טוב,
שלום לכולם. אנחנו ממשיכים.
נכון, אלעד, פעם שעברה, ש...
היות והדף הזה הוא דף חמישי בסדרה,
ואנחנו...
המספור של המקורות הוא לפי הדפים הקודמים.
נכון, אלעד, אתה הערת?
אז מקור אחד שהתחלנו ללמוד פעם שעברה,
זה מקור עשרים ו...
עשרים ושלוש.
ומקור שתיים פה זה עשרים וארבע.
טוב, אז אנחנו פעם שעברה,
קצת התחלנו לברר את הסוגיה של השקפה המאחדת והשקפה המפרדת.
אני לא כל כך זוכר,
התחלנו מקור שתיים או שלא נגענו?
אוקיי, אז היום אני רוצה להיכנס לזה קצת.
אז אני רק
אחזור בקיצור,
נמרץ ממש בכותרות,
ממש בכותרות.
ראינו שמה הם נקודות המוצא הפשוטות.
הקדוש ברוך הוא אחד, השם אחד.
איזה אחד?
אמרנו אחד פשוט ולא אחד מורכב.
כלומר, העולם שלנו...
הוא עולם מורכב,
עולם ההרכבה ומעלתו בהרכבה,
מה זאת אומרת?
העולם שלנו מכיל המון חלקים, המון פרטים,
וככל שאנחנו מרכיבים יותר פרטים,
כך יש יותר כביכול הצלחה.
ניקח דוגמה,
יש אדם שיש לו שקל, ויש אדם שיש לו אלף פעמים שקל.
אז ככל שיש לך יותר שקלים,
כאילו,
זה יותר הצלחה,
נכון?
אז העולם שלנו, בהגדרה, הוא עולם ההרכבה,
הוא אחד שמורכב מחלקים.
יש לי זוג משקפיים אחד,
כמו שאמרנו,
אז זה זוג או אחד?
אטום אחד,
זה
אלקטרון ופרוטון,
או
אחד או שנים,
וכו'.
אז אם כן,
עולמנו,
אומר המהר"ל,
עולם ההרכבה,
הוא מעלותו בהרכבה.
לכן כשאנחנו אומרים השם אחד,
זה לא אחד שאנחנו מכירים,
זה לא אחד מורכב,
שמורכב מחלקים,
אלא אחד פשוט.
מה זה אחד פשוט?
אחד שהוא באמת אחד.
אין לנו השגה בזה,
כי אנחנו רגילים לאחד מורכב,
אלא אחד שהוא באמת אחד.
יפה. אז הקדוש ברוך הוא השם אחד.
הוא ברא עולם של חלקים, עולם של פרטים,
לפי הזוהר נקרא עלמא דפירודא, עולם שנראה
שאין מקור אחד לכל הפרטים,
אין קשר בין כל הפרטים,
ואין מטרה ומגמה אחת לכל הפרטים. ככה זה נראה כלפי חוץ בטעות.
אבל סוף ההיסטוריה,
כלומר סוף זה שהשם אחד בעולם עליון זה נכון.
וזה שקדוש ברוך הוא ברא עולם,
כן,
עלמא דפירודא,
גם זה נכון,
העולם שלנו,
יפה.
אבל מה המטרה שבשבילה האחד, הבורא, האחד הפשוט,
ברא את הריבוי, את עלמא דפירודא?
כדי שיתגלה שמו אחד.
השם אחד הוא שמו אחד.
כדי שבתוך עולם הריבוי...
נגלה את האחד כמה שניתן בתוך גבולות הגזרה
של מה שהם מסוגלים לגלות בעולם שלנו.
יפה.
כדי שזה יקרה,
היה צריך הקדוש ברוך הוא לברוא נברא מסוים,
שיש לו איזו אישיות,
אופי,
ממילא.
זה התפקיד וזה הייעוד שלו,
שהוא דומה באישיות שלו לבורא, לאחד של הבורא.
אומנם אחד מורכב,
לא אחד פשוט,
למרות שגם זה לא כל כך פשוט להגיד,
אבל אם כן,
כדי שהעולם יגיע מהשם אחד עד שמו אחד,
דרך עלמא דפירודא,
צריך שיהיה איזה נברא אחד בעולם.
שיש בו את התכונה האלוקית של האחד הזה
שתביא את העולם מהשם אחד לשמו אחד.
מי זה הנברא הזה?
הנברא הזה נקרא ישראל.
כל הנבראים האחרים הם באמת שייכים לעלמא דפירודא,
ולכן במהות שלהם, באופי שלהם,
ממילא ביעוד ובתפקיד שלהם,
הם לא שייכים לעלמא דייחודא,
לעולם האחדות,
לעולם האחד,
אבל יש נברא יוצא דופן, שנקרא ישראל,
אנחנו עם ישראל,
שבתכונתנו,
באישיותנו,
בסגולתנו,
וממילא ביעודנו ותפקידנו,
לגלות
את האחד הזה.
ולכן, המסקנה של כל המשפט הארוך הזה היא,
או נגיד משפט אחד ארוך,
הקדוש ברוך הוא, השם אחד.
הוא ברא עולם שמגמתו שמו אחד.
אבל העולם הזה הוא עלמא דפירודא,
כדי שמהשם אחד נגיע לשמו אחד בתוך עלמא דפירודא,
יש נברא מיוחד שנקרא ישראל,
שיש בו את התכונה האחתית הזאת,
שיביא את העולם לשם אחד ושמו אחד.
משפט ארוך, יופי.
עכשיו,
אם זה ככה,
וזה ככה,
זאת אומרת שתכונת
האחד
האלוהי היא תכונתנו.
ולכן אומר הרב בתחילת,
מה שהתחלנו פעם שעברה,
תחילת אורות ישראל ותחילתו פרק ל"א,
האחדות הסגולית בישראל, שבישראל,
התכונה שלנו זאת האחדות הסגולית.
הסגולה שלנו זה היכולת לגלות את האחד האלוקי הזה.
אלא מה?
כי עוד אנחנו חיים בעולם של פירודה,
וכל מה שסביבנו, כולל הגויים, זה פירוד.
