שלום וברכה.
אנחנו
פותחים השבת פרשה שמלמדת אותנו על
קדושת הכוהנים.
פרשת אמור באה ומלמדת יסוד שחושף מהו מושג הכהונה בעם ישראל.
צריך להבין שהמושג כהונה בעם ישראל
לא שייך רק לכוהנים.
כלומר, כשאנחנו מבינים מה זה מושג הכהונה,
אנחנו מבינים מושג כללי בעם ישראל.
הרי לעם ישראל יש ייעוד.
להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
מה פירושו של הדבר?
פירושו של הדבר שלא רק הכהנים בעם ישראל הם הכהנים,
אלא כלל עם ישראל.
כלל עם ישראל כולו אמור להיות דבק
ביסוד קדושת הכהנים כלפי העולם כולו.
אנחנו נהיה הכהנים של העולם כולו.
אבל מה זה להיות כהן?
מה פירושו של דבר ממלכת כהנים וגוי קדוש?
מה הביטוי הרוחני שהכהנים מבטאים?
כמובן שהקונטקסט של הפרשה הזאתי הוא אחרי פרשת קדושים.
עם ישראל נדרש למגמת קדושה בעולם.
קדושים תהיו,
כי קדוש אני ה' אלוהיכם.
עם ישראל יש לו מימד של קדושה.
ולכן זה מתחבר לציווי שעם ישראל קיבל להיות
ממלכת כהנים וגוי קדוש. אנחנו כהנים ואומה קדושה.
זה היסודות שלנו.
אז אנחנו מתוך המפגש בפרשה ננסה להבין איזשהו יסוד.
התורה מצווה ויאמר השם אל משה אמור
אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם
לנפש לא יטמא בעמיו.
יסוד הראשון
הוא שהכהנים אסורים בטומאה.
עד רמה שאדם
שהוא מאבד את אחד הקרובים שלו,
שלכאורה הנטייה הכי פשוטה זה להיות שם,
ללוות את המת,
להיות שותף בכל תהליך האבלות,
הכהנים נדרשים רגע הצער.
כהן יכול, כהן הדיוט יכול יטמא לשאר הקרוב,
כהן גדול אפילו לא.
אפילו לשאר הקרוב הוא לא יטמא.
למה?
ממשיכה התורה.
לא יקרחו קרחה בראשם,
ופאת זקנם לא יגלחו,
ובבשרם לא ישרטו שרטת,
קדושים יהיו לאלוהים,
ולא יחללו שם אלהיהם.
כלומר, יש דרישה
שלא יקרחו קרחה בראשם,
לא ישרטו שרטת,
למה?
מכיוון שיש מימד של קדושה.
קדושים יהיו לאלוהים. אז אני רוצה להבין את הציווי הזה.
הרש"ר הירש,
מבאר את היסוד הזה.
אומר הרש"ר הירש.
מהפסוק
בדברים מוכח שאיסור קורחה
כמו איסור שריטה נוהג רק למת.
כלומר,
לא יקרחו קורחה בראשם, צריך לחבר את זה
לציווי נוסף
שמופיע במקום מספר חמש. בנים אתם להשם אלוהיכם לא תתגודדו
ולא תשימו קורחה ביניכם למת.
כלומר,
האיסור לא רק לא ישרטו במובן הכללי, אלא למת.
יש נטייה לעשות את זה כשיש עמידה מול מת.
שהקורחה נעשית מחמת אדם שמת לו.
נמצאנו למדים
שקורחה אינה הביטוי של צער, אלא קורחה כמו שריטה,
היא עדות קבועה לאובדן ערכו של אדם.
כלומר,
אומר הרש"ר הירש, למה
יש נטייה לאדם לעשות שריטה,
לעשות קורחה למת?
כדי לומר משהו.
לומר, אני מבין,
משהו השתנה באופן תמידי.
כמו שכשאני עושה שריטה,
זה עדות קבועה לאובדן ערכו,
ככה המציאות היא אובדן ערכו?
כלומר, המת מת, זהו נגמר.
אין המשך,
הוא לא פה יותר,
הוא מת.
אבל מה זה חושף?
שבעצם,
אני לא מאמין בנצח.
אם אני רואה באובדן אדם,
מציאות של כליה מוחלטת.
אז זה אומר שאני רואה במוות דבר מוחלט.
אני רואה במוות דבר שזהו, נגמר.
הדבר הזה הוא מנוגד ליסוד הקודש של עם ישראל.
הכוהנים נדרשים להיות דבקים באמונת החיים.
לכן הם לא נוגעים למת.
