם קרה איזה משהו גדול.
אני רוצה להגיד תודה,
ואז ככה גם לומדים להגיד תודה גם על דברים קטנים.
לא צריך רק על דברים גדולים,
על דברים קטנים אתה אומר תודה.
מלכות שבאות זה בעצם שיש כאן איזה
מקום
שמאפשר לזה לזרום.
המלך הוא,
כמו שדיברנו היום בבוקר,
המלך הוא אחד,
הוא זה שלא משתלט על כולם,
אלא להפך,
זה
שעוזר לכולם לצאת אל הפועל.
אז אם נגיד האבא בראש שולחן הוא זה שטיפה מפנה את מקומו,
מבחינה רוחנית,
ונותן לאנשים סבב,
וגם הוא אומר תודה,
אני רוצה להגיד תודה לאמא,
אז הם רואים,
אבא אומר תודה לאמא,
אני רוצה להגיד תודה לקדוש ברוך הוא,
רוצה להגיד תודה לזה,
בסדר,
אפילו,
רוצה להגיד תודה לנהג האוטובוס שהשבוע,
השבוע,
חיכה לי ועצר לי בתחנה עד שאני אגיע,
בסדר,
אז זה סביבה מעודדת אמירת תודה.
וזה בעצם המלכות שבו.
אז בעצם לקחנו את שבוע ההוד של רבי שמעון,
הגיבור שלו, רבי שמעון ורבי מאיר,
וראינו איך הוא בעצם עוטף אותנו מכל הכיוונים ומשכלל מאוד מאוד
מאוד את יכולת ההודיה להגיד תודה ואת יכולת גם ההודיה באמת,
שבלב שבוע ההוד
נמצא ההוד שביסוד,
שזו היכולת בכלל להתבונן ולהעמיק,
ולהגיד,
אני רוצה להגיד תודה על היכולת להגיד תודה.
אותה אנרגיה של התבוננות,
באופן כללי,
היא האנרגיה שמביאה לפנימיות התורה.
להתבונן על המצוות ולהגיד,
רגע,
בסדר,
אני רוצה רגע לעשות התבוננות על ההתבוננות.
סוכה, למה סוכה?
ואז
המקור הזה של ההתבוננות,
כתוב שהבינה מגיעה עד להוד.
ככה כתוב, כשאתה מתבונן, אתה בסוף מגיע להוד.
אתה מצליח להגיע לרבי שמעון, לפנימיות התורה.
אז כל סוד פנימיות התורה זה התבוננות עמוקה,
פנימית,
במצוות,
כדי לגלות את האור הפנימי
שחבוי ב...
תזכו,
נזכה כולנו לקבלת פנימיות התורה בשמחה וטוב לבב בזכות רבי שמעון.
במירון, שם רבי שמעון,
אדוננו בר יוחאי.