לכן,
לא רק שאנחנו לפעמים לא מודעים בהכרה,
בתודעה,
שאנחנו שייכים לאחד הזה,
אלא ודאי שבהרגשה אנחנו הרבה פעמים מרוחקים מזה.
לכן אומר הרב, טעות גדולה מאוד.
טעות גדולה היא בקרב אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל.
כי בעצם בזה שאנחנו לא מרגישים,
לא מבינים,
או מי שלא מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל,
כאילו כפרנו,
לא בלי כאילו,
כפרנו בעצמיותנו,
כפרנו ביעודנו.
יפה, אז זו טעות גדולה?
זה לא טעות קטנה, זה טעות יסודית.
ולכן,
עכשיו,
אם,
עכשיו,
המשפט הזה,
כמו שעוד פעם שעברה,
אפשר להמשיך אותו מכל מיני כיוונים.
איך האחדות הסגולית הזאת שבישראל צריכה להתגלות.
אם היינו עכשיו בספר מוסר,
אז הרב היה הולך על אחדות מידות.
מידות הטובות, מידות הקשות.
אם,
למשל,
היחס לחוכמה,
אז הרב היה אומר,
כי אני הולך על הכיוון בין תורה לחוכמות חול,
וכולי.
אם היה עולם הזה עולם הבא,
אז הרב, וכולי.
היות אנחנו בספר אורות,
אז הרב ממשיך את העיקרון לגבי ספר אורות.
מה זה ספר אורות?
ספר אורות עוסק בעם ישראל,
ארץ ישראל,
גאולת ישראל,
יחס ישראל,
אומות העולם.
אומר הרב,
אם אנחנו
מרגישים באמת,
ולא טועים את הטעות הגדולה הזאת,
מרגישים באמת את האחדות הסגולית שלנו,
שהיא האחדות האלוהית הסגולית,
שהיא אושיותנו ויהודינו,
ממילא לא היינו משווים את עצמנו לשאר העמים.
וממילא לא היינו מפלגים את עצמנו למחלקות,
כקרועים לפלוגות,
נכון?
אבל כי אנחנו
ולא מספיק מודעים למי שאנחנו אנחנו,
ולא מרגישים את זה,
והגלות עזרה לזה,
וכל מה שדיברנו על הגלות,
ההבדל בין הנצרות לאסלאם,
קיצור, כל מה שדובר פה.
לכן, לאן הגענו?
טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל,
וחפצים בדמיונם,
להשוות את העניין האלוהי הזה.
המיוחד באופי הישראלי לעניין כל תוכן של עם
ולשון אשר בכל משפחות אדמה אנחנו מנסים ליצור
התאמה
וזהות בין ישראל לעמים בכל מיני מישורים ולמישור לענייננו בספר אורות איך
זה בא לידי ביטוי אצלם שאצל הגויים העניין הדתי והעניין הלאומי זה
שני דברים שונים ולכן אצלם הפרדת הדת מהמדינה זה דבר נכון ולכן
ולמה כל זה כי הלאומיות אין בה גרעין תכונת קודש
הלאומיות היא סך הכל,
במקום אחר בספרות למדנו,
לאומיות זה סך הכל חברת אחריות גדולה.
מדינה שווה,
שנייה אחת,
מדינה שווה מנגנון לתפקוד חברתי.
עוד טיפה רגע שלי.
אז הם, אצלם הפרדת הדת מהמדינה,
זה דבר נכון.
יהיה גוי שומר שבע מצוות בני נוח,
ויהיה אדם בעצמו, או לאומי בעצמו.
כן,
הרי אמרנו כמה פעמים פה כבר,
שההוכחה לרעיון הזה,
שאין קדושת הציבור בלאום,
זאת אומרת,
אין קשר בין אלוהי ללאומי,
זה שכל גוי
ששייך לכל אומה,
הקשר שלו עם אלוהים הוא אותו קשר.
הוא חייב בשביל אמצע בני נוח.
זה לא משנה אם הגוי הזה הוא גוי סיני,
או גוי הודי,
או גוי אמריקאי,
או גוי אוקראיני,
או גוי יפני,
או גוי תימני.
זה לא משנה.
מה זה אומר?
שהלאום היפני,
הסיני,
התאילנדי שלך,
הוא לא רלוונטי לקשר שלך עם אלוהים.
אלא הקשר שלך עם אלוהים הוא כאדם פרטי,
באלכות יחיד.
שם המצב זה נוח, ולכן כל הגויים שייכים
לקשר הזה.
והלאום זה דבר חיצוני,
זה טכני.
בסדר?
אבל בעם ישראל זה לא כך.
בעם ישראל הלאומיות שלנו היא אלוהית.
כי יש בנו קדושת ציבור,
כי כל החידוש הגדול של עם ישראל,
שאלוקיות, יכולה להתגלות בלאומיות,
דיברנו על זה באריכות כבר חצי שנה האחרונה.
ולכן עצם ההפרדה, הדת מהמדינה,
זה קטסטרופה.
זה בעצם כפירה מכל אישיותנו ויהודינו.
איך זה בא לידי ביטוי בהקשר?
פה,
בהפרדת הדת מהמדינה, ואז קיבלנו...
דתיות בלי לאומיות, ולאומיות בלי דתיות.
קוראים לזה בכותרת לא מדויקת ומאוד שטחית,
ולא רוצה להיות
קומיקס פה,
קוראים לזה חרדיות וציונות חילונית.
שהציונות אמרה אין לנו דבר עם הדת,
והדת אמרה אין דבר עם הציונות.
וזו טעות חמורה מאוד.
וכן אומר הרב,
ומזה בא הרצון לפלג את העניין הלאומי ואת העניין הדתי לשתי פלוגות.
נכון?
יש את הפלוגה, המפלגה, הקבוצה הלאומית,
והפלוגה, המפלגה הדתית,
ושתיהן יחד נכשלו בזה יחד.
נראה לי שזה מה שהספקנו פעם שעברה?
זהו, זה הכל?
טוב, בסדר, מישהו רוצה להעיר משהו, בבקשה, כן.
אין עניין כזה אצל הדברים ש...