אנחנו נבין גם יותר לעומק מה זה אומר להידבק
באמונת החיים.
אבל זאת הדרישה הראשונה לכהנים.
לנפש לא יטמא בעמיו. אתה,
יש לך תפקיד. מה?
להיות בחיים.
להיות בעוצמת החיים.
לא בבית הלוויות.
לא במפגש עם מת.
המת זה דבר שהכהן צריך להתרחק ממנו.
ממשיך הרש"ר הירש.
האליליות.
הן העתיקות והן של ימינו,
נוטה לקשר את הדת עם המוות.
מלכות האל מתחילה רק במקום בו מגיע האדם אל סופו.
גוויה
ומוות הם גילויי העיקריים של האלוהות.
מתי האדם לכאורה פוגש את האל כשהוא עוזב את העולם הזה?
כשהוא מת?
כשהוא חי בעולם הזה,
הוא חי בעולם שאין בו אל.
עולם של חומר, עולם של גוף.
כשהוא סוף סוף יוצא מהעולם הזה,
אז הוא פוגש את האל.
לכן יש נטייה לדתות, ובוודאי לדתות האליליות,
לרומם את המוות, לרומם את המעמד הזה של המוות.
ולכן,
הכהן הדת,
היה מגיע אל הרגע הזה, איפה אתה פוגש את האדם
בשיא הרוחנית שלו כשהוא הולך
אל המוות.
משום כך, אומר ראש הדת,
קומרי האלילים עומדים ליד קברים.
והמקום הראשון במעלה של קומריהם
הוא ליד גופת המת.
שם במקום בו העיניים קהות והלב נשבר
הם מוצאים קרקע פוריה להפצת דתם.
ולכן הנושא על בשר ודם של מוות,
סמל לכוח המוות לכבוש את הכל, ובכך
זוכר תמיד את המוות, עושה מעשה דתי מובהק.
והדבר ראוי במיוחד לקומר עולה משרתו.
איפה הקומר של הנצרות?
איפה הקומר של העבודה זרה נמצא?
במפגש עם המוות.
הוא בא לומר לך,
אתה יודע מה הרגע הכי משמעותי של האדם,
שסוף סוף הוא יוצא מהעולם הזה.
כשסוף סוף
הוא נפטר מהגוף,
הוא
נפטר מהחומר,
סוף סוף
יש ביטוי לאל.
עם ישראל בא לומר אמירה הפוכה לגמרי.
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, קרי אתם ממלכה,
שהאמירה הגדולה שלה
היא אנחנו דבקים בחיים.
אנחנו מאמינים בחיים.
תראו את ההבדל, אנחנו רואים את זה מול האויב שלנו.
האויב שלנו הם מקדשי מוות.
לכן אין להם בעיה להרוג מתוך עצמם עוד ועוד ועוד
תפיסת השאהידות.
אנחנו לא שואפים למות.
אנחנו שואפים לחיות.
לא כך הם כהני ישראל.
ההתגלות הנעלה ביותר של האלוקים אינה בכוח המוות.
הנותן גבורה בחיים,
אלא הוא מתגלה בכוח המשוחרר והמרענן של החיים.
הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו לגלות את הופעתו בחיים,
לא במוות.
לא במציאות המנותקת מהחיים,
אלא ההפך, מתוך החיים.
המרומם אדם לרצון חופשי ולחיי נצח,
זה היהדות.
לכן היהדות מלמד אותנו לא כיצד למות,
אלא כיצד לחיות.
מי זה כהן?
כהן זה מי שמלמד את דרך החיים.
איפה הכהן צריך להיות?
במקום שהוא הכי רחוק מהמוות.
מה לכהן
בבית הקברות? מה לכהן במפגש עם המוות?
לכן באה התורה ואומרת,
ויאמר השם אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון,
ואמרת עליהם לנפש לא ייטמא בעמיו. אתם
תרוממו את יסוד החיים בעם ישראל.
תרוממו את היסוד שעבודת השם היא דרך החיים.
איך עושים את זה?
את הכהן לא פוגשים בבית המקדש.
סליחה,
לא פוגשים בבית הקברות.
את הכהן לא פוגשים בלוויה.
איפה פוגשים את הכהן וכל מה שקשור לחיים?
וכל מה שקשור לעוצמות החיים, שם אתה פוגש.
כדי לומר,
מה זה להיות מלכות השם?
מה זה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש?
זאת ממלכה שמרוממת את החיים, שמוסיפה חיים,
שמוסיפה בניין, שמוסיפה מלכות.
זה ייעודו של עם ישראל.