יש,
אבל אני מעדיף את זה ככה,
לומר,
זה לא ייעוד של קדושה.
זה לא ייעוד של אלוהות.
אני מעדיף להגיד את זה ככה.
לכל עם יש אופי מיוחד.
האופי המיוחד הוא לא במדרגת האלוהי,
אלא הוא במדרגת האנושי.
אני אתן דוגמה מטופשת לחלוטין,
בסדר?
נגיד, הברזילאי.
מה, אני לא מבין בזה, אבל סתם דוגמה.
מה האישיות המאפיינת,
האופי המאפיין הברזילאי,
אתם יכולים לדבר במושגים של גננת,
כי אני לא יודע יותר מזה בהקשרים האלה.
מה האופי הברזילאי?
סמבה?
קצב?
שמונה עשרה אפס, משהו כזה, יפה.
אז זה מנטליות ברזילאית, יפה.
וגרמניה, לפחות בדור שאני הייתי קצת זה,
בסדר, משמעת,
נכון?
אחד אפס במקרה הטוב,
נכון?
מה? בירה.
זה
כנראה שינוי במצב, פעם זה היה
מאוד מסגר.
אז מה אתה רואה?
אתה רואה שזה אופי של אומה,
אבל זה לא קשור לממד האלוהי.
אם אני מדבר רגע במושגים של נשמה ונפש,
זה קשור לנפש,
זה לא קשור לנשמה.
לכן גם הנפש הברזילאית וגם הנפש הגרמנית,
היא,
על
פי האמת,
היא צריכה להופיע שם מצוות בני נוח.
האם יש הבדל במנטליות,
בצורת החשיבה,
בצורת התנהלות החיים?
בוודאי.
אבל זה לא קשור לממד האלוהי.
זו סוגיה שלמה.
מי ששומע בנושאים, אנחנו עסוקים על זה בהרחבה.
אביתר, בוא'נה,
אז אתה יודע מה נדבר.
אז זה סוגיה שלמה שצריכה פיתוח,
אבל זה לא קשור גם הנושא שלנו פה.
טוב, יפה. אז אם כן,
איך הגענו למצב?
שעם ישראל, שהחברה הישראלית נחלקת ל...
שתי קבוצות,
שתי מדינות לשני עמים,
למעשה הרבה יותר משתי קבוצות,
יש שלוש קבוצות,
ארבע קבוצות,
בסדר,
אבל כרגע,
איך נחלקנו לשתי מדינות לשני עמים,
כלומר,
העם הישראלי שאומר דת ללא לאום,
והעם הישראלי שאומר לאום ללא דת.
איך הגענו לזה?
מהטעות הזאת.
כמובן, הגלות עזרה לזה, וכל מה שדיברנו פעם שעברה.
עכשיו אני רוצה רגע להעמיק את זה יותר,
כדי להבין את האחדות הסגולית הישראלית הזאת.
מה
זה האחדות הסגולית שבישראל?
אז יש כאן מאמר חשוב ביותר,
רבותיי,
מאמר,
מקור שתיים.
זה פרק באורות הקודש.
הפרק הזה נקרא השקפה מייחדת, השקפה המפרדת.
חייבים ללמוד את הפרק הזה,
חייבים לחזור על זה הרבה פעמים.
זה
רלוונטי להמון דברים.
זה ודאי רלוונטי לפה.
אז אני רוצה קצת לפרק את הביטוי האחדות הסגולית שבישראל.
זה עכשיו מה שאנחנו הולכים לעשות ממקור שתיים.
אומר הרב, שתי השקפות עולם הן.
א', ההשקפה המייחדת.
ב' והשקפה המפרדת.
אנחנו יודעים שיש מזוזות ומשקוף, נכון?
מזוזות זה הכתלים, הקירות נגיד ככה,
והמשקוף
זה מה שמשקיף מלמעלה,
נכון?
אז המשקוף,
הוא משקיף,
קוראים לזה השקפה,
נכון?
כלומר, הכל תלוי בהשקפה.
הכל תלוי במשקוף, הכל תלוי בהשקפה.
כלומר, איך אתה מייחס את עצמך למציאות?
איך אתה משקיף על המציאות?
יפה,
אומר הרב יש שתי השקפות,
תכף נראה שהרב יגיד בהמשך,
שמלחמת העולם
שיש בעולם
היא לא מלחמה דיפלומטית,
היא לא מלחמה צבאית,
היא לא מלחמה כלכלית,
היא לא מלחמה טכנולוגית וכולי.
היא מלחמת ההשקפות.
יש מלחמה, יש השקפה מאחדת
ויש השקפה מפרדת.
ההשקפה המאחדת אומר הרב,
ההשקפה המאחדת.
רואה את כל ההמון של נמצאים מפורדים זה מזה,
רק בתור טעות החוש ומיעוט הארה.
אבל אמיתת המציאות היא רק אחדות גדולה,
והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים,
איברים שונים,
צבעים וגוונים שונים של אותה חטיבה אחדותית.
אני רוצה רגע,
שימו רגע יד על השורה השלישית פה,
טעות החוש,
ושימו רגע יד, שנייה, בצד שמאל.
בעמודה השמאלית,
והזרות,
שורה ראשונה למעלה,
והזרות
של כל מצוי משנהו היא תופסת לאמת ההכרה,
החושים,
טעות החוש הנה,
וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה.
אז אני רוצה רגע להרחיב את המילה חוש,
גם לכל ההשגות השטחיות.
נתחיל להסביר את זה.
האדם בעולמו,
אנחנו פה בעולם,
פוגשים את העולם דרך שלושה כלים טבעיים.
בלשון המערב, גוף, נפש, שכל.
אני פוגש את העולם דרך הגוף שלי.
חוש המישוש, במה שומעים,
חוש ראייה, שמיעה, חמשת החושים.
אני פוגש את העולם דרך הנפש שלי,
הרגשה, אינטואיציות וכולי.
ואני פוגש את העולם דרך השכל שלי.
בסדר?
אני פוגש את יחיאל דרך החוש,
אנחנו
נגיד חוש ראייה איך אני רואה אותו,
דרך הנפש,
ההרגשה,
מה אנחנו מרגישים מחזיק את הפה השני.
ושכל,
אנחנו יודעים אחד על השני ייחוד.
בסדר?
אז ככה אנחנו נפגשים עם העולם.
יפה.
כשאני מסתכל על העולם דרך הכלי שנקרא גוף,
אני רואה עלמה,
אני רואה את ההשקפה המאחדת או ההשקפה המפרדת.
עלמה דה פירודה או עלמה דה ייחודה,
מה אני רואה? עלמה דה פירודה, ברור.
כי
גם אם אלעד
יתקרב ליצחק, הכי קרוב שהוא יכול,
ידפקו אחד לשני, הם בסוף שני אנשים.
כלומר, החוש, ניקח את חוש הראייה כמשל.
עולם החושים, חוש הראייה כמשל,
הוא מראה לפניי עולם נפרד.
המון פרטים,
המון חלקים, כל אחד לעצמו.
יפה, רגש.
מגוף אמרנו אל הנפש, נגיד רגש.
רגש זה דבר סובייקטיבי.
אני מרגיש,
לא מה שיצחק מרגיש.
יצחק מרגיש,
לא מה שאני מרגיש.
אני לא יכול להעביר לו את ההרגשה שלי,
הוא לא יכול להעביר לי את ההרגשה שלו.
זאת אומרת, רגש זה דבר סובייקטיבי.
גם פה על מדי פירודה, אני ולא אתה,
אתה
ולא אני.
שכל,
על פי ההשקפה השכלית המצויה, לצערנו הרב,
רוב בני אדם חושבים,
או רוב בני אדם מסתכלים על העולם באופן מאוד אגואיסטי.
אני צריך לדאוג לחיים שלי.
ניקח דוגמה,
לא יפה, מתחת לחגורה.
כל היושבים פה,
בפעם הראשונה שהם הגיעו לפה.
זה קודש עכשיו,
זה
לא אקדמיה או פרנסה או קריירה.
קודש!
כל מי שהגיע לפה,
בפעם הראשונה שהוא הגיע לפה,
הוא הגיע לפה בגלל רצון שלא לטפל בעצמו,
או בגלל שהוא עכשיו,
עכשיו נגיד בנים גדולות,
כלל ישראל,
גאולת ישראל,
לתקן עולם החוץ שעדיין,
פה פה פה.
יחי...
אלעד, למה פעם ראשונה הגעת לפה?
אם השיננת יחיאל זה מי?
תדבר חופשי, נו.
אורדיה, אתה עכשיו מתחיל להתפלפל.
מה השיננת יחיאל באמת בהתחלה זה?
גמר, גמר, הוא יחיאל.
וזה נורמלי, וזה בסדר.
האדם קרוב אצל עצמו.
והמת מצווה הזאת במדבר, רבי עקיבא אמר,
חייך קודמים לחיי חברך,
הכל בסדר.
הגעת לפה,
פתאום מדברים לך,
יאללה
יאללה יאללה,
צא מעצמך.
תבין את עצמך כקרן של שמש הרבה יותר גדולה.
על ישראל, אנושות, עולם, עולמות, ריבונו של עולם.
בסדר.
מדרגות.
אבל ברור שנקודת המוצא הבסיסית היא,
והיא נכונה,
וזה בסדר ככה.
אדם קרוב אצל עצמו, ברור.
אדם קטן בראשית חייו, הנקרא תינוק.
למי הוא דואג?
לעצמו.
במי הוא לא מתחשב?
באף אחד, כולל
באימא שלו, שבזכותה הוא בעולם בכלל.
בוא'נה, הבן אדם תתחשב!
תן לה לישון שלוש שעות רצוף!
אפס התחשבות.
וזה בסדר, ככה הוא צריך להיות.
ואם הוא לא מעיר את אמא שלו כל רבע שעה,
הגזמתי, שלוש שעות.
זה אצל התימנים,
זה החוסים, איך אתם אומרים את זה?
חוסים, כן?
זה התימנים, זה כך.
אולי התלמדנו את השיטות,
חבל שכבר סיימנו את הקדנציה,
סיימנו את הפרק הזה בחיים שלנו.
בכל אופן, כן, אז מה אני רק רוצה להגיד?
אני רוצה להגיד שכשאנחנו נפגשים במציאות,
דרך שלושת הכלים הטבעיים, גוף, נפש, שכל,
חוש, רגש, היגיון,
למשל, ברור שאנחנו חיים בעל מדי פירודה.
ולכן,
סליחה שאני מדבר ברור,
בני אדם שכלפי חוץ אינם מגלים את אמונתם,
כי ישראל מאמינים,
בני מאמינים,
אז בסגולה כולנו מאמינים,
אבל בהופעה המעשית,
אלה שלא חיים מדרגת אומן ואמנות,
הבורא ובריאה,
לא חיים מדרגת האלוקים,
מדרגת הנשמה,
גוף נפש שלך נשמה,
נשארו תקועים בקומה שלוש,
לא על קומה ארבע,
כעלמא דפרודה
יש איזה נפקא מינה, איך אתה,
אני הכי פרקטי,
יש איזה נפקא מינה,
איך אתה שומע חדשות?
עוד?
לא עוד.
עכשיו, שש דקות חדשות.
אתה שומע חדשות, איך אתה שומע אותה?
פרט קראפו, פרט הישם, פרט זה...
עלמא דפרודה
או, רגע,
רגע,
רגע, יש פה
מערכת אחת,
יש פה מגמה אחת,
יש פה מקור אחד,
אני חלק מאחד הזה,
יש לי אחריות על האחד הזה.
זה מבט אחר לחלוטין.
אז אם כן, אומר הרב,
החלק הראשון,
ההשקפה מאחדת,
אני חוזר אלינו,
ההשקפה מאחדת,
רואה,
שהיא רואה,
היא מזהה את המקור האחד,
את המגמה האחד,
ואת הקשר בין כל החלקים.
איך היא מסתכלת על כל הפרטים שבמציאות?
את כל הנמצאים שנמצאים מפורדים זה מזה,
כי
בעלמא דה פרודה זה מה שאתה רואה.
גם מצד הגוף,
גם מצד הנפש,
גם מצד השכל כפי שאמרנו כרגע.