לכן היסוד הפנימי הזה,
שלכאורה הלכה הצדדית לכהנים,
היא לא הלכה רק לכהנים, היא לכולנו.
נכון, מי שלא כהן יכול להיטמא לקרובים שלו,
יכול להיטמא
גם לאנשים אחרים, יכול להיות בחברה קדישא
ולעשות חסד של אמת.
אבל הוא צריך להבין כתפיסה.
מהי המגמה המרכזית
של עבודת השם?
המגמה המרכזית של עבודת השם היא בחיים.
תסתכל איפה הכהן מושך את העם,
לאיפה הכוהנים מושכים את המגמה.
הם מושכים את המגמה אל כיוון החיים.
לכן, אני חוזר על השורות האחרונות,
היהדות מלמדת אותנו איך לחיות כל רגע ורגע מהחיים הארציים
של חיי נצח בעבודת השם.
ועל ידי כך,
לחיות כל רגע ורגע של חיים שיש בהם חירות מוסרית,
חיים של מחשבה ורצון, יצירה והישגים, גם של הנאה.
זהו הלימוד שאליו השם הקדיש את בית מקדשו.
ולשירותו קידשו הכהנים,
המלמדים את העם,
את הכל,
את הבסיס ואת הכיוון של החיים.
זה דבר מופלא, אומר הרש.
היהדות באה ללמד איך חיים בעולם הזה חיי נצח.
איך חיים בעולם הזה מציאות
של שאיפה אלוקית מתוך החיים.
יש פה עוד מקורות, בבקשה,
אם אתה רוצה.
אז זה היסוד הראשון שאנחנו פוגשים.
כלומר, היסוד הראשון, אני מסכם,
אנחנו נדרשים להיות דבקים
ביסוד של הכהנים.
ויאמר השם אל משה,
אמור אל הכהנים,
זה לא אמירה רק לכהנים,
זה אמירה לכל עם ישראל.
ומהי?
לנפש לא יטמא בעמיו.
אתה לא מרוכז במוות.
אתה מרוכז בחיים.
עם ישראל הוא עם שבא ללמד את העולם איך לחיות,
לא איך למות.
מתוך זה אני מבקש להמשיך עוד קומה.
היא הציווי הזה שלנפש לא יטמא בעמיו,
ולא יקרחו קורחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו,
מופיע,
כמו שכבר אמרנו,
מופיע אגב בפרשת קדושים עצמה.
ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם.
וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני השם.
כלומר,
אנחנו מבינים שלהיות כהנים ולהיות קדושים זה שילוב,
ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אז להיות קדושים,
פרשה שלמה עסקה בזה, ותכף נבין איזשהו יסוד. להיות כהנים, אמרנו,
זה להיות מחוברים אל מגמת החיים.
חיבור אחד,
זה עצם החיים,
היום יום,
אני חי יום יום.
אני מקדש את השם בחיים.
אבל יש פה עוד יסוד.
הציווי הזה שלא לקרוח קורחה,
לא לשרט
שרט לנפש,
שאמרנו, בגוף,
שאמרנו שזה לא לבטא את הדבקות במוות,
יש פה עוד יסוד.
לא לבטא דבקות במוות.
כלומר,
האדם יש לו מת.
הוא מיואש מהחיים.
אז הוא חותך.
למה?
בגלל מי שנפטר.
בגלל מי שנפטר, כן.
זה אסור.
למה?
אסור לעשות את זה, כן.
זה שאנחנו צריכים להתעורר בתשובה
והחי יתן אל ליבו זה משהו אחר,
אבל החי יתן אל ליבו לחיות,
לפעול, לעשות, לא להתייאש מהחיים.
כלומר, המפגש עם המוות
לא אמור לייצר
ייאוש מהחיים, אלא ההפך.
לכן הכהנים שהם מסמנים את הדרך,
הם לא נפגשים עם המוות,
הם לא נטמאים.
אבל דווקא בגלל השאלה שלך, אני רוצה עוד קומה.
כי האיסור הזה שלא לשרוט,
לא לקרוח
כרוכה ביטויים של אבלות כזאתי, של ייאוש מהחיים, מחוברת בתורה
לעוד דבר. מחוברת לתורה, מחוברת בתורה בעוד איזשהו יסוד.
התורה בספר דברים,
אמרנו, עם ישראל נקרא ממלכת כהנים וגוי קדוש.
זה ה-DNA של עם ישראל.
התורה אומרת, מקור מספר חמש,
בנים אתם להשם אלוקיכם.
כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך,
ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה
מכל העמים אשר על פני אדמה.
אומרת התורה,
בוא אני אסביר לך מי אתה, מה הזהות שלך.
אמרנו,
אתה ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אתה עם סגולה מכל העמים.
אתה עם קדוש.
אתה בן של הקדוש ברוך הוא.
מה זה אומר להיות בן של הקדוש ברוך הוא?
מה זה אומר להיות עם קדוש?
אז אמרנו, דבר אחד, זה עם שדבק בחיים.
זה קדושה.
זה חיים.
אבל בתוך הציווי הגדול הזה של בנים אתם להשם,
מוסיפה התורה עוד פעם את האיסור הזה,
לא תתגודדו.
ולא תשימו כורחה בין עיניכם למת.
למה?
כורחה, אז היו עושים קרחת פה,
מתוך גם כן, מתוך כאב על המת,
והיו תולשים את השיער,
דברים שאסור.
למה?
מה זה מבטא חוץ מאותו צר?
אומר רש"י,
לא תתגודדו,
לא תתנו גדידה ושריטה בבשרכם על מת.
כדרך שהאמוריים עושים,
לכן זה מקביל גם למה שקראנו בפרשה שלנו,
לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו בבשרם,
לא ישרטו שרטט.
אז זה מתאים גם לפה.
כי עם קדוש,
אומר רש"י, למה אסור?
לפי שאתם בניו של מקום,
ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.
אומר רש"י,
זה לא יפה.
אתם בנים של השם, איך בן של השם צריך להיראות?
צריך להיראות יפה.
לא יכול להיות שהוא מלא בשריטות,
מלא בקרחת, זה לא יפה.
אבל קשה לומר שרש"י התכוון רק במובן החיצוני.
זה לא להתלבש עם חליפה יפה, זה לא רק זה.
ודאי שרש"י מתכוון,
מה זה להיות יפה?
כבן של השם.
איך, אני יודע איך בן של,
לא יודע מה,
מלך ספרד צריך להיראות. יש סמלים של המלכות, יש
בגדי מלוכה. איך בן של השם צריך להיראות?
מה זה להיות נאה כבן של השם?
אז הרמב"ן באמת קצת מעמיק את דברי רש"י ואומר ככה,
ורש"י כתב,
לפי שאתם בניו של מקום,
אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחחים.
ואיננו נכון,
אומר הרמב"ן,
זה לא יכול להיות שזה הפשט.
שאם כן, א',
הייתה צריכה להיות המצווה גם שלא על המת.
לאו דווקא לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין
עיניכם למת,
גם לא למת,
סתם,
אל תעשו את זה.
זה לא יפה אם זה הדרישה.
אבל הרמב"ן ממשיך.
ומביא הרמב"ן את אבן עזרא.
רבי אברהם אמר,
שתדעו שאתם בנים להשם,
והוא אוהב אתכם יותר מאב לבנו.
ולכן לא תתגודדו על מה שיעשה,
כל מה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא.
אומר אבן עזרא דבר מופלא.
למה האדם, כשיש לו מת,
עלול לעשות קורחה או לשרוט שריטה בגוף?
כי הוא חושב
שהוא נמצא עכשיו בטרגדיה.
כלומר, מה שקורה לי עכשיו זה ייאוש מוחלט.
אבל אם אני מבין,
רגע,
לא יכול להיות שיש ייאוש מוחלט.
למה?
אני בן של השם.
אם השם עושה לי משהו,
ואני הבן שלו,
אז הוא עושה את זה לטובה או לרעה?
הוא עושה את זה לטובה.
אם אני הבן של השם,
אבא עושה משהו לרעת הבן שלו, חס ושלום.
לכן אומר אבן עזרא,
כי
כל מה שיעשה לטוב הוא.
אה, ואם לא תבין, לא תבין אותו.
כאשר לא הבינו הבנים הקטנים, מעשה אביהם.
ילד קטן מבין כל מה שאבא שלו עושה?
אבא שלו לוקח אותו עכשיו בכוח לקבל זריקה של חיסון.
הוא לא מבין, כואב לו, הוא זועק.
אתה מבין את כל מה שהשם עושה?
בוודאי שלא.
אבל כל מה שהשם עושה,
זה לטובתך.
ולכן לא יכול להיות, אם אתה בן להשם,
שאתה
תעשה קורחה בין עיניך,
כשיש לך מת.
לא יכול להיות.
הקדוש ברוך הוא עושה לך טוב.
אתה לא מבין אותו,
זה
כואב לך,
זה מופלא בעיניך.
למה?
אבל יש טוב אלוקי.