רק בתור טעות החוש,
שהחוש אולי פה זה כותרת ראשית,
גם עולם החושים,
הגוף,
גם עולם הרגשות הנפש,
גם עולם החוכמה,
היגיון,
השכל.
זה כותרת ראשית כנראה פה.
ומיעוט ההערה,
אבל מי שמסתכל על פי מבט של השקפה המאחדת,
הוא רואה,
אבל אמיתת המציאות היא רק אחדות גדולה.
סליחה.
והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים,
איברים שונים,
צבעים וגוונים שונים של אותה חטיבה האחדותית.
רבותיי, פעם אנחנו הזכרנו,
יש לי פה תודה.
הזכרנו פעם את הדוגמה הפשוטה,
לא הזכרנו להמשך עכשיו,
אני לא זוכר אם הזכרנו,
נראה לי שלא.
הדוגמה הפשוטה ביותר כדי להסביר לעצמנו את זה,
בסדר?
גוף האדם זה מציאות אחדותית,
זה אורגן אחד,
גוף האדם אורגן אחד,
נכון?
יפה.
מעשה בראובן,
הלך ברחוב, רגל שמאל החליקה בשלולית,
נשברה את השמאל,
אומרת יד ימין לרגל שמאל,
חצופה שכמותך,
את שברת את רגל שמאל,
אני אראה לך מה זה,
שוברת את רגל שמאל.
אתה מחייך, מה השם?
דני, למה אתה מחייך דני?
למה זה מצחיק אותך?
מטומטם, למה זה מטומטם?
כי זה אותו גוף.
יפה, גזור הדבק.
גזור הדבק.
כמו שברור לך ולי,
שגוף האדם זה אחד, זאת הכרה אחדותית,
שגם בני אדם
חומריים מאוד יכולים להשיג אותה.
יפה,
כמו שברור לך ולי, לכולנו,
שגוף אדם זה אחד ולכן ברור שיד
ימין לא תשבור את רגל שמאל כנקמה,
ברור,
כי זה אורגן אחד,
בעצם פגעה בעצמה,
יד ימין,
אם היא תשבור את רגל שמאל,
נכון?
כך אומר הרב,
אנחנו צריכים להבין שעם ישראל הוא עם אחד,
ושהאנושות היא אחת,
ושהעולם הוא אחד,
ושהעולמות הם אחד.
ואנחנו בתהליך לשם, תכף נראה כמה שורות על זה.
אז ככה הוא כותב בענייננו,
שכמו שברור לנו היום שגוף האדם אורגן אחד,
כך יתברר במשך הדרך שהאנושות היא אחת.
דרך אגב,
אני לא רוצה לפתוח סוגיות,
כי אלו סוגיות חשובות ביותר.
אבל הזיק האלוהי
שנמצא במציאות,
הרצון לאחד את העולם,
הרבה פעמים זה טשטוש הזהויות,
כי אחדות,
הרי זה לא אחידות.
סליחה,
אז אנחנו לא אמורים לאחד את העולם על ידי
שאנחנו מטשטשים את הזהויות ומייצרים מכנים משותפים שקריים.
לא.
כל אחד מהפרטים,
אם נגיד מעמים,
הוא צריך להיות מה שהוא.
וסך הזהויות,
הוא בא למקור אחד,
הולכים גם לאחד,
אבל כל אחד שומר על הזהות שלו,
בסדר.
אבל זה שאנחנו רואים היום,
איזו כמיהה אדירה בכל המישורים,
לאחד את העולם.
נכון? כולם מדברים שלום וכולם מתכוננים למלחמה.
נכון?
סעודיה עושה הסכמים עם אמריקה, על מה?
על תעשיית נשק.
לאיזה אופן העולם גלובלי.
אחד,
סעודיה ואמריקה ועכשיו הסכמים,
מי יודע מה הולך להיות.
נכון, אבל מה עושים הסכמים?
איך הולכים להרוג אחד את השני?
אז יש פה איזה זיק
פנימי עמוק מאוד של אחדות.
אז זה נכון בכל מיני שיתופי פעולה דיפלומטיים ושיתופי פעולה כלכליים,
של העמים,
ושיתופי פעולה טכנולוגיים ושיתופי פעולה אפילו אירוויזיון.
אפילו אירוויזיון זה התנוצצות של הגרעין הזה,
של הרצון לשים את כל המוזיקה הזבל שיש במציאות במקום אחד.
וכנ"ל גביע העולמי בכדורגל שווה אירוויזיון.
אבל מה זיק הקודש שיש בזה?
לא התוכן שלה, התוכן של זה באמת זבל מרוכז.
מה הזיק הפנימי שיש פה?
גרעין הקודש האלוהי שיש פה?
לא בנושא עצמו, אלא
בשאיפה לגלות את האחד הזה.
תכף נראה, הרב כותב שכל המאורעות ההיסטוריה
הולכות כדי לברר את האחד הזה.
אז ההשקפה המאחדת,
אני חוזר,
היא רואה את כל האיברים השונים,
היא רואה על אף מראה הפירוד.
גם אדם שיש לו נשמה,
הגוף הנפש ושכל שלו נראה בפירוד,
ברור.
אבל הוא בא ממקום של נשמה,
ממקום אלוהים, ממקום אמוני.
ואז הוא מבין שכל האיברים שנראים שונים ולא קשורים אחד לשני,
הם אורגן אחד.
מה שהוא גוף האדם היום,
יהיה עם ישראל, אנושות, עולם, עולמות בסוף.
גזירה וודאית, ככה זה יהיה.
לכן,
ובהשקפת האחדות,
עכשיו,
אם אנחנו מסתכלים על פי ההשקפה המאחדת,
ממילא, אז גם הדברים השליליים הם דברים טובים.
כי אם הקדוש ברוך הוא אחד,
והוא מנהל את ההיסטוריה,
ויש בה היסטוריה,
יש בה מאורעות ההיסטוריה, גם דברים שליליים,
אז כנראה שגם זה חלק מהאחד,
יותר עמוק מזה אומר הרב,
טרם נראה,
שלולי הדברים השליליים היו במציאות,
וקשה לנו להבין ולהכיל את זה,
אבל אולי הם היו במציאות,
לא היינו מגיעים אל המגמה האחת הזאת.