בבקשה.
נכון.
יש רע, אבל יש מגמה.
כשאנחנו אומרים שהשם עושה טוב,
הכוונה,
המגמה, הכיוון.
הכיוון של הכל הולך לטוב.
הטוב ינצח.
בדרך יש מורכבויות.
אישה נכנסת לחדר לידה.
יש כאבים.
הכאבים זה רע, זה כואב.
אבל יש לידה.
כלומר, למה הרע הוא חלק מהתהליך?
זאת
שאלה גדולה.
אבל המגמה הכללית היא שהקדוש ברוך הוא מוביל לטוב.
ולכן, אם אדם לא מבין את זה,
אז באמת הוא מתייאש.
ואז כשהוא פוגש מוות,
הוא קורע את הבגדים, הוא תולש את השערות.
נכון.
אני אשאל אותך שאלה כזאת.
אתה שואל שאלה קשה.
אין
השם לא עשה, אבל השם איפשר.
אתה שואל, למה זה קרה?
יכול להיות שזה כדי לצרף את עם ישראל,
כדי לזכך אותם.
כשאנחנו מסתכלים היום
על יום השואה, אנחנו מלאים בכאב.
יש עדיין ניצולי שואה מתוכנו.
איך עם ישראל יציין את יום השואה בעוד 300 שנה?
אני מאמין שהוא יציין את זה כחלק מיום העצמאות.
איך אנחנו מציינים את יום השואה הראשון של עם ישראל?
מתי הייתה השואה הראשונה של עם ישראל?
במצרים.
במצרים עם ישראל איבד 80% מעם ישראל.
80% מעם ישראל נשארו במצרים.
מתו.
זה היה שואה שהתפרצה על ידי השם.
זה היה שואה.
זאת אומרת,
הייתה שואה.
בוודאי שהיה על ידי השם.
הקדוש ברוך הוא אמר את זה.
זה היה בבת אחת.
לא.
המציאות של
עבודת פרך,
של כל הבן הילוד היאורה תשליכו,
זה לא היה יום אחד.
המציאות שהמצרים לוקחים את התינוקות ושמים אותן ביאור.
כשאנחנו היום מציינים את השואה הזאת,
מתי אנחנו מציינים אותה?
בליל הסדר, רגע,
אנחנו מציינים את זה בליל הסדר.
בתוך ליל הסדר,
בתוך רגעי הלידה של עם ישראל, אנחנו מבינים
שהיה גם מרור.
אבל אנחנו אחר כך לוקחים את המרור וכורכים אותו ביחד,
יחד עם הפסח,
יחד עם המצה, ומבינים...
זה הכורך.
הלל הזקן,
שהיה כורכם ביחד,
ולכן כל מי שלא אמר פסח,
מצה ומרור בלילה,
זה לא יצא ידי חובה.
כלומר,
כל מי שחושב
שיציאת מצרים,
חלק ממנה זה לא גם המרור,
הוא לא הבין מה זה יציאת מצרים.
כלומר, אם אני מסתכל
על מורכבויות במציאות,
מתוך הבנה שאני בן של השם,
המבט הוא אחר.
לכן,
אחר,
הוא אחר,
כן.
אנשים אומרים,
אם מישהו מתגרש,
או אם יש פירוד בעם, יש מריבה,
זה כמו,
זה לא טוב,
צריך שאנחנו נהיה שלמים,
זה לא טוב אם מריבים או לא מסתכלים.
עכשיו יש 80 אחוז,
אמרת,
מתו.
אז מה הטוב בזה?
הכל הטוב.
הטוב הטוב לא מתגלה מעכשיו לעכשיו.
הטוב מתגלה במהלך אלוקי.
הטוב מתגלה במהלך אלוקי. כשאני מסתכל היום
על ליל הסדר,
אני מבין איזה יופי זה היה הלידה של עם ישראל.
למה בלידה היה צריך ש-80% מעם ישראל ילך לאיבוד?
שאלה טובה. אבל
זה היה לידה.
לכן אומר הרמב״ן,
אני רוצה רגע להתקדם,
לכן אומר הרמב״ן,
על כל מה שיעשה,
כי כל מה שיעשה לטוב הוא,
ולכן לא שייך.
אלא מה?
לא
שייך להתגודד?
לא שייך
לקרוח קרחה?
ולכן התפיסה היא
שישמחו עליו כי עם קדוש אתה,
ואינך כשאר כל הגויים.
על כן לא תעשה כמעשיהם.
כלומר,
אתה לא עושה כמעשיהם כמו עם שהוא מיואש,
הוא לא יודע.
אתה עם שהוא בן של השם,
אתה מאמין בטוב האלוקי,
ולכן אתה לא קרוח קרחה,
לא שורר הרטט.
דבר נוסף, אומר הרמב״ן,
ולפי דעתי,
כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך.
ייאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגולת השם,
ולא ישא אלוהים נפש וחשב מחשבות,
לבלתי ידח ממנו נדח.
אין ראוי לכם להתגודד
ולהיקרח על נפש,
אפילו ימות בנוער.
אומר הרמב״ן דבר מופלא.
אתה בן של השם, מה זה אומר?
זה אומר שיש בך נצח.
זה אומר שלא ידח ממנו נדח.
זה אומר שגם כאשר יש מישהו שמת,
הנשמה שלו לא מתה.
הוא בן של ה'.
מה זה אומר להיות בן של ה'?
זה אומר שאתה עם נצחיות אלוקית בתוכך.
כלומר, המוות
הוא לא מוחלט.
המוות הוא מוות של הגוף, לא של הנשמה.
ואם אני מבין...
שלא ידח ממנו נדח.
אם אני מבין שיש נצחיות,
אז
אתה לא תתאבל אבלות
שמבטאת חידלון.
כרת, זה אתה מתנתק מעם ישראל.
קודם כל, יש מציאויות, נכון?
שאדם אין לו חלק לעולם הבא.
אין לו חלק.
אז יש מציאות כזאת.
אבל אנחנו מדברים
על רוב רובה של המציאות.
רוב רובה של המציאות.
חייל נפל בקרב.
הוא, מה הוא?
הגוף שלו לא פה,
אבל הוא נשאר מהקדושה שנמצאת תחת כיסא הכבוד.
לכן,
האבלות שלי צריכה להיות בפרופורציות מתוך ההבנה הזאת.
לכן אומר האבן עזרא,
אפילו ימות בנער, אפילו ימות צעיר, תבין,
יש פה נצח.
אמנם,
לא אסר הכתוב בכי,
כי הטבע יתעורר לפקוד פרידת האוהבים.
בוודאי
שאני אבכה,
זה לא שאני אטום רגשית.
בוודאי,
אני לא רואה יותר את הבן שלי,
אני לא רואה יותר את האח שלי.
בוודאי שאני אבכה.
אבל האם אני בתחושה שזהו, נגמר?
זהו.
הוא נעלם,
או לא ידח ממנו נדח,
זה בן של השם.
בן של השם, יש הבטחה אלוקית.
לכן, יש פה שני דברים. אחד,
מה שהאבן עזרא אומר,
אני מבין, יש מהלך אלוקי.
אני לא מבין אותו,
אני לא מבין למה,
אבל אני מבין, יש מהלך אלוקי.
הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו.
אנחנו בנים של השם,
ומה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו,
זה לטובה.
ב',
גם כאשר אנחנו פוגשים מוות,
המוות הוא לא חידלון.
הוא לא מוחלט, יש נצח.
ולכן הדרך שבה אני מתאבל,
מתאבל היא בפרופורציות.
מי שתולש את השיערות ושורט את הגוף,
זאת מחשבה שזהו, נגמר.
זאת מחשבה הפוכה לעם ישראל.
לכן אני רוצה לסכם עד כאן.
דבר ראשון, אמרנו,
הכהנים לא נטמאים כדי לומר,
אנחנו אחוזי חיים.
אנחנו אחוזי חיים, אנחנו דבקים בחיים. דבר שני,
גם כאשר אנחנו פוגשים מוות,
אנחנו יודעים שמאית השם הייתה זאת.
ואנחנו בנים שלו והוא עושה את זה כהנהגה שתוביל לטוב.
ג' אני מבין שגם המוות
הוא לא מוחלט,
כי הנשמה היא נצחית.
תראו,
אור החיים הקדוש אומר את זה בצורה עוד יותר עוצמתית.
צריך לדעת,
אומר אור החיים הקדוש,
מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו.
למה? למה חיברו את זה?
מה זה?
מספר שמונה.
נראה,
אומר אור החיים הקדוש, שנתכוון לומר שבמיטת איש
אין אבדה למת.
תראו איזה אמירה עוצמתית. אומר אור החיים הקדוש,
במיטת איש אין אבדה למת,
אלא
הרי הוא דומה לאדם
ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת.
ולימים
שלח אחר בנו,
ואין העדר בנו אלא מן המקום שהלך משם.
אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה בטוב לו,
שחזר בנו אצל אביו שהוא מקור החיים.
מה זה מוות אומר אור החיים?