אז גם הדברים השליליים,
נגיד בשפה פשוטה,
גם הסתר הפנים הוא חלק מהארת הפנים.
אל הארת הפנים הסופית.
האחדותית, השלמה.
נקרא את זה רגע.
ובהשקפת האחדות מביטים על הכל
הכל כולל הכל.
ואז ממילא מתמצה חשבון הטוב,
כי הכל ביחד בוודאי הוא טוב בתכלית הטוב,
מן המשל שאוהבים להגיד חילבנה עם הקטורת וכו',
והוא עוד הרבה יותר טוב,
עוד יותר טוב,
עוד יותר טוב,
הנה זה פה.
ועוד הרבה, אולי לזה הרב התכוון.
ועוד הרבה יותר טוב,
על ידי,
צריך לשאול אותו אם הוא מתכוון לזה,
על ידי התגלות החלקים הרעים שלו,
אילו היה חסר אותם האיברים או אותם דרכי הגילוי,
אותם אלה שיצאו נגד הדיבור הזה.
כי אמרו מה אתה עכשיו שם את
הקדוש ברוך הוא במשבצת של הטוב
ואם הוא לא רוצה עכשיו להופיע טוב
מי שסומך להגיד הקדוש ברוך הוא אוהב אותי ולכן יהיה טוב ועוד
יותר טוב ואולי ירע ואם ירע זה לא הקדוש ברוך הוא
אוהב אותי וזה לא הקדוש ברוך הוא אלא
המקטרגים
יפה המסנגרים אמרו רגע שנייה
עם ישראל צריך קצת טוב, צריך קצת חיוביות.
השם יתברך תמיד אוהב אותי, זה נכון.
והוא מתגלה בטוב,
על פי אורות הקודש,
אפשר לענות על מקטרגים.
איך אפשר להגיד לו רע או טוב?
והרי יש גם רע בעולם.
מלחמה,
שנה וחצי,
כאבים,
עניינים,
מלחמות,
בלאגן,
יפה.
תשובה,
כי גם החלקים האלה שבמציאות שהם חלקים קשים וחלקים כואבים,
גם הם חלק מהטוב העתידי שיצמח והוא אמור לצמוח,
וצריך לצמוח על פי ההשגחה העליונה,
כי
תכלית רק מתוך,
לצערנו,
הרבה קושי הזה.
הטוב עוד יותר טוב כולל גם את מה שהוא,
כמו שהרב כותב פה,
על ידי התגלות החלקים הרעים שלו.
אם כן,
וכל מה,
אני מתקדם,
וכל מה שאותה הכרה אחדותית מתעמקת ומתעצמת,
ככל שאנחנו יותר עולים על ההכרה,
על ההשקפה,
על
השקפה של האחדות הסגולית שבישראל,
שהיא תכונתנו,
ממנה אנחנו משקיפים כך על כל המציאות כולה,
ככה מתגלה ימית ה...
כלומר,
ככל שאנחנו מחדדים את זה בכיתת אמונה,
ככל שאנחנו יותר מבינים את זה בהכרה ובתודעה ובמחשבה,
ככל שאנחנו יותר לומדים את זה בתודעה,
כך זה יותר מחלחל במציאות בפועל,
והעולם מתגלה יותר באחדותו.
אני
קורא את זה,
וכל מה שאותה הכרה אחדותית מתעמקת ומתעצמת בעולם ההכרה,
ככה מתגלה ימית עתה בכל החידור התאומי שלה ובממשלתה על החיים.
הולכות כל ההרגשות על פי צביונה,
אז זה מופיע כבר בחיים,
זה
חודר אל התאומות של החיים.
ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב,
וטוב על טוב מתגבר.
גם אם הוא כולל חלקים פחות נעימים.
וכל מה שההשקפה האחדותית מכה יותר את שורשה בעומק,
ככל שמהתודעה זה מושריש במציאות,
מושריש במציאות,
ככה גם העולם הצפוי מתקדם אל הטוב הזה.
היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם,
את החיים ואת השלום.
הוא לעומתה של ההשקפה העליונה הזו,
נמצאת ההשקפה המפרדת,
שההשקפה המפרדת,
אתה רואה את המציאות המופרדה כמין אמיתי,
כי החושים עוזרים לזה.
והזרות של כל מצוי משנהו היא תופסת לאמיתת ההכרה.
כולנו זרים זה לזה חד וחלק.
החושים וכל ההשגות השטחיות שאמרנו מקודם עוזרים על ידיה.
ואז התוצאה והחיים הולכים על פיה ומתגשמים.
החיים הולכים להיות יותר גשמיים ופחות רוחניים,
יותר חומריים,
פחות אלוקיים.
כל מה שתוצאותיה המתגברות של ההשקפה המפרדת,
שהיא ההשקפה, תכף נראה,
שמפמפמים לנו בתשקורת,
והיא ההשקפה האקדמית,
והיא ההשקפה של בג"ץ שמג"ץ,
והיא ההשקפה של כל העולם שלא נובע מהמקור האמוני.
צריך להבין את זה, תכף נקרא את זה.
לכן יש כאן מלחמת עולם של השקפות.
הגיע בחור למכון מאיר ברוך הבא.
אולי אפשר לומר, לפי הסגנון הזה פה,
זה שיעור מספר אחד שצריך לשמוע.
תשתחרר,
תתחיל להשתחרר מהשקפה המפרדת שמפמפמים לך
מאז גיל מינוס תשעה חודשים שהיית ברחם.
כי כשהיית נשמה בעולם הנשמו,
עד שם על מדת האיחוד.
הנשמה התחברה,
הופיעה,
נכנסה לזרע והביצית כפי שחזמת הרים הזה,
אתה כבר התחלה של על מדת הפירוד.
הנה,
זה
זרע וביצית, יש שני דברים שונים.
ולכן אומר הרב,
כל מה שתוצאותיה של ההשקפה המפרדת מתגברות,
הולכת יהיה ההפעלה וההפרדה ומתגברת.
דרך אגב, שלא זה גם על שנה וחצי הזאת.
ככל שבני אדם יותר שייכים להשקפה המפרדת,
הם יותר מתוסכלים,
יותר מיואשים,
יותר מדוכאים,
ויותר כל מה שחושבים כל היום.
ככל שאדם נובע מההשקפה המאיחדת,
מתוך המקור האלוהי, ממילא הוא רואה פרספקטיבה,
הוא יודע מה אין בת אלה, לאן אתה הולך,
הוא רואה את התועליות שצומחות מזה,
עם כל הכאב והקושי,
הוא הרבה יותר מתון,
הרבה יותר רגוע,
הרבה יותר בטוח,
הרבה יותר ודאי.
הוא מבין מאיפה הכל בא ולאן הכל הולך,
ורואה קשר בין כל
אבל זה בתנאי שאתה בא ללמוד אמונה בכיתת אמונה במכון מאיר.
ואם לא,
אז אתה שבוי, ברור שכן.
ושמגביל אותך כל היום,
השבת הארורה,
השבת השחורה,
השבת השחורה, השבת הארורה,
כל
היום.
אומר הרב,
תראו המשפטים הבאים,
כל זה אני קורא בשביל להסביר מה זה אחדות סגולית בישראל.
אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות החיצונית והפנימית.
ההשקפה החיצונית,
ההשקפה המפרדת,
ההשקפה הפנימית,
ההשקפה המאחדת.
כל האורחות, כל המסלולים,
יש אורח ויש נתיב,
נכון?
יש דרך,
סליחה,
יש דרך ויש נתיב,
יש אורח,
דרך בדרך עד הדרך הראשית,
נתיב ואורח זה יותר הסמטאות הצרות.
אז כל האורחות של העלילות שבעולם,
אין נורא עלילה,
כל העלילה האלוהית,
כל ההיסטוריה,
כל מאורעות ההיסטוריה שהקדוש ברוך הוא מביא עלינו,
אומר הרב,
כל האורחות, כל המסלולים,
הכבישים הראשיים והכבישים הצדדיים,
כל מאורעות ההיסטוריה,
הגדולים והקטנים וכולי,
הטובים והפחות טובים, כל האורחות של העלילות שבעולם הולכות אל מקום אחד.
כלומר,
כל ההיסטוריה בעצם מתנהלת מהשם אחד לשמו אחד.
איפה?
בתוך עמדי פירודה.
מי צריך לקחת את החיות?
כל אחד בארץ.
עם ישראל בארץ ישראל.
אז כל האורחות של העלילות שבעולם הולכות אל מקום אחד.
הכל הולך לשם.
לאן זה הולך?
להוציא אל הפועל את השליטה
של ההשקפה האחדותית בכל העולמים,
ולשעבד את השקפת הפירוד אליה,
כאן אולי כדאי להבהיר דבר.
לא כתוב שכל העלילות של כל מאורעות ההיסטוריה הולכות להשקפה האחדותית,
ולסלק את ההשקפה הפירודית.
לא כתוב את זה.
כתוב לשעבד אליה את השקפת הפירוד.
כלומר, חשוב שיהיה קצת מהשקפת הפירוד.
למה?
כי כשיש השקפת הפירוד, אני לא מטשטש את הזהויות.
אני נותן לכל אחד מהפרטים את מקומו.
הוא יהיה מה שהוא.
אני לא הופך אותו להיות הזולת.
אתה צריך להיות אתה.
אל
תוותר על העצמיות שלך.
תתעקש על זה, תאבק על זה, להיות אתה.
זה בסדר,
כמובן,
הכל על פי המקור האלוהי,
כמובן,
כן?
לא על פי הדמיונות שלך.
אז המשפט הזה הוא מדויק.
כל עלילות ההיסטוריה זה להשליט את ההשקפה המאחדת על הבריאה,
לא עד כדי לסלק לגמרי את ההשקפה המפרדת,
אלא לשעבד אליה את ההשקפה המפרדת.
ההשקפה המפרדת צריכה להיות כדי לברר את הזהויות,
וההשקפה המפרדת זאת משועבדת אל ההשקפה המאחדת,
שהיא רואה
רואה את הכל
אומר הרב, שימו לב,
אמונת האחדות האלוהית היא הנשמה.
גוף, נפש, שכל, נשמה.
הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים,
את כל הרכוש הפנימי שאלוהים מצא בו.
רבותיי, מנהיגי המדינות,
איך קוראים לזה היום?
מנהיגי מדינות,
איך
קוראים לזה היום?
לא, מילה אחת.
פוליטיקאים.
מנהיגי המדינות וכל הגאונים החברותיים,
איך קוראים להם היום?
מה זה גאונים חברותיים?
לא,
גאון חברותי,
הוא מבין בענייני חברה,
איך קוראים לזה?
האדם הוא יצור, לא, למה אתם הולכים רחוק?
מי עוסק בהכרת האישיות האנושית כיצור חברתי והתקשורת?
מצוין.
כל מי שמטפל בהבנת הנפש האנושית.
מפסיכולוגיה, פסיכיאטר.
או מעובדת סוציאלית,
אז פסיכיאטר,
לא חפש,
לא משנה.
אז
כל מי שהוא מנהיג את העולם מבחוץ הפוליטיקה,
וכל מי שמנהיג את העולם מבפנים,
כלומר,
הוא מנסה להתחכות אחר השורשים הנפשיים,
שהם אלה שמניעים את המהלכים הפוליטיים,
כמשל,
וכולי.
אז הרב רוצה כאן להגיד, בעצם, כל
מי שמנהל את העולם באופן התפקודי החיצוני,
וכל מי שמנסה לחפש את
שורשי הכוחות שמהם העולם,
מונע
בסדר?
אז זה כל מנהיגי המדינות והגאונים החברותיים.
לאיזה תפיסה הם שייכים?
הפירוד
הרב צבי יהודה
ממילא את יחסך
יחסך אל החברה וכולי,
פירוד
זו לא השקפת אמת.
בסדר?
מקצוע פסיכיאטריה
מישהו התמחה פעם בתחום הזה קצת?
מה?
נייץ.