זה הוא הלך למקום אחר.
כמה אני יכול להצטער על זה שהוא הלך למקום אחר?
נכון,
נכון.
אבל אם אני יודע,
וגם אם הוא הלך לכף הקלע,
הוא הלך לתיקון.
הוא הלך לתיקון.
אז לכן, לכן אני צריך להתייחס למוות
כמשהו שהוא מעבר,
עכשיו איש שאומר את זה אפילו בצורה יותר עוצמתית,
שמעבר מחיים לחיים.
נכון, הוא לא פה.
לכן האבן עזרא הרמב"ן סליחה אמר מקודם,
אפשר לבכות,
ודאי שאפשר לבכות.
אבל האם בנפש שלי
אני זהו, נשברו הכלים? לא.
הוא עבר ממקום למקום.
יותר מזה, אם אני לא במחשבות שהוא הלך לכף הקלע.
אדם יהודי רגיל,
ואומר כולם צדיקים לעולם ירשו הארץ,
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
הוא הלך למקום יותר טוב.
אז שים בפרופורציה את הזעקה שלך.
כלומר,
מי שלא שם את הזעקה בפרופורציה,
כלומר,
באיזשהו מקום,
הוא לא מאמין בנצח האלוקי.
אם אתה מאמין בנצח האלוקי, אז יש פרופורציות.
בסדר?
אני רוצה
עוד שתי פסקאות שקצת מבהירות את הדברים.
אנחנו אמנם לא שורטים את הנפש,
לא תולשים שערות,
אבל מה אנחנו עושים כשיש הודעה על מת?
אנחנו קוראים את הבגד,
נכון?
מישהו יכול להגיד, נו,
אז זה אותו דבר. לא. קריאת הבגד...
מה זה קורעים את הנשמה?
הנשמה? מה זה קורעים את הנשמה?
לא,
חס ושלום, למה לחשוב שאדם...
לא, לא,
לא, המילה רוצח היא מילה קשה.
המילה...
כן, אבל להגיד, אני רצחתי את אימא,
אדם שהאשמה היא לא על הרצח.
האשמה היא, יכלתי להיות בן יותר טוב,
יכלתי יותר לכבד, יכולתי...
חס ושלום, שאדם יחשוב,
רצחתי, רצחתי, אז תשב בכלא.
כן, למה לא עשית את זה?
כי לא הבנת.
כי לא הבנת.
כי לא הבנת.
כי חשבת שהמצב הוא אחר.
אם אנחנו, בוא נעשה סדר.
אם אדם
לא התקשר לאמבולנס,
כי הוא רצה לראות שהוא מת,
אז הוא באמת רוצח.
אדם יותר מזה.
על
פי ההלכה,
יש ציווי,
לא תעמוד על דם רעך,
אתה רואה תאונת דרכים ואתה לא עוצר.
אתה פושע על פי התורה.
אז עכשיו,
אם,
יש,
השאלה אם המבט הזה הוא אמיתי, כלומר, אם אדם,
אני למשל הלכתי לרופא,
והרופא אמר לי,
זה בסדר,
תחזרו הביתה.
הוא לא אמר לכו למיון.
מה לעשות?
זה מה שהבנו.
לא מתקשרים, אין מה לעשות, היא בסרטן, אבל האימא שלי,
למשל האימא שלי, נפטרה ממחלתה, ספסיס, זיהום בדם,
זה גורם לגוף לתקוף את עצמו.
מי שאומר לי לא להתקשר,
זה... תראה, אתה חס ושלום, לא עשית את הדברים.
אין הכי נעים,
אבל ברור שאתה עשית את זה מתוך מחשבה שזה מה שנכון לעשות.
חלילה וחס,
לא עשית,
אם לא אתה עומד על דם ריחת זה שאתה מבין את הסיטואציה.
אתה רואה שיש פה תאונה ואתה לא מתקשר.
אם אדם לא הבין שזה תאונה,
לא הבין שעכשיו יש סכנת חיים,
אז הוא שוגג.
אז הוא שוגג,
או לפעמים הוא אנוס אפילו,
לא נתנו לו את הנתונים.
בסדר?
אז אל תרגיש חס ושלום עם משקל כזה על עצמך.
אז
בכל אופן, מה זה הקריאה?
הקריעה אומר הרא"ש שהנעשית בבגדו של האבל
מסמלת את הקרע שמותו של הנפטר עשה בסביבתם.
כלומר, נכון, זה קרע.
אדם שמת, נכון, זה חיסרון מאוד גדול.
אבל...