כן, ככה אומרים בתימן.
אוקיי, לא, אבל אולי כדי שפעם מישהו יסביר לנו פה,
זה לא התחום שלי, אבל מישהו יסביר,
איך היום במקצוע הזה של נפש האדם באמת,
השיטות המרכזיות,
השיטות המרכזיות,
התיאוריות המרכזיות,
מכאן לדרכי הטיפול בבני אדם
זה
מתלבש בהרבה לבושים,
אבל
יסוד כל זה,
על מודל פירוד
זה השקפה המפרדת.
תיקון רבותיי.
מנהיגי המדינה וכל הגוונים החברותיים
ממושרשים בסוד השקפת הפירוד בכוח המדמה.
הדמיון שהוא עוזר לזה.
מה?
כן,
כן, אבל אני לא רוצה להרוס את השיעור הבא,
מחילה.
המראה את המציאות בתכונתה המפורדה.
ואין העולם ראוי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת הזו בטהרתה,
כי
עוד לא הגענו לשם,
ואנחנו מתקדמים לשם.
תוכן אורו של משיח,
אמרנו הרבה פעמים שהמילה משיח יש בה הרבה ממדים.
יש באלפיים שנות משיח,
יש ימות המשיח,
יש עקבות המשיח, יש
חבלי משיח,
יש המלך המשיח,
יש
רגלי משיח,
יש אורו של משיח,
אורו של משיח,
המון מושגים,
כל מושג הוא ממד אחר במושג הגדול שנקרא משיח.
לענייננו, אורו של משיח,
כאן יש לנו הגדרה,
מה זה אורו של משיח?
אומר הרב,
תוכן אורו של משיח,
התוכן,
מה יש בתוך המושג אורו של משיח? התוך,
שבפנים בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית.
כלומר,
אורו של משיח זה אותה התפיסה המאחדת.
ולכן ככל שאנחנו מתקדמים לתהליך גאולתנו ואורו של משיח הולך ומופיע,
אנחנו יותר משייכים את עצמנו להשקפה האחדותית.
להשקפה המאחדת.
רבותי,
אני חושב אחרי הסיבוב הזה פה,
עכשיו ברור איזו טעות זאת.
לקחו את כל אורות הקודש פה,
השלמנו, עכשיו אני קורא בריצה ועוצרים.
טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל.
וואו, איזה טעות.
השקפה מפרדת.
זו
השקפה מאחדת.
ולא מבינים שישראל, אלה שאמורים להופיע את ההופעה,
את ההשקפה המאחדת בעולם לעצמנו ולתיקון עולם ועולמות.
ולכן הטעות הגדולה הזאת, מה התוצאה שלה?
וחפצים הם בדמיונם להשוות את העניין האלוהי הזה המיוחד באופי הישראלי,
לעניין כל תוכן של קול עם ולשון,
של עם ולשון השואל
בכל משפחות אדמה,
ומזה בא הרצון לפלג את עם הלאומי ואת עם הזה לשתי פלוגות,
ושתיהן יחד נחלו בזה שקר.
אז זה לא עוד שיעור בספר אורות.
זה לא עוד כמה הזויים משיחיים,
עם איזה כיפה בלתי מזוהה.
שאמר עליהם הכבוד השופט שם בבאר שבע את מה שאמר
שאנחנו צריכים להתנצל פה על משהו
אחי זאת האמת
זאת האמת ההשקפה מאחרי זה
אלא מה הגלות כמו שדיברנו פעם קודמת מכל סיבותיה היא
החביאה לנו את זה היא כיסתה אצלנו את
זה אני אסיים בטוב כי אני רוצה להתקדם פה באחת פעם הבאה
אז מהי השקפת האמת?
שהדתי והלאומי זה לא שתי פלוגות,
זו פלוגה אחת.
ומשנת הציונות הדתית והמלחמה הזאת מוכיחה את זה.
אין שום סתירה.
בין להיות בשפה של הרב פה דתי לבין להיות לאומי,
אתה
יכול להיות תלמיד חכם,
רב צדיק ירא שמיים,
ולוחם ומג"ד ומח"ט בצהל, אין שום סתירה.
אמר לי מישהו,
ניגש למישהו,
אמר לי שמעת אחד מגדולי הרבנים החרדים
אמר לתלמידים שלו,
אולי דיברנו על זה פעם שעברה למה חיילי ההסדר לא מתקלקלים?
נכון
הטובים שבהם,
רובם נכון למה לא?
כי הם רואים בצבא,
צבא של יהושע בן נון לכן הם לא מתקלקלים בצבא
אז אולי כבודו,
כבוד הרב, יועיל להגיד לתלמידים שלו שהצבא
זה הצבא של יהושע בן נון?
והתחנכו על פי זה, ויבנו דעת השקפת עולם כזאת
אבל אם אתה אומר שהמדינה הזאת והצבא הזה זה מעשה שטן,
ונרד לחוץ לארץ ונמות ולא נתגייס.
רבותיי, אנחנו
בשנה הזאת, מה שנקרא, נכנסים חזק בסוגיה הזאת.
אני מרגיש שאני חוזר על עצמי כל פעם, אבל נראה לי,
גם לעצמי,
האוזניים שלי צריכות לשמוע את זה כל הזמן.
טוב, השבוע הבא נמשיך בעזרת השם.
במאמרי איחוד, אה, כן, אם נעצור את ההקלטה.
אם נעצור את ההקלטה.
הספרים האלה בנתיבי הגאולה יצאו לפני שנה,
ספרים חדשים.
לפי מה שכתוב מאחורה זה עולה 98 שקל,
אני מגלה לכם,
זה דברי שיר,
זה לא עולה.
זה עולה 70,
אבל עכשיו היות וזה של הישיבה באשקלון,
אז יש איזה מבצע מי שמעוניין וזה.
בין יום העצמאות ויום ירושלים,
כי זה ימי גאולה עכשיו,
נכון?
אז זה 50 שקלים בלבד,
זה
כמעט מחיר עלות.
זה כמעט מחיר עלות.
מי שרוצה,
הבאתי פה חמישה, אם רוצים. אם לא,
אני לוקח את זה והלאה.