לעומת זאת, פצע,
מה שהגויים עושים,
הנעשה בבשרו של הנותר בחיים,
ירמוז שמותו של האדם גרם לשבר בעצמנו ובגופנו.
ודבר זה אסור שיקרה.
זה אסור.
שאדם יחשוב, זהו, נשבר החיים.
לא.
יש קרע, נכון?
קרע.
בבגד,
בחיצוניות של החיים, בגוף,
לא שורטים שרתת.
מה פתאום?
אסור שמותו של אדם יבטל או אפילו ימעיט את ערכם ומשמעותם
של חיינו שלנו.
אדם, גם אם הוא מאבד קרוב, לחיים שלו יש משמעות.
וכל עוד השם גוזר לנו חיים בעולם הזה,
אנחנו חייבים להתמיד בעבודתו.
זה התפקיד שלנו.
לא לקלקל את כוחנו,
אלא ההפך,
להכפיל את מרץ חיינו,
אומר הרא"ש.
אני קופץ השורה למטה,
המודגשת, המוות,
אומר הרא"ש,
מוליך מחיים לחיים,
מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא.
כאן, כמו גם שם, האל האחד,
המחלקה חיים בחסד שולט בכיפה, אל תתבלבל.
מי
שאמר שהוא לא נשאר בעולם הזה,
הוא אמר שאתה נשאר בעולם הזה.
לכן התפקיד שלך הוא להמשיך לחיות.
ומי שלא בעולם הזה הוא בעולם של מעלה.
זה מעבר מחיים לחיים.
אל תתבלבל.
לכן כשאני מבין את התפיסה הזאתי,
שאנחנו בנים להשם, שאנחנו מחוברים לנצח,
זה להיות עם קדוש, זה להיות ממלכת כהנים.
ובנטייה הפנימית כולנו כהנים,
לנפש לא יטמא בעמיו כולנו.
לכולנו אסור להתאבל בצורה של להפסיק את החיים,
חס ושלום.
אסור לכולנו.
אלא כולנו צריכים לדעת להמשיך.
מתוך הבנה שהקדוש ברוך הוא יש מגמה.
מתוך הבנה שיש טוב אלוקי.
מתוך הבנה שהמוות...
הוא לא מוחלט.
יש נצח.
ואני רוצה לסיים רק בשני משפטים מופלאים של הרב.
הרב קוק אומר, מקור עשר, המוות הוא חיזיון שווא. אל תתבלבל.
המוות זה לא האמת.
האמת זה הנשמה.
טומאתו היא שקרו.
הטומאה שלו היא הביטוי שזה שקר.
האדם הוא נצח.
הוא עכשיו מופיע בגוף לא נצחי, אבל הנשמה היא נצח.
מה שבני אדם קוראים מוות,
הרי הוא רק תגבור את החיים ואת עוצמתם.
הנשמה ההפך, משתחררת מהגוף,
והיא עולה עוד קומה.
לכן זה חזיון שווא.
ולכן הכוהנים נדרשים להיות מחוברים אל האמת הפנימית של החיים.
אבל לא רק הכוהנים,
אלא כל עם ישראל כמגמה.
אני רוצה לסכם.
פרשת אמור בא ללמד אותנו
לכאורה ציווי על הכוהנים.
אבל היא באה ללמד לנו ציווי על עצם החיים של עם ישראל.
עם ישראל הוא עם קדוש להשם.
בנים להשם. מה זה אומר?
זה אומר שאנחנו מובילים מסר של חיים.
מסר של דבקות בחיים.
מסר של אמונה במהלך האלוקי.
גם כאשר זה קשה. גם כאשר יש
מורכבות. גם כאשר אני לא מבין,
יש מגמה אלוקית.
וגם כאשר אני פוגש מוות,
אני יודע שהמוות
הוא לא חידלון מוחלט.
הוא לא יידח ממנו נידח, הנשמה ממשיכה.
היא עברה למקום אחר.
לעתיד לבוא את תחיית המתים, אנחנו נפגוש אותה.
ויותר מזה,
המוות הוא חזיון שם באמת.
המוות זה רק הצגה.
תחיית המתים זה לעתיד לבוא.
לא משנה, חוזרים,
חוזרים לגוף מתוקן, חוזרים לגוף נצחי.
ואז ההופעה הנצחית של הנשמה הולכת ומופיעה.
זה המסר הגדול של עם ישראל, להיות ממלכת כהנים.
כל עם ישראל מבטאים את הדבר הזה,
מבטאים את קדושת החיים,
שנזכה בעזרת השם.
בבקשה, תדעי לשאול.
